תמי אמא לשתיים

[אנונימי]

דף מוצנע

[נוסעת_סמויה*]

דף בית אישי

בואי, שבי איתנו.
אל תפחדי, זו רק תיבת דואר ודרך להסיר את סימן השאלה ולהרגיש כאן יותר בבית.
ברוכה הבאה
|תמר|@}|עץ||תמר|@}|עץ||תמר|@}|עץ||תמר|@}|עץ||תמר|@}|עץ||תמר|@}|עץ||תמר|@}

[תמי_אמא_לשתיים*]

הי, תודה. באמת תהיתי איך מסירים את סימן השאלה.

[עירית_לוי]

תתחדשי

[תמי_אמא_לשתיים*]

תודה רבה! נעים שיש מקום כזה...

[מארז_אהבה*]

היי, באתי לרחרח פה ולראות מי את אבל אין הרבה בשר... טוב נו, אחכה
@}

[נוסעת_סמויה*]

תודה, תמי, על הרגישות והתמיכה. אני מקווה שתוך כמה ימים אוכל בכל זאת להיות פנויה לשיחה או התכתבות אישית יותר. זה טוב גם לי, לצאת קצת מעצמי ולהיות שם בשביל מישהו אחר.

[אהבת_עולם*]

רציתי לומר לך תודה על הליווי שלך בבלוג שלי.


דבר אחר - אם יבוא לך לספר קצת על עצמך כאן בראש הדף, אני חושבת שזה יהיה נחמד למי שנכנס לדף, להכיר אותך טיפונת.

שבת שלום .

[פלוני_אלמונית*]

תמי, באתי לחבק אותך גם כאן.

אביו ואמו של צחי הם שהובילו אותי, שלא בידיעתם כמובן, לקהילת באופן ולאמונה בהורות של שפע שבנתינה אינסופית מצמיחה כנפיים חזקות לגוזלים הקטנים והשבריריים ביותר.
מציעה לך בחום למצוא עיתוי מתאים לומר את הדברים המרגשים האלה לאמא של צחי. אני בטוחה שהיא תמצא בהם נחמה.

נוסעת סמויה

[תמי_אמא_לשתיים*]

הי נוסעת יקרה
תודה שנכנסת.
הדברים שלך גורמים לי לבכות. אמא של צחי נפטרה לפני כמעט שלוש שנים. הכאב עדיין גדול. היחסים שלי עם שניהם היו נפלאים. את ממש צודקת לגבי חשיבות האמירה, וכשאני קוראת אותך ואת האופן שבו את מנהלת את הימים הללו ואת התמיכה בהורים שלך ובחמותך אני נפעמת מהיכולת שלך להגיד את הדבר הנכון בעיתוי הנכון. אני מצטערת שלא אמרתי את זה מספיק פעמים, גם לה, וגם לו בתקופה האחרונה. אבל כן אמרתי דברים דומים בעבר. הלוואי והייתי מקבלת שעה נוספת עימם להגיד להם את זה עכשיו, בפעם האחרונה, להפרד באהבה.

[תמי_אמא_לשתיים*]

בעצם התגובה שלי צריכה להיות בדף שלך, נכון?
אכתוב לך

[אהבת_עולם*]

במקרה נכנסתי עכשיו לדף שלך, וראיתי את מה שכתבת.
התעצבתי בשבילך, ואני מחבקת אותך.

אם את רוצה, את יכולה לכתוב גם בדף הודעות אבל.

[נוסעת_סמויה*]

תמי, אני קוראת כמה הכאב שלך גדול וכמה את מתגעגעת. חמים יכולים להיות לפעמים כמו זוג נוסף של הורים, שמשלימים את מה שחסר לנו בהורינו.
אם היו ביניכם יחסים נפלאים, באמת לא חשוב מה אמרת וכמה אמרת את זה. לא תמיד יש צורך להגיד את הדברים במפורש. כשהיחסים טובים, ההערכה והאהבה שלך עוברות בין השיטין.

שמחתי לקרוא את ההקדמה שהוספת שם למעלה. מתברר שגם לך יש יכולת לספר סיפורים יפים ומרגשים. הסתקרנתי מאד בנוגע לתחום העיסוק הספציפי שלך. בטח בסוף יתברר שיש לנו איזו נקודת השקה שם במציאות.

