_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: דגנית ב
... בשכונות שנוצרו כהלכה יש אנשים בכל הגילים ושלבי ההתפתחות -- שכונה מוגדרת (14), מעגל החיים (26), מגוון משקי בית (35); אבל, מכיוון שבחברה המודרנית נשכחים הזקנים ונשארים לבדם לעיתים תכופות, יש צורך לנסח דפוס במיוחד כדי להדגיש את הצרכים שלהם.
אנשים זקנים צריכים אנשים זקנים, אבל הם צריכים גם צעירים, והצעירים צריכים קשר עם הזקנים.
לאנשים זקנים יש נטיה טבעית להתכנס יחד בקבוצות או קהילות. אבל אם הקהילות הזקנות הללו נעשות מבודדות או גדולות מידי, פוגע הדבר בצעירים ובזקנים כאחד. לצעירים אשר נמצאים בחלקים אחרים של העיר, אין סיכוי להנות מחברת הזקנים, והזקנים עצמם נהיים מבודדים הרבה יותר מדי."מאחר והתייחסו אליהם כזרים, הצטופפו המבוגרים עוד יותר כדי לתמוך זה בזה או פשוט כדי להנות. בעשור האחרון צצה תופעה, שגם אם התרגלנו אליה היא עדין מדהימה: עשרות עיירות חדשות הסגורות לכל מי שגילו פחות מ-65. הקהילות נבנות באזורים מרוחקים וזולים, ומציעות בתים עם 2 חדרי שינה במחיר של כ-18 אלף דולר ומפלט מהאלימות העירונית... ומהלחץ של פער הדורות." (Time, August 3, 1970)
אבל הבחירה של זקנים לעבור לקהילות כאלו וההערות שלעיל משקפות מצב תרבותי עגום. העובדה היא שהחברה המודרנית מדירה זקנים; וככל שהם מתרחקים, גדל השבר בינם לבין הצעירים. אין לזקנים ברירה אלא להיבדל; יש להם, כמו לאחרים, כבוד עצמי. הם מעדיפים לא להיות במחיצת צעירים שלא מעריכים אותם, והם מזייפים שביעות רצון כדי להצדיק את עמדתם.
היפרדות הזקנים גורמת לקרע דומה גם בחייהם האישים: כאשר אנשים זקנים עוברים לגור בקהילות לזקנים, איש לא מכיר עוד את עברם, החוט המקשר נקרע ואובד. תולדות נעוריהם נעדרות מחייהם כמבוגרים – אין רצף בין התקופות; חייהם חתוכים לשניים.
שימו לב איך, בניגוד למצב היום, היו המבוגרים רצויים ומכובדים בתרבויות מסורתיות:
"נראה שלשיבה יש מידה מסויימת של יוקרה בכל החברות הידועות בעולם. למעשה, זו תופעה כל כך כוללת שהיא מאפילה על גורמים תרבותיים רבים המשפעים על עניינים הקשורים לגיל."
(The Role of Aged in Primitive Society, Leo W. Simmons, New Haven: Yale University Press, I945, p. 69)
ליתר דיוק:
"...עוד קשר משפחתי שכיח בעל משמעות גדולה לזקנים היה ההתחברות האינטימית בין ילדים קטנים לבין זקנים. תכופות, הם הושארו ביחד בבית בשעה שהאנשים הכשירים לעבודה גופנית יצאו לפרנס את המשפחה. הזקנים, עם חכמתם ונסיון חייהם, הגנו והדריכו את הקטנטנים, בעוד הילדים בתורם היו 'העיניים, האזניים, הרגליים והידיים' לידידיהם השבריריים. השמירה על הקטנים סיפקה לקשישים תעסוקה מועילה ועניין תוסס בחיים בתקופת ההזדקנות הארוכה והמשמימה." (שם, עמ' 199)
ברור שהזקנים לא יכולים להשתלב מבחינה חברתית בלי להשתלב מבחינה פיזית -- להיות באותם רחובות, חנויות, שירותים ושטחים ציבוריים יחד עם כולם. אבל גם ברור שהם צריכים להיות בחברת זקנים אחרים; והחלשים שבהם זקוקים לשירותים מיוחדים.
