אין סמכות הורית

הילדים שלי עושים מה שהם רוצים, לא שמים עלי פס. לא מקשיבים לשומדבר, אנחנו חיים בכאוס מוחלט שמנוהל על ידם. שני בנים, בני ארבע וחמש. אני בהריון. אם אתם מדמיינים שני פראי אדם ערומים, מלאים בבוץ וזוהמה, קופצים בכל הבית על שברים של כלים וקרעים של בגדים / וילונות - לצערי אתם צודקים. רוצים דוגמאות?
קופצים לי על הבטן (הם יודעים שיש שם תינוק) מתוך כוונה ברורה (בוא נכאיב לאמא בבטן).
משחקים בחצר של השכנים בלילה כשהילדים שלהם ישנים.
לא מוכנים להתקלח. מילא. אבל אם הם נכנסים מכוסים בבוץ למיטה המשפחתית (תוך כיד קפיצות על הבטן שלי...) זה לא מתאים.
לא מצחצחים שיניים. בועטים ברופא השיניים והוא מסרב לטפל בהם.
רוצים טלויזיה אבל יש הפסקת חשמל. משתוללים, זורקים את הממיר על הריצפה, תולשים את הכבל מהשקע.
עוד???
לא כרגע.
אל תפנו אותי לדפים כמו חינוך ללא כפיה וכאלו. כדי שמשהו יעבוד אצלנו זה בכוח או בפיתוי / פרס.

באמת נשמע קשה אבל מה שאת מתארת זו כבר התוצאה.
כדי שאפשר יהיה להבין איך הגעתם עד הלום, האם תוכלי לספר קצת על ההתנהלות שלכם
כהורים? אפילו מאז היוולדם?
אולי מזה אפשר יהיה לראות איפה נוצרו טעויות וסטיות מהדרך ולהציע אפשרויות תיקון.

בכל מקרה, אני מאמינה שתמיד אפשר לשנות ולתקן. זה מה שיפה בחיים.

התנהלות שלנו כהורים?
בשנים הראשונות היה קל וזורם. הרגשתי שאני אמא טובה, כמו שדמיינתי את עצמי. אין איסורים והגבלות והילדים מצאו את המקום שהיה נכון לכולנו. הלכו לישון מתי שרצו, אכלו מה שרצו, עשו מה שרצו, תוך הבנה של הסביבה ושל "טוב" ו"רע". לא רצו לכביש מצד אחד אבל כן רוקנו אדמה מהעציצים על הריצפה.

סדנאות "גבולות" בדיאדה היו לנו לעזר

טוב וילהלמה אל תבושי,
אמנם התיאור שלך עשה לי טוב, אני מודה, אצלנו המצב פחות נורא.
אבל אני שותפה להרגשה הזו שאין לי סמכות או קול מולם. כמעט.
אני בוחנת את זה כבר לא מעט זמן, וברור לי שההתנהגות שלהם נובעת לחלוטין מטעויות שעשיתי ושאני עושה.
אנחנו בתוך מעגל קסם שקשה לי מאד לשבור.
אני יודעת מה עלי לעשות אבל אין לי כוחות פיזייים לסבול את הדרך לשינוי.
הכוונה היא שאני ע-י-י-פ-ה!
הבית מבולגן והפוך, הילדים רבים ומבלגנים צורחים ומרעישים (כרגע, טפוטפו, דווקא יושבים בשקט על המיטה ומציירים ביחד... והינוקא נם לו)
ואני סמרטוט כי בלילה אני לא ישנה (התמכרות לבאופן)
ואחרי שאני הולכת לישון הינוקא בזמן האחרון עושה לי לילות לבנים.
בקיצור שמח.
אבל אני יודעת שאם הייתי יכולה לתת להם יותר, לשחק לטייל לספר להתעסק איתם אז זה היה שונה. מניסיון כי לפעמים יש תקופות יותר רגועות.

ובקשר למצב אצלך, נראה לי שחלק מזה זה סבלנות והבנה - אולי ההתמודדות שלהם עם החדש שמתקרב ותפס לו מקום כבר בבטן של האמאשלהם.
וחלק אחר - אולי כדאי בכלזאת לבחון את הדרך שעברת איתם בשנים הקודמות ולראות אם יש מקום לנסות משהו קצת אחרת. אני לא רוצה להיכנס לדיון על גבולות, אבל נראה לי שכרגע את אוכלת דיסה שבישלת... זה לא שיש לי מתכון חלופי להציע אבל אתם צריכים לראות אולי איזה מקומות אתם לא מוכנים לוותר עליהם כי הם לרעת הילד (יש עוד דברים כמו הדוגמה שלך על ריצה לכביש שהם אולי פחות ברורים כמסוכנים אך הם אכן מסוכנים ברבדים יותר נפשיים וכו')
וגם אולי בלי עונשים או פרסים (ממשממש לאטוב!), לאפשר להם שעה-שעתיים של תעסוקה בכיף עם אחד ההורים (אם אפשר עם אבא אז יותר עדיף לך).

מאניגידלך - בהצלחה

אני קוראת אותך ושואלת את עצמי, איפה את ??
איפה האדם שבך שיש לו עור ופנים ויש דברים שהוא בשום פנים ואופן לא מוכן שייעשו לו (רוקדים לך על הבטן ?? קומי כך אפשר יהיה לעמוד לך על הבטן).
אני חושבת שחלק מאתנו איבדו את דעתם ואת עצמם אל מול המילה והמושג "גבולות".
אבל הרי בינך לביני יש גבול ברור של אפידרמיס ושומן ועצמות ומשהו שעוצר ומגדיר אותך ועוצר ומגדיר אותי. זה לא אומר שאנחנו לא יכולות לאפשר זו לזו לחיות. זה רק אומר שאני יודעת איפה את נגמרת ואיפה אני מתחילה וכו'.
ילדים, גם הם אנשים. וזכותם לדרוש לדעת מה הוא הם ומה הוא את. איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים.
אני לא חושבת שנכון לאפשר לילד לבחור ולהחליט לגבי כל דבר בכל גיל ובכל שלב. זה אפילו קצת חוסר הגינות. בשביל מה יש מבוגר בתמונה ? מה התפקיד שלנו כמבוגרים ? רק לעמוד בצד ולוודא שאף אחד לא שם לו רגל ??

לי מרגיש שהילדים שלך, למרות שאולי קשה מאד לראות את זה כרגע, עושים עבורכם שירות מעולה. הם לוחצים בדיוק על המקום שדורש שינוי ועבודה. הם תובעים ממך לקום ולהגדיר את עצמך, מה גבולות הסיבולת והיכולת שלך ועוד ועוד.

לגבי היישום עצמו, המליצו למעלה על דיאדה, יש גם את אדלר ואני מניחה שגם פגישה עם אורנה וצפריר שפרון יכולה לתרום לא מעט.

שיהיה לך בהצלחה (מרגיש לי שאולי העובר/ית הזה שבתוכך מזמין לך שינוי מבורך !! ) וחיבוק גדול של תמיכה

במפתח הנושאים במדור אני ומשפחתי יש תת מדור מדור אתגרים בהורות ובתוכו עוד
תת מדור שנקרא גבולות - מי באמת צריך אותם?
יש שם כמה דפים שהעלו עניינים באותו התחום. מציעה להסתכל אם יש שם תובנות בשבילך.
בדף הצבת גבולות יש דברים חשובים (בשבילי לפחות) של צפריר שפרון

רבים מאיתנו מתמודדים עם שאלת הגבולות. לפעמים חוסר הצבת גבול נובע מתגובת נגד
לעודף גבולות שקיבלנו בילדותנו.
לפעמים זה נובע מעייפות נפשית ופיזית.

ברגע שתעלי על הגל הנכון לך, אני מעריכה שתוכלי לראות איך הספינה מתחילה לשנות כיוון.
בהצלחה

ברשותך, אתערב.
שלב ראשון:

קודם כל להפסיק עםהכוח והפיתוי. עם שניהם. שניהם משדרים חולשה.
מה שצריך הוא קודם גיוס כוח פנימי ועקביות כיד ליצור אמינות.

כוח פנימי הוא הבסיס, מה לעשות. אפשר גם כוח פנימי קטן...

כוח פנימי, עקביות ועקביות. לא להגיד לעולם שאת תעשי משהו שלא תקיימי אותו. בניית עקביות יוצרת אמינות.
יכול להיות ש"שברת את המילה" שלך כמה פעמים? זה הרסני, אבל זה ניתן לתיקון מהיר ע"י החלטה פנימית ושיחה עם הילדים
בסגנון: "החל מהיום יהיה כך וכך"

אי עמידה במילה שלך - מצידך או מצד ההורה האחר, שוברת כל אפשרות לבניית סדר כלשהוא!
לא להבטיח סוכריה או פיתוי למען שקט זמני, אם אי אפשר לקיים את המובטח בדקדקנות! אמרת שתבואי עוד רגע, אז תבואי עוד רגע!

שלב שני:
אני מציע: קחי נושא אחד בלבד, קטן, ותלכי איתו עד הסוף בלי להישבר ובלי לחזור בך ובלי שבן הזוג (איפה הוא בעניין?) יסתור אותו.
מצד שני, לעשות את זה בהרבה הומור ואהבה. הם הרי ילדים.

יש לך נושא קטן כזה להציע?

הנה הצעה:
(את הכל צריך לעשות בחיוך, תוך השתתפות בצערם, בשיכנועם שיהיה בסדר שבפעם הבאה הם יהיו יותר חזקים ומאופקים ואת בצד שלהם.....)

אפשר "להתעכב" בתיקון של הממיר או הטלוויזיה, אם משהו יתקלקל, להזמין ברצינות טכנאי, ושיבוא רק אחרי שבוע - שבועיים ולא לעשות את זה כעונש אלא להגיד לילדים בפנים מלאות השתתפות בצערם, אבל בהומור מבפנים, שהזמנת טכנאי והוא צריך להגיע. לעולם לא להטיח את זה שזה בגללם אלא להביע צער יחד איתם על "מותו" של הממיר, לכסות אותו במפה כדי לשמור עליו, להכניס אותו לקופסת קרטון מרופדת עד שיגיע הטכנאי. הומור!

אפשר גם לשוחח עם חברת הכבלים בנוכחותם כשאת מזמינה את הטכנאי או מנסה לוודא מתי הוא יגיע, רק שידעו בחברת הכבלים לא להגיע מהר.
לעשות את זה ברצינות ולא "דווקא" או בהתרסה. זה מאוד לא מומלץ. לא להגיד "בגללכם, הטלוויזיה/כבלים לא עובדים". לא!
דורש מחשבה ויצירתיות.

כשהממיר יתוקן, לעשות על זה שיחה עם הילדים. אם הם ימשיכו להשתולל איתו, לעשות שוב את כל התהליך בפנים רציניות, רק שהפעם להתעכב עוד קצת.
אחרי פעמיים-שלוש הם יבינו את הפרינציפ ואז אפשר לעבור לנושא הבא. אולי בינתיים ימשיך הבלאגן בכל שאר הנושאים, אבל את כבר מתחילה לנצח כאן!

ושוב: אמינות ועקביות! זה לדעתי הבסיס.

בהצלחה!

משפחה תחת טרור קטן גדול

תודה לך שפתחת דף זה.
אני יודעת שהמצוקה של מה שאת מתארת גדולה.
הדברים שכתובים כאן נוגעים לך אבל גם לכולנו.

מסכימה מאוד עם
לעשות את זה בהרבה הומור ואהבה. הם הרי ילדים. שכתב עמנוא ל . הם באמת רק ילדים והומור תמיד עוזר.

ברור שכדאי להתחיל להציב גבול במקום בו את מרגישה הכי נוח.
לבחור עניין אחד, לוודא שאת יכולה לעמוד בו ,
להכניס את בן הזוג לעניין- הסכמה אמיתית
וכן, לומר לילדים שנושא זה עומד' להשתנות.

לא כדאי באמת להתחיל מ "הכל". זה בלתי אפשרי.

מה שאתם עוברים הוא תהליך. וזה מגיע בדיוק בזמן הנכון עבורכם.

וילהלמה, יש לי שאלה: האם את תמיד מרגישה כך? או שיש רגעים אחרים, או תקופות אחרות? כי אני רוצה להגיד לך, לפעמים גם אני מרגישה שהמילה שלי לא נחשבת, ואם רוצים - מתעלמים ממנה לגמרי, בעיקר הקטן (בן ארבע בקרוב). ובזמנים אחרים אני מברכת את עצמי על הילדים המתחשבים והמבינים שלי.
אני מאמינה גדולה בגבולות, אבל המשפט "ילדים צריכים גבולות" מקפיץ לי את הפיוזים. "ילדים" לא צריכים גבולות, "בני אדם" צריכים גבולות ו"יחסים" צריכים גבולות. גבולות הם משהו שיש בין אנשים בכל מערכת יחסים, והמערכת הורים-ילדים אינה יוצאת דופן. מזוית הראיה הזו שלי, אני מבינה את הבעיה שאת מתארת לא כבעיה חינוכית של הילדים שלך, אלא כבעיה שלך ביחסים איתם. ומה שעוד נשמע לי מוכר מאד - יש אנשים, כמוני ואולי גם כמוך, שלהעמיד את הגבולות שלהם זה עבודה קשה בשבילם. וכמו כל עבודה קשה, היא קשה עוד יותר כשבהריון ועייפים...

אסכם בקצרה את הנזקים הנובעים מאורח החיים שתיארת:
1) הנזקים לילדים שלך:
הם מסכנים את חייהם: תולשים את הכבל מהשקע.
הם מסכנים את בריאותם: קופצים ערומים על שיברי כלים, לא מצחצחים שיניים וכתוצאה מכך זקוקים לטיפול של רופא שיניים, רופא השיניים לא מוכן לטפל בהם בשל התנהגותם, כתוצאה מכך השיניים שלהם לא בריאות.
הם לא יודעים איך להתנהג עם אנשים אחרים, דבר שעלול לגרום לתגובות לא נעימות מצד האנשים האחרים. כבר יש דוגמה אחת - רופא השיניים מסרב לטפל בהם. ומה אם הם יתנהגו כך עם אדם אלים ועצבני?
הם חיים בכאוס מוחלט ואיתם כל המשפחה, ונראה לי שזה לא מצב בריא עבורם משום בחינה. אם את רוצה אפרט.
לא לימדו אותם לכבד את אימם.
לא לימדו אותם אמפטיה, הזדהות, חמלה כלפי הזולת.
לא לימדו אותם להתחשב בזולת, למשל בשכנים.
מאפשרים להם להיות אלימים כלפי אימם וכלפי אחרים.
בסיכומו של דבר, לא לימדו אותם כישורי חיים שנחוצים להישרדות ולהצלחה בחברה.

2) הנזקים הפוטנציאליים לתינוק שלך ברחם ומחוצה לו
צריך להסביר?

3) הנזקים לך
מתנהגים כלפייך באלימות ורוצים בכוונה להכאיב לך, לא מקשיבים לך, לא מכבדים אותך, מעליבים אותך.

