שני סיפורי לידה אמא אחת

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידה קיסרית, דף סיפור לנלק}

08/03/2007

שני סיפורי לידה, אמא אחת

שמות אנשים ומקומות בסיפורים טושטשו במטרה לשמור על צנעת פרטי מושאי הסיפורים.

רקע ללידה של ב' - או - למה אצלנו במשפחה כל העוברים הפוכים ?

אני כותבת את סיפור הלידה של ב' כחמש שנים לאחר לידתו גם כי מזמן כבר רציתי לכתוב אותו, אבל גם כרקע לסיפור הלידה של ל', אחיו הצעיר. לדעתי סיפור הלידה של ב' מאיר ומסביר נקודות רבות בסיפור הלידה של ל', לידה שהתרחשה לפני כחודשיים.

בהריון של ב' הייתי בת 27, שחיתי בבריכה לפחות שלוש פעמים בשבוע, תחביב שעסקתי בו קרוב ל- 10 שנים עד אותה לידה. עבדתי אז במשרה מלאה (ויותר) בתחום המכירות בחברה בינלאומית. הייתי "מכורה" לעבודה אשר השגתי במאמץ רב לאחר רכישת השכלה גבוהה מתאימה. תקופת ההיריון עברה עלי על מי מנוחות, אמנם חלקים ממנה בחוסר נחת, משום שלל הבדיקות המקובלות המעייפות את הגוף והנפש, אבל מאחר ותוצאות בדיקות אלו היו תקינות, הייתי רגועה וגם פיסית הרגשתי מצוין.

החל מהשבוע ה- 32 להריון, קבע ד"ר צ', הרופא שאצלו ביצעתי מעקב הריון, קביעה שאין עליה עוררין : העובר במצג עכוז, לכן "הולכים על" קיסרי. בשלב זה של ההיריון מקובל לבקר אחת לשבועיים אצל רופא מעקב הריון, ואני, כתלמידה טובה שעושה הכל לפי הספר, אכן פקדתי כמו שעון את מרפאתו של ד"ר צ' בכדי לשמוע שוב ושוב שהעובר במצג עכוז וניתוח קיסרי הוא בלתי נמנע. ההיסטוריה המשפחתית (אמא שלי עברה שלושה ניתוחים קיסריים משום מצג עכוז של העוברים) רק השלימה את התמונה באופן ברור : הרחם של בנות המשפחה שלנו נושאת עוברים הפוכים באופן עקבי. בכדי להציל את עצמנו (הנשים) ואת העוללים מלידת עכוז טראומטית שלא לומר טרגית, נגזר עלינו להיות מנותחות לנצח. בביקור של שבוע 36 אצל ד"ר צ' אף נקבע תאריך יעד לניתוח : נתבקשתי להתייצב ביום רביעי, שבועיים מאוחר יותר (בשבוע ה- 38) במחלקה "של" ד"ר צ' בכדי לעבור ניתוח יזום.

כילדה בת 11, עברתי ניתוח להוצאת התוספתן, וזכרתי ששבועיים אחרי הניתוח עוד כאבו לי שרירי הבטן בשני מצבים : כשהצחיקו אותי וכשישבתי בשירותים. לכן חששתי מניתוח קיסרי. אבל יחד עם החששות, במובנים מסוימים, כל הליך הניתוח המתוכנן אפילו הרגיע אותי. הייתה זו בעיקר תחושת ההקלה הטמונה בהסרת אחריות. אני אהיה מורדמת, וצוות שלם של רופאים הוא שיבצע את העבודה - חייב להיות בסדר, לא ?

ביום שלישי בצהרים, שבוע אחרי הביקור אצל ד"ר צ' ושבוע לפני הניתוח המתוכנן, עליתי במדרגות עם החבר'ה מהעבודה לחדר האוכל במפעל. הרגשתי דקירות בצד, כמו אחרי ריצה, ואמרתי בבדיחות הדעת לאחת החברות שלי שאני חושבת שיש לי צירים. החברה נבהלה והציעה להסיע אותי לבי"ח להיבדק, ואני השבתי שאני רק מתבדחת ובטח מיד הדקירות ייעלמו. הדקירות אכן נעלמו ויום העבודה נמשך כרגיל. בערב, בבית, נתקפתי בולמוס אכילה אימתני. הכנסתי לפה מאכלים שונים, בעיקר זכור לי שהיו שם אבוקדו ועוגיות שהתערבבו להם בבטן וגרמו לי לתחושת בחילה מאוחר יותר. בדיעבד אני יכולה לנתח ולומר שהדקירות בצד הגוף והזלילה הלא מבוקרת, שתי תופעות לא שגרתיות אצלי, סימנו את תחילתה של הלידה.

הלידה של ב' - או - איך אורזים תיק בזמן ירידת מים ?

ברבע לחמש לפנות בוקר יום רביעי, שבוע לפני מועד הניתוח המתוכנן, קמתי לשירותים. כל מי שחוותה שבועות אחרונים של הריון מכירה את הלחץ על שלפוחית השתן שגורמת להריונית לפקוד את השירותים עשרות פעמים במשך היום והלילה, אפילו בכדי לשחרר טיפות שתן בודדות. אני זוכרת את עצמי עומדת ליד האסלה, עוד לא מספיקה להתיישב, ונחשול אדיר של מים שוטף את רגלי. אני זוכרת את עצמי חושבת שאם המים היו נאספים לדלי, הם היו ממלאים אולי מחצית ממנו. מעולם לא יצאו מהגוף שלי כל כך הרבה נוזלים. היה לי ברור מיד שמדובר בירידת המים המפורסמת. קראתי לבעלי, צ', שיתעורר, כי ירדו המים. כנראה שהיו אלו ההורמונים שהתחילו לעבוד וגרמו לי לרעידות בכל הגוף, אבל מאחר ולא ידעתי על תופעה שכזו פירשתי את הרעידות - כהתרגשות.

צ' התעורר מיד, נרגש גם הוא מהמעמד. למרות שצ', ביום יום, הוא טיפוס שלוקח ת'זמן (כמו בשיר), אני זוכרת שהערכתי אותו באותם רגעים על התנהלותו המתוכננת, המחושבת והיעילה. היה עלינו לארוז תיק לבי"ח. הניתוח, כזכור, תוכנן לשבוע מאוחר יותר. לא עלה על דעתי שנגיע לפני מועד הניתוח המתוכנן לבי"ח ולכן דבר לא היה מוכן, בוודאי שלא תיק ארוז. צ' לקח תיק טיולים גדול, והניח בו בגדים ותחתונים. בעודי מתקלחת, הנחיתי אותו לזרוק לתיק עוד כמה דברים. למרות שלא הרגשתי את הקור, לא רציתי לצאת החוצה רטובה מהמים שירדו בעיצומו של חורף. רציתי להתקלח ולהחליף לבגדים יבשים. לא עלה על דעתי שהמים ימשיכו לזרום ושכמה דקות מאוחר יותר אמצא את עצמי שוב רטובה באוטו. שמחתי ש"היה לי שכל" לקחת איתי מגבת גדולה ועבה לשבת עליה. כך, "הצלתי" את האוטו משיטפון.

הדרך מהבית שלנו לבי"ח אורכת קצת פחות מחצי שעה בשעת בוקר מוקדמת בזמן שהכבישים ריקים. וכך, כשלושת רבעי השעה לאחר שהתעוררתי מירידת המים, בשעה חמש וחצי לפנות בוקר יום רביעי, הגענו למחלקת מיון נשים בבי"ח. עם הגיעי, סיפרתי כי ד"ר צ', רופא בכיר במחלקה, זימן לי תור לניתוח שבוע מאוחר יותר בשל מצג עכוז של העובר. זה, יחד עם בדיקה קצרה של אחת האחיות במחלקה שאישרה שאכן ירדו לי המים, גרמו לריתוקי למיטה. כנראה שהיה זה חשש אנשי הצוות שאם אהיה פעילה, הלידה תתפתח, והעובר יכנס לתעלה הלידה, דבר שעשוי היה לסבך את הניתוח. וכך, למרות שביקשתי ללכת לשירותים (הרגשתי לחץ מאוד חזק ליציאה), מצאתי את עצמי יושבת על מיטת בי"ח מול רופא עצבני שצעק עלי שבמצבי אסור לי לרדת מהמיטה. אני מניחה שלוא שילב אותו רופא בדבריו הסבר קצר לאיסור היה מניח את דעתי. מאחר שלא עשה כן, אני זוכרת את עצמי פשוט לא מבינה למה אסור לי ללכת לשירותים. במקביל, ניגשה למיטתי אחות שביקשה להכניס לי קטטר כחלק מההכנה לניתוח. ניסיתי להבין ממנה למה מכניסים קטטר לגוף בעודו ער, למה אי אפשר לדחות את הכנסת הקטטר למועד מאוחר יותר, כאשר פלג גופי התחתון יהיה משותק ולא ארגיש את אי הנוחות הכרוכה בכך. מאחר ולא היה לאותה אחות הסבר שסיפק אותי ("לא מקובל להתעסק עם קטטר בחדר ניתוח"), נגררתי מהר מאוד לויכוח עימה. בסופו של דבר נכנעתי והרשיתי לה להכניס את הקטטר.

