אליס בארץ המראה

[אמא_אינקובטור*]

וה"רשימה". רשימת הציפיות לאימהות טובה. לכל אחד יש רשימה כזאת, כמובן. זה מדהים. הרשימות מגוונות, אבל בשום מקום לא תקבלי ציון לשבח אם לא תאמצי את כל הרשימה. והן רק הולכות ומקצינות, כי כל אחת כמובן צריכה להפגין כמה היא אמא אפילו יותר טובה, יותר אוהבת.

נשמתי. מפרספקטיבה של שבע-ומשהו שנים שבהן קיבלתי "נכשל" כמעט בכל קטגוריה, התוצרים מאושרים, פורחים (ומתפרחחים) גם אם אמא שאוהבת יותר היתה מגיעה למסקנה שצריך להעביר אותן למשפחה אומנת, ומיד (רצוי כזו שלא נותנת להן שוקולד כשחוזרים מבית הספר). אצלי במין הפוך-על-הפוך ניסיתי ללכת בדרך ההפוכה מזו שזכרתי שגידלו בה אותי, וגם זה לא ממש הלך.

תיכף הולכות לבריכה. המשך יבוא.

[אמא_אינקובטור*]

אני פשוט לא אדע אף פעם מה באמת מתאים לה ולי ולבנזוג, וכל הזמן זה יהיה ניסוי וטעיה. יקירה, המזל של ילדים שהוא שהם מאוד-מאוד עמידים. הם לא סחלבים שאם מפספסים בעשירית האחוז את מידת הלחות הנכונה הכל ילך לפח. ואצלך, מותק, גם אם פפריקה תקבל שלושים אחוז ממה שיש (ומסופקתני שזה כל מה שהיא תקבל) זה עדיין יותר מהמאה אחוז של אחרים. הם כל הזמן משתנים ואנחנו כל הזמן משתנים ויש תקופות שטוב יותר ויש תקופות שטוב פחות (אני, למשל, הרבה יותר טובה כאמא לבת שבע מאשר כאמא לבת שנתיים. בדוק). בקיצור - איכשהו אני שקטה בידיעה שפפריקה זכתה בזוג הורים משובחים במיוחד.

[תמי_גלילי*]

אה, אני הייתי אחת האימהות הלוחמניות מלאות האידאולוגיה, שהצליחה לא לראות ממטר שהילד שלה אוטיסט עד שהכניסו לה את זה לראש עם פטיש חמש קילו. מודה בהכנעה.
עבר לי. הדתיות, לא האוטיזם.

אני מבינה אותך מאוד מאוד. יעזור לך אם אייאש אותך כבר מעכשיו ואגיד לך שאין סיכוי שלא תדפקי את הילדה שלך בצורה זו או אחרת, כמו כולנו?
ויעזור לך אם גם אעיר שעד כמה שהספקתי להכירך, את לא דתית מטבעך? כך שנראה לי שתדפקי אותה בצורה אחרת .
<אם כי היום, את יודעת, המטוטלת מתנופפת לכיוון של NATURE יותר מאשר NURTURE >

אני יודעת שעשיתי, אני עושה ואעשה הרבה טעויות. אבל:
לא מעט טעויות אפשר לתקן. אפשר להתנצל, אפשר לחבק אחרי שכועסים ולא לעשות ברוגז, ועוד.
וגם: מתחת לטעויות, יש אהבה אין קץ ואני מראה לו אותה כל הזמן. אני מקווה שזה מספיק כדי שבבסיס הוא ירגיש אהוב, ורצוי, ובטוח, ושיהיה לו טוב עם מי ומה שהוא. בינתיים נראה שככה הוא מרגיש, ואני רוצה להאמין שלדרך הגידול שלי יש חלק בזה.

המוטו שלי:
I DO THE BEST I CAN, AND I HOPE IT'S GOOD ENOUGH.

[טלי_מא*]

אה, אמרו פה כבר כל כך הרבה דברים חכמים.

מוסיפה את השני סנט שלי, כי כתבת קצת על דברים שאני בעצמי הייתי-ועודני עסוקה בהם:

היא לא אני, זה לא אותו הדבר. אני לא רוצה למלא את החסכים שלי על חשבונה.
קחי בחשבון שעכשו אין לך איך ליצור תמונה שלה בראש או דימוי שלה בלי להתייחס לתינוקת שהיית את.
פשוט כי היא עוד לא כאן.
כשהיא תגיע תוכלי להתחיל להתאמן על לראות אותה.
_{אההה... אל תתפלאי אם כשהיא תגיע היא תתלונן לפעמים על זה שיש לה פיפי/קקי. גם אני ציפיתי להיות עם חיתולים, ואז זה פשוט הפך לקל יותר להיות בלי כי ממילא זה הצורך הכי דוחק שלה וכשהיא מתלוננת זה בעיקר על זה...}

אח"כ, גם עם השניה, חשבתי עליה כל הזמן כעל התינוקת שהיתה אחותה (כן כן, עם התקווה לתקן את הטעויות ^{_{המועטות מאוד מאוד כמובן}} שעשיתי עם אחותה). רק עכשו (4.5 חוד') זה משתנה לאיטו והיא מתחילה להיות עבורי התינוקת שהיא.

טוב, אני גם אצטט את אמנקובטור:
אצלך, מותק, גם אם פפריקה תקבל שלושים אחוז ממה שיש (ומסופקתני שזה כל מה שהיא תקבל) זה עדיין יותר מהמאה אחוז של אחרים
}{

[במבי_ק*]

לכל אחד יש רשימה כזאת, כמובן. זה מדהים

לי אין. אני נשבעת. יש לי ילדים, שמהרגע שנהייתי אמא שלהם, התחלתי להיות אמא שלהם. זה נשמע כמו משפט דבילי, אבל זה ממש היה ככה. אני לא מבינה את הדיבורים נניח על "מותה של האמא המושלמת" (=ילד שני), כי מעולם לא ניסיתי, לא רציתי ולא חשבתי על להיות אמא מושלמת. אמרתי תמיד ? הלוואי שאני אהיה אמא כמו שאמא שלי היתה עבורי, זאת היתה פסגת השאיפות. ואז היא באה ואומרת לי ? איזה הורים מדהימים אתם! אני לא ידעתי כלום... לא ידעה כלום, אבל ידעה להיות אמא... (שמעריצה את הבת שלה וחושבת שהיא= אני ? האמא הכי טובה בעולם, פחח).

אני רק פחדתי שאני לא מתאימה להיות אמא כי אני אוהבת לשתות קפה בשקט וצריכה זמן לעצמי. אני עדיין כזאת, וגיליתי שאני כן מתאימה להיות אמא למרות זאת. וגיליתי את זה שניה אחרי שהגדולה נולדה. המשפט הראשון ששאלתי אחרי שהיא יצאה (ועשתה אפצ'י במקום לבכות) זה "אתם חושבים שאני יכולה להיות אמא שלה?" כןןן!!! זאת היתה השאלה הקיומית הענקית עם התשובה הכי קטנה ופשוטה בעולם. פשוט ידעתי שכן.

ועדיין, ניסוי וטעיה. ועדיין טעויות.

היום התעוררתי עם המחשבה המייאשת שאולי אני פשוט לא אדע אף פעם מה באמת מתאים לה ולי ולבנזוג, וכל הזמן זה יהיה ניסוי וטעיה. ואולי בגלל שאין לי - בגלל שאני לא מוכנה שתהיה לי - מערכת אידיאולוגית הורית מקיפה, מושלמת (ובלתי חדירה לכל טיעון נגדי, לכל מציאות נוגדת, לרצונות ולצרכים האמיתיים של פפריקולי עצמה), אני תמיד ארגיש שמשהו פה לא סגור, לא עובד, יכול להשתפר, בקיצור - זה לא הכי טוב שיש, ופפריקה יוצאת מופסדת.

אבל להיות פתוח ודינמי ועם יכולת להשתנות ולהתאים את עצמך למצבים חדשים ? זאת התכונה הכי חשובה בחיים, ובטח שבהורות. לדעתי, כמובן.

[ג'ינ_ג'ית*]

ועדיין, ניסוי וטעיה
אוח' אליס.. לי נראה שהדבר הזה שהוצאת מעצמך על הדף - זה זה הדבר הכי קשה בהורות.

אהממ.. כשהייתי ילדונת (20 ויומיים) הורות נראתה לי הדבר הכי טבעי בעולם, כמו לאכול ולשתות, טיפלתי בילדים מגיל צעיר מאוד, שעות טיסה ארוכות על ביביסיטר, דודה לאחיינים ומה לא. לא נראה לי ביג דיל. יתרה מכך, בגיל 13 טיפלתי בשלושה ילדים בו זמנית. לא ילדים - פעוטות. היום בגיל 30 פלוס- אין סיכויש אני מצליחה לעשות את זה. לא רק כי הספורטיביות דעכה, אלא בעיקר - כי הידע גדל.

קרה מה שקרה.

כלומר, גדלתי.

ומרבה דעת מרבה דאגה. נדמה שבנושא הזה ככל שמתבגרים עוברים תהליך הפוך. במקום לקבל עור של פיל, כמו בתחומים רבים אחרים, זוגיות, קריירה, חברויות - בתחום הזה של ילדים - ככל שהגיל עובר, בדור האהבל שלנו, אתה הופך להיות יותר ג'לי. יותר דאגה, יותר מסירות, הידע מטריף - והרבה יותר עצבים ומתח סביב זה.

למרות שאני לא אמא, תחושת החרדה סביב הנושא בהחלט טפחה עוד בטרם (אה, כן גם לנו הלא הוריות מותר לומר חצי מילה - ממוען לכל הגרציות באשר הן מהדף "ההוא") - אני יכולה לומר שמה שעובד אצלי בכל תחום שבו מתחיל לכרסם ספק ו/או לגדול ספק בדרך שלי - שמה שעובד אצלי זה להתיש את עצמי עד תום, עד למצב של הרמת ידיים בפני עצמי ומשם להתחיל באופן רגוע יותר. קצת כמו להתחרפן לגמרי מפרוייקט מסויים, להתיש את עצמך בו, ואז להגיע לנקודה שבה, לא חלילה מוותרים על רעיון השלמות (אומרת בציניות) - אלא מבינים את חוסר המסוגלות. שלמות הורית לא במובן של מאה אחוז, אלא במובן של לעשות את הדבר הנכון לכל הפחות, וזה ה מ ו ן במושגים של התחייבות לכל החיים (!). נכון שאת כותבת שאת מבינה ורציונלית כולנו מבינים את הפרדוקס בהתנהלות ההורית (שהיא אנושית ומעצם הגדרתה לא יכולה להיות מושלמת) - ובכל זאת, ההבנה הרציונלית לא עומדת ברגשות האשמה השדבוקים ככה יופי בנשמה - אלא אם מתישים את הנשמה... (כי את רגשות האשמה אי אפשר להתיש, (פולניות אחרי הכל).

אני משווה את התהליך הזה למה שעוברים החבר'ה ב"הישרדות" (האמריקאית שכבר רואיינו אחרי וכאלה) כשהם חוזרים לבית, או במקרה שלנו - אחרי שחווית טירונות (בג'וליס. דצמבר. אוהלים. ועדשות מגע חדשות.), קורס קשה בשטח, מילואים... אתה מקבל סוג של שינוי פרופורציות אותנטי וזה מה שהכי חסר בגידול ילדים כיום - המרחק הזה כהורהמהאותנטי. אז כמו שהחבר'ה ב"הישרדות" למשל קצת חוזרים לשורשים, לאדמה לאתגרים שמנסים לחקות את ההישרדות הבסייסים בטבע- והם מגלים בתוכם עולם מלא ושלם של יצרים וכוחות ואיכויות - שמשנות להם את החידוד והבטחון בחיים מחוץ למשחק, כי הם רחוקים מכל הרעשים בעולם של היום- כך גם בהתשה המנטלית הזו סביב הנבירה במה שנכון לך או לא. עד שלא חווים התשה ומסלול שלם שבסופו בועטים הטרוף הזה וחוזרים בגדול להבנה הפנימית הזו של מה שנכון לך ובעיקר מה טפל ומה עיקר (כי הרבה הורים מה-זה מסתבכים עם זה ועל מניעה למשל שלטבליית שוקולד למשל, מסוגלים להתאבד) ובעיקר, מילת המפתח להתחבר לאותנטי (כי זה לעולם לא יהיה אותנטי, ברגע שאתה כבר יודע מה שאתה יודע על העולם ועל האפשרויות התמימות של גיל 20 ומטה לא משוחזרת, אבל בהחלט אפשר לעורר משהו מהבטחון הזה בדרך שלך גם לנוכח כמויות הידע המבלבלות).

החדשות הרעות הן - שדיאלוג פנימי מלקה שופט ומבקר זו לא שמחה גדולה. מה גם שלא נראה לי שזה מספיק בשלב כל כך התחלתי. כלומר שצריך לעבור קצת שנות מציאות שיעלו מתוכן במקרה הזה- את דרך הגידול שתרגישי בה פחות חסרת שקט לכל הפחות.