4) הנזקים לשכנים
מסכנים השכנים...

ובראש ובראשונה: הם מנסים לפגוע בך ובתינוק, הם מוציאים בכוח כבל מהשקע. כלומר, מצבים מאוד מסוכנים לכל הדעות ובזה צריך לטפל מייד כדי להגן עליך, על התינוק ועליהם.

וכדאי לך לחשוב אם כל המצב הוא לטובתם, האם הם מרוצים, האם טוב להם, האם בהווה ובעתיד זה החינוך שאת רוצה לתת להם, איזה אנשים את רוצה שהם יהיו בהווה ובעתיד. ורציתי להדגיש שכשקראתי את דברייך הרגשתי צער גדול ואני יודע שאת רוצה בעצם תמיכה וחושש שפגעתי בך. אין בכוונתי לפגוע, אבל נראה לי שאתם כבר במצב שכולכם פגועים ואם לא תשימי לזה קץ - המצב והפגיעות רק יחמירו. ועוד דבר אני באמת חושב שאחד מהתפקידים המרכזיים שלנו ההורים הוא לחנך את הילדים כך שיהפכו לאנשים חיוביים, אמפטיים, מתחשבים וכו'. זה לא תמיד תפקיד קל, אבל זה תפקיד מאוד חשוב. ושוב מקווה מאוד שלא נפגעת.

שמחה לקרוא פה את מה שקצת חששתי לכתוב לך מלכתחילה (-:

מיקי איזה מצחיק אתה. נראה לך שוילהלמה היתה פותחת את הדף לולא היתה רוצה לשנות את המצב? אני לא רואה איך כל הרצאת הנו-נו-נו שלך מקדמת מישהו במשהו.

מיקי, זה לא דף תמיכה. אני מחפשת דרך. זה שכרגע לא טוב, ברור לי. זה שאני הבאתי את כולנו למצב הזה, גם ברור. אני לא יודעת אחרת, כך גידלו אותי.
אני מבקשת הוראות הפעלה חדשות לעצמי.

מצבים שלא ידעתי לפתור ב-24 השעות האחרונות:
אחרי קניות, מקס רוצה להחזיק בדרך את היוגורט שלו. אני אומרת שפותחים אותו בבית, הוא מהנהנן. באמצע הדרך אני מריחה יוגורט. "מקס, פתחת את היוגורט?" הוא עונה שלא. כשאני חונה אני מוצאת את מקס מלקק בשלווה שאריות יוגורט - הרוב מרוח על האוטו, הכיסא והבגדים שלו.

מוריץ מבקש קלמנטינה. אין. "אבל אני רוצה!!!!!" הוא צועק. זורק חפצים על הריצפה ואומר שהוא יהרוג אותי (בן חמש, כן?).

רוקדים לך על הבטן ?? קומי
אני ע-י-י-פ-ה! חוצמזה, כל מה שכתבת, רסיסים, מאוד דיבר אלי.

למה להציג את זה כך? לא אמרתי נו נו נו. נראה לי שאם היא באמת באמת תראה שזה לא לטובת כולם כולל הילדים או בעיקר הילדים - זה יתן לה כוח נפשי לשנות. קודם צריך לקבל החלטה רצינית לשנות למרות שבוודאי זה לא יהיה קל. אם לא יהיה שכנוע פנימי שחייבים לשנות ומייד - זה לא יקרה.

ודובר כבר בדף הזה שכדאי לה להתחיל עם נושא אחד ולא מייד לנסות לכבוש את כל ההר. והצעתי נושא שנראה לי שיותר קל להתחיל איתו וגם מאוד חיוני להתחיל דווקא בו. והכוונה לכל המצבים שבהם ברור ואין בכלל ספק שהם מסכנים את עצמם ואת זולתם. למשל כשהם מושכים בכוח כבל מהשקע - זו סכנה אמיתית לכל הדעות. אולי עצם הידיעה שמדובר בסכנה אמיתית (בשונה למשל מבוץ במיטה) תעזור לה לראות שזה לטובתם לא לאפשר להם לעשות זאת. ואחרי שהיא תתאמן להיות עקבית וברורה בנושא זה, היא תוכל לעבור הלאה. וכמו שאומרים הסינים - גם מסע של אלף מילים מתחיל בצעד אחד.

כוכב נגה, תודה. אתמול אחרי שקראתי את דברייך השכבתי את מקס לישון ובמקום להשאיר את מוריץ עם אביו וללכת לישון בעצמי, ביליתי איתו שעה במשחקים וסיפורים. צחצח שיניים בכיף והלך לישון.
עמנוא ל, קלעת בול.
דרך עפר, הם ילדים מקסימים ואני מלאת תודה שקיבלתי אותם. אכן קשה לי מאוד להציב גבולות, בכל תחום בחיי. עכשיו הגיע הזמן לטפל בעניין הזה עם הילדים לפני שיהיה מאוחר מדי ונגיע ל משפחה תחת טרור קטן גדול. בדף הזה, דרך אגב, מאוד הזדהיתי עם "ב". ככה הייתי בתור מתבגרת, אם כי פחות וולגרית.

רצית עצות פרקטיות אז אכתוב את דעתי. אני מאוד בעד השיטה של קשר ישיר, הגיוני וטבעי בין המעשה לתוצאה. כלומר לא עונש תמוה (זרקת את היוגורט? אתה לא תראה טלויזיה במשך שבוע), אלא במקום עונש תגובה שנובעת ישירות מהמעשה. אני גם בעד הבעת הרגשות בצורה ברורה. למשל, נעלבת? אז תגידי. את כועסת? אז תגידי. לא חייבים לצרוח, אפשר לומר: אני מאוד כועסת. ואני גם בעד לומר בדיוק מה את לא מסכימה שיקרה. ומשהו ממש חשוב: אל תגידי שתעשי משהו אם את חוששת שלא תצליחי לעמוד בזה. עדיף שלא תגידי, מאשר שתגידי ובסוף לא תעמדי במילה שלך. עקביות, עקביות, עקביות!

במקרה של מקס: הייתי אומר לו שמשום שהוא עדיין צעיר מדי מכדי להחזיק את היוגורט ביד בזמן נסיעה, יותר אני לא נותן לו יוגורט בזמן נסיעה. ואם הוא יתעקש הייתי אומר לו שאני חושב שהוא עדיין לא מספיק מבוגר לבוא איתי לקניות. ותאמרי לו שכשתראי שאפשר לסמוך עליו שלא ישפוך את היוגורט על המכונית וגם שהוא יעשה מה שהבטיח - תקחי אותו לקניות או תתני לו את היוגורט. (את שמה לב לקשר הישיר בין התנהגותו לתגובתך?)

ובקשר למוריץ: אם מה שהוא זרק על הרצפה זה צעצועים שהוא אוהב, הייתי אומר לו שמשום שהוא זרק אותם על הרצפה אני מבין שהוא לא רוצה אותם. הייתי לוקח את הצעצועים ולא מחזיר לו אותם. (שוב, קשר ישיר בין התנהגותו למעשייך).

ובקשר למה שאמר לך. הייתי אומר לו 3 דברים:
קודם כל הייתי מסביר לו שאם אימא שלו תמות הוא ישאר בלי אימא וזה יהיה לרעתו. מי יטפל בך כמוני?
ודבר שני הייתי מביע את רגשותיי בצורה מפורשת ואומר לו: מאוד פגעת בי. זה מאוד מצער אותי שהבן שלי רוצה שאמות. עכשיו אני מאוד עצובה וכועסת.
ודבר שלישי, הייתי אומר לו במפורש מה אני לא מוכן שיאמרו לי: אני לא מרשה לך לדבר אליי ככה. ואם אחר כך הוא יענה לך משהו לא נעים (וברור שבפעמים הראשונות הם יעמידו אותך בניסיון), את יכולה לומר: אל תדבר אליי ככה! אני מאוד כועסת עכשיו ואני לא יכולה לעשות מה שאתה מבקש. או: אני לא מוכנה שתדבר אליי ככה. אני עכשיו מאוד כועסת ועד שלא תבקש סליחה אני לא מדברת איתך. (אבל תגידי את זה רק אם את בטוחה שבאמת תצליחי לא לעשות מה שהוא מבקש או שתצליחי לא לדבר איתו. אחרת רק אימרי שוב שאת לא מוכנה שהוא ידבר אליך ככה).

מקווה שעזרתי קצת.

יותר אני לא נותן לו יוגורט בזמן נסיעה
אז אני צריכה לזכור את זה עד הפעם הבאה שנלך לקניות ונקנה יוגורט?
מוריץ זרק על הריצפה טלפון, בגדים (שלי) מערימת הכביסה הנקייה וכיסא. דברים שלא אכפת לו מהם.
מאוד פגעת בי. זה מאוד מצער אותי שהבן שלי רוצה שאמות. עכשיו אני מאוד עצובה וכועסת.
ככה אמא שלי היתה אומרת לי. מגעיל בעיני. לא עשה את העבודה אצלי (בגיל מאוחר יותר).

ומשהו לגבי ה"להרוג". גם בן זוגי נחרד שהם משתמשים בשורש ה.ר.ג., אבל לדעתי זאת תקופה שבה הם מתעניינים במוות, בהרג, בדמויות של "גיבורים" או "חזקים" שהורגים.

יסלחו לי כל האדלריאנים שמסבירים ומסבירים כמה "המצב לא טוב" - אני חושבת שפותחת הדף יודעת זאת, ומספיק לקרוא את הודעתה הראשונה ואין צורך לשכנע אותה שדרוש שינוי.

אישית הייתי מתחילה בהחלפת ניק ובהחלפת הכינויים לבנים שלך למשהו חיובי יותר או לפחות לא ארסי. ההומור שלך מדליק, אבל בהקשר הזה את מתייגת את עצמך ואותם בצורה לא הוגנת. הייתי מציעה לך ניק כמו אם הבנים שמחה אבל זה תפוס

לעניין היוגורט - בן כמה הילד? ארבע? המצב שתיארת הוא מצב כלאיים מוזר ומטושטש.
אם נראה לך שהוא קטן מדי ולא יכול להתאפק עם היוגורט, תני לו קודם לאכול את היוגורט במקום ורק אז תסעו הביתה.
אם הוא גדול מספיק כדי לאכול בדרך, תני לו כפית ושיאכל בצורה מסודרת (בן ארבע שמשתדל יכול בהחלט לאכול בלי ללכלך את הכיסא).
אם את לא סומכת עליו שיאכל נקי או שיתאפק מלאכול, אל תתני לו יוגורט ביד בסיטואציה כזו (תציעי לו חפץ מפתה אחר להחזיק בנסיעה, אולי אריזת מזון אחרת שלא נפתחת בקלות או לא מלכלכת).
אם את לא סומכת עליו ולא רוצה לתת יוגורט ביד, אבל חוששת מהסצינה שתבוא במקרה כזה - ובכן, הממ, אני איתך אחותי

אבל אפשר לפתור הרבה דברים בעזרת מו"מ, וכאן זה קל במיוחד כי הרצון שלו ספציפי וקל למילוי.

_ובקשר למה שאמר לך. הייתי אומר לו 3 דברים:
קודם כל הייתי מסביר לו שאם אימא שלו תמות הוא ישאר בלי אימא וזה יהיה לרעתו. מי יטפל בך כמוני?_
ישר ל פולניות כאן ועכשיו

הרצון שלו ספציפי
זאת הבעיה בדיוק. שומדבר אחר לא יספק אותו (אריזת מזון אחרת?? הצחקת אותו!).
מו"מ? הילד פוליטיקאי. מתנסח היטב ומוצא מה להגיד על כל פתרון שאני מציעה. מו"מ איתו מתיש אותי או מפיל אותי. ואני מודה שבאותו רגע רק רציתי להכניס אותם לאוטו ולהגיע הביתה (קר לי, פיפי, רעבה). הנסיעה קצרה ולהחזיק את היוגורט נשמע לי פתרון טוב.

שאלה לערב הזה:
אכלו עכשיו ארוחה גדולה ומשחקים בחדר. אמרתי להם שילכו להתרחץ, הם בתגובה סגרו את הדלת בצחקוקים ובקריאות "לברוח ממנה!"
מה לעשות? אני לא מוכנה להיכנס איתם למיטה ככה. אם המקלחת נדחית קצת, יש סיכוי שמקס ירדם.

אמרתי להם שילכו להתרחץ.
אולי תצעקי "מי ראשון במקלחת?" (הפרד ומשול!)
אפשרות אחרת: מביאים מגבת קטנה רטובה וסחוטה ועוברים במהירות על כפות הידיים, פנים, כפות רגליים, צוואר וכולי.
בפעמים הבאות - משחקים משחק בסוף הארוחה, שמוביל היישר לאמבטיה (גם אם תצטרכי להחביא להם פתקי "חפשו את המטמון" בתוך הסבון).

מגבת קטנה רטובה וסחוטה.
אם זה היה פותר את הבעיה אז בגלל לא הייתי מוטרדת. אנחנו מדברות על בוץ בתלתלים, צבעי גואש על הגבות ובאוזניים, שאריות קקי בטוסיק (אני מנחשת...).
לשחק חפש את המטמון זה טוב, אבל די חד פעמי, לא?

"ילדים צריכים גבולות"
לא הילדים צריכים גבולות.
אלא ההורים חייבים לדעת את הגבולות של עצמם, ולכבד את עצמם.
אם ההורים לא מכבדים את עצמם, הילדים לא יכולים לכבד אותם, והילדים לא יכולים לכבד את עצמם.

לא חייב להיות חד פעמי.

לא מוכנים להתקלח. מילא. אבל אם הם נכנסים מכוסים בבוץ למיטה המשפחתית (תוך כיד קפיצות על הבטן שלי...) זה לא מתאים.
זה לא באופני אולי, אבל אני לגמרי מתנה את הכניסה למיטה המשפחתית בניקיון מינימלי - באמת מינימלי. ברמה של לנגב "על רטוב" כפות רגליים ששעטו יחפות על מדרכה תל אביבית כל היום. כך גם תרגולת פיפי לפני השינה (סבבה שאתה רוצה לתרגל 18 שעות שליטה בשלפוחית, אבל תעשה את זה אצלך במיטה).

לא רוצים להישטף? שיישנו לחוד.

יש לי רושם שאת חוששת מהם קצת. גם אני כנראה הייתי חוששת משני בני 4-5 קופצניים

ובכל זאת, כנראה שהחשש מפריע לך לדבר איתם.

לא רוצים להישטף? שיישנו לחוד.
אז חזרנו לאותה נקודה - רוצים לישון איתנו. בעיקר מקס. מוריץ אוהב להתרחץ אם אחיו הקטן לא ממריד אותו וגם שמח בד"כ לישון במיטה משלו אם הוא לא נקי מספיק כדי לישון איתנו.

לא הייתי מגדירה את זה כ חוששת מהם_, אבל כן רוצה להימנע מעימותים.

אז חזרנו לאותה נקודה - רוצים לישון איתנו.
כן, אבל... טוב, אמרו את זה כבר קודם בדף הזה. גם אתם בני אדם וגם הרצון שלכם קובע. איך הוא בא לידי ביטוי?

