סיפור הלידה של בתי

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית}

[*]

איך מתחילים?
כתבתי כותרות כדי שיהיה אפשר לנווט.
כאבי גב
הכל התחיל בכאבי גב שלי. כאבים איומים בגב התחתון. האורתופד פסק : פריצת דיסק ושלח אותי לCT. אחרי חודשיים הגעתי לבדיקה וכשחתמתי על הטפסים ראיתי שהיא אסורה בהריון. משהו הסס בי, החלטתי לוותר על הבדיקה והאחראית הבטיחה לי שאם אכן אקבל מחזור עוד שבוע וחצי, תכניס אותי בלי חודשיים המתנה.
בדרך חזרה קצת התבאסתי: יצאתי מוקדם מהעבודה, עד שמצאתי חניה, בעלי יצא מהעבודה כדי להיות עם הגדול, והכל כדי לחזור לשם עוד שבוע וחצי?
אז זהו,שלא חזרתי לשם.......

הריון
הבטחתי לעצמי הריון נשי. שהפעם אהנה מהנשיות של ההריון . שכל מחוש שיופיע אטפל. שלא אעמיס על עצמי. שאנוח הרבה ואדאג לעצמי . ביקשתי לעצמי הריון בלי הקאות,בלי צרבות ועם לידת בית.
אחרי חודשיים לערך הסתבר שבעלי במקום לבלות חופש משפחתי משותף יאלץ לנסוע לחו"ל. התבאסתי להישאר כאן בחום הלוהט של אוגוסט , בהריון עם ילד לבד בחופש מתבאסת מכך שהחופשה המשפחתית בוטלה. הבעיה: אין לנו כסף, זו נסיעה יקרה. באורח פלא בדיוק בעלי קיבל סכום כסף מהעבודה והחלטנו לנסוע.
טיול במזרח אינו בהכרח מומלץ קולינרית לנשים הרות... בכל אופן בני הגדול ואני התקרבנו מאד בנסיעה הזו ואני שמחה עליה.
ההריון המשיך כפי שתכננתי והייתי שמחה ומאושרת. הסקירה הראשונה היתה תקינה , מי שפיר תקינים והכל נראה מבטיח.

תגלית
בעלי נסע לחו"ל כשהגיע הזמן לסקירה קצרה מטעם קופ"ח והתלבטתי אם בכלל ללכת כי ממילא הייתי מיועדת לסקירה מורחבת שבוע ומשהו אחר כך.
הלכתי לסקירה . קבעתי אותה אצל רופא שנחשב נחמד ויצא לו שם של אחד שמעורב בלידות בית, פתוח וכדומה. ברקע היתה מוסיקה דרום אמריקאית. הוא הקריא לפקידה\אחות דברים שראה בסקירה. בין היתר ציין שני כלי דם. אבל לא יחסתי לזה חשיבות. בתום הסקירה מחכים בחוץ והרופא אחרי כמה דקות נותן את הדפסת הבדיקה. הוא יצא, נתן את הנייר בידי ואמר:"ממליץ על סקירה מורחבת ואקו לב" נכנס וסגר את הדלת אחריו.
לא הספקתי להבין מה קרה וכבר נכנסה מישהי אחרת. הייתי המומה וכמו טיפשה פשוט הלכתי משם בלי להבין .
כל אותו יום הייתי זומבי לגמרי ואז התחיל מרוץ מטורף של בכי נון סטופ וחיפוש מטורף באינטרנט כדי להבין מה פירוש הדבר. המאמרים מפחידים בתיאורים שלהם לגבי משמעות העניין. מאותו יום לא היה לי מנוח.
שתי הסקירות שעשיתי(פרטית וזו המורחבת של קופ"ח) היו תקינות.וכן האקו לב. ד"ר ברנט בשניידר היה רגיש ונעים. את הסקירה הפרטית בקופ"ח עשיתי אצל הרופא ,מנהל הסניף שאני במקרה הולכת אליו באופן קבוע.
תוך כדי הסקירה שאלתי אותו מה משמעות הממצא, ולגבי מה שכתוב במאמרים והוא ענה:"את בכלל יודעת לקרוא מאמרים?" הוא לא הסביר כלום ורק שר עם הרדיו את השיר של ארקדי דוכין, באופן שאזכור את זה לנצח, את "מי אוהב אותך יותר ממני?". בעלי ואני היינו המומים.
לא ידעתי אם אפשר לעשות לידת בית במקרה כזה. התלבטתי כל הזמן הלוך ושוב. לרגע חשבתי כך ותוך שנייה שיניתי את דעתי.
הלכתי לרופא פרטי -לד"ר קופרמינץ, שהסביר לי באריכות (ישב איתנו שעתיים , כמה שונה היחס הזה!) ולראשונה את הסיכונים שבמצב. הוא לא יכול היה לחדש לי בנתונים, כיוון שקראתי כל כך הרבה מאמרים וכן התכתבתי עם חוקרים מספר בדואל. עם זאת יכול היה לתת מנסיונו תמונה כללית.
בהמשך התלבטתי אם לעשות סקירה שלישית לגילוי מומים. זו היתה עוד הוצאה כספית, אבל החלטתי לעשות אותה. עשיתי אותה באיכילוב אחרי ששני רופאים שפניתי אליהם אמרו לי שלדעתם זה מיותר. הרגשתי לא שקטה עדיין. הסקירה השלישית היתה תקינה, וזה גרם לי להרגיש רגועה יותר.

