ניחוח אדמה אחרי הגשם

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

חוזרת לעדכן. אשמח אם מישהי קוראת פה שתיתן סימן אפילו קטן שאדע שלא כותבת רק לעצמי, למרות שגם זה עוזר לי בכל אופן.
אז מצאתי עבודה , סוג של כמו שרציתי (בדיוק בהודעה למעלה כתוב עד 14...)
זו קלדנות - לסכם פרוטוקול, בוועדות מסויימות, לא אפרט שלא יזהו. זה רק פעמיים-שלוש בשבוע, וחלק מזה מהבית אפילו, בוועדות אונליין. זה נשמע לי ממש מתאים כרגע בתור התחלה וגם הנושא של הוועדות הוא מעניין (זה לא משפטי שאז לא הייתי שורדת את השעמום). עוד לא ממש התחלתי, רק הייתי בהתלמדות, וכבר קשה לי...
אכתוב פה על החששות שלי רק כדי לשחרר את זה קצת מעצמי, אבל אשמח גם לעצות אם יהיו לכן.
קודם כל להתארגן בבוקר ולנסוע, הוועדות מתקיימות כל פעם במיקום אחר בעיר ואצטרך להגיע באוטובוסים... שזה מלחיץ בפני עצמו, להגיע למקום שאני לא ממש מכירה ולהספיק בזמן, אני גם ככה תמיד לחוצה לא לאחר.
דבר שני בוועדות אונליין אני צריכה להפיק את הקישור מאיזה תוכנה שאני עוד לא ממש מכירה, בהתלמדות המצלמה שלי לא עבדה וזה היה מביך ולא נעים.

מעבר לזה ממש ממש קשה לי לקום בבקרים. אני חושבת שזה מעבר לעייפות הפיזית (יש עדיין התעוררויות בלילות של הילדה... אבל יחסית סביר והתחלתי ללכת לישון טיפה יותר מוקדם).
זה ממש חוסר רצון להתחיל את היום. ממש תחושה שאני לא מסוגלת להתמודד, שבא לי רק להישאר במיטה החמימה. זה גם פיזי כי באמת אני ישנונית בשלב הזה, אבל כשאני כן קמה ומתאוששת, אני בסדר. אני חושבת שזה שילוב של פיזי ונפשי.
תמיד היה לי קשה לקום בבקרים, אפילו כשכן עבדתי בעבודה שמאד אהבתי אבל אז הייתה לי כן מוטיבציה להגיע לעבודה, לפגוש את האנשים שאני אוהבת ואת המקום עצמו. אז עכשיו אני סופר חוששת איך אקום בבקרים, ועוד עכשיו חורף, ואצא מהבית ממש ממש מוקדם עם מיליון מרווחי ביטחון בשביל האוטובוסים והפקקים ולמצוא בדיוק איפה מתקיימת הוועדה, אני צריכה זמן...
אמאלה
פתאום מרגישה רגליים קרות ובכלל למה אני צריכה את העבודה הזו

כמעט התחלתי לימודים אבל ברגע האחרון החלטתי שזה לא מתאים, כי גיליתי על האופציה הזו מאוחר ממש והמכללה נמצאת רחוק, לא הייתי בטוחה שזה הכיוון. אבל כן חשבתי שהעבודה הגמישה הזו יכולה להשתלב טוב עם לימודים...
ועדיין מרגישה בקושי כוחות לעשות אפילו את זה. ובנזוגי היה רוצה שאני אכניס יותר משכורת כדי שנוכל לחשוב על משכנתא ודירה משלנו... אבל מרגישה שלא מסוגלת. ומתביישת ועצובה שהוא מפרנס (ולא קל לו בעבודה) ואני לא
 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אני עושה קצת יותר ממנו בבית ועם הילדים אבל שוב, גם פה הוא מאד משתתף ופעיל אז אני מרגישה הרבה פעמים שהחלוקה לא מספיק שווה ושהוא עובד יותר קשה בסה"כ. הוא גם הרבה לוקח את הילדים ונותן לי לנוח לבד בבית, ולאחרונה הוא ביקש גם שאשתדל לתת לו זמן לנוח לבד בבית אז עשיתי את זה כמה פעמים.
ועדיין למרות שיש לי יותר זמן פנוי אני מרגישה חוסר כח מוחלט, אני בקושי עושה דברים עם הילדים בבית (שלא לדבר על מחוץ לבית... הצלחתי איכשהו לארגן מפגש עם ילד מהגן לקטנה ומדי פעם יוצאת איתם לגינה).

אגיד דברים שאני כן עושה טוב לאיזון... אני כן מבשלת יחסית רב הימים, כל ערב במיטה אומרת לשני הילדים 3 דברים שאני גאה בכל אחד מהם (ראיתי שהם ממש נדלקו על זה ומאד מצפים לזה בערב)
משתדלת להתעניין בסרטונים שהבן הגדול מצלם עם חברים שלו, הם ממציאים כל פעם "סדרה"... קצת קשה לי כי זה די מטופש אבל אני מנסה לצפות ולמצוא בזה עניין.
משתדלת לשמור על שגרות של פלייליידי בוקר וערב. (זו ממש הצלה גם בתקופות שאני לא עושה כמעט כלום מעבר לזה).
שומרת על קשר (בעיקר בוואצאפ) עם חברות טובות, מקשיבה ומייעצת להן.
הצלחתי לעשות לאחרונה התקרבות קטנה להורים שלי.
מעריכה מאד את חמותי ומשתדלת להראות לה את זה כמה שאני יכולה.
מסרקת את הילדה כל כמה ימים לבדיקת כינים (זה דווקא כיף כי אני לא מוצאת כינים ואני מאד אוהבת לשחק עם השיער שלה)
דואגת שיהיו בגדים וכביסה (בזה בן זוגי לא נוגע)

[פלונית]

מזל טוב על העבודה החדשה!
נראה לי טבעי שיש קשיים כי זו התחלה... מקווה שיהיה יותר קל בהמשך 

כתבת לפני כן שאת לא בטוחה במה את רוצה לעבוד. אז נראה לי מעולה שאת מתחילה משהו חלקי של פעמיים שלוש בשבוע, כך שתוכלי לראות אם זה מתאים לך, ומקווה שזה ישאיר לך מספיק זמן לשאר הדברים, זה חשוב...

לגבי המיקום של הוועדות שכל הזמן משתנה, אם הבנתי נכון ממה שכתבת זה נשמע שעוד מעט תכירי יותר טוב את שכונות העיר, אז נשמע לי שהקטע הזה אמור להיות קל יותר בהמשך... 

לגבי המצלמה שלא עבדה אולי יש לך אפשרות לנסות אותה לפני הפגישות עצמן אם את צריכה אותה?

ובכלל למה אני צריכה את העבודה הזו
אולי כדי לבדוק אם זה מתאים לך ואם את נהנית מזה?

