אני לא ממש מבינה עדיין את הרצון שלי לכתוב בכלל..
לפני ארבעה חודשים איבדתי ילד מוזר לכתוב איבדתי אני יודעת איפה הוא בערך..
הוא בבית קברות באיזור בית שמש
יש לנו ילד בן 4.5 וילד סנדוויץ בן 1.5
הלידה של הראשון היתה נוראית מלאת התערבויות כך שההריון השני היה מלחיץ ומפחיד לא הפסקתי לקרוא סיפורי לידה
ברוך השם הלידה השנייה הייתה מדהימה וכל החששות נעלמו ברגע וכל כך נהניתי משני הילדים זאת היתה תקופה מאושרת מאוד לא היה קשה בכלל.
בעקבות החוויה הטובה בעלי ואני הרגשנו שאנחנו רוצים עוד ילד וממש התאכזבנו בפעמיים שקיבלתי מחזור.
ואז באיזה שישי בצהריים בדיוק כמו בהריון הקודם גילינו את ההריון וכל השבת התרגשנו ושמחנו.
ההריון הזה היה קל יותר מהקודמים
רק הצטערתי שאין לי כוחות גם להניק וגם להריון ואיכשהו לא לקחנו את זה בחשבון לאחר שאת הגדול הנקתי עד גיל שנתיים כאב לי על כך שהשני מקופח אבל ברוך השם שהוא כאילו הבין את המצב והתבגר בשנייה וממש התאים את עצמו ועדיין כזה
לא יאומן שהאפרוח הזה עוד לא בן שנה וחצי אפילו..
בסקירה ראשונה הכל טוב. הלכנו כי רצינו לראות מה יש לנו אני והבן הגדול היינו בטוחים שזאת בת ובעלי אמר שזה עוד בן
הלכנו כולנו ביחד לסקירה בעלי עם האפרוח על הידיים והגדול יושב לידי על המיטה
הרופא אומר שזה בן והגדול מתווכח איתו ואומר לו ״ עוד מעט תראה שזאת בת״.
לסקירה השנייה כמעט ולא הלכנו כי גם ככה מבחינתנו זה תמיד היה סתם כי זה מגניב ולא כי רצינו לדעת אם משהו לא בסדר
ברגע האחרון החלטנו ללכת היה יום שישי קיווינו שזה ילך מהר ושנספיק ללכת לאכול במסעדה ארוחת בוקר
הגדול היה בגן הקטן יושב על בעלי ואוכל גרבר תוך כדי הסקירה והסקירה מתמשכת ולי כבר משעמם אני רעבה חושבת על מה אני אזמין במסעדה ואז הרופא שמדבר בקול של רובוטריק אומר בשקט יש ״לנו״ בעיה אני ובעלי מחייכים אחד אל השני במין בטחון מידי שלא משנה מה אנחנו נתמודד ומה שהשם נותן זה בשבילי במיוחד וזה לטובה.
הרופא מסביר בקע סרעפתי אין מקום לריאות לגדול האיברים הפנימיים נכנסו דרך חור בסרעפת לבית החזה.
הרופא אומר שהוא רוצה סקירה נוספת אצל מומחה כדי שנהיה בטוחים אבל נראה שהוא בטוח לגמריי.
הוא אומר בזהירות שרוב האנשים עושים הפלה כי זה מום קשה ובדרך כלל התינוק לא ישרוד את הדקות הראשונות לחיים..
אבל.. יש ניתוחים נסיוניים בתוך הרחם בחו״ל.
אנחנו יוצאים אופטימיים מהמרפאה אבל כבר בלי תיאבון.
אני רוצה הביתה בעלי רוצה להורים שלי חמוד הוא אמר שהוא רוצה חיבוק מאבא שלי.. זרמתי איתו למרות שאני לא טובה בדברים האלה ומעדיפה לספר בטלפון.
הגענו אליהם אמרנו שיש משהו חשוב כולם עמדו דואגים זה הצחיק אותי וביקשתי שיפסיקו להסתכל עליי. הסברתי מה קורה כרגיל הם תמכו מאוד אמא שלי בצד הפרקטי של לקבוע תורים ולמצוא מומחים ואבא שלי בצד הרוחני יותר...