החדשות הטובות הן שמשהו טוב יוצא מהיכולת החרתתנית המשובחת שלנו - אנחנו מסוגלים לייסר את עצמנו נפשית מספיק זמן - ואצלי בלופ אינסופי- כך שאנחנו חוסכים לעצמנו שעות טיסה "במציאות" עצמה. כלומר, לפעמים הדיאלוג הפנימי הזה בינינו לבין עצמנו כל כך מתיש שהוא מספיק לקצר כמה שנים של יסורים שיעלו מתוך המציאות החיצונית לכשעצמה. כי הרי מתישהו גם המציאות תוכיח שאין מקום לחשיבה הבעייתית הזו.השאלה אם בעוד 7 שנים או שנתיים.

דבר נוסף שיכול להתיש מהר יותר את המערכת... עד אם יש משהו שלחלוטין טוב ומטיב עם אמהות להרבה ילדים - כפי שאני רואה את זה- זו העובדה שהריבוי מכניס לפרופורציות והרבה פעמים את רואה משהו מאוד בריא בהתנהלות של האמא מולם (ולא משנה מאיזו אסכולה, תרבות, עדה, הרכב, ואג'נדה). משהו פחות חרדתי, יותר אסרטיבי, יותר בטוח - ביחס לאותן אמהות עם ילד אחד ממשפחות מאותו הרכב, אג'נדה וכו' - שבא לך לברוח מהסביבה שלהם מרוב אובר נושימושיקושי והגנה מכל מילה/מזון/ונשימה של הסביבה הפיזית והאנושית.

אז המסקנה המתבקשת היא שהפתרון הקל מצוי בהתארגנות מהירה אחרי פפריקה לכשתבוא בשעה טובה לעוד לכל הפחות, איזה צ'ילי ושאטה בסביבה - ויפה שעה אחת קודם
<ובזאת הבטחתי את מקומי כחביבת הקהל בלב הסבתא הפולנייה >:) >
אגב, אני מתכננת ללכת להציק לטבע שבועיים באיזה אוהל עם חכה ומישהו, מהסיבה הנ"ל, מתוך תקווהש קצת אותנטיות תשרה עליי, אבל כל פעם זה נופל על סעיף אחר... חם מדי וכאלה ) ... >

[עוברת_אורח*]

אני רק פחדתי שאני לא מתאימה להיות אמא כי אני אוהבת לשתות קפה בשקט וצריכה זמן לעצמי. אני עדיין כזאת, וגיליתי שאני כן מתאימה להיות אמא למרות זאת.

מה שהיא אמרה, אבל בדיוק!

ולגבי השאר, אני מאמינה שהכל - הנקה, עגלה, חיתולים - די בשוליים. בסוף השאלה היא ממש כפי שניסחת אותה: אם את רואה את הילדים שלך. ילד שרואים אותו, שמקשיבים לו, שמחבקים אותו כשהוא רוצה ועוזבים אותו בשקט כשהוא רוצה לא יכול לצאת מדי דפוק. כל השאר זה בדיוק העדפות אישיות שלך, עם מה את יכולה לחיות ועם מה לא. אני משוכנעת, ואני יודעת שגם את משוכנעת, שהנקה וקמח מלא זה הרבה יותר טוב מסימילק וקמח לבן. אז מה? אז עכשיו נרוץ כל החיים אחרי מה שהרבה יותר טוב? כל הזמן? בכל מחיר?

ממילא אנחנו כבר שטופות מח מכל הקריאה הזו בבאופן, ממילא יכאב לנו יותר מלאמא ממוצעת לתת סימילק או במבה, אז בואי ניתן לכאב הזה - שהוא פנימי, והוא שלנו - להכתיב את ההתנהלות שלנו, ולא נחפש כל הזמן קולות חיצוניים שיספרו לנו איך אנחנו צריכות להתנהג.

אה, וכמובן שכל הזמן גם נרגיש לא בסדר. מה חשבת, שיש לי פתרון לבעיות האלה? שגם אם פפריקה תהיה לגמרי בסבבה את תיפטרי מהתחושה שלפי איזשהו קוד את לא בסדר? זה בא בגנים, מה קרה לך....

[אל_דנטה*]

אממ.... יש לי הרבה מה לכתוב לך על מה שכתבת. אבל בקצרה ממש ועל רגל אחת. טיפשי ככל שזה ישמע, לפחות עבורי, אני מזדעזע כל פעם מחדש כשאני קולט את הזמן שטס ואת הפוזה האידיוטית שלי כ"אבא" כ"מבוגר". אני מזעזע מהמרחק שאני מייצר בין מי שהייתי כילד (וזה ממש היה לא מזמן. אני לא מבוגר בשום צורה בעיני עצמי) לבין מי שאני כהורה.
ואם אני נזכר באותו אני, ילד, אני ישר יודע מה לעשות עם הילדים, מה לתת להם ומה לא, אני נזכר אוטומטית לפרגן להם, אני נזכר אוטומטית במה לי לא היה כיף, מה לחברים שלי לא היה כיף כשהם היו ילדים, ואני נזכר במה כיף וטוב לילדים ושמח להעניק אותו (וזה פשוט למדי - הסכמה ואהבה ולא תפיסת תחת של מבוגר קפוץ תחת שהכל יותר חשוב לו מהילדים).
אני צריך להזכר בזה המון. בנקודה הזו אני תמיד שוכח אדיאולוגיות ורעיונות משונים שהחיים הכניסו לי, ושם אני אני מיושר לעצמי.

>וכל מה שעוברת אורח אמרה<

[תמי_גלילי*]

כל מה שאל דנטה אמר.

[נבט_חיטה*]

_זה כיף נורא, בעיקר כי חיכיתי כל כך, כבר שנים שאני מחכה, ועכשיו הכל כמו שאמרו לי למרות שחלק בכלל לא
זה כמו לגלות יבשת חדשה בעצמך!_

לגמרי!
ובשבילי הלידות היו השיא של החוויה. מדהימות לגמרי!
פלא. ואני לא מאמינה בניסים ובכל זאת זה כמו נס. הריון ולידה. והנה כבר חלפו להם תשעה חודשים מחוץ לבטן. קצב הגדילה של הינוקא מסחרר.
מצמצם את הפער עם הגדול בן ה-3 עוד שניה עובר אותו בגודל... (-:
אכתוב לך בהמשך למייל.

[אמא_ללי*]

היא כבר תראה לי את הדרך לגדל אותה.
אוהו איך שהיא תראה לך. רק צריך להקשיב, ואני בטוחה שתעשי את זה... כתבו לך פה כל כך הרבה דברים חכמים.
בשבילי בתחילת ההורות, האתגר/קושי (חפירה עצמית אם להשתמש במילים קצת פחות יפות) היה להפריד את כל הקולות החיצוניים מהקול הפנימי שלי. להצליח להשקיט את אינסוף המילים שאמרו לי, קראתי, וראיתי למספיק זמן כדי להבין מה אני מרגישה שנכון, ומה הילדה שלי האמיתי שמולי, לא התיאורטית מהאינטרנט, מבקשת ממני וצריכה ממני כרגע. אבל ככל שהזמן עובר זה נהיה יותר קל ויותר ברור, והפידבקים מהמציאות הם מדהימים. כשאת מצליחה להיות קשובה ולפעול בדרך שמתאימה ונעימה לכולכם כמשפחה, זה מרגיש טוב כל כך ונותן המון כוח להמשיך.
ועוד משהו - כשהתינוקת כבר בחוץ, בעולם, הפחדים האלה לובשים צורה אחרת. לא שאין דאגות, או רגשות אשם (חלילה!), אבל כל מיני אינסטינקטים שבהריון אפשר רק לדמיין אותם פורצים ממך בצורה חיה ומוחשית, ועונים על הרבה שאלות שלפני כן אי אפשר להבין בכלל איך תהיה עליהן תשובה.

ממליצה על הספר Birthing From Within, היא כותבת שם משהו על הדאגות שבהריון ועל התפקיד שלהן בהכנה להורות, ובכלל זה ספר עם פרספקטיבה מעניינת על כל הנושא שאפשר לקבל ממנו המון לדעתי...
וגם: מתחת לטעויות, יש אהבה אין קץ ואני מראה לו אותה כל הזמן. אני מקווה שזה מספיק כדי שבבסיס הוא ירגיש אהוב, ורצוי, ובטוח, ושיהיה לו טוב עם מי ומה שהוא. בינתיים נראה שככה הוא מרגיש, ואני רוצה להאמין שלדרך הגידול שלי יש חלק בזה.
כל מילה. ואני מאמינה בכל ליבי שזה מספיק בשביל ליצור את הבסיס הזה, שהוא הדבר הכי חשוב שאפשר לתת למישהו.

[באופן_לייט*]

תעלי במסנג'ר אם את פה יש לי 3 שניות בערך ורוצה לדבר איתך

[אמא_אינקובטור*]

ילד שרואים אותו, שמקשיבים לו, שמחבקים אותו כשהוא רוצה ועוזבים אותו בשקט כשהוא רוצה לא יכול לצאת מדי דפוק. אמן.

[אליס_בארץ_המראה*]

תודה לכל מי שכתב. כל משפט שנכתב כאן גרם לי לחשוב

אני באמת חושבת שזה נכון שהרבה מהקושי נובע מכך שהתינוקת הזאת היא כרגע לגמרי מדומיינת (כשאני מנסה לדמיין אותה ממש עולה לי רק אחייני פיצי...), ואז קשה מאד לשרטט את הגבול בינה לביני (בין הרצונות/צרכים שלה למה שאני חושבת שיהיו הרצונות/צרכים שלה...). אני בטוחה שכשהיא תהיה, תתקיים בפועל, יהיה קל יותר "לראות" אותה. אבל מצד שני, אולי לא? אני מכירה כל כך מעט דוגמאות לבנות שאמהות שלהן באמת ראו אותן.

ואני צריכה להרגע ולקבל את הרעיון שאני באמת אדפוק אותה בדרכים אחרות ובשאיפה היא תרגיש ותדע
מתחת לטעויות, יש אהבה אין קץ ואני מראה לו אותה כל הזמן. אני מקווה שזה מספיק כדי שבבסיס הוא ירגיש אהוב, ורצוי, ובטוח, ושיהיה לו טוב עם מי ומה שהוא.

אמן ואמן.

אולי הבעיה היא בעצם שאני חוששת ללכת בעקבות האינסטינקטים שלי כי להרגשתי הם נדפקו באופן יסודי. לימדו אותי (עם הרבה הדגמה...) שאהבה היא לתת את מה את שאני רוצה, לא את מה שהילד שלי רוצה (ואח"כ אפשר לעשות לו המון רגשות אשמה כי הוא לא מעריך את ההקרבה שבלתת לו את מה שאני רוצה והוא בכלל לא בקש ). אני פשוט לא יודעת איך לעקוף את המכשול הזה. אולי כמו ש אל דנטה אמר, אולי אם אוכל להזכר ברגשות שלי כילדה. אבל זה דבר שקשה לי מאד לזכור ושוב, מפחיד אותי שאם אעשה את זה אראה רק את החסכים שלי ולא את הצרכים שלה.

מעגל נחמד, לא?

---

אני רוצה לשאול עוד משהו. אני מקוה שזה לא ירגיז אף אחד, השאלה באמת באה ממקום של תהיה, לא רצון להתווכח.

למה יש כל כך הרבה תוקפנות ביחס להורות אחרת, גם אצל נותני הבקבוקים/חיסונים וגם כאן? שוב, אני בעצמי לא עדינה במיוחד כשזה מגיע לוויכוחים תיאורטיים או פוליטיים (יש יאמרו מאד לא עדינה ). אבל זה תיאורטי. זה באוויר. זה בעולם שבו בחינה-מחדש היא הרפואה המונעת הטובה ביותר עבור ההנחות והתיאוריות שלי.

הורות זה משהו אחר. זה משהו שאני אישית מתלבטת מליון פעם אם בכלל מותר לי (או יש מקום) להעיר עליו אצל אחרים. בדיוק בימים אלה אני מתלבטת איך לדבר עם חברה שבכל שיחת טלפון יש לה רק הפחדות ורשימת קניות עבורי ("תעשי ככה ותעשי ככה ואל תעשי ככה" - שלא תדעו איזה שטיפה קבלתי רק על זה שאמרתי שלא יהיה רופא בלידה שלי). אבל באותה מידה של דחיה אני קוראת כאן דברים של אמהות שחושבות שהן יודעות יותר טוב מאמהות אחרות מה טוב לילדי כל העולם, רק כי לשיטתן זה "טבעי". "טבעי" זו מילת קסם שמעניקה חותמת של חסינות לפרשנות שהיא, במחילה, רק פרשנות. וגם אם היא האמת האחת ואין בלתה, למה אי-אפשר להניח לאמהות שחושבות אחרות? למה תמיד יש איזה אנדר-טון של כעס, של זלזול, של השוואה בלתי פוסקת לטוב ולטבעי "שלנו" לעומת המלאכותי והגרוע "שלהם", למה תמיד שחור-לבן, אנחנו והמיינסטרים, למה העצבים? הרי רוב רובם של ההורים אוהבים את הילדים שלהם. וכולנו דופקים אותם בצורה זו או אחרת, לא? (כנראה שגם מי שחושב שלא... גם הם ).

