לדבר עם ילדים בלי לדבר

[אנונימי]

חלק מהדיון על חינוך בלי גבולות.

[יונת_שרון*]

הבן שלי נסוג מיד לג'יבריש או להתנהגות רגרסיבית אחרת עם הסימן הראשון של נסיון לברר למה הוא עושה את מה שהוא עושה

לא כל הילדים אוהבים להביע את עצמם במלים. למעשה, גם לא כל המבוגרים מביעים את עצמם טוב במלים. יש ילדים שעדיף לדבר איתם במעשים, או במגע, או בדרכים אחרות. אני בטוחה שאם תחשבי על זה קצת תוכלי לזהות את הדרכים בהן הילד שלך מבטא את עצמו ואת הדרכים בהן הוא קולט הכי טוב אותך. אולי בהבעות? אולי בהצגות? אולי בקולות? אולי בכלל בחפצים? אולי משהו אחר?

[עוברת_אורח*]

יונת, נא להתאים את החומר לרמת התלמיד!
ובמילים אחרות - תצטרכי לתת לי דוגמאות יותר ספציפיות כדי שאוכל להבין. אולי מפני שאני אדם שמילים כל כך מרכזיות בהוויה שלו, קשה לי להבין איך אפשר להתבטא אחרת.

[מ_י_כ_ל*]

אנני יודעת לענות לגבי הילדים, אותם הזכירה יונת, שככלל, אינם אוהבים להביע עצמם במילים. אני רק יכולה לדווח כי התופעה שתארת מופיעה גם בילדים שברגיל מתבטאים ללא קושי - זה קורה לעיתים גם לבן שלי (בן 3). בעיקר מאז שפרץ לעולמו אחיו הצעיר, לפני כ-3 חודשים. לפתע, בני הניחן בכושר ביטוי מרשים, ברהיטות, באוצר מילים של בית מרקחת (יום אחד עוד ירביצו לו על זה בגן ), וביכולת לעשות בו שימוש בחיי היום יום (כמו: "אמא, למה הכוכבים על הארץ ולא ב מרום ?", כשראה מן החלון את אורות הישוב הסמוך וחשב שהם כוכבים...ההתגאתי מספיק בבני?), פנה לאיתותי ידיים - הוא נאלם, בכה והחל להצביע על חפצים ועלי הוטלה המשימה לנחש את אשר על ליבו. לפעמים, הוא גם היה עובר לצרחות של 'לללאאאא!' ו-'דיייייי!' על כל אי הבנה קטנה. בהתחלה זה הפחיד אותי. בעיקר מפני שזה היה שינוי בדפוס ההתנהגות שלו. אבל עד מהרה למדנו את הדרך - כמו שנכתב הרבה פעמים כאן באתר - אהבה אהבה ועוד אהבה, ולא יזיק גם חיבוק. אז פשוט עצרתי הכל (התרופה לא תמות מגעגוע אם תתעכב בשעתיים, כמו גם שאר העולם), חיבקתיו חזק חזק וחזרתי על המנטרה 'אני אוהבת אותך'. בהמשך גם שיכללנו משחק שהיה אהוב עליו עוד קודם לכן, של למנות את האנשים שאוהבים אותו הכי הרבה בעולם ('מי אוהב את עילם הכי הרבה בעולם?', וזה גם מתחרז אז בכלל...). כשהוא נרגע, ומרגיש אהוב, מחוזק ובטוח, אנחנו מנסים שוב לפתוח בדו שיח.
אז לומר שזה תמיד פועל? לרוב זה פועל... אבל יותר מכך - גילינו "תופעת לוואי" מבורכת: אט, אט פוחתות התגובות הללו בכלל.