תשיעי
המשכתי במעקב אולטראסאונד וזרימות דם כל שלושה שבועות ובהמשך כל שבוע. המעקב היה תקין ואני כבר התחלתי להיפגש באופן סדיר על מיילדת הבית שבחרתי בה.
בחודש התשיעי בעלי היה בעומס גדול בעבודה וגם אני. התחלתי להרגיש רע . סחרחורות, בחילות , טשטוש בעיניים. יחסתי הכל לחודש תשיעי הארוך והמייגע. לא הכנתי כלום ללידה. הייתי עמוסה ומותשת. בשלב מסויים אחרי שנפלתי פעמיים בגלל טישטוש וכמעט עשיתי תאונת דרכים החלטתי לקפוץ למרפאה אחרי העבודה . לחץ הדם שלי היה גבוה ונשלחתי למיון.
כשהגעתי למיון הבנתי שכנראה עלי לשנות את מנהגי אם ברצוני להגיע ללידה רגילה. אי אפשר להגיע ללידה עם לשון בחוץ. בטח שלא ללידת בית.
החלטתי לקחת את עצמי בידים ולעשות הכל כדי שאגיע ללידה טבעית ולא לניתוח ומגנזיום. החלטתי לראות באישפוז איתות מהיקום שעלי להוריד הילוך.
הם המליצו לי לנוח בבית עד הלידה. שמחתי מאד.
איך שהגעתי הביתה הפכתי את עורי.... למחרת כבר הייתי שוב בעבודה . ביום ראשון הגעתי לרופאת משפחה עם ל.ד גבוה והיא הסבירה לי לאט ובנימוס שלנוח פירושו לשכב במיטה ולא לזוז משם.
הפעם הפנמתי והלכתי לישון לשבוע בערך, הפלא ופלא, אף אחד לא התמוטט בלעדי.
אז הלכתי לרופא נשים וסיפרתי לו על הכל. הוא לא התעניין במיוחד. הודתי על כך שיש לי רופאת משפחה כה חביבה.

שבוע 39
ישנתי עוד שבוע ואז קלטתי שאני עומדת כבר לקראת שבוע 39. הגיע הזמן להתכונן ללידה , לא? איך שהתחלתי להערך עם הבית , בישולים, קניות וכולי, התפוצץ צינור ביוב.
וכמו כן בדיוק העוזרת בית עזבה.
היתה שרשרת אינסטלטורים , ממש תהלוכה שלהם אצלינו בבית. שבוע שלם לקח לתקן את האסון. לא דאגתי שאלד בימים הללו. ידעתי שבלי בית נקי ומסודר אני לא יולדת!
כל פעם ביקשתי מבעלי עזרה בנוסח הבא."אני לא יולדת עם כביסה בסלון" "אני לא יולדת עם מקרר ריק" "אני לא יולדת עם בלאגן בחדר האמבטיה".
בעלי לא כל כך הבין א ת הדחף החדש. הזמנתי חברה טובה והיא עזרה בנקיון שנבע מהעבודה של האינסטלטור.(שבר מרצפות , שם בטון וכדומה).