אולי זו סתם קריאה רגישה מדי שלי. אולי. אבל מענין אותי לדעת למה זה כל כך טעון, למה האמיתות כל כך מוחלטות, ולמה צריך דפים כמו אמא שאוהבת יותר. כי זה מריח לא טוב. זה מריח כאילו שאי-אפשר בלי השוואה תמידית ומכאן אישור תמידי (וחיצוני). אז מה עשינו בזה?

[באופן_לייט*]

כי זה כל כך יסודי ובסיסי בהגדרה העצמית שלנו
כי בזכות פרוייד אנחנו מרגישים לא טובים מספיק אולי יש לומר לא טובות מספיק (ולמה דווקא הוא תפס ולא וויניקוט?)
ויש פה איזו השקטה של המצפון ע"י הקטנת האחר (ואח"כ תמחקי כי זו רק דעתי וממש אין לי כוח לויכוחים)
ועכשיו באמת לילה טוב

[תמי_גלילי*]

למה זה כל כך טעון
כי גם אותנו דפקו בצורות רבות ומגוונות...
וכי אין דבר שמעורר רגשות חזקים יותר מאשר הילדים. אפשר לתת תילי תילים של פרשנות למה זה, ואפשר להסתפק כרגע בהצהרה שככה זה.
מעבר לזה, זה חלק ממהות האתר (גם ההטפה, גם הקיצוניות, וגם ההורות ).

[יונת_שרון*]

קשה מאד לשרטט את הגבול בינה לביני (בין הרצונות/צרכים שלה למה שאני חושבת שיהיו הרצונות/צרכים שלה...)

הגבול הזה לא קיים מהתחלה. זאת אומרת, ברור שכבר עכשיו יש לה תחושות ורצונות שונים משלך, אבל חלק גדול מהתחושות והרצונות שלה מושפעים ממך / מתואמים איתך. זה לא משהו שנעלם פתאום עם הלידה, אלא משתנה בהדרגה במשך השנים.

אני חוששת ללכת בעקבות האינסטינקטים שלי כי להרגשתי הם נדפקו באופן יסודי
אף אחד מאיתנו לא גדל בסביבה מושלמת, אז זה לא שאת צריכה להשלים כאן איזשהו פור.
בכל מקרה, לחלק מהאינסטינקטים יש רכיב פיזי, אז קשב פשוט לגוף עוזר כאן מאוד.

בכל מקרה, אני מצטרפת לכל מה שכתבו לך קודם.

למה יש כל כך הרבה תוקפנות ביחס להורות אחרת, גם אצל נותני הבקבוקים/חיסונים וגם כאן?
יש לי כמה תיאוריות בענין:

1. זה קטע של עירונים. טוב, אולי זה לא רק עניין של עיר/כפר, אבל יש חברות יותר שיפוטיות ויש כאלה שפחות, וזה מתבטא בכל תחומי החיים -- הופעה חיצונית, סוג הרכב, דרך גידול הילדים...
2. זה קטע של פורומים. כשמדברים בסובלנות וקבלה הדיונים לא מתלהטים. דווקא הדיונים הלוהטים נהיים ארוכים יותר ומושכים הרבה משתתפים, וככה הם הרבה יותר בולטים.
3. התוקפנות יותר בולטת לעין מהסובלנות -- אנחנו לא שמים לב לכל אלה שלא מעירים לנו אלא רק למיעוט שכן. וכאן באתר, לא שומעים את כל אלה שלא סובלים משיפוטיות של הסביבה אלא את אלה שכן.

[ניצן_אמ*]

למה תמיד יש איזה אנדר-טון של כעס, של זלזול, של השוואה בלתי פוסקת לטוב ולטבעי "שלנו" לעומת המלאכותי והגרוע "שלהם", למה תמיד שחור-לבן, אנחנו והמיינסטרים, למה העצבים? הרי רוב רובם של ההורים אוהבים את הילדים שלהם. וכולנו דופקים אותם בצורה זו או אחרת, לא? (כנראה שגם מי שחושב שלא... גם הם happy).
אני מעזה לנחש שבהרבה מקרים אין אנדר-טון כזה, ושהוא מאד מאד בעיני המתבונן.
בבחינת "אם את מניקה, ואני לא, את בטח חושבת שאת הרבהההה יותר טובה ממני. יאללה יאללה. אני ניסיתי! ואני אוהבת! והילד גדל נהדר! הנה! תראי!" ולפעמים מתאים לך להיות מכילה ואוהבת כלפי מישהי כזאת שנכנסת לך לוריד למרות שלא זו בלבד שלא הסתכלת עליה עקום, אלא באמת ממש לא אכפת לך מה היא עושה, ולפעמים בא לך להעיף לה כאפה כבר ושתרד ממך.
בבחינת "אם את יושבת לידי ואוכלת סלט ואוכל נא, והילדה שלך יושבת פה לידי וטוחנת ירקות בהנאה בעוד אני אוכלת צ'יזבורגר ממקדונלד וקוראת לצ'יפסים שלהם 'ירקות', אז את בטח חושבת שאני פרה מזעזעת ומרעילה את הילדים שלי." כאשר בעצם את ממש לא שמה על מה שמישהו אחר אוכל. שיאכל. שיהיה לו לבריאות, או לחולי. אבל שיצא לך כבר מהצלחת ויפסיק להסתכל עלייך כאילו הרעלת לו את הילדים. (תוך כדי מלמולים, סינון קללה מתחת לשפם ואיזה "טפו!" בלתי נהגה...) (_{דיסקליימר, ממש לא מדובר בסיטואציה שקרתה אצלי לא מזמן, אלא רק בתובנות שהיא הביאה.})

כמה מבטים ואמירות ברוח "הו הו הו! איזו יוהרה מצידך! גם מפשפשת, וגם אוכלת נא, וגם מניקה וגם נושאת... נה נה נה... פוסטמה... חושבת את עצמה אלוהי האמהות." כשבעצם, אני בסה"כ חיה את החיים שלי כפי שאני מוצאת לנכון. ממש לא אכפת לי מה את עושה. ממש כן אכפת לי אם את שואלת אותי, ומתעניינת במה שאני עושה, לדבר איתך על למה אני עושה את זה.

אליס, בעצם, למה אכפת לך מה אנשים חושבים?

למה יש כל כך הרבה תוקפנות ביחס להורות אחרת, גם אצל נותני הבקבוקים/חיסונים וגם כאן?
מדי פעם עולה תוקפנות. תוקפנות היא עניין קולני (כמו שיונת פרטה פה) אבל באמת עדיף לקרוא את הטונים האחרים, את הקולות היותר שפויים, שדווקא באים אלייך בשפה שאת מדברת - הגיון, רציונאליות, מחקר מדעי. זה שוק גדול של רעיונות ודעות. אף לא אחת (מאלה שאת לא באמת חוששת להרגיז ) באה ואמרה - ההורות שלי היא היחידה שיש לאמץ, מה שאני חושבת זו האמת האחת שאין בלתה. (ואם היא אמרה את זה, זה כנראה היה מאד מגובה ומאד ברור וחד משמעי. משהו ברוח "אנחנו בעלי חיים יונקים." שאין עליו הרבה עוררין...) והאמת היא שאני די בטוחה שמדובר בשלל סוגים וגוונים, שאפילו לא מבוססים על אותן הנחות יסוד.

לפעמים תוקפנות עולה מתוך דיסוננסים פנימיים, לפעמים היא עולה מתוך תחושת מותקפות מסויימת (והאמיני לי, בעולם האמיתי, זה שאיננו באופן, אפשר להמר די בבטחון שנשים שבוחרות בבחירות שתיארת חיות תחת מתקפה תרבותית, משפחתית, חברתית וצריכות להיות איתנות בקשר לאינטואיציות שלהן. כמו שאת מול החבֶרה. זה לא אומר שאת נכנסת איתה לעימות, אבל את לא מתנופפת כעלה נידף רק כי היא חושבת אחרת.) ולפעמים היא עולה פשוט כי לא ישנו כל כך טוב, או שהחמות ישנה אצלנו למשך שבוע ובא לנו לתלוש לעצמנו שערה שערה... (או מוטב - לה. )

[פלוני_אלמונית*]

מה שניצן אמרה. בעיקר כמה מבטים ואמירות ברוח "הו הו הו! איזו יוהרה מצידך! גם מפשפשת, וגם אוכלת נא, וגם מניקה וגם נושאת... נה נה נה... פוסטמה... חושבת את עצמה אלוהי האמהות." כשבעצם, אני בסה"כ חיה את החיים שלי כפי שאני מוצאת לנכון. ממש לא אכפת לי מה את עושה. ממש כן אכפת לי אם את שואלת אותי, ומתעניינת במה שאני עושה, לדבר איתך על למה אני עושה את זה.

ומילה על התינוקות שעוד לא נולדו: ברגע שהם מגיעים, עם כל הקוטן, מיד יש להם נוכחות מורגשת ומוחשית ביותר. מאותו רגע אפשר לפתוח את הדיאלוג. (עד אז הוא מונולוג.) תמונות מטושטשות באולטרסאונד ותרגילי דמיון משוכללים פשוט לא משתווים לזה - יש מה למשש, להריח, לשמוע, לראות, ללמוד. מבט אחד, ותדעו מי היא. רושם ראשון עז שנחקק, ומלווה גם אחרי שנים. רסיס מהאופי המובחן שלה יתגלה מיד ויתבטא באלף דרכים בעתיד.

[פלוני_אלמונית*]

למה יש כל כך הרבה תוקפנות ביחס להורות
יש אנשים שבאמת אכפת להם מכל תינוק בעולם (ולא רק משלהם)ויש כאלה שאכפת להם האגו שלהם,והאגו מתחזק כשהם מגינים על תינוקות כל העולם.ויש דיונים שעולים לך על כל מיני נקודות של חוסר ביטחון,נקודות כואבות,וההרגשה הזו מאד לא נעימה (y אז אם אני לא ישנה עם התינוק שלי אני גורמת לו נזק ריגשי בלתי הפיך?חס וחלילה, עקרונית לא טוב לישון עם התינוק ואני אסביר מדעית למה).
ותוקפנות יש בכל כך הרבה תחומים בחיים,לא רק בדיונים על הורות,פשוט באתר הזה יש הרבה דיונים על הורות,ומין הסתם את כרגע מאד קשובה לזה.
אין לי ספק שאת תהיי אחלה אמא שבעולם.בדרך כלל מי שהוא אחלה בן אדםהופך להיות אחלה הורה וזו כמובן רק דעתי והאגו הפרטי שלי שמדברים|קריצה ועוד אחת|.

[עוברת_אורח*]

למה יש כל כך הרבה תוקפנות ביחס להורות

אז ככה. קודם כל עבור כל מי שהוא הורה אין דרך לנהל דיון תיאורטי על הורות. מכאן שכל אמירה על הורות היא אמירה על התפקוד האישי שלנו כהורים, כלומר ביקורת. אני לא יודעת איך את בלקבל ביקורת, אבל אני למשל ממש גרועה בזה, ומנסיוני רוב האנושות די דומה לי. זה נכון במיוחד לגבי אנשים שהם מלכתחילה רגישים במיוחד לנושא ההורות, וכאן באמת יש הרבה אנשים כאלה.
תחשבי על עצמך ועל נושאים שמקפיצים אותך - אולי הערות שוביניסטיות? אולי דעות ימניות? אולי אנטישמיות? אז עבור רבים משוכני האתר הנקה, חיסונים או מיטה משפחתית הם נושאים מקפיצים לא פחות משוביניזם או אנטישמיות. אצלי זה לא ככה, אצלך זה לא ככה, אבל עבורם כן.
נקודה נוספת היא תחושת המיעוט הנרדף. כיוון שרוב ה"קיצונים" באתר (קיצונים במובן החיובי, כן חבר'ה?) מוצאים את עצמם בהתנגשות קבועה עם שאר העולם - כולל שכנים, עוברי אורח, רופאים, משפחה ואפילו בני זוג - ברור למה הם מגיבים בצורה קצת מתגוננת, שאצלך מתפרשת כתוקפנית.

לכך יש להוסיף תכונות כלליות באוכלוסיה, שקיימות גם כאן, אבל גם בכל מקום אחר בישראל - חוסר סובלנות, חוסר נימוס, חוסר כבוד לאחר, בטחון עצמי מופרז, שטחיות - כל מה שהפך אותנו לאומה הדגולה שאנחנו.

