תבנית נוף

[אנונימי]

דף בלוג

[עננים_בקפה*]

לפני חודש עברנו צפונה. הבן זוג, הגמד, הבטן, ואני. לכאורה כולם מתאקלמים, חוץ ממני.
קצת רקע, גדלתי לא רחוק מפה ובגיל 18 נסתי לחיים אחרים בהרבה מקומות ובהרבה גילגולים. 20 שנה של חיים אורבניים על גגות תל-אביב. עכשיו סגרתי מעגל. כדרכם של מעגלים סגורים גם זה תוחם אותי. הורים, משפחה, הידהודים של צורת דיבור צפונית ששנים לקח לי להיפטר ממנה.
כרגע מרגישה מחוץ למים שלי, מחוץ לאלמנט שלי. תוך שנתיים יש לי בן זוג, ילד, שני ילדים נוספים פעם בשבועיים ועוד אחד בדרך. מה שאין לי זה אותי. כל מאפייני הישנים נעלמו או נידחקו, אפילו הכלבה שלוותה אותי 15 שנה עזבה לשדות הצייד הנצחיים.
מאיפה בונים זהות חדשה, מאיפה מגייסים את הכוחות להתחיל מהתחלה את מה שבגיל 20 ואז 25 ושוב ב-30 ושוב ב-36 נראה כל כך טריויאלי.
הבוקר עלה בי הרהור שאולי בתוך מערכת האמונות שלי המחיר שאני צריכה לשלם על חיים "נורמאליים" הוא זה של בת הים הקטנה, יהיו לי רגליים אבל ילקח לי קולי. מתת הדיבור בה ניחנתי מתנוונת בתוך עולם ה"זה דג אדום" "איך עושה חתול" "הנה פרח כחול"
מרגישה את עצמי נובלת ונעלמת בתוך בנאליית הבקבוק, כלים, כביסה, העמסת סוכר, אולטרסאונד, סקירת מערכות.
האם המעגל הסגור יהפך לספירלה או ישאר כלא?

[אהבת_עולם*]

אהבתי את הניסוחים שלך.
מקשיבה....

[עננים_בקפה*]

אתמול היה יום טוב. כמה שעות לבד בתל-אביב. הרגשתי כמו כלב שיוצא לטיול בפארק. לרוץ במעגלים עם הלשון בחוץ רק בשביל תחושת התנועה. מדהים כמה הדרים שיוצרים תחושת בית קטנים. הסופר הקטן עם הצוות המוכר שאין בו מצרכי יסוד אבל יש שמונה סוגי חרדל, מול אולמות הענק של מחסני המזון עם תאורת נאון, סאונד של שדה תעופה בבנגלדש ותחושה שלי של מסכנות למרות השפע לכאורה. אנשים מזוגגי מבט מעמיסים עגלות סופרסייז בקולה ושניצל כוכבים במקום להרהר על הבחירה בין פרמזן לפקורינו. הרווח בין מנהטן לניו ג'רסי. נשמע פלצני אבל כשאתה חי שם זה טיבעי כמו קניות בשוק הכרמל בבסטות של עודפי יצוא.
הבן-זוג מנסה לתמוך להבין ולאפשר לי לעבור את התהליך בלי לחץ אבל אני רואה אותו לוקח על עצמו יותר מדי ומעייף את עצמו לרמות של קריסה. לכן מנסה לפחות כלפי חוץ להעלות חיוך, לחפש את נקודות האור, ומתוך כך אולי באמת יוקל לי. ובתוך כל זה הגמד שמנסה בכול הכוחות של שנה וחודשיים להצחיק את אמא. מרגישה שמעמיסה על המשפחה שלי ולא ממש מצליחה ללרסן את הדמעות

[יול_יול*]

קוראת אותך ושולחת חיבוק

[עננים_בקפה*]

רגעים של אור
הגמד מתרוצץ ערום בתוך טיפות מתז השקיה מאושר ורטוב עד לשד עצמותו.

בשוק השבועי בחצור (שוק אמיתי שמוקם ומפורק ויש בו כל הסוגים והגוונים זקנה מרוקאית מניחה יד על הבטן ומברכת שיהיו לי רק בנים זכרים (ואני כבר חששתי שעברי השנקינאי יצור בנים נקבות)

תוצאות העמסת סוכר 100 שהישאירו את זרועותי במצב של נרקומן עם בעיות קורדינאציה יצאו תקינות לחלוטין

השרב אמור להישבר הלילה

פסים של חושך
כיור סתום ובירוקרטיה קיבוצית שלמה כדי שהאינסטלטור יגיע

אותו כנ"ל כל פעולה אחרת המערבת את המימסד הקיבוצי

המצב הכלכלי שלנו לא מראה סימני שיפור וכניראה יאלץ את הבן זוג להעדר חצאי שבוע מהבית לעבודות במרכז שגם הן עדיין מוטלות בספק

ועדיין החיובי עולה על השלילי, תודה לג'ה ולאלוהי ההורמונים של ההריון

[שוות_נפש*]

עננים בקפה, יש לך את זה.. כמה צחקתי וכמעט בכיתי מהתאור שלך
הרגשתי כמו כלב שיוצא לטיול בפארק. לרוץ במעגלים עם הלשון בחוץ רק בשביל תחושת התנועה.
בטח קשה לך עכשו.. הריון. השרב.. הכלב שאיננו... אני? מקנאה בך כאן "בן זוג יעדר מהבית לחצאי שבוע "... רוצה גם.. זה טוב להיות לבד.. לצאת קצת מתחושת המחנק של שניים שגרים ביחד וחיים ביחד.. טוב לי עם בן זוגי.. אבל היה מצויין קצת פחות עם הביחד ..
חיוך עם ברכת לילה קריר ונעים

[שחר_חדש*]

המחיר שאני צריכה לשלם על חיים "נורמאליים" הוא זה של בת הים הקטנה, יהיו לי רגליים אבל ילקח לי קולי.
אוי כמה מדוייק...
שולחת חיבוק

[עננים_בקפה*]

שוות נפש, היזהרי במשאלותייך .

מסתכלת בראי ולא מזהה את האשה הדהויה הנשקפת. מילא הבטן, אבל המבט העייף, והתנוחה שמוטת הכתפיים הם לחלוטין לא אני. ממתי יש לי בכלל בגדים בצבע כחול דהוי, מי הזיז את השמלות השחורות הקטנות שלי? האם קיבוצניקיות זה מדבק?
בטקס יום הזיכרון הבנתי עד כמה התבנית חזקה כשגיליתי שמלות השירים ממגש הכסף ועד ים השיבולים צרובות בהרד דיסק שלי. איך לפני 37 שנים שברתי את הזהות שהיתה שלי, הלא שורשית, הלא ישראלית, כדי לא לבלוט כל כך, כדי לא לשמש מטרה קלה. תוך שנה ניפטרתי ממבטא, ממראה, ומזהות ברורה ומגובשת, באותה נחישות של אמהות סיניות הקושרות את רגלי בנותיהן ובאותם יסורים. שנים לקח לי לשקם את המגע חזרה עם האדמה וללכת בדרכי ללא כאב. לא מוכנה לעבור שוב את אותו התהליך.
מחפשת את הדרך להיות מי שאני בתוך כל הנסיבות.
מחפשת לגדל שורשים בלי לפחד מעקירתם
לא לאבד את החוש הפנימי שהדריך אותי עד היום, ולהאמין לו, כשהוא טוען שהשינוי הוא נכון

[עננים_בקפה*]

שיעור יוגה ראשון אחרי שנה וחצי. רגע מבורך שבו אם יחברו אותי למוניטור גלי מוח הקו יהיה ישר. נזכרת איך זה להרגיש את הגוף שלי בלי תוספות. למה לא חשבתי על זה קודם?