שבוע 40
מיום שבת בערך שאז הגעתי כבר לשבוע 40 היו לי קצת צירים. ביום שני בבוקר ראו אותם במוניטור במרפאה. אז גם קיבלתי מהרופא המשך מעקב הריון בחדר לידה.
ביום ראשון בערב המיילדת התקשרה ואמרה שאם אני רואה שהצירים מתחזקים בלילה להודיע לה מייד עוד בלילה שכן ביום שני היא במרכז בלי רכב.
ביום שני אחה"צ שוחחתי עם החברה. אמרתי לה שיש לי קצת צירים היא אמרה לי:"מאד מתאים לי שתלדי הלילה , כי מחר יש לי מי שישמור על הבן שלי עד הערב". צחקתי ואמרתי לה שאין סיכוי שאני יולדת.
ביום שני בערב אמרתי לבעלי שחייבים לפנות מהבית את פסולת חומרי הבניין שמחכים למשיח שנה וחצי אצלינו. הוא העיף אותם ונוצר המון לכלוך.
כמו בכל יום כמעט הוא ניקה את הליכלוך שנוצר מהעבודה של האינסלטלטור וחומרי הבניין שהעיף. הכל היה גמור כבר, גם הזמנו מרצפות אחרי שבעמל רב מצאנו מתאימות.
ב2 בלילה בעלי בא לספר לי שגמר לנקות ולהתקלח . איך שגמר לדבר הרגשתי מוזר . הלכתי לשירותים וראיתי שהמיים פקעו בטיפטוף.
הייתי המומה ולא האמנתי.

הלידה
התקשרתי למילדת ולא הצלחתי לדבר מרב התרגשות ובלבול. היא בקשה ממני לתזמן שעה ולהתקשר אם מתחזק ושבכל מקרה להתקשר ב5 בבוקר. ניסיתי לתזמן וזה היה ממש לא קל מרב התרגשות. לפני הפקיעה היו צירים כל 10 דקות אבל הם לא היו חזקים מאד. הצלחתי להעביר אותם בנשימות במיטה, או בתנוחות חתול למינהן וישנתי בין הצירים.
השתדלתי לישון כיוון שתיארתי לעצמי שהצירים הללו יקחו כמה ימים כמו בלידה הקודמת. מדי פעם היה ציר חזק במיוחד אז הסתובבתי בבית וניסיתי בהסטריה לשכנע את בעלי שילך לישון.
בעלי ממש לא הרגיש צורך לישון , האמת שזה היה בלתי אפשרי עם ההפתעה שלי והבילבול של שמחה והתרגשות מעורבת עם הפתעה.
אחרי שעה התקשרתי לשיין והייתי מבולבלת ולא ידעתי להסביר מה קורה. בעלי סיפר לה שהצירים בכלל לא כואבים לי(מאיפה הוא יודע?) ושאני במיטה.
משעה 3 זה התחיל יותר לכאוב, והבן הגדול בדיוק התעורר. הוא חש שקורה משהו. הוא בא למיטה שלי . ישבתי על כדור פיזיו, ליטפתי אותו ונשמתי כל פעם שהגיע ציר. התלבטתי אם להתקשר לחברה או לא .. לא רציתי להזעיק אותה סתם באמצע הלילה.
הצירים התחזקו והלכו, וכבר לא יכולתי להספיק לישון בין הצירים. עברה לי בראש מחשבה משונה: אולי הגיע הזמן ללכת לבית החולים?ואז נזכרתי שלא, לא צריך לנסוע.
הרגשתי צורך לעשות משהו! כבר לא יכולתי לישון, אז מצאתי ערימת כביסה וקיפלתי אותה:-)
ראיתי שהכיור מלא כלים, אבל לא היה לי כוח לשטוף אותם.
בעלי הדליק נרות בכל הבית והבית היה יפה ומואר. וגם סוף סוף מצאנו שימוש לכמה נרות ביזארים שאנשים בחרו משום מה לתת לי במתנה:-)
משום מה עלתה לי בראש תמונת החתונה שלנו, בחתונה שלנו היו המון נרות.