ולגבי "אם את יושבת לידי ואוכלת סלט ואוכל נא, והילדה שלך יושבת פה לידי וטוחנת ירקות בהנאה בעוד אני אוכלת צ'יזבורגר ממקדונלד וקוראת לצ'יפסים שלהם 'ירקות', אז את בטח חושבת שאני פרה מזעזעת ומרעילה את הילדים שלי." כאשר בעצם את ממש לא שמה על מה שמישהו אחר אוכל. הרי שהייתי מאמינה אם לא הייתי במקרה מכירה את הדף מעצבן לראות מסביב, שכל כולו ביקורת מתנשאת על מה שהורים אחרים, מיינסטרימים דוחים, מאכילים את הילדים המסכנים שלהם (ווריאציות אחרות על הנושא). זה, ככה, שלא נספר לעצמנו סיפורים.

[אמא_אינקובטור*]

_למה יש כל כך הרבה תוקפנות ביחס להורות
אז ככה. קודם כל עבור כל מי שהוא הורה אין דרך לנהל דיון תיאורטי על הורות. מכאן שכל אמירה על הורות היא אמירה על התפקוד האישי שלנו כהורים, כלומר ביקורת._ בדיוק.

הרצף הלוגי הולך כך: אני רוצה שלעולל/ה שלי יהיה הכי טוב שבעולם, תזונתית והרגשתית והתפתחותית ובכלל.
כל מה שאני עושה מכוון לכך שיהיה לה הכי טוב.
לכן, כל מה שאחרים עושים (ואיננו זהה למה שאני עושה) הוא פחות מהכי טוב.
הם בטוחים שהמצב הפוך ומה שהם עושים הוא הכי טוב.
כלומר, מה שאני עושה הוא לא טוב.
ואת זה אני ממש לא מוכנה לקבל. או שאני צודקת מאוד, או שהם טועים מאוד, או שנשרוף את המועדון.

הרי שהייתי מאמינה אם לא הייתי במקרה מכירה את הדף מעצבן לראות מסביב, שכל כולו ביקורת מתנשאת על מה שהורים אחרים, מיינסטרימים דוחים, מאכילים את הילדים המסכנים שלהם (ווריאציות אחרות על הנושא).
כשאנחנו חושבים שדרך פעולה הורית כלשהי היא איומה ונוראה (כמו למשל לתת לתינוק לבכות בעגלה), ההתלבטות היא איך להעיר (בעדינות!! בהכלה!!!! מתוך דאגה אמיתית וכנה לשלומו של הילד האומלל ורצון להאיר את עיני ההורה שבבירור לא מכיר את דרך הישר!!!!).
כשמישהו חושב שדרך הפעולה ההורית שלנו היא איומה ונוראה, ומעיר לנו (לפעמים בעדינות, לפעמים לא, אבל הרבה פעמים מתוך דאגה אמיתית וכנה לשלומו של הילד האומלל ורצון להאיר את עיני ההורה וכו'), הכעס גדול.

[עוברת_אורח*]

אגב, חשוב לי לציין שהבסיס לגישה שלי הוא לא שבכל מקרה נדפוק את הילד, אלא שכמעט אין סיכוי שנדפוק את הילד. ואני גם לא חושבת שאנחנו דפוקים, כמה שגידלו אותנו זוועה, ולא ראו אותנו, ולא הכילו אותנו וכו'. כלומר, ברור שאפשר לעשות לילדים דברים איומים שידפקו אותם, אבל זה בכלל לא בסדרי הגודל שאנחנו מדברים עליהם כאן.
אז הנה: אני חושבת שגם מי שהילדים שלה בעגלה והיא משתמשת בשיטת חמש הדקות ומאכילה סימילק בבקבוק ושולחת למשפחתון בגיל שלושה חודשים ולא נותנת להם בחיים להיכנס למטה של אמא ואבא וצועקת כשהילדים מרגיזים אותה ואף מורידה להם חום בעזרת נר (כן-כן!) - אפילו היא לא דופקת את הילדים שלה. היא רק בוחרת בחירות פחות טובות בהורות שלה, ורוב הסיכויים שגם נהנית ממנה פחות, וזה הכל.
מה שדופק אותנו ואת הילדים שלנו זו התרבות שבה אנו חיים, והיא באמת דופקת, ובגדול. אפשר לומר שאם כולם יניקו עד גיל שלוש ויחנכו בבית ויהיו מכילים וכו' זה ישפיע על החברה, ואולי זה אפילו נכון, אבל מה שמדיר שינה מעינייך זה פפריקה, כן? אז זהו, אותה את לא תדפקי, לא משנה באיזה סגנון הורות תבחרי.

[במבי_ק*]

נראה לי שאני במפלגה של עוברת אורח, ונשאר רק לברר עם כמה סוכר ואיזה חלב היא שותה את הקפה

[שמש_בחורף*]

מענין אותי לדעת למה זה כל כך טעון
כי בתוך ההורות שלנו מתחבאת לה הילדות שלנו. עם כל הצלקות שלה. זו הבובה הקטנה שבתוך הבבושקה, והיא זו שבוכה.

[באופן_לייט*]

נראה לי שאני במפלגה של עוברת אורח, ונשאר רק לברר עם כמה סוכר ואיזה חלב היא שותה את הקפה
לגמרי!

[עוברת_אורח*]

אחד סוכר (חום!) והרבה חלב (אורגני!)
עוד מישהו רוצה, אם אני כבר קמה לעשות?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני חושבת שגם מי שהילדים שלה בעגלה והיא משתמשת בשיטת חמש הדקות ומאכילה סימילק בבקבוק ושולחת למשפחתון בגיל שלושה חודשים ולא נותנת להם בחיים להיכנס למטה של אמא ואבא וצועקת כשהילדים מרגיזים אותה ואף מורידה להם חום בעזרת נר (כן-כן!) - אפילו היא לא דופקת את הילדים שלה. היא רק בוחרת בחירות פחות טובות בהורות שלה, ורוב הסיכויים שגם נהנית ממנה פחות, וזה הכל
למה ישר "דופקת"? למה ישר מחפשים את המדד הקשה, נבוט בראש? (למען הסר ספק, גם "נר בטוסיק זו התעללות" זה נבוט).
אמא כזו פשוט מקשה על הילדים שלה להיות מה שהיה רצוי להם להיות. לפעמים הם יצמחו נהדר גם בלי זה ואפילו למרות זה, לפעמים לא.

לבחירות של אמא כזו יש משמעות ויש השלכות. גם אם אלה לא השלכות אחד לאחד (משוואה של "משפחתון מול 50 שעות פסיכולוג"), גם אם אלה השלכות רק לטווח זמן מסוים, וגם אם לפעמים בנסיבות הקיימות ההשלכות הללו עדיפות על השלכותיהן של בחירות אחרות.

<בהחלט צועקת כשהילד מרגיז אותי. אבל רק כשאין לו חום>

<משפחתונים זה לא כזה נורא. מעונות, לעומת זאת...>

<נהיה יותר מדי קונצנזואלי בדף של אליס. איפה תמי גלילי כשצריכים אותה?>

[במבי_ק*]

אחד סוכר (חום!) והרבה חלב (אורגני!)

אוקיי, יש על מה לדבר. לצערי, אני עם הסויה, קשה להיגמל... אבל קנינו תערובת מסאלה בחנות ההודית ברמלה, ואני מחממת עם החלב קצת מהתערובת, וזה מקפיץ את כל הטעמים החוצה. ממש מוצלח.

עוד מישהו רוצה, אם אני כבר קמה לעשות?

אני, אבל מחר בבוקר. אני מנסה לעבוד על הברזל (תרתי משמע)

[פלוני_אלמונית*]

אולי זו סתם קריאה רגישה מדי שלי. אולי. אבל מענין אותי לדעת למה זה כל כך טעון, למה האמיתות כל כך מוחלטות, ולמה צריך דפים כמו אמא שאוהבת יותר. כי זה מריח לא טוב. זה מריח כאילו שאי-אפשר בלי השוואה תמידית ומכאן אישור תמידי (וחיצוני). אז מה עשינו בזה?

זוכרת את זה? "אני חושבת שככל שהביטחון בדרך שלך כאם גדול יותר, פחות תבקשי להשתית אותו על השוואות עם אימהות אחרות. ...כל ההשוואות האלו של 'אנחנו מול המיינסטרים' נקראות כגילויים של חוסר ביטחון - משהו כמו 'לא ננוח ולא נשקוט כל עוד לא נלך ונשווה עצמנו לאימהות המיינסטרים, עד האחרונה שבהן, ונוכיח (לעצמנו בעיקר) שאנחנו קשובות לילד יותר מהן'." [מתוך קיצוניות באופן טבעי 1285 וחצי] זה עדיין נכון, ואני עדיין משועשעת להפליא לנוכח סדיני חיבוטי הנפש האינסופיים של קולו הצלול של באופן וממליצה בחום לצפצף צפצוף ארוך ועולץ. (אה, ויש לי שלוש הוכחות מהלכות לכך שגם אימהות לקויה והפרות רבות מני ספור של הפרוטוקולים של אמא שאוהבת יותר, פלוס חינוך מוסדי בלב מאפליית הבורגנות יכולים להניב אחלה ילדים [-:)
<גלוריה מונדי פון קלאוזביץ>

[עוברת_אורח*]

למה ישר "דופקת"?
זה ציטוט מהחרדות שאליס הביעה. מעבר לזה - כל מה שאמרת!

<כן, באמת מפריע הקונצנזוס. איפה, אמרתם, הקול של באופן?>

[ג'ינ_ג'ית*]

וואי, אליס, נחתה עליי הבנה כרגע.
הקלדתי שוב על הCAPS LOCK כשרציתי לכתוב עברית בכלל, ובכל פעם שזה קורה, אני נזכרת בתוכנה ההיא, שהפנית אותי אליה ואמרת לי שהיא מסוגלת להפוך את האותיות לתוכן שאליו התכוון המשורר. לא אני לא מורידה חלילה את התוכנה או עושה משהו אחר בנידון.

ואז הבנתי - שתינו מסטוליות, ההבדל הוא שאת על הכיפאק ואני אני סתם עצלנית!
את מצליחה לעקוף את העניין ואני לא. וזו אלגוריה לחיים. מה שלא יהיה- את מוצאת - ומיישמת דרך לעקוף את המכשול
מכשולים, תהיות וטעויות יהיו, אבל יהיה יותר מבסדר!
כמה פשטני שזה נשמע, ככה זה נכון, איך שזה. |פרח|

<ועכשיו נחשי כמה זמן לקח לי לרשום את הקפס לוג באנגלית ולהמשיך בעברית אחורי זה בלי להטריף את אלוהי המקלדת>
<התוכנה... אפשר שוב קישור אם יש לך... >

[אליס_בארץ_המראה*]

ג'ינ ג'ית,

ואז הבנתי - שתינו מסטוליות, ההבדל הוא שאת על הכיפאק ואני אני סתם עצלנית!

לא כפרה, ההבדל הוא שאני מצליחה לפעמים לזכור מי נתן לי איזו עצה, ולכן מצליחה להאשים את בנזוג ביתר קלות בכך שהעצה לא מצאה את דרכה לכדי מימוש. או במילים אחרות: אני? הפנתי אותך? לתוכנה?!? (!!!)

<דיסקליימר: אם ביום מן הימים תופיעי פה עם ציטוט מרשיע שלי שאכן מפנה אותך לתוכנה כלשהי, אוכל לומר להגנתי שעקפתי אותך לגמרי במקצה המסטוליות, והרווחתי את הכינוי שלי בפי בנזוג - סטל (satal) - בצדק וביושר. אבל עד אז אני מכחישה בתוקף >


וגלוריה מ. פון קלאוזביץ!!!

ג-ע-ג-ע-ו-ע-י-ם!!! |אייקון מתייפח|

כמה מים מטונפים זרמו בירקון, כמה תלי-תילים של ספרים חדשים מעוטי-מכר נכתבו על בעלך המלומד מאז דנו באחרונה בשאלות הרות גורל כמו "ליאם ניסן - לאן?", "הכינים של הנרי ה-8 - מהיכן?" ו"קולו של באופן - הטיעון ההשוואתי המיומן"!

אייך? אייך? אייך?

[אליס_בארץ_המראה*]

תגידו, מה נהיה עם הקפה הקונצזואלי הזה? היו ימים בבאופן. ימים של חליטות עלי פטל וויכוחים סוערים. והיום מה?

קפה.

<בתודה ואהבה רבה לכל מי שכתבה לי כאן, ובקנאה בסיסית בכל מי שמסוגלת לשתות קפה בימים אלה>

[אליס_בארץ_המראה*]

אליס, בעצם, למה אכפת לך מה אנשים חושבים?

מה שגיליתי לאחרונה הוא ש - בניגוד גמור למה שחשבתי על עצמי - לא כל כך אכפת לי מה אנשים חושבים. אבל כן אכפת לי מה הם אומרים, או כותבים.