[שוות_נפש*]

כן, מכירה.. לעשות יוגה בשבילי זה לעשות אהבה עם הגוף שלי.. הכי קרוב לעצמי.. לא רואה אף אחד כשאני בתנוחות שהגוף שלי אוהב..

כשאמרת היזהרי במישאלותייך, זה גרם לי לחשוב קצת ... אז תודה ;-

[עננים_בקפה*]

שוות נפש, אני מדברת אומנם בחיוך אבל מהניסיון כרגע. אם לפני שלוש שנים היו מראים לי את עצמי עכשו היתי נותנת יד ימין ועוד כמה איברים חיוניים כדי שזה יתגשם. דברים שרואים מכאן....

[עננים_בקפה*]

יוצאת הבוקר החוצה לגינה שלפני הבית , הבן זוג גוזם את הגדר החיה והגמד "עוזר לו" בהיתלהבות. לשניהם אותו פרצוף גברי מלא חשיבות של הצלת העולם. לקפסל ולשמור לשעות קשות

[עננים_בקפה*]

יום שישי הגדולים אצלינו וכולנו נוסעים לכנרת פעם ראשונה העונה. הגמד רץ למים ראשון, לא הגלים לא הקור ולא אמא יעצרו אותו. שני הגדולים מהוססים יותר אבל בסוף כל השלישיה עם אבא במים ורק אני על החוף מקנאה. אחרי רבע שעה נישברתי. נכנסת למים בטוניקה דקיקה בלבד. האמת עם קצת פחות בטן או קצת פחות אנשים היתי מוותרת גם עליה אבל זכות הציבור לא לדעת. אחרי כל כך הרבה זמן מרגישה את עצמי אני. בלי התוספת התמוהה מקדימה. איזה תענוג. הגדול מצטרף אלי לשחיה קצרה. אנחנו צפים על הגב וצוחקים. התבהרות חלקית

[עננים_בקפה*]

אתמול בלילה הבן -זוג נסע להחזיר את הגדולים, מהדרך שולח אס.אם.אס. של אהבה. לוקח לי כמה שעות להפנמה. זה באמת קורה. באמת יש אנחנו . זה לא נמצב זמני בו צריך שתמיד תהיה מזוודה ארוזה כדי לעזוב כמה שיותר מהר ובלי עקבות. שני יושבת על הספה בבית שלנו, ישנה בבית שלנו, ובצד השני הילד שלנו נושם נשימות שקטות של שינה. וזה לא הולך להישתנות פיתאום. אפשר לבנות על זה. אפשר להרגע לתוך זה. לא שמתי לב כמה מתח היה בי כל הזמן מהרגע בו אתבקש בנימוס לעזוב. יש לי משפחה.

[ש_י_ר_י*]

כל מאפיני הישנים נעלמו או נידחקו
לפעמים זה רק נדמה ככה. זו פשוט את בסיטואציות מאוד מאוד שונות. ולפעמים המאפיינים הם רק הרגלים - של יומיום, של דיבור ואפילו של חשיבה...@}

אהבתי את הניסוחים שלך. גם אני @}

[אינדי_אנית*]

את בקיבוץ ליד חצור?
אם בא לך אני יכולה לנסות לשדך אותך עם המשפחה של אחי שגם גרה באיזור אחרי משהו כמו 15-20 שנה בתל אביב.. את יכולה לענות לי בדף בית..

[מיכל_ע*]

את כותבת מקסים ובפוסט האחרון ריגשת אותי עד דמעות.

[אינדי_אנית*]

פתחתי לך דף בית. תלחצי על השם שלך ותגיעי לשם..

[קרן_שמש_מאוחרת*]

את כותבת מקסים ואהבתי את השם של הבלוג ושלך. עוד.

[עננים_בקפה*]

שמחות קטנות של יום חולין. כל יחורי הגרניום ניקלטו, הגינה שלי מתחילה להראות כמו שאני אוהבת. גם אני יחד עם היחורים מתחילה להוצא שורשים ראשונים. מתחילה להרפות למקום הביתי הרגוע יותר. הגמד מתרגל בריחה מהבית עד לשיח הקרוב. עובר אותו, מנפנף לשלום ונעלם לחמש שניות. מגיח חזרה עם פרצוף רב חשיבות של לוחם קומנדו שבדיוק חזר ממשימה בעורף האויב. אתמול חזר לי החשק לבשל. בלקסיקון שלי כשלא בא לי לבשל זה סימן מצוקה. הבן זוג חזר לבית מריח ממאפה שמרים ממולא חצילים, לא צריכה להסביר לו יותר מדי. מכיר אותי מספיק לדעת שזה סימן חיובי. רואה את ההקלה שלו. קשה לו לראות אותי ניסגרת ולהניח לי להיתמודד בדרכי. מעריכה את יכולת האיפוק שלו להיות שם בשבילי בלי לנסות לזרז גם אם מכוונה טובה. בלילה לוחש לי שהוא שמח שחזרתי. התגעגע אלי.

[עננים_בקפה*]

מאפה שמרים לעידוד
25 ג שמרים טריים

1. 5 כוסות קמח מלא
2. 5 כף סוכר

1 כפית מלח

לערבב טוב במזלג ולפורר את השמרים

100 מל' שמן זית או 100ג חמאה רכה
כוס מים או מים עם חלב
2 ביצים

להוסיף לתערובת הקמח וללוש כעשר דקות תוך הירהורים חיוביים/הוצאת אגרסיות

לתת לנוח 15 דקות

לבדוק במקרר מה אפשר לשים במילוי:
שאריות של גבינות, חצילים קלויים עם גבינה בוגרית, עלי סלק מאודים עם בצל, תפו"א מעוך עם ביצה ובצל ירוק

או לחילופין סוכר עם קינמון ותפוחים מגורדים גס, גבינת ריקוטה וצימוקים, ריבת דובדבנים ואגוזי מלך

לרדד את הבצק למלבן. למרוח מילוי. לגלגל לרולדה לא ממש מוקפדת ולשים בתבנית טבעת.

לכסות במגבת מטבח ולהשאיר לשעה במקום שבו גמדים סקרנים לא מגיעים.

לאפות 40 דקות ב180 מעלות

לעשות פרצוף נונשלנטי כששואלים מי הכין

[מיכל_ע*]

איזה כיף
עשית לי חשק לאפות, מתאמנת בינתיים על הפרצוף.
מה זה תבנית טבעת?

[שוות_נפש*]

תודה.. אנסה את המתכון.. על אף שבאפייה בניגוד לבישול אני גרועה..
אגב לעשות פרצוף נונשלנטי כששואלים מי הכין... אין סיכוי אצלי.. אני כל כך מתלהבת שכיוצא לי משהו טעים ואני לא מצליחה להסתיר את זה..
זה הולך ככה הטועם: " וואוו ממש טעים יצא" .. ואני אומרת נכון? נכון? מדהים!!! ואז מסתכלים עלי כזה כאילו משהו לא בסדר איתי... עם אורחים זה קורה לי במיוחד.. שאר בני הבית רגילים למחאות שאני נותת לעצמי..

[עננים_בקפה*]

מיכל
תבנית טבעת זה מה שפעם קראו סיר פלא. יש לה ארובה באמצע. במאפה שמרים מונעת את תופעת ה"לא אפוי" במרכז.

שוות נפש
הפרצוף זה מה שעושה את ההבדל, יחד עם פרצוף ה"זה, זה סתם משהוא ישן ששלפתי מהארון" לבגד מחמיא במיוחד. טוב נגד עין הרע הפולני

[עננים_בקפה*]

דלת הרשת בכניסה נשארה פתוחה וזוג יונקי דבש ניכנסו לתוך הבית הנקבה אפורה,ענינית מסתובבת בבית ונידמה שמחלקת ציונים לחדרים השונים. הזכר ססגוני, נילהב, עושה פירואטים באויר ומצייץ בקולי קולות. נינסו עשו סיבוב רגוע בכל החדרים ויצאו בלי שום פניקה לשיח ההיביסקוס במרפסת. ד"ש מהגברים של נשות באופן?