המיילדת הגיעה וגם החברה. בעלי סידר למיילדת מקום לנוח בסלון והחברה הייתה עם בני הגדול ומאז התרכזתי בעצמי והייתי רגועה שהוא בסדר , איתה.
מסתבר שהיתה לי פתיחה של 3. ואכן זו היתה ירידת מיים. השעה היתה 4 וחצי או אולי 5. הצירים היו חזקים, וזה הזמן להמליץ על רכישת הנדנדה שקנינו....כשקנינו בעלי אמר שהיא צהיה טובה ללידה ואני ביטלתי את דבריו. מאד נעזרתי בחבל שהיא תלוייה עליו. זה הדבר שהכי עזר לי בצירים.
ניסיתי לסדר לי פינה עם שמיכות שאוכל להישען עליהן ולהיות על הברכיים וזה עזר לזמן מה. לא היה לי כוח או חשק שיגעו בי או שידברו אלי.
הבן והחברה אכלו יחד ארוחת בוקר וביקשתי מהם גם לדאוג למיילדת. הרגשתי שאני המומה מכך שאכן הגיע הלידה ועוד מעט אני אכן יולדת. הרגשתי שהגוף של ימקדם לבד את התהליך הזה . והרגשתי שזה כואב בטרוף!! שכחתי עד כמה צירים זה כואב! בכלל לא חשבתי על זה כל ההריון! צירים זה כואב נורא! אמרתי שזה כואב לי כמו מנטרה, כי הייתי זקוקה למנטרה להגיד אותה שוב ושוב.
נזכרתי בשיעורי היוגה שהמורה המליצה להשתמש בדמיון מודרך. עצמתי עיניים. היתה ברקע נעימה של זרימת מיים ודמיינתי מיים זורמים ושכל ציר הוא זרם ומפל מיים גועשים. דמיינתי גם פרח נפתח צבעוני וגדול. דמיינתי ציורים פסיכודלים דינמים .
בשלב מסויים הצירים ממש כאבו ואז המיילדת חייכה ואמרה:"זה ציר!".
נראה לי שהיה סביב 6 וחצי. ביקשתי מהחברה שתיקח את הבן לראות את הטרקטורון שיש ברחוב(הוא מאד אוהב לשבת בו, וסליחה מבעלי הטרקטורון....) ואז לגן.
הם יצאו והמיילדת אמרה שנראה לה שיש פתיחה של 7 ושאפשר להיכנס למיים. זה הרגע שחיכיתי לו! נכנסתי למיים והרגשתי כאילו מצאתי את מקומי שם. כאילו שם נולדתי:-)
נשענתי על דפנות הבריכה כשאני עומדת על הברכיים ונאחזתי בבעלי תוך שאני אוחזת בו ממש חזק בכל ציר.
זה היה שלב לא קל ומזל שהייתי במיים כי בין הצירים חשתי מנוחה של ממש.
פתאו םהרגשתי לחץ. "אני מרגישה לחץ" צעקתי למיילדת והיא חייכה. התנהגה כאילו שמעה את המשפט הזה כל ימיה. ......... אני מאד התרגשתי . בלידה הקודמת בכלל לא הרגשתי דחף ללחוץ ולחצתי בכל זאת וזה היה סיוט לא נורמלי. השלב ההוא היה קשה בלידה הקודמת ואני בכלל לא ידעתי מה לעשות.
"אני לא יודעת מה לעשות!" אמרתי. הרגשתי חופשייה לצעוק כמה שבא לי. אולי לאנשים מסויימים זה מובן מאליו, אבל לא עבורי. בשיעור יוגה האחרון שהייתי בו עבדו על קול בלידה. המורה נזפה בי אישית נוכח כל התלמידות שאני לא צועקת מספיק ובלידה לא צריך להיות פולניה ולדפוק חשבון;-) (היא ניסחה זאת אחרת, יותר מנומס).
"כואב לי!" צעקתי
"את לא צריכה לעשות כלום" אמרה המיילדת" רק לנשום" אולי היא אמרה משהו אחר, אבל זה הרגיע אותי. נשמתי ואמרתי לעצמי שאני בידיים טובות והפעם זה ילך ממש טוב ובסדר.
היא הציע לי לשנות תנוחה לתנוחה שמשום מה תמיד ראיתי בתמונות שיולדים במיים . מעיין שולחן הפוך כזה שזה מין שכיבה . בעלי אחז בכתפיים שלי מאחורי.
היתה בי מישהי מבועתת שפחדה שהילדה פשוט לא תצא וזה יקח שעתיים ולא אעמוד בכאב ומישהי אחרת שאמרה שיהיה בסדר והיא תצא אם אהיה רפויה ורגועה. דימיינתי שהיא יוצאת והכל בסדר , ושהיא יוצאת בקלות רק מזה שאני נושמת. הכאב היה חזק. אני פלטתי שטויות ללא הרף רק כי הייתי צריכה לצעוק משהו"תצילי אותי!" "זה כואב"
דמיינתי את השכנה המטורללת מהדלת הסמוכה חושבת מי יודע מה קרה פה וזה הצחיק אותי.
פתאום יצא הראש שלה. בלידה הקודמת התינוק יצא בבת אחת וקצת נבהלתי אבל המיילדת אמרה שעוד ציר והיא בחוץ. היא אמרה לי לגעת אבל לא יכולתי לזוז מהתנוחה שהייתי בה.
אמרתי לעצמי שאעשה הכל והיא פשוט תצא ואכן היא יצאה ואני פשוט לא האמנתי!
לא האמנתי שיש לי עוד ילדה!
נראה שזה לקח יובלות, אבל זה היה רק רבע שעה.
החזקתי אותה על הידיים ונישקתי אותה. היא היתה מכוסה בורניקס מהגב. ועדיין מחוברת אלי.
אחרי זמן רב שהייתי עם התינוקת על הידיים בן זוגי חתך את חבל הטבור כשהפסיק לפעום וראינו שאכן היו שני כלי דם.