אני מרגישה הרבה פעמים שהחלוקה לא מספיק שווה ושהוא עובד יותר קשה בסה"כ.
אם את כרגע מרגישה חוסר כח מוחלט והוא לא, הגיוני שיהיו דברים שלא תוכלי לעשות דברים באותה מידה כמוהו. בכל מקרה, לא נראה לי הגיוני לצפות שהחלוקה תהיה תמיד בדיוק 50-50, כי לכל אחד יש כמות אחרת של כוחות וגם סוג אחר של כוחות, וכל אחד טוב בדברים אחרים. אני חושבת שחלוקה הוגנת היא חלוקה שבה כל אחד עושה מה שהוא יכול 
 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

פלונית, תודה ואיזה כיף שכתבת לי !
תודה על העידוד. את צודקת שהעבודה הזו היא התנסות. ואני אכיר את השכונות ואת התחבורה הציבורית יותר טוב. ובאמת יש גם חלק משמעותי מהבית שזה נוח. אני אמורה לקבל מחשב מהעבודה , דווקא ניסיתי את המצלמה מראש עם זום ועם גוגל מיט ופשוט בתוכנה הספציפית שהייתה בוועדה היא לא עבדה. אמא שלי אמרה לי "נו בטח שהיו לך בעיות טכניות, זה הכל בגלל מרקורי בנסיגה..."
אז אולי באמת זה מה שהיה כי אני כן עשיתי את כל ההכנות האפשריות (מרימה לעצמי שאני אחראית ואמינה...)

ולגבי החלוקת עבודה, גם בן זוגי בכוחות מדולדלים אבל שנינו תומכים אחד בשנייה כמה שאפשר. אני כן הרבה פעמים נותנת לו לישון בבוקר ומארגנת את הילדים לבד כשאני מסוגלת לזה.
לפעמים אני מרגישה שגם אני וגם הוא מאד דומים בבעיות ובקשיים שלנו, ולכן קשה לנו להוציא את עצמנו מהמצב המדוכדך-עייף הזה
 

[לי_לה]

אני קוראת!
לגבי העייפות, יש הרבה דברים שאפשר לעשות. נראה לי שהראשון שהייתי ממליצה לך זה חשיפה לשמש. אפילו 10 דקות ביום, כמה שיותר עור חשוף, עדיף בבוקר.
זה מאוד מאוד נעים ולא דורש השקעה נוספת חוץ מלפנות לזה את הזמן.
זה מטעין את הגוף בהרבה רבדים ומסנכרן את השעון הביולוגי.
נכנס לך אור של שמש לחדר השינה? אולי זה יקל על הקימה
תגידי, מה את רוצה?:)
אני קוראת שאת ממש במינוס אנרגטי, ועוד נותנת הרבה לבית, לילדים, למשפחה, לסביבה... ומה איתך?:)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

לי_לה, כיף שאת פה!
נכון אני שוכחת מהשמש ... אולי אני יכולה לשלב את זה כשאני לוקחת את הילדה לגן בבקרים, אחרי שאני יוצאת משם פשוט לשבת על ספסל נעים בשמש.
יש לי אור שמש בחדר שינה, לא מאד חזק או ישיר אבל החדר די מואר.

מה אני רוצה? שאלה טובה... בא לי פשוט לנוח המון המון המון. לראות סדרות קוריאניות. לסרוג...
בלי רגשות אשמה. ולבד. בשקט.

אפילו כשהייתי חולה עכשיו (יצא לי להיות חולה ואז כמעט מיד עוד פעם שיעול וחולשה) הרגשתי לא הכי בנוח פשוט לנוח (יצא משפט מצחיק אבל עצוב...)
לא יודעת למה. אני ממש אומרת לעצמי וגם בן הזוג - זה בסדר, תנוחי, את חולה. מותר לך. את ממש צריכה לנוח.
אני עדיין מרגישה לא במיטבי . אני חושבת שממש מהרגע שהתחלתי רשמית להיות "עובדת" של החברה הזו, כאילו נלחצתי ממש מהמחוייבות הזו וממש נפלתי אנרגטית


 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מרגישה שאני כבר רוצה להתפטר מהעבודה הזו לפני שעוד התחלתי.
בינתיים מסקנות שיש לי : רוצה עבודה במקום אחד וברור, לא נסיעות וכל פעם מקום אחר, במיוחד שאני בתחבורה ציבורית. ושזה יהיה פה קרוב ממש. כי האוטובוסים פה לא הכי נוחים.
או עבודה מהבית. אבל במשהו יותר רגוע...
אבל מרגישה שאני יותר ויותר מנמיכה את הדרישות שלי ואני לא יודעת איך אני אמצא עבודה כל כך רגועה ונעימה שגם ישלמו לי טוב עליה.
אני יודעת שאני יכולה לעבוד ממש טוב ואני מאד מאד אחראית ואמינה אבל פשוט אין לי כוחות, ואני לא רוצה לבזבז את הכוחות המועטים שלי כרגע על עבודה... כי באמת אני נותנת הרבה לילדים ולאחרים...
מצד שני... צריך להרוויח
חשבתי לחפש אולי מקורות להרוויח בלי לצאת לעבודה, למשל להשקיע בבורסה או משהו כזה אבל כל כך כל כך אין לי מושג בזה
 

[לאורה]

אני חושבת שהמכשול שלך הוא האמונה שלדרוש דרישות זה דבר רע, שאת צריכה להתפשר, שאת צריכה לתת מעבר לכוחות שלך כדי להתפרנס.
אני רואה את זה הפוך - ככל שאת מכירה בערכך, את מקבלת יותר. 
ככל שאת מעלה את הדרישות שלך בצורה שמעלה את האנרגיה שלך, את תקבלי את מה שאת חושבת שמגיע לך.
את לא צריכה להתפשר על דברים מהותיים אלא להיפך - להבין בדיוק מה מתאים לך ולהרגיש שאת ראויה לקבל עבודה כזו.
יש עבודה שמחכה לך שאת בדיוק האדם הכי מתאים עבורה והיא הכי מתאימה עבורך לזמן הנוכחי. עבודה שתתן לך, תזין אותך בשמחה, עניין ופרנסה, עבודה שזקוקה דווקא לאישיות שלך ולכישורים שיש ברשותך.
אולי זה יקח קצת יותר זמן לבסס את התדר הזה עד שזה יתגלם במציאות, אבל בטווח הארוך זה יחסוך לך מאמץ וכוחות.
בדיוק כמו שהיה עם המעבר דירה בעבר. 
כמו שמגנטת לך את הדירה שרצית, באותו אופן את יכולה למגנט את העבודה שמתאימה לך כרגע.
בלי התנצלויות ובלי להוריד מערכך. 
ואם את צריכה לקבל השראה תיזכרי שכבר עברת את זה בעבר והצלחת.

