אם רק היה לנו קוקוס

[צ'ילי_ושמן_זית*]

בוקר טוב ישראל
הסתבר לי בעקבות שיטוטי לילה אחדים אחרי תשובות לגבי חיתולים ר"פ והעזה חפוזה לכתוב שאלה בעצמי שבחרתי לי ללא מישים ניק של מישהי אחרת... אז הייתי פה ענ בר לשבוע-שבועיים, וזה המקום להתנצל לפני גרה רחוק המקורית, אם כי זאת לא ממש היתה טעות, אני אכן גרה רחוק... ובכן, אחרי שמישהו העיר לי שהשם קיים שוטטתי עוד ועוד באתר (המרתק..) והצלחתי סוף כל סוף אחרי פחות כמה שעות שינה יקרות להבין איך בודקים.
והנה אני כאן בזהות חדשה.

צ'ילי ושמן זית זה הדואליות של חיי החדשים.
שמן זית האהוב במאכלים, מהות עמוקה ושופעת, אך רחוקה כל כך היום, כשהתאהבתי בצ'ילי ובחרתי לגור איתו בגן העדן הטרופי ולבנות בית ומשפחה, בתאילנד, ולהחליף את שמן הזית המר, הצורב והחזק בשמן הקוקוס המתוק, הריחני.
החיים פה נותנים לי את ההזדמנות היקרה לקיים את אורח החיים אותו חיפשתי תמיד, בכל המקומות הרחוקים שבחרתי לגור בהם בעבר - להיות קרובה לטבע, מוקפת בע"ח, לגדל את האוכל שלי בעצמי, לחיות קרוב עם משפחה ביום יום ולא רק אחרי-העבודה-בי"ס-וכדו'.
כאן יש לי לא רק טבע, אלא גם שפע, שבארץ היקרה אך המעט מרה-כמו-שמן-זית שלנו הוא די נדיר. שפע מים, קרקע, מזג אויר נוח. דגים בים, תרנגולות מתרוצצות ושפע אינסופי של מרעה. כאן יש חופש להיות זר, נטול ביקורת, נטול מחוייבות לקודים חברתיים מהוהים. כאן יש קהילה בינלאומית, מגוונת, מרתקת, עם המון משותף והמון שונה. שכולם בה אחים, וכולם משפחה, בהעדר המשפחה במולדת.
אבל כאן אין לי אתכם, את העיברית, את המחשבות הסבוכות והמורכבות, את הרקע התרבותי המובן מאליו, את הבהירות, את הקלילות והזרימה של הישראלי, של השפה המשותפת, של האחווה הזו.
מה שנשאר לי זה לשבת בלילות אל המחשב (כן בג'ונגל, אבל התעקשתי על האינטרנט בכל זאת - האינפוזיה שלי אל המקורות, אל החברים והמשפחה, ואל עולם המידע האיסופי), ולסחור בשעות שינה בעד געגועי...

טוב לראות אתכם פה. אני מברכת את ההזדמנות שקהילה כזו יכולה לתת לי.
עוד הרבה תשובות ושאלות אני אמצא פה.
איזה כיף.

[עוברת_אורח*]

טוב, הזמנת את זה:

חבל שאין פה קוקוס ,
זה טוב ליהודים,
זה טוב לערבים ,
ישר מן העץ,
מתוק וטעים .

אל תגידו שיש במקום זה זיתים ,
זה לא אותו דבר.
קוקוס חי את הרגע ,
זית נטוע בעבר

(חוה אלברשטיין הגדולה מכולן)

וברוכה הבאה -

[ה_עוגיה*]

ברוכה הבאה

[מי_מה*]

ברוכה הבאה @}

[גברת_פלפלת*]

ברוכה הבאה @}

[אילה_א*]

מה שאלה מעלי שיודעות לעשות אייקונים כתבו

[ענ_בר*]

היי...
את גרה באמת רחוק!
נעים לקרוא.
ברוכה הבאה..

[יוליקו*]

לו רק....

[לוונדר_סגול*]

כיף לקרוא על גן העדן שאת חיה בו
ספרי לנו עוד...
וברוכה הבאה @}

[רחל_ברמן*]

ברוכה הבאה

[אהבת_עולם*]

ברוכה הבאה
ותתחדשי על דף בית אישי.

כתבת יפה ומרתק.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

וואו...תאילנד.
ספרי ספרי, איפה את בעיר בכפר? אמרת בג'ונגל? מה, על העצים? בביקתה?
ממה מתקיימים בתאילנד?
איך עם אישורי שהיה?
סליחה על השאלות הפרקטיות, אם זה לא נוח להיכנס לזה אז עזבי.
שבת שלום ותמסרי דש לאננסים ולקוקוסים ולמרקים המדהימים ולחול ולאייים המדהימים ולים ולמונסונים ו...זהו בינתיים.
@}

[צ'ילי_ושמן_זית*]

עוברת אורח
צדקת, אכן הזמנתי את זה... זו בדיוק היתה הכוונה.
בפעם הראשונה שטסתי מכאן הביתה, אחרי שנה רצופה של העדרות, טסתי באל על (כשעוד הייתי "צעירה" ויכולתי להרשות לעצמי אל על עם הנחות לצעירים..) ובמטוס הקשבתי לערוץ המוסיקה של שירים עבריים. זאת הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה של חווה, שהיה אז די חדש. דמעות עמדו לי בעיניים. איזו דרך נפלאה לגעת בדברים... ואומנם, בנימה האישית של חיי, השיר כאילו נכתב בעבורי. ולא סתם בחרתי לקרוא לעצמי כאן בקהילה זאת שמן זית ולא קוקוס דווקא. הקוקוס הוא הווית הרגע שלי היום ושמן זית נטוע בעבר.... אין מה לעשות, תמיד אהבתי זיתים ולפחות כאן מעל גלי האינטרנט אני נשארת נאמנה לזיתים...

תודה על כל הברכות, איך בכלל מצאתם אותי פה (נראה שיש לי עוד הרבה ללמוד על השבילים במרחבים האלו..) ואספר עוד כי אני שמחה לשתף
אני חייה באי בדרום תאילנד באזור הררי באי. 2 קמ בלבד מחוף מדהים אך תיירותי, מאפשר לי שילוב מושלם בין הבידוד והשקט והמרחב האישי להם אני זקוקה לבין החברה והקהילה. כמוני, יש פה לא מעט זרים שבחרו להעביר את חייהם לגן העדן המפתה. כל אחד וגרסתו הוא לחיים החדשים כאן. יש שפותחים מסעדה או משכירים אתר בונגלוס על החוף, יש שמנהלים חברות נדלן רציניות, יש היפים שחיים בבקתות במבוק רופפות ומוכרים צמידים ויש עוד לא מעט זוגות מעורבים כמוני. אני זיהיתי כבר בתחילת הדרך את ההזדמנות הנפלאה להגשים פה חלום ישן שנדחק תחת ערמות רבות של צרכים פרקטיים יומיומיים וקשיים בירוקרטים ודומיהם - לבנות לי פינה שקטה משל עצמי, בטבע, להביא אליה הרבה חיות, לגדל קצת ירקות ולספק עד כמה שניתן את צרכי בעצמי. תקראו לזה "חווה". פעם חלמתי במושגים גדולים "חווה אוטרקית" רציתי. היום אני מבינה שאוטרקיה זה מצב תיאורתי מאוד, והכל שאלה של יחסיות. מה הם הצרכים האמיתיים שלי וכיצד לספק אותם ולאו דווקא הצרכים הגשמיים, המשאבים הקיומיים הפיסים. והצרכים שלי, לצד הניתוק והבידוד הם גם שיתוף, חברה. והנה אני כאן משתפת בשמחה גם אתכם...
בכל מקרה, לשאלות הפרקטיות, אני עושה גבינות ומוכרת למסעדות ולקהילת הזרים באי. לפעמים גם מגיעים אלינו תיירים בטיולי ג 'יפים, מאכילים את החיות, ויושבים לאכול גבינות ומטעמים אל מול הגונגל. משהו בסגנון החוות הגליליות שלנו או חוות הבודדים.

מחר יש לי דייט במטבח.. הזמנה גדולה לעוד כמה ימים. אז כדאי שאלך לישון...
לילה טוב ושבת שלום

[כרמי_ה*]

ברוכה הבאה..כיף לקרוא אותך

[במבי_ק*]

אני הכי אוהבת ניקים מהעולם הקולינרי. ברוכה הבאה. מעניין וכיף לקרוא אותך.

תשמעי, תלחצי על מה חדש ועולם מלא ומופלא יתגלה לך... (= ככה מצאנו אותך)

[אהבת_עולם*]

אם זה דף בלוג, אז את לא צריכה להעביר את מה שכתבת לדף הבית. את יכולה להמשיך לכתוב כאן חוויות והגיגים, ולהשאיר את דף הבית להתכתבויות אישיות בנושאים כלליים.

[שוות_נפש*]

איזה יופי זה נשמע.. חבל שאי אפשר לעשות COPY וPASTE של כל מה שיש לך שם לארצנו הבלתי אפשרית.. אז היית יכולה להינות מכל העולמות.. אבל אין דבר כזה בחיים של להינות מכל העולמות...
אחרי שתסיימי את העבודה במטבח ותנוחי, ספרי איזה חיות יש לך שם? זה הדבר שהכי משך אותי בתיאורים שלך.. זה נשמע גן עדן אמיתי.. דרישת שלום

[ורד_לב*]

ספרי עוד...על החיים בג'ונגל..ובתאילנד....
>ורד כ"כ מתגעגעת< זה אחד המקומות הכי הכי בעיניי...
ואיך זה לגדל שם ילד?

[צ'ילי_ושמן_זית*]

סופת ברקים לא צפויה שחלפה מעל האי לשעתיים בלבד הרסה את המודם שלי. כל שלושה ימים טלפון מתחנן לחברת הטלפון שמספקת את שירותי האינטרנט (בארץ זה כבר היה טלפון זועם, אבל כאן אין דבר כזה שנקרא זעם, לפחות לא באופן רשמי ולא על פני השטח). אין דבר כזה שירות לקוחות כאן למעשה לכולם ברור שהלקוח הוא זה המשרת את החברה הגדולה והכוחנית כי הכוח קובע. הלקוח צריך להתחנן לטיפול ואילו החברה, ברוב טובה ממרום קיומה תיאות לטפל בדברים לפי זמנם הם. כך בדחילו ורחימו הסברתי שאני עובדת, ושאני זקוקה ואני לא מכאן וגם קצת מתגעגעת, ואולי אולי, אולי בכל זאת יוכלו לשלוח את הטכנאי (האחד לכל האי) השבוע ולא שבוע הבא.
פעם שעברה ניסיתי לאיים שאני לא אשלם את המנוי החודש אבל לא שמעו כאן על חיה כזו....