ויש כמובן הבדלים בין הזקנים עצמם ברצונם להיות עם בני גילם. ככל שהם בריאים ועצמאיים יותר, יצטרכו פחות את חברתם של זקנים אחרים ויוכלו לגור רחוק יותר משירותי בריאות יחודיים. דרגות הטיפול וההשגחה נעות מסיעודיות מוחלטת; לסיעודיות-חלקית הכוללת ביקורי בית פעם ביום או פעמיים בשבוע; לקשיש שזקוק לעזרה מסויימת בקניות, בישול וניקיון; לקשיש עצמאי לחלוטין. כיום, אין אבחנה דקה כזו בטיפול בקשישים – הרבה פעמים, מכניסים אנשים שצריכים רק מעט עזרה בבישול ונקיון, לבתי אבות שמספקים סיעוד כולל, במחיר כבד להם, למשפחתם ולקהילה. מבחינה פסיכולוגית, זו פעולה מחלישה, והם נעשים רפים וחסרי אונים כי נוהגים בהם ככאלה.
על כן, צריך למצוא דרך לטפל באנשים זקנים באופן שיענה על כל טווח הצרכים שלהם:
- להשאר בשכונה המוכרת להם – כלומר, זקנים בכל שכונה.
- להיות יחד עם זקנים אחרים, אבל בקבוצות קטנות מספיק כדי לא לבודד אותם מהאנשים הצעירים שבשכונה.
- לחיות באופן עצמאי אם הם לא זקוקים לסיוע, אבל בלי לאבד את היתרונות של הקהילתיות.
- לקבל סיעוד או ארוחות מוכנות אם הם זקוקים לזה, מבלי להצטרך לעבור למעונות סיעודיים, רחוק מהשכונה שלהם.
המספר הכולל, 50, מגיע מהטיעון של ממפורד:
"הדבר הראשון שצריך לקבוע הוא מספר הקשישים שאפשר לשכן בשכונה אחת; והתשובה לכך, לדעתי, היא שצריך לשמור על אותה התפלגות גילים נורמלית כמו באוכלוסיה כולה. כלומר, 5-8 אנשים מעל לגיל 65 על כל מאה איש; כך שלמשל, בשכונה של שש מאות איש, יהיו בין שלושים לחמישים אנשים זקנים."
(Lewis Mumford, The Human Prospect, New York, I968, p. 49)
באשר לאופיו של הבית לקבוצה, הוא יכול להיות שונה משכונה לשכונה. במקרים מסויימים זו תהייה פשוט קומונה, בה אנשים יבשלו יחד ויקבלו עזרה חלקית מילדים ובני נוער או מאחיות מקצועיות. אבל, כ-5% מהקשישים בארה"ב הם סיעודיים. זאת אומרת ששניים-שלושה אנשים בכל קהילה יצטרכו טיפול מלא. מכיוון שאחות יכולה בדרך כלל לעבוד עם ששה עד שמונה אנשים, סביר שכל בית שכונתי משותף שני או שלישי יאפשר סיעוד כולל.
לכן:
בנו מגורים לכ-50 אנשים זקנים בכל שכונה. מקמו מגורים אלה בשלושה מעגלים... 1. מרכז עם שירותי בישול ובריאות 2. דירות פרטיות סמוכות למרכז 3. דירות רחוקות מהמרכז ומשולבות בין שאר הבתים, אך לא מעל 200 מטר מהמרכז... כך ש-50 הבתים יחד נראים כנחיל אחד קוהרנטי, בעל מרכז ברור משלו אבל, מתחבר בשוליו לבתים רגילים אחרים בשכונה.
התייחסו אל המרכז כמו לכל בית משותף; כל הדירות, הקרובות והמרוחקות כאחד, צריכות להיות קטנות – דירה לגיל הזהב (155), חלקן יכולות להיות מחוברות לבתים הגדולים יותר בשכונה – בית המשפחה (75); ציידו כל מרכז שני או שלישי במתקני סיעוד מתאימים; במקום כלשהו בהיקפו של "כיס הקשישים" אפשרו סוגים של עבודה שמתאימים לאנשים זקנים -- במיוחד הוראה והשגחה על ילדים קטנים -- רשת למידה (18), בית ילדים (86), עבודה מיושבת (156), גן ירק (177)...
משתמשת