[לאורה]

לגבי השקעה בבורסה - דבר ראשון צריך כסף כדי לעשות כסף, אז את צריכה להשתמש בכסף שכבר יש לך ושאת מוכנה לסכן.
השקעה לטווח קצר היא בעיקרה הימור. אם הימרת נכון את יכולה להרוויח הרבה (כל עוד את יוצאת בזמן), אם לא - להפסיד הרבה.
השקעה לטווח ארוך (15-20 שנה) היא צעד חכם, ומאד סולידי, כי לטווח ארוך הבורסה תמיד עולה. למשל, הפנסיה שלך מושקעת בבורסה לטווח ארוך.
אז זו השקעה טובה לעתיד, ולא צריך ללמוד על זה יותר מדי כדי להרוויח - אפשר להשקיע בפיזור גדול של מניות, ולא במניה ספציפית. מספיק לשבת לשעה עם מישהו שמבין בזה כדי לקבל מושג. 
זה משהו ששווה לעשות, אבל הוא לא עונה על הצורך הנוכחי שלך. 

[לי_לה]

ותגידי, את באמת צריכה לעבוד עכשיו?
או כי זה רק בגלל ש"אמורים" לעבוד?
אולי שווה פשוט לתת מרווח נשימה נוסף לשגרה החדשה שהילדה בגן ואת פנויה בבקרים, להיטען, לתת לדברים להתבהר ולהבין יותר טוב מה בדיוק את רוצה (מעבודה ובכלל)
ומה בדיוק הצרכים המשפחתיים.
מה את רוצה לקבל מעבודה?
אולי כדאי להפריד ולברר הצרכים השונים ולראות אם אפשר לקבל את חלקם מעבודה ואת חלקם ממקורות נוספים, למשל...

[פלונית]

רוצה עבודה במקום אחד וברור
זו לא נראית לי דרישה כל כך גבוהה, מניחה שרוב מקומות העבודה הם כאלה. מה שתיארת לגבי העבודה הנוכחית נשמע לי המיעוט...
 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה לכן, אתן ממש מעודדות! היום הייתה לי משמרת ראשונה והסתדרתי. ממש עזר לי העידוד, קראתי את מה שכתבתן לפני שהתחלתי. לגבי הנסיעות, פלונית, נכון רב העבודות זה להגיע למקום, יש גם סוג עבודות של ביקורי בית אבל בתור אחת שלא ממש אוהבת לנהוג זה כנראה לא יתאים לי. חשבתי לעבוד עם קשישים בעתיד ובתחום הזה יש הרבה ביקורי בית אלא אם כן עובדים מול בית אבות/דיור מוגן.

לאורה, את צודקת שאני יכולה למגנט לי עבודה ובאמת בעבר מצאתי עבודות טובות ומיוחדות מאד. אני עוד לא יכולה להגיד שהעבודה החדשה טובה או לא כי ממש רק עכשיו התחלתי, יכול להיות שכשאני אהיה יותר רגועה לגבי ההתנהלות שלי יהיה לי נוח וטוב. מדובר בשעות יחסית קצרות.

ולי_לה, אני כן התחחלתי לעבוד כי כבר הרגשתי ש"צריך". כן נתתי לעצמי חודשיים מאז שהילדה נכנסה לגן.. מה שכן... החודשיים האלו חפפו לחודשיים של אזעקות (חיפה). אז לא יודעת אם זה באמת היה זמן רגוע ונעים כמו שהייתי רוצה. כן התחלתי בזמן הזה דיקור, טיפול אקסס בארס, בת דודה שלי עשתה לי ייעוץ נומרולוגי, יצאתי לקפה כמה פעמים עם חברה חדשה.
בינתיים העבודה הזו מאד "בקטנה", יש לי החודש 8 משמרות (בדיוק אחת לשמחתי התבטלה...)
יוצא בין פעם בשבוע-מקסימום 3 פעמים. אני פשוט גם חולה ומרגישה חלשה, זה ממש מוזר, אני קמה בבוקר יותר טוב כל פעם ואז בערך בצהריים חווה ממש נפילה וחולשה. אני גם אוכלת הרבה פחות מהרגיל, אין לי תאבון. כמו וירוס מתמשך אבל לא מחלה ממש ממש אלא חצי מחלה... וגם שיעול מבאס אבל החולשה זה הדבר היותר גרוע. מקווה שאחזור לעצמי
 

[לאורה]

אפילו שזו עבודה חדשה, אני ממש ממליצה לך לקחת חופשת מחלה עד שתרגישי טוב.
אני לא רוצה להפחיד אותך, אבל כדאי להקשיב לגוף אחרת זה יכול להידרדר... מניסיון

[פלונית]

כן התחלתי בזמן הזה דיקור
את ממשיכה איתו? יכול אולי לעזור לחולשה... יכול גם לעזור לבדוק ברזל ו-B12.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

לאורה, אני די נחה, יש לי עבודה נוספת מחוץ לבית רק בעוד יותר משבוע. כלומר נחה כמה שאני יכולה עם הילדים והכל, אבל בן זוגי לקח על עצמו מלא ועברנו לאוכל פשוט וחצי מוכן (נקניקיות ושניצלים קפואים... למשל. החלטתי שזה לא קריטי כרגע. גם כן יש קצת אוכל מסבתות מדי פעם) אבל היום כן היה לי כח אז בישלתי רוטב עגבניות ושמתי קציצות טובות שאני הכנתי והיו בהקפאה.
פלונית, כן אני ממשיכה את הדיקור,בדיוק היום הייתי אחרי הפסקה ארוכה (בהחלט יותר נעים לנוח עם המחטים ולא לדאוג שתהיה אזעקה...). המדקר אמר שהשיעול מאד מחליש בפני עצמו גם... אז אני מתחילה לקחת גם סירופ שיעול צמחי ומקווה שהדיקור חיזק אותי.
בינתיים קיבלתי תלוש משכורת ראשון מאז הלידה של הקטנה, תלוש על ההתלמדות שעשיתי חודש שעבר, ממש סכום סמלי על כמה שעות עבודה אבל האמת שזה היה נחמד להרגיש שהרווחתי כסף.

[לאורה]

במיוחד במצבי חולשה וקור, חשוב לאכול אוכל מזין ומחמם, למשל לעשות סיר גדול של מרק לכל השבוע, לוקח 10 דקות ועוזר מאד לגוף לאכול כל יום. אם רוצים שיהיה ממש ארוחה אפשר לדחוף פנימה חומוסים, גריסים וכדומה. 
גם אורז. 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בדיוק היום הכנתי תבשיל ממש מזין ומחמם אחרי שלא בישלתי מלא זמן.
אבל מעניין איך לוקח 10 דקות להכין מרק? לוקח לי רבע שעה רק לחתוך את כל הירקות... האמת שיש לי יותר מדי עגבניות, צריכה להכין מרק עגבניות אולי.
בינתיים הספקתי לעשות עוד משמרת מהבית והרגשתי קצת יותר בטוחה בעצמי ורגועה.
 