ההבנה הזאת באה לי אחרי כמה וכמה שנות חיים מכובדות בקרב קהילות, מדינות, שפות ותרבויות שהן לא הקהילה, המדינה, השפה והתרבות שלי. קלטתי שפשוט אין מצב שאני יודעת מה הם חושבים (במקרה של האנגלים, נגיד, זה כמו לנחש מה חושבים אנשי המאדים), כך שהתסריט של הסלט והמקדונלדס ושרשרת ההסקות האישיות האפשריות פשוט לא מתקיים (האמת, אני כן יודעת מה הם חושבים בבערך 60 אחוז מהמקרים. הם חושבים: "מה זאת השפה האיומה הזאת"? ).

אבל לגבי מה שאנשים כותבים שהם חושבים, זה ברור. הם כתבו=הם חשבו. זו עדות עצמית. וזה אכפת לי כי אני לוקחת ברצינות רבה מאד את מה שאנשים כותבים, טקסטים זה מדיום מרכזי ללמידה וביטוי עצמי עבורי, וכאמור, חלק מהטקסטים הם מטרידים.

כל מה שכתבתן נכון. צריך לקחת מהטקטסים את מה שמתאים, לזכור כל הזמן שלסוג התקשורת הזאת יש דינמיקה משלה, ולדבוק בתובנה הפנימית לגבי הורות (אם יש).

אני עובדת על היישום

<עוברת, עוד משפט אחד שאני צריכה להדפיס ולתלות על המקרר, ואת קונה לאוניברסיטת פרינסטון טונר חדש למדפסת. ראי הוזהרת>

[פלוני_אלמונית*]

אייך? אייך? אייך?
עדיין במזה"ת, מגדלת את שלושת גמדי הבית [אחת מתגייסת בשבוע הבא, למגינת ליבו של המרקסיסט, אחד בתיכון, ואחד בגן - אחלה רזומה לבאופן, לא?]. עוד מעט ייצא "ברלין" של טיילור מעשה ידי להתפאר (אחלה ספר, בייחוד הטיפול בקומראדים הנכבדים אולבריכט את הונקר). אך, הזכרת לי נשכחות - באמת מאיפה הכינים של הנרי? בטח מהגן של גמד הבית. בברכת גרייה וסטבולרי אונט Heil Kaiser im Siegerkranz!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

וכאמור, חלק מהטקסטים הם מטרידים
את יודעת מה? זו לא אשמתו של אף אחד שכל מיני גיבובי דעות אקראיים שכתב בשנת 2001 נשארו על השרת.
אנשים משתנים.

[ג'ינ_ג'ית*]

ועניתי לך אצלי לכמה הודעות שכתבת שם.

[ג'ינ_ג'ית*]

לא כפרה, ההבדל הוא שאני מצליחה לפעמים לזכור מי נתן לי איזו עצה,

בחיי, מתחילה להיות פארודיה השיחה שלנו, הגונב מגנב פטור..

כי האמת היא, גברת זורבבלה, שאמנם הזכרון שלי ביום טוב לא מי יודע כמה - אבל את אכן נתת לי. כן, את שם עם הבטן. אולי לא קישור, אבל אמרת שיש דבר כזה שאחורי שעושים ת'טעות עם הקפס אפשר לסמן את הקטסטרופה והוא מחזיר לך את כל המילים למקום ממנו הם באו.

[סמדר_נ*]

אחת מתגייסת בשבוע הבא,
כבר? כבר?!
(ואללה באמת לא דיברנו הרבה זמן)
למגינת ליבו של המרקסיסט,
מסרי לו את תנחומי. היא תהיה לוחמת מג"ב או משהו? כלומר, כמה גרוע זה כבר יכול להיות?
>תופסת טרמפ<

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אגב, אני מבינה שאני קולב נוח לתלות עליו את זעמך הנושן - מאחרות את כנראה חוששת?

[עוברת_אורח*]

בברכת גרייה וסטבולרי
אוי, הזכרת נשכחות......

ליאם ניסן - לאן?
כנ"ל

[בר_עדש*]

חשוב לי לציין שהבסיס לגישה שלי הוא לא שבכל מקרה נדפוק את הילד, אלא שכמעט אין סיכוי שנדפוק את הילד.
השתי אגורות שלי: אי-אפשר להתנהל כשזה השיקול, משום שאין שום דרך לדעת מה התוצאות בעוד שנים של מה שאנחנו עושים היום. (נכון שיש מחקרים וכו' - אבל היכולת להסיק מהם לגבי ה expectaion value של מקרה בודד היא אפסית.)

כל מה שאנחנו יכולים הוא לנסות לתת לילדים שלנו ילדות מאושרת.
עבורי, כשהצבתי לעצמי במודע את המטרה הזו, שאר הדברים כבר נבעו ממנה (כולל בחירות שבדיעבד לא שירתו אותה).

זה אמור להיות מובן מאליו, אבל בחברה שלנו זה לא נפוץ, ולא ממש מקובל.

לגבי הדפיקה של הילד: יש אנשים מקסימים שהיתה להם ילדות אומללה, ואני מתאר לעצמי שיש אנשים פחות טובים שחוו ילדות טובה. כך שגם אם נצליח (ובינתיים הולך לנו די טוב [אייקון של טפיחה עצמית על השכם]) - זה לא אומר כלום לגבי העתיד שלהם.

[בר_עדש*]

בברכת גרייה וסטבולרי
זה לא גרייה וסט{{}}י{{}}בולרי ?

[אליס_בארץ_המראה*]

ג'ינ ג'ית,

שאלוהים יכה אותי בדבר, או לחילופין ירפא אותי מדחיינותי (אם כבר התערבות אלוהית, אז שיעשה משהו טוב), אם אני זוכרת שאי פעם הצעתי לך תוכנה כלשהי. הצעות לתוכנות זה עניינם של אנשים שמרגישים, בין אם בצדק ובין אם לאו, שיש להם איזו הבנה מינימלית במחשבים ובענייני העולם הזה. אני, מאז שהתקנתי (התקנתי? נתתי לבנזוג לשחק עם הצעצוע החדש) ויסטה, כל עולם המחשבים בא לי לא טוב. נשבעת לך בפפריקה שאנ'לא זוכרת כלום בנושא

יכול להיות שגירוי וסטבולרי (או וסטיבולרי. אני מכבדת את מגוון הדרכים שבהן הגירויים הוסט(י)בולריים בוחרים לבטא את עצמם ומורשתם התרבותית העשירה) יעזור לי להזכר, אבל גם בימי הטובים לא ידעתי מה זה, כך שאולי זה לא באמת יעזור.

קרוטונית,

_את יודעת מה? זו לא אשמתו של אף אחד שכל מיני גיבובי דעות אקראיים שכתב בשנת 2001 נשארו על השרת.
אנשים משתנים._

אני לוקחת בשתי ידיים. עד היום האוזניים שלי מסמיקות רק מהמחשבה על דברים שכתבתי פעם ועכשיו אני כמובן לא זוכרת אפילו איפה, אבל אני מעדיפה לבלדר סמים שנתיים בשביל אייבון ברקסדייל מאשר לחשוב על כך שמישהו יקרא את הזוועה

<לכל אלו מכם שאינם - או שמא נאמר טרם מכורים ל"הסמויה" - אתם מתבקשים לסור לספריית ה-DVD הקרובה למקום מגוריכם. אני עכשיו רק בסוף העונה בשניה ומקורות יודעי דבר אומרים שיש כבר שש עונות, כך שזה לא מאוחר מדי להתחיל. ואם לסיים במטבע לשון שהפך לביטוי התקני בביתנו, true that!>

[אליס_בארץ_המראה*]

כל מה שאנחנו יכולים הוא לנסות לתת לילדים שלנו ילדות מאושרת.

עוד אחד למקרר @}

[אליס_בארץ_המראה*]

עוד מעט ייצא "ברלין" של טיילור מעשה ידי להתפאר

מברוק! אני רואה שאת בפול גז. וברכות לגיוס (תגידי למרקסיסט שהכי טוב זה חתרנות מבפנים ). שיעבור בקלות, גם למתגייסת וגם להורים @}

[אליס_בארץ_המראה_מחפשת_את_אוק*]

אווווווווווווווווווווק!

אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווקקקקקקקקקקקקקקקק!!!!

איפה אתה?

מתגבשת מגמה ברורה למחוק את כל דפי הכדורגל באשר הם. מה אתה אומר? יש לך התנגדות?
יותר חשוב, יש לך הימור לגבי אליפות אירופה?

<נוסטלגית>

[ג'ינ_ג'ית*]

שאלוהים יכה אותי בדבר, או לחילופין ירפא אותי מדחיינותי (אם כבר התערבות אלוהית, אז שיעשה משהו טוב), אם אני זוכרת שאי פעם הצעתי לך תוכנה כלשהי.

חאליק, יא אליס, שתיים, אסטרונאוטיות, עם זיכרון נעץ ואסרטיביות של מנכ"ל העיריה - שואפות לנהל בירור שיגיע לאנשהו.
יפה שאת חושבת שאלוהים יכול לעזור... קצת מאוחר מדי

[גלוריה_מונדי_פון_ק'*]

מברוק! אני רואה שאת בפול גז. וברכות לגיוס (תגידי למרקסיסט שהכי טוב זה חתרנות מבפנים ). שיעבור בקלות, גם למתגייסת וגם להורים
אכן - אם כי כרגע עברתי לתחום המוסיקה הקלאסית (אנציקלופדיה של 50 המלחינים הגדולים ביותר - אין לי מושג מאיפה העוז והאומץ להכריע מי גדול ממי בתחום הזה, מי ייכנס לרשימה ומי יודר, אבל לא משלמים לי לחשוב ) לגבי החתרנות - נו טוף, אני על הטריבונות, צופה בעניין במאבק על דפי הכדורגל, ולכשיסתיים אגיע להחלטה אם חתרנות זה אפקטיבי.

מסרי לו את תנחומי. היא תהיה לוחמת מג"ב או משהו? כלומר, כמה גרוע זה כבר יכול להיות?
הו סמדר נ, ביום שבו יגייסו את הבת שלי למג"ב, תוכלי להיו סמוכה ובטוחה שמצבנו העגום ממילא רק הולך ומחמיר. אולי לתעשיית החלל הישראלית - אסטרונאוטית גמורה. והיא אכן גדלה, ואתמול אף עברה טסט (למגינת ליבי - אני עומדת להיות נהג מלווה לשלושת החודשים הקרובים, אם אשרוד את התקפי הלב).

זה לא גרייה וסטיבולרי ?
אך, מיין ליבער הר בר-עדש, על זה היה מריבה כזה !!!! גדול. היה גברת אחת מה מכיר פרופסורים,והיא אומר גרייה וסטבולרי, ואנחנו מתקנים לה מעוט בעדינות זה מה גרייה וסטיבולרי, בגלל וסטיבולרי זה בכלל חיה אחר לגמרי, ויצא מזה מריבה מיט דונר אונד בליץ, עד גרייה וסטבולרי ברח ועשה צרות הרבה.

[פלוני_אלמונית*]

דיון על מטא דיון

[אל_דנטה*]

אולי כמו ש אל דנטה אמר, אולי אם אוכל להזכר ברגשות שלי כילדה. אבל זה דבר שקשה לי מאד לזכור ושוב, מפחיד אותי שאם אעשה את זה אראה רק את החסכים שלי ולא את הצרכים שלה.

כתבתי את הדברים הללו במחשבה על החיים שלי כרגע, עם ילד. זה באמת שונה עם תינוקות.
אני לא יודע איך לכתוב או לדבר יותר מדי על ילדים או נושאים שקשורים לחינוך, וככל שהזמן עובר אני פחות ופחות מסוגל לזה.
יש לי נסיון תמידי לראות את הילדים שלי כפי שהם, לראות את מה הם צריכים בעיני ואלו דברים שבדרך כלל לא מתיישבים עם התאוריה התורנית או אפילו עם התובנה האחרונה שהגעתי אליה בנושא כיצד לנהוג איתם והייתי משוכנע שפיצחתי משהו עקרוני.
(לעומת זאת יש לי נסיון תמידי לא לראות את עצמי כפי שאני באמת.)