אז השורה התחתונה -אני ממש לא מתיימרת לאבחן וירטואלית מהי הסיבה להתנהגותו של בנך, מה גם שאינני יודעת כיצד את מגיבה בסיטואציה הזו (אולי את מגיבה ממש כמו שתיארתי, בחיבוק ומילות אהבה אך זה בכ"ז לא עוזר?). אינני יודעת. כל שאני יכולה לעשות הוא לחלוק איתך את שמצאנו אנו - אצלנו חום ואהבה פיסיים ומיידיים פותרים לרוב את הבעיה.
אז נסי (או - נסי שוב, אם את כבר מיישמת ממילא...). להזיק זה בטח לא יכול!
|L|

[יונת_שרון*]

דוגמאות להתבטאות לא מילולית (או לא רק מילולית):

• יש לי ילד שלא היה נועל נעליים אם לא הייתי שרה לו על נעליים. עד היום הוא מבקש ממני לשיר לו על כל מיני דברים שהוא עושה או מדמיין.
• במקום להגיד לילד להחזיק משהו, לשים לו את היד על זה (ואז אפשר להגיד להחזיק). אם הוא לא רוצה, הוא יגיד את זה בתנועה.
• במקום להגיד "בוא" לסמן עם האצבע.
• במקום לשאול "אתה רוצה פירה?" לשים טיפה פירה על הצלחת. התגובה תבהיר אם הילד רוצה פירה או לא.
• במקום להסביר שכבר צריך לצאת, להתחיל לנפנף בידיים ולעשות קולות של ציפור, ולתת לגוזלים לעוף החוצה אחריך.
• במקום להגיד "אל תבכה, לא קרה כלום" פשוט לחבק בשקט.

[בשמת_א*]

חיממת לי את הלב, יונת.
מסתבר שאפילו טיפוס מילולי כמוני עושה מיליון דברים "לא מילוליים".
אמנם אני מחשיבה שירה כמילולית, אבל כנראה שזה לא.
אני שרה לילדים על כל דבר. בתי מוכנה לעשות המון דברים בזכות זה שאני ממציאה עליהם שיר מצחיק.
לצחצוח שיניים (למנגינת "צריך לצלצל פעמיים"):
"צריך לצחצח שיניים
צריך לחכות רגע קט
ואז נפתחות השיניים
ושירחאן נושך בלאט!" (כן, היא אהבה אז את ספר הג'ונגל, ואת שירחאן יותר מכל! והשיר היה מצחיק אותה נורא)
לגזור ציפורניים (לשני הילדים, עד היום):
"סבתא ... גוזרת ציפורניים (מנגינה שהמצאתי, חוזרים על המשפט בכל הוריאציות, בית שלם לכל ציפורן) ואחרי זה כל המשפחה, לפי סדר מסוים. ככה גם לומדים את השמות של בני המשפחה...

סימונים עם האצבע והיד והכל.

לשים אוכל ולראות לפי התגובה.
עוד שיטה מעולה: לשים אוכל לי ולהתחיל לאכול, לקרוא או פשוט לתת מזלג עם מנה בגודל הפה הקטן. משום מה, מהצלחת של אמא הם פשוט .... אוכלים! נדיר שסוגרים לי את הפה מול המזלג שלי מהמנה שלי.

במקום להגיד להתלבש - להתחיל להלביש אותה.
במקום להעיר בבוקר - לקחת את הקטנים ישנים ולהלביש אחרי שהתעוררו מספיק.
במקום להעיר בבוקר - להתחיל לגרוב גרביים לגדולים והכי אוהבת הבכורה שלי שאני אחר כך גם לוקחת אותה בידיים (כל ה-16 קילו או יותר) לבית שימוש. ככה היא קמה מתפנקת ושמחה, בניגוד ל"בכורה! קומי! צריך ללכת!"

ועוד אחרון, אולי מילולי:
לספר סיפורים על מה שעושים.
דוגמאות למה אני מתכוונת:

• הבכורה שונאת להסתרק. היא סובלת מכל שערה ומכל קשר בצורה קיצונית. אז אני מסרקת ומספרת סיפורים - או על הנסיכה שהיה לה שיער ארוך ארוך... או שאני שואלת "מי צעק פה? הבכורה או הקשרים?" ומספרת לה איך הקשרים צועקים "אוי, אוי, מה עושים לנו! מגרשים אותנו מכאן! אנחנו לא מוכנים ללכת מהשיער של הבכורה! אי, אי, זה לא פר..." וכן הלאה. היא צוחקת ולא שמה לב שכבר סירקתי הכל.
• הבכורה בכתה אתמול על קליפת תפוח שנשארה לה בתפוח האפוי ולא רצתה לאכול יותר. טוב, אז התחלתי לספר לה איך כל הקליפות יצאו יפה מהתפוח, ורק קליפה אחת קטנה התחבאה מהסכין של אמא ולא רצתה לצאת. ומה אמרו לה הקליפות, ומה היא אמרה להן, ואיך בסוף היא התביישה כי הבכורה דווקא גילתה אותה וירקה אותה... ובינתיים היא כבר אוכלת את שארית התפוח בלי בעיה.