ובכל אופן, לא הייתי כאן זמן רב. על חיות שאלתן, על גידול ילדים, על פרנסה ועל החיים בג'ונגל
בביתי דיירים רבים. אנשי הבית, האורחים המשתנים חליפות, חיות החצר וחיות הגינה. מי מוזמן ומי לא. ובביתי חדר אחד בלבד, מרפסת גדולה, מטבח ומקלחת. עכבישי ענק דרים בחדר המקלחת. דגיגים קטנים בעציצים המתמלאים מי גשמים מהגג הפתוח דואגים לחסל את ביצי היתושים. בין רעפי הגג מתחרות עשרות שממיות על כל חרק חולף ומנקדות את ביתי יום יום בגללי צואה קטנטנים וחסרי חן.
אדם (חודשיים וחצי) משמיע שיעול קצר ואני מסונוורת כליל ממסך המחשב המאיר באפלה נאלצת לאמץ את עיני ולהצל על הכילה לראות שהוא למעשה התהפך על הגב, ואביו שוכב לצידו שלוח רגליים כתמיד. כדאי שאכנס למיטה (לינה משותפת כך למדתי כאן באתר יש לזה ממש שם מסתבר... לנו זה פשוט נראה כמו הדבר הכי טיבעי) לעשות שם סדר ואולי סתם לתת לאדם חיבוק וארוחת חלום קלה.
לילותי קצרים. משוטטת במחשב עד כלות, ובין לבין האכלה של אדם מנמנמת. התרנגולים מעירים בארבע בדיוק ואז משתתקים עד לזריחה. ידעתם שתרנגולים ישנים בעצם על העצים? לא בלול ....
בבוקר אק יוצא אל הבאפלו והפרות, אמו מכינה תבשילים ריחניים בבית הסבים השכן, אני ואדם מתעוררים לאיטנו, מחייכים זה לזו ומעבירים שעה באכילה והתקשקשות. אק חוזר וניגש לעיזים. השבוע זו הפעם הראשונה שאנו משתמשים בחלב. זו התרגשות גדולה שעצב בצידה. העיזים כאן מזן מקומי שנותן מעט מאוד חלב. הגדי לא הצליח ללכת ולאכול ולמרות שעזרנו ככל יכולתנו מת אחרי שלושה ימים. נשארנו אנו עם החלב. ואוי איזו התרגשות להכין חלומי וגבינות קשות במטבח! את הגבינות שאני מוכרת אני נאלצת להכין מחלב שנקנה בבקבוקים בסופר מרקט. אותו אני לא מצליחה לגבן באינזים, והתעלומה עוד לא ברורה, מה יש בו או איזה תהליך הוא עובר.
מותק באה לבדוק מה קורה, נובחת נביחה ואחריה עוד אחת ואחריה תחנונים שאצא כבר מהמיטה. אם עדיין לא יצאתי היא נוחרת ביאוש ונעלמת לחפש חברים אחרים.
אדם מוכן כבר למקלחת אמא של אק יוצאת לעבודה ואני מתכוננת ליום של מעט מזה ומעט מזה. קצת במטבח קצת בנקיונות כביסות והרבה עם אדם. קצת בגינה, קצת בכפר למטה, אולי נלך לטיול על החוף. מחר משימה חשובה - ללכת לסיים את הגרפיקה לסטיקרים של קו המוצרים החדש שאני רוצה להוציא לחנויות. כחול או חום יהייה ברקע, והאם יצליח גיא לסיים סוף סוף את הגרפיקה כי מלודי הקטנה עם חום. מחרתיים צריך כבר ליסוע לעיירת השוק לקנות עוד חלב ולשלוח גבינות.
אמא של אק חוזרת מהעבודה, מתיישבת שמוטת איברים במרפסת ומספרת לי על הילדים בגן. לוקחת את אדם ומתקשקת איתו ולא מוותרת אף פעם על הבילוי הקבוע שלהם במקלחת אחר הצהריים. אני יושבת ופורמת את שולי שמיכת הפליס שקניתי במיוחד בטסקו באי השכן כשנסעתי לפני כמה ימים למשטרת ההגירה להחתים את הדרכון. אמא של אק תוהה - למה קניתי שמיכה חדשה דווקא כשמתקרבת העונה היבשה והחמה - ועוד יותר - למה אני מייד משחיתה אותה?! היא כבר מכירה אותי ומנחשת שיש לכך תכלית נסתרת ולא שואלת. אני מתרגשת וכבר לא יכולה לחכות להראות לה את הפטנט החדש שגיליתי באינטרנט... באיזה אתר מעניין שגיליתי לא מזמן.... היא לא יודעת מה זה פליס ואין טעם להסביר. אני גוזרת חתיכות ומשתמשת רק אחרי שכובס מכל הכימיקלים התעשייתיים. שנינו מתפעלות מהישגי רפידות הפליס. ומחליטות שהגיע הזמן לוותר על הטיטולים החד פעמיים בלילה.

רעש של ג'יפ נשמע על השביל. אני נגשת להציץ והנה קופצים מתוכו שתי ילדים בלונדים לאימא תמניה ואבא ווזווז. הם רצים לכלוב של הארנבת ומייד מספרים לי שכלנית הארנבת שלהם בהריון. אני נמנעת להכנס לסוגיית מדוע לנו אין זכרים ולכן גם אין הריונות למרות שהקטנים מראים מייד שהם כבר מכירים את דרכי העולם הזה ומציינים שג'ואי הכלבה אכלה את שוש הארנבון הקודם ועכשיו אבא הביא חדש וככה כלנית בהריון. הסכמנו כולנו שהם ייקחו גם את הארנבת שלנו ואולי גם היא תחזור אלינו בהריון (4 זכרים שוחרי הרפתקאות ומרחבים פתוחים התחפרו החוצה ומצאו את סקרנותה הנלהבת וחסרת העדינות של מותק הנזכרת לעיל, עימם השלום).
הם רצים יחפים בגינה, אוספים נוצות של פניניות ותרנגולים. אק מביא להם שתי ביצים ומניח בתוך קליפה סיבית של קוקוס. זה נראה כמו ביצה בקן שקפצה מתוך הספר של ביאליק. אני תוהה: האם הם יכירו את ביאליק הילדים האלו? אני יודעת שאדם יכיר. ווואו עכשיו גם יש לי פה אתר נהדר שיעזור לי עם כל ההום סקול המתוכנן לעתיד.
שעת ערביים ואיתה ענני היתושים, אדם במנשא ואני מקווה שהיתושים לא יכולים לחדור את הבד הארוג העבה למראה. בבית הסבים מדליקים קליפות קוקוס ומדורות עשן קטנות מקיפות את הבית. אני ניגשת לברר לשלומם. הסבתא בחוץ שותפת כלים בכריעה אל מול ההר הגדול. אני לא יודעת מה יש בתמונה זו ששובה את ליבי כל פעם מחדש.
כל כך יפה פה. תודה על ש
מתוך הבית אני שומעת את הסבא כותש אגוז בטל כי כבר אין לו מספיק שיניים ללעוס אותו בעצמו. ואמא של אק רצה בין הסירים לכביסה לגינה ולתרנגולות. אשה עמלה שאינה יודעת מנוחה ותמיד חיוך מלא חיים ושמחה פשוטה פרוש על פניה.
אדם נרדם במנשא. אני מניחה אותו לצד הסבתא וניגשת לסיים את מלאכתי במטבח.
בלילות נישאים עם הרוח צלילי מסיבות. מזכירים לי את ההוויה המוזרה של האי הזה, על השילוב הלא שגרתי של טבע פראי ופראי אדם. על גונגל מלא חיים מעורר חושים לצד מסיבות טראנס ואובדן חושים מלאכותי. על אנשים פשוטים לצד אורחי כל העולם, בכל גיל ובכל סגנון. על עושר ושפע גשמי ורוחני לצד דלות אינטלקטואלית מסויימת שאופיינית לפריפריות מרוחקות משום מה. על חיים בלתי אמצעיים מבחירה ועל הזמינות האמצעית של הנוחות והפינוקים.
עולם של ניגודים שווים לכל נפש. עולם בו לכל אחד יש פינה ודף חלק. ועם זאת משקל עבר ניכר.

לאט לאט אני מתעייפת ממחשבותי, צלילי מוסיקת המסיבות דהים והצרצרים מנצחים על סימפוניית היתושים מבעד לכילה. אני מאמצת את עיני עוד טיפה למבט נוסף ממיס ומלא חום ועדנה באדם הישן לצידי, ונרדמת. מותשת ומלאה תודה.
לילה טוב

[דניה_בניו_זילנד*]

וואו !
ואני חשבתי שאני חיה בגן-עדן...
את כותבת נפלא !
למרות שמעולם לא הייתי המקום כמו שתיארת אני מצליחה לדמיין את היופי !

איך נפגשתם את ואק? איך מגשרים על השוני?

ומאוד מזדהה עם הגעגוגים, למרות גן העדן

מחכה לקרוא עוד, תודה

[צ'ילי_ושמן_זית*]

כבר חשבתי שאני כותבת לעצמי...

תודה דניה על התגובה
ואשיב בקצרה שנפגשנו, אק ואני באופן מאוד בנאלי. וזה סיפור ארוך, מצחיק ומלא קסם. ממש כמו סיפור אגדות. אולי בהזדמנות.
אבל ההמשך הוא אכן רצוף קשיים ומהמורות, השוני קיים כל הזמן ובכל דבר וככל שמעמיקים להכיר כך מבינים כמה השוני גדול. ובכל זאת, בחרנו ללכת על הגשר, וזה מרגש ומפחיד גם יחד, נוף התהום מופלא ומסוכן, מזמין ומתעתע, ואף פעם לא מתרגלים לזה. זו עבודה מתמדת, כמו בכל זוגיות.

[פלונית*]

כבר חשבתי שאני כותבת לעצמי...

קוראת אותך בהנאה, המשיכי

[מונו_לוגית*]

_כבר חשבתי שאני כותבת לעצמי...

קוראת אותך בהנאה, המשיכי_
זה מרתק.

@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

גם אני פה, בולעת אווירה חו"לית דרך המחשב...לפחות ככה. P-:
תודה על השיתוף. @}

[אמא_אינקובטור*]

את כותבת מקסים

הרבה אחרי שדוברים את השפה באופן שוטף, האתגר הוא להבין את כל מה שמעבר. איך באמת השפה התאילנדית? קשה או קלה ללימוד והגיה? איך מתקשרים עם בנזוג בלי הניואנסים הקטנים שיש בין שני אנשים שגדלו באותה שפה באותה תרבות? (אנחנו לא שוברים את השיניים באנגלית. האנגלית של שנינו מעולה עם מבטא כמעט לא קיים. ובכל זאת, בבית, בערב - אני חוזרת בהקלה לדבר בשפה שלי).

<אם את צ'ילי ושמן זית, אז מה אני? בייקון וקוטג'?>

[עדינה_ניפו*]

וואו מקסים, איזה כיף שנכנסתי לכאן (בעקבות נקודות...!).
עושה חשק נ-ו-ר-א-י לחו"ל!!!!!!!!!!!!!
תודה על השיתוף.

[עדינה_ניפו*]

<אם את צ'ילי ושמן זית, אז מה אני? בייקון וקוטג'??> חחח....

[פלוני_אלמונית*]

גם אני קוראת - תמשיכי לספר עוד, זה מרתק!

[מוצמוצית*]

גם אני כאן, קוראת,

ומתגעגעת בשקט לתאילנד (את האהבה הגדולה שלי מצאתי שם, ואולי נחזור עוד יום אחד עם הילדים...).

את כותבת כל כך יפה...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

<אם את צ'ילי ושמן זית, אז מה אני? בייקון וקוטג'??>
D-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רוצה לספר משהו (הקוטג' הזכיר לי..)
אני הייתי בהודו חמישה חודשים (יכולתי להמשיך עוד המון זמן ו...נסחבתי באף אחרי בחור...אוי!!)
אתן יודעות, או שלא, בהודו אוכלים כל הזמן במסעדות או בגסט האוז ומתפתחת לה הזיה של לפתוח את המקרר ולעשות לך מה שאת רוצה בלי לדבר ובלי הסברים ובעיקר בלי לחכות שנים עד שהאוכל מגיע (לא כמו שביקשת..).
כל יום בשעות הערב זה היה מזדחל לירכתי מוחי ומשתלט על כל כולי: סנודוויץ עם מיונז,נקניק ומלפפון חמוץ!
כל היום הייתי נשבעת לעצמי שאני לא עוברת את זה מחר עוד פעם, אבל..מחר היה מגיע ובשעת חושך זה היה מזדחל לו שוב..
לאחר חמישה חודשים כאמור, טסתי אחרי בחור לתאילנד. הדבר הראשון שעשיתי בתאילנד למחרת הנחיתה זה ללכת למסעדה הישראלית בבנקוק (היו שתיים סמוכות) ומעולם לא הייתי מאושרת ככה מאוכל!!( ומי שמכיר אותי יודע, אוכל זה לא הקטע שלי)
היה על השולחן: לבנה, חומוס, סלט חצילים, צ'יפס, חמוצים ופיתות.
כן כן זה כל מה שהייתי צריכה אז, כדי לזהור מאושר (-:

[שוות_נפש*]

את נשמעת מקסימה. כל כך פשוטה בצורת החיים וכל כך גדולה בנפש.
הכתיבה שלך נ ה ד ר ת. תענוג לקרוא ולא רק את התוכן. חיבוק לך ונשיקה במצח לאדם.
כל הכבוד על האומץ לצאת מהקופסא.
אין הרבה ביננו שיעזו.