המגע עם אותה אחות שהכניסה לי קטטר ועם הרופא שאסר עלי לרדת מהמיטה לשירותים גרמו לי לזכור את השהיה במחלקת מיון נשים כחוויה לא נעימה. החשש מפני הניתוח הקרב לבוא הפך חוויה לא נעימה זו לטראומטית : למה לא מסבירים לי פה שום דבר, לעזאזל ? לימים, האינטראקציה המוקדמת עם ד"ר צ' שלא פרש בפני אפשרויות נוספות למעט ניתוח קיסרי (היפוך עובר ?) והאינטראקציה עם אותן דמויות במחלקת מיון נשים שלתחושתי יכלו לשתף ולהסביר לי מי נגד מי ולמה – כל אלו אחראיים במידה רבה להתנהלותי לקראת לידתו של ל', חמש שנים מאוחר יותר.

הקליטה והשהיה שלי במיון נשים ארכו כמחצית השעה שלאחריה צ' וסניטר הובילו את מיטתי במעלית לקומת חדרי הניתוח. בינתיים גם הספיקו להגיע אבי, אימי ואחותי ופגשו בנו בכניסה לחדר הניתוח. בשעה שש וחצי בבוקר, ולאחר שצילמו בפעם האחרונה את הבטן הענקית, נפרדתי מהם. גם את צ', כוסס ציפורניים, השארתי איתם. מיטתי הובלה לחדר הניתוח הקר. הקור של חדר הניתוח הוא מטפורי, אך גם פיסי, למטרת סטריליות. מה שאני זוכרת מאותם רגעים זה פחות את הקור ובעיקר את כאבי צירים, שהלכו והתחזקו (הייתה פתיחה של כארבע אצבעות), בזמן שעשרות אנשים טורחים סביבי ומתכוננים לניתוח. למרבה המזל, אחת מאותן עשרות הייתה ב', קרובת משפחה רחוקה (גיסתה של גיסתה של אמא שלי), שישבה בסמוך אליי והרגיעה אותי. היא גם הסבירה לי שקושרים את ידי למיטה בכדי שלא אשלח ידיים ואפריע למהלך הניתוח. הורדמתי בהרדמה מקומית שמהר מאוד השכיחה ממני את הלחץ והצורך בשירותים שליוו אותי בשעה שקדמה להרדמה. לא בציניות, אני יכולה לספר שממש נהניתי בשלב זה. עד כדי כך שהתבדחתי עם הרופא המנתח, ד"ר ק', ואמרתי לו שיזהר לא לשכוח לי כלי עבודה בתוך הבטן. הוא שמע את דברי מבעד לוילון שהפריד בינינו (מסתירים ממנותחת את המראה המלבב של הניתוח) והבטיח ש"ייזהר".

אם "ללכת על ניתוח", כדאי, מניסיוני, להיות מורדמת באופן מקומי ולא באופן מלא. משיחות עם מנותחות אחרות מאוחר יותר שמעתי על כאלה שהורדמו באופן מלא ובכל זאת הרגישו דברים ולא יכלו להתבטא במהלך הניתוח משום ההרדמה. במקרה שלי, בשלב מסוים במהלך הניתוח הרגשתי בחילה חזקה. אמרתי זאת לרופא המרדים, והוא בדק וראה שהייתה לי ירידה מהירה של לחץ הדם. אני לא יודעת מה בדיוק הוא עשה, אך הוא הזריק לי חומר שגרם לבחילה להיעלם וללחץ הדם להתייצב. המלצה נוספת למי שעתידה להיות מנותחת בניתוח קיסרי היא לא להגיע לניתוח יזום (כפי שתוכנן עבורי) אלא להגיע לניתוח בעת לידה פעילה (כפי שקרה אצלי בסופו של דבר). ניתוח קיסרי הוא התערבות מלאכותית שיש לה השלכות רבות על גוף היולדת ועל עוברה. אני מאמינה בכל ליבי בחשיבות בשלות גוף היולדת והעובר בעת הלידה. צירים או ירידת מים הם איתותים של הגוף המבשרים על בשלות זאת. חשוב להקשיב לאיתותים אלה.

ביום רביעי, ה- 6.2.2002, בשעה 07:18, 3.010 ק"ג, בשבוע 37+3, ב' נולד.

אפילוג - או - חיים חדשים מתחילים

לאחר הניתוח שהיתי כשעתיים בחדר התאוששות. הייתי בעיקר מסטולה ורועדת מכל הכימיקלים שמילאו את גופי. אחר כך הועברתי למחלקת יולדות. בצהריים התחלתי להזיז את כפות הרגליים. בערב כבר בכיתי מכאבי התפרים. כל כשלוש שעות, במהלך אותו לילה, שתיתי אופטלגין נוזלי, בכדי להקל על הכאב. ביום חמישי בערב ירדתי מהמיטה לשירותים ולמקלחת. פרדוקסאלית, דווקא הזלילה שתקפה אותי ערב לפני הניתוח (ערב יום שלישי) היא שהחזירה את הקיבה שלי לפעילות מלאה יומיים מאוחר יותר. למרות שהסיפורים מדברים על זה שקשה להחלים מניתוח קיסרי, חווית ההחלמה הפיסית שלי היא טובה ומהירה. כחודש אחרי הניתוח חזרתי לשחות בבריכה.

אבל הנפש לא החלימה מהר כמו הגוף. תקופה ארוכה (קרוב לחמישה חודשים) ליוותה אותי תחושה שרק בדיעבד ידעתי להגדיר במילים. תחושה, שהניתוח הסיט את מהלך חיי מהדרך בה הייתי אמורה לצעוד. תחושה, שעליתי על דרך עפר לא סלולה, שקשה לחזור ממנה לכביש הראשי, לדרך המלך. סיפור הלידה של ב' שמסתיים בזאת, רצוף בפעלים סבילים – הועברתי, נלקחתי, הוכנס לי, אמרו לי... אומרים ש"את יולדת כמו שאת חיה". האם אני חיה חיים סבילים ?

רגשות קשים מאלה חשתי כלפי התינוק שלי. איזו מין התחלה של חיים אני מעניקה לו ? את שעותיו הראשונות בחיים הוא מבלה כבן ל"נרקומנית". כך הרגשתי בחדר ההתאוששות מהניתוח. כל חוברת בסיסית של הדרכת הנקה מדברת על חשיבות השעות הראשונות ליצירת הקשר המיוחד בין אם לתינוקה. בשעות הראשונות של ב' ושלי גופי היה מורעל. לא יכולתי להיות שם בשבילו. אמנם כבר באותן שעות הבנתי את העניין הזה ודאגתי שצ', ילווה את ב' בתינוקיה בזמן בדיקת הרופא, ומיד אחר כך יביא אותו אלי, אבל עדיין, בעיני עצמי, הייתי "נרקומנית", אמא לא כשירה. ואכן, בהמשך לכך, ההנקה התחילה עם המון קשיים. לב' היה קשה לתפוס את הפטמה נכון, האחיות בתינוקיה בבי"ח כ' לא נתנו לי סיוע נכון בהנקה, וזאת בלשון המעטה. היו אחיות שראו אותי שואבת חלב והנחו אותי להשליך אותו כי "אין לי מספיק" ולתת לב' תחליף (שטות מוחלטת). כמובן שלא נהגתי כך אבל בכל זאת הייתי צריכה להתמודד עם כך שב' ירד במשקל.

בסופו של דבר נעזרתי ביועצת הנקה (הדי הרפז) ששכרתי את שירותיה באופן פרטי. כחודש ימים הייתי איתה בקשר, במהלכו נפגשנו פעמיים : פעם אחת היא באה אלי (לבי"ח), בפעם אחרת (בדרך מבי"ח הביתה) אני ביקרתי אצלה. בנוסף, התייעצתי איתה בטלפון ברמה יום-יומית למשך למעלה משבועיים. למרות שבסופו של דבר אמרתי לה שרק הודות לה הצלחתי "לעשות את זה", אני זוכרת את המשפט שהיא אמרה לי כאחת המחמאות הגדולות שקיבלתי בימי חיי : היא אמרה לי שהייתי מסוגלת, פיסית ונפשית, להניק גם תאומים, לוא הייתי צריכה. המשפט הזה חיזק אותי חודשים רבים לאחר מכן. ב' ינק באופן מלא עד גיל חצי שנה, עבר באופן הדרגתי לאוכל מוצק ונגמל מעצמו מהנקה, ללא עידוד מצידי, בגיל שנתיים. הוא מעולם לא קיבל תחליף חלב. יתכן מאוד, שבאמצעות ההנקה המלאה הרגשתי שאני מפצה אותו על הלידה הלא טבעית ושאני מאפשרת לו, למרות הניתוח, נקודת פתיחה מוצלחת לחיים.