התאוריות הן יפות אבל המציאות היא תמיד אחרת לגמרי.
אם אעיד בכנות על עצמי, אז אני, אותו אחד שלא הסתדר עם שום מסגרת, שבגיל 16 קרא את סאמרהיל והבין לראשונה שכולם דפוקים היו והוא דווקא ממש בסדר, תודה לאל, אותו אחד שמגיל צעיר ממש ידע במדויק, עוד לפני שהיתה לו אפילו חברה, איך הוא יגדל את ילדיו, הפך להורה רק כדי לחוות מפח נפש עצום לגבי כל מה שהוא חשב שהוא יודע רוב חייו הבוגרים.
הנה יש לי ילד שרוצה גבולות ברורים, שהאבא הדמוקרט שלו זה אסון (יש פוסט מופלא של יונת שרון ברשימות שבו היא משווה חווית משתמש ווינדוסית קלאסית עם הורה דמוקרט, אחד ששואל יותר מדי שאלות וגורם למשתמש רק לחפש את האנטר כדי לחפף את המסך מהעיניים. אני בדיפולט שלי הורה כזה), ואם זה לא מספיק, ממש בימים אלו אני מנהל חברה עם יותר מדי עובדים ורק עסוק בלהבין, כמעט מאוחר מדי, שזה שיש לי רעיונות שיתופיים, קומונויאליים, אנטי הירארכיים, זה סבבה. אבל העובדים שלי מתחננים אלי, זועקים בכל דרך אפשרית, שאנהל. שאחליט. שלא אשאל שאלות. שאנהיג.
ראבאק. מה אני יעשה עכשיו עם כל הספרים שקראתי בעשרים השנים האחרונות??
יש לי פה ספרייה שלמה של תאוריות שהוכחתי במו ידי שאינן נכונות

בכל מקרה, גם אם תנהגי רק לפי החסכים שלך, תנסי לפצות, בטוח תבוא לך איזו ילדה מתישהוא ותבקש ההפך. זה שלך אולי לא נתנו שוקלד כל הילדות ולכן את רודפת אחרי הילדים עם חפיסות כל היום שיאכלו ויהיו מבסוטים, זה מתכון בטוח שגנטית יוולדו לך ילדים ששונאים קקאו.

>אלוהים הוא מעצב על<
>ואנרכיסט<

[אוק*]

איפה אתה?
אני שם...
ניסיתי להכנס בדלת הסודית

[אל_דנטה*]

אבל אני מעדיפה לבלדר סמים שנתיים בשביל אייבון ברקסדייל מאשר לחשוב על כך שמישהו יקרא את הזוועה
מכיוון שאני כבר שוטח פה חלקים אינטימיים בחיי, אז אמשיך עוד קצת (כדי למחוק הכל אחר כך כמובן).
הילדים כמעט היו צריכים להחליט עם מי הם רוצים לגדול, אמא או אבא, לאחר שאחד, סטרינגר בל שמו, הופיע בחיינו הכפריים וסחף את האמא של הבית למערבולת עמוקה של רגשות.

>כדאי לציין שאב הבית לעומת זאת מצא עצמו מפתח רגשות לא ברורים כלפי עומר ליטל.<

(הסדרה היחידה שצריך לראות עם תרגום לאנגלית כדי לא לפספס את הפיוטיות והווירטויזיות של השפה. איך אפשר לנסות לתרגם את זה בכלל לעברית??)

[במבי_ק*]

הסדרה היחידה שצריך לראות עם תרגום לאנגלית כדי לא לפספס את הפיוטיות והווירטויזיות של השפה. איך אפשר לנסות לתרגם את זה בכלל לעברית??

אוי, אתה בטח ממש ממש צודק. אבל אני לא מתקרבת לסדרה הזאת בלי תרגום (יותר מסובך ווירטואוזי מהסופראנוס). התחלנו עכשיו את העונה השלישית, מטורנטים, וכל תרגום נחתם בהקדשה גלגל"צית בסגנון "מוקדש למלי ההורסת"... אבל אנחנו מתכננים לקנות (הוא קיבלת תלוש זיכוי לאוזן, וזאת נראית הקניה הנכונה) את העונה השלישית כדי לזכות בתרגום קצת יותר סביר (וגם כי מי שתרגם התייאש אחרי 5 פרקים)

אגב, השמות בסדרה - כל שם יציאה גאונית

[מכורה_לסדרות*]

אפשר לדעת על איזו סדרה אתם מדברים?

[אליס_בארץ_המראה*]

אוק,

_אני שם...
ניסיתי להכנס בדלת הסודית_

הדלת הסודית מובילה הישר לדפי הכדורגל הנרדפים. מה אתה אומר, לאשר מחיקה או לא? (את דף המונדיאל כבר מחקו והחזרתי מהמתים, ועכשיו רוצים למחוק את דף האליפות של 2005). לא יזיק גם להוסיף הימור לגבי האליפות השתא

ולחובבי The Wire,

הילדים כמעט היו צריכים להחליט עם מי הם רוצים לגדול, אמא או אבא, לאחר שאחד, סטרינגר בל שמו, הופיע בחיינו הכפריים וסחף את האמא של הבית למערבולת עמוקה של רגשות.

אנחנו חייבים לעשות סדר כדי לא לספיילר האחד לשני. אני ראיתי את עונה 2 ועומדת להתחיל לראות את עונה 3 בשבוע הבא. אני מציינת את זה רק כדי שאוכל לשאול בעדינות אם אשתך שתחיה ראתה כבר את עונה 2 - כי אחרי העונה הזאת אולי היא תשקול שנית את רגשותיה לחתיכת ה &^T%#$ הזה.

כדאי לציין שאב הבית לעומת זאת מצא עצמו מפתח רגשות לא ברורים כלפי עומר ליטל

עומר! עומר הוא האדם היחיד שכן הייתי מבלדרת עבורו, פשוט כי יש לו כזה קסם אישי בכמויות בלתי נדלות, שהוא בכלל צריך לרוץ לנשיאות. ראית את העדות שלו בבית המשפט (בעונה השניה)?

you got the briefcase, I got the shotgun

להתחתן אתו, סוכריה של ממש הוא (והסיוע לדוד העיוור? הוא שאמרתי, הבחור סוכריה אמיתית. שלא תדע באיזה חרדות חייתי מכל סיפור המפגש עם ה"אח" מוזון, אבל על זה נדבר רק כשאדע באיזה שלב אתם בצפיה).

הסדרה היחידה שצריך לראות עם תרגום לאנגלית כדי לא לפספס את הפיוטיות והווירטויזיות של השפה. איך אפשר לנסות לתרגם את זה בכלל לעברית

בדיוק שאלנו את עצמנו את אותה שאלה. בערך חמש דקות אחרי שהתחלנו לראות הבנו שצריך להפעיל את התרגום לאנגלית, והעברנו ערבים שלמים בדיונים על השפה החתרנית של המדוכאים שעדיין נחשבת ל"אנגלית"... (שלא לדבר על ההרצאות הארוכות שקבלתי בנושא "סוציולוגיה השוואתית של ארגונים" לאורך העונה הראשונה ).

_אנחנו מתכננים לקנות (הוא קיבלת תלוש זיכוי לאוזן, וזאת נראית הקניה הנכונה) את העונה השלישית כדי לזכות בתרגום קצת יותר סביר (וגם כי מי שתרגם התייאש אחרי 5 פרקים)
אגב, השמות בסדרה - כל שם יציאה גאונית_

עד עכשיו ראינו באדיבות חברים שקנו את העונה הראשונה והשניה, ואין לנו את השלישית. לכבודה נרשמנו בנטפליקס... אבל אם אני אראה שהשמועות נכונות ויש על כל העותקים רשימת המתנה, אני פשוט אקנה. חיי אינם חיים בלי עומר.

ואכן, כל שם - מלמיליאן! (אגב, מאיפה הם מצאו את האיתן הישראלי של העונה השניה?)


מכורה לסדרות,

אפשר לדעת על איזו סדרה אתם מדברים?

על סדרת המופת The Wire, שנקראית בעברית "הסמויה" ועוסקת במשטרת וארגוני הפשע של בולטימור, ולמרות שלא האמנתי כשאמרו לי, היא סדרת משטרה טובה יותר מ"רצח מאדום לשחור". בחיי.

התמכרות נעימה @}

[אליס_בארץ_המראה*]

נו מה יהיה? כבר מצאתי את אוק אבל המחשב שלי עדיין מחפש...

[גלוריה_מונדי_פון_ק'*]

על סדרת המופת The Wire, שנקראית בעברית "הסמויה" ועוסקת במשטרת וארגוני הפשע של בולטימור, ולמרות שלא האמנתי כשאמרו לי, היא סדרת משטרה טובה יותר מ"רצח מאדום לשחור". בחיי.
ואללה? באמת? כי זה הטיעון היחיד שידרבן אותי לקנות/להוריד/ מה שבא קודם (יש באמזון?). השבוע נתקלתי במקרה באנדרה בראואר הגאוני באיזה סרט שכוח אל בהולמרק וכמעט בכיתי מהתרגשות.

[אל_דנטה*]

אנחנו חייבים לעשות סדר כדי לא לספיילר האחד לשני. אני ראיתי את עונה 2 ועומדת להתחיל לראות את עונה 3 בשבוע הבא. אני מציינת את זה רק כדי שאוכל לשאול בעדינות אם אשתך שתחיה ראתה כבר את עונה 2 - כי אחרי העונה הזאת אולי היא תשקול שנית את רגשותיה לחתיכת ה &^T%#$ הזה.
הרגשות שלה קיבלו תפנית בעונה השלישית או הרביעית.

ראית את העדות שלו בבית המשפט (בעונה השניה)?
היו כמה פעמים שעצרנו את הדיוידי מרוב שוק או צחוק. העדות שלו היתה אחת הפעמים.
עוד פעם היתה ששמעתי את המושג Yo-Tech ככינוי לטלפונים של הדילרים.
("this is the latest in Yo-tech")


את כל שלושת העונות הראשונות אפשר לקנות בטאוור או בסטימצקי. החגים מגיעים ותמיד יש מבצעים שוויים.
אנחנו קנינו את מה שאפשר היה לקנות וכדי להתעדכן בנתיים - טורנטים. (עכשיו עונה 5 שהסתיימה יורדת. זו גם העונה האחרונה, אגב)

[ג'ינ_ג'ית*]

אהה! נזכרתי איפה כתבת לי על התוכנה ההיא (אולי לא תוכנה, הדבר הזה שמעביר מאנגלית לעבריתא חרי שעשית ת'טעות- את לפחות מכירה את זה?!).
פעם מזמן היה לי כאן בלוגון קטן, אותו אחד שנכנסת אליו לראשונה לדבר על מזג האויר בלונדון, וכתבתי כמה אני אוהבת חושך וקור וכל המסביב.
אוקצור, פעם התרסקתי שם על זה שכתבתי כל כך הרבה והסתבר לי שזה יצא לי באנגלית.
ואז נכנסה אליס הפיה ואמרה מה שאמרה.
ועכשיו נראה אותך אומרת לי "לאאא נכון".

<לא מאיימים על ג'ינג'ית בזכרון ביזארי לזוטות >
<אבל מתי לשלם ת'שכר דירה הבא... נזכרת בלילה שלפני >

[ג'ינ_ג'ית*]

פתאום חשבתי שאולי זו היתה קרוטונית, כי זותי יש לה את זה. מצד שני - לא, לא, זו את, היית את!

<עכשיו חסר רק שקרוטונית תיכנס ותפיל את כל מגדל הקלפים הזה, והכל בעברית צחה.>

[ג'ינ_ג'ית*]

אגב סדרות - אני מכורה טרייה (שבועיים) להישרדות האמריקאית. 5 פרקים ביום. כבר למדתי להבעיר אש מרוח הקודש, לאתר דגים בקרקעית האוקיינוס, לזהות טקטיקות זדוניות 7 מהלכים מראש (טוב, זו מיומנות שאפשר לרכוש גם בעבודה, בייחוד שלי...) ובעיקר, בעיקר, ברמת היישום - להנות יחד איתם במקביל מאיזה המבורגר טעים טעים, ככה לאות הזדהות.
חסר רק טרזן ואני הולכת להתנחל באיזו מערה! זוועה.

[אליס_בארץ_המראה*]

? באמת? כי זה הטיעון היחיד שידרבן אותי לקנות/להוריד/ מה שבא קודם (יש באמזון?).

יש. לקנות, להוריד, לשדוד את השכנים - מה שבא קודם. אני כבר צופה דיונים ארוכים ונרגשים

עכשיו עונה 5 שהסתיימה יורדת. זו גם העונה האחרונה, אגב)

מה? הבטיחו לי עונה שישית! אגב, בסוף ראיתי בסופ"ש הזה את פרקים 1-4 של העונה השלישית, וזה מרגיש כאילו הם לא מצליחים להמריא. אפילו בעונה השניה, שהתחילה מאד איטי, כבר היתה בפול-גז בפרק ארבע. ופה יש הרגשה ששום דבר לא הולך לשום מקום (גם ביחידה וגם בנרקוטיקס וגם אצל ארגוני הפשע ואפילו אצל עומר - מה קורה פה? הלעד סטרינגרים יעלוזו?

ועכשיו נראה אותך אומרת לי "לאאא נכון".

אני זוכרת את הבלוג שלך (לאן נעלם?). אבל נשבעת, שום פעמון לא מצלצל לי בראש. אגב, מנסיון שערכתי זה עתה, מתברר שתוכנת וורד עצמה יודעת לזהות מתי רצית לכתוב באותיות גדולות ומתי סתם התבלבלת, אבל רק בענין האותיות הגדולות ורק באנגלית. גוגל יודע לתרגם שאילתות שנכתבו בטעות בעברית לאנגלית (מציע מיד תשובות רלוונטיות באנגלית), אבל לא להפך. מענין לחשוב שפעם ידעתי יותר בנושא

אני מכורה טרייה (שבועיים) להישרדות האמריקאית.