[שלולית_י*]

איזה קסם של תיאורים.
למה מדליקים קליפת קוקוס?
ואיזה דגים יש לכם בעציצים האלו? אני בדיוק מחפשת משהו נגד יתושים ושמעתי על גמבוזיות ודגי רוזי-ברב. יכול להיות שזה מה שיש לך?
איך המשפחה של אק קיבלה את האשה הלבנה מבחוץ? הם נשמעים מקסימים, בעיקר הדרך בה חמתך סומכת עלייך ככה.
תמשיכי לכתוב, זה כ"כ יפה.

[טליה_טקאוקה*]

ברוכה הבאה@}
אפשר לשאול באיזה אי אתם?

אם את צ'ילי ושמן זית, אז מה אני? בייקון וקוטג'???>
ומה אני??
מיסו ולחם....

[צ'ילי_ושמן_זית*]

אוי איזה בוקר נחמד להתעורר ולפתוח את המחשב ולגלות את כל התגובות האלו
תודה לכולן (וזה מביא אותי לתהות קצת - עד עכשיו סיירתי בעיקר בדפים שקשורים להנקה לידה חיתולים וכו ולא התפלאתי למצוא בעיקר נשים... אבל נראה שבכל זאת הרב הגדול ממבקרי האתר כאן הן נשים נכון?)

נקודות ורודות אגדיות כל געגועי האוכל זה דבר נורא אופייני לכל מי שמבלה הרבה במזרח. האוכל פה כל כך שונה וכל כך קשה למצוא אפילו משהו דומה לאוכל ישראלי יומיומי אפילו במסעדות תיירים. אבל כל זה מאוד רחוק ממני, היום אני מכינה בכל בעצמי וזה גם כיף גדול שהכל בבית תוצרת-בית הלחם הגבינות החמוצים החומוס סלט החצילים... ואני לא בטוחה שבארץ הייתי טורחת לעשות הכל בעצמי כשהכל כל כך נגיש בסופרמרקט... וגם, מה טוב, זאת גם הדרך שבחרתי להתפרנס בה, הזכרתי כבר מקודם בבלוג שאני עושה גבינות ומטעמים ומוכרת אותם לזרים באי (לא לישראלים דווקא, למרות שיש כאן המוני ישראלים, אבל אני בשכונה אחרת... בצד אחר של האי).

וזה גם זמן לחשוף את עצמי עוד קצת טליה טקאוקה אני גרה בקופנגן, זה אי המסיבות הידועות לשימצה. זה אי לא קטן, כמעט בגודל הגולן שלנו, וקל מאוד להמנע ממה שרוצים להמנע. יש בכפר שאני חיה לידו עוד שתי ישראלים (משפחה + זוג מעורב) מבין 50 או יותר הזרים שחיים פה בכפר הזה ספציפית הישראלים די במיעוט.... אבל אם תחצו את האי להאאד רין - זה האיזור התיירותי ביותר באי, עם אוירה של אילת שלנו, והרבה מסיבות וסמים, שם כמובן תראו שלטים בעיברית בכל פינת רחוב ותמיד תמצאו עם מי לדבר בעברית. אז הנה לעניין השפה אמא אינקובטור זה נושא מאוד כאוב בשבלי. השפה התאית קשה מאוד ומורכבת. זו שפה המושתתת על טונים, יש 5 טונים (יותר מבסינית!) ומאוד קל לפספס את המשמעות של מה שנאמר אם לא מדייקים בטון. בנוגד לסינית החורקת ושוברת שיניים התאית מתנגנת ונעימה לאוזן, אבל בכל זאת מורכבת. יש הרבה עיצורים ותנועות שלא קיימים בשום שפה אחרת, יש 44 אותיות וחוקי כתיבה מיושנים (כמו העברית זו שפה במקורה בפאלית העתיקה ולכן יש המון אותיות וצלילים שאינם בשימוש אך עדיין נכתבים וזה מאוד מבלבל).
ובכל אופן, מלבד כל זאת לצערי לא ניחנתי בכשרון לשפות ואפילו האנגלית עדיין לפעמים צולעת. אני ובעלי מתקשרים באנגלית מצחיקה, מעורבת בתאית ולפעמים אפילו בכמה מילות מפתח בעברית, כמו "בלאגאן" = מילה שימושית ביותר....
אני תמיד שואפת לדבר תאית שוטפת אבל אני מאוד רחוקה מזה, אני מבינה כמעט תמיד מה מדברים סביבי אבל יכולה לתבטא מעט מאוד. ניסיתי ללמוד לבד עם ספרים (אני רחוקה מאוד מכל מה שנקרא בי"ס או אפילו מורים פרטיים) הנסיון ללמוד עם בני המשפחה או חברים תאים נכשל פעמים רבות. עכשיו אני מקווה שברגע שאדם יתחיל לדבר אני אוכל ללמוד איתו....

[צ'ילי_ושמן_זית*]

שלולית י את הקליפות של הקוקוס שהם יבשות וסיביות כאלה מדליקים כדי לעשות עשן שמבריח את היתושים. יעיל מאוד אך גם קצת מחניק... צריך להתרגל.אני אישית תמיד אהבתי ריח של מדורה...
הדגיגים הם גופי פושטים שאפשר למצוא בכל חנות בע"ח. כאן הם מאוד נפוצים ומתרבים ללא הכר. אז פשוט מעבירים אותם מבריכונת לבריכונת או בין העציצים שהם מן כדים גדולים מחרס עם צמחים חובבי מים כמו לוטוסים ושרכים שונים שגנבנו מהגונגל כדי לעטר את ביתנו הקט.
הגופי עושים יופי של עבודה עם זחלי היתושים והם גם יפים מאוד ועמידים מאוד.

[נבט_חיטה*]

מרתק...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

צ'ילי הי
אז את מתארת לעצמך שהרבה מפוקדי הדף שלך מכירים את איזור מגורייך פחות או יותר ובלי קשר לישראלים והמסיבות זה אי מדהים ביופיו. אני זכיתי לראות שם תופעות טבע שמעולם לא ראיתי בשום מקום אחר (הייתי בעונת המונסונים, כולם סביבי נפלו כמו זבובים מאיזו קדחת (מלריה?) ואני ישבתי במעגלים של אנשים חולים כשעננת יתושים מעלי ולא נדבקתי (-:
גם בלילה לא היה כוח לקילה (בכ' או בק'?)

ולעניין אחר, איזה זרימה צריכה להיות, כדי לתת לחיים ככה להיות, בלי שאלות קשות, בלי לחשוב על עתיד רחוק וכולי.
אני מאחלת לך שתמיד ימשיך לך ככה.(-:

[צ'ילי_ושמן_זית*]

נקודות ורודות אגדיות הי, זה דנגי הקדחת הזו, גם עכשיו יש לנו איזו מגיפה כזו, כולם נופלים שדודים. זה משפיע בעיקר על מי שהמערכת החיסונית שלו חלשה, אז אם באותה תקופה אכלת טוב ישנת טוב ובסהכ היית בריאה אז זה די סביר שלא קיבלת את זה גם אם נעקצת ע"י יתושים נגועים. גם אני זכיתי לראות הרבה תופעות טבע שבשום מקום אחר לא שמעתי עליהם אפילו ... וגם מיני בע"ח (לא רק חרקים שכוחים במעמקי הגונגל, גם יונקים לא קטנים! ) ותאמינו לי אני מאוד בעינייני בע"ח מקטנות וחשבתי שאני מכירה הכל. יש פה איזה בע"ח שהם קוראים "טיגריס" בגלל שהוא מפוספס אבל כשראיתי אותו מייד ראיתי שאין שום קשר בינו לבין משפחת החתוליים. למעשה, לא ממש הצלחתי לזהות מאיזה משפחה הוא. יכולתי רק להגיד שהוא יונק בגודל בינוני. כשהייתי בארץ בדקתי בלקסיקון הזאולוגי ומצאתי אותו - "זבד" שמעתם על חיה כזו??....

איזה זרימה צריכה להיות, כדי לתת לחיים ככה להיות, בלי שאלות קשות, בלי לחשוב על עתיד רחוק וכולי.
הלוואי... שאלות קשות יש כל יום. וגם על העתיד הרחוק חושבים לא מעט. זה לא קשור למקום או לזמן או לאוירה. זה קשור ללחיות על הפלנטה הזו... אבל להיות מוקפת בבודהיסטים שבאמת חיים את הרגע ה שיעור חזק ומעניין או לכל הפחות מראה טובה, כי לא תמיד אני מצליחה ללמוד וליישם, לא תמיד אני מצליחה לזרום עם התרבות הזו של לא לתכנן כלום לא לדאוג לעתיד. לא לחסוך כסף, לא לעשות ביטוח רפואי, לא לפתוח אפילו חשבון בנק, זה נכנס להרבה רבדים בסיסיים בחיים שהפער בינהם לבין כל מה שאני מורגלת בו וכל מה שלימדו אותי גדול, גדול מידי, והרבה פעמים זה מתסכל והרבה פעמים מדאיג וגם הרבה פעמים מכעיס - כיצד הם לא מבינים?! כיצד הם לא רואים כמה חשוב לחסוך למחר כמה חשוב להמנע מתאונות [בטיחות.... נושא מאוד מאוד רעוע כאן... שוב נובע מאותה "זרימה" בדיוק, עם ההווה, עם הרגע, מה שיהייה יהייה, לא צריך לחשוב על מחר כי אולי נמות].
הולכים על הגשר... כבר אמרתי

[פלוני_אלמונית*]

צ'ילי ושמן זית יקרה ואהובה
כותבת לך חברתך משכבר הימים
שקוראת בהתרגשות את מילותיך היפות
תודה רבה על ההזמנה לבלוג
ועל השיתוף החי והקולח
שולחת מלא חיבוקים ואהבה וגעגוע עז וקרקור קרפדות של אחרי הגשם
טלי

[אמא_נמרה*]

שלום צ'ילי ושמן זית, היומן שלך מרתק. נאי מאד מודה לך על מה שאת מספרת, אתפותחת בני חלון לעולם שאני ממש לא מכירה (אני גם לא מהטיילים שיש סיכוי שיגיעו לאזורך). לקרוא אותך קצת מזכיר לי סיפוריםש ל גבריאל גרסיה מרקס.

[עפרה_עדין*]

גם אני קוראת. מעניין לי ומרתק. מבינה את הקשיים. מחזקת אותך.