כמעט כל קונפליקט אפשר לפתור בסיפור מומצא כזה או בשיר קטן חמוד ומשעשע או ברעיונות אבסורד, גם עם הקטן שלא מדבר, וכמובן הכי טוב חיבוק בשקט בלי לבלבל לילד במוח.

[עוברת_אורח*]

מיכל - אתמול ניסיתי, בדרכי התמוהה, ליישם את רעיונותייך, והתוצאות בהחלט היו מעניינות...

רקע: הבן שלי נוטה להגיב על המון משפטים שלא מוצאים חן בעיניו (הוראות, תיקונים, שאלות) ב:"דיייייייייייי תפסיק/י!" אתמול החלטתי שעל כל "דייייייי" הוא מקבל חיבוק ועל כל "תפסיק!" - נשיקה.
לאחר עשר דקות של אינפלציית "די" ו"תפסיק" מלווה בצחוק היסטרי הוא פרץ בבכי והודיע לי שאני מעצבנת אותו, מה שהוביל - במפתיע - לשיחה על מה מעצבן אותי ומה מעצבן אותו ועוד נושאים שבדרך כלל אי אפשר לדבר אתו עליהם.

אני יודעת שלא לזה התכוונת, אבל אצלנו זה הזיז משהו בכל זאת. אולי זה בעצם יישום של העצות של יונת? אולי כולכן סתם נוסכות בי השראה?

[עוברת_אורח*]

אני מכירה טוב מאד את כל שיטות הסחת הדעת, השירה והסיפורים. אמא שלי אלופה בזה. אותי (כמה לא מפתיע) זה מעצבן. גם מפני שזה מחייב אותי למן היפר היסטרי של עליצות פעילה (דבר שבבוקר, למשל, הוא פשוט בלתי אפשרי מבחינתי), וגם מפני שזה איכשהו נראה לי אנטי חינוכי.
הרי אנחנו לא רוצים להמשיך ולתפעל את הילדים שלנו עד זקנה ושיבה, אלא להפוך אותם לבוגרים עצמאים. אנחנו גם, אם אני זוכרת נכון, נגד מרכוז הילד. זאת ועוד - התמונה של אמאבא כצוות הווי ובידור מרקדים סביב הילד כדי שיאכל/יתלבש/יצחצח שיניים/יסתרק/יצא מהבית נראית לי הפוכה לכל מה שנאמר כאן עד כה אודות דיאלוג ופתרון בעיות עם הילד.
בקיצור, לא ממש הצלחתי לנסח את הדברים בצורה מסודרת, אבל אני מקווה שהעברתי את רוח ההסתייגות.

<עוברת אורח מסתירה את העובדה שכל צחצוח שיניים מתבצע רק במסגרת ההצגה "כח משימה מלמד את תינוקת דינוזאורית איך לצחצח" ואת התקופה שנעילת נעליים חייבה לשחק בחנות נעליים כשאמאבא בתפקיד המוכר המתרפס>

[תבשיל_קדרה*]

הרי אנחנו לא רוצים להמשיך ולתפעל את הילדים שלנו עד זקנה ושיבה, אלא להפוך אותם לבוגרים עצמאים. אנחנו גם, אם אני זוכרת נכון, נגד מרכוז הילד. זאת ועוד - התמונה של אמאבא כצוות הווי ובידור מרקדים סביב הילד כדי שיאכל/יתלבש/יצחצח שיניים/יסתרק/יצא מהבית נראית לי הפוכה לכל מה שנאמר כאן עד כה אודות דיאלוג ופתרון בעיות עם הילד.