באמת? אני ראיתי כאן בחדר הכושר תכנית ריאליטי על דוגמניות. מן השרדות של בנות שרוצות להיות דוגמניות, עם מנחה מפלצת שאי אפשר לדמיין בכלל איך היא משפילה אותן. פשוט עמדתי ובהיתי בזה, זה היה כמו לראות תאונת דרכים בהתרחשות - משהו מזויע כל כך שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. זה היה די הרבה זמן אחרי שלא היתה לנו טלוויזיה, אז ההלם היה באמת מוחלט. עכשיו אני מחוסנת יחסית, אבל את התכנית הספציפית הזאת אני לא מסוגלת לראות. זה פשוט היה כל כך אכזרי, ועם כל הקרביים בחוץ, ולמען מטרה כל כך מטומטמת... פשוט נחרדתי.

[ליהיא*]

איפה לגור

תרגישו טוב ואל תתקרבי יותר מידי למיקרובים

[במבי_ק*]

בסוף ראיתי בסופ"ש הזה את פרקים 1-4 של העונה השלישית, וזה מרגיש כאילו הם לא מצליחים להמריא

כמו שאומרים אצלנו - חכי חכי. כלומר, אני עוד לא יודעת, כי רק סיימנו לראות את החמישי, אבל חבר שלי אמר לי אתמול שהוא ניחש לאן זה הולך ושאל חבר שראה כבר שאישר לו, ואם אני רוצה ספוילר. כמעט הרגתי אותו. מה פתאום ספוילר. בכל מקרה, גם בעונה השניה זה לקח זמן אם אני זוכרת נכון.

בקשר לשקיפות - חברה שלי קיבלה תוצאות ממש ממש לא טובות, שאלתי בככר השוק. שמחה לשמוע שהמי שפיר יצא טוב

(ומה עם הגירודים? אצלי ממש אין, טפו, בזמן האחרון. לא מורחת כלום)

[במבי_ק*]

הי אליס, טוב לשמוע על הגירודים. זה כלכך מציק.

לגבי כאבי הגב - לי היו עד לפני כמה ימים כאבים בעצם הפוביס, ממש ממש חזקים. הרגשתי שהאגן מתפרק לי. לקום, לשבת, לשכב, הכל כאב. גיליתי שמה שהכי עוזר לי זה או 1. להיות פעילה בצורה לא סימטרית, למשל לעבוד בגינה או לנקות את הבית. הליכה דווקא ממש לא עזרה. גם השחיה לא. 2. לנוח במיטה (לישון).
כל הקטע של לשרוץ על הספה בחצי ישיבה-חצי שכיבה, אפילו הרע את זה. לפני יומיים בערך זה עבר כמעט לגמרי. את עדיין עם היוגה? זה יכול לעזור לגב (גם שחיה). וגם המודעות לתנועות כמו להתכופף ובכלל לנוע אחרת.

לפני כמה זמן היה לי כאב בגב התחתון, אחרי שעבדתי לא טוב בגינה. הופתעתי עד כמה מספר קטן של מתיחות ("יוגה") עזרו לי עם זה. הכי עזר משהו מהסוג של (שעה אני מחפשת לך תמונות באינטרנט, ודווקא את זה אין, אז אני אסביר) - 1. לעמוד בפיסוק ברוחב האגן. 2. להתכופף קדימה ל 90 מעלות, כשהידיים פשוטות קדימה ואוחזות בכסא/ שולחן בגובה מתאים. ואז למתוח בעדינות. זה, וגם - שני ילדים מתוקים שבאים למיטה ואמא אומרת להם שהיא צריכה לנוח כי כואב לה הגב. אז הגדולה אומרת "איתמר, אמא צריכה שנטפל בה", ואז שניהם עושים לאמא מסאג', ושואלים אם זה טוב לתינוקת ואם זה טוב לאמא - זה גם מאוד מאוד עוזר

[אל_דנטה*]

מה? הבטיחו לי עונה שישית! אגב, בסוף ראיתי בסופ"ש הזה את פרקים 1-4 של העונה השלישית, וזה מרגיש כאילו הם לא מצליחים להמריא. אפילו בעונה השניה, שהתחילה מאד איטי, כבר היתה בפול-גז בפרק ארבע. ופה יש הרגשה ששום דבר לא הולך לשום מקום (גם ביחידה וגם בנרקוטיקס וגם אצל ארגוני הפשע ואפילו אצל עומר - מה קורה פה? הלעד סטרינגרים יעלוזו?

יש לי ביקורת על הסדרה הזו (שאפשר בקצרה לסכמה במסקנה שזה נראה שהיוצר יותר מדי הקשיב לציבור, לחברים, לקבוצות מיקוד ומכל עונה שסיים הפנים את הביקרות באופן ישיר מדי). אני לא זוכר אם זו העונה השלישית או הרביעית, אולם שם הם הגיעו למשהו מופתי ממש. אם העונה הראשונה העיפה אותי בגלל השפה, אז העונה השלישית _או הרביעית, אנא עארף...) הם גם הצליחו לשלב אלמנטים קולנועיים מרשימים.
הלוואי ויהיו עוד כאלה.
בנתיים, ננוחם בסרטי תעודה (ואני על סף כסיסת ציפורנים מלחכות שיצא כבר standard operating procedure של ארול מוריס).
ובאנשים מדהימים מהעולם שמפזרים חסד על הפלנטה, כמו ההרצאה המרגשת הזו (ראיתי הערב והגעתי לדמעות):
http://www.poptech.com/popcasts/popcast ... wcastid=24

[במבי_ק*]

הרביעית

מקורות יודעי דבר, שגרים בבירתנו תל-אביב, טוענים שהרביעית הורסת.

[חלי_ל*]

היי אליס,
מה שלומך? כשהיית אצלינו בבית לא היתה לי הזדמנות של ממש לדבר איתך...
באיזה חודש את אם מותר לשאול? אני כבר בשמיני, אבל עושה סימני לקראת לידה מובהקים, כגון צירים בכל ערב. אה, ומפחדת מהלידה מאוד.

[אליס_בארץ_המראה*]

הי חלי! וואו, חודש שמיני... את כבר ממש קרובה! (וצירים כל ערב... :-\ לא כיף. מצד שני, זה נותן לך המון נסיון, וללידה כבר תגיעי עם דיפלומה בצירים).

אני עוד בשלב שבו אני מודאגת יותר מביקורי הורים וקרובים ואיפה נשכן את כל הכבודה המשפחתית הזאת מאשר מהלידה עצמה , וזה כנראה כי אני רק בסוף חמישי (שבוע 22) ויש לי עוד המון זמן (ולא מעט טיסות) עד אז. בינתיים אני עסוקה בלהתבאס שאני עוד לא מרגישה אותה זזה, ומשעשעת את עצמי (ומטריפה את בנזוגי) בשאלות כמו "איך יהיה האופי שלה?" ו"למי היא תהיה דומה - לאחותי או לאחותך"? משום מה אלו שתי האופציות היחידות בעיני, למרות שהיא כמובן יכולה להיות דומה לי, לו, לאחד מהסבים שלה או לאף אחד מכל הנ"ל .

תחזיקי מעמד @} בקרוב את כבר נפגשת עם הפיצפון/ת שלך
איפה את מתכוונת ללדת?

[אליס_בארץ_המראה*]

שני ילדים מתוקים שבאים למיטה ואמא אומרת להם שהיא צריכה לנוח כי כואב לה הגב. אז הגדולה אומרת "איתמר, אמא צריכה שנטפל בה", ואז שניהם עושים לאמא מסאג', ושואלים אם זה טוב לתינוקת ואם זה טוב לאמא - זה גם מאוד מאוד עוזר

מתוקונים שכאלה! תלווי לי אותם לאיזה סשן מסז'?

עצם הפוביס אכן! אני עדיין עושה יוגה (קורס האשטנגה הרגיל), אבל בעוד שלושה ימים אני חוזרת ללונדון וצריכה למצוא קורס חדש עם מורה חדש/ה... טוב, אולי זו תהיה הזדמנות טובה להתחדש בכלל. שם אני גם הרבה יותר פעילה גופנית, כי כל יציאה לרחוב פירושה הליכה נמרצת וארוכה עד לתחנת הטיוב הקרובה, אם רוצים או לא רוצים. מה שכן עוזר לי מאד זה לשבת על כדור במקום על הכסא הרגיל שלי, ונראה לי שאני פשוט אקנה לי כדור גם שם.

ספרי על מה את עובדת בגינה? אני אוהבת לשמוע את סיפורי הגינה שלכם. הקטנים בטח גם משתתפים במרץ...

ועכשיו אני בפרק השביעי של העונה השלישית והיא באמת משתפרת. רק מה, את הרביעית אני מן הסתם אראה רק כשאחזור לארה"ב בעוד חודשיים, ונראה לי שאני לא אעמוד במתח, לאור ההמלצות שלכם. טוב, נו, נרשם גם בנטפליקס באנגליה. קשה, קשה לחיות חיים כפולים!

ד"ש עם שיר לקטנים המסורים שלך!

[חלי_ל*]

ראשית, זו פצפונת, וכולם אומרים לי שנורא כיף לי בת ראשונה.
אני רוצה ללדת בוולפסון. הבנתי שהם ברמה גבוהה באגף הילודה בכלל ובאגף הפגיות בפרט. בנוסף, אחותי עשתה שם סטאג' של אולטרסאונד, אז אנחנו מרגישים יותר "בבית".
אני מאוד מקווה שהקטנטונת שלי תחזיק מעמד לפחות עוד שבועיים (למרות שכרגע זה לא נראה כך, לצערי).
בהצלחה גם לך.
(בינתיים מעבירה את הזמן עם כל ערוצי הספורט למיניהם, ויש הרבה בארץ....)

[אליס_בארץ_המראה*]

חלי אני מחזיקה לך אצבעות! הקטנות שלנו עוד יככבו בליגת הנשים ואני אשמח אם תמשיכי לעדכן כאן מה קורה אתך @}

[אליס_בארץ_המראה*]

ובאנשים מדהימים מהעולם שמפזרים חסד על הפלנטה, כמו ההרצאה המרגשת הזו (ראיתי הערב והגעתי לדמעות):

אל דנטה, הסרטון הזה פשוט מדהים! איזה בנאדם נהדר, והרעיונות - והביצוע! באמת מרגש...

[אליס_בארץ_המראה*]

ומה שהכי הרשים אותי היתה הגישה הכוללנית - הוא פשוט לא משאיר שום תחום בלתי-מטופל, הכל הרי קשור - אדריכלות, בניה, מים, חינוך וגישה לחינוך, חינוך לדמוקרטיה, העצמה של החלשים, הכל מעורבב - כמו שזה בחיים.

מעורר כבוד.

[במבי_ק*]

ספרי על מה את עובדת בגינה? אני אוהבת לשמוע את סיפורי הגינה שלכם

אה, איזה בקשה חמודה... אני לא עובדת כל-כך הרבה (בהשוואה למשל ל טרה רוסה), אבל יצא לי לעשות כמה דברים.

קניתי לפני שנה מספרי גינה ענקיות כאלה. הגינה שלנו עד לפני שבועיים נראתה כמו שדה חרציות גדול ועוד פרחי בר יפהפיים. אבל מה, התחיל להיות חם ואני מפחדת מנחשים. אז לאור העובדה שהגבר עסוק עד מעל לראש בפרוייקט, החלטתי שאני אתחיל בעצמי לנקות שטחים שיותר קרובים לפינות ישיבה שלנו. אז יש לנו עץ אדר (מייפל) מקסים שמתחתיו ספה שנורא כיף לשבת עליה אחה"צ. לקחתי את המספריים, ישבתי על שרפרף קטן, ופשוט התחלתי לגזור את החרציות קרוב לאדמה. ניקיתי שטח של כמה מ"ר מאחורי הספה, וזה היה מאוד מספק. זה גם מה שעשה לי את כאב הגב, כי כל הזמן רכנתי קדימה.

ואז אמא שלי קנתה בטריה לטרקטורון שמכסח דשא שאח שלי קנה לה יד שניה (מהסוג של "סיפור פשוט") והיא גזמה כמעט את כל שאר השדה של החרציות שבין החצרות שלנו. אני כבר ממש פחדתי מזה, והיא הבטיחה לי שהיא תעשה את זה מתישהו. אז איך שהיא ניקתה את השטח זה נתן לי מוטיבציה לקפוץ על הגינת ירק המוזנחת (פחדתי לפתוח את הטפטפות כי בדרך אליהן היו מלא עשבים). הפעם ישבתי יותר נכון על השרפרף, הוצאתי את כל שיחי הפטרוזיליה, חסה, ברוקולי וכל הירוקים שגדלו למימדי ענק. גיליתי כמה כרישות נהדרות וכמה גזרים ובצלים סגולים חמודים. יש לנו ארבע ערוגות, הכנתי את כולן לזריעה/ שתילה. בשלב הזה הזעקתי את הגבר שיעזור לי לפזר את הקומפוסט (כי זה כבד והפסקתי להרים דברים כבדים, כולל ילדים, בגלל ההרניה בפופיק). אחרי שהוא פיזר, ערבבתי עם הידיים עם האדמה שהיתה שם. ואז שמתי חיפוי של עלי גוייאבה על כל הערוגות. פתחתי השקיה כדי להרטיב ולשמח את כל העסק הזה לקראת הזריעה למחרת. בינתיים, לקחתי שוב את מספרי הענק וניקיתי עוד כמה מטרים של עשבים וחרציות בדרך לטפטפות, כדי שלא אפחד ללכת לשם לפתוח אותן כל יום. כל זה לקח שלוש שעות כייפיות, מחזקות ומספקות, והפעם בלי כאבי גב, אלא להיפך - זה עזר לי מאוד אני חושבת לכאבים שהיו לי בעצם הפוביס. זה היה להיות בכריעה (על שרפרף נמוך) כמה שעות, ומדי פעם לעמוד, ללכת וכו'. למחרת זרעתי זרעים, ומאז אני משקה כל יום בטפטוף, ויש כבר נביטות וזה ממש ממש משמח.

