ועכשיו מה

[ועכשיו_מה*]

תמיד חשבתי שאני לא כמו כולם, קצת מיוחדת. עשיתי מה שרציתי, גם אם זה היה בניגוד למה שאחרים חשבו, הלכתי לפי מה שהלב אמר ולא נשמעתי לקול ההיגיון, עבדתי רק בדברים שעניינו אותי גם אם זה היה בשכר נמוך או ללא אפשרויות לקידום מקצועי, הקדשתי חלק ניכר מהחיים להתנדבות ועשייה חברתית, ועוד מילים גדולות ומפוצצות.
תמיד חשבתי שאני אהיה אחרת, לא עוד אימא מתוסכלת עם שלושה ילדים, בעל שלא ממש מאושרת ממנו ועבודה חלקית לא מספקת. חשבתי שאמצא בן זוג שמתאים לי, לא שגרתי כמוני, שמסכים בצורה עקרונית עם הערכים והאידיאלים שלי, שלא רואה בעבודה משרדית את פסגת שאיפותיו, שטיול סוסים בדרום אמריקה או טרקים באוסטרליה נשמעים לו הגיוניים לגמרי, שלא רוצה ילדים. הייתי אופטימית, חשבתי שאם אתנדב בתחום שמעניין אותי מספיק זמן ואעשה מספיק דברים העבודה הנכונה כבר תגיע, וזה לא קרה. תואר ראשון במקצוע מרתק אך לא פרקטי בעליל, משיכה לתחום לא מפותח בארץ וכישורים שבעצם לא מתאימים לרוב המשרות שכן יש בתחום, משאירים אותי עם אפס ניסיון תעסוקתי. עם הכישורים והידע הנוכחיים שלי אין לי יותר מדי סיכוי למצוא עבודה שגם תעניין אותי, גם תהיה בשכר לא מעליב, וגם תהיה לאפיק ארוך טווח.
ועכשיו הבנזוג הציע נישואים, בפעם השנייה, והוא רוצה תשובה בלי דחיות. להתחתן איתו אומר להתחייב לאדם מדהים, שאוהב אותי ומעניק לי יותר ממה שחשבתי שאפשרי. לשמור על זוגיות מדהימה, עם תקשורת פתוחה וכבוד הדדי, מחויבות שהושגה אחרי שנים של משברים וקשיים, תמיכה הדדית וידיעה שהוא תמיד אהיה לצידי. להתחתן איתו אומר שיהיו לי ילדים, למרות שאני מרגישה שלא אהיה אימא טובה. להיות איתו ולוותר על החיפוש אחר פרטנר לחיים יותר מתאים לי. לוותר על טיולים לבד בארצות זרות, לוותר על מגורים בחוות בודדים בדרום, לוותר על שליחות של הסוכנות לדרום אמריקה. לוותר על התפישה שלי את עצמי, ככזו שבוחרת את הדרך שלה, לא נכנעת לתכתיבי החברה, עושה רק מה שבאמת רוצה, לא מפחדת להיות לבד, מאמינה שמגיע יותר, שיכולה יותר.
כל הסרטים האמריקאיים מעודדים אותי לחשוב שהאהבה ביננו לא סוערת מספיק, חיי המין שלנו לא מספקים, ושאי שם בחוץ יש אדם טוב יותר בשבילי. אבל מה אם אין? מה אם זה באמת הכי טוב שיש? זה לא שרע לי עכשיו, כבר הייתי בקשרים זוגיים, אני יכולה להבחין שמה שיש בינינו הוא מיוחד ואמיתי. האמת היא, שאני פוחדת להתבגר. פוחדת להודות שהחלום המקצועי שלי כנראה לא יתממש ואני אמצא את עצמי בעבודה לא מעניינת, פוחדת להודות שהכישורים שלי לא כאלה מדהימים כמו שחשבתי, פוחדת להודות שאני לא רוצה ילדים כי אני לא אדע איך לגדל איתם ולא רוצה להיכשל כמו ההורים שלי. פוחדת להודות שאולי אני לא מוצאת עבודה בגלל שאני מחפשת בתחום איזוטרי, לא בגלל שאני לא מספיק טובה. פוחדת להודות שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ולא יודעת איפה רוצה להיות בעתיד.
למסקנה שאני תקועה הגעתי כבר לפני כמה שנים. עכשיו אני ניצבת בפני החלטה, ואין לי מושג מה לעשות. אין לי יותר חברות להתייעץ איתן, המשפחה מרוחקת ולא רלוונטית, וזהו בערך. זתומרת, בסוף אני בטח אבחר בדרך הקלה, ואתחתן איתו מכוח האינרציה. אבל לפחות הפעם, אני רוצה לדעת שההחלטה נעשית לא מתוך פחד, לדעת שלא אתעורר עם 40 שנה בתפקיד של מזכירה זוטרה בהתמחות הכנת קפה, עם ילדים שאני לא אוהבת והם לא אוהבים אותי, בלי חברים, עם בנזוג שנשאר איתי כי לא היה לו כוח לחפש מישהו אחרת.