מוריץ אוהב להתרחץ אם אחיו הקטן לא ממריד אותו וגם שמח בד"כ לישון במיטה משלו אם הוא לא נקי מספיק כדי לישון איתנו.
אז מפרידים ביניהם בלו"ז ההשכבה. בהתחלה כ"מקרה" ואח"כ כשגרה. למשל, להציע לגדול אמבטיה עוד לפני ארוחת הערב. רק לו, בלי אחיו (להעסיק את אחיו בינתיים בקרב כריות בחדר השני

). או שאחד מכם יירד רק עם הקטן לסיבוב ערב קבוע (לטייל עם הכלב, להביא משהו מהמכולת..). להביא לגדול ספר שהוא אוהב שידפדף בו במיטתו שלו לפני השינה וכולי.
אלה אולי פתרונות מעקפים, בעצם, ולא שינוי חשיבה דרסטי כולל. אבל כדי להתחיל לכבות את השריפות אתם חייבים להתחיל לשפוך קצת מים איפשהו.

רוצה להימנע מעימותים.
לזה יהיה טוב אם תשבי ותרשמי מקרים אופייניים, כמו סיפור היוגורט, ותנסי לחשוב באיזה שלב בהשתלשלות העניינים היה אפשר לחתוך, לפנות הצידה, להעלות כיוון חדש, לסגת, לעקוף... אפשר ממש להכין לזה תרשימי זרימה. הכל מלבד לחזור על התסריט הרגיל שלכם.
חוץ מזה, אולי צריך להזמין לדף הזה את עירית לוי

וואווו נשמע לי מסובך לכתוב הכל איפה את גרה? אולי אני קופצת לביקור עושה לך קצת סדר.
להושיב את כל בני הבית לשיחה
ולהסביר את כללי ההתנהגות החדשים
1 כל יום מתקלחים אם צריך ואם לא !!! מי שלא מתקלח ישן על הרצפה !!!
2 לא קופצים על אנשים מי שקופץ על אנשים מקבל עונש חמור (שכאן המקום לפרט אותו)
3 מי ששובר או הורס משהו צריך או לתקן אותו או לשלם עליו(אם הפלת את הכביסה תצטרך להרים אותה אחרת אני אחזיק אותך ביד לידה עד שתרים אותה) איך משלמים ? עובדים וכאן המקום לציין איזה עבודה שהיא (לא משנה יכולה להיות הכי דיבלית בעולם)ואם שברת חפץ יקר תצטרך לעשות את העבודה הרבה פעמים עד שתוכל לשלם עליו .
4 מתעלמים לחלוטין אל מי שמדבר בצורה לא מכובדת או מכוערת (קללות צעקות יבבות)(כמו בחיים אם תעברי ליד איזה ארס כבד שיגיד לך בואי בובה אני יראה לך מה זה גבר אמיתי - את תתעלמי ממנו נכון? וגם לא תעלבי )
אל תקבעי כללים או עונשים שלא תוכלי לעמוד בהם .
הראשונה שחייבת להפנים את הכללים זאת את .
ומיד אחריך בן הזוג שלך
מיד אחריכם יפנימו אותם הילדים
בהתחלה של התיקון תצטרכי להיות קשוחה עד קשוחה מאוד אחרי כן תוכלי להרפות קצת כי הם יבינו
יכול מאוד להיות (למעשה בטוח) שבשבוע הראשון המצב יחמיר אבל מיד שהם יתפסו שאת רצינית המצב ישתפר בצ'יק .(כמו בתוכנית ריאליטי)
עוד שיטה מבאסת לטעמי אבל אפקיטיבית לגמרי היא פינת הפסק זמן שאת בטח מכירה מתוכניות הריאליטי בתחום (כל פעם שהילד לא מתנהג כשורה הוא עומד במקום שהוגדר מראש כפינת פסק הזמן כדי להרגע לפחות חמש דקות) במקרה שלך הפינות צריכות להיות בשני מקומות למקרה שמקסומוריץ ירקחו מזימה יחדיו .
כדאי מאוד מאוד שתתפלי במצב עכשיו כשהם עוד קטנים .
חוץ מזה הייתי משיגה ביביסיטר זכר שידע להפעיל אותם ויוציא איתם הרבה אנרגיות וגם לוקחת כל אחד מהם להעברת זמן אישית נשמע כאילו הפרדת כוחות לא תזיק לאף אחד(כולל אותך)
הייתי בודקת מה הם אוכלים (מכירה שניים כאלה שפשוט אכלו יותר מידי סוכר ואוכל רע רע רע )

שני המצבים שנתת היוגורט באוטו והילד שרוצה קלמנטינה הם דווקא לא חמורים בעיני ילד שמבקש יוגורט בדרך אפשר להחליט אם נותנים לו או לא אם נתת לו קחי בחשבון שיאכל אותו .
ילד שרוצה משהו שאין אומרים לו שאין וזהו רוצה להרוג שיהרוג רוצה לאיים שיאיים הייתי מציע הלו תפוח ובזה מסיימת את ההתייחסות אליו
הם בבית איתך או בגן ?
אם הם בגן איזה תגובות את מקבלת עליהם משם ?

אין לך מה לפחד מעימותים איתם בתנאי שאת יודעת שהם יגמרו בזה שאת והם יקבלו את מה שאת החלטת (למה ככה כי את המבוגר האחראי)
וזה יקרה רק אחרי שאת תפנימי שאת המבוגר האחראי.
מעבר לזה ולפי זה גם כדאי להחליט על הכללים תחליטי מה הכי מפריע לך למה את בשום אופן לא מוכנה או במילים אחרות תבחרי את המלחמות שלך בתבונה אין טעם להלחם על מותר או אסור לאכול באוטו(לטעמי) יש טעם להלחם על איך מדברים (שוב לטעמי) תבחרי 4 נושאים שקשורים לבטיחות לכבוד ולעוד משהו שבעינייך הוא חשוב ומשם תתחילי .
אם יצא לי קצת מבולגן אני מצטערת לא קל לכתוב את כל התורה בפוסט אחד
אם את רוצה לדבר בטלפון או גרה במקום לא רחוק להפגש אשמח .
בהצלחה

ועוד משהו כל זה יעבוד רק ואחר ורק בתנאי שאת בטוחה שיש לך כוח להתמיד ולהחזיק עם השינוי הזה לאורך זמן כי באמת באמת באמת נמאס לך ואת לאיכולה יותר .
אם זאת סתם הישברות זמנית ומחר שוב תשמחי שהם מופרעים חצופים פרועים וחופשיים(במובן הטוב של המילים ) אז אין טעם להתחיל היום ליצור מרות וגבולות
כי התהליך הוא קשה במרוכזות שלו ולכן כדאי באמת לשאול את עצמך יש לי או אין לי כוח ורצון מוחלט בשינוי . אם השבת כן חיזרי לתחילת ההודעה

>אילה מקווה שהיא לא נשמעת כמו הסופר נני וכולם פה יודעים שהיא רכה ואוהבת ילדים במיוחד את השובבים בינהם<

אחרי קניות, מקס רוצה להחזיק בדרך את היוגורט שלו. אני אומרת שפותחים אותו בבית, הוא מהנהנן. באמצע הדרך אני מריחה יוגורט. "מקס, פתחת את היוגורט?" הוא עונה שלא. כשאני חונה אני מוצאת את מקס מלקק בשלווה שאריות יוגורט - הרוב מרוח על האוטו, הכיסא והבגדים שלו.
אני בעד כל העצות של קרוטונית בנושא.
לגבי:
אם את לא סומכת עליו ולא רוצה לתת יוגורט ביד, אבל חוששת מהסצינה שתבוא במקרה כזה
שכתבה קרוטונית, לדעתי זה איבחון מדוייק שלך והגיע הזמן לטפל בפחדים ובחרדות שלך מילדים קטנים.

_יותר אני לא נותן לו יוגורט בזמן נסיעה
אז אני צריכה לזכור את זה עד הפעם הבאה שנלך לקניות ונקנה יוגורט?_
כן.
ולא רק יוגורט.
מעכשיו, כל פעם שהוא יבקש להחזיק ביד משהו בעל פוטנציאל מסוכן (אוכל שאפשר למעוך ולשפוך, צבע שאפשר לצבוע בו את האוטו, שתייה שתישפך, טוש, משהו שאפשר לשבור, נייר חשוב שהוא יכול להשמיד וכו' וכו') - את תגידי כמו מנטרה: "אי אפשר, כי אני פוחדת שתשפוך/תשבור/תלכלך/וכו'".

_הרצון שלו ספציפי
זאת הבעיה בדיוק. שומדבר אחר לא יספק אותו (אריזת מזון אחרת?? הצחקת אותו!).
מו"מ? הילד פוליטיקאי. מתנסח היטב ומוצא מה להגיד על כל פתרון שאני מציעה. מו"מ איתו מתיש אותי או מפיל אותי. ואני מודה שבאותו רגע רק רציתי להכניס אותם לאוטו ולהגיע הביתה (קר לי, פיפי, רעבה). הנסיעה קצרה ולהחזיק את היוגורט נשמע לי פתרון טוב._
שימי לב לניסוח שלך:
"שומדבר לא יספק אותו".
למה צריך לספק אותו? זה שירותי ליווי כאן? (-;
את חייבת לחשוב אם הוא בשל למה שהוא מבקש, אם זה יעמוד בתנאים ובמגבלות שלך. אם יש סכנה שלא - את מצטערת מאוד, אבל אי אפשר. כמו שפעם כתבתי למישהי אחרת, תתאמני על הקטע של לובה (זוכרת? זאת מהמשלוחה?) "'צטערת".
בלי רגשי אשמה משום סוג.
פשוט, לחשוב בלבך: היית בסרט הזה, לא יעבדו עלייך פעמיים.
שימי לב לניסוח הבא: "מתנסח היטב ומוצא מה להגיד על כל פתרון". מזה אפשר ללמוד, שאת נכנסת לדיונים מיותרים. יותר מדי מלים. את חושבת שאת מדברת עם מבוגר ושיש לו זכות שווה. לא! הוא ילד קטן! את האמא! זה יוצר חוסר ביטחון ענק אצל ילד לדעת שהוא מנצח את אמא ושאמא שלו כל כך חלשה. איך היא תגן עליו? אם היא לא שומרת על הדברים הכי בסיסיים שחשובים לה, איך היא יכולה לשמור עליו? אין לו זכות שווה. את הנהגת. את הקונה. את בעלת הבית. את המנהיגה במשפחה הזאת.
"רק רציתי להכניס אותם לאוטו ולהגיע הביתה" - בסדר. אבל את תצטרכי ללמוד לחיות בשלב הביניים עם סצינות.
כלומר, את תגידי "לא מתאים" ותתאמני בלנקות מבפנים את כל רגשי האשמה שלך על זה שאמרת "לא", ותתאמני בלדעת שהצרכים שלך ראויים ומגיע לך, ותתאמני בלהכיר בעובדה שאת המבוגר האחראי והם הילדים, ואם הילד צורח זו לא סיבה לשנות את התנאים. "אני מבינה שאתה רוצה, אבל אי אפשר" ולשים על זה בלב נקודה סימן קריאה וללכת למושב הנהג ולנהוג. בשלווה. בלי כעס על הילד, פשוט מתוך הבנה שיש דברים שאי אפשר.
"הנסיעה קצרה ולהחזיק את היוגורט נשמע לי רעיון טוב" - טוב, ניסית, והתברר שזה לא היה רעיון טוב. אז בפעם הבאה זה לא יקרה שוב.

הנקודה שלדעתי טעית בה היתה המקום שבו הרחת ריח של יוגורט ועשית את הטעות לשאול אותו.
כבר יש לך ילד שלא משתף פעולה - מה פתאום את שואלת? מה, את לא יודעת? מה יכול להיות הריח של היוגורט? מבחוץ? את פשוט עוד לא מקשיבה לעצמך.
מה שהיית צריכה לעשות, לפי דעתי, היה - ברגע שהרחת ריח של יוגורט, ידעת שהוא הפר את התנאים שקבעת.
כאשר הילד מפר את הכללים שלך, הסכם ביניכם, כל דבר כזה - את מייד עוצרת את המכונית (במקרה הזה. במקרה אחר, כל דבר מקביל).
במקום לדבר - את חייבת לפעול בצורה פיזית, מעשית.
את יוצאת ממושב הנהג, את הולכת אליו, ואת לוקחת את היוגורט. את עושה את זה מהר, לפני שייגרם נזק גדול יותר.
כלומר, את מפסיקה תיכף ומייד את הפעילות מפירת הכללים, אבל בלי לדבר.
אפשר להסתכל לו ישר בעיניים, כי זה מבטא ביטחון והבנה. וזה שומר על הקשר ביניכם.
בלי לדבר.
המבט מדבר, הדיבור מרחיק.
(שימי לב אם את לא מתחמקת מלהסתכל להם בעיניים בסיטואציות שאת "נכנעת" להם או מוותרת על הגבולות שלך. בכלל נסי לשים לב מתי את לא מסתכלת לאנשים בעיניים).
ואם הוא מגיב בכל סוג של מניפולציה (בוכה, צורח, מתחנן, לא חשוב מה) - את נושמת נשימה עמוקה. וזהו. הילד יודע. לא צריך מלים מיותרות. לא צריך להסביר לו, הוא יודע שעשה משהו לא בסדר. לא צריך להטיף לו, זה סתם מרגיז. לא צריך להתנצל, כי הרי זה הוא שהיה לא בסדר.
אם הוא אומר שהוא מצטער, את מודה לו על ההתנצלות.
כלומר, את לא עושה כלום בכעס, את כן מגיבה לתגובות כנות שלו, אבל את לא - לצורך העניין - מחזירה לו את היוגורט, כי הרי את כבר יודעת שאי אפשר לסמוך עליו כרגע.