[צ'ילי_ושמן_זית*]

ירח מלא
אתמול זה יום-בודהה והיום מסיבת פולמון
בודהה שציוני דרך בחייו תמיד היו קשורים קשר חזק ללבנה במילואה מכתיב עד היום את לוח השנה התאי
ביום בודהה, יום מקודש, לא עורכים מסיבות ולא מוכרים אלכוהול
ויום למחרת, פה באי, מתפרצת משולחת רסן אחת ממסיבות התיירים הגדולות בעולם
חצי ק"מ של חוף יפהפה מתמלא באלפי ועשרות אלפי איש, צבעוניים, חצי ערומים, שתויים ומעט עלובים.
החוף מנוקד בבארים שכל אחד מציע סגנון מוסיקלי שונה לריקודים, הצפיפות דוחקת, התופעות האנושיות מרתקות ודוחות בו זמנית והחושים במצב מתמיד של עודף גירויים.
כל זה קורה בצד השני של האי. דרכי העפר המאובקות מתמלאות בשעה זו ממש תנועה גורפת לכיוון האאד רין - חוף המסיבות, צעירים וגם לא צעירים מתקשטים ומתרגשים, חלקם כבר חצי שתויים מתכוננים כל היום לאובדן החושים.
וכאן שקט. צרצרים. קירקוש סירים מהבית השכן. אדם ישן מאחורי ובליבי מחשבה. גחמה קטנה. בא לי לרקוד!
ואו כל כך הרבה זמן. מעולם לא הייתי חיית מסיבות, איני אוהבת את הצפיפות וגם לא את מוסיקת המיינסטרים. אבל אני אוהבת, וזקוקה, לרקוד.
כל האגרסיות שהצטברו מתחת לשקט שלי, כל הצעקה, כל הרצון לפורקן שלי מעצמי, כך המתח שהצטבר בשרירים כל הרכות שטמונה בזרימה המעגלית של הריקוד. הו כמה שאני זקוקה לזה.
לא בפולמון אני חושקת. ממש איני יכולה לראות עצמי אפילו קרובה למסיבה הזו, רק המחשבה מעוררת בי בחילה.
אבל אחרי ששוככת הסערה, השמש זורחת ויום חדש מאיר ברוב טובו על העולם, מתעוררת לה מסיבה נוספת, מין שארית, כמו זנב של כוכב שביט -"אפטר פארטי" קוראים לה פה. וזו פינה חביבה עלי במיוחד מימים רבים. לקום בבוקר, לאכול טוב, וללכת לרקוד כל היום, מלאה אנרגיות, על הגבעה הקטנה, מול הים ומוקפת בעצי הגונגל כשהבריזה המטיבה מקלה על חום היום ומייבשת את זיעת הריקוד.
המוסיקה שם נהדרת, מרקידה, חיובית, שונה מן הרגיל, מאתגרת, מקפיצה, איזה כיף!
פעם הייתי שם אורחת קבועה. "החצר האחורית" נקרא המקום. ואהבתי במיוחד את תאטרון הנפשות האבודות ואוסף היצורים שמקום כזה מושך אליו, כולם טרוטי עיניים מלילה של שכרות, עדיין מלאי אנרגיה או עדיין מקווים למצוא את מה שלא מצאו כל הלילה. זו חוויה אנטרופולוגית ומבדרת בפני עצמה שרק מוסיפה עניין וחן קצת מעוות לבילוי.
מאז ההריון לא פקדתי את המקום. למעשה לא הייתי שם יותר משנה.
מחר יום-שוק. אמא של אק חוזרת מהעבודה אחה"צ ואז היא שומרת על אדם עד השקיעה, כשאני חוזרת.
אולי.... אוווווווולייייייייי?? אולי אקפוץ לאיזו שעה שעתיים לחצר האחורית! אשאיר יותר חלב ואחזור קצת יותר מאוחר מהרגיל.
מייד התקשרתי לחברה. (לא אכנס למאורת הזאבים לבדי, אפילו כשאני יודעת לשמור על עצמי יפה יפה במקומות כאלו).

ובנתיים, אדם ישן שינה עמוקה ואני ממשיכה להאזין בשביעות רצון לקולות הלילה. כשיתעורר אחליף לו חיתול, אאכיל אותו ואנשק לו למצחו בעדינות, שלא יתעורר.
אז אכבה את המחשב ואלך לישון גם אני.
אכבה את האור ואתמכר לאויר החלבי התכלכל של הלילה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[צ'ילי_ושמן_זית*]

חזרתי. בשרירים קצת רפויים ובמחשבה תמהה.
קצת קשה לקפץ עם בטן מג'לי וחזה גדוש חלב...
אבל הרגשתי כאילו נסעתי במכונת הזמן ולשעה קלה ביקרתי בפלנטה אחרת

ובכל זאת קיננה בי קצת אשמה
האם זו סיבה מוצדקת לעזוב את תינוקי בבית?
לתת לו בקבוק ולהכביד על הסבתא שגם ככה עמוסה ועייפה?
מה יגידו כל האנשים שמכירים אותי ויודעים שבבבית יש תינוק...
מאוד עושים פה חשבון
ןעל ההרות והמניקות שומרים בצמר גפן
הן לא יוצאות מהבית בכלל ואסור להן לאכול חצי מהירקות ומפירות הים.

[טליה_טקאוקה*]

האם זו סיבה מוצדקת לעזוב את תינוקי בבית?
אם יצאת כנראה שזו היתה סיבה מוצדקת! כנראה היית זקוקה לזה! ותרי על האשמה....

[מי_מה*]

עצם היציאה, ולו לשעה קלה, כבר יכולה לגרום לתחושת הישג והתרוממות רוח. יופי שהלכת לרקוד!

[ש_י_ר_י*]

ואו, סחפת אותי עם התיאורים המדהימים שלך... @}
אני אסיינופילית ידועה ואני שותה בשקיקה את כל המידע על היבשת המדהימה והענקית הזו!
גם לי היה צורך עז לצאת להתפרע כשהילדון שלי היה בן 3 חודשים, ולא הססתי לרגע.
אני מאמינה שבהיריון ובחודשים הראשונים לאחר הלידה אנחנו הרבה יותר מחוברות לגוף ולצרכים האמיתיים שלנו, וטוב שרקדת! הריקוד הוא חופש גם לגוף וגם לנשמה...

[צ'ילי_ושמן_זית*]

היום הלכתי בבוקר להלוויה.
קרוב-רחוק של בעלי שנפטר מאיידס.
עצוב. עצוב נורא.
אבל שוב הופתעתי לגלות באיזו קלות הם מקבלים את המוות ואיך נראית פה הלוויה.
נתחיל עם העובדה שאולי לא ידועה לכל אחד - כאן שורפים את הגופות.
נמשיך בזה שלאסטרולוגיה תפקיד מכריע ולפעמים לוקח 3-5 ימים עד לזמן הנכון לפי הערכת הנזירים לשריפת הגופה.
במשך הזמן הזה צריך לשמור על הגופה - מסיבות מסורתיות כמו נגד בע"ח, אויבים וכודמה.
לפיכך, צריך מינימום של אנשים, ערים כל היום וכל הלילה, במשך כמה ימים.
ואיך עושים זאת?
משחקים פוקר כל הלילה, שותים, מהמרים, צוחקים. אני רצינית לגמרי. יש להם משחקים שמיועדים במיוחד להלוויות.
ולאחר שריפת הגופה מתאספים כל הילדים (שגם אותם צריך לבדר) וזורקים להם סוכריות ומטבעות עטופים בצלופן ולפעמים גם מן כרטיסי הגרלה. ממש הפנינג.
וזו גם חגיגת אוכל כמובן. כי צריך להאכיל את מאות האורחים שבאו לחלוק כבוד במשך ימים מספר.
כל כך שונה....
אף אחד לא בוכה, גם לא הקרובים ביותר(האם, האשה, הילדים,האחים).
אף אחד לא מתייסר על האובדן.
שאלתי את בעלי על כך בעבר. הוא הסביר לי את העקרון הידוע לכולנו בכזו השלמה - הרי כולנו ברי חלוף...
הבנתי שזה חלק שטבוע עמוק בתוככי החינוך הבודהיסטי שלהם, ללא אטצ'מנט, השלמה מלאה עם דרכי הטבע וההבנה שאנחנו חלק ממכלול מתכלה.
גם לקרובים ביותר.
לפני שלוש שנים בהלוויה של אביו של בעלי היה כל כך מוזר.
להיות היחידה שבוכה.
ולהסתתר בצד.

גם היום, אם כי לא הייתי קרובה כלל לבחור שמת, חמקה לי דמעה. כל כך עצוב, איך שמת לבד. מאיידס. איזו טרגדיה.
ומזל שזה היה כשכולם לקחו את הארון לתנור ואני נשארתי עם אדם לבד. ואף אחד לא ראה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שבת שלום לך צ'ילי.
גם אני הייתי בהלוויה אתמול. הלוויה בקיבוץ של מישהו שנפטר פתאום בגיל 62 מהתקף לב.
היה עצוב והמון אנשים. המשפחה הזמינה הלוויה דתית. כמובן שבקיבוץ הרבה נקברים בלי הטקס הדתי.

אם הם לא מדחיקים את הכאב ובאמת שמחים מבפנים, אז מגניב.
אני דווקא חושבת שזה טוב להוציא את הקושי ושיש מעטפת אנושית בשבוע הראשון ואז שלושים וכל זה.
ללא ספק, יש לנו (היהודים) מה ללמוד בקבלת המוות כחלק מן החיים- למרות שנדמה לי שזה קיים (ה' נתן ה' לקח וכולי)- החילוניות המערבית היא שהפכה את החומר והגוף למקדש ואת האני לאלוהים ככה שקשה לקבל את המוות.

בכל מקרה מה שרציתי להגיד זה שיש בחוויה הזו (להשתתף בהלוויה) משהו מזכך. הזיכוך הכי גדול שחוויתי בינתיים בנושא היה בווראנסי כמובן. לראות גופה נשרפת, להבין את הזמניות שלנו, את הגוף ככלי - חוויה חזקה ביותר!!

אבל גם פה, מרגישה שזו מן תרגולת כזו. למוות של קרוביך ובסופו של דבר לשלך עצמך.
@}

[צ'ילי_ושמן_זית*]

החילוניות המערבית היא שהפכה את החומר והגוף למקדש ואת האני לאלוהים ככה שקשה לקבל את המוות.

מסכימה.

[עדינה_ניפו*]

_אם הם לא מדחיקים את הכאב ובאמת שמחים מבפנים, אז מגניב.
אני דווקא חושבת שזה טוב להוציא את הקושי ושיש מעטפת אנושית בשבוע הראשון ואז שלושים וכל זה._

מעניין אותי, מהחוויה הקרובה שלך שם, את חושבת שהם מדחיקים צ'ילי ושמן זית ?
או שזה פשוט עניין תרבותי?
כי לי זה נשמע כל כך בריא ויפה.
ללא ספק רחוק מהתרבות שלנו.

[צ'ילי_ושמן_זית*]

לא ממש לא נראה לי שהם מדחיקים.
אין להם בעיה להראות כאב, צער, עצב.
זה משהו עמוק מאוד בחינוך. עניין תרבותי כמו שאמרת.
כשמישהו חולה, כשהבעל עוזב את הבית, כשהילד נפגע בתאונה ושאר טרגדיות אפשריות הצער גלוי.
אבל המוות הוא חלק מהטבע ומגורלו של כל חי.
חדש? לא.
אבל כך כך שונה מהמקום שלנו בו מוכנים לעשות הכל להבטיח את כבוד המת והאבל כשלעצמו תופס מקום כה גדול, לפעמים כאילו הוא המטרה עצמה.
האבל אצלנו הוא פולחן ממש. זו הדרך בה אנו בוחרים להתמודד עם גודל האובדן. כאן בוחרים בתהליך אחר. ששואף להשלמה וקבלה של האובדן כמות שהוא - בלתי נמנע.
גם כאן יש משהו שדומה לשבעה אצלנו - אותם ימים שבהם כל המשפחה עולה אל בית הנפטר ומתאספת מכל קצוות הארץ, כדי לתמוך במשפחה.

[שוות_נפש*]

היי יקרה, אשרייך שאת חשופה לתרבויות אחרות. זה מחזק. זה יעצים את המרכז שלך. את תרגישי את זה בדיעבד.
רוצה לשאול שאלה שעולה לי אחרי הדברים שכתבת ועם המעט שנחשפתי אליו בתאילנד.. כתבת למעלה שאין להם בעיה להראות כאב, צער, עצב.. האם הכוונה שהם מרשים לעצם לבכות? לבכות בקול? לאבד שליטה? אולי התהייה נכונה גם לגבי הסינים בכלל?
מאחלת להם שלא יצטרכו כמובן...

[צ'ילי_ושמן_זית*]

הו שוות נפש, טוב לראותך כאן.
קשה לי לענות ממש על שאלתך אני גם לא בטוחה אם הבנתי אותה לחלוטין (ומה קשורים הסינים לעניין - זו כבר תרבות אחרת ומורכבת בפני עצמה עם אולי אי אילו השפעות הדדיות).
אבל אומר זאת - יש דרכים רבות להראות צער וכאב. אצלנו, חברה מוחצנת למדי, יבטאו את הכאב בבכי או באיבוד שליטה. כאן ראיתי כאב וצער רבים אך גילויים שונה כל כך.
באותו מקדש בו התרחשה הלוויה, התרחשה במקביל הלוויה נוספת. של אשה זקנה מאוד.
זו היתה אשה חולה וזקנה ודי ערירית, ילדיה גרים רחוק והיא נשארה בגפה בבקתה הקטנה בה היא גרה.
כמה חודשים לפני שנפטרה נסעתי לאיזור בה היא גרה עם ידיד, שביקש שנעצור לבקר אותה, אם אנחנו כבר שם.
נדהמתי לראות אשה שרועה חסרת אונים, עירומה, על מחצלת בחדרה. לא ציפיתי לזה. ידידי שהסתבר גדל בשכנות אליה והיא היתה לו כבת משפחה התיישב לידה. הבנתי שגם עלי להתיישב.
שעה ארוכה ישב ושתק. וכי מה יש לומר? המראה היה מזעזע ועצוב עד אימה. הישיבה שלו שם, בשקט הזה שאומר הכל, בשקט שאין בו נחמה ואין בו פורקן ואין בו דרמה ואין... שקט.
לא יודעת מה לומר, אני חושבת שהיה ניתן לא רק לראות אלא להרגיש את הכאב חיי ורוטט באויר בניהם. בלי דמעות. בלי צעקות.