<שולחת מהר, לפני שמתחרטת>
דף תמיכה

[עשב_השדה*]

היי לך
ברוכה הבאה ,וכבר איזו תגובונת
תמיד חשבתי שאני לא כמו כולם, קצת מיוחדת. עשיתי מה שרציתי, גם אם זה היה בניגוד למה שאחרים חשבו, הלכתי לפי מה שהלב אמר ולא נשמעתי לקול ההיגיון
האם להתחתן היום נשמע לך כמו להשמע לקול ההגיון?
פוחדת להודות שאני לא רוצה ילדים כי אני לא אדע איך לגדל איתם ולא רוצה להיכשל כמו ההורים שלי
הרבה אנשים שגדלו אצל הורים שמעריכים שנכשלו , עושים שינויים
יש בהחלט סיכוי יותר מסביר שתהיי אחרת מהם אפשר ללמוד ולשנות
אבל .... האם תרצי ללמוד? והאם את מרגישה ראויה לכל הטוב שמתגלגל לפתחך?
במה חטאת , שלא מצאת מקצוע עדיין?
לי זה לקח חצי מהחיים לזהות מה אני באמת רוצה
ובדרך התנסתי בעוד ועוד דבר עד שזה התגבש תוך כדי
נראה שתמונת העולם שאת מתארת היא או אפור או פרוע וחופשי להרפתקאות,
האם יתכן לדעתך שיש תסריטים נוספים בבנק כל האפשרויות ?(-:

ככה בשביל ההתחלה(-:

[ועכשיו_מה*]

בסופ"ש הייתי בביקור הורים. אימא עוזבת את הבית בו ביליתי את נעורי, והתנדבתי לעזור לשים דברים בארגזים, ובעיקר להיות תומכת בשבילה. כל השנים היא לא שימשה בתור דמות הורית סמכותית ומייעצת, אבל בכל זאת היא מצפה לתמיכה ועידוד כשהיא במצוקה. את גיל ההתבגרות העברתי בלי הכוונה או תשומת לב מההורים, הם היו עסוקים בהעמדת פנים שהנישואים שלהם בסדר, ועכשיו אני אמורה לתמוך בה ולהרגיע ולהגיד שהיא לא אשמה בזה שהייתה לי ילדות עשוקה. היא, יחד עם אבא, ניסו כמיטב יכולתם, בזה אין לי ספק. לא זכורה לי התעללות מאיזשהו סוג, ותמיד היה אוכל בבית, אבל תשומת הלב הופנתה לאחי הגדול והמוצלח, או לאחותי שנולדה הרבה שנים אחרי, והיוותה סוג של פיצוי לאימא על זה שאבא לא מתייחס אליה. לקח לי הרבה שנים להבין שהם פשוט לא היו מספיק טובים, ואין מה לכעוס על זה. עברתי על הדברים הישנים שלי, מבחנים מבית הספר, מזכרות מהצבא, מהטיול למזרח, המון נוסטלגיה. זרקתי הרבה דברים, ובעיקר הבנתי שעכשיו כבר אין מקום שאני יכולה לקרוא לו בית.

היה לי קצת זמן לחשוב, בין משפחה ועבודה, ועולים הרהורים ופחדים חדשים. ההרגשה שאני לא אוהבת אותו מספיק חוזרת וצפה. אני מסתכלת עליו, הוא פה לידי מכין סלט מפנק כמו בכל ערב ודואג להזין אותי באוכל בריא, ובמקום אהבה עולה בי תחושה של מחנק בבטן התחתונה, שחוסמת ולא נותנת להרגיש. בכל פעם שאני מנסה לבחון את הרגשות אליו או כלפי כל נושא אחר, עבודה אידיאלית לצורך העניין, עולה בי אותה תחושה. כבר שנים שאני מסתובבת עם הגוש הזה בבטן ולא מצליחה לפתוח אותו. ניסיתי תרגילים של מודעות עצמית, לדמיין את עצמי בעוד חמש שנים ולתאר מה מקיף אותי, אבל שום דבר לא עולה, הכול חשוך.

לי זה לקח חצי מהחיים לזהות מה אני באמת רוצה
אני יודעת בעיקר מה אני לא רוצה, וזה לא להיות לבד. איך לדעת מה אני כן רוצה? איך את גיבשת לעצמך את הכיוון?

[לירי_יער*]

קוראת אותך
ככה, שתדעי