[אהבת_עולם*]

פתאום ראיתי את מה שהוספת בפתיחת הדף.
נהניתי מאוד לקרוא.
ואיזה כיף לקרוא על זוגיות ארוכה וטובה.

גם אני הסתקרנתי מאד בנוגע לתחום העיסוק הספציפי שלך

וכמובן, מה שלומך יקירה? איך את מתמודדת?

[אהבת_עולם*]

תודה .

[נוסעת_סמויה*]

תודה על המילים המחזקות. אני בהחלט זקוקה להן.

פעם כתבתי באתר אחר של אימהות, והכינוי שלי שם כלל את שמי הפרטי ואת השמות של שתי בנותיי (השלישית עוד לא נולדה אז). יום אחד, כשביליתי איתן בגן משחקים והשמות של שלושתנו נאמרו בקול רם, פנתה אלי אישה לא מוכרת ושאלה אותי אם אני אותה אחת שכותבת באתר. זו הייתה תחילתה של ידידות קרובה שנמשכת עד היום. כל זה כדי לומר שאם אתקל יום אחד בתמי, צחי, עמליה וטל, אני מבטיחה להזדהות ולהשלים את כל פערי המידע...

[שחף_אהובי*]

תודה על ההשתתפות. מעניין - אני בצד השני של ה"חצי שנה מארבעים" (בררר..) , גם אני בזוגיות מגיל 19, אצלנו של קיבוצניקית אשכנזית, דעתנית ושכלתנית ובחור כורדי עם אופנוע ולב. ואת המשפט שכתבת ב הפעם בלי להתבייש גם אני הייתי יכולה לכתוב : "בן-זוג אוהב שראה בי את הטוב, שהעניק לי הרבה שעות של מגע גופני שלא הייתי מורגלת בו, שטיפל בי באופן אימהי בצורות שונות, הצליח לשקם בי משהו שהיה מעורער מאוד.".

[שחף_אהובי*]

תמי,
אם לא היינו שכלתניות כאלו היינו יכולות להגיד שזה זיווג מאלוהים ולגמור עניין. לפעמים באמת נדמה לי שאלוהים נוצר לשניה מתוך חוסר-קיומו כדי לזווג אותנו, ומייד חזר לא להתקיים בסיום המשימה.
כשהתבגרתי דמיינתי את עצמי בתור מין פאם-פאטאל עם המון מאהבים, על חתונה בכלל לא חשבתי - זה נראה זעיר-בורגני מדי, וחשבתי רק שמתישהו כשאני אהיה ממש מבוגרת, אולי 30, אני אפגוש את בן הזוג שאיתו אמשיך לחיות. לא כך קרה.
אולי בגלל איזה יסוד מאוד לא הרסני, במובן של הרס עצמי, שהיה מתחת לנפש הנסערת, ומשך אלינו את מה שהיינו צריכות כדי להבריא, להשתקם?
גם אני לא חושבת שהעניין העדתי הוא מקרי.
חשבתי באיזה שלב על האקדמיה. האהבה שלי היתה ונשארה אנתרופולוגיה, שהיא האדרת המושג של "האחר", בעצם איפה שהייתי תמיד.
אבל בסוף נשאבתי להיי-טק.

[שחף_אהובי*]

אגב, בן זוגך גדל כאח גדול במשפחה?

[נוסעת_סמויה*]

תודה, תמי.
איך אני מתמודדת עם האבל? מנסה להתאושש לאטי. מנסה לכבד את הזמן שזה לוקח. מדברת הרבה עם אמא שלי. מקשיבה להקלטות שלו, קוראת יומנים שלו, מתבוננת בתמונות. מנסה לתפוס את העובדה שהוא איננו ולא יחזור. רוב הזמן אני עוד לא תופסת.

זוכרת שגם אצלכם האבל טרי. אבא של חברה לימד אותי שביידיש יש ביטוי כזה "יתום עגול", המציין אדם ששני הוריו נפטרו. אני יכולה רק לדמיין את עומק תחושת היתמות.

[אהבת_עולם*]

אני ציטטתי אותך (ואת שחף) בדף על השימוש במושג חוויה מתקנת, מדברים שכתבתם בבלוג שלי.
אם יש איזו בעיה עם זה (אם נגיד לא נוח לך עם זה או שאת רוצה שאצטט בלי השם שלך) - בבקשה כתבי לי.