סיפור אחר. מזעזע הרבה יותר. שעירער אותי עמוקות לזמן רב. ובא להראות דווקא את הצד שאולי עליו דיברת, הצד המסתיר, המאופק ה"שומר-פנים" (שזה מושג עמוק בתרבות התאית כמו גם הסינית, אולי לזה התכוונת?)
זה אכן צד חזק בהתנהלות ובהוייה, ויש לו התבטאויות ברבדים ואופנים שונים.
אספר,
לפני כמה שנים התגלגלתי במקרה, יחד עם בעלי, לחגיגה לא-לי. היינו בדרך לאי שלנו ופתאום במעבורת ראינו בן דוד וכמה מכרים שהתחננו שנשאר הם עושים מסיבת פרידה לאיזו חברה אוסטרלית שעוזבת וכן יומולדת שלושים לאחד מהם.
מנהיג החבורה היה בן דוד של בעלי, נשוי עם ילדה בשנות העשרים המאוחרות שלו. החבורה כללה אותו, אישתו והבת, עוד שלושה רווקים (שאחד מהם חגג שלושים), האוסטרלית והחבר התאי שלה ואנחנו (בעלי ואני).
אותו "מנהיג", נקרא לו מוד, הוביל את כולנו לאיזה מלון מפוקפק אבל זול, שמרוב הקפדה על דיסקרטיות אפשר היה להבין מי בדרך כלל מתאכסן בו.
אחכ השכיב את אישתו והבת וגרר את כולנו לתוכנית הבידור של הערב - בילוי בקראוקי - צורת בילוי פופולארית בצד הזה של העולם.
אף פעם לא הייתי בקראוקי וזה כשלעצמו היתה חוויה מזעזעת ונושא לסיפור אחר. בכל מקרה לעניין הסיפור, בקריאוקי מוצעים שירותים שונים - מלבד תוכנת השירים ואמצעי הסאונד, משקאות, אוכל מעולה, חדרים פרטיים ושאר פינוקים, כמובן להשלמת הבילוי מוצעות גם בנות לוויה או בשפתנו "יצאניות".
במשך כמה שעות נאלצתי לסבול את הסצנה שבהתחלה היתה מסקרנת (אז מה באמת קורה במקומות האלו? איך זה עובד?) אח"כ היתה משעשעת (כל הזייפנים) אח"כ עוד הצלחתי למצוא עוד מעט טוב בכל זה עם השתדלות לראות בזה חוויה אנטרופולוגית אבל לבסוף ממש ממש איבדנו את הסבלנות - אני, האוסטרלית המסכנה (ממש מסיבת פרידה עשו לה...) וגם בעלי היקר שזה ממש לא הסגנון שלו, אבל מה לעשות - משפחה... חברים...
מעבר לכך שזה נמשך יותר מידי זמן, שכולם השתכרו מעבר למידה וזה כבר לא היה מעניין כלל, הבחנתי שאותו מוד מתעסק יותר ויותר עם ה"מדאם". הייתי קצת בשוק אבל חשבתי שהוא בטח רק קצת שיכור.
טעיתי. הוא לקח אותה איתנו כשחזרנו למלון.
כולנו התמקמנו בשורת חדרים. בשתיים בלילה חוזרים הרווקים השיכורים כל אחד ונערתו לחדרו. האשה וביתה מתעוררות. יוצאות לשאול איך היה. האשה מבחינה שמישהו חסר, שכולם שתויים, שכולם עם נערות. אוך....................... כמה נורא................ רציתי לצעוק לבכות לצרוח מזעם וכעס ובושה - הכיצד? מה הוא עושה????? למה כולם שותקים? למה אף אחד לא מנסה לעצור את העוול הנורא הזה? מה קורה פה לעזעזל?
הם ראו את המצוקה שלי ובאו להגיד לי בשקט בצד לא להגיד כלום לאשתו. הסתכלתי עליהם מופתעת - אתם באמת חושבים שאני צריכה להגיד משהו???? זה מתפקידי בכלל??? אתם באמת חושבים שהיא לא מבינה לבד?
ואותה אישה מסכנה, בצו התרבות החברה התאית, נאלצה כל הלילה לשחק כאילו איננה מבינה דבר, כאילו הכל בסדר.
הילדה המסכנה שכמובן הרגישה שמשהו לא בסדר נשלחה לחדרי (כי איתי הרי היא לא יכולה לדבר ולשאול שאלות קשות..) לישון איתי כשהבנים בחוץ עוד ממשיכים לשתות ולדבר שטויות. המסכנה הצטנפה לה עם גבה אלי, לומדת את השיעור הראשון שלה ב"שמירת-פנים".
נורא. נחמץ ליבי לאור הזכרון הזה אפילו היום.

[שוות_נפש*]

כן, הבנת מה שאלתי.. וגם ענית תוך כדי הסיפור שסיפרת... עוד לא ראיתי את בני התרבות הזאת בהשתלחות ריגשית.. , טוב, זאת הכללה כמובן..
מעניין מה קורה אצלם במשחקי כדורגל... גם הם צועקים "השופט בן זונה" ..

לילה מצויין

[קן_לציפור*]

כרגע גיליתי את הדף. קראתי בשלוק אחד. מעניין, מסעיר, ומעורר הרבה דברים אצלי.
תגידי, צ'ילי, את מתגעגעת לארץ?

תודה על השיתופים המעניינים.

[צ'ילי_ושמן_זית*]

מתגעגעת....

היו ימים שהייתי מפנטזת על ליסוע בקו 17 הביתה מהשוק. או לרבוץ על ספה רכה בבית של חברים (פה אין מושג כזה רהיטים. יושבים על הרצפה, ישנים על הרצפה אוכלים על הרצפה. אין ארונות יש מדפים ומסמרים שתולים עליהם כל מיני דברים. לבית האישי שלי נכנסים בכל זאת רהיטים מעטים, בקצב של אחת לשנה בערך .בשנה הראשונה מיטה אחכ הגיע גם איזה שולחן מתקפל כזה למטבח. השנה הפצרתי בבעלי שיבנה לי כבר שולחן כתיבה נמאס לי לעשות הכל בכיפוף. אבל הכסא עוד לא הגיע, אולי שנה הבאה... ובנתיים אני עדיין עושה את הכל על המיטה... וואי נהיו סוגריים ארוכים.. נחזור לעניין..געגועים)

געגועים לרב הם משהו מאוד מתעתע ומוזר. יש להם הלך רוח משל עצמם וחוקיות לא ברורה. בודאי שבראש ובראשונה מתגעגעים למשפחה ולחברים כי להם אין תחליף. אך חברים חדשים תופסים מקום נכבד ככל שהשנים עוברות והקשר מתהדק. גם משפחתו של בעלי הפכה למשפחה לכל דבר על אף צבעם השונה ושפתם המורכבת.
בסופו של דבר מוצאים שהגעגועים הם לדברים הכי קטנים ומגוכחים. לזמינות של פריכיות אורז בסופר מרקט. ליכולת לבקש מהנהג להזכיר לך לרדת בתחנה. לשיחות על סרט חדש שיצא או לאפשרות להיות שם לבקר בתערוכה של חברים, לראות את הגן של השכנה או ללכת לחתונה של החברה הכי טובה. ללהיות מוקפת באנשים שמבינים את המושג אורגני וחלב אם ולא צריך להרגיש שצריך להמציא שוב את הגלגל, דווקא פה בפרא טבע הזה, באמצע הג'ונגל...

אז כן אני מתגעגעת לארץ.
להרבה דברים לא מתגעגעת בכלל כמו הפוליטיקה, ה"מצב", הבירוקרטיה. החטטנות הכפייתית כל האנשים הלחצים החברתיים חסרי הפשר, הניוון החינוכי וכולי הרשימה ארוכה. אבל אני מתגעגעת לארץ, לאדמה החרוכה שדופת השמש בקיץ המתחלפת לירוק ומיד בלי שהספקנו להפנים מתכסה בצהוב ורוד סגול פ... אני מתגעגעת לפריחות ולחילופי העונות. אני מתגעגעת לארץ וגם ליושביה. לרבגוניות האנושית, לפתיחות המשולחת, לחום והרגשת האחווה. אני מתגעגעת לחברה בה גדלתי, חברה איטלקטואלית, חושבת, רחבת אופקים וביקורתית. אני מתגעגעת למשפחה, עם כל הסרטים והתסביכים הפושים בה.
אבל אני לא מתגעגעת מספיק.
כי כאן אני חיה את החלום. כבר כתבתי אז לא אחזור ואצייר שוב.

אולי זה המקום להזכיר את שם הדף ולהביא את מילות השיר במלואן. שיר של געגועים למה שאי אפשר. לחלום האידיאל המתוק והחמים, המפנק והנוח, עם גשם ושמש ואדמה טובה. אז אני חיה את החלום הזה, בכך פתרתי את עצמי מערבים ויהודים וכוח וזרע ואהבת חינם. אבל כאן אין זיתים וכאן זה לא הבית. כאן זה לא הארץ. מי כמוני כמהה לשילוב הבלתי אפשרי הזה.

חבל שאין פה קוקוס,
זה טוב ליהודים ,
זה טוב לערבים,
ישר מן העץ ,
מתוק וטעים.

אל תגידו שיש במקום זה זיתים ,
זה לא אותו דבר.
קוקוס חי את הרגע ,
זית נטוע בעבר.

מגיע גם לנו חלב ואגוזים ,
וגשם חמים שבקיץ
לשטוף את החופים .

חבל שאין פה קוקוס,
זה טוב לאשכנז ,
לתימן ולקווקז,
קוקוס מוציא מתוק מעז .

אל תגידו שהתנאים
קשים ואי אפשר ,
הוא יכול לצמוח
גם בלב מדבר .

כשהיד מושטת ,
והעין לא צרה,
ולא הורגים משורר בבוקר,
ובערב יושבים להקריא משיריו .

חבל שאין פה קוקוס ,
זה טוב לאהבה,
זה טוב לעסקים ,
ישר מן העץ,
על הסכין .

אל תגידו שזה כבר
לא יקרה פה לעולם
יש כוח וזרע,
אהבת חינם .

לגדול ולפרוח
בלב האנשים ,
ושיר המשורר יכול
לפתוח אוזני חרשים .

חבל שאין פה קוקוס,
זה טוב לאהבה ,
זה טוב לעסקים,
ישר מן העץ על הסכין .

חבל שאין פה קוקוס,
זה טוב לאהבה...

[טליה_טקאוקה*]

חברים חדשים תופסים מקום נכבד ככל שהשנים עוברות והקשר מתהדק. גם משפחתו של בעלי הפכה למשפחה לכל דבר על אף צבעם השונה ושפתם המורכבת.
איזה כייף לך!! כמה שנים את שם?? (אני כאן כמעט שלוש שנים ועדיין מתאקלמת....)
כתבת מאד יפה ומרגש
תודה@}(())

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כבר כתבתי אז לא אחזור ואצייר שוב.
לא יודעת אם זה יצא במודע או לא, אבל את בהחלט קרובה לציור בכתיבתך וזה נפלא.
<אני מאלה שמבכות את מות השפה הגבוהה בכתיבה העכשווית ובעיקר בכתיבת שירים מולחנים.