כן ולא.
ז"א - התיאוריה נכונה. הפרקטיקה, גם כן. בהתיחס לפתרונות של בשמת - אני לא רואה הרבה סתירה:
לאכול מהצלחת של אמא זה בדיוק אנטי-מרכוז: אני אוכלת. מי שרוצה שיבוא.
לעשות בשבילם - מנסיוני, הם גדלים מזה ומתחילים לעשות בעצמם, יותר מאשר אם אני רק אגיד, ואצפה, ואחכה, ואתאכזב, ואכעס.
להעיר הוא מראש משהו מיותר, תיאורטית (עדיף שיתעוררו כשהם גמרו לישון). אם כבר צריך להעיר, אני בעד ליישם כל מה שמקל.

בגדים, ד"א היא אחת ההצלחות הגדולות שלי כאמא (נו - זה די שולי, אבל מוצלח ) - באמת לא אכפת לי מה הם לובשים. חם מדי, קר מדי, צבעים לא מתאימים, הכל הולך מבחינתי (זו לא תכונה שלי שהייתי מתהדרת בה, באמת שלא, לולא התוצאות). מהלא-אכפת הזה יצאו לי ילדים שהם משתפי פעולה גדולים בעניני לבוש, ואני די משוכנעת שיש קשר בין חוסר הלחץ המוחלט ובין הקלות בה הם משתלבים עם המנהגים המקומיים.

[יונת_שרון*]

עוברת, אני מסכימה שלא צריך לעשות הפקה גדולה מכל דבר. מצד שני, מדי פעם להצחיק או לעניין זה די נחמד. בקיצור -- צריך לשמור על איזון.
בכל אופן, רוב הדברים שכתבתי לא מצריכים הפקה. לרוב הם דורשים פחות התרכזות בילד מאשר תקשורת מילולית.

[סמדר_נ*]

אני מכירה טוב מאד את כל שיטות הסחת הדעת, השירה והסיפורים.
אני לא הייתי רואה בזה הסחת דעת. בדיוק להיפך. הרי הסיפורים והשירה באים ממקום של חיבור למה שהילד חש בסיטואציה הספציפית. חיבור ולא ניתוק או הסחה. הם אולי מרחיבים את החוויה של הילד ואת רפרטואר הפרשנויות שיש לו לגבי הסיטואציה. זו טכניקת התמודדות נהדרת. אם חושבים על זה, הרי אנחנו משתמשים בה גם כמבוגרים.
אגב, היה לי מטופל-ילד שברגע שהתחלתי לשיר שירים מאולתרים על מה שהוא עשה באותו רגע, הקשר בינינו "עלה כמה מדרגות" במהירות ובאופן דרמטי. זה לא מפני שהייתי צוות הווי ובידור, אלא מפני שהראיתי לו שאני איתו. אני מבינה שמה שמפריע לך מבחינה חינוכית ב"הצגות" הוא שאת רואה בהן צורה כלשהי של רמייה, אבל לדעתי זה לא כך. את מזהה צורך -- ונענית לו. בדיוק בשביל זה את אמא, לא?

[פלוני_אלמונית*]

הרי אנחנו לא רוצים להמשיך ולתפעל את הילדים שלנו עד זקנה ושיבה, אלא להפוך אותם לבוגרים עצמאים
אי אפשר להפוך ילד לבוגר עצמאי, הוא יכול להפוך את עצמו לעצמאי.

[מ_י_כ_ל*]

בענין הדיאלוג שכבר נפתח - מה שלא עשית (חיבוק, נשיקה, דגדוג בגירסתך הפרטית) הצליח לגרום לכם לדבר, נכון? אז למה שלא פשוט תמשיכי בכך? וכאשר יימאס לשניכם מהטריגר הזה דווקא, פשוט נסי טריגר אחר. במסגרת פרוייקט הבא-ציטוט-מתאים בו פצחתי קודם: 'סוס מנצח לא מחליפים' (וכשהוא מפסיד, שלחי אותו לכל הרוחות ומצאי סוס חדש...זה קצת פחות מוצלח, עדיף שאדבוק בציטוט גרידא...)