בשבת הכל היה בסדר עד שבעלי הודיע לי בבוקר שהוא שכח לגמריי אבל יש לנו אורחים לסעודה שלישית של שבת ואז התחלתי לבכות בעלי נלחץ וכשהלך להתפלל מנחה ביטל את האורחים.
ומאז הכל כמו סרט כמו יום ארוך שלא נגמר לי.
מצאנו שאת ההליך הרפואי בתוך הרחם החלו לעשות בארץ לפני כשנה בערך ואני הייתי החמישית אני חושבת
הסברתי לילד הגדול שיש לתינוק בעיה והסתכלנו התמונות של גוף האדם יש לו קליטה מהירה והוא יכול להסביר כמו רופא מה קרה לתינוק..
אגב שכחתי לספר שהוא מאוד התאכזב בזמנו אחריי הסקירה הראשונה כשהבין שזה בן וממש בכה הוא בא אליי בוכה ואמר ״הקדוש ברוך הוא שיקר לי.. הוא הבטיח לי בת״ הוא התפלל כל יום שזאת תהיה בת מהרגע שידע שאני בהריון ההייתי שומעת אותו צוציק בן 4 עושה שמע על המיטה ומבקש מהשם שהוא רוצה אחות.
הסברתי לו שהשם יודע הכי טוב מה נכון לנו ונתתי לו דוגמה של משפחה של חברים שיש להם חבורה של בנים וכמה זה כיף לו איתם וכמה הוא מקנא ורוצה גם חבורה כזאת שתגור איתו וגם אמרתי שזה מעליב את התינוק.
הוא חזר למיטה ואז בא ואמר לי ״אמא אני אתרגל ואני יאהב אותו״ וחזר למיטה.
פתאום שוב חזר ונישק לי את הבטן ״אמא כבר התרגלתי אני כבר אוהב אותו״.
סליחה על הסטייה חזרה אחורה..
היה לנו ברור שאני הולכת לניתוח ושאנחנו נעשה את כל ההשתדלות בשבילו
הכנסנו את הקטן למעון הוא היה עוד לא בן שנה וכאב לי הלב ועדיין כואב על חוסר התשומת לב אל האפרוח הזה עד היום לצערי. ילד סנדוויץ זה לא קל בעיקר שהקטן ממך בא ונעלם..
עברנו בדיקות תחופות ונדרשנו לנסוע רחוק כל פעם זה היה לא פשוט אני זוכרת במיוחד את הלילה של הMRI הדחוף שנקבע ל2 בבוקר בירושלים זה הלילה הראשון שעזבתי את הקטן בלילה לצערי אחר כך היו עוד המון לילות.
התאשפזתי לניתוח מאוד פחדתי מהכאבים אבל בסופו של דבר מה שיותר כאב לי זה החוסר צניעות הרופאים שנגעו בי החלוק עם הגב החשוף בהרדמה הספינאלית הקטטר זה היה נורא אבל הרגשתי שהשם מרחם עליי ושעדיפה הבושה מאשר הכאב ששמחתי שלא פחדתי ממנו יותר.
הניתוח לקח איזה שעתיים שלוש עם כל ההכנות מסביב. אמרו שהניתוח הצליח ועכשיו הסיכויי השרדות הם בסביבות ה40 אחוזים כאשר מקודם שאפו לאפס.
וככה נסענו כל שבוע לביקורת ושמענו שהסיכויים עולים כל פעם בעוד אחוז או שניים. זה נורא הצחיק אותי הדיבור באחוזים הרי גם אם יש 99 אחוז סיכוי והילד שלך מת אז הילד שלך 100 אחוז מת.
אבל היינו אופטימים לא ממש הבנו שזה עלול להגמר ככה.
גם הרופא היה אופטימי וחווה בעבר הצלחות שגרמו לו קצת לשכוח שלפעמים זה לא מצליח.
אני ובעלי הוקסמנו מהרופא הוא באמת משהו מיוחד במינו וכל הזמן מצאנו עצמנו מעודדים אותו ומודים לו על ההשתדלות העצומה ושהכל אבל בסופו של דבר בידי שמיים.