המיילדת עזרה לי בהוצאת השיליה (היו עוד צירים, שכחתי את הקטע הזה עם השיליה) היא אמרה לי להוציא אותה וחשבתי שאני אמורה למשוך אותה בחוט או משהו מסתבר שאמורים עוד ללחוץ.
שאני כותבת את כל זה אני מחייכת אבל אז צעקתי כמה זה כואב. אבל זו היתה צעקה מהסוג המשחרר.
באמצע הקטע עם השיליה, הגיעה החברה שלי אחרי שלקחה את בני לגן.
היא היתה בהלם למצוא אותי עם תינוקת על הידיים וולא האמינה שהפסידה את האקשן;-) .
החברה לא הפסיקה להיות בהלם . כולנו שמחנ ו והתרגשנו. המיילדת התבוננה בשיליה, ראיתי שהיא מהורהרת אז שאלתי אם יצאה שלמה . היא אמרה שכן.

השיליה
זה קטע שהתלטתי איך לנסח שכן חברה הריונית שהחברה שלי סיפרה לה שקעה בסיוטים אחר כך. אבל החלטתי לפרוש את הכל.
שדיברתי עם המיילדת על זה היא אמרה שכל לידה היא נס. ושאסור לשכוח את זה. להורים שלי לא אספר לעולם, . ובקיצור אפשר להגיד שהיה לי מזל. שיצאה השיליה הסתבר(אני הבנתי את הנס הגדול רק בדיעבד) שיש בה אנומליה נדירה שמופיעה אחת ל3000 לידות ועלולה להיגמר רע מאד .

מקלחת
החברה שלא הפסיקה לצלם(והאמת שהיה כל כך קצר שלא צילמנו הרבה, אז מזל שיש את התמונות הללו) המיים כבר התקררו , ולא רציתי שיהיה קר לתינוקת. החברה והמיילדת עזרו לי לקום .(אמרתי שאני יכולה לבד אבל בעצם היה מאד נעים שנתנו לי מגבת, תמכו בי למקלחת ןאחריה טיפלו בי כמו מלכת מצריים) .

ההפתעה
עוד אנחנו יושבים בסלון מחבקים את התינוקת. המיילדת התחילה לרוקן את המיים והכל נראה כמו חלום מדהים נשמעה דפיקה בדלת.
אמא שלי.
בחיים היא לא הגיעה בלי לטלפון ב12 שנים שאני מחוץ לבית.

אמא שלי
היא היתה המומה .
לא הבינה מה קורה
(היא לא ידעה מכלום)
איך אני בבית עם תינוקת.
רק אתמול בערב שוחחנו.
כל ההריון היא מפצירה בי לעשות קיסרי אלקטיבי.
בשבוע וחצי האחרונים היא משכנעת אותי לעשות זירוז..
היא לא מבינה מי האשה הזרה שבבית.
היא היתה בשוק.
לא ידעה מה לומר.


תתקשרי לאבא שלך
" תתקשרי לאבא שלך" זה מה שהיחה לה להגיד. היא לא ידעה מה לומר.
התקשרנו מיד להורי בן זוגי למען האיזון.
"שובבים"אמרה אמא שלו"לא רציתם שנתערב לכם,אז לא אמרתם"

הולכים
אמרנו לה שאנחנו ממהרים לבית החולים להירשם
היא היתה המומה שעה ורבע ואז הלכה רק שירדנו ממש לאוטו.
החברה הכינה לנו סנדוויצ'ים.
ועל הסיוט של בית החולים כבר כתבתי. רק אצין שבחרנו ללכת לשם כיוון שידענו שכנראה תהייה צהבת.


כתבתי מפורט כדי שלא אשכח וגם כי לפני שילדתי בעצמי עניין אותי לשמוע פרטים שהרבה פעמים לא כותבים בסיפור לידה וששהפריעו לי לדמיין את כל הסיטואציה בהקשר.

מכל לידה לומדים משהו. כל לידה היא חומר לסרט. אני מחזיקה עכשיו את האפונית שלי ומודה לה שעברה את החוויה הזו איתי ושהיא איתי עכשיו.
למדתי הרבה על לידות בית לפני הלידה הזו. אבל רק אחריה הבנתי את ההבדל שכל כך ניסיתי לחקור קודם.
ההבדל הוא שלידה בבית הוא מראה של החיים. מראה על כמה את שולטת בחיים שלך, כמה אנשים את מערבת בחיים שלך,מערכת היחסים עם בן הזוג, מקום הילדים בחיים שלך והמקום של ההורים שלך. מדהים כמה שבלידה את יכולה להרגיש מלכה . בלי אף אחת שבאה ועושה לך מניקור ותסרוקת גבוהה עם שפיצים:-).

