אז היא סיפרה ואני סיפרתי, ואז היא אמרה לי משהו בסגנון: "מאוד הגיוני לי מה שאת מספרת, כי תמיד עשית הכל אחרת ממה שכולם עשו". זה היה במשמעות של: "דווקא" וגם: "כדי להתבלט, להיות שונה".
אז קודם כל חשוב לי לומר שזה התקבל אצלי בכלל לא בכעס אלא בעניין (ולדעתי גם לא נאמר בעוקצנות אלא כעובדה), וזה עורר אצלי המון מחשבות: עד כמה הבחירות שלי בחיים הן מושכלות, ולא יריית החץ ואז סימון המטרה סביבו? כלומר, יש המון אמת במה שהיא אמרה, בדיעבד. עד עכשיו חשבתי שרוב ההחלטות החשובות בנוגע לחיי מתקבלות מאיזון כלשהו בין שני הגורמים הבאים:
- הפרעת שליטה
- נוחות/עצלנות
לדומגא: חינוך ביתי. כאן זה המון "הפרעת שליטה", קצת "נוחות עצלנות" (כי אין לי שום מוטיבציה להיות פקידה אפרורית, ולאור האפשרויות שעמדו בפני בתחילת האימהות שלי, זו היתה האופציה הריאלית), ובדיעבד גם לימוד והצדקה של הנושא. אבל עכשיו היא האירה לי עוד גורם שלא הייתי ערה לו: להיות שונה. וואלה. אני בהחלט הטיפוס השליח - מפשפשת תינוקות בציבור ומשווקת בשמחה לשואלים את הרעיון שאפשר לגדל ילדים בלי חיתולים, מניקה בציבור, מספרת חופשי על לידת הבית שלי, וכו' וכו'. לא מאלה שסוגרים בחיוך ותשובה קצרה את הדיון, אלא מאלה שמזמינים דיון ארוך ומהנה בנושא.
לאחרונה קראתי שבניסויים ניתן לגרום לאדם לעשות משהו (נגיד לצחוק בקול רם) ע"י פניה למח שלו במהירות כזו שלא תיקלט על ידו במודע, ולאחר מעשה כשהוא נשאל מדוע עשה זאת, הוא ימציא צידוק כלשהו למעשהו ("מה, הייתם נורא מצחיקים עם הרצינות הזו שלכם"). אז אולי גם אצלי זה ככה? ומה זה באמת חשוב? והאם זה דף נבירה עצמית? כי אני לא כל כך הבנתי את ההגדרה של התיוג הזה. ואיך זה אצלכם? אנא נחמו אותי!
(ואם יש כבר דף בנושא - אנא הפנו אותי)
)
משתמשת