כשבוע לאחר שהשתחררתי מהבי״ח היתה ירידת מים קלה כתוצאה מהניתוח ואשפזו אותי שוב להשגחה. עברתי שבת לבד בבי״ח וממש התפללתי שהשם ישמח אותי כדי שלא אבכה בשבת שזה אסור בהלכה
ובאמת איך שנכנסה השבת הציף אותי אושר והיתה לי שבת מיוחדת מאד שבה מאוד הערכתי את מה שיש לי והתגעגעתי מאוד לבעלי והילדים.
השתחררתי ביום ראשון וחזרתי לניתוח מס׳ 2 בשבוע 36 מאושרת שלא התחילה לידה לפני הניתוח השני כי זה אומר מוות בטוח לעובר.
ושוב אותה בושה ושוב הרדמה ספינאלית ושוב צוות של רופאים נכנס לי לתוך הבטן וזה מרגיש כמו מדע בדיוני וכולם אומרים עליו שהוא יפיוף ומתוק ומשתף פעולה ואני מתפללת לשם שיצאו לי כבר מהבטן וייסיימו כי אני מתחילה להרגיש כאבים ההרדמה הספינאלית מתפוגגת אני עוצמת עיניים ובוכה בשקט ומתפללת שזאת תהיה כפרת עוונות על כל עם ישראל ובמיוחד על אחי היקר והחברה שלו שסיפרו לי יום קודם שהיא נכנסה להריון בטעות ועשתה הפלה ורק חשבתי לי כל הניתוח השם תסלח להם שזאת תהייה כפרת עוונות בשבילהם הם לא מבינים השם הם תינוקות שבויים.
הניתוח נגמר נשארתי להשגחה הילדים אצל ההורים כבר רגילים למצב בעלי בע״ה יגיע בשישי לעשות איתי שבת בינתיים זכיתי להיות דולה של בחורה מקסימה שהיתה איתי בחדר והתחילו לה צירים עשיתי לה עיסוי בגב בלי הפסקה וקראתי כל פעם לאחות שתבדוק אותה והרגשתי חזקה מאוד למרות שכל הזמן ירדו לי מים אבל כבר לא היה איכפת לי הייתי אחריי הניתוח השני ובאיזשהו מקום העדפתי לסיים עם זה. לא רציתי להשתחרר ולחזור לאשפוז נוסף.
ביום שישי הלכנו לתפילה בבית הכנסת של בית החולים בדרך לשם מישהי ראתה אותי ואמרה שנראה שאני בקרוב יולדת ידעתי בתוכי שהיא צודקת אבל אמרתי לה מה פתאום יש עוד חודש בע״ה.
לא הרגשתי טוב לא היה לי אוויר והחלטתי לחזור לחדר ולחכות שם. מפחיד כמה שהבית חולים הופך להיות מוכר מדי וכל האחיות מכירות אותי וכולם מתעניינים בי כי זה מקרה מיוחד רציתי הביתה נמאס לי.
עשינו קידוש היינו בחדר לבד ובעלי היה במצב רוח טוב אמר שננסה להרגיש כמו בחופשה האוכל היה טעים והיה נעים לדעת שזה אוכל שדואגים לו זוג צדיקים שבמשך שנים מספקים את סעודות השבת למי שבבית חולים הם נמצאים שם כל שבת עם כמויות של אוכל ופלטות שבת לחימום
שהשם יברך אותם כנשי חסד אמיתיים.
בשבת בבוקר הרגשתי התקשויות של הבטן
לא כאב לי אבל הרגשתי שזה מתחיל.
חיברו אותי למוניטור ולא ראו כלום אני התעקשתי שמשהו קורה אז נכנס רופא ועשה בדיקה היתה פתיחה של 4.
הורידו אותי במהירות לחדר ניתוח בעלי נשאר עזוב והמום בחדר המתנה ואני כבר מרגישה כאבים מטורפים של צירים כנראה בגלל הלחץ של כולם.
הייתי צריכה להכנס לניתוח כי נאלצו להפוך אותו כמה ימים קודם למצג עכוז בגלל הניתוח.
זה ביאס אותי שאני חייבת ניתוח כי ילדתי בעבר שתי לידות רגילות האחרונה רק לפני שנה..
והנה עוד פעם הבושה ושוב הרדמה ספינאלית פעם שלישית בחודשיים פעם שנייה השבוע.
