שחר בת אדמה

[סקאלד_מודרני*]

שחר! אני פותח לך כאן דף בית אישי כי אני אוהב אותך, כי אני רוצה שיהיה לך איזשהו מקום בקהילה הנפלאה הזאת, שבה גם אני פעיל, שתהיי קרובה.
ברוכה את וברוכה תהיי.



שי.

[שחר_בת_אדמה*]

איזה נהדר אתה!

מתי אנחנו נפגשים?

*
_O
שחר

[אמא_אדמה*]

ברוכה הבאה , שחר..
שם מקסים בחרו לך...

[סקאלד_מודרני*]

אנחנו נפגשים מתי שרגלינו יובילנו למקום שבו שנינו נעמוד יחד.

אני מניח שגם חופש מהעבודה וזמן פנוי לא יזיק.

השבוע אני פנוי ביום שלישי, כל שאר הזמן אני עובד ובסופ"ש אני בפסטיבל נאטארז'(כיף לי!).
שבוע הבא אני כנראה גם אעבוד רוב השבוע ובסופ"ש אני אהיה בטיול ליקוט(דאבל כיף לי!).

מתי את פנויה שבוע הבא, או אולי את פנויה ביום שלישי?

[רונית_נשר*]

הי יקרה,
מה שלומך?
בקשר למה שכתבת בדף סוף שבוע מעצים במדבר:
זו נשמעת כמו חוויה קיומית שחזרה כדי להרפא.
הילדה בת השנתיים כן רוצה ריפוי, וזוכרת מה שהיא זוכרת. גם הגוף זוכר, כמובן, לכן הוא מגיב.

יש הרבה סוגי טיפולים שיכולים לעזור, השאלה היא האם את מחפשת מטפל לצורך העניין או שאת רוצה לעבוד על זה בעצמך?
( אני ממליצה על ליווי תומך בתקופה הזו, לא להשאר עם זה לבד!).
ממה שלמדתי להכיר אותך, אני חושבת שכדאי משהו שמשלב שיחה+הילינג,
לא בנפרד, אלא אינטגרטיבי. כי את עובדת טוב גם עם ההבנה וגם עם הרגש.
אני לא יודעת איפה את גרה, אז אינני יודעת כעת על מי להמיץ לך כמטפל/ת :
תכתבי לי איפה את גרה, ואראה אם עולה לי משהו בקשר לטיפול.

דבר נוסף וחשוב:
טיפול בטתא הילינג יכול לשחרר ולשנות את מה שטמון בתאים.זה טיפול מדהים ( את מכירה?)
הרבה מאיתנו ( ממעגל נשות חזון) , מטפלות בטתא הילינג,
צ'ארו-גל ( אחת מאיתנו, ממעגל נשות חזון, שלא הייתה בשיטים ) מטפלת מופלאה ומורה לטתא הילינג,
מאד מחוברת לנושא שהזכרת, אז אולי שווה לדבר איתה.
אך פרט קטן- היא נוסעת לחו"ל עוד שבועיים.

אז בינתיים חיבוק גדול,
רונית נשר

[מיכלול_ה*]

שחר גם אני לא יודעת איפה את גרה ולא יודעת אם את מחפשת תמיכה חיצונית. אם כן יכולה להמליץ בחום על מטפלת נהדרת שטיפלה בי כמה שנים שגרה לא רחוק מקרית מלאכי. וגם יכולה להמליץ באהבה ובשמחה על רונית נשר.

[שחר_בת_אדמה*]

תודה נהדרות!

אני עדיין בבית. החום רק עולה. בקושי גררתי את עצמי למחשב. אני נאבקת עם המחוייבות שלי לעבודה. רוצים שאני אעבוד היום כשאני מתאמצת בכלל לשבת. אבל אני סופרויזר ואין להם מי שיחליף. כועסים עלי.
כשניסיתי לבדוק מה הנפש רוצה כדי להרפא קיבלתי שהשיעור שלי עכשיו הוא לבקש עזרה מאחרים.
אז הינה אני מבקשת. אני גרה ברמת גן, ואשמח לקבל טיפול. יש לכן טלפונים של מטפלות שיכולות להגיע למרכז או שאני יכולה להגיע אליהן?
אני אשמח לטיפול שמשלב הבנה שלי של מה שקורה והשתתפות שלי בתהליך. וחשוב שניגע בעניין במלואו - נפשי, אנרגטי ופיסי. אני חושבת שיש כאן המון דברים שהשתלבו יחד, אז בטח זה יהיה תהליך. אני מוכנה לעבוד כל יום כדי לעזור לעצמי לגדול ולהתרפא.