[אהבת_עולם*]

מעריכה את יכולת האיפוק שלו להיות שם בשבילי בלי לנסות לזרז גם אם מכוונה טובה. בלילה לוחש לי שהוא שמח שחזרתי. התגעגע אלי.
וואו. מקסים.

[שחר_חדש*]

תענוג לקרוא אותך, בבקשה תמשיכי.. @}

[טנא_מלא_כוכבים*]

וואו וואו וואו.
תענוג צרוף.
הבלוג הזה הוא שמחה קטנה-גדולה של יום חולין עבורי.
תודה!
@}

[פלונית*]

תענוג צרוף.
תודה

[עננים_בקפה*]

יום שמתחיל בשש בבוקר יגמר בבכי.
אתמול בלילה הגיע הבן זוג עם שני הגדולים. כל אחד מהם עם תיק כסוף מלא בבובות ובקינס. כמו שתי מלכות דראג מזדקנות. לא להאמין כמה אנטי הבובות האלו מוציאות ממני. הטרחנות האין סופית מסביב "יש לי כבר עשר ולהוא יש רק חמש אני אקנה לי עוד ואז יהיו לי הכי הרבה" ההתעסקות האין סופית בכמה כסף ומה לקנות. אולי זה לוחץ על המקום שכרגע לנו אין. מצד שני מעולם לא חיבבתי ילדים שלובשים מותגים, גם לא כשהיתי ילדה.
הגמד קם בבוקר בשש אחרי לילה לא שקט ודרש לצאת מהמיטה. בדקה שלקח לי לצחצח שיניים הספיק לשפוך על עצמו בקבוק פורמולה, להוציא חצי יוגורט מהפך ולשפוך אותו על הריצפה בסלון ולקינוח להיתישב בשלולית של מי השקיה. אין מה להגיד ילד יעיל. הלואי עלי כזו פרודוקטיביות.
הגדולים קמו בשבע, שנהם עם פצופי אני "אני מת מרעב אבל רק למה שאין בבית הזה"
הגמד מנסה לשחק איתם, מביא איתו את המובחרים שבצעצועים. חובט זבובים, סל כביסה צהוב מתקפל, הם לוקחים אותם ממנו משחקים בהם רק שניהם בפראות הורסים ולא משתפים אותו. נעלבת קצת בשבילו, וכועסת הרבה בשבילי. אין לי חשק לחנך ילדים של משהיא אחרת. מעבר לחשק, זה לא המקום ולא התפקיד שלי. הבן זוג קם למציאות של שני ילדים ואשה במצב רוח קרבי וגמד אחד עם יוגורט מרוח על הבגדים שמילל כי לא נותנים לו לפתוח את מגרת הסכינים.
מקבל החלטה אופרטיבית ולוקח את כולם לסופר. god blees him

[עננים_בקפה*]

מלאו אסמינו בר....
שבועות בקיבוץ, דוכנים על הדשא, רמקול צווח שירי גבעטרון ובתינו הומים בעיקר זקנים עם מטפלת סיעודית. ובכל זאת יש איזו התרגשות באויר. ילדים בלבן מתרוצצים על הדשא ובן הזוג גאה כמו תרנגול מוביל את השיירה שלנו. שלושה בנים שנראים כאילו שוכפלו מדגם נורדי מוצלח במיוחד כשהגמד מוביל בעגלת העמידה שלו כמו אדמירל, אשה אחת עם בטן וציצים מונומנטאליים. הדמיון בין שלושת הבנים לא מפסיק להדהים אותי( מאיפה לעזעזל יצא לי ילד בלונדיני?) ניראה שחצי מחברי המשק מכירים אותו, ניגשים להגיד שלום מלטפים לילדים את הראש. קצת מוזר לי להיות האשה שאיתו. לרוב הוא היה הגבר שאיתי. למען האמת מחבבת את השינוי. מחייכת בעיניים מושפלות כמתחייב ממעמדי, וקולטת אותו משועשע מהסיטואציה.
כשחוזרים הביתה מתפתחת דרמה. הגמד מרגיש רע, מילל, מנדנד, שני הגדולים יושבים מנופחים על הספה כי לא הרשו להם לראות טלויזיה בארוחת הערב. בסוף הגמד מקיא בקשת מרשימה, הקטן צוחק עלו, מתקרב מאוד לקו שאחרו אני מפסיקה להיות נעימה. מנקה את השלולית, רוחצים את הגמד ויוצאת איתו לסיבוב ארוך במנשא לפני שאגיד דברים שאי אפשר יהיה לשכוח.
לפעמים כל כך בא לי להיות האם החורגת מהאגדות. להיתעקש על כך שהסדרי הראיה יתקימו בדיוק כמו שסוכם.
שישישבת פעם בשבועיים ואחר צהריים אחד. במקום זה משתדלת למצא איך ניפגש יותר. יודעת כמה זה חשוב לבן זוג ,לגמד, לילדים. מקווה שבטווח הרחוק זה יהיה קל יותר גם לי. כרגע היתי שמחה להיות משפחה שמתמודדת עם לידה של ילד שני ולא משפחה מורכבת שיש בה אקסיות, הסדרי ראיה, בתי משפט, הוצאה לפועל, איומים בחטיפה שמתחלפים באיומי נטישת הילדים על מפתן הדלת שלנו לחודשי הקיץ. איך נאמר בקללה הסינית ההיא "שיהיו לך חיים מענינים" אין לי רגע דל או סקנדל או פסטיבל.

[עננים_בקפה*]

הזהרו במשאלותכם
רק כתבתי שבא לי להיות האם החורגת מהאגדות, והקוסמוס ללא שהיה סיפק לי את מראת הקסם. הבן זוג קיבל מייל מהאקסית בו היא מביעה את דעתה על הפערים בין שני הבתים.
מסתבר שהבית שלנו מתנהל במשמעת פרוסית נוקשה.
יש הגבלה על שעות מסך. (לא יותר משלוש ביום ברצף)
יש הגבלה על שעות מחשב (אותו כנ"ל)
אין ממתקים (לחם עם שוקולד, קינמונים, מעדני חלב, גלידה מדי פעם. הכל מוגדר כ"לא אוכל" ולכן בדרך כלל מהווים קינוח או פינוק ולא ארוחה)
דורשים מהילדים לעבוד (אחרי האוכל כל אחד שם את הצלחת שלו בכיור, בגדים לא ניזרקים בכל הבית רק בחדר ילדים)
נישלל מהם חופש תנועה( אוכלים רק ליד השולחן, לא אוכלים מול הטלויזיה, מחכים שכולם ישבו לשולחן לפני שמתחילים לאכול).
ובכלל כל מה שהילדים עושים נעשה מתוך פחד ורצון לרצות (העובדה שהם במיטות בתשע וחצי בערב כי שניהם שפוכים מעיפות ולא נשארים ערים מול המחשב עד חצות ,זה כמובן ריצוי וזה שאין ויכוח על מקלחת צחצוח שיניים ושאר פעולות הגיינה זה כי הם רוצים לרצות אותי)

לפעמים אני תוהה, אולי באמת אנחנו תימהונים, אולי נוקשים מדי, אולי זה שמוצבים לילדים גבולות מסוימים ונידרשת מהם השתתפות בחיי הבית היא טעות. מצד שני גדול עלי לראות ילד שבגיל שבע וחצי לא מסוגל ללבוש מכנסים באופן עצמאי, לא טורח לחפש את הנעלים שמונחות מולו, לא שם לב שלובש גרב על גרב רק בגלל שהוא תקוע מול המסך.

והפחד הגדול שלי זה שהגמד שמעריץ את הדולים ילמד מהם נורמות היתנהגות כאלו.