זאת הייתה חוויה נוראית להרגיש שחותכים אותך ודוחפים ידיים לתוך הגוף שלך וטיפות דם על הסדין שמולי ואני רק מתפללת השם תעשה שיחייה בבקשה.
ואז יש שקט והתגודדות של המון רופאים סביבו ואחות שמלטפת אותי ומנסה לדבר איתי ולהסיח את דעתי ממנו ואז צעקות ואינקובטור שטס אל מחוץ לדלת ונעלם.
ואז שקט חוסר וודאות עייפות תופרים אותי
אני מרגישה שחפרו לי בתוך הבטן והוציאו את הכל גם את הלב שלי אני לא מרגישה כלום אני ריקה.
חדר התאוששות 12 בצהריים יום שבת אני צמאה נורא ולא מרשים לי לשתות לא אכלתי ולא שתיתי מאז אתמול בערב
בעלי גמור מעייפות בא לכמה רגעים אומר שנלחמים עליו ושהוא משהו מיוחד ואני מרגישה ריקה.
הרופא שלי מגיע הוא לא הספיק להגיע ללידה הוא אומר לי גם שהקטנציק הוא משהו מיוחד ושנמשיך להתפלל אבל שבדרך כלל אם שרד את השעה הראשונה יהיה בסדר.
ואני ריקה.
מתחננת כבר לצאת מחדר התאוששות יש לידי אשה שכבר 4 שעות לא מפסיקה לדבר עם החברות שלה שסביבה ואני עייפה ורוצה שקט ורוצה לשתות ורוצה את בעלי ורוצה שהקטנציק יחזור לבטן שלי.
כשהוא יצא הרופא אמר בהתפעלות שיש שני קשרים הדוקים בחבל הטבור בנוסף לכל הצרות ושזה ממש נס שהוא יצא חי.
בשבע בערב במחלקה אני מתעקשת לקום מהמיטה ולראות אותו בטיפול נמרץ אני עושה את עצמי כאילו מספיק חזקה וכאילו לא כואב לי מהניתוח והולכת לשם.
תופסים אותי בכניסה ומזהירים אותי שלא להבהל מכל הצינורות והמחטים אני נכנסת וישר מבינה שהוא הראשון מימין
- 700 קילו קטן בקילו מהילדים האחרים שלי.
אני נוגעת בו בעדינות אבל מפחדת נורא שקר לו אז אני מוציאה את היד ורק בוהה בו בשקט.
אני ובעלי קורסים עייפים כל כך אחרי חודשים בלי שינה אני חוזרת לחדר וקרדיולוג נכנס ואומר לי גברת הוא במצב קשה אבל יותר טוב מלפניי שעה ואני חושבת למה גברת אני ילדה רק 28.
מודיעה להורים הם בשוק לא יודעים אם אפשר כבר להגיד מזל טוב.
אני שואבת חלב למרות שבתוך תוכי לא הבנתי למה האחות מתפעלת מהכמות.
אני הולכת אליו שוב ואז מרגישה שאני עוד רגע נופלת הולכת לשכב לרגע ומתעוררת בחמש בבוקר בבהלה אם האורות דלוקים ואני בחצי ישיבה ובעלי יישן על המיטה שליד הדבר הראשון שעשיתי זה לשאוב שוב חלב מוזר..
הלכתי עם החלב ביד לטיפול נמרץ הוא שכב עכשיו על הבטן מורדם ומונשם רק בעלי הספיק לראות אותו חי באמת ועם עיניים פקוחות..
אני מלטפת לו את הגב ומתחילה להרגיש אהבה עצומה אליו רוצה כבר לחבק אותו רוצה שהזמן כבר יעבור.
מרגישה שוב חולשה נוראית וחוזרת למיטה
נרדמת.
9 בבוקר אחות מעירה אותי ואומרת לי להעיר את בעלי ולבוא כי המצב לא טוב.
בעלי קם בבהלה לא מבין איפה הוא ואיך זה יכול להיות שהוא לא לידו ואיך זה יכול להיות שהוא לא מתפלל.