החיים החדשים שהתחילו לא היו רק חייו של ב' אלא גם שלי, ובעצם של כל משפחתנו הגרעינית. כשנה לאחר הלידה של ב' פניתי לכיוון מקצועי שונה לחלוטין מזה שעסקתי בו עד הלידה, כיוון שמאפשר לי לשלב באופן שפוי, לטעמי, עניין מקצועי ופרנסה, לצד אימהות. הלידה של ב' "סידרה" לי הרבה דברים בראש וגרמה לי לגבש ולפתח בטחון כלפי עקרונות רבים של חינוך והורות. כמה חודשים אחרי שב' נולד, התוודעתי לספר "עיקרון הרצף" ולאתר האינטרנט "באופן טבעי" ומצאתי חיזוק לרבות ממחשבותיי. הזרע למהלך הלידה של ל' נטמן – הלידה הבאה תהיה בידיים שלי.

רקע ללידה של ל' - או - הריון בצל המוות

כבר כשב' היה בן שלוש הוא התחיל ל"נדנד" בנושא. באופן מפורש בערך כשהיה בן ארבע, הוא ביקש שנביא לו שני אחים תאומים ושתי אחיות תאומות, וכמובן גם ג'יפ גדול (באותה תקופה קנינו רכב משפחתי חדש), שיכיל את כולם. יתכן ובנסיבות חיים אחרות היינו, צ' ואני, מרגישים שזה נכון להיכנס להריון, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. אבא שלי חלה במחלה קשה בעקבותיה היה מאושפז לתקופות ארוכות בבי"ח. גם בתקופות בהן שהה בבית היה במצב בריאותי קשה, עד שבסופו של דבר נפטר בשעת ניתוח מסובך. לאחר תקופה ממושכת בה ליוויתי את אבי בשהייה בבתי חולים בתקווה שירפא, החלטנו, צ' ואני, להפסיק להשתמש בגלולות למניעת הריון, מתוך מחשבה שמפאת גילי המופלג (32) אי אפשר לדחות עוד את ההיריון. באופן מדהים, במהלך כחצי שנה של ביוצים טבעיים (ללא אמצעי מניעה) - לא נקלט הריון. כחודש לאחר שאבי נפטר, ולמעשה, בביוץ הראשון שלי לאחר מותו, נכנסתי להריון.

חלק נכבד מהטרימסטר הראשון של ההיריון עבר עלינו בשהייה אצל גיסי וגיסתי (אחות של צ'), באזור מרכז הארץ, בצל מלחמת לבנון השנייה שהשתוללה בסמוך לביתנו בצפון הארץ. בדיקות רבות המומלצות לביצוע בשבועות הראשונים להריון, ביניהן שקיפות עורפית, ביצעתי במרפאות באזור מרכז הארץ. את סקירת המערכות המוקדמת ביצעתי יום לאחר הפסקת האש, "ליד הבית", בחיפה, אצל ד"ר ברונשטיין. תוצאות הסקירה היו תקינות. יש לנו עובר בריא ! אותו רופא הוא שבישר לנו, חמש שנים לפני כן, שב' הוא עובר בריא.

ההכנות ללידה של ל' - או - למה דולה ?

חיכיתי בקוצר רוח וברגשות מעורבים לשבוע ה- 32. בהיריון הקודם, החל מהשבוע ה- 32, ב' התקבע במצג עכוז. הנחתי שגם הפעם, המצג הסופי של העובר ייקבע, פחות או יותר, במועד זה. מצד אחד, קיוויתי למצג ראש, כך שאוכל להתכונן ללידה רגילה. מצד שני, לידה רגילה משמעותה לקיחת אחריות. האם אני באמת רוצה את זה ? ידעתי שניתוח בעברי יאפשר לי לבקש ניתוח חוזר, וכי הרופאים יעתרו לבקשה זו ללא היסוס. החלטתי שלא אבקש ניתוח ללא סיבה משמעותית. בשבוע ה- 32 הגעתי למרפאתו של ד"ר צ'. האולטרה סאונד הראה כי המצג הוא מצג ראש. הבנתי שניתנת לי ההזדמנות לעשות תיקון : הריון שני, לידה ראשונה. החלטתי שאני לוקחת את ההזדמנות בשתי ידיים. התחלתי להתכונן. נכנסתי לאינטרנט ולמדתי שאני "הולכת על" ויבק (VBAC - vaginal births after cesarean).

במקביל, החלטתי לחפש תומכת לידה. הייתה לי תמונה בראש של הדמות שאני מחפשת. מישהי שתהיה בראש שלי, שתהיה לי איתה כימיה, שתנחה אותי לתנוחות כאלה ואחרות בזמן צירים, שתכוון אותי לנשום נכון, שתהיה איתי, פיסית ונפשית. במקרה (או שלא ?), נתקלתי באינטרנט בסיפור לידה בו נשזרה המלצה על דולה ירושלמית שעוברת לגור באזור חיפה. התקשרתי. מה כבר יכול להיות ? כבר באותה שיחת טלפון הבנתי שאיטל היא בחורה מאוד קורקטית. סיפרתי לה שאני בשבוע 34 והיא הציעה שניפגש עוד באותה שבוע. קבענו שהיא תגיע אלינו באחד הערבים, בכדי שיזדמן לה להכיר גם את צ'. הצעתי גם לאמא שלי להצטרף. למען האמת, כבר כשאיטל נכנסה, הרגשתי שזה זה. למרות שבדרך כלל אני צרכנית נבונה שעושה סקר שוק לפני רכישה, בחרתי באיטל מבלי לברר על תומכות לידה אחרות. בין השאר, הייתה זו תשומת הלב הכנה שאיטל העניקה לב' בן החמש, ששבתה את ליבי. שוחחנו קצת, והתרשמתי שאיטל מאוד מסורה למקצוע שלה, ממוקדת, שקטה, חכמה. הרשימה אותי גם העובדה שהיא לא התרגשה מההערות הפולניות של אמא שלי בדבר הסיכונים הכרוכים בלידה טבעית עם רחם מצולק וענתה לשאלותיה (ושאלותינו) בסבלנות ובנחת.

איטל נתנה לי את מספר הטלפון של ל', מיילדת מנוסה, והציעה לי לשוחח איתה ולשמוע מניסיונה כמי שיילדה לידות ויבק רבות. התקשרתי לל', והיא הציעה שנצטרף, צ' ואני, לקורס לידה טבעית שהיא עורכת בסוף אותו שבוע. עוד הציעה ל' שנזמין גם את איטל לאותו הקורס. שמחתי שאיטל נענתה להצעה, במיוחד שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי להכיר אותה באופן יותר אישי ועמוק לפני הלידה. וכך בילינו סוף שבוע משותף בהכנה "ממוסדת" ללידה.

קבעתי עם איטל ש"נסגור" סופית על ליווי שלה בעת הלידה אחרי האולטרה סאונד הקרוב, המתוכנן להתבצע במרפאתו של ד"ר צ' בשבוע העוקב (שבוע 35). רציתי לוודא שהעובר לא התהפך לו בינתיים והוא אכן במצג ראש. בבדיקה אצל ד"ר צ' נראה העובר במצג ראש אבל לפתע צצה בעיה חדשה – הערכת המשקל. ד"ר צ' העריך את משקל העובר כ- 2.800 ק"ג. הוא טען כי בהנחה שהעובר יגדל מעתה ואילך בקצב ש כ- 300 גרם לשבוע, אזי בחמשת השבועות הקרובים הוא עשוי להוסיף 1.5 ק"ג למשקלו, דבר שיוביל ללידה של עובר השוקל למעלה מ- 4 ק"ג. עוד הוסיף ד"ר צ' כי לידת עובר גדול עשויה לסכן את הרחם המצולק ובפרט להוות בעיה עבור מי שתעלת הלידה שלה לא חוותה לידה. לסיכום המליץ כי נפגש בעוד שבועיים להערכת משקל נוספת שבה "נחליט יחד" אם פנינו מועדות לניתוח קיסרי או ללידה נרתיקית.