אני צופה שבעתיד יגיע פיצוץ, או שהגדולים יתמרדו ולא ירצו לבוא אלינו או שיבקשו לעבור לחיות איתנו. לא בטוחה מה משתי האפשרויות מפחידה יותר.

[עננים_בקפה*]

אני והגמד לבד בבריכת השחיה. ניסיתי לשכנע אתו להיות בברכת הפעוטות. קיבלתי את מבט ה"ניראה לך שאני הולך ללהיתבזות במי אפסיים" ותוך דקה היה בדרכו לבריכה הגדולה. רגע של היסוס. אני עם בקיני וחולצה מעל וגם בטן של חודש שמיני. מציצה במהירות מסביב. יש סביבי עוד כמה נשים בערך באותו גודל אבל בלי התרוץ שלי. מורידה חולצה ומדדה במהירות אחרי ההרפתקן הנועז. המים קרים. זה לא מה שיעצור את הגמד הנחוש הטא רוצה למים וזהו. רבע שעה במים מביאים אותו למצב כחלחל .רק אז מסכים לצאת להיתנגב ולשבת עלי להיתחמם.

הירהורי ביניים
למה קשה לי עם העובדה שיש לי בטן הריונית, לכאורה נודיסטית ותיקה כמוני היתה אמורה להרגיש בנוח? למה יותר קשה לי עם מה יגידו הנשים יותר מאשר מה חושבים על זה הגברים? האם הפנמתי את הסטריאוטיפ האנורקטי עד כדי כך?
חושבת מה דעתי על נשים בהריון, בגדול תמיד ראיתי כל אישה לגופה, ראיתי בעבודה כמסז'יסטית הרבה נשים בהריון, חלקן נראו נפלא וחלקן ניראו כאילו ההריון הוא תירוץ לא רק לאכול כמו שניים אלא לאבד כל סממן נשיות, כאילו תפקידן כאם פתר אותן מכך. מנסה לשמור למען עצמי רמה מסוימת של מודעות אסטטית, תספורת, בגדים מחמיאים, לק אדום של פרחות בצפורני הרגליים (המשימה המורכבת מבין כולן) הבן זוג לא ממש מבין על מה כל המהומה אבל ברגעים קשים שואל האם ביקור אצל הספר הקבוע יעזור? שיטחי ככל שזה ישמע בד"כ התשובה חיובית.

בדרך חזרה עולה בי התשובה הכל כך צפויה. שנים סמכתי על המראה שלי שישמש חייץ ביני לבין העולם. שריון של סטייל שמיצב אותי באופן ברור כתל-אביבית קולית בעלת סיגנון יחודי. עכשו השיריון נעלם וכמו סרטן שמשיל את עורו וצריך לחכות עד שיווצר השריון החדש מתחבא מתחת לאבן

[שוות_נפש*]

כן,לגמרי מעניין מאיפה האי נוחות הזאת.. אצלי זה היה הפוך וברור לי גם למה.. חיכיתי להריון 8 שנים, ואז כשהריתי השווצתי בבטן כאילו המצאתי משהו..
ברחוב הייתי ביני וביני משווה מי גדולה יותר..

מתה על הכינוי שאת נותת לבן שלך כאן... זה כל כך מצחיק אותי..

[עננים_בקפה*]

ברגים ומגדר
בוקר יום שבת, התעוררות מאוחרת של כולם, ארוחת בוקר של חביתה בצלחת לגדולים וחביתה על הריצפה לגמד.
אני מבקשת מבן הזוג לתלות מדף נוסף בחדר הילדים. big mistaik .
לפני שאני מספיקה להיתחרט מתחילים להגיע הביתה ארגזי כלים, ארגז ברגים, מקדחה רוטטת, פטישון, סט מברגים, ועוד כמה כלים הלקוחים מחלומותו הרטובים של כל בעל שתי ידיים ימניות.
למי שלא יודע, מדף דורש שישה דיבלים שישה ברגים ארוכים ושישה קצרים, שתי זויות ואחד אלוהינו, מקדחה אחת, מקדח 6 ומברג פיליפס.
בן הזוג מיצר המולה סביב המקום המדוייק, הזוית המדויקת, פלס נשלף כדי שחס וחלילה לא תהיה סטיה לשום כוון, בקיצור תעלת הימים היא פרויקט קטן ושולי לעומת מבצע מדף.

וידוי ביניים, יש לי את כל הכלים, הידע, והמיומנות לתלות מדף. יש לי ארגז כלים משלי המצויד לרוב מקרי החיים,
מפיצוץ בצינור ועד התקנת שקע חשמלי. למה? ככה זה כשחיים לבד הרבה שנים, וחוץ מזה כמו חדר משלה כל אשה זקוקה לארגז כלים משלה, ובעדה שלנו נשים לומדות ללכת על עקבים ולקדוח חורים.

למה לא תליתי את המדף לבד?
לא בא לי.

מתוך ענני האבק אני מביטה על הסיטואציה, גבר אחד עם מברגה גדולה וגמד אחד עם קופסאת ברגים ומבט חשוב, אשה אחת עם בטן שמחזיקה את עצמה לא להגיד כלום.

יודעת שכל המהומה הזאת לכבודי, לא בציניות, אלא בכוונה מלאה לתת לי את הטוב ביותר, ליצור לי את הבית המושלם ביותר שאפשר, את המקבילה הרומנטית של זר ורדים וטבעת.

כל זמן שאזכור זאת אוכל לעבור מעל המכשולים של ההבדלים בין המינים, בין השפות השונות של האהבה, הקשיים של החיים היומיומיים.

[אהבת_עולם*]

_למי שלא יודע, מדף דורש שישה דיבלים שישה ברגים ארוכים ושישה קצרים, שתי זויות ואחד אלוהינו, מקדחה אחת, מקדח 6 ומברג פיליפס.
בן הזוג מיצר המולה סביב המקום המדוייק, הזוית המדויקת, פלס נשלף כדי שחס וחלילה לא תהיה סטיה לשום כוון, בקיצור תעלת הימים היא פרויקט קטן ושולי לעומת מבצע מדף._


_יודעת שכל המהומה הזאת לכבודי, לא בציניות, אלא בכוונה מלאה לתת לי את הטוב ביותר, ליצור לי את הבית המושלם ביותר שאפשר, את המקבילה הרומנטית של זר ורדים וטבעת.
כל זמן שאזכור זאת אוכל לעבור מעל המכשולים של ההבדלים בין המינים, בין השפות השונות של האהבה, הקשיים של החיים היומיומיים._

את גם מצחיקה אותי נורא, ואת גם כותבת מקסים ומרגש.

[שוות_נפש*]

למי שלא יודע, מדף דורש שישה דיבלים שישה ברגים ארוכים ושישה קצרים, שתי זויות ואחד אלוהינו, את ענקית

שמחה שהתאפקת ולא הוצאת את שלך... עשית לו וואחד ג'סטה ..

[עננים_בקפה*]

שלו יותר גדול והמקדחה שלו רוטטת

[עננים_בקפה*]

למען הסר ספק
בניגוד למצטייר ממה שאני כותבת בן זוגי אינו נאנדרטל שעיר גב ונמוך מצח. נהפוך הוא. את המעמולים שלו גם סבתא פורטונה היתה מאשרת (והוא בכלל אשכנזי) והוא חבר כבוד בכמה מעגלי נשים בכל הנוגע לטכניקות הנקה וריקמה בדואית.
ובכל זאת כניראה שההבדלים במבנה המוח מונעים גם מהנאורים שבגברים לראות בגדים מושלכים בכל פינה ולהעביר למוח את המסר "מה לא בסדר בתמונה הזו?"