אכלו עכשיו ארוחה גדולה ומשחקים בחדר. אמרתי להם שילכו להתרחץ, הם בתגובה סגרו את הדלת בצחקוקים ובקריאות "לברוח ממנה!"
הנה הדוגמא הבאה.
אני שמה לב ששוב את משתמשת במלים במקום במעשים.
"אמרתי להם שילכו להתרחץ" - ציפית מהם לעשות את מה שאת רוצה, בלי לדאוג לזה בעצמך. מובן שהם מצפצפים עלייך ועוד מוסיפים חוצפה.
אלה ילדים קטנים מאוד. בכלל לא צריך להגיד להם שילכו להתרחץ. את לוקחת אותם להתרחץ, לפי סדר קבוע.
כדאי להחליט כבר עכשיו על שעה קבועה לזה (יש ארוחת ערב בשעה פחות או יותר קבועה? כך וכך זמן אחריה תקבעי שעה להתרחץ).
כדאי להתחיל בשיגרה קבועה של שינה: נגיד, את מתחילה בכיבוי האורות הגדולים בבית, ובהכנות לרחצה שלהם.
אחר כך את נכנסת ואומרת, "השעה X, עכשיו תור מקס להתרחץ" ואת לוקחת את מקס (ביד, או מרימה אותו, או שאבא מרים אותו - יכול להיות שתצטרכו להתחיל בזה שאבא רוחץ, ואבא מרים פיזית, אם זה כרגע קשה לך מדי) לאמבטיה, מפשיטה ביחד איתו, מכניסה לאמבטיה, רוחצת וכו' - הכל ענייני, מינימום מלים, לא לפתוח במשא ומתן, בלי דיונים, בלי התמקחויות. יש שעון: השעה X, מקס מתרחץ.
בפנים את צריכה להיות מאוד מפוקסת על זה, שהילדים חייבים להיות במיטה עד שעה זו וזו, כמה זמן לוקח לרחוץ כל ילד, כי בשעה X + עשר דקות ( נגיד) כבר תורו של מוריץ להתרחץ.
את הסדר תקבעי לפי דעתך: האם הקטן יתרחץ קודם? האם הגדול ראשון כי הוא הבכור? תחליטי. אפשר גם בשיתוף איתם. תני להם לקבוע דברים בתוך הכללים האלה - האם הם שניהם מעדיפים להחליף את הסדר ביניהם? האם יש בחירה בין פיג'מה א לב'? האם יש בחירה איזו מגבת הם רוצים? תני בחירה בדברים האלה. אין בחירה לגבי העובדה שאת לא מבקשת ולא אומרת ולא פוקדת - את מבצעת.

ככה מתחילים מגיל אפס.
אם לא התחלת מגיל אפס, אז את צריכה להתחיל עכשיו.
רק אחרי שהילדים כבר בשלב שהם משתפים פעולה לחלוטין עם הביצוע שלך, וכבר מבצעים הנחיות ברצון, הם יגיעו לגיל ולשלב שאפשר יהיה פשוט להגיד להם להתרחץ והם יילכו להתרחץ. הם עדיין לא שם. דרושה מעורבות שלך או של אביהם, צריך פשוט לדאוג פיזית שמה שאתם אומרים יבוצע, ללא שהיות, בלי ויכוחים, בפשטות עניינית.

אבל קודם כל ההצעה המעשית שלי כוללת את זה שתחשבי על זה ותרגישי בפנים שזה מאוד נחוץ גם לך וגם להם שהם ילמדו מחדש לכבד את המלה שלך.
תעשי את זה על ידי כך שתגבי כל מלה במעשים ברורים, ושתימנעי ממלים ככל האפשר.
כל פעם שאת אומרת להם לעשות משהו והם לא עושים אותו - את מחלישה את המלה שלך ואת הכבוד שלך ושלהם.
לכן - מעשים במקום מלים.

_מאוד פגעת בי. זה מאוד מצער אותי שהבן שלי רוצה שאמות. עכשיו אני מאוד עצובה וכועסת.
ככה אמא שלי היתה אומרת לי. מגעיל בעיני. לא עשה את העבודה אצלי (בגיל מאוחר יותר)._
מסכימה איתך.
אני לא מתרגשת מהפועל "להרוג". הם לא מבינים מה זה, רק רוצים להגיד משהו "רע מאוד" לאמא. בטח שאין להם שום הבנה שהכוונה שתמותי.
כיוון שאני חושבת שכדאי לטפל בדברים לפי סדר העדיפויות, יכול להיות שכרגע את תגיבי על כל אמירה לא מכבדת בתגובה אחידה: "זה לא נעים לי שאתה מדבר אלי ככה". ולא להמשיך את השיחה.

סליחה על הניסוח הקצרני, כתבתי על רגל אחת וחייבת גם לרוץ.

1 כל יום מתקלחים אם צריך ואם לא !!! מי שלא מתקלח ישן על הרצפה !!!
רגע, רגע, אבל לפעמים באמת לא צריך

3 מי ששובר או הורס משהו צריך או לתקן אותו או לשלם עליו(אם הפלת את הכביסה תצטרך להרים אותה אחרת אני אחזיק אותך ביד לידה עד שתרים אותה) איך משלמים ? עובדים
לא בטוחה שצריך לתת לזה ערך כלכלי דווקא. קודם כל צריך להגדיר מה באמת יקר ( חפצים שחבל עליהם ), מה יקר כלכלית ומה יקר רגשית, מה לא היה צריך להיות בהישג ידם של הילדים ומה השארתם בטעות וכולי. זה צריך להיות ברור לילדים ולכם עד הסוף. רק אחרי שזה ממש ממש ברור, רק אז אפשר להתחיל להעניש. כי אחרת, למה לא תענישי ילד על ששבר צעצוע שעלה 100 שקל, אבל כן תענישי ששבר לך חפץ קטנטן שהיה מונח על השידה שלך? צריך להיות ברור מה הקריטריונים לחשיבות. וגם אז: בפני עיוור לא תשים מכשול (ובפני ילד שובב לא תניח ואזה מקריסטל בסלון).

עוד שיטה מבאסת לטעמי אבל אפקיטיבית לגמרי היא פינת הפסק זמן שאת בטח מכירה מתוכניות הריאליטי בתחום (כל פעם שהילד לא מתנהג כשורה הוא עומד במקום שהוגדר מראש כפינת פסק הזמן כדי להרגע לפחות חמש דקות) במקרה שלך הפינות צריכות להיות בשני מקומות למקרה שמקסומוריץ ירקחו מזימה יחדיו .
אני נגד... אי אפשר להכריח להירגע. כן הייתי שולחת לריצה קלה סביב הבלוק, שיפרקו את המרץ שלהם. ובהחלט מפרידה ביניהם חלק מהזמן - אבל גם תלוי איפה ועם מי הם מבלים את רוב יומם.

אבל מסכימה מאוד עם
תחליטי מה הכי מפריע לך למה את בשום אופן לא מוכנה או במילים אחרות תבחרי את המלחמות שלך בתבונה אין טעם להלחם על מותר או אסור לאכול באוטו(לטעמי) יש טעם להלחם על איך מדברים (שוב לטעמי) תבחרי 4 נושאים שקשורים לבטיחות לכבוד ולעוד משהו שבעינייך הוא חשוב ומשם תתחילי

אילה, תודה, את מתוקה והצחקת אותי. אנחנו גרים רחוק מאוד ממך.
אני לא רואה טלויזיה.
כל יום מתקלחים אם צריך ואם לא !!! מי שלא מתקלח ישן על הרצפה !!!
למה?
אולי
כל יום מצחצחים שינייים !!! מי שלא מצחצח שיניים ... !!!
???

לא קופצים על אנשים מי שקופץ על אנשים מקבל עונש חמור (שכאן המקום לפרט אותו)
איזה עונש חמור? למה להעניש אותם?
מתעלמים לחלוטין אל מי שמדבר בצורה לא מכובדת או מכוערת (קללות צעקות יבבות)
אבל זה לא מפסיק!!! מייבב, מייבב, עומד עלי ומייבב, מטפס עלי ומייבב, אני לא אצליח להתעלם!

פינת הפסק זמן.
זה עובד מצוין. אבל לפעמים אני לא מצליחה להכניס אותם לשם. ואז מה?

ביביסיטר זכר.
יש לנו לסבית. משחקת איתם כדורגל ומעייפת אותם. לאחרונה הם מרגישים איתה מאוד נוח והתחילו לעשות גם לה "סצנות".

הייתי בודקת מה הם אוכלים.
אוכלים מעולה ואפילו אורגני. כמובן שמעדיפים ממתקים אבל אין.
מציעה לו תפוח.
נו באמת, את מזלזלת במוריץ שלי.

הם בבית ואף פעם לא היו בגן.

אילה מקווה שהיא לא נשמעת כמו הסופר נני וכולם פה יודעים שהיא רכה ואוהבת ילדים במיוחד את השובבים ביניהם.
אני דווקא ממש רציתי להמליץ לך על מיכל דליות, הסופר נני הישראלית.
בניגוד להיא האנגלית המכשפה, מיכל דליות פשוט מעולה ומכל הקטעים שראיתי מהתוכניות שלה התפעלתי עמוקות.
בלי עונשים, בלי צעקות, מתוך כבוד מוחלט, עדינות ורכות יחד עם תקיפות מוחלטת והבנה מוחלטת של ההורה מה החוקים שלפיהם המשפחה צריכה להתנהל, מי ההורה ומי הילד - שינוי של 180 מעלות בכל מקרה.
אולי אפשר להשיג פרקים ישנים ולצפות בהם? יש שם לפחות פרק אחד על ילד שנשמע כמו שלך (היה פרק אחד מרגש במיוחד עם משפחה דרוזית, והיו עוד).

מה יכול להיות הריח של היוגורט? מבחוץ?
לפני כמה ימים נסעה איתי מישהי עם תינוק והשאירה חיתול מלוכלך בפח. אז חשבתי שזה הריח-יוגורט של קקי של תינוק יונק... באמת...
לא דמיינתי שהוא אכן פתח את היוגורט.

אבא מרים אותו.
אבא מגיע מהעבודה כשמקס כבר ישן. מוריץ מחכה לו ער.

מעשים במקום מלים.
אני אכן מדברת יותר ממה שאני עושה. אני עייפה.

אולי אפשר להשיג פרקים ישנים ולצפות בהם?
איפה זה שודר בכלל? באיזה ערוץ?

<הולכת לגגל>

שלום וילהלמה
נראה לי שמה שקורה אצלכם בבית הוא שישנה חלוקת תפקידים ברורה : את אחראית על הסדר והם על האנטי-סדר וכל אחד מבצע את תפקידו. ייתכן שאילו היו לבנים שלך תפקידים בסדר של הבית הם אולי היו מרגישים שזה לא רק הסדר שלך אלא של כולם ומרגישים יותר שייכות לסדרים הביתיים (וכמובן שאינני מתכוונת רק לצד המטאפיסי של בלאגן). אולי הם צריכים לקבל תפקידים בעלי משמעות אמיתית שיאפשרו להם להרגיש חלק מהסדר הביתי. ילדים מאוד אוהבים לעבוד ולדעת שלעבודה שלהם יש משמעות :להכין סלט לארוחה, לכבס את הבגדים המבוצבצים (ביד או במכונה), לשאוב חול עם שואב אבק (שיטה חלופית לטיטוא כי ילדים לא כל כך מסתדרים עם מטאטא ובכלל מתים על שואב אבק...)מהריצפה, השטיח, הספה או המיטה. אילו מטלות שקושרות אותם לסדר הביתי, גורמות לתחושת שייכות ואחריות. סתם עוד רעיון, אני מקווה שיכול להיות ישים אצלכם.

אני אכן מדברת יותר ממה שאני עושה. אני עייפה.
לדעתי זה מה שחוזר ועולה בכל הדברים שלך כל הזמן.
את רואה שלא בסדר, ואין לך טיפת כוח לשנות כלום.
לכן אולי טפלי בזה קודם כל.
מה לעשות כדי שיהיה לך יותר כוח. שתהייה פחות עיפה.
כתבת איפה שהוא בהתחלה שאת לא ישנה בלילה בשל התמכרות לבאופן. אני מכירה את זה מעצמי. לפעמים מרוב שאין לי זמן ומקום לעצמי במהלך היום, אני תובעת את הלילה לטובתי מה שמאוד פוגע כמובן ביום שאחרי זה.
לכן כשאני מצליחה אני מקפידה לא ללכת לישון מאוחר מידי ומנסה לשריין לעצמי זמן לעצמי במהלך היום. (הסטרטאפ האחרון שלי בנושא הוא להשאיר את הקטן עם אבא בזמן שאני הולכת ליבש כביסה במכבסה הציבורית. יופי של זמן איכות והרבה אבקת שוקו מהמכונה.....)

_כל יום מתקלחים אם צריך ואם לא !!! מי שלא מתקלח ישן על הרצפה !!!
למה?
אולי
כל יום מצחצחים שינייים !!! מי שלא מצחצח שיניים ... !!!
???_
לא באמת משנה מה העיקר שיהיה משהו שחשוב לך ומבחינתך חיוני כתבתי אתזה אחרי כן מלחמה שמבחינתך שווה להלחם אותה במיטה שלך ישן רק מי שנקי
(אני חיה עם ספורטאי שמתקלח יום כן יום לא אבל לי זה לא מפריע לך זה כן מפריע תחליטי מה חשוב לך ותלחמי על זה (אני נלחמת שלא ישן עם בגדים ))

_לא קופצים על אנשים מי שקופץ על אנשים מקבל עונש חמור (שכאן המקום לפרט אותו)
איזה עונש חמור? למה להעניש אותם?_
כי זה לא תקין וזה לא נעים למי שקופצים עליו (אם יש מישהו שזה כן נעים לו סבבה )(כשהספורטאי מהפסקה הקודמת קופץ עלי זה מאוד נעים לי )
צריך להעניש אותם על עשית מעשה אסור לאו דווקא הדבר הספציפי הזה של קופצים על (המופרעים שאני שמרתי עליהם היה אסור להם להיכנס לבריכה ומי שנכנס לבריכה קיבל עונש אצלכם אין בריכה אז לא צריך להמציא עונש לבעיה של הבריכה צריך להמציא עונש לדברים שמציקים לך )

מייבב, מייבב, עומד עלי ומייבב, מטפס עלי ומייבב, אני לא אצליח להתעלם!
את תיהי חייבת להתעלם את יכולה לקנות לעצמך אטבי אוזניים את יכולה לעבור לחדר אחר אבל אם קבעת שמי שלא מדבר יפה מתעלמים ממנו תיהי חייבת להתעלם

אבל לפעמים אני לא מצליחה להכניס אותם לשם. ואז מה?
בפעם הבאה שירצו היתייחסות יצטרכו ללכת אליה אין כלום למי שלא ריצה את עונשו בפינה (לא מתה על המשפט הזה ממש כמו על השיטה - למעשה מכיר הילדים שהולכים לפינה לפני ההתפרעות אבל עובד על קטניםלפעמים -אולי שווה לנסות)

יש לנו לסבית. אם יש שם לסבית זה לא עד כדי כך רחוק מאיפה שאני גרה:-)