חזרתי הביתה ומיד שלפתי מה"בוידם" את תוצאות האולטרה-סאונד של ב' חמש שנים קודם בכדי להשוות בין הערכות המשקל אז והיום. ההשוואות לימדו אותי שאכן מדובר בעובר גדול יותר הפעם, אבל שכמובן ניכרת חשיבות רבה למועד הלידה – אם תתפתח לידה בשבוע 40, הרי שהעובר יהיה אכן גדול, ואולי אף ישקול למעלה מ- 4 ק"ג. אבל, אם תתפתח לידה בשבועיים הקרובים, הרי שמשקל הילוד ינוע סביב ה- 3 ק"ג. "ישנתי על זה" לילה ונכנסתי לחרדות. מה יהיה עם העובר שלי יהיה גדול מידי ? איך הרחם המצולק שלי יעמוד בעומס הזה ? החלטתי שעובר גדול מידי הוא סיבה טובה לבקש ניתוח, כפי שהמליץ ד"ר צ'. התקשרתי לבשר לאיטל את ההתפתחויות. ביני לבין עצמי החלטתי שאם משהו יקרה בשבועיים הקרובים, תהיה זו לידה נרתיקית ואבקש את הליווי של איטל כמתוכנן. אם מה שיקרה יהיה מעבר לשבועיים, אבקש ניתוח ולא אשתמש בתמיכה של דולה. עתה נותר לי רק להעביר מסר זה לאיטל.

איטל לא אהדה את הגישה שלי לעניין ואמרה לי שאני עושה טעות כשאני מקשיבה לרופא שבעצם אומר לי שהגוף שלי לא יודע ללדת. הייתה לנו שיחת טלפון לא קלה (עבורי) אולם יצאתי ממנה בתחושה שאיטל תתמוך בי בכל בחירה שאעשה. החלטתי שלד"ר צ' אני לא חוזרת (את הבדיקה האחרונה בהיריון ביצעתי אצל רופא אחר). כמו כן איטל ביקשה ממני לקרוא חומר מקצועי על ויבק. כמה שעות מאוחר יותר, מצאתי שאיטל שלחה לי לדוא"ל לינקים לאתרים בנושא ויבק. נכנסתי. למדתי על הסיכונים בויבק, הנמוכים משמעותית מהסיכונים בניתוח. בהתאם להצעה של המיילדת ל' ושל איטל פניתי טלפונית לאחות ראשית של חדרי לידה בבי"ח בו תכננתי ללדת בכדי לברר על מדיניות בי"ח כלפי ויבק. גיליתי שיש להם מדיניות אוהדת ויבק. לא הופתעתי, בעיקר משום שמן המפורסמות הוא שקיימת תחרות אגרסיבית בין בתי החולים על יולדות, ולכן יש להם אינטרס מובהק להפגין אהדה כלפי בקשות של יולדות. יחד עם זאת הרגשתי שההיכרות עם האחות הראשית רק תועיל לי, בבוא היום. חוץ מהחומר המקצועי שאיטל שלחה לי, חיפשתי באינטרנט סיפורי לידה של "ויבקיות" ואפילו יצרתי קשר טלפוני עם "ויבקית" שסיפרה לי את סיפור הויבק שלה. הגעתי למסקנה שאני לא "ויבקית" טיפוסית, אם יש חיה כזו. אני לא אלד לידה פיסיולוגית-טבעית בכל מחיר. בשיחה משותפת של איטל, צ' ושלי, הסכמתי עם צ' שאמר שחווית הלידה אינה הדבר החשוב ביותר. הדבר החשוב ביותר הוא להיות אחרי זה, עם תינוק בריא בידיים. כמו שעשינו את זה עם ב'.

הימים חלפו ובינתיים, תפקדתי כרגיל, בבית בעבודה. משבוע לשבוע הרגשתי את הקושי המתגבר. כאבי גב בלילות. עייפות בימים. הייתה זו תקופה קשה עבורי. הרגשתי שאני חייבת להחליט איך יסתיים ההיריון הזה. אי אפשר להשאיר את זה פתוח. כך, בשבוע ה- 36, בחצי הומור, התחלתי להודיע לסובבים אותי שביום חמישי הבא אני יולדת. הודעתי את זה לצ', לאמא שלי, לבני משפחה נוספים. סגרתי קצוות בעבודה והחלטתי שגם אם לא אלד במועד בו "תכננתי" ללדת, אצא לחופשת לידה רשמית במועד זה, כי הגעתי לקצה גבול היכולת שלי. הודעתי לכל כך הרבה אנשים על תאריך הלידה עד שכבר התחלתי גם אני להאמין בתאריך השרירותי שקבעתי. באחת השיחות עם איטל, אמרתי גם לה שאני "בונה" על יום חמישי הבא. למרות שכמו כולם היא חייכה למשמע דברי, היא אמרה לי שהיא מאוד מאמינה באינטואיציה של היולדת.

איך התחילה הלידה של ל' - או - צירים

בשבוע 37+2, ביום רביעי בבוקר, קמתי קצת עצבנית. צ' שחטף אנגינה ולקח אנטיביוטיקה - לא הלך לעבודה. כל הלילה קיטר שכואב לו הגרון. הקיטורים שלו הרגיזו אותי. כבר שבועיים לא ישנתי כמו בן אדם, התהפכתי בלילות, ממתח נפשי ומכאבים פיסיים. רק לטפל בחולה חסר לי עכשיו. בנוסף, בערך באחת עשרה בבוקר התחילה לכאוב לי הבטן. נכנסתי למיטה. שיתהפך העולם. בשעה שתיים עשרה צ' יצא לקופת חולים, דואר וסידורים. סיכמתי איתו שכשיסיים, יאסוף את ב' מגן הילדים. שמחתי שלא אצטרך לצאת מהמיטה בכדי להביא את ב'. בערך בשעה אחת שמתי לב שכאבי הבטן באים בגלים. עד לרגע זה חשבתי שמדובר בקלקול קיבה או משהו דומה, כי הכאב היה עמום ומתמשך. למעשה, לא הייתי אפילו בטוחה שמדובר בכאבי בטן. אולי אני סתם עייפה ? כשהבנתי שמשהו מחזורי מתרחש, התקשרתי לאמא שלי. היא הציעה שאלך להיבדק בקופת חולים. התקשרתי לצ', ביקשתי שלא יעלה הביתה ויחכה לי בחניה. נסענו למיון נשים בקופת חולים מרכזית הסמוכה לבית שלנו.

הגעתי לקופת חולים וחוברתי מיד למוניטור. צ' וב' עמדו לידי. מידי עשר דקות הרגשתי כאב עמום שנמשך כעשרים שניות. התגברתי עליו באמצעות צעקה ארוכה. קיוויתי שמדובר בצירים, אבל לא הייתי בטוחה. בחצי שעה שבה הייתי מחוברת למוניטור, צעקתי שלוש פעמים. היה לי מצב רוח טוב, הכאב היה נסבל. בעת צעקה, ב' החזיק לי את היד והתפוצץ מצחוק. אחרי הצהריים יספר לסבתא איך אמא צעקה בצירים. שמחתי ש"מה שזה לא יהיה" קרה בזמן שהייתי מחוברת למוניטור, בכדי שהרופא יאשר לי שאילו הם אכן צירים. (במאמר מוסגר : אני חולה במחלת קיבה כרונית – קרונס. חשבתי שיתכן וזה סוג של התקפת קרונס משונה, בעיקר לאור העובדה שהכאבים לא היו מחזוריים כמה שעות לפני כן). במהלך הניטור, עשיתי שתי שיחות טלפון. שיחה אחת לאיטל : "אני לא יודעת מה עובר עלי, אבל עובר עלי משהו." אמרתי לה. היא צחקה ושאלה אותי אם אני חושבת שזה זה. האמת ? כן. חשבתי שזה זה. אבל "זה" כל כך לא כואב שבהחלט יכול להיות שימשך כך גם שבועיים. יום לפני כן קראתי סיפור לידה של "ויבקית" שטענה שבכל מהלך החודש התשיעי סבלה מצירים ושהיא גם קראה שיש לכך הסבר : רחם מצולק "עושה כושר" יותר מרחם רגיל לקראת לידה. "קניתי" את זה. יש בזה הרבה הגיון. את שיחת הטלפון השנייה עשיתי לעבודה. הייתי אמורה להעביר הרצאה באותו ערב. התקשרתי לבקש שיסדרו לי מחליף כי אני בבדיקות בקופת חולים. לימים, יוודע לי שצחקו עלי בעבודה: "חודש תשיעי, כאבי בטן, מה היא כבר חשבה שזה יכול להיות ?"