[לאורה]

אז רבע שעה
מרק עגבניות זה מעולה! ולאכול אותו עם בזיליקום קרוע וזרזיף שמן זית, מאד מוסיף. 
אפשר גם לזרוק לתחתית הסיר חתיכות של לחם ישן.
שמחה שאת נרגעת ומרגישה יותר טוב. 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

טוב חוזרת קצת לעדכן.
עובדת בעבודה הזו כבר כמה חודשים וסה"כ נחמד לי .
אני עובדת בין פעם אחת ל-3 בשבוע והמינון הזה טוב לי מאד.
יש רק בעיה אחת, זה יוצא מעט מאד כסף במינון הטוב הזה.

חוץ מזה, יש עדיין קושי בהסתגלות לגן אצל הקטנה, ואנחנו מתחילים לטפל בזה ברצינות, לאחר שהבנו שזה לא יסתדר מעצמו.
במקביל התחלנו גם טיפול הומאופתי, שעוזר לטנטרומים בבית ויש שיפור בזה (לא 100% כי בכל זאת יש לה אופי מאד "אש" והיא טיפוס שמתעצבן בקלות, אבל לפחות נרגעת כבר יותר מהר ומדברת ולא רק צורחת כשהיא כועסת).

ואאני עדיין חושבת על המשך הכיוון המקצועי שלי. שוקלת (בפעם המיליון) עבודה סוציאלית אבל לא חושבת שזה פרקטי כשאני אמא לילדים, ללמוד 4 ימים בשבוע במקום להרוויח (אפילו קצת) כסף

 

[לאורה]

שמחה שטוב לך בעבודה.
בעיני חשוב יותר לשמור על הכוחות והבריאות מאשר להרוויח הרבה... כשאין כוח והבריאות לא טובה, זה גם ככה גורם להוצאות מרובות, אז זה לא משתלם כלכלית, ובטח שלא אישית. 
עדיף לשמור על איזון.
נשמע לי שאת דורשת מעצמך הרבה. רק התחלת בעבודה, מצאת מינון שטוב לך, לאט לאט תוכלי גם להעלות אותו, אם יהיה לך כוח ופניות. 
נסי לראות אילו צעדים קטנים את יכולה לעשות שיעשו לך טוב ויגרמו לך נחת, ויקדמו אותך לכיוון שאת רוצה. מה מושך אותך בעבודה סוציאלית? איך את יכולה לשלב את מה שמושך אותך בזה בעבודה הנוכחית? 
לתת שירות לאנשים, לייעץ, להקשיב, אפשר בכל מקצוע. 
והכי חשוב - לפרגן לעצמך על מה שאת עושה
כי זה שפע אמיתי

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

החלטתי פתאום שזה זמן לכתוב את סיפור הלידה של הקטנה שלי (עברו כמעט 4 שנים...)

אז אתחיל בזה שבמהלך ההריון הדאגה הגדולה ביותר לגבי הלידה הייתה מי יישאר עם הבן הגדול (אז בן 5.5)
כי גרנו בירושלים, ההורים רחוקים, הוא לא רגיל להישאר עם אנשים אחרים.
ממש ממש דאגתי מזה.
דאגה נוספת הייתה שהדירה הרגישה קטנה ולא נוחה ואיך נצרף לשם עוד תינוקת ואת כל הציוד שלה...
וככה לקראת חודש 8 כל הזמן חששתי שהיא תבוא מוקדם יותר כי הרגשתי לא מוכנה...
גם לפעמים לא האמנתי שבאמת באמת תהיה תינוקת אמיתית. 
לא הצלחתי לדמיין את זה. כמובן שגם לא ידעתי איך אצליח לאהוב תינוקת בכלל... כשאני כל כך אוהבת את הגדול שהוא עולם ומלואו.
במקביל בעלי החליט לעבור לעבודה אחרת ובחודש 9 שלי הוא עזב ויצא לכמה חודשים של חיפוש עבודה. זה היה נחמד, הוא היה בבית, למד כל מיני דברים, הסיע אותי לפעמים לעבודה/בחזרה, הלך איתי לבדיקות, קניות. עשינו הכנה ללידה בשיטת אמית וגם קבענו עם המדריכה שתהיה הדולה
(זה גם יצא די קוסמי כי בהתחלה פניתי במקביל לדולה שמדריכה בשיטת אמית, רק בשביל ובמקביל לדולה שעזרה לי בלידה הראשונה, כדי לשאול אם תוכל ללוות אותי שוב.
אז באותו יום שהייתי צריכה להגיע למפגש בשיטת אמית, הדולה הקודמת כתבה לי שהיא כבר לא מלווה לידות אבל יש לה המלצה בשבילי - וזו הייתה הדולה שהייתי כבר בדרך להיפגש איתה!

[טליה]

הכתיבה שלך ממכרת ומסקרנת

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה טליה, אני מופתעת לטובה שמישהי קוראת כאן או באתר בכלל... כבר חשבתי לעזוב את הדף 

טוב אז אני אמשיך את סיפור הלידה...
  
 

[קוראת שקטה]

ניחוח את מקסימה וכותבת ממש נפלא אני בעצמי לכנסת לאתר לפחות כמה פעמים בשבוע,
אני גם בודקת מה חדש והתחביב הכי גדול שלי להיכנס לדפים אקראיים, מומלץ

תודה על השיתוף והכתיבה

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

איזה כיף לשמוע, תודה *קוראת שקטה* !

 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

טוב ממשיכה עם סיפור הלידה :

כמה שחששתי שהלידה תקדים (הלידה הראשונה הייתה ממש בזמן, 39+3)
בסוף, עברתי את שבוע 38, הגיע 39... בינתיים קנינו שידת החתלה ביד2. ממש יפה ולא בסגנון של "חדר תינוק", תכננתי להשאיר אותה אח"כ כשידה לכל מיני שימושים אחרים (מה שאכן קרה)
הפעם הזמנתי אפילו כמה בגדים וציוד, שלא כמו בהריון הראשון שהייתי בחרדה קיצונית מעין הרע, הפעם החלטתי להיות יותר באמונה ובנחת (גם לא היו דברים מדאיגים, כמו בהריון הראשון).
אז הזמנתי כמה בגדים יפים, עשיתי תיקון לכמה וכמה דברים בהריון הזה. יש לי יותר תמונות ממנו, גם תמונות שהגדול שלי צילם וכאמור, בחרתי כמה בגדי תינוקת יפים, הכנתי תיק לידה...
המשכתי לעבוד בנחת,  
הפסקתי כמעט לנהוג (גם ככה הנהיגה שלי הייתה מינימלית ביותר), בן זוגי היה פנוי אז היה אוסף/מסיע אותי לעבודה. 
וככה הגעתי לשבוע 39 ופתאום התחלתי לדאוג מהדבר ההפוך - שהלידה תתעכב וילחצו עליי לזרז.
הגעתי לשבוע 40 והתחלתי ממש לעשות את כל מה שאפשר כדי להזמין את הלידה, אבל כלום לא קרה. הרגשתי התקשויות כאלה בבטן מדי פעם, אבל לא משהו מקדם. לא האמנתי כבר שהלידה תקרה... שריינו ליתר ביטחון חבר טוב וחברה טובה שיוכלו להגיע אם הלידה תתחיל, לשמור על הגדול.
תיק לידה מוכן, שבוע 40+1 הולכת למעקב הריון עודף בקופת חולים. סה"כ חוויה בסדר. 