נראה שאת מפחדת לא רק מעימותים איתם אלא גם מקונסיסטנטיות שהיא ערך חיוני בחינוך וגם בסתם לגדל או לשמור על ילדים .
תחליטי מה חשוב לך ותעמדי עליו לא משנה כמה מאמץ זה ידרוש או תגלי שאין שום דבר ששוה מבחינתך את המאמץ הזה ואת רוצה ילדים כאלה אבל אז באמת אין טעם להתלונן עליהם (מלבד ההקלה המיידיתשחשים אחרי שמתלוננים)
מאוד מסכימה עם בשמת מרגע שקבעת את צריכה לממש וזה הרבה פעמים כולל לממש פיזית כלומר לקחת ביד ובגללשהם שובבים לפעמים צריך יותר ממבוגר אחד שיקח את הידיים ולבצע את ההחלטה שלך למה? כי את הקובעת כי את המבוגרת וזה גם מה שתעני להם שישאלו אותך שאלות על למה זה ככה ולמה זה ככה כי אני המבוגרת ואני הקובעת.
אבל דבר אחד שבשמת הציעה היה לי מאוד לא נעים: שתחליטי מי מתקלח ראשון, זה לא פייר כל יום ילד אחר צריך להתקלח ראשון .
ואם העלתי חיוך על שפתייך זה גם טוב .
:
לא בטוחה שצריך לתת לזה ערך כלכלי דווקא
לא מדובר בערך כלכלי איזה ילד יכול לעבוד כדי להרויח כביסה שהוא זרק על הרצפה ? מדובר בחינוך לערך כלכלי (זה לא אותו דבר) מי שהורס צריך לתקן . אני ראיתי ילדים הכי עם קוצים בתוסיק יושבים ומדביקים משהו שהם שברו (ברור שאחרי כן הוא לא היה שווה כמו לפני השבירה) אבל הם הפנימו את האיסור שאסור לשבור סתם
לא דיברתי על ואזות קריסטל דיברתי על לזרוק דברים סתם על הרצפה כי זה מעצבן מישהו
כן הייתי שולחת לריצה קלה סביב הבלוק
זה אותו דבר כמו פינת ההרגעות זה לא באמת משנה מה אבל צריכה להיות םעולה או מקום שמכריז על פסק זמן אם יותר מתחברים לריצה זה גם לגיטימי(סבתות בריטיות מהטלווזיה יותר מתחברות ללשבת על הספה )

אני ראיתי ילדים הכי עם קוצים בתוסיק יושבים ומדביקים משהו שהם שברו (ברור שאחרי כן הוא לא היה שווה כמו לפני השבירה) אבל הם הפנימו את האיסור שאסור לשבור סתם
אז זהו, שזה לא כזה פשוט. אצלנו קרה למשל שהוא מגרד ו"מפורר" את תחתית הדלתות של ארונות המטבח - הסיבית מתפוררת לערימה קטנה על רצפת המטבח וזה משגע אותי. כמובן שהוא עושה את זה בכייף, בדיוק ברגעים המתאימים לכך

קרה פעם שהוא פורר, ואני כעסתי, ואז הוא הלך להביא את אחד מצעצועיו החביבים, סט קטן של מברשת ויעה, ורצה לטאטא. את יודעת מה? לא הרשיתי לו לנקות ולאסוף, כי לא בא לי שזה יהפוך למשחק הכייפי "עושים-ערימה-מנקים" (וגם לא "מרגיזים-את-אמא-בכוונה-ואז-מרצים-אותה").
ולגבי עונש, הוא הרי כבר חטף את הכעס והצעקות שלי, וזה עונש מספיק גדול - לא ייאמן כמה גדול.

שלך צעיר מהצעיר בסיפור שפה ביותר משנתיים
זה לא דומה קרוטונית ואת מעיזה לכעוס עליו והיא לא

צעיר בשנה ורבע...
אבל זה נכון שהיא צריכה קודם כל לכעוס.

שלום לך.

אני דווקא ממש רציתי להמליץ לך על מיכל דליות, הסופר נני הישראלית
מצטרפת להמלצה. יופי של תוכנית ובהחלט נעזרתי ברעיונות שלה.

בעיקר אחרי צפייה בתוכנית שלה, פתאום יותר ברור לי שמה שאני קוראת "לא לעשות עניין" זה לא טוב וקשור קשר הדוק עם תחושה של איבוד שליטה בבית.
גם לי יש נטייה של להקל ראש בדברים שנראים "לא באמת נוראים" ואח"כ כשיש מולי ילדה עצבנית ומרדנית בטירוף ,אני לא מבינה מאיפה זה הגיע....

בכל מקרה - לפי תאורייך הייתי מנסה למצוא גם עזרה קצת יותר מקצועית כדי ללמוד להציב גבולות.
ובעיקר ללמוד מתי בכלל עברו אותם (וזה הרבה לפני שלב הריקודים על הבטן והשקע/תקע)

בהצלחה

עמנוא ל, קלעת בול.

תודה.
נראה לי שהפתרון צריך להתחיל בחיזוק עצמי שלך. בינתיים כנראה עדיין לא רע לך מספיק מהילדים ועדיף לך לוותר יותר מאשר לאסוף כוחות ולהתעמת איתם.
אני מקווה שלא יהיה לך רע יותר, ולא תמתיני עד אז.

פשוט לא מבין את הבעייה של הרחצה לפני השינה. אם לא מתרחצים, אז אפשר לישון מחוץ למיטה! מה קרה?! מי אמר שילדים חייבים לישון על מיטה?! לא מספיק מזרון על הרצפה? לא מספיק שמיכה עבה ונעימה על הרצפה? לא כעונש, אלא כצעד הגיוני. לא לכעוס, לא לצעוק ולעולם לא לעשות "עונש".

בקור רוח אפשר להגיד "בשלב זה אתה רק מלוכלך באופן לא חמור אז אתה לא נכנס למיטה אבל יכול ללכת מחר לגן/לביה"ס "
"רק שתדע, שאם הלכלוך עליך יחמיר, עלול להיות שלא יקבלו אותך בבית הספר, אבל אנחנו נתמודד עם זה ביחד"
(אם לא יקבלו אותו בגן/בביה"ס, לא להגיד "אתה רואה!" אלא לטכס יחד איתו עצה מה עושים. אולי ללכת איתו לביה"ס ובנוכחותו לבקש מהאחראי לקבל אותו בכל זאת. בקיצור, לקבל את מה שהוא רוצה כעובדה, עד שהוא בעצמו ירצה אחרת)

אפשר בהומור להציע לו להיות מלוכלך עוד יותר! כן, אני רציני!
למשל, אם הוא בא מלוכלך מבוץ, להציע להוסיף לו עוד קצת עליו. ולהוסיף בוץ! הוא יהיה נדהם!
כמובן שאם הבוץ יותר מדי גדול, הוא גם לא יכול להיכנס לחדר הנקי שלו ויצטרך להסתדר עם שינה במרפסת המטבח או במקום קל יותר לניקוי.... (הכל בחיוך...)

אם הוא לא כל-כך מלוכלך, אז בינתיים, אומרים לו/לה: "בוא נארגן לך שינה מחוץ למיטה, על שמיכה שאפשר לכבס אחר כך". לעשות את זה בחיוך ובהומור.

כמובן שהתכשיט לא יסכים וירצה לישון על המיטה. אז לא להסכים, לא לתת לו לישון ולהוריד אותו בעדינות לישון על הרצפה. למה? כי את המיטה אי אפשר לכבס אבל את השמיכה על הרצפה, דווקא אפשר. שוב, לא כעונש אלא כצעד הגיוני. כמובן שאת תעזרי ל"תכשיט" כמה שיותר, מתוך אהבה, לישון כמה שיותר בנוח על הרצפה.
הוא לא יוכל ללכת לישון על המיטה אם את לא תרצי. פשוט תעירי אותו אם פיספסת התגנבות שלו למיטה.

אבל דבר אחד שבשמת הציעה היה לי מאוד לא נעים: שתחליטי מי מתקלח ראשון, זה לא פייר כל יום ילד אחר צריך להתקלח ראשון
הלו לא קראת טוב את ההצעה שלי.
היא היתה מורכבת, אז אחזור:
במקרים כאלה, אני מציעה שההורה יקבע, אבל ישאיר פתח למשא ומתן עם הילדים. זה הרי לא באמת משנה. אפשר להגיד "מקס עכשיו הולך להתרחץ ראשון כי הוא הבכור" (או להיפך, "מוריץ עכשיו הולך להתרחץ ראשון כי הוא הצעיר") ולחכות לשמוע מהם. אם הם מרוצים שניהם, יופי. אם יש תלונה, אפשר לשמוע אותה. ואז לראות - אם שניהם מעדיפים שמקס יהיה שני? אם שניהם רוצים להיות הראשון או השני? לפי זה לקבוע. העיקר, שלושה שלבים:
א. לקבוע ולבצע.
ב. להקשיב למשוב מהם.
ג. למצוא את הפיתרון שעונה על הצרכים של שניהם בצדק, ולדבוק בו.

במקלחות חייבים לעשות תורות
אפילו אני מכאן הרגשתי שזה לא פייר שאני אתקלח ראשונה כי אני האמצעית (למרות שככתוב אני היחידה אצלנו שמתקלחת)
ואני בוגרת מהם באיזה שלושים ומשהו שנים
בדברים לא פיירים חייבים לעשות תורות

על הלדבוק במה שהוחלט אני כל כך מסכימה שאין לי מילים להסכים

מיקי איזה מצחיק אתה. נראה לך שוילהלמה היתה פותחת את הדף לולא היתה רוצה לשנות את המצב? אני לא רואה איך כל הרצאת הנו-נו-נו שלך מקדמת מישהו במשהו.
הוא שיקף וחידד לה את מצבה וזה חשוב מאוד
ומה שמסכם לדעתי יפה את הבעייתיות הוא המשפט שכתב:

לא לימדו אותם כישורי חיים שנחוצים להישרדות ולהצלחה בחברה.

וילהלמה בושה אני מביאה ציטוט מדבריו של צפריר שפרון בדף הצבת גבולות:

מלאכת השמת הגבולות איננה באחריותו של הילד. זוהי אחריות ההורים וזהו המנדט המחייב את ההורים.
הורים הנוקטים בגישה על פיה הילד עצמו משרטט את גבולותיו ומניחים את האחריות על כתפיו הרכות עשויים לגרום לילד עוול רק מתוך כך שאין לו הכלים לכך ואין זה מתפקידו.
אינך יכולה לשרטט לילד גבולות אלא אם ברורים לך הגבולות שלך.
כך, כאשר את נוהגת הפקרות (לדעתך) יגיע ילדך למקום בו ההפקרות (שוב להגדרתך) לא תהא עוד מקובלת עלייך.

מתפקיד ההורים לשרטט את גבולות המרחב בו ניתן לילד לגדול, להתפתח, להבשיל עד לקבלת החלטות וביצוען באופן סינכרוני ליכולות ממשיות. כאשר לא ינהגו כך מתוך שיקול דעתם ומודעותם העצמית לאחריותם כהורים, יהא זה הילד אשר יביא את הנסיבות לכאלה שיחייבו את ההורים לקחת אחריות או להסירה ולהעבירה באופן חלקי או מוחלט לאחרים אבל באופן מודע.

סמכותך כהורה וכאדם היא אותו פן בו ניתן לסמוך עלייך. כלומר, הילד סומך עלייך שבמידה ויעשה משהו נאמר מסוכן לחייו - תהיי שם ובסמכותך כהורה תמנעי ממנו התנהגות שכזו.

כאן, את ואביו של הילד - אשר לו, כמו לכל אב, תפקיד מכריעע וחשוב ביותר בעניין הגדרת גבולות לילד - תמצאו את אותם מקומות בהם הילד ראוי לקחת אחריות ותניחו שם כבוד.

מנגד, מתפקידכם כהורים - ואפילו מתוקף תפקידכם המינהלי של קיום המשפחה - להחליט מהם התנאים, הגבולות וההגדרות של הכללים הנהוגים בביתכם. כללים ברורים וחד משמעיים - עד כמה שניתן.

אמא יקרה,
אני ממשיכה להצטרף לדבדרים שנכתבו כאן וביחוד למילים האחרונות שצוטטו מצפריר.
אני גם רוצה להגיד שנשמע לי נורא קשה להתחיל לעשות את זה בבת אחת כשעד היום לא נהגת כך ושנראה לי שלאור המצב (הפיזי והנפשי שלך) וגם באופן אובייקטיבי לגמרי, קשה נורא לעשות את זה בלי עזרה.
כדאי מאד למצוא מישהו שיוכל לתמוך בך וללוות אותך בתהליך (דרך אגב, איפה האבא בתמונה ??).
כתבו לך כאן עצות נהדרות אבל אני חושבת שיש מקום לתמיכה מערב לערוץ הוירטואלי. את לקראת שינוי. זה שינוי שכרוך אולי בקושי ובהקניית הרגלים חדשים ושבירת דפוסים שמוכרים לך, בדיעבד תראי כמה הוא היה מבורך עבור כולכם, אבל לבד, קשה קשה לעשות את זה.

אפשר לקבל תמיכה של פרחי באך, אפשר לקבל ליווי של גורמים כמו מכון אדלר (למיטב ידיעתי אפשר להגיע אליהם כמשפחה ולהציג את המצב והם נותנים הדרכה לתמיכה), מטפל זוגי, אולי אפילו מאמנת (את יכולה לקרות את הבלוג של אמא לשלושה ) בכל מקרה מישהו שיוכל ללוות אותך, להכיל את הדוגאמות והקשיים שעולים בדרך ובעיקר לעזור לך להתמודד עם הדברים שעולים:
קושי ופחד מעימות (עימות הוא הזדמנות, לא חייבים להתעמת אבל גם לא צריך לחשוש ממצב שבו לשני אנשים קרובים יש דעות הפוכות ומנוגדות, זאת באמת באמת הזדמנות, לפגוש את עצמך, את רצונותייך ולהצליח להעביר אותם ולעמוד עליהם למרות דעה הפוכה וקושי שהם מעוררים).
חוסר בזיהוי גבולות העצמי וכו' וכו'.

לפעמים כשחושבים על טיפול, זה נראה לנו יקר ומורכב וכו'. אני אוהבת להזכיר לעצמי ולחברותיי שהעלויות של הטיפול צריכות להתחלק במס' בני המשפחה, כיוון שהתועלת שלו היא לא רק של המטופל אלא כמובן של כל המשפחה (וככה כשמחלקים 200 ש"ח ל- 4 או 5 מבינים שההוצאה הרבה פחות נוראית ממה שנדמה לנו

)

בהצלחה

אולי אפשר להשיג פרקים ישנים ולצפות בהם?

ייש ב אינטרנט הכל

מיכל דליות פשוט מעולה ומכל הקטעים שראיתי מהתוכניות שלה התפעלתי עמוקות.
גם אני לא מזלזלת ב'סופר נני', ובכלל,
המצב שלכם נשמע לי מאד לא נעים ודורש שינוי עמוק מעבר לעצות ספציפיות של מה לעשות בעניין היוגורט והמקלחת. לפעמים צריך מישהו שיתן מבט מבחוץ ויראה את הדברים בפרספקטיבה אחרת, כמו גם מישהו שילווה אתכם בדרך לשינוי ויתמוך ברגעי המשבר.
לא חייבים טיפול, אפשר גם ללכת ל'הדרכת הורים' במכון אדלר או בכל מקום שמתאים לכם ולסגנונכם ההורי ולערכים שלכם (נדמה לי שאפילו זה מסובסד בחלק מהקופות)
לא הייתי מזלזלת בתופעות שתארת למעלה, הם היום בני 4 ו-5 ולא מכבדים אפילו את גבולות הגוף שלך. כשיהיו בני 14 ו-15 זה יהיה הרבה יותר מסובך ומסוכן. זה לא בעניין של להגיד נו נו נו אלא נראה לי שכדאי לקחת עזרה, עמוקה ורצינית, מעבר לעצות וטיפים, ולהשקיע את הזמן, המאמץ והכסף הדרוש, כמה שיותר מהר.