למרות שהבטחתי לבוסית שלי אתמול שעד היום בערב אני אהיה בסדר. והיא אמרה "אני מקליטה אותך! אני אהרוג אותך אם את לא באה!" הייתי עכשיו אמיצה והתקשרתי להגיד שאני לא יכולה לבוא. יש לי הקלה גדולה אבל אני כל הזמן חושבת שאולי חושבים שאני עובדת עליהם. בכיתי בטלפון לסופרויזר שבמשמרת עכשיו. כולי מלאה אשמה שלא צריכה להיות שם. מותר לי להיות חולה. אבל למה זה צריך לפגוע באנשים? אני לא יכולה להתמודד גם עם זה עכשיו.

***
כשהייתי באנגליה לפני שנה, נחנכתי לנשיות שבי, ונולדתי לכוהנת שבי. הייתי במקום כל כך טוב - כל נשימה נטפה קסם. כל הלחץ שליווה אותי כל חיי נעלם, ורק אז הבנתי כמה הייתי בלחץ. כשהגעתי לארץ הרגשתי איך הזכרונות מנסים להחזיר אותי למצב הקודם שלי - ללחץ, להליכה במעגלים, לחוסר שליטה על תפיסת החיים שלי. אז ביקשתי עזרה מאמא, מהאלה. אמרתי לה - מה שווה כל החניכה והגדילה הזו אם אני צוללת לאנרגיות הקשות האלה כאן בארץ ובמהרה לא אזכור כלום... והיא אמרה שלא יניחו לי לשכוח.
מאז גיליתי שאני שוכחת לפעמים, אבל הגוף שלי זוכרת. והיו הרבה פעמים מאז שחזרתי שהייתי לא בהרמוניה עם מה שנחנכתי אליו באנגליה, ואז הגוף שלי התריעה - כואבת. פצועה. חולה. ואני נזכרתי ששכחתי את הדבר שהכי חשוב לי, והתאמצתי לשוב ולזכור. וכשהגחתי מהמחלה הייתי שוב אני - אישה. כוהנת לאלה. יוצרת מציאות וחפשייה.

הפעם אני מרגישה שנפלתי כל כך עמוק שאני לא זוכרת מה אני אמורה לזכור. אני מרגישה שבגדתי במה שאני בכל כך הרבה רמות שנראה לי בלתי אפשרי לחזור ולתקן... אבל חוץ מיאוש עולה גם משהו אחר.

אמא אומרת שכל מה שקורה לי הוא חלק מהדרך שלי, וכל מקום בדרך שלי הוא חשוב בפני עצמו, ומיוחד, ויש לו סיבה ומשמעות. אני לא הולכת במעגלים אני רוקדת בספירלה, ומכל מקום אני יוצאת עם גדילה וחכמה. והכי חשוב, היא מזכירה לי שהבטחתי ללכת את הדרך שלי בעונג.
אז אני מכבדת את המקום הזה, הקשה. אפילו שאני לא זוכרת למה נפלתי ואיך לצאת ממנו. אני מכבדת את הגוף שלי שזקוקה למנוחה ולריפוי. ואני מזמינה עזרה ויודעת שבסוף אבין, ומהחושך הזה אני אצמח.