 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

יום אחרי המעקב הריון עודף, הולכת לעבודה כרגיל עוד יומיים, הולכת לעשות פיפי ומגלה שיצא כנראה הפקק הרירי (לא זכרתי מההריון הראשון).
מעדכנת את הדולה... אבל בינתיים הכל ממשיך כרגיל. חוזרת הבייתה, הולכים לסיבוב ארוך לאסוף איזה חבילה, אני מרגישה טיפונת צירים קטנים. וככה זה ממשיך עוד איזה 24 שעות - צירים כל הזמן אבל ככה בקטנה, תוך כדי החיים. בלילה זה קצת העיר אותי ועשיתי בקטנה את התרגילים של שיטת אמית.
בבוקר מתלבטים אם זה קורה/לא, אם נצטרך שתבוא חברה לאסוף את הגדול מהגן. בסוף אומרים לה שלא צריך. ב16 בן הזוג אוסף מהגן, מתחילים שגרת אחה"צ, ארוחת ערב, ואני מתחילה קצת להרגיש את הצירים מתחזקים. עדיין לא חושבת שזה קורה, כי אני עם הצירים האלו כבר יותר מיומיים.
אבל לקראת 19 בערב מרגישה שאני כבר לא עם סבלנות לילד, מנסה כל פעם לנשום ולעשות את התרגילים והילד שואל מה קורה, אני רואה שזה מלחיץ אותו קצת... 
מחליטים לעדכן את החבר שלנו שאיתו קבענו כוננות גם, שישאיר את הערב שלו פנוי.
בינתיים אני שולחת את בן הזוג לארגן את הילד לשינה וחייבת קצת להיות עם עצמי. מתקלחת. שולחת הודעה לדולה וגם להומאופתית שלי, עדיין לא חושבת שזה קורה. שתיהן אומרות לי להתחיל להתארגן לבית החולים. סביב 21:00 בערב, אני אומרת לגדול שיכול להיות שהלילה ניסע לבית החולים. הוא נלחץ, קצת בוכה, אומר שלא רוצה שנלך בלילה... מסבירים לו מי יבוא לשמור עליו... בן הזוג משכיב אותו לישון. אני בינתיים ממשיכה עם התרגילים של אמית. 22:30 מגיע החבר כדי לשמור על הקטן, ואנחנו בינתיים עדכנו את ההורים שלי שייצאו לכיווננו (נסיעה של כשעתיים).
ממשיכה לעשות את התרגילים של שיטת אמית, התיק לידה כבר מוכן... לובשת את השמלה שהחלטתי, שמלה שחורה פשוטה, בלי תחתונים. מסכת קורונה אדומה בתיק.
קובעים עם הדולה כבר להיפגש בבית החולים.
23:00, אני מסתכלת על הגדול שישן במיטה שלו בחדר השינה המשפחתי. צביטה ענקית בלב. זהו, הוא בן יחיד עכשיו בפעם האחרונה. בא לי לחזור למיטה, להתכרבל ולישון איתו. יוצאת עם דמעות מהבית. במדרגות ציר כואב... עושים את התרגילים, בן הזוג שם את הפדיחה בצד לא עברו שכנים. יורדים לאוטו, עוד ציר כואב. מחליטה לעשות פיפי בחורשה של החניה... נכנסים לאוטו, הבית חולים במרחק 3 ק"מ, אבל נוסעים לאט לאט, באוטו עושה את התרגילים (למדנו בהכנה עם הדולה תרגילים ספציפיים לנסיעה באוטו), כבר כאב משמעותי.
מגיעים לחניה של בית החולים. מרגישה שאני לא רוצה לצאת מהאוטו. ברגע שאכנס בשערי בית החולים, זהו, אין דרך חזרה. מפחדתתתתת
מגיע איזה שומר של החניון ובן הזוג יוצא לדבר איתו... זהו, אין ברירה, חייבת לצאת. אוזרת אומץ ונכנסים לקבלה. מתיישבת שם, הפקידה שואלת שאלות טכניות, בן הזוג עונה בשמי, נותן לה את כל המסמכים. הדולה מגיעה, מתחילה מיד עם הנשימות, התרגילים, כבר כואב מאד.
מחזיקה לי את היד ותומכת
אה, הכל עם המסכה של הקורונה כבר.
נכנסים לאזור הרפואי של הקבלה, מיילדת מקבלת אותי, מסתכלת ושולחת לעשות בדיקת שתן. 
אני חושבת לעצמי שזה ממש לא קשור עכשיו אבל הולכת ואיכשהו עושה. אח"כ מחברים אותי למוניטור, אני עם המסכה, עונה על כל השאלות של המיילדת (מה עזר בלידה הקודמת??) וחושבת לעצמי מה כל השאלות האלו עכשיו זה ממש ממש כואב, בשכיבה הרבה יותר כואב וקשה. הדולה עומדת מולי ועוזרת לי כמה שאפשר.
אח"כ בדיקת פתיחה אני מתה מפחד שהיא תגיד פתיחה קטנה אבללללל היא מופתעת מאד "פתיחה 6? וואו הפתעת!". אומרת לי שיש חדר לידה ממש קרוב אבל ישן, או חדר לידה טיפה יותר רחוק, חדש ויפה אבל צריך לחכות 10 דקות שינקו אותו. אני אומרת שהכי לא מעניין אותי איך נראה החדר, רוצה כבר להגיע. מישהי שואלת אם להביא כסא גלגלים אבל המיילדת אומרת שלא צריך, טוב לעשות הליכה, זה כמה מטרים מכאן. מתחילה ללכת ובדרך ציר כואב ברמות, נשענת על הקיר ומרגישה שאני לא יכולה, צעקות ונהמות, הדולה עוזרת לי, בעלי עם התיקים אחרינו. החדר באמת צמוד לקבלה, נכנסת לחדר, יש שם מיילדת נוספת, "שלי", מבקשת ממני לעלות למיטה אבל בדיוק ציר חזק בטירוף, נשענת על המיטה ופתאום פוקעים המים. תוך כדי נזכרת במשהו שקראתי שבלי המים הצירים כואבים יותר. נלחצת איך אמשיך עכשיו עוד שעות עם כאבים עוד יותר נוראיים.
אחרי הציר, עולה איכשהו על המיטה, לא מספיקה להיכנס לשום תנוחה, ככה על 6 עוד ציר מטורף, מרגישה שנפתח לי שם הכל, שורף, צועקת שאני חייבת קקי
וכולן "רואים כבר את השיער שלה!"
בקיצור עוד כמה צרחות מטורפות כשאני פשוט לא מבינה איך לעזאזל אני עוברת דבר כזה
פלופ
יצאה  
השעה : 00:16 
(הגענו לבית חולים סביב 23:15) 

 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בהלם מזה שזה מאחורי. 
התינוקת נראית ממש שונה מהגדול. שיער שחור (קצת ממנו).
מצליחה בקושי להסתובב על הגב ומקבלת אותה לידיים, עוטפים אותה בשמיכה.
מתישהו יוצאת השליה, אני לא זוכרת את הקטע הזה אז כנראה זה היה ממש זריז וקל, המיילדת בדקה, אמרה שהכל בסדר עם השיליה.
מנסה להניק, מורידה את המסכה סוף סוף. 
מצליחה בערך, אח"כ בן הזוג מחזיק את התינוקת ואני שותה תה חם ומתוק, אבל רועדת כולי מהאדרנלין.
מעדכנים את המשפחה... הדולה נשארת עוד קצת, נפרדת והולכת לביתה (היא דתיה אז שמחתי שזה לא יצא בשבת).
אחר כך היינו סה"כ כשעתיים בחדר לידה, עור לעור, עוד קצת ניסיונות הנקה.