האחות שבאה לנתק אותי מהמוניטור הביטה בתרשים שסיפק המכשיר. "יש לך פעילות רחמית אך אין לך צירים" אמרה. די מתוחה, נכנסתי עם התרשים לד"ר ו'. "זה לא צירים" אמר בפסקנות. "לכי הביתה לנוח. אם זה ימשך סעי בעוד שלוש שעות לבי"ח". בינתיים, מולו, הגיע גל נוסף. צעקה נפלטה מפי. ד"ר ו' הושיט יד במהירות ונגע בבטני. פניו לבשו הבעה מופתעת, שלא לומר, מבוהלת. "זה מאוד משונה מה שקורה פה. לפי המכשיר אין לך צירים. אבל מה שקרה לך עכשיו זה בוודאות ציר. את רוצה לעלות עכשיו לבי"ח ?" שאל. הוא ראה שאחרי כמה שניות נרגעתי, נרגע גם הוא וחזר שוב להצעתו המקורית. "לכי הביתה לנוח. אם זה ימשך סעי בעוד שלוש שעות לבי"ח". הלכנו הביתה.

אמא שלי כבר חיכתה אצלנו. סיכמנו שהיא תיקח את ב' לבילוי משותף ושאנחנו, צ' ואני, ניסע לשתות קפה בבית קפה בקרבת בי"ח. ב' ואמא שלי הלכו. צ' ואני נשארנו בבית. עשיתי סידורים אחרונים : מילאתי עוד מייבש כביסה והפעלתי אותו. צ' הגביר את הטלוויזיה. "חמש עם רפי רשף" או משהו בסגנון. "הרמטכ"ל התפטר", דיווח לי צ'. עוד גל כאב הגיע. עוד צעקה שלי בעקבותיו. "תחליש כבר את הטלוויזיה המחורבנת" צעקתי לו. הוא החליש מיד. אחרי כמה שניות חייכתי. כאילו כלום. "ממש מעניין אותי שהרמטכ"ל התפטר". צ' ואני צחקנו. ניסיתי להסביר לצ' על גלי הכאב שמאלצים אותי להפסיק הכל, לעמוד ולצעוק, ואילו כמה שניות אחר כך העולם ממשיך להסתובב. כאילו כלום. מה קורה פה ? אחרי שאמא שלי עדכנה אותה במצב, ט', אחותי, התקשרה לשאול אם מתאים לנו שתצטרף אלינו לנסיעה. למה לא ? שתבוא. "לידה לא הולכת להתפתח פה בשעות הקרובות". מצאתי את עצמי אומרת לה. "יכול להיות שאנחנו שותים קפה וחוזרים הביתה". שלא תפתח ציפיות. הכל עוד יכול להיות. ליתר ביטחון זרקתי עוד כמה דברים לתיק : פירות יבשים, תה קמומיל, קרקרים מחיטה מלאה.

נסענו לאסוף את ט'. התקשרתי לאיטל לספר לה שאנחנו נוסעים לשתות קפה ליד בי"ח. היא הציעה שנבוא אליה הביתה. אמרתי שזה נשמע לי מתאים לאחרי הקפה. קבענו לדבר מאוחר יותר. בדרך התלבטנו איפה נשב. אולי נלך על ארוחה ממש ? החלטתי שאני לא הולכת להעמיס על הקיבה שלי. אבל אולי צ' צריך להכניס משהו לפה ? מי יודע איך יראה הלילה ומתי יזדמן שוב לצ' לאכול ארוחה מסודרת ? החלטנו על קפה ארומה. התאים לכולם. צ' וט' הזמינו כריכים. אני הזמנתי נס על חלב ושטרודל תפוחי עץ. הרגשתי שאני צריכה אנרגיה ושסוכר יספק את הסחורה. הצעתי להם לעלות ולשבת בקומה שנייה שנראתה עמוסה פחות מהקומה ראשונה. עליתי לקומה השנייה וגיליתי שרק ארבע תיכוניסטיות מאיישות את אחד השולחנות. יפה, כמעט כל הקומה לרשותנו. הפרטיות הייתה לי חשובה כי בשלב זה הוספתי לקולות שהשמעתי גם סיבובי אגן בעמידה, כמו שלמדנו בקורס הכנה ללידה של ל'. והמחזה הזה נראה די פרברטי למי שלא בעניין...

לאחר כשעה בארומה נסענו לאיטל, לקיבוץ בית אורן. בשלב זה הייתי די מוטרדת. מזה מספר שעות לא השתנה דבר. אחת לעשר דקות ציר של כעשרים שניות. אולי זה באמת ימשך כך שבועיים ? אמנם הכאבים נסבלים, והצלחתי להתמודד איתם יפה, אבל זה משום כך כנראה שלידה - לא נראית באופק. מצד אחד, ללכת לבי"ח במצב כזה לא בא בחשבון. מה כבר יעשו איתי בבי"ח ? מצד שני, גם לחזור הביתה זה לא הגיוני. הרי אני לא יכולה ללכת כך לישון... ומצד שלישי, כמה זמן אפשר להסתובב ברחובות, ועוד לגרור אחרי את צ' ואת ט'. ועכשיו תצטרף גם איטל לחגיגה ? כשהגענו לבית אורן ירד כבר הלילה. השעה הייתה שבע לפנות ערב. איטל יצאה לקראתנו והציעה שנטייל קצת, בכדי לזרז את הצירים ולהסדיר אותם. העליתי בפניה את החששות שלי : "אז נטייל שעתיים ביער. ומה אחר כך ?". "אחר כך נלך אלי לראות סרט". אמרה. התשובה הזאת לא סיפקה אותי : "ומה נעשה אחרי הסרט ?" דיברנו על כמה שאני אדם מתוכנן, וכמה שהסיטואציה היא כזו שאי אפשר לתכנן אותה. דיברנו על כל מיני דברים, ביניהם על העובדה שרחם הוא בעברית שם זכר (רחם מצולק ולא מצולקת). איטל וט' הסכימו איתי שזו חוצפה של הוגי ומחדשי השפה העברית באשר הם.

בינתיים נמשכו הצירים. בכל ציר נעצרתי, השמעתי קולות (איטל יחד איתי), הנעתי את האגן בתנועות סיבוביות. באורח פלא איטל הספיקה בכל ציר לתפוס את מקומה מאחורי ולעסות במקומות הנכונים. היא הראתה לצ' ולט' תנועות עיסוי וגם הם ניסו להשתלב ולהקל עלי את הכאב. בדיעבד, צעדנו די הרבה. אני לא זוכרת כמה הלכנו, איפה הלכנו, ועל מה דיברנו רוב הזמן הזה. הייתי מאוד מרוכזת בעצמי. בשלב מסוים איטל הציעה שניכנס לביתה. נכנסנו. המשכנו את הריטואל גם שם : כל ציר מלווה בקולות עמוקים וסיבובי אגן. את רוב הזמן העברתי בעמידה. צ' וט' נשכבו על השטיח. מידי פעם יצאו לעשן, מידי פעם צילמו, סטילס ווידאו. בשלב מסוים צ' קיבל שיחת טלפון מהדייר שלנו (אנחנו בעלים של דירה מושכרת). השרברב שתיקן את הפיצוץ בצינור לכלך את הבית וזה לא בסדר. הוא (הדייר) כועס. צ' ניתק את הטלפון, עצבני, והתחיל לשכנע אותי שצריך לפצות את הדיירים ולשלוח להם מנקה על חשבוננו. אני, כמובן, התנגדתי. התחיל בינינו ויכוח. מהר מאוד איטל התערבה וקטעה את שנינו. "זה לא חשוב עכשיו. זה לא הזמן המתאים." חייכתי לעצמי. איך איטל יכולה לדעת שזו הדרך של צ' ושלי להתפרק ממתח. ברור לי, שברור לצ', שזה לא חשוב עכשיו. ממש מעניין אותו הצינור ההוא. הנה בא עד ציר.

כנראה שהצירים תכפו והתארכו, כי בערך בשעה עשר איטל הציעה שניסע לב"יח. אני זוכרת שההצעה שלה הפתיעה אותי. האם יתכן שלא אני, בעלת הטבע הלחוץ, היא זו שיזמה את הנסיעה ? איטל הנחתה אותי לשבת במכונית במושב האחורי על ארבע בכדי להקל על הכאב במהלך הנסיעה. נסענו. צ' ט' ואני ברכב שלנו, איטל ברכב שלה. אני זוכרת קטעי משפטים מהדרך, לא זיכרונות רציפים. בזמני צירים התנתקתי מהעולם. בינתיים, אמא שלי הורידה את ב' אצל ההורים של צ' והגיעה גם היא לבי"ח, ממש ביחד איתנו.