הילדים - לפעמים מצטרפים, לפעמים משחקים מסביב, לפעמים משקים את הגינה עם צינור. אני רק מזמינה אותם אם הם רוצים להצטרף. הגישה שלי היא שאני עושה מה שאני רוצה, והם מוזמנים לקחת בזה חלק. הקטן למשל שתל את כל הגזרים שהוצאתי בחזרה:-P
לפני שבועיים בערך קניתי כמה שתילים של פרחי קיץ, והם עזרו לי לשתול בערוגות שהכנתי לפני שנה ממגירות ענקיות ללא תחתית + ערוגה שהמצאתי (בניתי) מבקבוקי יין ועיסת נייר. שתלנו ביחד וזה היה ממש כיף.

החצר שלנו ממש מקסימה עכשיו. מתחת לעץ האדר (שנראה כמו קלאסיקה של עץ, אידאה של עץ) יש מרבד של פרחים צהובים שאמא שלי הביאה פעם מאיזה מקום. הם מאוד נמוכים, הם מתפשטים במהירות וגם חזקים. הם לא צריכים הרבה מים. וכל אביב - כל הדשא הזה מתמלא בפרחים האלה. גם אם גוזמים אותם, למחרת כבר עשרות נוספים פורחים.

בינתיים - הדברים הדחופים שנשאר לעשות זה להוריד עוד כמה נישות של חרציות שהטרקטורון לא הגיע אליהן. להוריד את כיסוי הניילון מעל המעשניית בוץ שאח שלי בנה, לקנות שוק טלה (למשל) ולהתחיל ליהנות יותר ויותר מהחוץ שלנו. כבר עכשיו, כל אחה"צ אנחנו הרבה בחוץ.

בתוכניות - שאח שלי יבנה לי מתנה בריכה קטנה (קוטר 2 מטר בערך) שנוכל להצטנן בה בקיץ, במקום הבריכות פלסטיק שקונים לילדים. אני רוצה לבנות אותה כך שנוכל להוציא ממנה צינור שיתעל את כל המים להשקיה. יש לי אח תותח (זה חרוז, אבל זה נכון. הוא יודע לעשות הכל). קצת קשה לי להתעלל בו עם פרוייקטים כאלה, כי הוא עובד נורא קשה ביומיום (עבודת ידיים), אבל אני חייבת מכמה סיבות: גם זה נראה לי ממש כיף בקיץ, גם כשאח שלי בא לכאן כל הילדים יוכלו ביחד להשתכשך, כך שזה נראה לי שווה גם בשבילו וגם אני רוצה להשביח את הנכס שלנו להחלפת בתים. נמאס לי שכולם רוצים גליל/ מדבר - אני הולכת להפוך את החצר לנווה מדבר/ גליל תחתון-תחתון או משהו, וכולם יעמדו אצלנו בתור (כי אני ממש אוהבת את הרעיון של החלפת בתים).

הי, תודה שביקשת סיפורי גינה. היה לי כיף לכתוב את זה

[במבי_ק*]

גם אצלי עברו הגירודים לגמרי. הניחוש שלי שמדובר במשהו הורמונלי שיכול להחמיר עם שימוש בחומרים מסויימים (כולל טבעיים. לי כאמור הכי עזר לא להשתמש בכלום).

טוב לשמוע שכיף לך ובבית לך בלונדון. את מתעתדת ללדת שם?

[במבי_ק*]

ושכחתי להוסיף - שאני מרגישה ממש ממש טוב

[צל_הימים*]

אהלן וסהלן אוחתי. Long time no talk.
שמת לב שהתפתח לו דיון מעניין... יש לי עכשיו שני תיקים פתוחים שאני צריך לארגן בראש: את עניין התמותה (של הממותה) והתגובה של בשמת על הפאלפל. יש שיר של משינה, "העמותה למען התמותה", ויש שם שורה "כל אחד צריך בסוף למות"... (שיט, אין את זה ביוטיוב).
בעצם, זהו מפגש היסטוריוניות. ואני בקושי בקושי שוליית היסט' חובב... תגידי, במה ההתמחות שלך?

[צל_הימים*]

בינתיים קראתי את התגובה שלך אצל "דוד מלך הפלאפל" וניסחת את מה שאני חושב, ושלא הצלחתי לנסח. גם המוח שלי מעוך, בלי הריונות והנקה... אולי יותר הרקה.

[בשמת_א*]

אני לא אצטט לך את ההתמחות שלך, כי ביקשת מז'ראר למחוק, אבל אוי, אוי, איזה נושא קשה בחרת לך.
אף על פי שקראתי תיאורי קרבות לעשרות, ואפילו לימדתי ושלחתי תלמידים מסכנים לכתוב מטלות על חלקים מהם, הם לא נכנסים לי באמת לראש. כל מה שקשור בקרבות פשוט כל כך איכסה לי, אני כל כך מתמלאת דיכאון מהביזבוז והטימטום, אני כל כך ישר חושבת על הנופלים... אני אדם שבעיקרון לא משתעמם. אבל אני הכי קרובה להשתעמם בקריאת תיאורי קרבות. למשל, הקרבות על לטרון. כמה התעמקתי בהם, כמה קראתי מחקר ותיאורים וסיכומי מי שהשתתף ועוד ועוד, ואני לא זוכרת כ-ל-ו-ם. כלום.
זה בניגוד ללידל הארט או ספרים דומים (מי כתב את תהליך קבלת החלטות?), שמרתקים אותי. או תיאורים כמו שפעם פירטת לגבי מלחמת העולם הראשונה והשנייה באיזה דף, היה מרגש עד דמעות מרוב עניין וחוכמה. אבל הפרטים עצמם מחליאים אותי.
שלא לדבר על כוחותינו, שממש נוגעים לי בעצבים החשופים כל הפאשלות, כל הפרטצ', כל ה"סמוך", כל הקומבינות, כל ה...

[צל_הימים*]

מחקתי, אך רק מכיוון שביקשת. למה רצית להעלים את הראיות? למרות שאני פציפיסט פתולוגי, אני מכיר בכך שיש צורך במחקר צבאי. אולי אפילו דווקא מפאת הטמטום הצבאי באשר הוא כפי שגם בשמת מסכימה, יש מי שצריך לחקור. וגם אני מסיר את הכובע בפני מה שכתבת בדף ההיסטורי הכבד ההוא, על WWII.
וכרגיל אצלי, אסוסיציות (שיט, איך כותבים את זה?) חופשיות, נזכרתי ב-"חייל האמיץ שווייק" והתיאור המאלף/מעלף של הטמטום האנושי כפי שהוא מתבטא בשדה הצבאי.

[בשמת_א*]

והתיאור המאלף/מעלף של הטמטום האנושי כפי שהוא מתבטא בשדה הצבאי.
מסוג הספרים שאני פשוט לא מסוגלת לצלוח.
למשל, ב"מדאם בובארי" מעולם לא הצלחתי לעבור את עמוד 5. כי ברגע שיש תיאור של הטימטום של שארל בובארי (זה שמו, נכון?), אני התמלאתי רגש שלא ניתן לתיאור במלים ונאלצתי לסגור לאלתר את הספר.
יש לי אלרגיה קיצונית במיוחד לטימטום.

[באופן_לייט*]

ואני אוהבת אותך סתם, בלי קשר להסטוריה

[אליס_בארץ_המראה*]

כן, טמטום זו אחת מהתופעות האנושיות שאין לה גבול. אותי זה לפעמים מעצבן, אבל רוב הזמן אני עומדת נפעמת בפני התופעה העל-זמנית, חוצת-תרבויות ואוניברסלית הזאת... הוכחה שאכן כולנו מאותו המקור

[אמא_של_יונת*]

סליחה על ההתפרצות, ועוד לא לעניין.
מאדאם בובארי. בזמנו זה נחשב לספר מופת, ספרות חובה, ולימדו אותו בשיעורי ספרות. כדרכי, לקחתי את הספר לקרוא לפני שנלמד אותו בכיתה. קראתי אותו עד הסוף וכל הזמן חיכיתי שהוא יתחיל כבר - אבל הוא נגמר בלי להתחיל...
לולא היה לו שם שהלך לפניו, ולולא עמדנו ללמוד אותו בכיתה, לא הייתי טורחת להמשיך אחרי כמה עמודים.
מאז אני נזהרת מכל ספר שמתוייג כ"ספר חובה".

[תמי_גלילי*]

גם אני מאלה שלא צלחו את מאדאם בובארי. הזדהיתי מאוד עם התחושה של הגיבורה ששום דבר לא קורה.

[צל_הימים*]

אליס, דבריך אלו גולשים לכיוון המטפיזיקה. שלא אתפוס אותך שוב בדיבורים כאלו. את מחוייבת מתוקף תפקידך למתודולוגיה המדעית. אה, אבל אולי פיספסתי, ובעצם זאת פרודיה אל אנשי הניו אייג' ונציגיהם באתר...? אוח, אני מבולבל...

ב-"חוכמת המזרח" (עוד מטבע לשון שערכו לא ברור, כמו המטבע ההוא, מה קוראים אותו, ה-$) אחת מהנחות היסוד היא שסבלו של האדם נובע מבורותו. בורות כוללת גם טמטום. חוסר הכרה שגם מונעת מאיתנו חשיבה אפקטיבית. <אח, זה דיון נרחב, והמוח שלי הצטמק>. אך עקרון זה גם מצביע על הפתרון: על כל אדם לעבוד על צמצום בורותו, להלחם בה ובחולשת חושיו <אני מתחיל להשמע כמו עמנוא ל >, וכך כל הבעיות יפתרו.
אחת מיצירות היסוד של התרבות ההודית העתיקה היא ה-"בגהווד גיטה", שהיא דיון מעמיק בסוגיות אלו, כהכנה לקרב אימתני (חומר בשבילך) בין שני צבאות. אחת הפרשנויות טוענת שסיפור הקרב הזה הוא משל לקרב שהתודעה מנהלת נגד חולשותיה וההפרעות מהחושים. <כרגע אני הפסדתי בקרב, והמוח שלי נכבש ע"י כוחות הריפיון>.

בשמת: אני יותר חוטף את הקריזה מטמטום בשר ודם שמתנהל מולי (גם לצידי יכול להטריף אותי) מאשר ניסיונות כתובים לתפוס את התופעה. אני קורא את זה כמעין מחקר בתודעה האנושית. ניסיון להבין את מהלכי החשיבה וכשליהם. דוסטוייבסקי כתב סיפור די קצר על מהמרי קאזינו, בניסיון לגעת במהלכי החשיבה שלהם. קיים בעברית, "הקיוביסטוס". וגם מנסה לאפיין את כשלי החשיבה של אזרחי רוסיה הצארית שבעצם חיו בתרבות פיאודלית נחשלת. כשאת קוראת את זה את מבינה איך חמור כמו סטאלין יכול היה להתקיים ולפעול כפי שפעל.

[צל_הימים*]

אמא של יונת : אחד מכשלי ביה"ס ובכלל התרבות הפורמאלית (פורמלין) היא ההגדרה "יצירת מופת". הלכתי למוזיאון הלובר, צעדתי שעות כדי לעמוד מול יצירת המופת "מונה ליזה" ו... לא קרה כלום. בהיתי. יופי. אז מה אם זו יצירת מופת?

ההתיחסות צריכה להיות עניינית: מה כתוב בספר הזה שרלבנטי לחייך? האם יש שם איזו תובנה על החיים ששווה לקחת איתנו לדרך? אם אין, אז להשליך בלי בושה. לא מופת, לא חובה, ולא נעליים. לכן אני מעדיף רוק'נ'רול עתיר דיסטורשן על המקהלות השמימיות של באך. עם כל הכבוד למלאכים, הם לא עושים לי את זה. לעומת זאת, הפידבקים של הנדריקס... מי שמוכן ללכלך את האזניים, הנה אחד מנסיכי הדיסטורשן החביבים עלי, 2]ניל יאנג tJnj2j5kI[/po] בקטע דווקא רגוע.