[עננים_בקפה*]

חם בטבריה
הצפון בוער מחום כמו שרק הבטחה לקרירות יכולה. ארץ פלגי מיים בעיקר צהובה ומסנוורת. מרגישה כמו בספר על הדרום של ארה"ב רק בלי כובעי הבוקרים והלימונדה הקרה על המרפסת הקידמית. מזג אויר שמחזיר אותי לסוף התיכון. הקיץ האחרון שבו חייתי בצפון. אותה תחושה של"שיקרה כבר משהו רק בשביל לשבור את המונוטוניות של היום" הרצון לברוח למקומות בהם אנשים יוצאים בצהריים מהבית.
אני ספונה עם הגמד בקרירות היחסית של הבית, לא רוצה לדליק מזגן כדי לא לשקוע באפלולית דמוית הרחם של חלונות סגורים, תריסים מוגפים, ונירפות של חודשי הריון מתקדמים.
רוצה צבע, תנועה, אקשן של שיחה ואנשים.
עיפה מלרסן ילד נימרץ במיוחד מלפתוח את כל מגרות המטבח, להפיל את כל הספרים מהמדפים ובכלל לעבור על כל אחד מכללי ה"לא, אסור" המעטים החלים עלו.
אני רוצה את החיים שלי בחזרה

[בשמת_א*]

בן הזוג מיצר המולה סביב המקום המדוייק, הזוית המדויקת, פלס נשלף כדי שחס וחלילה לא תהיה סטיה לשום כוון, בקיצור תעלת הימים היא פרויקט קטן ושולי לעומת מבצע מדף.
קראתי את זה, וממש רציתי לכתוב לך, עד שראיתי שהקדמת אותי:

בכוונה מלאה לתת לי את הטוב ביותר, ליצור לי את הבית המושלם ביותר שאפשר, את המקבילה הרומנטית של זר ורדים וטבעת

יש לך לפחות קוראת אחת (מקריאת הניקים של המשתתפות בדף הזה, חותמת כבר מראש על יותר) שממש, אבל ממש, יודעת להעריך את ה"המולה" הזאת (-:

[נחל_לבן*]

תודה רבה!
נעים מאד להתחיל את הבוקר כאן, עם המתוק-מריר-מלוח הזה.. @}

שיהיה לך יום קריר ונעים..

[עננים_בקפה*]

דרמה בשלולית
ביום שבת הגמד אופסן אצל סבתו לכמה שעות ואני והבן זוג זכינו לזמן פרטי בלי הפרעות. אחר"צ של שקט ובריכה בלי לחץ.
בשעות הערב המוקדמות הורי מגיעים עם הילד חזרה ותופסים אותנו במצב שאינו משתמע לשתי פנים על המרפסת עם כוסות קפה, גלידה וחברה שקפצה לביקור.
כמובן שהם מוזמנים להיצתרף.
אחרי כמה דקות ריח חשוד עולה באפי וברור קצר מעלה ילד עם חיתול מלא.
הבן זוג לוקח את הילד, מוריד את החיתול ושוטף את התוצרת בצינור הגינה.
מכאן מתפתחת דרמה כמו שרק משפחות יכולות לנפק.
אמא שלי מחוירה בזעזוע, קמה בדממה רועמת ומסתערת לכוון האוטו, אבא שלי ממלמל שלום חפוז ונעלם בעיקבותיה, אני מתנצלת והולכת אחריהם.
בחנייה אני מקבלת על הראש על כך שאנחנו מתאכזרים לילד, משפילים אותו, ובכלל כל זה אשמתו של בן זוגי האב הקשוח והמתעלל.
ואני מוצאת את עצמי שוב במקום בו אני שונאת להיות.
המקום שמצד אחד מבין את התגובה של הורי מנקודת מבטם. ומצד שני לא רואה שום בעיה במעשו של בן הזוג כוון שבודאות אין כאן לא כעס לא השפלה ולא שום דבר מעבר לפעולה רוטינית שבאמת אין הבדל אם התרחשה בכיור או לא.
מבהירה להורי שאם יש להם מה להגיד שידברו ישירות עם בן הזוג, אני לא מוכנה להיות יותר הבפר בין שני הצדדים ומעבר לזה שהתגובות שלהם ובמיוחד של אימי הם איך נגיד חסרות פרופורציה.
זה הסיפור.
לכאורה משבר קטן ושיגרתי בחיי משפחה ממוצעת.
למעשה הוא מוביל לתובנות עמוקות הרבה יותר.
בשיחה בין אבי לבן הזוג למחרת עולה משפט מפתח "לאמא שלה ולה יש בעיות בתקשורת מאז שהיא נולדה"
ופתאום אני מבינה דבר אחד פשוט.
לעולם לא אצליח להיות הבת שאימי קוותה לה.
מעולם לא רציתי שיקלעו לי צמות, מעולם לא התלהבתי משמלות קטנות וחמודות, מעולם לא היתי מתוקה. תמיד היתי ילדה חדה , דעתנית, בעלת דעה עצמאית ולמען האמת סביר להניח שהיתי בלתי נסבלת למדי.
עשרות פעמים שמעתי ממנה את המשפט "את אגואיסטית כמו אבא שלך ועושה רק מה שאת רוצה" ולא קישרתי איך היא משליחה עלי את כל האכזבה שלה מכך שלעולם לא אשב איתה לשיחת חברות מצחקקת כוון שאין בי את היכולת לצחקק או להעמיד פנים שאני מרותקת לשיחה המורכבת מפרטי פריטים אין סופיים שמובילים לכלום. אם היתי בן סביר להניח שכל זה היה הופך אותי לילד החביב עליה. אבל בתור בת אני אכזבה מתמשכת.
יש בזה כאב, במקום מסוים משהו בנו תמיד מנסה לרצות את ההורים.
מצד שני יש בזה שיחרור גדול.
אני לא פגומה כפי שתמיד היה המסר הסמוי, אני לא אדם רע, אנוכי, ואגו צנטרי. אני לא אמא רעה,לא מתפקדת ומזניחה.
אני בסך הכל לא הילדה שאימי קוותה לה. אלו הצפיות שלה, האכזבות שלה, חוסר היכולת שלה להיתמודד באופן בוגר עם זה שהיא לא קיבלה את מה שלדעתה הגיע לה וששום הפגנת מורת רוח דרמטית לא תשנה את העובדות.
או שהיא תתמודד (אני בספק) או שמקרים כאלו יקרו אחת לתקופה אבל אולי בפעם הבאה הם יפגעו בי פחות

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

את כותבת מקסים. ומרגש. ועמוק.
קצת מרגיש כמו איזו שיחת טלפון אינטימית עם חברה.
ובקשר לאמא שלך...לא הבנתי מה הפריע לה...ששטפתם אותו בצינור של החצר?
אם כן - היא בסרט...(-:

[עננים_בקפה*]

כן קוסמת,אמא שלי בסרט בו היא כוכבת ראשית וכולנו ניצבים. האמת שכולנו כך, במקרה שלה זה סרט של קוסטריצה עם כל הנובע מכך כולל צוענים עם שיניים שחורות ודובים מרקדים. לזכותה יאמר שאם אני מצליחה לא להגרר אז זהו סרט משובח עם מוזיקה נפלאה. אם היא היתה כותבת את סיפור חייה זה היה רב מכר.
לא שזה מקל על חיי שהם סרט מטורף בפני עצמם

[בשמת_א*]

מעולם לא רציתי שיקלעו לי צמות, מעולם לא התלהבתי משמלות קטנות וחמודות, מעולם לא היתי מתוקה. תמיד היתי ילדה חדה , דעתנית, בעלת דעה עצמאית
באופן טבעי, זה נשמע לי חיובי ביותר.
(אני דווקא כן מתלהבת משמלות קטנות וחמודות. אבל נדמה לי שהן מתקשרות במוחי לבובות. מעולם לא קניתי לבתי משהו כזה, אלא בגדי פוטר וטריקו כחולים P-: וכמובן שגם אני בעצמי לא לבשתי כאלה).