מעבר לכך כתבת כל כך נכון, כל כך מבהיר, מאוד יפה @} (אני עוד רגע מרגישה כמו מורה..רק צריכה איזה עט אדום (-:)

ושל מי השיר הזה? זה שיר מולחן?

[צ'ילי_ושמן_זית*]

אריאל הורוביץ. ראוי להזכיר.

[צ'ילי_ושמן_זית*]

אה, נקודות, כתבנו באותו זמן...
חווה אלברשטיין המהוללת כאן בראש הדף שרה את השיר
מומלץ להוריד ולשמוע. אין כמו חווה. אין כקולה העמוק והאירוני ועם זאת הנבון והמשלים כקולה ללוות את המילים האלו. שאולי הן לא ממש עברית גבוהה אבל הם נוגעות לא נוגעות בצורה קצת שונה

[צ'ילי_ושמן_זית*]

אגב, נקודות, הבטחת סיפורים מתאילנד (בעניין היצאניות) ב"הזדמנות אחרת"...
אשמח לשמוע. פה, או בדף אחר. אפשר לקרוא לו בכל מיני שמות כמו סיפורי איכס מתרבות אחרת או יצאניות זה לגיטימי או הסיפור שלי עם זונות בתאילנד או ברוח האתר עסק נשי _3 או זנות זה טבעי (-: כמובן הכל בהומור...
ואני בכל זאת סקרנית לשמוע מתישהו...

[צ'ילי_ושמן_זית*]

איזה כייף לך!! כמה שנים את שם?? (אני כאן כמעט שלוש שנים ועדיין מתאקלמת....)
אני כאן כמעט חמש ועדיין מתאקלמת....

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מה את שחה? חווה אלברשטיין היא אהובה מאוד מאוד במחוזותינו (כנסי לדף שלי וראי פוסט אחרון שלי- הארוך)

טוב בענייני תאילנד.
אני ממש לא אפתח בשביל זה דף. אבל, אם לא אכפת לך שאספר לך פה אז סבבה.(אגב אין פה סיפור על מקרה ספציפי, אלא רשמים ממה שראיתי).

הגעתי לתאילנד אחרי חמישה חודשים מאוד לא ממצים בהודו. בעצם רציתי להישאר בהודו, אבל בגלל שנסחבתי באף אחרי גברבר...הגעתי לתאילנד.
זה היה משבר תרבותי אמיתי! מצאתי עם אגרסיבי (גם הנשים וגם הגברים), שונאי ישראלים, מדברים בגסות וקצרנות, זעופי פנים, חיים את הכסף ואת חיי ההוללות.
תאילנד מתקדמת מהודו ולכן פתאום שפע המסעדות וסוגי המזון והבשר מכל צורה ומכל חיה.., והבגדים ברמה אחרת ופתאום המערב קצת יותר ניכר (לעומת הודו כמובן).
כמובן שאני מדברת על בנגקוק . הדבר הראשון שעשינו- נכנסנו למסעדה והזמנו סטייק. הוא דווקא לא היה עילוי, אבל היינו בשוק מהמלצר הלבוש, מהשירות וכולי.

הלכתי להתקשר לארץ, היא (התאילנדית) התקשרה עבורי את המספר וזה היה טעות. היא ביקשה שאשלם ואני סירבתי. כמעט הלכנו מכות וחברי דאז היה צריך לסחוב אותי בחולצה כדי שאשחרר. לא שילמתי כמובן (-:.

אמרו לנו שככה זה בנגקוק וכשניסע לאיים זה אחרת. האמת, נכון, באיים הם היו קצת יותר נעימים אבל רק קצת.
לא יודעת, יש משהו ערסי בעם הזה ולא התרשמתי לטובה (בניגוד להודים).
ואני בטוחה שאי אפשר להכליל, אני רואה פה הרבה תאילנדים שנראים לי מאוד נחמדים ואולי הסיבה שראיתי אותם כאלה נעוצה בעובדה שהייתי במקומות מאוד תיירותיים (קוסמוי וקופנגן).
בכל מקרה התפנקנו חבל על הזמן, עם כל הטקס ביישבן: מסג'ים, ים מדהים, אוכל טעים, מסיבות, הרבה תופעות טבע. זו הייתה מנוחה מהאי נוחות והאי פינוק בהודו.
כשחזרנו לבנגקוק, הלכנו הסתובבנו קצת בערב וראינו כל כך הרבה זימה. המון קוקסינלים, המון זונות, המון מועדנים של הופעות מהסוג הזה, המון בנים שמתאמנים באיזה איגרוף- לא יודעת ראיתי תרבות מקולקלת מלאה בזימה, סקס, וכסף.
כשבאים מהודו, שכל כך רחוקה מזה (לפחות אז - לפני 11 שנה)- ממש קשה לראות את זה.
זה היה מגעיל!!
זהו בינתיים (-:

[אמא_אינקובטור*]

פוסט הגעגועים עשה לי לבכות. בגללך! הוי כמה נכון כתבת.
האנגלית שלי ברמת שפת-אם, לגמרי. ועדיין אני צריכה לעצור את עצמי במצבים שבהם צריך לומר "מזל טוב!" או "תתחדשי!" או "יפה לך!" או "איזה יופי!" או, להבדיל, "משתתפת בצערך" או "תנחומים". אני יודעת כמובן את המקבילות האנגליות, אבל איכשהו לא יוצא לי טבעי. אני גם לא מסוגלת לדבר לתינוקות באנגלית, אז לא משנה מה שפת האם של התינוק שאני מדברת איתו, איתי הוא ידבר רק עברית

חסר לי השקט של שישי אחר הצהריים, כשהאוטובוסים משתתקים ותל אביב נראית לחצי שעה שלמה, עד שמתחילה תזזית שישי בערב, מפויסת. חסר לי להכיר ולהיות מוכרת. לחברה ישראלית יש סליק של "לאשה" שהביאה מאחד הביקורים שלה, אני מעלעלת ומוצאת כאן מישהי שהיתה איתי בצבא והיום היא שחקנית, שם מישהי שאחותה היתה חברה שלי בתואר ראשון והיום היא מעצבת אופנה, כל מיני ממלאי תפקידים בכירים שהזדמנתי להיות עם קרובי משפחה שלהם בבית הספר או בצבא או באוניברסיטה. לראות באינטרנט סדרה מהארץ, ומזוית העין למצוא בקרדיטים שם של מישהו שהיה אתי ביסודי. לקרוא בארץ ספר שעשה כמה גלים תקשורתיים, ולגלות שאבא שלי הולך לחדר כושר עם בעלה של הכותבת. והמשפחה שלי בכלל רחוקה מלהיות אליטה, או עתירת חברים וקשרים. סתם אנשים רגילים שהחיים בארץ הקטנטונת שלנו מזמנים להפגש עם כאלה שכותבים עליהם בעיתונים.

הכנתי אזני המן והבאתי לעבודה. טעמו בנימוס, הייתי צריכה להסביר מה זה פורים (איטס דה ג'ואיש הלואין - וי דרס אפ אנד הב פאן), ההרגשה היתה של שגרירה בכוכב אחר. חברה נוצריה-לבנונית הזמינה אותנו ליום הולדת ועל השולחן גילינו טאבולה וחומוס מדהים באמת, וקובה - קובה!!!, ומיליון עוגות וגם עוגה שהחברה קראה לה "עוגה של עצלנים", וזו בעצם תערובת של כדורי שוקולד שמשטחים בתבנית. התנפלתי על הקובה כאילו אין מחר, אני חושבת שהחברים מאוד העריכו את העובדה שאנחנו מסוגלים להעריך קובה

[מונו_לוגית*]

אמרו לנו שככה זה בנגקוק וכשניסע לאיים זה אחרת. האמת, נכון, באיים הם היו קצת יותר נעימים אבל רק קצת.
אם כבר מדברים על תאילנד..
אנחנו היינו בקיץ בתאילנד ומאז אני רק רוצה לחזור. קודם כל נסענו לצפון והתאילנדים שם היו פשוט מק-סי-מים. מסבירי פנים, חייכנים ונעימים. קשה לי לתאר עד כמה זה עשה לי הרגשה טובה. אח"כ ירדנו דרומה לאיים וברגע הראשון זה הי זוועה. לא רק עם-ישראל במלוא הדרו, גם התאילנדים - שבאופן לא מפתיע הפנימו את קוד ההתנהגות הישראלי. מתחמנים, מזוייפים, דוחפים, מה לא. ככל שהתרחקנו ממצבורי התיירים, ככה היחס אלינו היה נעים יותר. בכל זאת לא הפסקתי להתגעגע לצפון, גם שם.
הקשר בין מאור פניהם של התאילנדים ובין הסביבה התיירותית היה כל כך מובהק שברור לי שזה לא אומר עלינו (כחברה מערבית) דברים טובים..

[קן_לציפור*]

תודה על התשובה המפורטת והכל כך מרגשת. את כותבת מקסים. הדף שלך אצלי במועדפים, מיד עולה כשאני פותחת את התוכנה.
תודה!

[צ'ילי_ושמן_זית*]

כאם ירוקה (תרתי משמע (-: ), אני די מכורה פה לאתר הזה. כנראה שהייתי יכולה למצוא את עצמי מתמכרת לאתר הזה בהרבה שלבים אחרים בחיי שכן הוא עוסק בדרך חיים על פיה אני חיה מאז שהתחלתי להבדיל בין טוב לרע. אך אפשר לומר שזה ההורות, שכה חדשה לי, שמביאה אותי לשוב ולחקור ולנבור כאן בכל מיני דפים נשכחים יותר או נזכרים פחות. כי לגבי ההורות המתהווה בקצב מסחרר נשאלות שאלות חדשות כל יום וממול נראה שתשובות יש למכביר מכל עצה וסוג, הבעיה היא לא למצוא תשובות, אלא למיין אותן. להבדיל בין טוב לרע....
והנה כאן באתר אני מוצאת קהילה של אנשים שפחות או יותר ממיינים את עצמם באופן דומה לשלי ולכן כאן טוב לי לחפש עצה.