לגבי הדברים שבשמת א כתבה, אנסה להסביר היכן ההבדל:
כשהייתי ילדה וסירבתי לאכול, סבתי נהגה לצאת עימי אל חדר המדרגות ולהראות לי את שעוני החשמל. בזמן שהייתי מרותקת כולי למחוגים והגלגלים הנעים, היא היתה תוחבת אוכל לפי, ואני מבלי משים, הייתי אוכלת.
היום, כשבני סרבן האכילה, אינו רוצה לאכול (ולא משום שאינו רעב, חלילה, אלא מפני שהוא מוצא את העיסוק משעמם למדי...לפעמים אני תוהה אם הוא באמת הבן שלי...), אנחנו מדמיינים שנתחי המזון קמים לתחיה ומשמיעים את הקולות שהם ודאי משמיעים בזמן שהם עוברים בגופו ("די, די, תגיד ללשון שלך שלא תדגדג אותי" או "אי, אי כואב לי, די ללעוס" או "וואו, איזה גליש הרבצנו בבטן").
ההבדל בין המצבים הוא, שבעוד שאני אכלתי "תחת היפנוזה", רעבה או לא, הרי שבני מודע לכך שהוא אוכל. אלא שעכשיו הוא רוצה לאכול. עכשיו זה לא משעמם. אצלי, לא ניסו לברר מדוע אינני רוצה לאכול, רק דאגו שאוכל ('ילד טוב משאיר צלחת ריקה' כמאמר השיר), אצל בני איתרנו את הבעיה, קרי: שעמום (או קיומן של אלטרנטיבות מעניינות יותר, כמו: כל דבר אחר בעולם שאינו כרוך בלשבת ליד השולחן...), וטיפלנו בה. ואגב, כשהוא שבע, אז שום משחק שבעולם לא יעזור (להבדיל מהמצב ההיפנוטי מול שעוני החשמל).
זה לא קורה בכל ארוחה. זה אפילו לא קורה כל יום. יש תקופות שזה קורה יותר, ויש תקופות של הפוגות מאוד ארוכות. אבל אני חושבת שאם לא היינו נוהגים כך בתקופות שזה דרוש (וכן, גם אם זה לא הפקת ענק לפעמים זה מתיש), והיינו נוקטים בטקטיקות 'הכרחה', כל ענין המזון היה נחרט בתודעתו כדבר שלילי במיוחד.
בשמת כיוונתי לדבריך?

אבל אני רוצה להתייחס רגע לעוד דבר שכתבת: שמתי לב שהתגובות של בנך, ממש כמו של בני בזמנו, הגיעו לאו דווקא בהקשר ה"מצופה". כלומר לאו דווקא בתגובה לדרישה לעשות/לא לעשות משהו, כמו בדוגמא שנתת: 'הי חמודי, מה שלומך? די, תפסיקי' ....הרי לא עשית כלום, רק דרשת בשלומו, אז מה בדיוק להפסיק?!?
אני מקדימה ומבהירה: אני לא מטפלת מקצועית (אפילו לא אמא מקצועית ), אני לא ראיתי את הסיטואציה שאת מתארת במו עיני, אינני חיה עימכם, אפילו אינני מכירה אתכם, אבל אני מעזה לשאול:
אצל בני היה ברור שהתגובות הללו באמת לא קשורות לדרישה/אירוע ספציפיים. נולד לו אח תינוק, הוא הרגיש חסר ביטחון, ולכל פניה שלנו אליו היה פוטנציאל להתפרש על ידו כקריאת תיגר נוספת על מעמדו או כעל אי קבלתו כמות שהוא. דוגמא היפותטית: שאלתי מה שלומו בלי לחייך כי הייתי עייפה (היפותטי, היפותטי, אבל זה מן הסתם קרה..אינני זוכרת, הייתי עייפה..). אולי הוא חשב 'אמא לא מחייכת אלי סימן שהיא לא אוהבת יותר'? לא היתה לי כל דרך לדעת, כי הוא פשוט התחפר בעמדתו ושאג 'לא' ו-'די'. עוד דוגמא:הוא ביקש שוקו והשוקו נגמר. הוא פצח בשאגות "לא נכון! לא נכון!", שלא פסקו גם כשפתחתי בפניו את המקרר והוא נוכח בעצמו ש-"כן נכון". אלוהים יודע מה הוא חשב על זה (שהזנחתי אותו בכך שלא דאגתי לחדש את האספקה?). אינני יודעת. עד היום אינני יודעת. הענין הוא, שאצלנו הגורם למצוקה היה קל למדי לאיתור (אח חדש) וגם הפתרון די פשוט (הרעפת אהבה). אז אני שואלת בזהירות: הייתכן כי גם אצלכם קורה משהו הגורם לו לחוש חסר ביטחון? חסר ביטחון ביחסים בינכם? לא אהוב על ידי מישהו (לא שחלילה מישהו אינו אוהב אותו אלא שמסיבה כלשהי הוא אינו חש אהוב, אינו קולט את האהבה)? משבר במשפחה? בגן? אולי גם לו נולד אח?!? אולי משהו (משבר, שינוי, כל דבר) עובר דווקא על מישהו אחר במשפחה והוא קולט את זה? הייתכן שהוא רואה משהו בתגובותיך? קורא משהו אל תגובותיך? האם המצב היה כך מאז ומעולם או החל בנקודת זמן כלשהי?
ושוב – זה ממש לא אבחון. אפילו לא יעוץ. אלו רק נקודות למחשבה (והשראה... השראה לחשוב על נקודות אחרות לגמרי, נקודות משלך ...פלפל ומלח, זוכרת? )

