אור ניתן עם שחר

[אור_ניתן_עם_שחר*]

זהו סיפור לידת בני השני
שנולד בבית, לבד, עם זריחת החמה
בלידה מלאת ניסים ונפלאות שממשיכים גם היום
ללוות אותנו ולהזכיר כמה אנחנו עטופי אהבה ועשירים באור.

[אור_ניתן_עם_שחר*]

זה וודאי יהיה סיפור בהמשכים , כבר יש קולות מתוקים ותנועות התעוררות בערסל
בינתיים: דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה ללא ליווי
וההמשך יגיע

[פלוני_אלמונית*]

מחכה בציפייה, כמה אני אוהבת סיפורי לידה, במיוחד כאלה שמתחילים ככה
שנולד בבית, לבד, עם זריחת החמה
@}

[עדי_ל*]

היי
רק עכשיו ראיתי שהשארת לי הודעה.
אתקשר מחר.
ליל מנוחה.

[רונ_צ'ה*]

עוד אין המשך, וזה נשמע כל כך יפה ומפתה.......

[אור_ניתן_עם_שחר*]

לפני שנה נולד לנו אור
שנה אחריי הסיפור יוצא כמעצמו

בשבוע האחרון אני חושבת הרבה על רגעי החסד שהיו לנו באותו ליל לידה
ונרקמות מילים לתחושות, תחושות למילים.
נראה שהסיפור רוצה לצאת מהלב לעולם.

את בני הראשון ילדתי בבית (למעשה- בחוץ תחת כיפת השמיים). זה הרגיש נכון.
גם את התינוק הזה רציתי לקבל בבית. רציתי מאוד את החופש והביטחון שמאפשרים לי להיות, להרגיש וללדת.
הפעם עבר עליי הריון לא קל שטשטש לי קצת את האמונה בגוף ועדיין חיכיתי מאוד ללידה, לרגעי החיבור האלוהי הזה, לקסם הבריאה.
בלילה ההוא התעוררתי עם ספק צירים וניצני התרגשות
שכבתי לי בערסל ושרתי שירים
שתיתי כוס יין וכתבתי לעצמי מכתב וקראתי ברכות
נשמתי ונעתי והגוף עבד
הלידה התפתחה מהר והמיילדת טרם הגיעה
הבנו שאנחנו לבד בלידה הזו. רגע קל של היסטריה עבר והתמסרנו לכוחות חזקים מאיתנו באמונה שלמה.
ועם זריחת החמה בקע לנו ילד שני היישר לכפות אביו הפרושות ומחכות
היינו שותפים למעשה בריאה- אמא ,אבא ותינוק
למרות חוסר האמונה והפחד הילד שלי והגוף שלי עבדו בתואם מופלא
בזכות הרשות להיתמך והעצמה להיות הלידה הזו פשוט קרתה

הניסים המשיכו לעטוף אותנו גם אחרי הלידה.
דיממתי רבות והשילייה לא יצאה.
המיילדת שהגיעה בינתיים החליטה על פינוי לבית חולים.
למרות הקושי להפרד מהאינטימיות והקסם של הלידה הייתי מוכנה לשחרר אם רק יתנו לי לדבר רגע בנחת עם הגוף שלי.
ושוב- נשמתי והרפתי והגוף עבד וברגע שנכנסו הביתה הפרמדיקים מהאמבולנס בנשימה אחת ארוכה נולדה השילייה והדימום נפסק.
הזמנו אותם לקפה ובתמורה הם הלכו והשקט חזר לבית.

בימים הבאים הייתי חלשה מאוד בגלל כמויות הדם שאיבדתי ונזקקתי להרבה עזרה.
לקח זמן עד שהתחזקתי. בזמן הזה היינו עטופים בכל טוב
קיבלנו אהבה כל כך גדולה ומעשית והרגשנו פשוט מבורכים.

כשאני כותבת את זה היום לראשונה אני שוב מרגישה את החסד ההוא.
את הגמילה מ"אני יכולה הכל לבד"
הקפיצה מעל גבולות ה"מה אני חושבת שמותר"
ללמוד לדייק ולומר "אני רוצה ש"
הודיה הודיה הודיה.

אני מרגישה שלידה זה שער רוחני מהגבוהים גבוהים שיש
ובהתמסרות לו יש כל כך הרבה חוכמה לקבל
ורוצה להזכיר לעצמי שמותר להיתמך.
שבחשיפה יש כל כך הרבה עוצמה
שהדיוק הוא הכרחי ונוכח אך לא מטרה
שהגוף שלי יודע להרפות ויודע להחזיק
ושכשאני מרשה לאחרים לאהוב אותי ללא סייגים אני מגלה כמה אהבה יש.

זו הסיבה כנראה שהסיפור דחק להיכתב
להזכיר אהבה
לתת הודיה

[אור_ניתן_עם_שחר*]

ברגעים קשים של עייפות, של מרחק מעצמי ומהעולם
שוב מנסה לזכור תחושת הודיה.
ווי כמה שזה קשה לפעמים......
חייבת למצוא על מה להגיד תודה כאן ועכשיו.
לא משהו עלום כמו הבריאות שלנו (טפו טפו טפו, כמובן שתודה)
אלא משהו קטן שנוכח וקיים. תודה על....
תודה על.... תודה על....
תודה על זה שעוטפת אותי משפחה. שאני אמא ובת ואשה גם ברגעיי החשוכים.

[בת_הרים*]

תודה