הלידה של ל' - או - עם או בלי אפידורל ?

הגענו לבי"ח בערך בשעה אחת עשרה בלילה. החלטנו להמשיך את ההתעמלות (שעשינו ביער) ולעלות שבע קומות ברגל. עליתי, לפי הדרכה של איטל, כמו סרטן, על הצד. בכל צעד – החלפתי צד. האם אני עוזרת ומרחיבה בכך את הפתיחה ? אמנם עלינו במדרגות שבע קומות די מהר, בכל זאת הספקתי לעודד את החבר'ה להמר על רוחב הפתיחה. אני לא זוכרת מה היו ההימורים שלהם. אני הימרתי על אחד וחצי. כמה דקות מאוחר יותר יסתבר שצדקתי.

הגענו למיון נשים. צריך לבדוק פתיחה. הורדתי מכנסיים ותחתונים. מצאתי גוש דם סמיך בגודל מטבע על התחתונים. הפקק הרירי. הפתיחה – אחד וחצי. חוברתי למוניטור למשך כעשרים דקות. אחר כך נקראתי לחדרון קטן שם ראיינה אותי רופאה. אני לא יודעת מה היא רוצה ממני. הצירים כואבים. הרופאה מנסה לדבר איתי, ואני צועקת מכאבים. נעמדת. קופצת. זזה. אני מרגישה תחושת עייפות פיסית שאינה מוכרת לי. העפעפיים צונחים. אני מזיעה. הראיון האישי נגמר. אין לי מושג מה היא שאלה שם, אין לי מושג מה עניתי. בעצם, אני זוכרת שהצהרתי על רצוני בלידה טבעית. התיישבתי על אחת המיטות. אמא שלי נכנסה. ביקשתי ממנה לצאת. קשה לי לראות אותה רואה אותי כואבת. איטל נכנסה, והציעה שנלך יחד למקלחת. היא החזיקה את הצינור וווסתה את טמפרטורת המים. "אני יכולה לעשות את זה." איטל אומרת ואני חוזרת אחריה, בזמן ציר.

בשלב מסוים במקלחת התייאשתי. לא. אני לא יכולה לעשות את זה. כואב לי. יצאתי מהמקלחת. קבלתי חדר (לידה). שוב בדיקת פתיחה. שלוש אצבעות. אני רוצה אפידורל. הוציאו את איטל ואת צ'. הגיעה רופאה מרדימה שחיכתה לציר במיוחד כדי להגיש לי לחתימה את טופס ההסכמה לאפידורל. תקעתי את העט בנייר וחוררתי אותו. הנה לכם. חתמתי. המרדימה ביקשה שלא אזוז בזמן שהיא מחדירה את המחט לחלל האפידורלי גם אם מגיע ציר. "אבל כואב לי !" אמרתי ו"הרבצתי" צעקה. היא נעצה בי מבט משתק. כועס. אני לא מבינה איך אפשר להיות כל כך חסרת חמלה. את לא רואה שכואב לי ? קיבינימט ! מה את חושבת, שאני עושה לך בכוונה ? עוברות כמה דקות. איטל וצ' חזרו ומצאו אותי רגועה. אני כבר לא מזיעה. העפעפיים בשליטה. מתחילה לאט לאט אפילו לחייך. השעה בערך שתיים לפנות בוקר. אחת המיילדות, במסווה של דיווח ענייני, בקול רם ובאופן שלא חומק מאזני, מסבירה לאחות אחרת שאני יולדת שביקשה בקבלה תמיכה ללידה טבעית ותוך שעתיים מהקליטה ביקשתי (וקיבלתי) אפידורל. אני לא מתעצבנת. צ' מחייך. אני אומרת לו שאנשים כאלה לא מכעיסים אותי. אני מרחמת עליהם.

בשלב זה התחילה שיחה, בין איטל לביני, שאחר כך תיזכר בדפי ההיסטוריה כ"שיחת בית קפה" (כינוי שטבע צ'). מצב הרוח שלי - מצוין. איטל ואני מקשקשות. אחותי קופצת לקנות לכולם כריכים. הם אוכלים בחוץ בתורות ומתחלפים בשהייה לידי. מידי חצי שעה איטל מציעה לי מיץ מנגו ופרי יבש (תמר, שזיף), בשביל האנרגיה. אני לא מוכנה להכניס לפה דבר, מקסימום לוקחת שלוק מהמיץ. אני זוכרת את עצמי חוששת מההמשך. איך יראה הסוף של הלילה הזה ? בשעה שלוש בדיקת פתיחה. חמש אצבעות. שמחה גדולה. למרות האפידורל העסק מתקדם. האחות א' ביקשה לעזור למים (שכבר התחילו לרדת) ולפקוע אותם. היססתי ושאלתי את איטל אם זה נראה לה הגיוני. איטל נבוכה מהשאלה. שתיקה. עונה לי שכן, כדאי. אחר כך תנזוף בי שאני יוצרת מצבים לא נעימים שעשויים לפגוע באיכות הטיפול של הצוות בי. היא צודקת, כמובן, אבל אני לא יודעת לעשות את זה אחרת. האחות א' פקעה את המים ושלפה סיר מלא מתחתי.

אחרי שקיבלתי אפידורל, הופתעתי לגלות שפלג גופי התחתון אינו משותק. התחושה היא של נימול, ויכולתי לזוז במיטה. אכן זזתי. כל הזמן. ללא הפסקה. גם איטל לא הפסיקה לרגע לעסות את איזור הישבן והרגליים. שכבתי על הצד, וכל כמה דקות החלפתי צד. בשעה ארבע צ' התחיל להפגין חוסר סבלנות. "נו, תבקשי שיבדקו לך שוב פתיחה". "אני לא רוצה. עדיין לא". נדמה לי שבשלב זה איטל ואחותי כיסו במגבת את שעון הקיר. הן טענו שאני מסתכלת על השעה כל הזמן וזה גורם לזמן לחלוף לאט יותר. אני לא הרגשתי כך, אך לא אכפת היה לי שיכסו את השעון. צ' המשיך ל"נדנד". "נו, שיבדקו כבר פתיחה". ניסיתי להסביר לו למה אני מתנגדת. מצד אחד, אם הפתיחה לא התרחבה, התוצאה תתסכל אותי. מצד שני, כמה כבר יכולה להתרחב פתיחה במשך שעה וחצי ?

בשעה חמש וחצי האחות א' בדקה את פתיחה והכריזה שהפתיחה מלאה. עשר אצבעות. הופתעתי ושמחתי. היא הודיעה שמעכשיו היא מפסיקה את האפידורל אבל זה לא יכאב, ושאני רק ארגיש לחץ חזק כמו בשירותים, לחץ שילך ויתגבר. טעיתי כשהאמנתי לה, ולא התכוננתי נפשית (אם אפשר בכלל) לעתיד לבוא. האחות א' ביקשה שאסייע בלחיצות בזמן צירי הלחץ והראתה לי מספר תנוחות בהן אני יכולה להיות פעילה. ניסיתי כמיטב יכולתי ללחוץ לפי ההנחיות בתקווה שאני מקדמת את הלידה. ואכן הלחץ התגבר, כמובטח, אבל גם הכאבים התגברו, שלא כמובטח (!). בהתחלה זה לא היה נורא, אבל בערך בשעה שש וחצי לפנות בוקר הרגשתי חוסר אונים בלתי ניתן לתיאור ללא שימוש במילים שקשורות במוות. התחושה הבסיסית שלי הייתה שגם אם אלוהים בכבודו ובעצמו היה נוכח כרגע בחדר, הוא לא יכול היה לעזור לי. שמה שעובר עלי כואב יותר ממוות. שאבא שלי שנפטר כמה חודשים קודם לכן – סבל פחות. איטל היטיבה מאוחר יותר לתאר בפני רצון של יולדות ברגעים כאלה לברוח מתוך גופן. כנראה שנראיתי כמי שרוצה לנשוך, כי איטל דחפה לי מגבת רטובה לפה. בשלב כלשהו צ' אמר שהוא רואה את הראש. התאכזבתי כשהאחות א' אמרה שהעובר עדיין בגובה אפס, כלומר, עדיין לא החל לצאת. "שקרן", מלמלתי בכעס כלפי צ' שרצה רק לעודד אותי.