_הוא שיקף וחידד לה את מצבה וזה חשוב מאוד
ומה שמסכם לדעתי יפה את הבעייתיות הוא המשפט שכתב:
לא לימדו אותם כישורי חיים שנחוצים להישרדות ולהצלחה בחברה._

כרמל האורחת תודה

ומסכים מאוד עם מה שכתב צפריר בציטוט ובייחוד עם זה
הילד סומך עלייך שבמידה ויעשה משהו נאמר מסוכן לחייו - תהיי שם ובסמכותך כהורה תמנעי ממנו התנהגות שכזו.
כשאם מעדיפה שלא להגיע לעימות עם ילדיה ומאפשרת להם להוציא בכוח כבל חשמל מהשקע - היא לא מונעת מהם לסכן את חייהם ואת בריאותם. כשאם הרה מאפשרת לילדים לקפוץ על הבטן - היא לא מונעת מהם לפגוע בתינוק. לי נראה שהכי דחוף לטפל במצבים שבהם הילדים מסכנים את חייהם, את בריאותם ומסכנים אחרים. ולדעתי כדאי לעשות זאת לפני שהתינוק יוולד...

ועד עכשיו התאפקתי משום שלא התחשק לי לקרוא תגובות "יפות". אבל יותר חשוב לי להעביר את המסר שלי: ילדים בני 4 ו-5 לא יודעים להעריך באופן מלא או בכלל סכנות שונות, וזה אחד מהתפקידים של ההורים למנוע מהם לסכן את עצמם וללמד אותם איך לא לסכן את עצמם. גם אם הם ייללו וגם אם הם ינדנדו וגם אם הם יצעקו. אחד מהסימנים המובהקים של הזנחה היא שלא מגינים על ילדים ממצבים שמסכנים את חייהם ואת בריאותם, ולא משנה מה הסיבה לחוסר ההגנה מסכנות. ואני לא אומר שאת אם מזניחה. אני אומר שכפי שאת מעידה על עצמך, חשוב לך להימנע מעימותים, ולפי הדוגמאות שנתת זה נכון גם במקרים שבהם הילדים מסכנים את עצמם ואת זולתם.

מיכל דליות פשוט מעולה ומכל הקטעים שראיתי מהתוכניות שלה התפעלתי עמוקות.
חוץ מהקטע של ההרדמה - לשיטתה כל הילדים חייבים להירדם אך ורק במיטתם ולבד.

חוץ מהקטע של ההרדמה - לשיטתה כל הילדים חייבים להירדם אך ורק במיטתם ולבד.
יצא לי להיות בהרצאה שלה לא מזמן.
היא אמרה שילד צריך להירדם במיטה שלו אם להורה לא מתאים שהוא ישן איתו במיטה.

אני ראיתי רק פרק אחד שבו היא החליטה שאבא (מהסוג שמתחשק לבעוט בו ) ירחץ ילדה שהוא בחיים לא ניהל איתה שום פעולה שיחה או מגע וכל מה שהראו זה דלת סגורה ופס קול של ילדה צורחת
לי זה לא נשמע מכבד בכלל אני רוצה לדמיין אותה שיבוא איש זר ויקח אותה בצרחות ובכוח להתקלח . מקלחת היא פעולה מאוד אינטימית (כן גם אם מדובר בילדה בת4) ולכן לתת לזר (גם אם הוא הורה)לבצע אותה זה ממש לא לעניין .

תודה במבי ק, אני אפנה לי זמן לצפייה בקרוב.
לשיטתה כל הילדים חייבים להירדם אך ורק במיטתם ולבד.
דווקא את זה הילדים שלי עושים בד"כ (-:

פה אני מראה רק צד אחד של החיים שלנו. לרוב הם ילדים שמחים ומצחיקים וכיף לי להיות איתם. כשהם עושים משהו מסוכן או אסור (לדעתי) אני בהחלט כועסת. הבעיה היא שאני לא יודעת איך לכעוס - אני בד"כ צועקת או מענישה. לעמוד ולהגיד "אני כועסת"?
אני לא יודעת איפה לשרטט גבולות, כלומר, מה חשוב (ברור שלחגור חגורות בטיחות או לא לגעת בחשמל) אבל עד כמה זה חשוב להתרחץ כל יום? אני אוהבת להתרחץ. זה אומר שזה בריא? נכון? מה לגבי השיניים? לפעמים אני חושבת - אלו רק שיני חלב, אולי אני אניח להם ובסוף הם ילמדו לצחצח. אני מקפידה על צחצוח פעמיים ביום, לא אוכלת טופי או מתוקים דביקים ובכל זאת יש לי חורים. מה זה אומר?
יש דברים שלפעמים לא מפריעים לי - נניח שיהיו ערומים ימים שלמים, אבל אם הם בחוץ בשמש אני כן רוצה שיתלבשו ואם זה בלילה קר - כנ"ל.
אם אין לי כוח לבשל, זה בסדר לאכול טוסטים וגרנולה כל היום. אם אני מבשלת אוכל טוב - אז זה מה שאוכלים. למה לא טוסט?
רוב המריבות הן על דברים "אפורים" - זה המצב כרגע. מחר זה יכול להיות אחרת.

והגיע הזמן לטפל בפחדים ובחרדות שלך מילדים קטנים.
מה???

אז אני צריכה לזכור את זה עד הפעם הבאה שנלך לקניות ונקנה יוגורט?
כן!!!!

אבל כן רוצה להימנע מעימותים.
את רואה בעצמך מה המחיר...

יקירתי, את האמא, ויש דברים שאמהות קובעות. למה? ככה.

<לפעמים ככה זו תשובה מצויינת>

את רק צריכה לחשוב מה חשוב לך. לא כל דבר מוכרחים להסביר לילדים.

אולי זה לא קשור...אבל פעם בא לביתנו ילד בן 3 עם אמו לשחק עם הבכור שלי. ילד שלא אומרים לו "לא". הוא הרביץ לילד שלי, הרס לנו את הבית ובסוף העיף לי (כן!!) סתירה כל כך כואבת....
הייתי בשוק שלא ידעתי אפילו איך להגיב....למזלי הם עברו דירה ולא באו אלינו מאז...
האמא הזו סיפרה שהילד מרביץ לה...
אין לי ממש תובנות פשוט הרגיש לי לשתף אותך וילהלמה בושה (מאיפה השם הזה???)
וגם שולחת לך חיבוק, זה בטח לא קל אבל עצם פתיחת הדף הזה אני בטוחה כבר מעלה דברים למודע וגורמת לשינוי חיובי.
אני הרבה חושבת על מה הם הגבולות שלי וזה הרבה פעמים ממש לא ברור לי...יש לי הרבה עבודה בנושא ואני שמחה שפתחת את הדף! תודה @}

את רק צריכה לחשוב מה חשוב לך.

נכון!! כשזה ברור לנו זה גם עובר ברור לילדים ואז לא צריך הרבה דיבורים...

נראה לי שכדאי להתמקד במצבים מסכני החיים והבריאות, ורק בשלב הרבה יותר מאוחר במצבים כגון שפיכת יוגורט במכונית, זריקת חפצים על הרצפה ומקלחת.

כשהם עושים משהו מסוכן או אסור (לדעתי) אני בהחלט כועסת. הבעיה היא שאני לא יודעת איך לכעוס - אני בד"כ צועקת או מענישה. לעמוד ולהגיד "אני כועסת"?... מה חשוב (ברור שלחגור חגורות בטיחות או לא לגעת בחשמל)
במצבים של סכנה לחיים לא צריך לכעוס ולא צריך לעמוד ולא צריך לומר "אני כועסת". פשוט אין זמן לזה! צריך למנוע מהילדים לסכן את חייהם!!! למנוע! למנוע מהם להוציא בכוח כבל חשמל מהשקע, למנוע מהם לגעת בחשמל, להקפיד על כך שיחגרו חגורות בטיחות. כל זה במסגרת ניסיון לשמור על חייהם. בזמן הסיטואציה צריך למנוע מהם לעסוק בפעילות מסכנת חיים, ולאחריה צריך לעשות כל מאמץ כדי שבכלל לא יגיעו למצבים מסוכנים. כמו כן צריך למנוע מהם לסכן באופן ממשי את הזולת, למשל למנוע מהם לקפוץ על עובר ברחם.

מה לגבי השיניים? לפעמים אני חושבת - אלו רק שיני חלב, אולי אני אניח להם ובסוף הם ילמדו לצחצח. כאן עברנו מסכנה ממשית לחיים לסכנה לבריאות. יש כאן באתר דפים המסבירים כיצד ניתן לשכנע ילדים לצחצח שיניים בלי כפייה. וחשוב להדגיש שאם יש עששת על שיני החלב היא עוברת לשיניים הקבועות...

אני לא יודעת איפה לשרטט גבולות.
את חייבת לדעת
בגלל זה נוצר הכאוס את חייבת לשבת עם עצמך ולהחליט מה הכי חשוב לך. לאחי הכי חשוב שאחרי נטילת ידיים הילדים לא ידברו ,בעיני זה שטויות .
לאחי הכי חשוב שהילדים יהיו לבושים בצניעות בעיני ילדים ערומים הם יפים וטובים .
לאחי חשוב שידברו יפה לי חשוב שלא יצעקו או ייללו.
בעיני לאכול מול הטלוזיה זה אסון והנה אתמול מישהי כתבה שהיא נותנת לילד קציצות מול קלטת והוא טורף אותן .
לצחצח שיניים (גם חלב) זה מה זה חשוב בעיני האיש שאני גרה איתו (כן זה שלא מתקלח )
בעיני מותר לאכול הכל ,בעיניו רק ירקות פירות ושוקולד .
כדאי לך לחשוב מה חשוב לך בטיחות, כבוד ,רצינות ,תחליטי לבד אבל מרגע שתחליטי תעבירי שם את הגבול .
הילדים שלך מאוד מבולבלים מהמצב כרגע לכן הם עוברים כל גבול יהיה לכולם יותר נוח אם יהיו גבולות (וזה לא משנה אם סוניה או אני או מישהו אחר יחשבו שהילדים מטורפים לא מחונכים שובבים או מופרעים) חשוב שלך יהיה נעים בחברתם .
ובעיני גם חשוב שבריאותם ושלומם הגופני והמנטלי לא יהיו בטווח סכנה.
לפי מה שחשוב לך תקבעי את הכללים

_אז אני צריכה לזכור את זה עד הפעם הבאה שנלך לקניות ונקנה יוגורט?
כן!!!!_
קודם כל, כן. אבל זו היתה רק דוגמה לסיטואציה ולתגובה מונעת אפשרית. כבר כתבו לך קודם: אם יש כלי זכוכית יפים שאת אוהבת, כדאי להסתיר אותם במקום גבוה. אבל גם זו כמובן דוגמה. את יכולה לחשוב על עוד דוגמאות לדברים שאת רוצה לשמור עליהם (על הדברים) או על דברים שאת רוצה לשמור את הילדים מפניהם - ולנסות להרחיק אותם ממגע ידיהם. להעלות הכל למעלה, לסגור במקומות סגורים או נעולים וכו'.

מצד שני, אם את לא רוצה לטרוח, סימן שאת בוחרת שהמצב ימשיך כפי שהוא. את אמנם ביקשת עצות אבל את לא חייבת לקיים אותן. אם שוב תיתני יוגורט ותאפשרי את כל הדוגמאות הרבות המתאימות לכאן (למשל תמשיכי להניח חפצים שבירים במקום שהם יכולים להגיע אליו וכו') - הם ימשיכו למרוח את הריפוד של המכונית ביוגורט, ימשיכו לרקוד על שברי כלים ועוד. ואם זה ימשיך לקרות, סימן שזו הבחירה שלך. וכל זה הרבה פחות חשוב לדעתי מאשר לשמור על חייהם ועל בריאותם...

ובעיני גם חשוב שבריאותם ושלומם הגופני והמנטלי לא יהיו בטווח סכנה.
בדיוק!

לעמוד ולהגיד "אני כועסת"?

כן
את יכולה גם ליצור דרגות כמו אני כועסת אני מאוד כועסת ואני רותחת .
פשוט תגידי מה שאת מרגישה
אפשר גם אני מאוכזבת (במקרה היוגורט למרות שהאכזבה הייתה צפויה)

_לעמוד ולהגיד "אני כועסת"?
כן._
כן, אבל רק במצבים שלא מסכני חיים. במצבים מסוכנים, קודם פועלים ומונעים את הסכנה, ורק אח"כ מדברים.

ויש דברים שאמהות קובעות. למה? ככה.
התשובה היא לא ככה אלה כי אני המבוגר האחראי כאן וכך אני חושב שנכון .

לו רק שיני חלב, אולי אני אניח להם ובסוף הם ילמדו לצחצח.
לא רופאת שיניים או רופאה בכלל, אבל למיטב ידיעתי הזנחה של שיני החלב יוצרת נזק קבוע לשיניים הקבועות. שלא לדבר על חשיבותה של יצירת הרגלים. האם זה עוזר לך לא להגדיר את זה כמשהו "אפור" אלא כמשהו שרלוונטי לבריאותם במשך כל חייהם?
אני מקפידה על צחצוח פעמיים ביום, לא אוכלת טופי או מתוקים דביקים ובכל זאת יש לי חורים. מה זה אומר?
שיש גם תורשה בעניין ולא הכל בשליטה שלנו. במלים אחרות, זה אומר שלולא היית עושה מה שאת עושה בעניין, המצב כנראה היה הרבה יותר גרוע. ומאחר שיש סיכוי שהגנטיקה הזו עברה לילדים שלך -- עוד יותר חשוב להקפיד על זה. אם את ממתנגדי הפלואוריד או מה שלא יהיה -- יש תכשירים "טבעיים" (המרכאות הן מפני שזה עדיין מעובד וארוז בבקבוק). אבל לדעתי אי אפשר לוותר על צחצוח.

בגדול, מאד מוכרת לי הסיטואציה של לדון עם עצמך שעות בנכונותו של גבול זה או אחר ובינתיים לא להראות שהוא שם. הייתי עושה זאת הרבה בתחילת הדרך המקצועית שלי -- איכשהו דווקא האמהות גמלה אותי מזה במידה רבה, כי אי אפשר להחזיר את הילד אחרי 50 דקות.

