משפחתון וחינוך ביתי
נשלח: 18 ינואר 2009, 09:57
תמיד האמנתי שאין מקום לפתוח משפחתון כשמחנכים מהבית.
אני בבית עם הילדים כדי שאוכל לתת להם, להיות קשובה לצרכים שלהם ולהיות רגועה והאמת שזה ממלא אותי ואלמלא הצורך בכסף זה היה נשאר כך.
בוא נגיד שאני לא הבנאדם הכי רגוע בעולם. כל עוד זה רק אני והילדים אין בעיה (הילדים היוו בשבילי את הכח לעשות שינוי בעצמי ולהיות אמא רגועה יותר כי אני לא רציתי שהם יחוו את חוויות ילדותי בצל אמא עצבנית)
ברגע שאני צריכה לשלב את החינוך ביתי עם עבודה אני נעשית פחות רגועה ונינוחה ובכלל אני לא טובה במצבי לחץ.
אחת מהסיבות (אמנם לא העיקרית בכלל) שאני איתם בבית היא שאני יודעת שאם הייתי צריכה לקום בבוקר ולהכין אותם לגן ולבי"ס הם היו אומללים מאוד.
לאור מצבנו הכלכלי שדובר בו רבות באתר עושה רושם שהדבר היחיד שעולה על הפרק כרגע זה פתיחת משפחתון (דבר שחשבתי עליו בעבר אבל פסלתי אותו והשארתי אותו כאופציה אחרונה, כמצב חרום בהחלט)
אין ספק שמשפחתון יכול להוות הכנסה יפה מאוד וקבועה ותהווה פתרון מידי ומהיר למצוקותינו הכלכליות (להבדיל משרותי גיהוץ, הקלדה וכיוצ"ב שאף פעם אתה לא יודע כמה גיהוץ או הקלדה יהיה לך החודש אם בכלל)
אממה, חלק מהרעיון בחינוך ביתי הוא זה שקמים בבוקר בלי לחץ, שלא צריך לקום בשש או שבע בבוקר לעוד יום של מרתון מטורף.
אם אני מחליטה לפתוח משפחתון זה אומר שאני צריכה לקום בשש - שש וחצי (מה שאומר שאם אני קמה גם הם קמים כי ככה זה עובד אצלנו... לא כי אני מעירה אותם)
בנוסף לזה אני מרגישה שלהביא עוד ילדים הביתה זה סותר את הרעיון של חינוך ביתי, אומנם יש לזה יתרון שיש לילדים חברה (אם כי אולי לביתי בת ה-11 חודש זה יהווה חברה אבל לבני בן ה-5 אני לא בטוחה שהוא ימצא את עצמו בחברת ילדים בני שנה שנתיים או שלוש.
אף פעם לא אהבתי את הרעיון של להשאיר את הילדים בבית ולעשות משפחתון (תמיד חשבתי לעצמי מה הפואנטה כאן בעצם) .
אני מאמינה שלפחות עד גיל שנתיים הילד צריך לקבל את שלו ולהיות לבד, כמובן אם יש אחים אז זה המצב, אבל בוא נגיד שאני לא אכנס להריון לפחות עד שלילד ימלאו שנתיים כדי שאוכל לתת לו את מה שמגיע לו ואת מה שהוא צריך בעיקר במובן הרגשי (ואני לא מדברת על מירכוז הילד)
אני כותבת את זה לאחר שזמן רב אנו חושבים על אופציות להכנסה נוספת. מודה ומתוודה שכל רעיון עבודה אחר מלחיץ אותי כי אני מרגישה שביום יום יש לי די והותר עבודה ממילא (גידול הילדים, ניקיונות, בישול, כביסות וכיוצ"ב)
אני חושבת שכרגע אנחנו נמצאים מרחק פסיעה מלחזור לגור אצל ההורים של בעלי (שאני ביחסים טובים איתם אבל זה קושי לא יתואר לגור אצלם וזה משבשב סדרי בראשית, עשינו זאת בעבר) ושמשפחתון זה הברירה היחידה..
אנא אל תשפטו אותי ותחשבו שאני איזה פרזטית (לפעמים אני חושבת שאני כזו.. אני חושבת לעצמי כאילו מה הקטע שלך? תפסיקי לבכות ותתחילי לעשות).
אשמח לשמוע תובנות ותגובות! תודה!