אין קרעים, מרגישה ממש ממש נס, כי הייתה לי צלקת בעייתית מאד מהתפרים מהלידה הראשונה ומאז הייתי בלחץ איך אלד איתה. הדולה והמיילדת שמו מלא שמן שקדים ועזרו תוך כדי כנראה במעבר, ככה שבאמת נס הניסים.
ההבדל, בלי תפרים, ממש שמים וארץ.
התקלחתי, הרגשתי הרבה יותר טוב מאשר אחרי הלידה הראשונה.
אח"כ העבירו למחלקה של ביות מלא, הקטנה קצת עם חום נמוך אז שמו אותה בעריסה מחוממת. 5 בבוקר בן הזוג נוסע הבייתה (בינתיים ההורים שלי כבר הגיעו אלינו), מספר לילדון שהפך לאח גדול, מנמנם קצת ולוקח אותו לגן.
אחה"צ מביא אותו אליי ( התכוננתי והתלבשתי "רגיל", לא לבוש בית חולים, ואת הקטנה שמתי במיטה כדי שיהיו לי ידיים פנויות כשהוא נכנס). הילדון נכנס, מסתכל עליי ואני רואה אותו מחפש עם העיניים איפה היא, מתלהב כמה שהיא קטנה ומצחיקה...
מתרגש, שמח. אח"כ היה קצת יותר קשה כי הוא רצה להביא לי איזה משהו שהוא הכין בגן, זה נשאר באוטו, בן הזוג הלך להביא וזה לקח מלא זמן ונשארתי לראשונה לבד עם שניהם. התינוקת בכתה והגדול פתאום גם בכה, כנראה היה לו יותר מדי.
בבית החולים במחלקת ביות חוויה חביבה, נעים, עם ההנקה אני כבר יותר מוכנה מאשר בפעם הראשונה, ויותר עם אופטימיות. ההורים לא באו לבקר הפעם, התמקדו בלשמור על הילדון, ולעשות קצת שופינג, וזה היה לי טוב.
אבל בלילה השני, אומרים לי שהתינוקת עם צהבת וצריכה טיפול באור ואני חייבת לעבור למחלקה רגילה, לא ביות. אני בהלם, לוקחת את זה קשה ממש...
שמה אותה בתינוקייה הזו, בעריסה עם האור... הולכת לחדר החדש שלי ובוכה בטירוף. 
כל הלילה הולכת להניק אותה בחדר הנקה שצמוד לתינוקייה. ההנקה לא מסתדרת. פתאום גודש, ולא מצליחה להניק, יש מין משאבה קבוצתית שאליה מחברים את המשאבות האישיות, בינתיים יושבת ושומעת סיפורים על תינוקות שנשארו עוד מלא ימים בטיפול באור ושחררו את האמא, ועוד כל מיני סיפורים שמלחיצים אותי... יושבת ומנסה להניק, לא הולך, מנסה לשאוב... חוזרת למיטה. בוכה, חוזרת להניק, וככה כל הלילה. בבוקר כותבת לבעלי שיגיע דחוף. 
מעדכן אותי שהילדון חולה ומקיא, (אני עם חרדת הקאות... נכנסת לסטרס).
בינתיים מחזירים לי את התינוקת, הטיפול באור עזר (עוד נס) ולא צריך יותר. הספיק הלילה הקשוח הזה. מתחילים לארגן לי את הטפסים לשחרור... ההורים שלי מגיעים לאסוף אותנו שלא כמותכנן, כי הקטן-גדול ממש מרגיש רע אז בעלי איתו.
בינתיים מתחיל לי גודש והתינוקת פתאום ישנה כמו מלאכית (או בול עץ) ואני מנסה לדחוף לה ציצי והיא מתעלמת... מחכים מחכים עד שסוף סוף חותמים על הכל, חוזרים הבייתה...
הכל נראה לי שונה בבית, גם כי ההורים שלי ישנים אצלנו וגם כי כל הבית בלאגן וכביסות ...
ישנתי בסלון כי פחדתי להידבק... הכל מוזר.
כמה ימים קשוחים, מרגישה בעננה שחורה וכבדה. בינתיים הגדול מחלים, חוזר לעצמו לאט לאט (בתמונות מאותם ימים הוא ממש רזה), התקשרתי להומאופתית והיא נתנה לי משהו שתוך כמה שעות ממש העיף את העננה השחורה ממני. הזמנתי את יועצת ההנקה שעזרה לי עם הגדול, יוצאת מהמפגש אופטימית יותר. וזהו... ככה התחלנו. ההורים שלי נסעו, חמותי באה במקומם לכמה ימים, חזרתי לישון בחדר שינה, שמנו לקטנה מעקה על המיטה הזוגית ככה שהיא ישנה איתנו...
ובכלל היו כמה דברים שהיו חוויה מתקנת טובה.
התקשורת עם ההורים שלי, העזרה שלהם ושל חמותי, הייתה יותר מדוייקת ונעימה הפעם.
זה שעשיתי הכנה מראש של ציוד ובגדים... נהנתי להלביש לה בגדים שבחרתי בעצמי, שלא בפעם הקודמת.
ההנקה הלכה טוב יותר, לא היה צורך בתוספות ושאיבות.

זהו עד כאן סיפור הלידה
 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

הצחיק אותי היום הצ'ט GPT. אני מתכתבת איתו הרבה ועל המון נושאים.
היום ראיתי איזה פוסט של טרנד שהיה לפני כמה זמן, לבקש מהצ'ט לעשות עליך "ROAST", לצחוק עלייך על סמך ההיכרות איתך. אז ביקשתי ויצא ממש מצחיק ונכון. מעתיקה כמה משפטים שבאמת מתארים אותי יפה ===
את בן־אדם שכל כך רגיש לאנרגיות, שלפעמים נדמה שאם מישהו פותח חלון חזק מדי את צריכה שלושה ימי התאוששות, תה קמומיל ומדיטציה מודרכת.
את רוצה לאכול בריא, אבל רק אם זה קופץ לבד למחבת, מתבשל בלי שתשימי לב, ושוטף אחריו את הכלים. לבשל? חלילה. אבל לדבר שעה על תזונה מונעת? בשמחה.