אבל למה את מקשרת את זה עם
ולמען האמת סביר להניח שהיתי בלתי נסבלת למדי
?
או שבעצם כל מה שאת מתכוונת לומר הוא, שמנקודת הראות של הציפיות ההזויות של אמך היית "בלתי נסבלת". לא בגלל איך שאת היית. לי נראה שהיית מוצלחת למדי. רק מפני שלא מימשת את הפנטזיה שלה הדימיונית. זה מה שהיה בלתי נסבל - היית מי שאת. לא התגשמות פנטזיה של מישהו אחר.
לוקח הרבה שנים ללמוד, I AM WHAT I AM
ואם זה בכלל יכול להימדד בכלים של "טוב" ו"רע" (ולא, כי זה לא רלבנטי). אבל אם כן - אז זה טוב!
בוודאי כילדה.

[בשמת_א*]

אגב, את יודעת כמובן שאני מצטטת לך את עצמך.

[עננים_בקפה*]

בשמת, אוביקטיבית, אני חושבת שהיתי ילדה בלתי נסבלת בפרמטרים שלי יש לי חשש שלא היתי מצליחה כאדם בוגר להיתמודד עם הילדה שהיתי וזאת על סמך העובדה שאני לא תמיד מצליחה להיתמודד עם האדם הבודר שהפכתי להיות

[בשמת_א*]

D-:

[שלולית_י*]

וואו, את כותבת על בחורה חדה, לא נעימה, ואילו אני קוראת מדברייך שאת אשה נעימה, מלאת אהבה, מלאת טקט, רגש, יודעת מה להגיד ומה ומתי לא, עדינה (לא שברירית, אלא עדינה בהתנהגות עם משפחתך).
אני מוצאת את עצמי שואלת אותך (בלחש) איך לומדים להיות כ"כ עדחנים ורגישים, איך מזרימים כל כך הרבה אהבה לבן הזוג הנפלא, ויותר מדוייק מכך - איך לומדים להאיר לעצמנו את בן הזוג כך שנראה כמה הוא נפלא.
ואת חושבת על עצמך ההפך?
תקראי את הבלוג מחדש, כדאי לך

[עננים_בקפה*]

שלולית, לא חושבת את עצמי להפך, אבל יש לי את הרגעים שלי אחרי הכל אני גם ביתה של אימי. לא סתם שם הדף תבנית נוף. ואם את לא מאמינה לי תשאלי את בשמת

[שוות_נפש*]

היי שם עננים, כל כך מצטרפת להתרשמות של שלולית ממך. את מרגישה לי כאחת שרואה את הכל ממעוף הציפור.. ההיפך מקטנונית.
משהו כמו , זה לא מושלם אבל זה מה יש ועם זה ננצח..

[בשמת_א*]

ואם את לא מאמינה לי תשאלי את בשמת
(-;

[אמל_ית*]

מצטרפת לקוראים ולנהנים. נראה לי שאת מגבשת לך כאן קהל.
(-:

[עשב_השדה*]

גמני בקוראות,
טוב לי לקרוא אותך
אוהבת את הניק שלך,את שינויי הנוף שאת חווה, ואת נופיך שצצים מן העבר
את כותבת כל כך יפה
תודה

[עננים_בקפה*]

נושמת עמוק ומזכירה לעצמי את שתי האמיתות הבודהיסטיות העיקריות
זה לא אישי
גם זה יעבור
ולגבי מעוף הציפור, מורה אחד אמר פעם שהבעיה של מעוף הציפור שהציפור מחרבנת ולפעמים the shit hits the fan גם זו אמת בודהיסטית נעלה

[עננים_בקפה*]

מחר יהיה עוד יום חדש, ומה מיום חדש אפשר כבר לצפות?
אז זהו שאפשר.
הדרמה של יום שבת הולכת ונמוגה למקום אלו הולכות דרמות שמיצו את עצמן.
כל הצדדים מנסים לחזור לאיזו שגרה שתאפשר לכולם לשמור על כבודם אבל הפעם בלי לזלזל בכבודו של האחר.
אם הנימוס הוא שמן על גלגלי החברה, אנחנו עכשו בטיפול איור-וודי.

הבוקר קמנו למציאות חדשה.
המדשאה שלנו נראית כאילו הצבא הסורי החליט לבנות את קו בר-לב מחדש.
ז"א תעלות לכל כוון, בורות תמוהים, ושלוליות בוץ.
מסתבר שהיתה איזו דליפה מסיבית מתחת למרפסת של הבית העליון בשורה, ואחרי שחיכו שבועיים כי נזילה זה כמו שפעת והיא עוברת לבד, התברר שיש בכל זאת צורך לעשות משהו.
למה המשהו הזה צריך להעשות במדשאה שלנו?
שאלה מצוינת.
לפחות הגמד באקסטזה.
כל האנשים האלה שחופרים, כל הבוץ הזה, כל המים שמשפריצים, האושר אין לו סוף

[איילת_חן*]

מרתק אותי לקרוא אותך, במיוחד שגם אני עם גמדה באותו גיל הערך מתלבטת אם לחזור צפונה לקבוץ הולדתי עם כל מה שזה אומר
ואת כותבת קרוב ונוגע

[עננים_בקפה*]

סתם יום של חול
בוקר שקט, אני ערה בדרכי ליום עבודה במרכז בין הסנדויץ לקפה מסתכלת על שני הגברים של חיי ישנים מכורבלים ביחד. הקטן שרוע מעל לגדול ולשניהם אותה הבעה בדיוק.
חושבת על הקשר השונה כל כך שלהם. קשר של אבא ובן, ומברכת את "בורא פרי ההבדלים בין המינים"

[עננים_בקפה*]

בוקר לא טוב עובר עלי. שפעת קיצית לא נותנת לי לישון, גמד אחד שמצמיח שיניים תורם את חלקו ותחושה כללית של טעות גדולה. פחדים לפני הלידה. לא סומכת על עצמי ולא על המערכת. הלידה הקודמת היתה סיוט, או יותר נכון לא היתה לידה. פוחדת מחוויה שתחזור על עצמה. משלילת יכולת התנועה, מההיתעלמות ממני כאדם ומכך שכל זה יתבטא שוב בעצירת צירים ומצוקה שלי ושל העובר. לצערי לידת בית לא באה בחשבון. בשיחה אתמול עם בן הזוג מנסים לגבש אסטרטגית תקשורת שתעביר לצוות את המצוקה שלי בלי שאקוטלג כיולדת היסטרית. התוצאה, התקף בכי שלי, והילחצות שלו. נראה שרק עכשו מתחיל להבין שזה שאני מדברת בהיגיון לא אומר שאני לא בסטרס קיצוני, זה אומר שאני רגע לפני פעולה לא רציונאלית. כשאני מפסיקה לבכות והופכת לאופרטיבית זה רק אומר שאני בניתוק מלא מהגוף כדי לשרוד סיטואציה שלא מסוגלת להיתמודד איתה.

[עננים_בקפה*]

גבר שר אצלי באמבטיה
הבן זוג החליט שאי אפשר ככה יותר.
נמאס לו שאני בלופים עם עצמי ועם העולם
הוא מכיר את התרופה האולטימטיבית.
קויקי
מה להגיד לכם, צודק.