[עדי_יותם*]

וואו, כמה יפה ומרגש!
איזה כיף לכם.
תודה שכתבת.

[טרה_רוסה*]

איזה סיפור מרגש!
את באמת מלכה! עברת את כל ההריון עם כל הדאגות והחששות, והצלחת בכל זאת ללדת בבית כמו שרצית, ולא נתת לזה להפריע ללידה עצמה! כל הכבוד @}
תתחדשו @}

[Pלונית_אחרת*]

וואוווווווו

[עדי_ל*]

מזל טוב לכם ולאפונית הריחנית
(יצא לי ככה כי הפרח הזה מדהים ואהוב עלי מאוד, וממש בימים אלו הוא בשיא פריחתו)
זולגות לי דמעות אפוניות מהסיפור המרגש.
הרבה טוב לכולכם.

[סיגל_ב*]

וואוווווווו!!!!
איזה יופי!

אני מחזיקה עכשיו את האפונית שלי ומודה לה שעברה את החוויה הזו איתי ושהיא איתי עכשיו.
תמשיכו ליהנות! @}

[אם_פי_3*]

וואוווווווו

[אליס_בארץ_המראה*]

מרגש @}

[מיצ_לי*]

מרגש מאוד. מזל טוב.

[בר_עדש*]

תודה על הסיפור. עושה כיף לקרוא אותו.

[עדינה_מאוד*]

מדהים כמה שבלידה את יכולה להרגיש מלכה . בלי אף אחת שבאה ועושה לך מניקור ותסרוקת גבוהה עם שפיצים.
משפט מדהים!
אני ידעתי שארגיש ככה ואכן הרגשתי כך, בלי מניקור בלי לצעוק בלי מסג' - אבל מלכה! (וזה כמובן בנוסף לכך שנולדה לי נסיכה...)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

חתיכת סיפור שתהיה לכם רק נחת עם הקטנטונת.

[חגית_ו*]

מכל לידה לומדים משהו. כל לידה היא חומר לסרט.

אכן אכן!

מזל טוב והמון אושר ביחד. והרבה ניסים (-:

[בת_ההרים*]

סיפור נהדר. מזל טוב והמון המון בריאות

[דנה_ה*]

איזה מקסים! הסיפור שלך כל כך משמח ומרגש אותי. יש אפילו דמעה בקצה העין...
מאחלת לכם המשך שמחה ואהבה.

[תמר_ס*]

מדהים כמה שבלידה את יכולה להרגיש מלכה כמה נכון.
איזה סיפור מהמם ואיזה כיף לקרוא אותך.

[איש_של*]

כמו בספור רשומון, מספר הגרסאות כמספר הנוכחים...
את ספור הלידה כתבתי לפני שקראתי את הגירסה של הכוכבת הראשית (לפחות הכוכבת שיודעת לכתוב)

---

סיפור הלידה של צאצאית

כמה ימים לפני תאריך הלידה המשוער, התגלתה לנו נזילה איומה של צינור הביוב המשותף – בקיר חדר האמבטיה. טפילנו בזה מייד, תוך פחות מיממה הצינור תוקן. לנו נשאר חדר אמבטיה שנתן אווירה של מחנה פליטים, ובסלון הייתה ערימה גדולה של חומרי בניין ושטויות שונות אשר באו ממחסן שאותו נאלצנו לפנות בזמן התיקון. אין סיכוי שאשתי תלד בתנאים כאלו בבית.
הטיפול בתיקון חדר האמבטיה התברר כמסובך משחשבנו – מכיוון שקשה להשיג אריחי קרמיקה חלופיים שיתאימו לחדר האמבטיה (בג' משמים – היה להיט בראשית שנות התשעים – והיום ככה ככה). ביום שני ב 10:00 בערב החלטתי שאין למה לחכות, וחייבים לסדר את ערימות הג'אנק. בשתיים בלילה סיימתי לסדר ולזרוק את הרוב ובאתי לחדר השינה לדווח על המצב המשופר. גיליתי את אהובתי שוכבת במיטה וטוענת בנימוס כי יש לה צירים בתכיפות גבוהה (טיעון לא הכי משכנע מתי שהוא מבוטא בנימוס כה שקט). ישבנו בייחד – אני אחראי על השעון – ואשתי מדווחת מתי יש ציר. התדירות הייתה פעם ב5 דקות בערך. התקשרנו למיילדת, שבקשה שנמדוד עוד מספר פעמים. אז מדדנו והתקשרנו שוב. בשלב הזה גם התחילו הפרשות שהריחו כמו מיי שפיר. המיילדת אמרה שהיא יוצאת.
כאן אציין שבאותם רגעים ממש לא נראה לי כי אנחנו לפני לידה. אשתי הייתה רגועה למדי – גם בזמן הצירים (אני זוכר את כל המנוסות שתמיד אמרו על ההבדל בין ה"בריקסונים" לצירי הלידה: "כשזה יהיה צירי לידה – את תדעי". אני זוכר גם בלידת בנינו הבכור – שזה היה הרבה יותר אגרסיבי). אני הייתי בטוח ששין תבוא, ונחכה עוד יומיים בבית עד שזה יהיה זה...