אנחנו הולכים לשם רועדים ואין אף אחד לידו כולם נטשו כנראה כבר הבינו שזה הסוף גם בעלי הבין והלך להתפלל שחרית
הוא לא היה מסוגל להשאר ורק אני לא מבינה אני יושבת לידו בוכה ומתפללת ובטוחה שהוא יצא מזה וקוראת לאחות וצועקת עליה שתעשה משהו והיא רק מסתכלת עליי ולא אומרת כלום
עכשיו אני נזכרת פתאום שהיתה השעה 7 ולא 9 ב9 הוא נפטר אני ישבתי שם שעתיים והוא נגמר לאט לאט הקווים במוניטור מידי פעם הפסיקו לקווים ישרים ואני עצרתי את הנשימה עד שהם חזרו לזוז ולא הבנתי על מה אני צריכה להתפלל אם בשבילי שאני רוצה שיחיה או בשבילו שעדיף לו ללכת מכאן.
היד שלי על הגב שלו ויש צליל רצוף כבר כמה דקות אני יודעת שהוא נפטר אני מתחילה להבין את זה לאט לאט. אחרי נצח באה אחות ושואלת בעדינות אם אפשר לנתק ואם אני רוצה להחזיק אותו
היא לוקחת אותו בעדינות ומחזירה לי אותו עטוף בשמיכה כל כך אמיתי עם כובע קטן על הראש אני רק עכשיו מבינה בכלל איך הוא נראה והוא כל כך דומה לקטנציק שבבית ממש כפיל שלו ופתאום אני מרגישה מבולבלת כאילו הוא שם חי כאילו הם שניהם אותו אחד. עד היום זה קורה לי לפעמים.
חיבקתי אותו ונתתי לו מעט חלב עם האצבע שלי בתוך הפה זה כל כך מוזר להחזיק תינוק שלא חי . זאת ההרגשה הכי מוזרה בעולם.
אני רוצה את בעלי אני צריכה להתחלף איתו אני מרגישה שאני לא נושמת שאני עומדת למות.
קוראים לו מהבית כנסת איך שאומרים את שמו מהכניסה הוא אומר ברוך דיין האמת
הוא כבר יודע מפחד לבוא.
הוא נכנס רועד ובוכה לוקח אותו ממני מחבק אותו ובוכה אני לא יכולה לעמוד בזה אני בורחת אני עומדת למות.
אני לא זוכרת כלום אני פתאום מתעוררת וההורים שלי לידי עם אחות שישר נותנת לי כדור ואומרת שזה בשביל לייבש את החלב ומזרזת אותי לקום ולחזור למחלקה הקודמת שהייתי מאושפזת בה כדי שלא אראה את כל הנשים עם התינוקות שלהן
עברנו מחלקה אנחנו בחדר לבד אני יושבת בשוק ההורים שלי מחזקים את בעלי איכשהו איתי קשה להם לדבר.
בעלי הולך לרגע וחוזר עם עגילי זהב בצורת לבבות בשבילי אני אוהבת אותו ורוצה לחבק אותו אבל זה ייקח עוד לפחות חודש עד שייהיה אפשר בגלל השמירת נגיעה.
זה היה נסיון קשה מאוד שכלל התעוררות בבכי נוראי ורצון לחיבוק מצד שנינו אבל ברוך השם שזה היה לטובה וחיבר ביננו מאוד אי אפשר להבין את הקסם שבשמירת נגיעה עד שחווים את זה צר לי על נשים שלא מכירות את זה ולא חוות את האהבה הזאת שמתלקחת כל פעם מחדש.
עברו 4 חודשים אני רוצה את הלל בחזרה
ריק לי בלעדיו עצוב לי.
הוא החלק החסר בתמונה היום היינו כולנו בבית יחד והיה כל כך כיף עם הילדים ששיחקו כל כך יפה והוא כל כך חסר
יש לי עוד כל כך הרבה על הלב אבל אני עייפה מאוד בע״ה אני אמשיך
ונשבר יחד איתך ואתכם. כל-כך קשה ועצוב. הלוואי והקב"ה שנתן לך כל-כך הרבה כוחות ואור עד היום יתן לך ולכם כוחות להתמודד עם האובדן הזה שיש בו המון המון רבדים ושתזכו במהרה להתמלא בתינוקות ובהרבה הרבה שמחה וטוב.
משתמשת