[שוות_נפש*]

[עשב_השדה*]

(-:

[עננים_בקפה*]

האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? או האם מבנה המוח הגברי הוא דיגיטאלי
לבן זוג יש תחרות אופניים בשבת בבוקר
הוא כולו נירגש לחזור לרכיבת טנדם עם כרוכב רואה עם בן זוג ותיק.
שמחה בשבילו על ההזדמנות לקצת התאוורות וקצת פעילות ניפרדת, חושבת שכל גבר וכל אשה זכאים למרווח מגדרי מדי פעם ללא נקיפות מצפון.
מה הבעיה?
התחרות מתחילה ב7 בבוקר לכן ההשכמה שלו ב5
קם, משאיר את דלת חדר השינה פתוחה ומתחיל להיסתובב בבית, להדליק אורות, ובכלל להרעיש, מה שכמובן מעיר את הגמד שהסקרנות שולחת אותו הישר לסלון. בסלון לונהפארק של נעלי רכיבה קסדות בקבוקים וכל הציוד שרוכב זקוק לו. (המקבילה המודרנית לשריון וחימוש מלא של אביר מימי הביינים כולל אוכל לסוס)
עד שהוא מוכן הגמד עירני לחלוטין מלא התלהבות להרפתקה ואז אכזבה על כך שהוא נישאר בבית.
מה הבעיה?
אין מצב שהגמד חוזר לישון.
מכאן אין מצב שאני ממשיכה לישון, ולא רק זה, יש לי גמד זועף על הידיים וסלון שניראה כאילו הצבא המונגולי בדיוק סיים בו קמפינג.
איך שהוא מפיסת את הגמד, מבצעת בקרת נזקים בסיסית בסלון ובעיקר משקיעה מאמץ לא לאסוף את הכל לערימה גבוהה וכמו בסרטים להשליך הכל על הדשא שליפני הבית.
בצהריים חוזר כולו התרגשות וסיפורי גבורה. מקשיבה בסבלנות, ומשתדלת לא להיות במקום הכועס מהבוקר, מרגישה קצת כמו אמא למתבגר אבל משתדלת לדחוק את המחשבה.
ניכנס למקלחת והולך לנוח.
יש לי פלשבק לבוקר
הסלון מלא בגדים מלוכלכים נעלי רכיבה חלקי ציוד. לוקחת ארגז שמה הכל בפנים. מוציאה החוצה למיון בהמשך.
בשלב הזה כבר רותחת מכעס, " אני לא המשרתת שלו" "יש לי ילד אחד וזה מספיק לי מעל הראש" "מה כבר ביקשתי, שיסדר אחריו, אפשר לחשוב, אני עושה את זה כל יום כל היום" ושאר פנינים פולניות.
נושמת עמוק, שוב ושוב.
האם שווה את הדרמה? את רמת הפגיעה שאגרום אם לא אשים לב למילים שלי? ויותר מכל, האם זה אישי נגדי, או פשוט חוסר יכולת כנה להבין מה אני רוצה ממנו?

[בשמת_א*]

אוי, לוקחת נשימה עמוקה, מזדהה.
כשאני במצב הזה, אני מנסה לחשוב ככה:
(אשתמש בדוגמת האופניים, אבל זה רק מפני שאת נתת אותה)
לא כל יום הוא יוצא לתחרות אופניים, נכון?
ואם פירגנתי לו את הצעצוע/המשחק/קרב החרבות שלו, אז אני יכולה גם להסתכל על זה מנקודת המבט שלו, נכון?
אחרת, אולי אני לא מפרגנת? אולי בעצם אני מתעצבנת מזה שהוא יצא לו לשחק והשאיר אותי עם כל העבודה?
אבל רגע, חזרנו למשבצת מס' 1: הרי פירגנתי לו את המשחק שלו. או לפחות, התכוונתי לפרגן...
אז כן, הוא קם מוקדם והפריע. (בינינו, גם כשאני קמה בחמש בבוקר וצריכה להכין שני ילדים ואת עצמי לנסיעה ארוכה, אני עושה רעש...)
אז כן, הוא פיזר פעמיים את כל הציוד שלו (בינינו, הוא גבר, הוא לא שם לב. אבל האם זה מה שקורה כל יום? או שבימים כתיקונם הוא עוזר יותר מאשר מזיק?),
וכן, הוא הלך לו לנוח (טוב, הוא נורא התעייף. החלטנו לפרגן או לא? אם החלטנו שכן, אז ברור שתחרות אופניים ובכלל קרב אבירים, הם משימות מאוד מעייפות) ושוב השאיר אותנו עם הכל...
לפרגן. לפרגן.
עוד נשימה.
מחר יום חדש. (-:

[עננים_בקפה*]

בשמת, נושא השלת הבגדים או מה שניקרא שביל הגרביים, הוא נושא ותיק מאוד ושייך למשפחת " מה לא בסדר בתמונה" אני בכנות מפרגנת על האופניים. הוא עוזר הרבה, או יותר נכון, עושה הרבה, זו לא עזרה כי הבית הוא של שניינו. זה רק הנקודות העוורות שגורמות לי לצאת מדי פעם מדעתי. לכן הכותרת עסקה בהבדלים בין המינים וצורות החשיבה ולא בקיטור על "איך הוא עושה לי את זה" ברור לי שזה לא נעשה נגדי.

[בשמת_א*]

זה רק הנקודות העוורות שגורמות לי לצאת מדי פעם מדעתי
yeah, tell me about it
והאמת, אשמח מאוד לשמוע איך פותרים את זה (-:
(לומדים לחיות עם "שביל הגרביים"?)
רגע, יש לי סיפור קטן על זה. בטח כבר שמעת אותו פעם, אבל לטובת הקוראות/ים האחרות אני בכל זאת אכתוב אותו.
כשהייתי נערה נפל פעם לידי מגזין אמריקאי עם שאלון "בחן את עצמך" בנושא "האם את מאוהבת בגבר שלך?"
מובן שתיכף התחלתי לענות על השאלות אף על פי שלא היה לי בכלל חבר. ופתאום נפלתי על שאלה כזאת:
"את הולכת בבית ונתקלת בזוג גרביים מלוכלכים של האהוב שלך זרוקים על הרצפה. את:
א. מתעצבנת...
ב. לא זוכרת.
ג. לא זוכרת. (-:
ד. נזכרת עד כמה את אוהבת אותו".

תשובה ד השאירה אותי בהלם. הרעיון, עצם הרעיון, שזאת יכולה להיות תגובה לגרביים מלוכלכים על הרצפה! שזאת אופציה! שזה קיים! שזאת תגובה אוהבת!
(כן, הרי היה ברור מה הניקוד לתשובות א' ומה הניקוד לתשובות ד'...)
מאז אני מסתובבת עם סימן השאלה, וחוץ מאשר לכוון בהתמדה ובעדינות את הפריטים לארון המלוכלכים (עובד חלק מהזמן, ובשאר הזמן אני אוספת כשאני צריכה למלא מכונה) אני לא רואה מה עוד אפשר לעשות עם זה.

[עננים_בקפה*]

ימים של כן, ימים של לא, ימים רבים של אולי
היום הלכנו לראות את גני הילדים. מצד אחד ברור לי שלא ראלי בשבילי להיות בבית לבד עם שני ילדים בהפרש של שנה וחמישה בינהם. במיוחד שמבחינתי הנקה היא לא ממש תענוג וגורמת לי לעייפות קיצונית ובחילה. מצד שני המחשבה שהגמד יכנס לתוך המערכת גורמת לי תחושת אנטי ברמות, ומצד שלישי לא בטוח שהאנטי שלי רלוונטי אלו.
הוא מתחיל להיות צמא לחברת ילדים, ואני לא רואה את עצמי מצליחה למצוא אנרגיה להיתחבר לאנשים חדשים ולהיתמודד עם כל הזרמים התת קרקעים של מפגשי חינוך ביתי.
אני מנחמת את עצמי במחשבה שאם לא ילך אני אחזיר אותו הביתה ואם כן אז הוא בכל זאת קרוב אלי ואני זמינה לכל מקרה של צורך.
הסיור העלה היום עוד נקודה מענינת ביני לבן הזוג.
הוא קלט את הלחץ שלי בגנים וחשש שזה יגרום לי לסרב להמשיך לפגישה עם האחראית.
כמה מעט הוא מכיר אותי בתחומים אלו, כמה מטען עבר הוא סוחב ממערכת קודמת.
אתמול אחרי שיחה על נושא הבגדים (המאה במספר אבל מי סופר) הודה שבכל מצב כזה הוא מרגיש שהינה הולכים להראות לו את הדלת. אם אני כועסת אז זהו, אני כבר בדרך לעזוב, לנתק קשר ולתת לנקודה קשה לקבוע את כל העתיד.
כמה חוסר ביטחון יש עדיין ביניינו, כמה כאב עבר ופצעי עבר. חלקם הקטן נגרמו הדדית, וחלקם הגדול פצעים פתוחים מהילדות וממערכות קודמות שאם הרבה זמן ועוד יותר הרבה אהבה הופכים לאט לאט לצלקות. באופן פרדוקסלי דווקא הקשיים בינינו עוזרים לנו בכל פעם לוותר על עוד שיכבה של שריון, עוד מגננה, עוד כלי נשק מורעל.
בסוף התהליך נשאר ערומים זה מול זה ונוכל לקרא את סיפורי החיים שלנו בכתב הברייל של הצלקות. המקום בו כאבי העבר והקשיים שלו הופכים לאומנות של יצירת זוגיות טובה.