[אנדלוסיה*]

גם אני נדחפת לך להנקה. זו שאלה שבעצמי התלבטתי בה לא מעט. לאמא שלי אמרתי פעם "עד גיל 15 כמובן", והיא עזבה את זה. אבל היום הייתי פשוט מתחמקת, כלומר אומרת את האמת: משהו כמו "אה, עוד איזה כמה זמן". כי הרי מי יודע? וממתי אנחנו מחליטות בדברים האלה?!?!?
שמחה למצוא פה עוד קצת מידע עלייך. אני קוראת אותך פה ושם ונהנית. מותר לשאול מאין את בארץ? (יכולה לענות לי ב{{}}מארז אהבה).

[אנדלוסיה*]

שוב אני פה. תודה על דברייך בדף השינה.
@}

[אנדלוסיה*]

בחורה תל-אביבית, חילונית מאוד, שמאלנית מאוד, אשכנזיה, פמיניסטית נחרצת, שכלתנית ודעתנית
והנה אני שוב מרחרחת אחרייך. פעם הייתי חותמת על התיאור הזה, אז אולי לא פלא שהילדים שלנו יצאו נפשות תאומות? אולי נבדוק את העניין הזה פעם? (יש קפה למקינטה)

[אנדלוסיה*]

[שיהיה ברור, על השמאלנית מאוד אני עדיין חותמת]

[נוסעת_סמויה*]

@}

[טליה_אלמתן*]

_אנחנו חיים בעולם שמשכנע אותנו שכל דבר אפשר "לנהל", "לארגן", "לשנות", "לעצב", "לכוון", וכדומה. וכל הזמן אנחנו רודפים אחרי הכלים המתאימים שיאפשרו לנו להצליח לעשות את זה. אני הפכתי להיות מאוד חשדנית כלפי כל גישה מהסוג הזה בתחומי ההורות. כשאני קוראת שיטת "שלושת הפיהוקים" ומבינה שאני צריכה ללמוד לזהות את הפיהוק הראשון / שני וכדומה ואז יש איזה דפוס שאני חייבת להפעיל כדי להשיג תוצאה אחת מסוימת - אני מודה שאני: א.מתעייפת רק מהרעיון ב.מתבאסת מהמחשבה שיש אכן דפוס כל-כך קבוע אצל התינוקת הפספסוסה שלי (ולדעתי אין) ג. חושדת שהפעלת התוכנית הזו תגרום לי לא לראות ברגישות ובתשומת לב את התינוקת/ ילדה שלפני ואת צרכיה. ד. חוששת שנסיון למלא את תוכנית הפעולה הזו יעורר רק תסכול ויאוש.
נדמה לי שהרבה יותר פשוט לראות מה התינוקת מבקשת, לא?_

חבל שזה יותר מדי בשביל גריין! כל מילה בסלע.

[שחף_אהובי*]

ממש לא נעלבתי, אגב.
חשבתי שתזדהי עם הקו-לו-לו. מזכיר לי שכשהתחתנו היה ברור שאין שום סיכוי שכולם יהיו מרוצים,אז החלטנו על גישה פאסיבית והפרדת כוחות. במשך שבוע, היה לנו:
חינה כורדית עם שאגות קרב אינדיאניות, להקת נגנים כורדית מסורתית, מראות לגרש את השדים וסמלי פריון ענקיים מסוכר מכוסה צלופן אדום, בסגנון העדות שלו. אמא שלו תכננה ולא התערבנו.  לבשתי שמלה סגולה מבריקה.
חתונה בקיבוץ, בסגנון העדות שלי. הקיבוץ תכנן וגם שילם, שזו היתה סיבה מצוינת בעד. לבשתי לבן.
ובאמצע מסיבה לחבר'ה בסגנון העדות שלנו: על הבריכה הטבעית בואדי קלט, נרות על כל ההרים מסביב, ומתנות לגיטימיות כללו קופסאות גפרורים "עם חומר ממש שווה". לבשתי שרוואל.

[נוסעת_סמויה*]

@}
מקווה שאת בטוב.