[עוברת_אורח*]

הוא פצח בשאגות "לא נכון! לא נכון!", שלא פסקו גם כשפתחתי בפניו את המקרר והוא נוכח בעצמו ש-"כן נכון".
אהההההההה (אנחת רווחה מהדהדת) אז עוד מישהו עבר את זה........
וכן, גם אצלנו נולד אח, אבל הקונפליקטים האלו התחילו לפני (אני חושבת, עד כמה שאני מסוגלת לזכור מבעד לערפילי האמהות לשני ילדים). אני חושבת שהוא אכן מפרש כל דבר, ולו הקטן ביותר, כביקורת או "איום", וזה כל כך מצער אותי, וכל כך גורם לי לתחושת כשלון כאמא. כל השנים נמנעתי במכוון מללמד אותו "איך עושים" כי לא רציתי שיקבל את הרושם שיש דרך מסוימת לעשות ושדרכים אחרות הן "לא נכונות", ולהשתוממותי גדל לי ילד שלא מפסיק ללמד את כל סביבתו איך צריך לעשות דברים, נוזף בכל מי שמנסה לעשות אחרת ורגיש באופן מוגזם לכל שמץ ביקורת.

מצד שני, הוא רק בן ארבע. יש עוד הרבה שנים לתקן....

[מ_י_כ_ל*]

אהההההההה (אנחת רווחה מהדהדת) אז עוד מישהו עבר את זה........
עוברת, יש מישהו שלא עבר את זה עובר ללידת ילד נוסף?? (יחי שורש ע.ב.ר...).
ידעתי (יוריקה! שתי נק' לי וכד') שאת מציירת לך תמונה פסטורלית מידי לגבי שאר העולם...

[ברבלה*]

תשמעו עברו 8 שנים מכל ההתכתבות שלכן
והיא נוגעת בי ממש כאן והיום
אני מרגישה שמצאתי מישהי לדבר איתה
בכלל, יש לי חשק לפגוש אתכן

פתאום לשמוע אמהות כמוני
לפעמים מרגיש לי שכל האמהות סביבי רק רוצות שיקחו אותם מהן,
שיהיה להן שקט

שהן לא חיות את הפלא והגודל של להיות עם ילדים
(וזה קשה גם לי, מאד לפעמים, שלא תבינו לא נכון)

תודה, חברות

[אמא_חדשה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם היום, 14 שנים אחרי, הכל עדיין רלוונטי.
אני אמא לילד הראשון שלי, מקסים ואהוב בן שנה, גם אני מרגישה שפה התחברתי הרבה יותר לגישה בעוד שגם אני חשה שמסביב כולן רק רוצות חופש מהילד/ים ומחפשות ״הגשמה עצמית״ ולא להיות ״רק אמא״. כשאני מרגישה כל כך מוגשמת, הרבה יותר מתמיד, בכך שאני מגדלת את הילד שלי וחשה זעזוע עמוק מהצירוף רק+אמא. הרי זה הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות בחיים (מדברת בתור אישה העוסקת במקצועות הסיעוד, כך שזה נאמר ביחס לעבודה משמעותית ולעתים מצילת חיים, ועדיין- זה גדול בהרבה לטעמי).
תודה על הדף הזה! אני מקווה שמישהי תקרא ואולי תמצא נחמה בזה גם היום, כמוני.

[מיטל*]

כיף של דף