*
_O
שחר

[אישה_עם_מטאטא*]

שחר, אני מחבקת אותך. יש לי המון מילים טובות להגיד לך.
מאחלת לך ריפוי פיזי ואנרגטי.
אני בטוחה שתצאי מזה מחוזקת
אוהבת
מירה

[מיכלול_ה*]

שחר, גם אני שולחת חיבוק גדול. ליבי איתך על כך שבעבודה לוחצים עלייך לחזור. ההבראה צריכה את הקצב שלה, אם מחלימים לפני שהנפש מוכנה לכך המחלה עלולה לחזור שוב כי הגוף צריך את החולי הזה כנראה. מקווה עבורך שתוכלי לשים את הלחץ הזה בצד ולהחלים בשקט ללא רעשי רקע מיותרים. אני לא מכירה מטפלות במרכז שעונות לצרכים שלך אבל האתר הזה זה מקום טוב לבקש המלצות למשל בדף ככר השוק - לוח הודעות ובקשות כללי שנמחק כל שבועיים. בשביל עבודה עצמית אני ממליצה על שני ספרים לטיפול עצמי שלי מאוד עוזרים בחיים: האחד - 'לאהוב את מה שיש' של ביירון קייטי והשני - כל הספרים של לואיז היי - אני אישית קראתי וחזרת לקרוא את 'אתה יכול לרפא את גופך'. החלמה איכותית, מרגיעה ומעצימה, מיכל.

[שחר_בת_אדמה*]

לרונית -
אני אשמח לקבל את הטלפון של צ'ארו גל (או דרך אחרת לתקשר איתה) אני מאוד רוצה לקבל טיפול.

אפשר גם לתת לה את הטלפון שלי

054-6511580

תודה לכולן אני לאט לאט מתגברת

[שחר_בת_אדמה*]

הרגעה.

אני בסדר.
הבנתי.

הכל היה בסדר ונכון.
היום קיבלתי מחזור. קיבלתי פינוקים, קיבלתי הבנות גדולות, והכי חשוב -

קיבלתי טקס חניכה.

אני עוד לגמרי ב"וואו"...
פרטים בבלוג שלי ("שירת היער" בתפוז)

גשם מרפא מטהר ומכיל לכולנו,
ואהבה

*
_O
שחר בת אדמה

[מיכל_צמות*]

[סקאלד_מודרני*]

[שחר_בת_אדמה*]

ואפילו לא ידעתי שיש לי כאן דף. במקרה מצאתי אותו.
וקראתי - וראיתי כמה אני אחרת. עבר המון זמן ואני גדלתי.

רציתי לשתף בחלום הוסת שלי -
בזמן הדם הזה שעבר עכשיו (במחזור שלי הוא קשור לאישה רואה למרחוק), הייתי קשובה ורכה ומכונסת ברחמי, וילדתי חלומות ורעיונות בשפע כזה שלא הספקתי אפילו לכתוב את כולם.
אבל מה שראיתי בבהירות רבה היה המקום שאני רוצה ליצור בעולם - והוא בית הכוהנות.

בבית הכוהנות יחיו כוהנות וכוהנים קרוב קרוב לטבע, ותגענה אליו כל מי שרוצה להיות כוהנת - למצוא את החיבור לעצמה - לאלה הגדולה ולאל הירוק ולכוחות הגדולים ולעצים ולסלעים ולכל הילדים של אמא אדמה.
כמה חשוב לעזור לנשים (וגם לאנשים) של היום למצוא את עצמם מחדש, ולזכור שהם לא לבד. אף פעם לא לבד. שבכל מקום שאני נמצאת בו אני נוגעת באמא שלי, אני נושמת את הנשימה שלה, אני מרגישה את האהבה של אדמה ושמיים, אני שומעת את החיוך של העצים. וזו לא מטאפורה נעימה אלא מציאות קיימת - כל הדברים חיים. בכל מקום אני נאהבת ומודרכת.

רציתי לכתוב על בית הכוהנות. מוזר, עכשיו כשאני מנסה לכתוב אותו בבהירות, החלום מטושטש. אולי כי כבר הסתיים זמן הדם שלי. אולי כי אני רואה עכשיו דברים אחרים.

לומדת את עצמי כל כך טוב בימים האחרונים, ורואה שהבקשה שלי - להיות כוהנת בכל רגע - ממש ממש מוכנה להתממש.
כבר אמרה לי אמא שאני לקראת חניכה נוספת. אני לא חוששת.
אני מתרגשת ומצפה.
אני מוכנה להשתנות.