[אהבת_עולם*]

תודה רבה על מה שכתבת לי. כמה נעים לקבל תגובות כאלו.
תודה גדולה גדולה שאת מתחברת לתכונות האלו בי. זה כלכך חשוב לי.

ו...אני סקרנית, לאיזה הודעות שלי התכוונת?

שיהיו לך הרבה שמחה ואופטימיות,
ושתהיי עטופה ברוך ובחסד...

נשיקות.

[אנד_לוסיה*]

תגידי, באמאשלך, לא תקראי לי אנדָלוסיה (Andalucia) פעם? האנדוֹלוסיה הזאת נשמעת לי כמו אקוֹמול!

[אנד_לוסיה*]

באמת חשדתי שזו את...

[אמא_ללי*]

אהלן,

סתם רציתי להגיד לך שכל מה שתיארת בדף של ההרדמות זה בול, אבל בול מה שקורה אצלנו.... מה שאכן מעורר בי רצון עז לדפוק את הראש בקיר בלא מעט ערבים (למשל כרגע ). אבל לפחות אני בחברה טובה, לא?

[אמא_ללי*]

ומנסה לא להלקות את עצמי ולא להתייסר על האימהות הבלתי מאורגנת שלי שייצרה דפוסי שינה כל-כך לא נוחים

מוכר כל כך....
אני דווקא ניסיתי להיות אמא מאורגנת, נשבעת (זה היה הדיפולט שאיתו הגעתי...). אבל הבנות שלי פשוט לא בקטע.... הגדולה היא ממש ציפור לילה (בדיוק כמו אבא שלה), נרדמת ברגע ובקלות, אבל רק כשהיא מוכנה לישון ולא שנייה אחת קודם. הקטנה דווקא דומה לי יותר במקור (טיפוס של בוקר), אבל מאז שהיא קצת גדלה ורוצה להיות חלק מהאקשן היא גם מושכת עד מאוחר כדי לא להפסיד שום דבר. וככה יוצא שיש הרבה ימים שהן ערות עד 11 ואחר כך נורא קשה לקום לגן בבוקר, ועוד לא מצאתי משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את זה. הדבר הכי אפקטיבי שאני יכולה לעשות הוא למצוא דרך לחיות עם זה בשלום וליהנות מהערבים שבהם הן הולכות לישון בשעה סבירה.

[אמא_ללי*]

זהו, הגעתי למסקנה שהדף של ציצלול על הרדמת הקטנים כנראה מנוגד לכך ולכן עדיף לא לקרוא אותו...

הממ, אני אכתוב את זה כאן ולא שם כי לא בא לי להתווכח - אבל אני חושבת שיכול להיות שאם את ואני היינו מוכנות להשקיע המון אנרגיות ביצירת שגרת ערב ושינה כן אפשר היה להשפיע על שעות השינה לפחות באופן חלקי. גיליתי על עצמי (באופן מאד אישי) בשנות ההורות שלי, שכשאני פועלת מתוך מטרה או שאיפה שמשהו יקרה אחר כך (בניגוד לבהווה), זה מכניס אותי למצב פנימי של מאבק. לא שזה אומר שאני מצליחה לגמרי להימנע מזה, אבל אני שמה לב פעם אחרי פעם שאם כל כולי עסוקה בתכנון של מתי לנסוע הביתה כדי שהן לא תהיינה עייפות מידי, או להשתדל נורא חזק ששירה לא תירדם בדרך כדי שזה לא יפריע לה לישון אחר כך בלילה, אני נהיית כל כך במתח מזה, וגם חצי מהפעמים בכל מקרה קורה ההפך ממה ש"תכננתי" (עד כמה ששעות שינה של אדם אחר הן בכלל משהו שאני יכולה או רשאית לתכנן), עד שבסוף זה פשוט הורס לכולם את הכיף.
אז ברור שאנחנו עושים תכניות באופן שהגיוני לנו כמשפחה ומנסים להתאים אותן לכולם, אבל מעבר לזה אני ממש מנסה לשחרר את זה.

נדמה לי שכשיש תיאוריה מוצקה ומשקיעים הרבה מאד מאמצים בלקיים אותה, נוטים לראות את מה שעולה בקנה אחד עם התיאוריה ככלל ואת החריגות כיוצא מן הכלל. בעוד שאותו מצב בדיוק בבית שאין בו השקפה מאד ברורה על הנושא פשוט ייתפס כמצב של "לפעמים ככה ולפעמים ככה".
אני מצליחה להיות ברורה?