אבל ככל שאני משוטטת כאן יותר אני מוצאת פארדוכס מאוד מעניין שרווח בקהילה הזו שלנו. הרצון הזה לחיות טבעי, לחזור למקורות, לשבטיות, למסורת (?), כמעט לחזור לעצים לפעמים... ((-:) אנחנו רואים כאן דעות מדעות שונות, חלקם קיצוניות יותר חלקן פחות, וכשאני אומרת קיצוניות אני מתכוונת לכיוון העצים כמובן... רב האנשים כאן מתלבטים, מחפשים את דרכם, מנסים בצעד קדימה שניים אחורה לנתב את דרכם שלהם בין האידיאל למציאות. חלקם מתבטאים בחריפות ונחרצות של מי שיודעים בדיוק את הדרך ואינם זזים ממנה שמאלה או ימינה, אך נראה שהם זקוקים לכיסוי על העיניים כדי להצליח לתמרן בדרך שכזו (כמו של סוסים, מאוד לא ברוח האתר-P-: ...) .
כך או כך, כאדם של דרך האמצע, אני נמצאת עכשיו כהורה, במצב מאוד מעניין בחיי. אני חיה כאן, בתאילנד, בחברה כפרית, מסורתית, כמעט-שבטית, שאמנם עוברת שינוי ניכר בעשר-עשרים שנה האחרונות, אך עדיין חייה את ה"באופן טבעי" המקומי. בביתנו נמצאים 4 דורות (אדם הקטן כמובן ניצן ראשון לדור הרביעי...), הסבים שחיים כאן איתנו חיו את מירב שנותם ללא חשמל, ללא מים זורמים, ללא כלי רכב (מלבד באפלו וסוסים אולי, רחמנה ליצלן...) ללא כימיקלים, ללא מזון מעובד, ללא מדיה ושאר צרות. היום, בזקנתם, הם ממשיכים את מנהגיהם הנושנים, לצד בניהם שמשלבים בין לבין. את הסוס החליפו בקטנוע, את תעלת המים בצינור וכל שאר טובין שאומצו בקלות ניכרת ע"י התרבות המקומית.
לכאורה, נפרשת כאן עבורי ההזדמנות האולטימטיבית לחיות באופן טבעי. עד כמה רחוק שאני רוצה לקחת את זה. ואכן, לתקופה מסויימת, כשרק הכרתי את בעלי, חיינו כמה חודשים בבקתה קטנה ללא חשמל או מים זורמים. הבאנו מים מן המעיין הסמוך בדליים, רחצנו ושתינו באותו מעיין (כמובן לא רחצנו בתוך המים!), בישלנו על כירת גחלים שקיימת כאן בכל בית, אכלנו בעיקר מה שגדל אצלנו בגינה (או גם קצת בשר ציד, הוגן להתוודות). זו אכן היתה תקופה קסומה, רומנטית וחד פעמית. למה חד פעמית? למה למעשה אני לא בוחרת להמשיך לחיות ככה? זו בדיוק הדילמה או הפארדוכס ששב ועולה אצלי לאור ההורות המתבשלת במשפחתי. זה לא הקושי. החיים האלו אינם קשים יותר מהחיים רבי המותרות. שכן, מסתבר, בחיים מעין אלו יש הרבה מאוד זמן, ובזמן הרב הזה יש די כדי לכבס ביד, להדליק מדורה כדי לחמם מים, לקרוא ספר לאור נר. ואין צורך ביותר. אלו המשימות היחידות שיש בכל היום, ויש להם מספיק זמן ולכן הן לא נעשות קשות או מעיקות. (מזכיר לי אימרה חכמה ששמעתי פעם - "אין דבר כזה קשה מידי, יש רק דברים שעושים אותם מהר מידי") .
ושוב, לענייני. למה אם כן איני בוחרת להמשיך לחיות כך, למרות שזו אכן סוג של אידיליה בשבלי? עיקר התשובה, מבחינתי, היא שפשוט גדלתי אחרת. כן, אני באה ממקום אחר, אני גם אוהבת את המקום ממנו אני באה (ואני לא מדברת דווקא על הארץ ממנה אני באה או על התרבות אלא על כל ההוויה ממנה אני באה - הילדות, המשפחה והאוירה בה גדלתי וחייתי את רב חיי) ולכן אינני רואה סיבה או רצון אמיתי וכנה לשנות את מקומי בעולם מכל וכל. החיים כאן על גווני הספקטרום השונים לימדו אותי יותר מה הם הצרכים האמיתיים שלי. מה אני באמת רוצה, מה אני באמת צריכה. מה אני לא רוצה אבל צריכה בכל זאת. מה אני לא צריכה אבל רוצה בכל זאת. כך למשל גיליתי לשים את הקוים בצורה מאוד מפורשת- על מה לא אוותר - על אוטו (ניידות, חופש תנועה!) על אינטרנט (ידע, תקשורת) מקרר (מיני מזונות ואפילו סתם מים קרים ביום חם!) קהילה זרה (כן, שיהיו סביבי גם אנשים שבאו מאורח חיים דומה לשלי ויוכלו להבין יותר בקלות קונספטים מערביים) וכו כו הרשימה, למען האמת, די ארוכה...

עכשיו כשאני בונה את דרכי גם בגידול ילדים אני נתקלת שוב ושוב באירוניה הזו, שהנה, בחרתי לגור כאן, בתוך השבט (משפחתו של בעלי), באמצע הג'ונגל, אבל אינני יכולה לגמרי לאמץ לי את הדרך הזו, ה"טבעית", על פיה הם מגדלים את ילדיהם דורות על דורות, למרות שאני לגמרי מאמינה בדרכם.
מצחיק לקרוא כאן באתר על כל הדברים האלו שמומצאים מחדש על ידינו ומקבלים אפילו שמות וכותרות כמו בלי חיתולים, מיטה משפחתית וכיוצא באלו, ולראות זאת כאן הלכה למעשה, כדרך חיים, ובכל זאת, אני לא לגמרי זורמת. לא לגמרי זורמת עם הבלי חיתולים המקומי שפירושו בפשטות להשאיר את הילד בלי חיתול ולהניח לפשפש ולקשקש (לעשות קקי - נו לא מצאתי לזה מונח מקובל פה באתר...) בכל מקום (אחרי קצת מחשבה בכיוון אנטרופולוגי בנושא הבנתי שכך כנראה מכיוון שבעבר במילא לא היה הרבה מה ל"קלקל" בבית, שבמקום מזרון ישנו על מחצלת, כשלא היתה טרמפולינה או סלקל והתינוקות פשוט היו על הידיים או על החול בחצר או על מחצלת במבוק). לא לגמרי זורמת עם כל הרפואה הטבעית המקומית שבימים כתיקונם אני סופר-נלהבת, חוקרת ומתעניינת וכמובן בוחרת ללעוס איזה עלה מר מהג'ונגל לכאב גרון, אבל כשזה נוגע לתינוק שלי, שרק מלאו לו שלושה חודשים השבוע, לא נראה לי להכניס לו את כל המרקחות הסיניות, האבקות וצמחי המרפא למערכת העיכול העדינה שלו. וכך הלאה.
ויכוחים ומועקות רבות מתרקמות להן מתחת או מעל פני השטח עם הבעל, עם חמותי. האם באמת צריך לקלח אותם כל הזמן - גם כשקר (כן אני יודעת שטרופי פה וכשחם ודביק זה ברור), לא אני לא מוכנה לתת לו בננה בגיל שלושה חודשים, ובבקשה אבל בבקשה! אל תמרחו לו את המרקחת הסינית המסריחה הזו שאתם מורחים לו כל פעם אחרי המקלחת על הידיים יותר כי הוא כבר מכניס אותם לפה! תפסיקו להוריד לו את החיתול כל הזמן ("כי חם") אם אתם לא קשובים לו ולוקחים אותו לפשפש כשהוא צריך (אני מדגימה בגאווה איך אדם מאומן בשיטות הפשפוש שלמדתי כאן באתר אך אני עדיין היחידה שמקפידה לקחת אותו, בידיים אחרות הוא פשוט משתין בקשת לקול צחוקם של הסובבים...) וכך הלאה אינספור דוגמאות מחיי היום יום.
אני מרגישה שוב ושוב שזה קצת ציני לבלות שעות על שעות בקריאת הדפים באתר כשכאן כולם עושים זאת גם ככה (אבל אחרת) ומבינה ששוב, גם כאן, אני צריכה לצייר לי שוב איך ולמה ואם בכלל.
ובין לבין מה שאני באמת מגלה זה כמה אנחנו למעשה כבר כל כך רחוקים מהדרך הזו, שכל מאמצינו כמעט הן מניפולציה רומנטית ולחיות "באופן טבעי" באמת זה לאו דווקא בלתי אפשרי, אלא לא תמיד באמת רצוי..

[צ'ילי_ושמן_זית*]

הדף שלך אצלי במועדפים, מיד עולה כשאני פותחת את התוכנה.

תודה. הוחמאתי באמת.

[קוראת_אותך_בהנאה*]

איך שבא לי גם לספר את החוויות שלי בעניין הצפת יתר של אנשים דומים לי אך קיצונים ממני (דיעות, סגנון ) וכמה אני לעיתים חסרת אונים מול תחושת הדחיה והאנטי שזה מייצר אצלי..

[צ'ילי_ושמן_זית*]

היא (התאילנדית) התקשרה עבורי את המספר וזה היה טעות. היא ביקשה שאשלם ואני סירבתי. כמעט הלכנו מכות וחברי דאז היה צריך לסחוב אותי בחולצה כדי שאשחרר. לא שילמתי כמובן

אגב, נקודות, קראתי פה במעלה הדף שוב ונזכרתי שרציתי לשאול אותך - אם, נגיד, היית את מחייגת בעצמך את המספר והיה יוצא טעות - גם לא היית מוצאת לנכון לשלם?

ההתרשמות שלי מ"התאילנדים" (והרי כיצד אפשר להכליל?) היא יותר דומה לזו של מונו לוגית. מהיום הראשון שנחתתי כאן אחרי זמן רב בהודו. (והרי גם בהודו לך למצבורי התיירים ותראה כי גם ההודים תלמידים לא רעים...) ועד היום.
אח"כ ירדנו דרומה לאיים וברגע הראשון זה הי זוועה. לא רק עם-ישראל במלוא הדרו, גם התאילנדים - שבאופן לא מפתיע הפנימו את קוד ההתנהגות הישראלי. מתחמנים, מזוייפים, דוחפים, מה לא

אינני צריכה להכביר מילים ודוגמאות על מה חושבים בעולם (וכן, גם בתאילנד) על ה"ישראלים". עלינו. איזו גיבנת אני נושאת על גבי בכל מקום כישראלית, על אף שאני מתרחקת מכל מצבורי הישראלים. גם אני, צריכה להסביר בענווה שלא כל הישראלים אותו דבר.. לא כולם מתלהמים, מתווכחים, מנסים לקבל כמה שיותר בעד כמה שפחות

[צ'ילי_ושמן_זית*]

קוראת אותך בהנאה ספרי. זה מעניין ואולי לא רק אותי

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לפני כמה פוסטים תיארת שהתאילנדים שומרים על נשים הרות ומיניקות.
אשמח לשמוע יותר על זה...
@}

[קן_לציפור*]

לכן אינני רואה סיבה או רצון אמיתי וכנה לשנות את מקומי בעולם מכל וכל
קוראת, מזדהה ונהנית. את אמיצה וכנה. נשמע שאת בעיצומה של חקירה אישית ופנימית מאד מעניינת, בהתהוות של היותך.
אגב, לא נראה לי שחקירה מעין זו מסתיימת אצל אנשים שחוקרים ומגלים, מתנסים ובוחרים - פעם כך, פעם כך.
את, אולי, גשר קטןטן, בין מזרח למערב.
מקסים. לכל הצדדים אגב, כולל אילו שנכנסת לחייהם ואימצו אותך לליבם. דרכך נפגשים במערב, בחלק ממנו לפחות. ואת דרכם - במזרח.

הכל אחד, כבר נאמר איפה שהוא, לא? מרגש אותי לקרוא על היכולת שלך לפגוש ולהפגיש כך.

[קוראת_אותך_בהנאה*]

איך שבא לי גם לספר את החוויות שלי בעניין הצפת יתר של אנשים דומים לי אך קיצונים ממני (דיעות, סגנון ) וכמה אני לעיתים חסרת אונים מול תחושת הדחיה והאנטי שזה מייצר אצלי..

תודה על ההזמנה לכתוב- אני פשוט לא בטוחה במה שאני חושבת על זה אבל יותר ויותר חושבת על כך ומנסה לפתור את זה ביני לביני.
קודם כל, שמתי לב שלא תמיד זה מייצר אצלי אנטי או דחיה. זה קורה יותר בזמנים שאני לא מאוזנת (ולא מדובר פה על מינון כדורים....פשוט הורמונלית- לפני מחזור, או בתקופות של תשישות, חוסר נחת ומתח).
כשזה קורה- אז בכל פעם שאני מזהה תכונה או התנהגות אופיינית שלי אצל אנשים, שאצלם זה מוקצן, זה מין מעורר בחילה ודחיה אצלי. לדוגמא אדיבות יתר והתחשבות יתר תוך מחיקת האני (לדוגמא כשאני נמצאת בארץ אירופאית מסויימת) .לעומת זאת, בחברה אגרסיבית ולא מתחשבת, התכונה הזו שלי משבחת את ערכי בעיני כולם ובעיני עצמי.

דוגמא לתחושות אנטי- ביני לביני אני שונאת חיכוכים ומלחמות ומסתדרת עם כל עם ותרבות. ביני לביני אני "שמאלנית" אבל אם יקרה שאשב עם שמאלנים קיצוניים אני אדאג להראות להם את הצד השני , הימני , שגם הוא קיים אצלי במידה מסוימת, מסתבר!