אני בבית עם הילדים כדי שאוכל לתת להם, להיות קשובה לצרכים שלהם ולהיות רגועה והאמת שזה ממלא אותי ואלמלא הצורך בכסף זה היה נשאר כך.
בוא נגיד שאני לא הבנאדם הכי רגוע בעולם. כל עוד זה רק אני והילדים אין בעיה (הילדים היוו בשבילי את הכח לעשות שינוי בעצמי ולהיות אמא רגועה יותר כי אני לא רציתי שהם יחוו את חוויות ילדותי בצל אמא עצבנית)
ברגע שאני צריכה לשלב את החינוך ביתי עם עבודה אני נעשית פחות רגועה ונינוחה ובכלל אני לא טובה במצבי לחץ.
אחת מהסיבות (אמנם לא העיקרית בכלל) שאני איתם בבית היא שאני יודעת שאם הייתי צריכה לקום בבוקר ולהכין אותם לגן ולבי"ס הם היו אומללים מאוד.
לאור מצבנו הכלכלי שדובר בו רבות באתר עושה רושם שהדבר היחיד שעולה על הפרק כרגע זה פתיחת משפחתון (דבר שחשבתי עליו בעבר אבל פסלתי אותו והשארתי אותו כאופציה אחרונה, כמצב חרום בהחלט)
אין ספק שמשפחתון יכול להוות הכנסה יפה מאוד וקבועה ותהווה פתרון מידי ומהיר למצוקותינו הכלכליות (להבדיל משרותי גיהוץ, הקלדה וכיוצ"ב שאף פעם אתה לא יודע כמה גיהוץ או הקלדה יהיה לך החודש אם בכלל)
אממה, חלק מהרעיון בחינוך ביתי הוא זה שקמים בבוקר בלי לחץ, שלא צריך לקום בשש או שבע בבוקר לעוד יום של מרתון מטורף.
אם אני מחליטה לפתוח משפחתון זה אומר שאני צריכה לקום בשש - שש וחצי (מה שאומר שאם אני קמה גם הם קמים כי ככה זה עובד אצלנו... לא כי אני מעירה אותם)
בנוסף לזה אני מרגישה שלהביא עוד ילדים הביתה זה סותר את הרעיון של חינוך ביתי, אומנם יש לזה יתרון שיש לילדים חברה (אם כי אולי לביתי בת ה-11 חודש זה יהווה חברה אבל לבני בן ה-5 אני לא בטוחה שהוא ימצא את עצמו בחברת ילדים בני שנה שנתיים או שלוש.
אף פעם לא אהבתי את הרעיון של להשאיר את הילדים בבית ולעשות משפחתון (תמיד חשבתי לעצמי מה הפואנטה כאן בעצם) .
אני מאמינה שלפחות עד גיל שנתיים הילד צריך לקבל את שלו ולהיות לבד, כמובן אם יש אחים אז זה המצב, אבל בוא נגיד שאני לא אכנס להריון לפחות עד שלילד ימלאו שנתיים כדי שאוכל לתת לו את מה שמגיע לו ואת מה שהוא צריך בעיקר במובן הרגשי (ואני לא מדברת על מירכוז הילד)
אני כותבת את זה לאחר שזמן רב אנו חושבים על אופציות להכנסה נוספת. מודה ומתוודה שכל רעיון עבודה אחר מלחיץ אותי כי אני מרגישה שביום יום יש לי די והותר עבודה ממילא (גידול הילדים, ניקיונות, בישול, כביסות וכיוצ"ב)
אני חושבת שכרגע אנחנו נמצאים מרחק פסיעה מלחזור לגור אצל ההורים של בעלי (שאני ביחסים טובים איתם אבל זה קושי לא יתואר לגור אצלם וזה משבשב סדרי בראשית, עשינו זאת בעבר) ושמשפחתון זה הברירה היחידה..
אנא אל תשפטו אותי ותחשבו שאני איזה פרזטית (לפעמים אני חושבת שאני כזו.. אני חושבת לעצמי כאילו מה הקטע שלך? תפסיקי לבכות ותתחילי לעשות).
אשמח לשמוע תובנות ותגובות! תודה!
)
לעתים האוכל בו גרוע ולעתים יש בו "חוגים" מתישים. לא כל הצהרונים כאלה אבל לא מעט מהם).