(דרך אגב, מוזמנת לענות לי כאן ונמשיך את הדיון אצלך, במקום לזפזפ בין הדפים).

[לפנלונית_אלמונית*]

תמי יקרה
את מוזמנת לפנות לרני-בעלי המוכשר שהוא נגר עם ידי זהב
הוא ישמח לבנות לך כוננית לפי מידותייך וצרכיך
0546311176
נעמי

[פלונית*]

תוכלי לנסות גם את שום כתוש יש לה גיס מוכשר ביותר!

[פלוני_אלמונית*]

אם בנגרית חשקה נפשך את מוזמנת לפנות לדנה- נגרית מקסימה ומקצועית
0525286843

[תמי_אמא_לשתיים*]

תודה לכל המשיבים והמשיבות!

[אנד_לוסיה*]

תגידי, כבר הפסקת להיניק? אצלי הגיעו מים עד נפש!!!

[אמא_ללי*]

אהלן תמי,
קראתי את מה שכתבת אצל ניצן ורציתי לכתוב לך שאני לגמרי מבינה על מה את מדברת. אצלנו הנקת הלילה היתה האחרונה שנשארה, והיה לי ברור מאד שזאת ההנקה שהיא הכי קשורה אליה ושממנה יהיה לה הכי קשה להיפרד. ולכן למרות שהיו לי בראש הרבה סיפורים על גמ"ל שאיפשר הקלה לאמא ומתוך כך ההנקה בשעות היום עוד יכלה להמשיך, במקרה שלנו היה לי ברור שזה לא יעבוד, ויכול להיות שזאת חלק מהסיבה שהחלטתי לגמול סופית בשלב שבו החלטתי.

זה שלב לא קל, אני מחזקת את ידייך.... ובעיני חלק מרכזי מהתהליך הוא להבין מה בדיוק את רוצה (וזה לא קל, לנקות את השפעות הסביבה, ולהפריד בין הצרכים שלה לצרכים שלך... עבודה אמיתית). נפלא שאת קשובה לה ככה, זה מרגש.

[אנד_לוסיה*]

טוב, באין בלוגי לי, באתי לספר לך שהפסקתי להניק. לפני איזה שבועיים.
לא נעים לומר, זה בדיוק כמו שכולן אומרות תמיד. כשזה כבר באמת בלתי נסבל, זה פשוט קורה.
בקצרה אספר: ראשית, היו לי פנטזיות על גמילה עצמית ללא מאבקים. שנית, פחדתי ממאבקים. בפועל, גם עם ההנקה היו מאבקים. אמנם הינקתי אותה רק שלוש פעמים ביממה, אבל היא לא הפסיקה לדחוף לי ידיים בכל שעות היממה, לדרוש ציצי ציצי בכל הזדמנות, ולבכות בקולי קולות בכל פעם שההנקה הסתיימה -- כלומר מבחינתי. היא לא נתנה לי יותר להוציא את השד, בעיקר לא לפנות בוקר. בקיצור, מאבקים היו לנו ממילא.
וזהו, קצתי בזה. כבר אמרתי לה כמה פעמים שהיא ילדה גדולה וצריכה להפסיק לינוק ושאני רוצה שהיא תפסיק עוד מעט. יום אחד נתתי לה להירדם באוטו בצהריים, ומשום מה, בהפגנת נוחות שלא חזרה על עצמה מאז, היא לא התעוררה כשהעברתי אותה למיטה. בערב איכשהו היתה עם אבא וכשבאתי לתת את הפינאלה, כלומר את החיבוק הלופת שאיתו היא נרדמת, כבר לא ביקשה (הנקת ערב היתה מופרדת מהשינה כבר זמן מה). לפנות בוקר נעתרתי, אבל זהו זה, אמרתי לה שזה הסוף.
והפלא ופלא, המחאות היו רפות למדי, בוודאי לא כמו המחאות היומיומיות בזמן האחרון, והן הולכות ושוככות מיום ליום. אמנם היא קיבלה שוחד: בקבוק של חלב עזים מעורבב בחלב שקדים או חלב אורז, ואני לא מתה על זה, אבל אני רואה בזה משהו זמני.