אמא יקרה,
כתבת:
אני לא יודעת איפה לשרטט גבולות. ואני שוב מדגישה ומרגישה שהילדים שלך באמת באמת מעניקים לך הזדמנות נהדרת.
שבי עם עצמך (או אתנו או עם מי שמתאים לך...) ותנסי להרגיש דרך הגוף. איזה דברים שאנשים אחרים יכולים לעשות לך צורמים לך בגוך, או שהאנשים יכולים לעשות לדברים שיקרים לך.
ניח, אם מישהו יקלל את הבן שלך או יצעק עליו ? איך תרגישי מבפנים ? נסי למיין את הסיטואציות לפי תחושות הגוף. יש תחושות או תגובות שמרגישים נורא חזק בגוף.
לי אישית הבחינה הזאת מאד עוזרת. לפעמים מישהו אומר לי משהו, ורק אחרי כמה זמן אני קולטת שהגוף שלי ממש בסטרס ובמצוקה. כשאני משחזרת לאט לאט מה קרה לי אני מבינה ששוב אפשרתי למישהו לעבור את הגבולות האישיים שלי ולחדור לתחום שצריך להיות עליו שלט "אין כניסה".
אני לומדת את עצמי ואת הגבולות שלי (שחלק מהם כמובן משתנים וגמישים).
תני לעצמך את הזמן וההזדמנות. הגוף יכול להיות מצפן מעולה. עובדה שכשפתחת את הדף תארת כמה מקרים שנשמע שאכן נראו לך מוגזמים (עוברים כל גבול

). תתחילי משם, לאט לאט, אל תהפכי בבת אחת לשוטרת שכל היום רק צורחת "לא, לא, אסור אסור...".
אני מאמינה שככל שהעבודה העצמית שלך תהיה יותר עמוקה וממושכת, התוצאות יבואו יותר בקלות ותגלי שלפעמים, דווקא הצגה ברורה של הגבולות שלך, מונעת וחוסכת המון עימותים !!

גדול של תמיכה ועידוד ובכלל, תודה לך על ההזדמנות הזאת לחזור ולבדוק את עצמי ולהזכיר לעצמי לשמור על הגבולות שלי !

_חוץ מהקטע של ההרדמה - לשיטתה כל הילדים חייבים להירדם אך ורק במיטתם ולבד.
יצא לי להיות בהרצאה שלה לא מזמן.
היא אמרה שילד צריך להירדם במיטה שלו אם להורה לא מתאים שהוא ישן איתו במיטה._
והיא גם אמרה את זה בתוכנית הטלביזיה והבהירה את זה.
היא הבהירה את העניין במשפחה שבה ההורים בעצם ויתרו על המיטה שלהם וישנו בסלון וכדומה - לא שהם רצו מיטה משפחתית! אני בהחלט שמתי לב לזה, והקשבתי היטב (-:

הבעיה היא שאני לא יודעת איך לכעוס - אני בד"כ צועקת או מענישה. לעמוד ולהגיד "אני כועסת"?
כן.
צעקות ועונשים הם אלימות. לא ממש כדאי ללמד אותם באלימות לא להתנהג באלימות P-:

מה לגבי השיניים? לפעמים אני חושבת - אלו רק שיני חלב, אולי אני אניח להם ובסוף הם ילמדו לצחצח. אני מקפידה על צחצוח פעמיים ביום, לא אוכלת טופי או מתוקים דביקים ובכל זאת יש לי חורים. מה זה אומר?
א. לא, אלו לא "רק שיני חלב". הזנחה היום תעבור לשיניים הקבועות.
ב. אם תרגילי היום, הם ילמדו לצחצח.
ג. חורים לא נוצרים רק מטופי. נדמה לי שקורנפלקס ועוד כמה מזונות עוד יותר מסוכנים. ואם את מצחצחת הרבה שנים פעמיים ביום במשחות שיניים מסחריות, ומכניסה לגוף הרבה פלואוריד, אז זה מגביר את הסכנה לעששת )-: בניגוד למה שאמרו לך.
ד. "בכל זאת יש לך חורים" - זה אומר גם שיש לך בפה חיידקים אלימים של עששת, וזה אומר שאם הילדים אוכלים מפה לפה איתך אז הם בסכנה כפולה ומכופלת לחורים בשיניים, וזה אומר שגנטית הם בסיכון גבוה יחסית.

יש דברים שלפעמים לא מפריעים לי - נניח שיהיו ערומים ימים שלמים, אבל אם הם בחוץ בשמש אני כן רוצה שיתלבשו ואם זה בלילה קר - כנ"ל.
שימי לב:
עירום לא מפריע לך. יופי. לא צריך לשים גבול פה.
עירום בשמש כן מפריע לך - זה באמת לא אותו הדבר כמו עירום בבית. אז הכלל שלך הוא: בשמש צריך הגנה.
עירום בלילה קר מפריע לך - מפני שהם באמת נעשים חולים או שאין להם בעיה עם זה? זה למשל מקום שבו את יכולה לבדוק בינך לבין עצמך אם שווה לריב על זה או לא. יש ילדים שכאשר קר בלילה הם נעשים חולים, תמיד, או מנוזלים, או שזה גורם להם להתעוררויות מרובות ומתישות (להורים...). לעומתם יש ילדים, שקר בלילה ועליהם זה בכלל לא משפיע. הכללים שלך לגבי עירום בלילה יושפעו מהתשובה שלך הספציפית לסוגיה. גם ייתכן שמקס הוא מסוג א ומוריץ הוא מסוג ב, וגם זה בסדר.

_והגיע הזמן לטפל בפחדים ובחרדות שלך מילדים קטנים
מה???_
הם בסך הכל ילדים קטנים.
ובכל זאת את מפחדת להתעמת איתם - וזה מגיע למצבים מטורפים, שלא הייתי מדמיינת שאפשר להרשות (לקפוץ לך על הבטן כשאת בהריון בולט???? סליחה?!).
כתבתי את זה אחרי שקראתי את הניסוחים שלך. מתוך הניסוחים שלך עולה חרדה מהדיון עם ילדייך הקטנים. עולה פחד מהצעקות שלהם. עולה פחד מויכוח איתם. או למשל, את מוותרת ונכנעת כי את "עייפה". שתביני, אין שום מצב שאני אהיה "עייפה" מכדי לעצור מגע בכבל חשמל, או מכדי לעצור ילד שעושה כל דבר שמסכן את עצמו או אחר או דברים שחשובים לי. פשוט אין מצב!
לכן ברור לי שמה שמפריע לך איננו "עייפות" פשוטה, אלא חרדות. את מרגישה מאוד אשמה ומאויימת כשצריך להבהיר לילדים כללי התנהגות בסיסיים. בזה צריך לטפל.

ראיתי אתמול סופר נני (תודה במבי ק!) עד אמצע הלילה. אני עדיין מעכלת. זה היה מהמם.
רק אומר שהמצב שלנו בכלל לא כזה גרוע ושאני מרגישה מאוד אופטימית.

<הולכת לראות עוד>

רק אומר שהמצב שלנו בכלל לא כזה גרוע ושאני מרגישה מאוד אופטימית. יופי !!!!!!

לעמוד ולהגיד "אני כועסת"?
אני התחלתי לא מזמן לומר לבת שלי (בת 3) את זה ועכשיו כשאנחנו לא עושים מה שהיא אומרת (דורשת) היא אומרת לנו את זה בעצמה

.

גם לאחרונה התחלתי לומר לה ממש "אסור" או "אנחנו לא מתנהגים ככה" בקול יחסית תקיף. לא ראיתי את עצמי אי פעם מדברת ככה אבל זה שלב כזה בחיים שכמה שהיא ילדה טובה ומתוקה, היא עושה דברים לפעמים שפוגעים בי, בחפצים או בילדים אחרים.
זה לא כזה כיף הרגעים האלה, של החינוך התקיף, אבל זה כנראה חלק מהחיים. עדין נשאר רוב הזמן בו אנחנו מדברות ביננו בטון נחמד.

אני לא יודעת איפה לשרטט גבולות

זו הייתה הבעיה שלי תקופה ארוכה עם בני הבכור (כיום בן שבע). והתוצאה הייתה ביוק כמו שאת מתארת- תחושה של כאוס. אני ניסיתי לחא לגבש כללים אלא לזרום כל יום- אם היום הוא לא עייף למה שלא ישאר איתנו בסלון? אם הוא לא מלוכלך- אולי נוותר? לא הספקתי להכין ארוחת ערב- נו הוא אכל בינתיים וופלים שלקח לבד אז זה יהיה במקום... לי לא התאימו החיים תחת מערכת כללים נוקשה (אלק נוקשה, אני מדברת על דברים ברמה הבסיסית ביותר, וגם כיום הבית שלנו מתירני ומשוחרר ביותר), באיזשהו מקום לא התאים לי להיות "אמא", לא התאים לי שהילדים יעשו דברים "כי אמא אמרה". בסופו של דבר מי שנפגע מהמצב הזה הוא הילדים. הם לא רוצים להיות בנדיטים. הם רוצים להיות שובבים, אבל גם להיות ילדים טובים ורחוצים ונעימים. הם רוצים את אמא שלהם רגועה ונעימה ומחייכת. מה זה רוצים הם חייבים את זה! זה יותר חשוב להם מהביטוי העצמי בלפתוח את היוגורט או כל מאבק כזה.

מה שאני מנסה להגיד הוא שלעיתים הכללים הם שרירותיים, אבל תקופה מסויימת צריך לדבוק בהם ברמה סבירה (לחזור הביתה בשש וחצי אם הוחלט ששעת השינה היא שמונה), כדי ליצור איזושהי התנהלות סבירה. ילדים מאוד צריכים הרגלים, זה נעים להם, זה צפוי, זה עוזר ומשליט סדר. מציעה לך להתחיל מלחשוב, יחד עם בן זוגך, מה זה עוברכם בית שמתנהל באופן תקין, מה בזה מאיים עליכם.

עוד משהו שרציתי להגיד הוא שאצלנו הלידה של הבת השניה היא שהכניסה את הצורך בכללים כי זה כבר נהיה יותר מידי. אני בטוחה שבזיה שהוא מקום גם את כבר חושבת איך- כשיגיע הזמן בשעה טובה- תרדפי אחריהם עם תינוקת. אני חושבת שעכשיו הזמן.

בהצלחה, זה קשה אבל עובד. ולא, לא תהפכו לבית עם משטר קשוח. תמשיכו להיות משפחה נחמדה עם שני ילדים שובבים... אבל עם סדר יום ברור, ומספר כללים של אסור ומותר שיגרמו לך להרגיש מעט יותר בשליטה.

ילדים מאוד צריכים הרגלים, זה נעים להם, זה צפוי, זה עוזר
אני מסכימה מאד. יותר מכך, ריטואלים קבועים משרים תחושת ביטחון. גם אצל מבוגרים, כמובן. חלק מהמעבר שלי מהעבודה הביתה הוא ההליכה באותה דרך. משום מה זה מרגיע ועוזר "להשאיר מאחור" את יום העבודה. אותו אפקט יש ל"טקס שינה" אצל פעוט - מאפשר להפרד מהיום בצורה מוכרת וקבועה, ולהכנס למצב שינה בנכונות ושמחה. וזה לא אומר כמובן שצריך להיות פרוסים בנושא ולא להגמיש שום דבר אף פעם. בהחלט אפשר לאכול היום חטיף קטן לארוחת ערב (כי בילינו את אחר הצהריים אצל סבתא והתפטמנו עד אפס מקום), או להשאר ערים קצת יותר מאוחר כי אמא מתעכבת בעבודה וחשוב להספיק לתת לה נשיקת לילה טוב. אבל בשביל להגמיש צריך סדר בסיסי (אחרת אין את מה).

בסופו של דבר מי שנפגע מהמצב הזה הוא הילדים. הם לא רוצים להיות בנדיטים. הם רוצים להיות שובבים, אבל גם להיות ילדים טובים ורחוצים ונעימים. הם רוצים את אמא שלהם רגועה ונעימה ומחייכת. מה זה רוצים הם חייבים את זה! זה יותר חשוב להם מהביטוי העצמי בלפתוח את היוגורט או כל מאבק כזה.
מסכימה, לאו דווקא מהצד של סדר ושגרה, אלא גם מצד הרצף - הילדים שואפים ללכת בעקבותינו, ולא להוכיח לנו השכם והערב כמה פראיים ונפלאים הם וכמה מרוטים אנחנו.

פלוני אלמונית- נהנתי לקרוא את דברייך

רציתי לשתף אותך גם בכמה התנסויות מהימים האחרונים אבל לפני זה להגיד לך שאני מגלה, דרך הילדים ולמידת הגבולות שלי למולם, כמה קשה לי לשרטט את הגבולות שלי למול אחרים. אני שוב ושוב מתמודדת עם שכנים שעוברים את הגבול, אמא שעוברת את הגבול וכו' וכו'. כאילו כל העולם מרשה לעצמו דריסת רגל בחיי. ואני מתחילה להבין, שהילדים עוזרים לי להבין כמה אני צריכה גבולות, כמה חשוב לי לא לעבור את הגבולות שלי ולא לאפשר לכל אחד לעבור את הגבולות אליי.

אני לומדת איך לאט לאט לעצב את הדברים לא ממקום של כעס, אבל זה לא פשוט לי, לפעמים בגלל שכבר מזמן עברתי את הגבול שלי וכל מה שנשאר לי בסוף הוא כעס ילדותי על עצם זה שהועמדתי בסיטואציה כל-כך קשה עבורי...

אז כשהבן השני שלי העיר אותי בפעם השלישית באותו שבוע משנת צהרים נכספת ובדרך העיר גם את אחיו הקטן, אחרי איבוד עשתונות קל, הבנתי פתאם שאם אני לא ישנה, כלומר: הם רוצים אותי ערה, הם לא צריכים להנות ולצפות בתוכניות האהובות עליהם (אלו שהם רואים בזמן המנוחה שלי). והסברתי להם, שאם מעירים אותי, סימן שרוצים לעשות משהו איתי והוא יותר חשוב להם כרגע מהצפיה בתוכנית. מאד מאד השתדלתי, גם מול עצמי, לא לעשות את זה ממקום של עונש אלא להסביר שוב ושוב את הקשר הסיבתי.

אותו כנ"ל לגבי הצעצועים וסידורם. סכמנו בכמה וכמה שיחות משפחתיות שאם הם רוצים את כל הצעצועים בסלון (כולל חלקיקי פליימוביל בגדול מיקרון...) הם צריכים להרתם למלאכת הסידור בסוף היום. אחרת, הצעצועים מועברים אחר כבוד לחדר נפרד ושם לא אכפת לי מה הם עושים איתם (שוב, לא ממקום של ענישה, פשוט סיבה ותוצאה, בעיה ופתרונה). עברו כמה ימים ושוב ושוב גיליתי שאני כועסת בסוף היום. אוספת וקוצפת. למה מגיע לי עונש כזה של כל-כך הרבה כעס ? מי בכלל מרוויח משהו מהרגשות המגעילים האלה ?? אז הסברתי שהצעצועים חוזרים לחדר המשחקים כדי שאני לא אצטרך לכעוס יותר. עשינו מזה ממש אירוע והילדים החליטו ביחד על החוקים של חדר המשחקים שלהם, תלינו על הדלת וקשטנו. הם קבלו אחריות ורשות לעשות בצעצועים כחפצם ואני קבלתי סלון קצת יותר מסודר. כולנו הרווחנו הרבה פחות כעס והנמכה משמעותית של הדציבלים בבית...

רסיסים של אור, הזדהיתי עם כל מה שכתבת, כולל הדוגמאות, ובעיקר עם הניסיון לא להתייחס לזה כעונש גם בינך לבין עצמך.

פלוני אלמונית- נהנתי לקרוא את דברייך

תודה. שימחת אותי.