OH Great Mother
I Give Thanks



_)O(
שחר בת אדמה
כוהנת

[שחר_בת_אדמה*]

אני תוהה מאין מגיע חוסר הנוחות הזה. אני מסתכלת בתכנייה של שאקטי 10 ורואה כל כך הרבה סדנאות. וכאילו אין בשביל הנושאים הללו מילים בשפה (הסקסיסטית והמודרנית והלא טבעית הזו), ואין בשביל הנושאים האלה מקצוע, ואין בשביל הנושאים האלה דרך שבה נאמר משהו וכולן יבינו למה הכוונה. יש הרבה נסיון להמציא מילים חדשות, אבל גם להתנצל עליהן, נניח לקרוא לעצמי מאפשרת, אבל לשים את זה בתוך גרשיים, כאילו בתוך זה שאני קוראת לעצמי ככה אני גם אומרת שבעצם אין מילה כזו בשפה. אני "מאפשרת". נשמע לי לא נכון.

וגם - המון פיזור. אנחנו מדברות, נניח, על יצירת מציאות, או על מיניות, ויש לנו כל מני כלים שאולי מצאנו לבד ואנחנו רוצות לחלוק, או שאספנו ממסורות שונות, או שלמדנו ממסורת מסויימת, חדשה, שקוראת לעצמה בשם מסויים שעדיין אף אחת לא מכירה..ההרגשה בקריאת התכנייה היא של המון פיזור, והמון תעייה. אין לנו מילים. השפה כבר לא יכולה להכיל את הדברים שלמדנו. את הדברים שחשוב ללמוד וללמד עכשיו - קדושת הגוף, מיניות מקודשת, מסתורין הנשים (Women Mysteries) העצמה, כישוף. דברים שפעם היו מובנים מאליהם, ואחר כך נשכחו והושכחו בכח, ועכשיו אנחנו מבקשות להיזכר בהם שוב בעוצמה, כי יש המון ריפוי לעשות.

ומה שהכי מטריד אותי, שהכלים כולם הם כלים של האני - אני לבד, או אני עם מנחה, או אני עם קבוצה של נשים או אנשים... אבל לא אני והאדמה, או אני והעצים, או אני והאלה.
הרי הבעייה היא שהתנתקנו, ששכחנו שאנחנו ילדות של אמא, ואחיות לכל מה שחי, ולי ברור שהריפוי והחזרה עוברים דרך החיבור מחדש. דרך תקשורת מחודשת עם כל מה שהוא טבעי ונכון. כשאני אעביר סדנאות, ברור לי שיהיה למסורת שלי שם - אני פגאנית וזו המסורת שאני הולכת איתה, זה הנתיב שלי וזה השם שמאחד את כל החוויות שהכשירו אותי להקשיב, לספר ולהעביר הלאה את מה שלמדתי. אני בת אדמה ומה שאני מאפשרת הוא חיבור. חיבור של ההולכים על שתיים עם אמא, ועם כל ילדיה. אולי זה מה שמטריד אותי - שהנסיון בסדנאות שאקטי הוא ריפוי, אבל ריפוי שהוא מנותק. ריפוי שהוא לבד.

הממ.. עדיין לא מצליחה להסביר במילה מה מפריע לי. אולי יעזור המשפט כאן למעלה - "כאשר הכלי לא מכוון האוזן איננה פנויה אל הניגון". וזה בדיוק מה שזה

כמו ילדות שלא יודעות איך לחיות פה בעולם, ויש להן כאב והן מנסות להמציא לעצמן דרכים לרפא אותו... אבל אם רק יקשיבו ישמעו את לחישותיהן של אמהות קדמוניות שחיו פה לפניהן, וששומרות על הזכרונות העתיקים רק בשביל להעביר אותם הלאה. ואם רק יפקחו עיניים יראו מיד את כל הישויות והכוחות שעומדים לצידן להדריך ולהגן, ואם רק ימששו יגלו שאמא בעצם יושבת לידן, ומחבוקה רך, ומגעה מרפא.

[עשב_השדה*]

שחר
נגעת בי במילותיך

[אלה_לי_לה*]

אהובה, התגעגעתי

[פלוני_אלמונית*]

אהו!

[אני_ענברנעימהלזר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואהבת לרעך כמוך(;