אני מוצאת שהרבה מיושבי האתר הזה חוו את עצמם כילדים לא שייכים. גם אני כזו. הרגשתי שונה בגלל שהורי היו שונים מההורים של חברי.
כשגרתי בארץ זרה הייתה לי תחושת בטחון בכך שאף אחד לא מקבע אותי בסטיגמה מסויימת ולראשונה לא חששתי לחשוף את עצמי. אף אחד לא ציפה ממני להיות דומה ולא הייתי צריכה להוכיח מבחינה זו שום דמיון.
מצד שני היו תחושות שאני יותר דומה לאנשי אותה ארץ מאשר לאנשי ארצי. לעיתים הרגשתי פחד שאני מאבדת את זהותי.
היום אני גרה בארצי ומתייחדת בדרך הארץ של הארץ ההיא. האם הגעתי למנוחה ולנחלה? כמו שכתבה קן לציפור
לא נראה לי שחקירה מעין זו מסתיימת אצל אנשים שחוקרים ומגלים, מתנסים ובוחרים - פעם כך, פעם כך.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אם, נגיד, היית את מחייגת בעצמך את המספר והיה יוצא טעות - גם לא היית מוצאת לנכון לשלם?
בוודאי שהייתי משלמת, אבל זו היא שעשתה את הטעות וזו הייתה רק דוגמא מעט קיצונית לחוויות שעברתי שם.
מילא זה , אבל כל הגישה והדיבור והבעות הפנים היו של גועל וסלידה ושינאה.
אני לא מתפלאת שאנחנו משניאים עצמנו על עמים. באמת שיש תופעות מזעזעות!!!
אבל, העובדה היא שהחיבור שלי עם ההודים היה שונה לגמרי.

ולגבי הפוסט הכה מעניין שלך על מזרח ומערב.
תראי, אני מאמינה שהרבה מפוקדי האתר הזה , חוו או שאלו את עצמם בשלב מסויים בחייהם את השאלות שאת שואלת. יש שהיו יותר קרובים לסגנון העתיק ויש שפחות. גם לי, הייתה תקופה של חלום, לחיות באוהל על הר.
החלום הזה נשאר כל כך בגדר חלום ולא הייתי מעולם קרובה לזה במיוחד (חוץ מבפנטזיה).
היום- כבר אין לי בכלל חלום כזה. יכול להיות שאם הייתי מתגלגלת לסיטואציה שאת נמצאת בה, הייתי שוב מתלבטת.
החיים זימנו לי את המערב ועם זה הלכתי.
אני מאוד מבינה לליבך, מאוד מאוד מעניין לקרוא את המקום שאת נמצאת בו. איזה יופי שאת משתפת פה @}

לגבי הפשפוש, לא הבנתי נותנים לילד לעשות איפה שזה יוצא כל הזמן? ומתי הוא מתחיל ללכת הצידה כדי לעשות?

מכיוון שחוויתי את הפשטות הזו בהודו ושהיתי במקומות ללא מים זורמים והתקלחתי בטבע וכיבסתי בטבע- זה באמת כל כך קסום וכל כך רומנטי ומשתלב ואולי גם נכון יותר לכדור הארץ.
אבל זה לא חוכמה להגיד את זה כשרק חוויתי זאת לתקופה מוגבלת ולא חייתי בזה לאורך זמן ממושך.

רק עוד אוסיף שהודו עבורי זה המקום שהייתי בו באושר מתמשך הכי הרבה זמן (כל החמישה חודשים שהייתי שם): פשוט הייתי קמה בבוקר , עושה קצת תרגילי יוגה וחושבת לי לאיזה נחל אני רוצה ללכת היום. היו סביבי בהרבה הזדמנויות אנשים מקסימים והיה כל כך זורם .
ממש ממש פרחתי.

[יסכו_נט*]

קוראת בעניין

[קן_לציפור*]

רק עוד אוסיף שהודו עבורי זה המקום שהייתי בו באושר מתמשך הכי הרבה זמן
היו סביבי בהרבה הזדמנויות אנשים מקסימים והיה כל כך זורם .ממש ממש פרחתי.
גם אני, גם אני. מזדהה.

וגם בתאילנד מאד נהניתי, אבל אני הייתי במקום פנימי אחר מהמקום שבו הייתי כשהגעתי להודו. התאהבתי בהודו, והתענגתי על תאילנד.

[שוות_נפש*]

היי צ'ילי , את שובה אותי בחוכמתך..
מאד טיבעי מה שעובר עליך עכשו , עכשו שאת אמא, ילדך הוא בראש דאגתך.. התהיות, הספקות חייבים לעלות.. האם נכון לך שם עם בנך? האם זה מה שאת רוצה בשבילך ובשבילו? כל זה מגיע עכשו כמו רוח שצופנת בחובה שאלות לשאול אותך.. את עושה נכון, לא מסתתרת מהרוח.. אלא מתחשבת בה .. מקווה שהסברתי נכון...חיבוק גדול

[צ'ילי_ושמן_זית*]

_לפני כמה פוסטים תיארת שהתאילנדים שומרים על נשים הרות ומיניקות.
אשמח לשמוע יותר על זה..._

פשוט כמו שזה נשמע. שומרים עליהם. שלא חלילה יקרה להן משהו, או לתינוק כמובן. הן לא יוצאות מהבית כמעט כל ההריון, בעבר כמובן גם לצורך הלידה לא היו יוצאים מהבית, היום הן מובהלות לבי"ח וחוזרות לעוד כשלושה חודשים של "שמירת בית" בהן הם כמעט לא יוצאות וגם התינוק. מקפידים מאוד על התזונה שלהם, זה מזכיר לי קצת את דיאטת הקנדידה שעשיתי פעם - לא משאיר הרבה מגוון... אסור לאכול כמעט את כל עשבי התיבול (פטרוזיליה כוסברה וכו) בצלים ובעיקר בצל ירוק, כל משפחת הדלועיים מחוץ לתפריט כולל כמובן מלפפון תמים.. דגים בלי קשקשים כמו למשל טונה או מקרל אסורים וכל פירות הים למינהם. אסור להרבות בחריף (מה שלנו אולי כל כך הגיוני אבל כאן רב התפריט הוא חריף אז זה מייד מוציא חלק ניכר מהתבשילים בבית מחוץ לצלחתה של האם הטרייה...) והרשימה עוד ארוכה אני לא זוכרת את כולה. כך בשלושה חודשים הראשונים. מחזק חלב פופלארי פה זה מרק רגל חזיר... כן כן זה מה שהאכילו אותי כאן כל השבוע הראשון עד שלא יכולתי יותר...
וחוצמזה יש כל מיני מנהגים מסורתיים שכבר פחות מקפידים עליהם היום כמו מסאז מיוחד כל יום מאותה אשה שמיילדת בדרכ, או בקבוק מים חמים על הבטן לכיווץ הרחם. האמת שבודאי יש עוד הרבה מנהגים שלא נחשפתי אליהם כי חסכו אותם ממני מתוך הנחה שאני אסרב להם במילא או מכיוון שלא הראתי התלהבות גורפת למלא אחר כל הדרישות ממני.
באופן כללי, הכי בולט הוא שפשוט נשארים בבית. מה שבשבלי כנוודת כרונית היה מאוד קשה. ציינתי פה בפוסט קודם שרעיון המנשא לא קיים כאן בכלל וזה נובע בדיוק מכך.

[צ'ילי_ושמן_זית*]

לגבי הפשפוש, לא הבנתי נותנים לילד לעשות איפה שזה יוצא כל הזמן? ומתי הוא מתחיל ללכת הצידה כדי לעשות?

קראתי את השאלה שלך וחייכתי לעצמי- איזה שאלה של מנוסה... בכלל לא ידעתי שמתישהו הם מתחילים ללכת הצידה בעצמם... אני למעשה לא יודעת הרבה בעניין הילד שלי רק בן שלושה חודשים, קראתי רק את תחילת הדף של בלי חיתולים ואני חייבת להודות שזה היה חדש לי לחלוטין, לא ידעתי שיש ממש שיטה ועקרונות בעניין. אז התחלתי לנסות ככה מידי פעם ופשוט אדם החליט לאמץ את זה יותר בקלות משחשבתי אז זה עובד מעצמו בלי שבכלל ממש התכוונתי.
כן הם נותנים לו לעשות איפה שיוצא. כשהילד קצת גודל והולך או זוחל אז רב היום מעבירים בחצר וז הוא פשוט עושה על החול. את הקקי שנעשה מוצק כבר בשלב הזה אוספים מיד עם כף חפירה וזורקים לתרנגולות. אה כמובן שכחתי לציין שהילדים מסתובבים בלי חלק תחתון.
כל זה כמובן בבית, בחיק המשפחה ובמסגרת החיים ה"מסורתיים". היום, שמים מיד טיטול כשיוצאים מהבית. לא חיתולי בד ולא כלום. בעבר, כך הבנתי מחמותי, השתמשו בקרעי בד של בגדים שהתיישנו בתור חיתולים.

[צ'ילי_ושמן_זית*]

_מכיוון שחוויתי את הפשטות הזו בהודו ושהיתי במקומות ללא מים זורמים והתקלחתי בטבע וכיבסתי בטבע- זה באמת כל כך קסום וכל כך רומנטי ומשתלב ואולי גם נכון יותר לכדור הארץ.
אבל זה לא חוכמה להגיד את זה כשרק חוויתי זאת לתקופה מוגבלת ולא חייתי בזה לאורך זמן ממושך._

למה לא חוכמה? חוכמה גדולה. וכי זה יכל להיות רומנטי וקסום אם זה היה לאורך זמן ממושך?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

וכי זה יכל להיות רומנטי וקסום אם זה היה לאורך זמן ממושך?
אם זו שאלה שמופנית אלי, אז אין לי מושג, כי לא חייתי סגנון חיים כזה לאורך זמן. אני מאמינה שאם הייתי בסיטואציה הזו הייתי שואלת את עצמי את השאלות שאת שואלת. אין לי תשובות היפוטתית.

[ענת*]

קראתי את כל הדף בבת אחת.
מעניין פה מאוד.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

זכיתי אפילו לרחוץ במים חמים שנובעים טבעית בתוך הנהר....
זה באמת תענוג צרוף, שלא לדבר על כל ההליכה בטבע עד נקודת הרחיצה (-:
בריאות!!

[צ'ילי_ושמן_זית*]

(-:

[טליה_טקאוקה*]

_זכיתי אפילו לרחוץ במים חמים שנובעים טבעית בתוך הנהר....
זה באמת תענוג צרוף, שלא לדבר על כל ההליכה בטבע עד נקודת הרחיצה_
נראה לי שגם אני הייתי באותו המקום...בצפון נכון?

[טליה_טקאוקה*]

צילי, מעניין מה שאת כותבת.
חמותי למשל גדלה במרכז טוקיו ולכן היא בעצמה לא ממש מכירה את הדרך המסורתית או שאולי בחרה לשכוח..זה מאכזב אותי לפעמים לראות איך היא מבשלת ואת תרבות הצריכה המטורפת ...נשים שפגשתי שהגיעו מאיזורים אחרים ביפן שומרות על הרבה מהדברים היפנים וזה מאד יפה בעיני. כתבתי "מאכזב" כי היתה לי פנטזיה ללמוד ממנה בישול מסורתי וכו. אבל אני יודעת שיש דברים אחרים ללמוד ממנה. (ענווה למשל...)
לפני כמה שנים הם עשו שיפוץ בבית והוציאו את כל הטטמי (חוץ מחדר אחד) והפכו את הבית לבית מערבי. (אני מתה על בתים יפנים בסגנון ישן.)

[צ'ילי_ושמן_זית*]

הו טליה עכשיו גם את צריכה לפתוח בלוג עם סיפורים מיפן! (או אולי כבר יש לך?) לא זוכרת אם סיפרתי לך אבל יפן היתה תמיד אצלי יעד נשגב שלמרות שבעיני הוא אחד המרתקים ביותר בתרבויות אסיה פשוט לא הזדמן לי להתגלגל לשם (בעיקר תקציבית..) האוכל היפני הוא האהוב עלי ביותר (ואני רואה את עצמי כמי שיש לה נסיון קולינרי רחב..), האמנות היפנית יפהפיה, הארכיקטטורה, הגנים, האסטטיקה העדינה, האנשים, הפולקלור כמו גם המודרנה המלוטשת, אפילו השפה מלאת חן בעיני (והרבה יותר קלה מהתאית. פעם התחלתי ללמוד לבד עם ספר כשעוד חשבתי שפעם אגיע ליפן...).