הנני שוב.
ימים עמוסים והזויים מעט.
אני יושבת בחדר השינה שלנו, עלהשולחן לשמאלי תוכנית הטיול שלנו בקליפורניה. עשרה ימים נטו, מסן פרנסיסקו, דיסני לנד, יוסמיטי ואזור החוף המרכזי, חזרה לסן פרנסיסקו. את ליל הסדר נבלה בפארק הסקוויות (Sequoia NAtional Park).
לימיני ארון ספרים מרוקן מתוכנו כמעט לחלוטין. שלשום מיינו (ניירת ישנה), אתמול זרקנו (למחזור), היום ארזנו את מה שנשאר.
מאחוריי ערימה לא קטנה, שגובהת מיום ליום. זו ההתחלה של מה שיהיה ה- moving sale שנעשה ממש לפני שניסע. יש שם בערימה ספרים ומשחקים, נעליים ובגדים, תיקים, קופסאות עץ יפות לבית, צעיפים,מפות, וגם בקבוק שמפו ענק שקניתי ולא השתמשתי בו, מודם למחשב, מחממי אוזניים אדומים שהיו של תמר לפני שנתיים, אלבום תמונות שהבאנו איתנו מישראל לא ברור למה, ועד השבוע נאספו בו 20 תמונות בערך. די, כל התמונות במחשב כבר הרבה שנים. מישהו עוד מדפיס ושם יפה באלבום? בסלון מוכנים כבר ארגזי ספרים למשלוח בדואר (הכי זול).
לכל מקום שאפנה את ראשי אני רואה עוד ארון שזקוק למיון. אז אני פשוט לא מזיזה את הראש.
מסתכלת לרצפה, שם אין מה למיין.
אף חברת הובלה לא מוכנה לעבוד איתנו כי כמות הציוד שאנחנו רוצים לשלוח לארץ היא מגוחכת. בערך 10 אחוז ממשפחה ממוצעת של ארבע נפשות (כלומר הם מוכנים, אבל לא משתלם לנו כי הם גובים מחיר מינימום כאילו יש לנו פי שלוש ציוד.). אין לנו רהיטים ששווה לשלם כדי לשלוח אותם לארץ, ודברים אחרים פשוט אין לנו הרבה. כלי מטבח אנחנו לא לוקחים כי בארץ נחזור לכשרות, וכאן הכל מעורבב לנו, אין לנו פטור ממכס על מכשירי חשמל.. מה נשאר? ממש מעט. אומנם אין לנו פטור ממכס, אבל יש לנו זכות למזוודה נוספת לכל אחד בטיסה (המוזלת) של אל על לארץ. אז הרבה נכנס למזוודות ולארגזים, וכל השאר נשלח בדואר.
מחר, במקום לארוז, אנחנו נוסעים לעיר Macon לא רחוק מכאן, לפסטיבל פריחת הדובדבן. בחיי, ככה זה נקרא. איזה כיף. אספר לכם מה היה כשנחזור, כי אין לי מושג למה לצפות. יובל אחראי אצלנו על תכנון טיולים. אני אחראית על המבנה הכללי וקצת על לוגיסטיקה. (-:
טוב בלה, די להתחבא מאחוריי העניינים הטכניים. תגיעי למה שבאמת לוחץ לך.
אני מגיעה, מגיעה. כבר.
זוכרים איך רציתי לחזור לארץ? תגלגלו כמה סנטימטרים למעלה בדף, ותראו. ומה עכשיו? נכון, ניחשתם. לא רוצה לחזור. כלומר רוצה לא רוצה. פתאום אני לא זוכרת למה רציתי לחזור לארץ. מין ערפול כזה, מצליחה להיזכר רק בצדדים הפחות נעימים בארץ, שבולטים עוד יותר לעומת החייים הנעימים בארצות הברית. אני יודעת שזה נורמלי. אנחנו עוברים לעיר שלא גרנו בה אף פעם, וכמעט לא מכירים בה אפחד. מה כמעט?! לא מכירים בה אפחד! (אבל לפחות כולם שם מדברים עברית
) . נהיה רחוקים מהמשפחה, ויובל יעבוד חלק מהשבוע רחוק (מאוד) מהבית וייעדר לכמה ימים כל פעם. )-: בקיצור הרבה לחשוש ממנו. דברים קטנים, מובן שנתגבר ויהיה אחלה, אבל להסתכל על זה מכאן זה קצת מפחיד.
וכאן אביב מקסים עכשיו, העצים התחילו ללבלב השבוע, מזג האוויר מדהים, ואנחנו חיים בהרמוניה משפחתית נפלאה שאני מאחלת לכל אחד מאהוביי. אז למה לעזוב, תזכירו לי?
ובאופן מוזר מאוד, יש לשנינו, לי וליובל, הרגשה כאילו נגמר ירח הדבש שלנו, מסתיימת החופשה הארוכה מאוד של השנתיים וחצי האחרונות, ואנחו חוזרים לעולם אחר, שבהכרח יהיה פחות נעים. ממה זה נובע? למה?
יכול להיות שיש לנו בראש את מה שהיה לפני שבאנו לארה"ב - היינו צעירים יותר, חכמים פחות, עם שני ילדים קטנים. דוקטורט, תואר שני, עבודה..... בלאגן רגיל, אתם יודעים. חיים צפופים כאלה. צמחנו והתפתחנו כל כך מאז, מכל הבחינות. וממש ברגעים אלה אני מצליחה לשכנע את עצמי שאנחנו לא חוזרים למה שעזבנו, אלא למה שאנחנו היום. אנחו לא משאירים את עצמנו כאן בארה"ב. אנחנו לוקחים איתנו את חוויות החינוך הביתי שצברנו בשנה האחרונה, את הזוגיות שבנינו, את ההרמוניה המשפחתית שטווינו - כל אלה חוזרים איתנו ויעשו את הנחיתה שלנו קלה יותר.
תודה שהקשבתם. עכשיו אני יכולה ללכת לישון בלב קל יותר.
להתראות בקרוב.
D-:
>
משתמשת