בשעה שבע התחלפה משמרת. החדר התמלא לפתע באנשים. התכונה העידה על כי הלידה מתקרבת לקיצה. האחות ל', מתולתלת וערנית במיוחד בירכה בבוקר טוב את כל באי החדר, הלבישה כל אחת מרגלי בשרוולי בי"ח ירוקים, למטרת סטריליות, ושינתה את התנוחה של המיטה למצב שמתאים לקליטת התינוק. כנראה שצרחתי צרחות קולניות במיוחד בשלב זה, לפי דיווח מאוחר יותר של אמי ואחותי שישבו מחוץ לחדר הלידה. לפתע, הרגשתי שמשהו קורה לי בין הרגלים. "מה קורה שם ?" חשבתי בליבי, וגם שאלתי בקול רם. מסתבר של', בשיא התלהבות הבוקר שלה, חתכה חתך בפרינאום. מאוחר יותר הבנתי מאיטל שהייתה שם דילמה. ד"ר א' הייתה נוכחת אבל לא התערבה בעת ש"נרשמו" חילופי מבטים בין האחות א' ממשמרת הלילה (שהשתייכה כנראה לאסכולת ה"אנטי חיתוכים") לבין האחות ל' ממשמרת הבוקר (שהשתייכה ללא ספק לאסכולת הסכינאיות המתלהבות). רוצה לומר, שלא ברור כלל אם החתך היה כורח המציאות.

המשכתי ללחוץ ולצרוח. באחד מצירי הלחץ הרגשתי צורך להרים את האגן, ול' החליק החוצה בבת אחת. היה זה יום חמישי, ה- 18.1.2007, בשעה 07:05, 3.266 ק"ג, בשבוע 37+3, כשל' יצא לאוויר העולם.

אפילוג מספר 2 - או - זה כואב להרגיש את אלוהים עובר לך בין הרגליים

באחד מסיפורי הלידה שקראתי תואר רגע הלידה כרגע שבו את מרגישה שאלוהים עובר לך בין הרגליים. ובכן, אכן הרגשתי את אלוהים עובר לי בין הרגליים. וזה כואב. אגב, אני משתמשת במילים "כאב" ו"סבל" רק כי אני כותבת את הסיפור הזה ממרחק של שבועות לאחר הלידה. בימים הראשונים שלאחר הלידה, כששאלו אותי אם היה כואב הנהנתי לשלילה. כאב היא מילה חלשה מידי לתיאור מה שקרה שם.

עוד לפני שהשלייה החליקה החוצה, איטל שאלה אם אני רוצה להחזיק עלי את ל'. למרות שהיא הייתה אסרטיבית (ובצדק, מטעמים פיסיולוגים של שחרור אנדורפינים) - סירבתי. הרגשתי שהגוף שלי עדיין נמצא בעיצומה של לידה. כלומר, אמוציונאלית, מאוד רציתי לחבק ולהרגיש עלי את ל'. פיסית, הרגשתי שהגוף שלי אינו פנוי לכך. אחת האחיות שאלה אותי למי לקרוא כדי להחזיק את ל'. ביקשתי שיקראו לאמא שלי. אבל המשימה הזו הייתה גדולה עליה. היא החזיקה אותו כמה שניות עד שהחליטה שהוא לא נושם. כמובן שהיא טעתה, אבל הסיטואציה הלחיצה אותי.

לא סתם מקובל בקרב אנשי הצוות שלא אומרים "מזל טוב" ליולדת לפני שיוצאת השלייה. הזמן שחלף עד שהשלייה החליקה החוצה (כרבע שעה) היה קשה כמעט כמו צירי הלחץ שקדמו ליציאת הגוף של ל'. אחרי שהשלייה יצאה בשלמותה, התיישבה ד"ר א' מולי כדי לתפור את החתך. זה היה נראה כמבצע שאין לו סוף. לא הבנתי מה יש לתפור כל כך הרבה זמן חתך יחיד. ד"ר א' הסבירה לי בסבלנות שהיא עושה תפרים פנימיים וחיצוניים כאחד, לכן זה נמשך זמן רב. בינתיים, הבחנתי שחיברו אותי לאינפוזיה. כששאלתי מה זה הסבירו לי שהפרוטוקול מחייב הזרקת פיטוצין ליולדת אחרי כל לידה כדי לכווץ במהירות את הרחם. כעסתי שלא שאלו אותי לפני כן, כי קראתי שפיטוצין, הגורם להתכווצויות מלאכותיות של הרחם, מסוכן לויבקיות. אחרי כחצי שעה של תפירה, פינו את ל' ואותי מחדר הלידה למסדרון.

הרהורים נוספים שליוו אותי בדרכי החוצה מחדר הלידה : האם האחות ל' צריכה הייתה לבקש את רשותי לחתוך ? לפי כללי הנימוס המקובלים כמובן שהתשובה חיובית. בפועל, לא היה לל' עם מי לדבר. אני הייתי באותם רגעים ב"עולם אחר". מצד שני, חבל שלא הבעתי עמדה ברורה קודם לכן, אולי במסגרת תוכנית לידה כתובה, כנגד חיתוך במצב גבולי. אני חייבת לציין שפעולת החיתוך לכשעצמה לא כאבה לי (אולי בזכות השפעת האפידורל ? ואולי קיבלתי הרדמה מקומית למקום טרם החיתוך ?). ההשלכות המשמעותיות של החיתוך באו לידי ביטוי מאוחר יותר. כאב החיתוך והתפרים במשך שבועיים היה בלתי נסבל, וגרוע מכאב התפרים שזכרתי לאחר הניתוח הקיסרי. למרבה המזל כאבי החתך והתפרים נעלמו תוך שבועיים כלא היו.

יומיים מאוחר יותר, לאחר ששמעתי משני מקורות שונים על אפשרות לחוות צירי לחץ תחת השפעת אפידורל, פגשתי את ל' במחלקת יולדות. שאלתי אותה למה לא המשיכו לי את האפידורל בזמן צירי הלחץ. היא השיבה שתחת השפעת אפידורל, קשה להשיג שיתוף פעולה אקטיבי מהיולדת, ופעמים רבות צירי לחץ תחת השפעת אפידורל מסתיימים בהתערבות מכשירנית (ואקום, מלקחיים).

אחרי הלידה בכיתי. נתתי פורקן למחשבה שליוותה אותי במהלך השעות של צירי הלחץ : למה, לעזאזל, הייתי צריכה את כל זה ? למה לא ביקשתי ניתוח ? ביום שישי בערב איטל באה לבקר אותי ושאלה אותי אם אני גאה בעצמי. עניתי לה שלא. שהטראומה מהחוויה גדולה מכל תחושת גאווה. שלא ברור לי איך אלד שוב. דיברנו על הקשר בין לידה למוות. דיברנו על המעבר הלא טבעי והלא הדרגתי בין הצירים תחת השפעת האפידורל (באווירת בית קפה) לבין צירי הלחץ הקשים מנשוא. אין ספק שיש למעבר הזה חלק בטראומה.

לפני הלידה קראתי על חשיבות המעבר בתעלת הלידה לסחיטת ריאות הילוד וחשבתי שהרצון שלי בלידה נרתיקית יסתיים לכל הפחות בהתחלה טובה של חיים עבור ל'. הבונוס הנוסף ששאפתי אליו הוא החלמה מהירה שלי מהלידה. בשני התחומים – התבדיתי. כלומר, זה היפותטי להשוות את התנאים שנוצרו בעקבות הלידה של ל' – בפועל, לתוצאות ניתוח קיסרי דמיוני. יתכן וההתחלה של ל' הייתה מסובכת עוד יותר. יתכן וגם ההחלמה שלי הייתה קשה יותר. אבל, בהשוואה לב', גם ההתחלה של החיים ל' הייתה קשה, וגם ההחלמה שלי. אני בוחרת להוציא את ההחלמה שלי מהמשוואה, ולוא משום שיתכן וההבדל נובע מהתבגרות בת חמש שנים של גופי שלי. הרי סיפרתי קודם שלא רק ההחלמה מהלידה של ל' הייתה קשה מההחלמה מהניתוח של ב'. גם ההיריון היה הפעם קשה יותר, בעיקר בחודש האחרון.

התחלת החיים של ל' הייתה לא קלה. נכון, יש התחלות קשות ממנה. אבל תוך השוואה בלתי נמנעת לב', שנולד חזק, ברור, יפה - ל' נולד עייף, סגול, מעוך. במהלך הימים הראשונים עד שהשתחררנו הביתה בשבת ל' ינק מעט מאוד. לא התעקשתי. הוא היה כל כך קטן (ירד במשקל כמעט 500 גרם) ומכונס בתוך עצמו. בסוף כל הנקה לא מוצלחת טפטפתי לפיו כמה טיפות קולוסטרום והוא חזר לישון. חשבתי שזה לא נורא. חשבתי שהימים הראשונים חשובים רק ללימוד תפיסת הפטמה ולא לצורך תזונה עצמה. חשבתי שלתינוקות בני יומם קיימים מאגרי מזון מהתקופה שהיו ברחם. כל זה היה נכון, אבל פספסתי נקודה חשובה – פינוי הגוף מהבילירובין.

