סיפור ההפלה של טליה אלמתן

[אנונימי]

דף סיפור הפלה
נכתב במקורו בדף הפלה בכל אופן

[טליה_אלמתן*]

גם אני רוצה לרכז את סיפור ההפלה שלי ולשתף, לנחם ולהתנחם.

מאחר ולא הלכתי לאולטרסאונד שליש ראשון, אני לא יודעת באיזה שלב ההריון הפסיק להתפתח. אני הייתי בשבוע 10-11.
היתה לי הרגשה שההריון לא מתפתח מאיזה שהוא שלב, ומאז די התחלתי להיפרד ממנו... אולי זה עזר לגוף להיפרד ממנו פיזית? הדימום התחיל ביום רביעי, ומהרגע הראשון הבנתי שבניגוד לדימום ההשתרשות, הדימום הזה אינו מבשר טובות. כשהתחיל הדימום ממש התחלתי לנסות ו"לשחרר" את ההריון: אמרתי לתינוקת שאני מצטערת שלא ניפגש, וסיפרתי לה כמה אני עצובה שאני לא אוכל לחבק אותה ולהניק אותה כמו שדמיינתי. במוצאי שבת התחילו גם כאבי גב והתכווצויות, אבל באופן מוזר חשתי שמחה, בדומה לתחושה שליוותה את הצירים "האמיתיים" של תחילת הלידה האחרונה שלי. הכאבים הסתיימו במפל של דם.

לאחר מספר ימים ראיתי שאריות של ההריון שיצאו, מה שהפליא אותי כי הנחתי תמיד שההריון יוצא בזמן הכאבים, ולאחריו מגיע הדימום, ולא כפי שהיה: דימום במשך מספר ימים ובמהלכו יציאת ההריון. זו ממש לא היתה חווייה מזעזעת, אולי בגלל שהייתי כל כך מוכנה ובשלה, אחרי כל ההכנה הנפשית שעברתי. שמחתי להיפרד גם פיזית ממש מההריון - לראות אותו הולך בעיניים, כך שהפרידה היא לא רק בלב, אלא גם במישור הפיזי, הממשי. לאחר מכן הדימום המשיך עוד כשבוע.

נהוג לומר שאפשר להתנחם בילדים הקיימים, אבל אני מרגישה שאיבדתי ילדה שכבר היתה איתי במובן מסויים, ואני אבלה את אובדנה. אני מרגישה שדווקא החיים עם הילדים, על האינטנסיביות והשמחה שהם כופים עלינו, גרמו לכך שיהיה לי יותר מקום להתאבל, להיות עם עצמי ועם העצב שלי. התקשיתי "לסגור" את האבל ולהמשיך הלאה.
החלום שלנו הוא משפחה גדולה וצפופה. עד עכשיו הייתי ממש "בלחץ" להיכנס כבר להריון הבא, אבל עכשיו כשכבר נוצר כזה פער בגלל ההפלה ועד שאני אצליח שוב להרות, הלחץ כאילו ירד. כאילו "קרוב כבר לא יהיה, אז מה זה משנה...".

[אמא_נמרה*]

ולשתף, לנחם ולהתנחם.

תודה לך על השיתוף.

[ב_דרך*]

תודה.

[מיכל_שץ*]

תודה לך על השיתוף.

[טליה_אלמתן*]

תודה על התמיכה והתגובות החמות...

[ה_עוגיה*]