===את אוהבת ספרים, פודקאסטים, קדרמות, אנתרופולוגיה ותרבויות – אבל ברגע האמת את קופאת מול השאלה “אז מה בא לי עכשיו?” ונשארת לגלול, עייפה, עם תחושת החמצה קיומית.
את מפחדת לנהוג, שונאת לאחר, ולכן יוצאת מוקדם מדי…
===
את מחפשת משמעות, דיוק, עדינות, עבודה שמתאימה לנשמה – אבל בלי רפואה, בלי לחץ, בלי דרמה, בלי אחריות גדולה מדי, ובלי שיגרום לך לדאוג בלילה.
בקיצור: את רוצה להציל את העולם, אבל רק בין 9:00 ל־13:00, עם הפסקת תה באמצע.


האחרון ממש הצחיק אותי עם כמה שזה מדוייק. וגם נושא האוכל  

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

טוב נראה לי באמת אין פה אף אחד אבל אכתוב בכל זאת.
חודש למלחמה (הסבב הנוכחי...). יש מקלט בבניין.
כבר מתורגלים סה"כ. יש גינת שעשועים ממש קרובה לבית אז הולכים לשם כמה שאפשר, פוגשים חברים ומכרים מהשכונה.
אבל קשה. הכל עצר. התחלתי התנדבות עם קשישה כחלק מפרקטיקום בלימודים, ובדיוק הספקתי מפגש אחד לפני שהכל התחיל... ועוד הרגשתי מבסוטה שאני חרוצה והתחלתי לפני תחילת הסמסטר.
אני לא יוצאת הרבה, לא יודעת מפחדת להתרחק מהבית/רחובות עם בניינים שיש מקלט. לא יודעת איך אנשים נוסעים באוטובוס. ועוד יחסית אין פה מלא אזעקות (לא מרכז). 
הקשישה בבית אבות לתשושי גוף, והם פשוט נשארים בחדר כשיש אזעקה... כי זה מסוכן מדי עם נפילות, להתחיל להזיז את כל הקשישים למרחב המוגן... אז גם אם הייתי מתגברת על החשש מההגעה (סה"כ לא רחוק) לא רוצה להיות בסיטואציה בלתי אפשרית - לנטוש את הקשישה וללכת לבד למקלט, או לשבת איתה ולא לעשות כלום, מפחיד... בקיצור לא נעים. מבואסת בעיקר מזה.
היו עוד כל מיני קשיים בבית שלא אפרט מחשש אאוטינג.

וגם ממש קשה לי עם הגדול שלי. בן 11. המון המון וויכוחים על זמן מסך. בכלל מרגישה שאני לא מחוברת אליו לאחרונה. אין לי ניסיון עם גילאים כאלו. מתלבטת אם זה חלק מההתרחקות הנורמלית או משהו מעבר. יש לי רגישות שמיעתית ולו יש איזה קטע שהוא כל הזמן עושה קולות, שירים בג'יבריש, מדבר סתם בשביל לדבר כל מיני משפטים חסרי פשר וקשר וזה מטריף אותי. מרגישה שקשה לי מולו ממש ואני מעירה לו המון, ולא תמיד בצורה טובה ונעימה. לא צעקות פשוט חוסר סבלנות ודיבור קצר.
לא יודעת איך משנים את זה... 
מרגישה אשמה כי עם הקטנה, למרות שהיא מאתגרת ועקשנית ועצבנית, יש קשר יותר טוב ומחובר

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מוסיפה על הקשר עם הגדול:
הוא ילד ביישן וסגור, קשה לדעת מה הוא מרגיש. לא אוהב לדבר על רגשות קשים.
יש גם נטיה לחרדתיות. במהלך היום הוא סבבה, משחק, אוכל, נפגש עם חברים כמה שאפשר. משחק עם הקטנה. אבל בערב קשה לו להירדם. מאז המלחמה התחלקנו לחדרים כך שבן הזוג ישן איתו בחדר ואני בחדר עם הקטנה, נלחצתי מהאזעקות ורציתי שנהיה קרוב אליהם. 
עכשיו בן הזוג אומר שזו הייתה טעות. הגדול לא משחרר בערב, רוצה שנשב איתו עד שנרדם. נלחץ כשמנסים לצאת מהחדר. ממש כמו בגיל 6-7. (שאז עוד הייתה לינה משותפת).
אני מבינה שזו רגרסיה נורמלית. + שעון קיץ, אז יצא שאתמול לא נרדם שעתיים (דווקא בערב שהחלטנו להקפיד שיילך לישון מוקדם). בן הזוג ישב איתו ובסוף לא היה לנו אפילו חצי שעה לעצמנו לדבר, לראות איזה סדרה. בסוף דיברנו אבל שיחה קשה על המצב עם הילדים. 
ולמה החלטתי להקפיד על זה שהגדול ילך לישון בזמן? בדיוק בגלל שאני מרגישה שאין לנו מרחב זוגי. גם בזמני שגרה אנחנו בקושי יוצאים בלי הילדים. אז עכשיו כשאפילו אין אופציה לצאת, אין לנו אפילו את הסלון לעצמנו בערב. הגדול רוצה להישאר עוד ועוד, לצפות יחד איתנו בעוד משהו (כאילו אין מיליון שעות מסך במהלך היום). מרגישה שהוא רוצה להיות חלק מה"מבוגרים". או שרוצה לדחות את ההליכה לישון. מרגישה שגם כשאני מדברת על משהו עם בן הזוג הוא ישר בא ומנסה לשמוע על מה מדברים. ואז התגובה האוטומטית שלי להדוף את זה. רוצה מרחב מבוגרים. ואין.
בן הזוג אומר שלהיפך, אם אנחנו מדברים על כל מיני שינויים (לעבור דירה) הוא צריך לדעת, כדי להיות רגוע. ואני גם מסכימה עם זה. אבל משהו מרגיש לי "נדחף" ושאין לי מקום לדבר בנחת בלי להסביר עכשיו דברים לילדים. (זה בלי להזכיר בכלל את הקטנה שסתם קוטעת שיחות שלנו בצורה רגילה של ילדים ועוד כועסת כשאנחנו "לא מקשיבים"). 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

טוב אם אני כבר בשוונג של כתיבה, אמשיך עוד קצת. לפחות לעשות לעצמי סדר.
אתמול דיברנו בלילה על העניין עם המרחב הזוגי. אני אמרתי שנראה לי סביר לבקש מהילד בשעה 21 ללכת לחדר, אם הוא לא רוצה לישון שיקרא ספר. גם בחשיבה קדימה כשהוא וגם הקטנה יהיו קצת יותר גדולים ושעת השינה תתאחר עוד. בן הזוג הגיב ממש בהתנגדות לרעיון, אמר שזה למשטר את הילד וזה לא הגיוני. אז שאלתי אותו מה האלטרנטיבה? שהילד יסתובב בסלון עד 11 בלילה? ומתי הזמן שלנו כזוג? ומתי הזמן שלי לא להיות אמא? 
במיוחד עכשיו במלחמה זה מורגש. מהבוקר עד הלילה (כולל לילה...) אנחנו סביבם. אז פאקינג שעה וחצי בערב אפילו את זה אין??