טוב מה עושים עכשיו? אהובתי ציוותה עלי שאלך לישון כל עוד אני יכול. החלטתי שקודם חייבים להכין את הסלון ללידה:
הפעלתי את הMediaPlayer בסלון עם רשימה mp3 שהכנתי מראש: כמה רצועות עם רעש של מפלים וטבע, ונוסף על כך – את פס הקול של משחק המחשב האהוב על אשתי: Populous The Beginning. בניגוד לרוב משחקי המחשב, לא מדובר בטכנו כוחני, אלא במוסיקת עולם מרגיעה. רעש המים סיפק אשליה של פרטיות – שהייתה נחוצה במיוחד - מכיוון שדירתנו ממוקמת בבניין צפוף בתל אביב.
ספונג'ה. שום פולניה לא יכולה להזמין אורחים כשהבית לא נקי – והמילדת בדרך! חוצמזה ככה יהיה נעים ללכת יחפים בבית
סידור הסלון – הזזתי את הכורסאות כדי שלא יפריעו, הבאתי מזרנים, הדלקתי נרות, וארגנתי פינה עם כל הדברים מהרשימה שקבלנו מהמיילדת
באותו זמן הצירים הלכו והתחזקו, ואשתי כבר הייתה בתוך זה. היא כבר לא שכבה במיטה, ועסקה בתרגילי יוגה בעמידה והליכה תוך כדי הצירים. האפרוח התעורר בצעקות כמו מתוך סיוט – הוא כנראה הרגיש שמשהו עומד לקרות. הבאתי אותו למיטה ואשתי חיבקה לטפה והרגיעה אותו
כשסיימתי עם האירגונים, ישבנו ביחד בסלון – ואשתי – בין ציר לציר – קיפלה כביסה...

4:30 המיילדת מגיעה. אני יורד למטה לעזור לעלות את המזוודות הרבות עם הבריכה, ציוד הלידה, וציוד ההחייאה לשעת חירום. אני גם מבשר למיילדת שעכשיו נראה שהלידה קרובה. המיילדת בודקת את אשתי ומגלה פתיחה של 3 . אני מתקשר לחברה ,שבאורח פלא ערב לפני כן מסרה שממש מתאים לה שאתקשר איליה בלילה (בכדי לבוא לשמור על האפרוח בזמן הלידה). הכל מאוד רגוע. המיילדת מסדרת את הבריכה וממלאת אותה. באותו זמן, אנחנו פרשנו לחדר השינה לקבל קצת זמן איכות.
החברה הגיעה מלאת אנרגיה וחמושה במצלמת ווידאו. תיעדה אותנו, את האפרוח משחק עם אשתי, ואת הצירים. היה מצוין ונחוץ שהיא הגיעה – ובואה איפשר לי להיות עם אשתי בזמן הצירים ולהתרכז בלידה.
בזמן הצירים, אשתי הייתה לעצמה וסרבה לקבל מגע (בניגוד ללידה הקודמת, ששם תפקידי היה רב יותר)

7:15 (בערך)
החלטנו לשלח את הגוזל. החברה יצאה איתו לגן (ובדרך לסופר היות שהגן נפתח ב 7:30). נפרדנו מהם, וכעבור שמן לא רב, המיילדת הציעה להיכנס לבריכה. העמדתי את המצלמה על חצובה, והשארתי אותה במצב הקלטה.
אשתי דיווחה כי המים נעימים ומקילים. היא כרעה מתי שהגיעו הצירים וחיבקה אותי בידיה. המיילדת כל הזמן הייתה רגועה ותומכת. מפעם לפעם, היא שלפה את מכשיר הדופלר (עמיד במים) ווידאה שהצאצאית במצב טוב. הצירים הלכו והתחזקו מציר לציר. אשתי כבר הרגישה כאבים עזים, ובשיא הציר היא חיבקה אותי בחוזקה, וביקשה מהמיילדת שתעזור לה. חיבקתי אותה והרגעתי אותה – תוך שאני מנסה לא לעצבן אותה. בצירים לאחר מיכן אשתי קוננה כי היא מפחדת ולא יכולה. שוב הרגיעה של המיילדת עזרה להפיס אותנו.
המיילדת מציעה שננסה תנוחה אחרת. ואשתי מתהפכת למעיין ישיבה. אני נישארתי מחוץ לבריכה – מחבק אותה מאחור.