נזכרתי באנקדוטה קטנה אבל אולי משמעותית. כשניסיתי להרדים את הבן שלי, כשהיה בערך בן חצי שנה- ממש תינוק, ביקשתי שישכב. הוא תמיד היה צוחק ונעמד, עושה מה שבא לו. יום אחד כנראה מעט הרמתי את הטון והוא נשכב, לבקשתי. אני זוכרת את ההרגשה- הלב שלי צנח, ולא, לא מאושר. היה לי כל כך קשה שהילד שלי נשמע לי. הרגשתי כמו מישהו שלקח חיית פרק יפיפה והתחיל לאלף אותה.

זו הייתה תחילת הדרך שלי עם המושג הזה שנקרא "חינוך" כשעד היום אני לא בדיוק יודעת מה זה אבל ללא ספק יש לי קושי עם העובדה שאני מקבלת סמכות על אדם אחר. לקח לי שנים להבין שכן, יש לי סמכות על אדם אחר (הילדים שלי) ואני צריכה לעשות זאת בתבונה, בכבוד, במחשבה- אבל כן לעתים אני פשוט צריכה להגיד להם מה לעשות. כמובן שהשאיפה היא שמברבית המצבים הם יפעלו מרצונם ומהבנתם, וכן שיגדלו ואצטרך לפחות ופחות סמכות, אבל אי נטילת הסמכות במקומות מסויימים יכולה להיות לא פחות בעיתית מנטילת יתר של סמכות.

פלוני אלמונית חשבתי להתחיל לצטט מדברייך, אחר כך גיליתי שבא לי לצטט את כולם... תודה

תודה על התשובות החכמות.
אני מצליחה והילדים יותר שמחים.
שאלות פרקטיות:
אם אני שולחת ילד ל"פסק זמן" והוא לא רוצה ללכת - מה לעשות? אני לוקחת אותו, שמה אותו בחדר ויוצאת. הוא בא אחרי. מחזירה אותו. עשר פעמים אולי. או שאני נשארת איתו ואז גם אני בעונש.
צחצוח שיניים - אם נועל את הפה ותופס לי את הידיים כדי שלא אצחצח לו? אם צועק שכואב ברגע שהמברשת נוגעת לו בפה?
אם הולכים לישון ולא מצליח להירדם כי לא עייף?
אם בארוחת לא אוכל כי לא רעב ואחר כך מבקש לאכול? לא נרדם מרוב רעב?

אני לוקחת אותו, שמה אותו בחדר ויוצאת. הוא בא אחרי. מחזירה אותו.
למה המספר עשר מסמן את הסוף ? אסרטיביות היא שהחזרת אותו פעם אחת יותר משהיה לו כוח לצאת. תמשיכי להחזיר אותו .ולא להשאר איתו (הוא פשוט בודק את סף השבירה שלך .
(אולי אם היית כותבת מאה הייתי חושבת שצריך פתרון אחר )
אם נועל את הפה ותופס לי את הידיים כדי שלא אצחצח לו?

אם צועק שכואב ברגע שהמברשת נוגעת לו בפה?
אפשר למצוא עוד אדם שיעזורבמשימה ? אפשר תוך כדי לספר שיפור לנסות להצחיק לשפר את המצב רוח ?

אם הולכים לישון ולא מצליח להירדם כי לא עייף?
מותר לשבת או לשכב במיטה בשקט אם לא נרדמים . עוד שיטה מעולה היא להציע שהוא ישכב במיטה 20 דקות ואם לא ירדם אז את תגידי לו לקום (עוד לא פגשתי יותר מילד אחד שנשאר ער) אם הוא אכן ער בתום העשרים דקות להרשות לו לעסוק בפעילות רגועה מחוץ למיטה . אם הוא תמיד ער לאחר את שעת השינה או לעייף יותר במשך היום (מנסה לדמיין אם אני הייתי חייבת ללכת לישון בשמונה כשאני עדיין לא עייפה מצד שני לבדוק אם הוא לא משתמש בחוסר עייפות ככוח נגד הכללים החדשים )

אם בארוחת לא אוכל כי לא רעב ואחר כך מבקש לאכול? לא נרדם מרוב רעב?
לקבוע שעה שעד אליה אפשר לבקש אוכל אצל אמא שלי זה נוסח כך
"בעשר המטבח נסגר"
אפשר להשאיר את הצלחת עם האוכל שלו על השולחן וכשהוא כן רעב עד חצי שעה לפני שעת השינה להציע לו אותה .
הרבה ילדים משתמשים ברעב ועוד יותר מזה בצמא כדי לאחר את השינה שלהם (תביאי לי מים, תביאי לי מיץ-מכירה?)
הבחירה בזה היא מאוד קמעית כי איזו אמא תרצה ילד שילך לישון רעב(חס ושלום אצלנו בפולין )
אבל אם הילדים יאכלו באופן פחות או יותר מסודר אין סיבה שיגיעו לארוחה לא רעבים (כלומר עברו כ2-3 מהפעם האחרונה שהם נישנשו ,נגיד תה של חמש או ארוחת ארבע,) אם יש כאוס בשעות האכילה אכן יתכן שילד לא רעב ואחר כך כן רעב לכן הייתי מנסה לפתור גם את זה לקבוע את שעות הארוחה בכלליות ארוחת בוקר עד שמונה תשע ,ארוחת עשר ,ארוחת צהריים ,כעבור שלוש שעות תה ועוגיה ,ואז ארוחת ערב) (בעיני מדהים לראות שבכל התרבויות (מקיבוץ ועד הבית הבריטי) כל הארוחות האלה נמצאות ביום-לא יכול להיות שבמקרה)
האם הודעת לילדים שעומד להיות שינוי ? יכול להיות שהודעה כזאת תקל עליהם להבין מה השגעון הזה מצידך

התשובות שלי קצת שונות...

אם אני שולחת ילד ל"פסק זמן" והוא לא רוצה ללכת - מה לעשות?
להבין שפסק זמן היא שיטה, אני מחפשת דרך עדינה להגיד את זה, שלא מתאימה לכל ילד. אני לא אוהבת אותה בכלל. מכנית כזאת ובלי היגיון פנימי.

צחצוח שיניים - אם נועל את הפה ותופס לי את הידיים כדי שלא אצחצח לו? אם צועק שכואב ברגע שהמברשת נוגעת לו בפה?
לעזוב. לדבר איתו על זה בזמן אחר, רגוע, לחשוב יחד על פתרונות לפני שמתחילים ונכנסים ללחץ ועצבים. להסביר לו למה חשוב בעיניך שיצחצח. לבדוק מה כואב, לשאול איפה ומתי כואב בדיוק, לנסות להימנע ממה שכואב. אולי הבעיה היא המשחה - לצחצח בלי משחה. הכי חשוב - לדבר ולהתכונן לזה לפני, כשעדיין רגועים.

אם הולכים לישון ולא מצליח להירדם כי לא עייף?
אם הוא לא עייף - למה שיישן? אם הבעיה היא שאת צריכה את הזמן שלך - מובן ומוכר! - אז שוב, לדבר על זה מראש ובזמן ששניכם רגועים, להסכים על דברים שהוא יכול לעשות בלי להצטרך אותך, ואם הוא מנסה בכל זאת לגרום לך לעשות דברים שלא מתאים לך לעשות בשעה כזאת, תזכירי לו שאת בשעה כזאת לא מטפלת בו. אני אומרת להם בצחוק: "אמא סגורה". בדרך-כלל הכל רגוע ושקט, כי דיברנו על זה קודם והם כבר יודעים (ולפעמים רבים ומתעצבנים; אין מאה אחוז). קורה שהם שוכבים על הספה בסלון עד שהם נרדמים, ואני מעבירה אותם למיטה.

אם בארוחת לא אוכל כי לא רעב ואחר כך מבקש לאכול? לא נרדם מרוב רעב?
לא מאמינה שילד צריך לאכול כשהוא לא רעב, או לא לאכול כשהוא רעב. שוב, אני מנחשת (השלכה - ככה זה אצלי) שהבעיה היא להכין לו אוכל מאוחר בלילה. אצלי, אם אחרי שעת ה"השכבה" הם רוצים לאכול, אני מפנה אותם אחר כבוד למטבח, שימצאו להם משהו שהם יכולים לאכול בלי להטריח אותי, ומזכירה להם לצחצח שוב שיניים אחר-כך. לגבי השימוש בזה כדי להפעיל אותך ולא ללכת לישון - ברגע שאת מוציאה את עצמך מהמעגל הזה, זה לא ממלא יותר את התפקיד הזה. אם הצורך שלו הוא לא לאכול אלא משהו אחר, זה יעזור לו להתמקד במה שהוא באמת צריך.

זו דעתי!

דעתך נפלאה לילדים שעמדו איתם על הגבולות מרגע שהם נולדו ולא מתאימה כלל לילדים שנמצאים בפעם הראשונה במצב שלא ה כ ל מותר פתאום יש כללים והם יעשו הכל כדי לבטל אותם כי זה לא רגיל להם ולא מתאים להם או כמו שילדים אומרים לא בא לי .
ילדים שיש להם גבולות מיומם הראשון לא זקוקים לפסקי זמן כי הם לא מציקים ברמות שילדים שלא היו להם גבולות אף פעם יציקו וזאת חויה שמי שלא פגש אותה לא מבין כל כך על מה מדובר (לא רומזת עליך באופן אישי זוכרת את הפעם הראשונה שאני פגשתי ילדים כאלה - לא דומה לכלום שהכרתי לפני כן)
זאת דעתי
בעיני ללכת לישון בסלון זה מאוד גרוע כי זה לא פוגע בהבנה של מה עושים איפה שזה בסיס של יצירת גבולות כמו ,סליחה ,שלא מחרבנים במטבח
ולא אוכלים בשירותים.
מה שכן נכון לטעמי בהודעה שלך זה שאפשר בהחלט לצחצח בלי משחה במיוחד בשלב הזה שהמטרה היא רק להתרגל לרעיון ששיניים מצחצחים .
כמו שאפשר להתחיל מצחצוח אחד ביום (ערב יותר חשוב) וממנו לעבור לשניים ומשם לשים משחה ואחר כך להתרגל לחוט דנטלי.

תזכירי לו שאת בשעה כזאת לא מטפלת בו.
בעיני רעיון גרוע מאוד הרי הוא לא באמת יכול להבין למה הוא רגיל לזמינות(והיא מגיעה לו )אז למה פתאום אמא סגורה ואם היא סגורה למה היא נראית אותו דבר כמו שהיא נראית בזמן שהיא פתוחה ?
עדיף בהרבה בעיני לקבוע שעה שבה נכנסים למיטה ומבלים בה מותר לקרוא או לצייר כדאי לישון אסור להציק ולא קמים.
אני תמיד גם מציעה להשאר איתם עד שירדמו -זה נראה לי עוזר .

ארוחות- האם התחלת להכניס סדר בארוחות? שעות מסויימות שבהן לא אוכלים?
אולי זה יפתור את בעיית ה"לא רעב" בארוחת ערב.

שינה- לפעמים עוזר אם לפני ההליכה לישון יש טקס שמוריד לאט לאט את האנרגיות השובביות.
מקלחת, סיפור, שירי ערש, ליטוף ומסז' קל. ואם אכלו בזמן א.ערב אז הרעב לא מטריד.

צחצוח שיניים- כדאי להסביר את ההגיון מאחורי זה. מה יקרה לשיניים אם לא נצחצח וננקה אותם.
מסכימה שכדאי לצחצח בלי משחה. (אני עושה את זה לעצמי. לא זקוקה לפוספטים במשחה).
אפשר אולי שגם את תצחצחי לעצמך באותו זמן והוא יחקה אותך.

פסק זמן- השארתי לסוף כי זה לא משהו מחוייב המציאות. אני ניסיתי עם ילדיי כשהיו בגילך וזה
לא התאים לי. אולי אפשר ליצור פסק זמן שונה. למשל, קריאת ספר ביחד. לעזור לך במשהו שאת
עושה (בישול, קיפול כביסה). סתם חיבוק באמצע היום עם מסז' נעים בגב. דברים שמרגיעים.

אילה, אני מתארת לעצמי שאת מכירה יותר ילדים ממה שאני מכירה, ואני מתבססת על מדגם די מוגבל. אבל אני לא מכירה ילדים שישבו בשקט בפסק זמן ולא יקומו מהמקום. ואם יש ילדים כאלה, זה נראה לי קצת עצוב. בהרגשה שלי, "פסק זמן" הוא עונש שלא קשור לתוצאה של המעשה, בניגוד לדוגמאות שנתנה רסיסים של אור שהן יפות בעיני. ככזה, פשוט כל המטרה שלו היא להכניע את רוחו של הילד. שפה חזקה, אבל ככה אני מרגישה.
אני לא מרגישה שיש בעיה עם ללכת לישון בסלון. אפשר ללכת לישון בסלון, ואסור לחרבן במטבח, מה הקשר? טיעון "המדרון החלקלק" הוא טיעון שרירותי שאפשר להפעיל אותו תמיד, לכל כיוון. למה לישון אפשר רק במיטה, אבל לקרוא בכל מיני מקומות? אין צורך להיות יותר נוקשה ממה שבאמת נחוץ לי רק כדי ליצור סמכות. להפך - לשמור את האנרגיה למריבות על דברים חשובים.
לגבי הזמינות של אמא בשעות שונות - אני חושבת שאת לא נותנת לילדים מספיק קרדיט. הם לא צריכים אותי תמיד אחידה, תמיד באותה רמת זמינות, תמיד באותו מצב רוח. אם אני עייפה, לא אעמיד פנים שאני לא עייפה כדי שתהיה אחידות והם לא יתבלבלו. ולהיפך, אם אני לא עייפה ויש לי כוח כרגע להשתולל איתם, או להכין להם ארוחה עם שבע מנות לכל טעם, אני לא אעצור בעצמי כדי שהם לא ירצו גם אחר כך. עכשיו מתאים לי, אחר-כך לא, מה הבעיה?
להישאר איתם עד שירדמו - אני בעד זה, אבל לפעמים זה לוקח המון זמן וזה קשה. היו תקופות שזה היה אחד הדברים הכי קשים בעולם בשבילי. היום אני מסוגלת בדרך כלל להישאר איתם עד שהם נרדמים, ואני שמחה על כך.

תסלחי לי אלמונית אבל השיטה שתיארת (כן כן ראיתי אותה בטלויזיה והזדעזעתי) היא לא חינוך, זה פשוט אילוף.

כשמשהו באמת מרגיז אותכם אבל ממש- לא בא לכם לפעמים לשכב על הריצפה ולצרוח בכל הכוח עד שאתם נרגעים?
יש את הגירסה של המבוגרים (לפחות אצלי) לצעוק להתעצבן לטרוק דלת וזהו, אני לא יכולה להעלות על דעתי איך הייתי מרגישה אם ברגע שכזה בן זוגי היה לוקח אותי בכוח מכניס אותי לחדר סוגר את הדלת ולא נותן לי לצאת, את יכולה לדמיין איך את היית מרגישה?