כשהשתחררנו בשבת מבי"ח, רמת הבילירובין של ל' עמדה על 12. קיבלנו זימון לביקורת ביום ראשון שלמחרת. עוד לא הבנתי אז את משמעות הנושא. למחרת, בדרך לבי"ח, הבחנתי של' צהוב, אבל הייתי אופטימית. לקחתי מאוד קשה את הדרישה, כמה שעות מאוחר יותר, לאשפז אותו תחת תאורה של פוטו (כמו חממה לצמח) משום שרמת הבילירובין שלו עלתה ל- 16. רופאת הילדים הסבירה לי שרמה של 16 עדיין אינה מסוכנת אבל קצב כזה של עליית הבילירובין (4 יחידות ליום) יכול להוביל במהירות לרמות הגבוהות מ- 20 שמשמעותן אפשרות של פגיעה מוחית.

נלחצתי. לא רציתי להישאר בבי"ח. סה"כ חלפו ארבעה ימים מהלידה. התפרים כאבו לי. פעילות הקיבה שלי נעצרה כמעט לחלוטין, מה שגרר כאבי בטן קשים. בכיתי בחוסר אונים. מה עושים ? בהבזק של בהירות הדעת החלטתי להתקשר להדי (הרפז), יועצת ההנקה שנעזרתי בה חמש שנים לפני כן. הדי מיד תפסה את העניין וגרמה לי להתמקד בעיקר. היא הנחתה אותי לשאוב חלב מסביב לשעון כל שלוש שעות ולתת אותו לל' בבקבוק. להאביס אותו כמו שמפטמים חזיר. אחרי כמה ארוחות טובות כאלה, יתפנה הבילירובין באמצעות הצרכים ולא נצטרך בכלל את הפוטו. שמחתי שנמצא פיתרון וניגשתי לעבודה. כל הציוד (משאבות, בקבוקים) זמין במחלקת יולדות. נותר היה לי רק לשכנע את רופאת הילדים שאני יכולה לגרום לבילירובין להתפנות ולבקש ממנה להמתין עם הפוטו עד הערב. שכנעתי אותה בקלות. את הבקבוק הראשון נתתי בשעה שתיים בצהרים. את הבקבוק השני בארבע. את הבקבוק השלישי בשש. "סגרתי" עם הרופאה על בדיקת דם לל' בשש בערב. הרגשתי שאני נלחמת כנגד הזמן. בשעה שש, כשמהבוקר לא הייתה לל' יציאה, הבנתי שכנראה הבילירובין לא התפנה (למרות שהוא מתפנה גם בשתן, מה שלמדתי מאוחר יותר). הבנתי שכנראה את הלילה נצטרך להעביר תחת הפוטו, אבל ידעתי וסמכתי על הדי שאם אמשיך בתוכנית, מחר יתחיל הבילירובין לרדת. שלחתי את צ' הביתה להביא לי שק שינה. המשכתי כל הלילה עם השאיבות. היה זה לילה לא קל, נפשית ופיסית. הייתי מותשת. אבל בקבוקים והפוטו עשו את שלהם ולמחרת רמת הבילירובין החלה לרדת. בצהרי יום שני ל' שוחרר מהאשפוז.

אבל הסאגה לא הסתיימה בכך. בבית, למחרת, חשבתי שאפשר להתיר את הרסן ולחזור בהדרגה להנקות (על פני שאיבות). היה לי קשה עם הבקבוק. הרגשתי שכל ארוחה היא אונס. שאני כופה על הבן שלי לאכול. כנראה שההנקות לא היו אפקטיביות כי תוך יום השתן של ל' הפך לכהה. הרגשתי שמשהו לא תקין. הזמנתי את הדי לביקור בית. תוך התייעצות עם המוהל, ד"ר ו', החלטנו לדחות את הברית שתוכננה להתבצע למחרת. הדי הנחתה אותי להמשיך ולשאוב ולתת בקבוק, אפילו שזה גרם לי לתסכול. היא טענה שמשקל הלידה של ל' מטעה, ושההתנהגות שלו דומה להתנהגות של פג (רגליים כפופות לכיוון הבטן, ידיים משולבות, אי קיום רפלקס המציצה). המשכתי עם השאיבות כמעט שבוע נוסף, עד של' היה בן שבועיים. כשהיה בן שבועיים, בהדרגה ובזהירות רבה (ותוך התייעצות יומיומית עם הדי), התחלתי להעביר אליו את האחריות. שיתוף הפעולה שלו לימד אותי שההבחנה של הדי הייתה נכונה. ל' התעורר לחיים, תרתי משמע, שבועיים אחרי שנולד.

אין לי מילות סיכום מיוחדות. השתדלתי לכתוב בצורה מפורטת ככל האפשר בעיקר כדי לזכור ולהיות מסוגלת לענות בפירוט על השאלות של ב' ושל ל' (ואולי יותר של הנשים שלהם...) בנוגע ללידות שלהם בעוד עשרים או שלושים שנה. אני לא חושבת שניתן להפיק לקח גורף משני סיפורי הלידה הללו עבור כל לידה באשר היא, אבל אני מקווה שתובנות קטנות שיגזרו מהסיפורים יוכלו לשרת נאמנה אמהות לעתיד.

לא ברור אם בסוף שמחת על הלידה הזו או שהיית מעדיפה קיסרי ומה המסקנות שלך אחרי לידה כל כך קשה האם היית עוברת את זה שוב ?

ארוך ומרגש. תודה על הסיפור.
הרבה דברים רציתי להגיד (להגיב) במהלך הקריאה אבל הם נשכחו. רק השארה לי התהיה שלך אם זה היה בלתי מנומס מצד האחות לחתוך בלי לשאול - לדעתי זה לא בלתי מנומס, זה לא חוקי.
הגיע הזמן שאנשי צוות יתחילו לחטוף על פעולות שהם עושים על דעת עצמם במצבים שאינם מצבי חרום. יכול להיות שהחיתוך היה הכרחי, יכול להיות שלא אבל מן הראוי היה לשאול אותך או לכל הפחות לידע אותך (וגם בפיטוצין שאחרי).

מזל טוב @}

תודה

תודה לכן !

לא ברור אם בסוף שמחת על הלידה הזו או שהיית מעדיפה קיסרי ומה המסקנות שלך אחרי לידה כל כך קשה האם היית עוברת את זה שוב ?
השאלה היא קשה, והאמת היא שגם לי זה לא ברור.
הניתוח היה לי קל פיסית וקשה נפשית.
הלידה הייתה קשה פיסית וקלה נפשית.
( אם אפשר להתייחס לזה בצורה כל כך פשטנית, מבלי לשים " " על קל/ה וקשה )
ברור לי שכשאלד שוב, לא אבחר בניתוח.
כנראה שהנפש חשובה לי מהגוף.

לדעתי זה לא בלתי מנומס, זה לא חוקי.
לא יודעת.

יכול להיות שהחיתוך היה הכרחי, יכול להיות שלא
איך אפשר לדעת ? אני מתכוונת במובן הכי רחב, לאו דווקא במקרה שלי.

מן הראוי היה לשאול אותך או לכל הפחות לידע אותך
בהחלט מסכימה. לכן התייחסתי אל זה בקטע של "נימוס".

וואוו.
כמה שזה מרגש לקרוא.
זה נוגע לי בדברים לא פשוטים בכלל.
ילדתי פעמיים בקיסרי. כל פעם מסיבות אחרות.
בשתי הפעמים פקעו לי את מי השפיר בלי לשאול.
בשני המקרים זה הוביל ל"מפל התערבויות" שהוביל בסופו של דבר לקיסרי.
גם לי ההתאוששות מהניתוח היתה קלה מאד, אך רגשית נשאר משהו לא פתור.
תודה על שכתבת. זה משחרר אצלי משהו מהמועקה.

רציתי לדעת מה הדבר שהכי עזר לך ללדת לידה "טיבעית"אחרי הקיסרי?

רציתי לדעת מה הדבר שהכי עזר לך ללדת לידה "טיבעית"אחרי הקיסרי?
האמונה שזו הדרך הנכונה עבור התינוק ועבורי.

אני נידהמת כל פעם מחדש לקרוא את סיפורי הלידה שנכתבים פה, האומץ והגבורה, העמידה במצבים קשים ומתסכלים!
תודה לך על השיתוף @} מאחלת לכם בריאות ושמחה וכל הכבוד על האמונה @}

קראתי. ואני חושבת שזה עזר לי...
תודה