7:39
ציר או שניים עברו, וראשה של הצאצאית כבר ביצבץ! בניגוד ללידה הקודמת, בשלב הזה כל התרחש בסלואו מושיין. לאט לאט הצאצאית המשיכה לצאת החוצה , ולאחר זמן שנראה ארוך, ובהצעתה של המיילדת, אשתי שלחה את ידיה והוציאה את המלאכית הקטנה, והניחה אותה על החזה. עכשיו ראינו את כולה. יפיפייה אמיתית, ונראית כהעתק מדויק של אחיה הבכור. עכשיו התחיל שלב הbounding . הצאצאית ואהובתי הביטו זו בזו, פותחות ארבע עיניים גדולות וכהות. אשתי מלטפת אותה ואני מלטף את שתיהן. מדהים. הקטנה הייתה גם רעבה – ומזל שאימא הכינה אוכל 
הרגשנו את הדופק החמוד של חבל הטבור, וכשזה פסק, חתכתי אותו במספריים של המיילדת. לאחר מיכן המשכנו לשלב השלישי – יציאת השלייה – שהיה כואב, אך פחות דרמטי מהלידה.

8:00
החברה חזרה מהגן. לא מודעת למה שהתחולל זה עתה, היא נכנסת הבייתה כאילו כלום – ורק כעבור דקה קולטת שהצאצאית הקטנה כרגע נמצאת בזרועותיה של אשתי, ויונקת בנמרצות.

9:00 (משוער)
קוריוז אחרון לסיום:
אשתי והצאצאית כבר יצאו מהמים והתלבשו עכשיו ישבנו שלושתינו על הכורסה בסלון. צלצול בדלת.
מסתבר שאימא של אשתי קפצה לדירה בכדי להשאיר לנו דבר מה.
כאן המקום לציין כי להורים הודענו כל הזמן שנלד באיכילוב, וספיציפית, אימא של אשתי הייתה היסטירית גם מזה. בימים שליפני הלידה קיבלנו ממינה הצעות שנאו בין: "אולי תבקשי שיזרזו ותגמרי עם זה" ל "כדאי שתעזי ניתוח קיסרי אלקטיווי" (למה? ככה.)
זה כמובן היה השלב המסוכן ביותר במהלך הלידה (אולי בשביל מקרים כאלו רצות השמועות על האמבולנס המחכה בחוץ ליולדות ההולנדיות?)
בכל אופן, הסבתא נכנסה והכירה את הצאצאית תוך שהיא מחליפה צבעים כזיקית... אבל גם זה נגמר בטוב 

[בשמת_א*]

_מדהים כמה שבלידה את יכולה להרגיש מלכה . בלי אף אחת שבאה ועושה לך מניקור ותסרוקת גבוהה עם שפיצים.
משפט מדהים!_
באמת משפט מדהים! אני כל כך מסכימה (וכמה מחמם את הלב שזכית ואת מבינה באופן חיובי את מה שניסינו להגיד כל אותם חודשים, על מהי לידת בית ומה צריך בשבילה).

ואיזה יופי לקרוא גם את גירסת האבא!

[עדינה_מאוד*]

איש של - אתה מדליק! איזה מצחיק לקראו מהצד השני . אני מציעה גם לעדין מאוד לכתוב את דעתו , באמת מעניין לי לשמוע אותה מהצד שלו- עד עכשיו לא חשבתי שהיה לו גם צד בעניין...(-;

[רוקדת_לאור_ירח*]

איזה יופי של סיפור, כל כך מרגש.
איך הכל הסתדר כמו שדברים יודעים להסתדר במקום.
תהנו מהאפונית.

[עידית_ק*]

מזל טוב!
סיפור לידה מדהים, כל הכבוד!

[אל_דנטה*]

congratulazioni! ché storia grande.

[גם_אני*]

איזה סיפור נהדר. אכן "משפט המלכה" הוא יהלום אמיתי.
יופי לכם. תבורכו ותגדלו את הצאצאים בנחת.

[רורי_ב*]

איזה סיפור מרגש !
קראתי בלי לדעת מי הכותבת (אין שם בהתחלה) ורק כשהגעתי לחלק של הצהבת - נפל לי האסימון.
אולי בזכות זה שהלידה היתה נפלאה כל כך, היו לך כוחות להמשך הקשה בבית החולים.

[צורית_פוה*]

נס גדול ומרגש.
תודה!