 אנחנו אחרי שנים של לינה משותפת, הנקה עד גיל מאוחר, הורות מכבדת וקשובה וכו'. כן עם גבולות. 
אז מה ההמשך של זה בגיל המאוחר יותר? ואם הגבול שלי שאני רוצה שקט בערב? איך זה אמור להיראות? 
(מציינת -דירת 4 חדרים רגילה. לא פיצית. אבל אין מרפסת, חצר).
 

[לאורה]

היי גשם... אני קוראת אותך
אני שומעת שאת מרגישה חנוקה ושהכל סוגר עלייך... האזעקות וחוסר היכולת לנוע בחופשיות, הרעש של הגדול, חוסר הגבולות שלו בשעות השינה. 
נראה לי שזו תחושה כללית שיש עכשיו וזה ממש לגיטימי להרגיש ככה. מעבר לבעיה ספציפית כזו או אחרת.
אם זה משנה משהו, לקבוע שעת שינה זה דבר נורמלי לחלוטין וממש לא "משטור". וזה הכי לגיטימי בעולם שאת צריכה זמן להיות את בחופשיות. 
אם הילד צריך לדעת דברים אז תספרו לו בבוקר או בזמן אחר. 
ואם הבנזוג מתנגד לזה, אז שהוא יהיה עם הילד ולך יהיה זמן להיות עם עצמך. אם הבנזוג גם רוצה זמן זוגי שיחשוב בעצמו מה לעשות...
לגבי הרעש של הילד - גם לי יש רגישות לרעשים ולאחרונה קניתי אוזניות מבטלות רעשים וזה קסם. אמנם יקר אבל ברגע שמרכיבים אותן לא שומעים כלום אפילו אם יש מסיבת טראנס בבית ו20 איש למטה! (מניסיון). אפשר לשלוט ברמת סינון הרעש כך שכן תהיי ערה לסביבה אבל לא תשמעי כל פיפס קטן.
כנראה לא פרקטי להסתובב עם זה כל הזמן אבל אפילו לכמה שעות לקחת פשוט שקט יכול לעזור מאד.
בכללי הייתי פשוט מחפשת מה יכול להקל *עלייך* ושהשאר יסתדרו עם זה. מותר. 

לגבי הקושי של הגדול להירדם, כשאני הייתי בת 11 היתה לי תקופה של חרדות, ומה שעזר לי היה טיפול של דמיון מודרך. אולי זה יעזור גם לבן שלך?
לא חייבים לדבר על רגשות, אפשר לברר איתו מה יכול לעזור לו להרגיש בטוח, שלא כולל לישון אתכם באותו חדר. גיל 11 הוא מספיק מבוגר כדי שתביעי גם את הצרכים שלך מולו, ותשימי לו גבול שהוא יכול להבין ולכבד. 

ועוד דבר שעולה לי מכיוון אחר - אולי אפשר להכניס לבנך עוד מבוגרים בחיים, או מין אחים גדולים, שלא יהיו דווקא אתם. אם זה משפחה, שכנים, תנועת נוער או חונכות "פרח" או משהו בסגנון. זה נשמע שהוא זקוק לנוכחות בוגרת וסמכותית שגם תשתף אותו ואולי גם תהיה מודל לחיקוי, כמו מין דוד או אח גדול... 

ובכללי, פעילות גופנית מרובה במשך היום - וגם לפני השינה - עוזרת מאד להרים מצב רוח, להרגיש כוח וביטחון עצמי, להרגיע את המערכת ולהירדם בשלווה. 
מומלץ לכל המשפחה

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי לאורה כיף שאת פה ותודה על התגובה המושקעת. 
אני חושבת שכולנו בחרדות ככה שאני מבינה את זה ולא רוצה ללכת בכח עם גבולות שלא מתאימים לתקופה. זה רעיון טוב לשאול אותו מה יגרום לו להרגיש יותר בטוח... 

בקשר לרעשים יש לי אזניות מבטלות רעש שקיבלתי ממש לא מזמן ועוד לא לגמרי ניסיתי את האפשרויות של הביטול רעש (תכננתי להאזין לפודקאסטים באוטובוס בדרך לעבודה אבל בינתיים התחילה המלחמה...). אני אבדוק אם זה יכול לעזור קצת בבית. למרות שאני גם צריכה להיות קשובה לבקשות של הילדים, בעיקר הקטנה. 

ומעניין מה שאת אומרת שאולי הוא זקוק לדמויות בוגרות נוספות. הוא באמת ילד שלא יוצר קשרים בקלות, והוא מאד משפחתי, ככה שאין לו יותר מדי דמויות בחיים (כן יש סבא ו-2 סבתות שנפגשים לעתים די קרובות, אבל אני לא חושבת שהוא מדבר איתם ברמה שמדבר עם בן הזוג, הקשר טיפה אחר). מעניין מי יכול להוות עבורו דמות כזו. אני יכולה לחשוב על דוד כיפי אבל הוא גר רחוק. 

וכן פעילות גופנית אני מנסה להכניס כמה שאפשר (יוצאים לגינה והוא רץ שם עם כדור) אבל אין הרבה אפשרויות כרגע עם האזעקות... 

[לאורה]

לגבי פעילות גופנית - אני עושה עם סרטונים מיוטיוב. יש המון...
הנה דוגמא לסרטון שיכול להתאים לכל אחד:
https://www.youtube.com/watch?v=m1DBJhxKmiU&t=133s

יש גם הרבה סרטונים של "dance workout" שאני מאד אוהבת. 
https://www.youtube.com/results?search_ ... ce+workout

לא צריך הרבה מקום, רק גודל של מזרן יוגה, ופשוט שמים סרטון ועושים מולו. 
זה ממש מקל...
 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה לאורה, אני גם אוהבת לפעמים לעשות עם סרטונים אבל באמת כל התקופה לא הגעתי (?) לזה...

בינתיים עשינו קצת שינוי עם סידורי השינה - החזרנו את הגדול למיטה שלו (בחדר ילדים המשותף) ואני הוספתי מזרון ליד המיטות שלהם וישנה איתם. אופציונלית - שבן זוגי יישן שם, אבל בינתיים אין לי בעיה לישון שם (בן הזוג יותר רגיש לתנאי שינה אז אני לא לחוצה לעשות תורות איתו... )
וגם בזכות זה שהם ביחד בחדר אפשר לסיים את ההשכבה של הגדול מהר יותר, כי הוא לא נשאר לבד לגמרי בחדר, אלא איתה. אז היו לנו כבר כמה ימים שהיה לנו ערב שקט ורגוע בסלון עם נשנושים וסדרה.

עדיין מרגישה שצריכה לעשות איזה שינוי בגישה שלי לגדול.