[עננים_בקפה*]

טוב שכן קרוב מאח רחוק
מתחילה את ההערכות לקראת לידה, מתקשרת לבתי חולים לתאם פגישות, לדולה לברר מחירים, למרפאות למעקב הריון במידה ושוב יהיה הריון עודף.
הפתעה, כמעט כולם נעימים, קשובים, שמחים לעזור ויותר מזה, מקשיבים בכנות לבקשות שלי ומנסים יחד איתי לגבש פיתרונות. מילדת מפוריה שמסתבר שגרה בקיבוץ קובעת איתי פגישה על חשבון זמנה הפנוי, אחות אחראית מילדות בצפת מבררת איתי מתי נוח לי להגיע ותוהה אם צהריים לא יהיה לי קשה מדי, כולם משדרים רצון טוב.
שינוי עצום מול כל מה שהכרתי מהמרכז. עצם זה כבר נותן לי תחושה טובה יותר.
נכון, יתכן ושוב יהיה צורך בקיסרי, נכון שאף אחד לא מבטיח לי את הלידה שהיתי רוצה, אבל לפחות מקשיבים לי, זוכרים את השם, לא מתווכחים כשאני מבקשת פגישה אישית ולא סיור כללי. חזון אחרית הימים, אני אומרת משהו בזכות המערכת.

בבית עדיין שרידים של מטענים רגשיים, כמו מוקשים שנישארים אחרי קרב, שנינו זהירים מעט יותר, נמנעים מלדרוך באזורים ששנינו ערים לרגישותם. מנסיון עבר זה יקח כמה ימים. קוראת בעינו את הדאגה ששוב אסתגר לי בצדפה שלי ואנתק מגע ריגשית. רוצה להושיט יד ולהרגיע אבל יודעת שלא אצליח לשכנע, אז רק מושיטה יד ונוגעת.

[אמא_של_יונת*]

_כולם משדרים רצון טוב.
שינוי עצום מול כל מה שהכרתי מהמרכז._
יתרונה של הפריפריה. המשפחתיות. זה משהו שיודעים להעריך רק אחרי שמתנסים בהפך.

[שוות_נפש*]

רוצה להושיט יד ולהרגיע אבל יודעת שלא אצליח לשכנע, אז רק מושיטה יד ונוגעת.

מקסימה . מכירה . לפעמים עדיף ככה. מילים לפעמים יכולות להיות מיותרות ומעמיסות..

[פלוני_אלמונית*]

פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר, קטעי מילים פזורים, ודי!!!!
ניפגשים עם המילדת הראשית בצפת. סיור במחלקה הזמנית. מרתף מבולגן וחסר חלונות עם מרצפות שבורות. לא שאני כזו איסטניסטית, לא שאני חושבת שציורי פרסקו של דולפינים הם סגולה ללידה טובה, אבל המינימום של מכסה על פח אשפה?
המילדת הראשית, אשה נחמדה מאוד בסביבות ה50 יושבת איתנו לשיחת תאום ציפיות.
זה מתחיל טוב ממהצהרה שהמדיניות היא עם הפנים ליולדת ומשם מתחיל להיתפתח למחוזות סוראליסטיים.
קודם כל היא אומרת שאם היתי הבת שלה היא היתה ממליצה על קיסרי אלקטיבי.
אני לא הבת שלה, יש לי אמא (עיין פוסטים קודמים ) אבל באמת תודה.
בגילי הרחם שלי כבר סמרטוטי (נעלבת בשמו של הרחם )
ובכלל הרבה יותר נעים לדעת בדיוק מתי יולדים (נעים למי?)
ההמשל מכה אותי בתדהמה
היא מספרת שלפני כמה חודשים קבלה התקף לב בזמן לידה, וכשעלתה לחדר מיון לא האמינו לה.
אם רופאי חדר מיון לא מאמינים למשהוא מהצוות הרפואי של בית החולים למה שיאמינו לי?
ובכלל כל הזמן מדגישה שאני חיבת להיות סבלנית לצוות כי הם אולי עיפים,אולי שחוקים, אולי יש להם בעיות בבית
הרי כולנו בני אדם
מסתבר שחלקינו בני אדם שזכאים לפחות הבנה,יולדות למשל.
יוצאים מהמחלקה מסתכלים אחד על השני בתמיהה
האם היא לא מקשיבה לעצמה?
לא מודעת לסתירה בין ההצהרות לסיפורים?
בקיצור כניראה פוריה

[בשמת_א*]

הזוי 0-:

[אינדי_אנית*]

בפוריה אמורה להיות מחלקת מיילדות (ככה זה נקרא?) מעולה!!! עם אורינטציה טבעית ביותר ואם אני לא טועה גם דנה ה עובדת שם!?

[שוות_נפש*]

קבלי את זה כרמז עבה שאת לא אמורה ללדת שם..?!

[פלוני_אלמונית*]

בשמת
הזוי זה משהוא שאני יכולה להעלות בדעתי, זה היה מעבר לכך

שוות נפש
מבחינתי זה לא רמז, זה סטיטמנט קוסמי

[בשמת_א*]

כן, זה מה שנקרא beyond words...

[פלוני_אלמונית*]

אזהרה!!!
פוסט זה אינו פוליטיקלי ובודהיסטיקלי קורקט ועלול להכיל תכנים הפוגעים בריגשות הציבור!!!
אני חודש ליפני לידה והאקסית של בן זוגי בחרה בעיתויזה לעדכן אותו בכך שהיא חולת סרטן. מחר היא ניכנסת לניתוח ואז לכימוטרפיה. משתמע מכך שהילדים יהיו אצלינו הרבה יותר זמן, היא תשמח אם הם יבלו אצלינו את כל סופי השבוע כי היא תעבור כימוטרפיה בימי חמישי כדי לחזור לעבודה בראשון.

רקע קודם, את הלידה הקודמת הקדימה הבשורה על מות אחותה, מה שאומר שחזרתי אחרי ניתוח קיסרי לבית לא גמור ולא מאורגן עם שני ילדים בני ארבע ושש בלי היכולת לקבל את השקט והפרטיות להם היתי זקוקה.

הסיפור הולך לחזור על עצמו.רק הפעם בבית קטן עוד יותר, עם ילד נוסף בן שנה וחמישה, עם בעיות כלכליות קשות יותר ועם חוסר אפשרות מוחלט להיות בסדר. מה שאני לא אבחר יהיה מלווה במחיר כבד. מצד אחד או שאני מגלה גדלות נפש ומשלמת בעומס נפשי מטורף, או שאני בוחרת בטובתי ובכך פוגעת בשני ילדים שיש לי איתם קשר בסך הכל טוב ואכפת לי מהם כי הם יהיו שם ליראות את אמא שלהם אחרי כימו.

ואני כבר לא מדברת על כך שהחיים שלנו יהיו משועבדים למחלה של אשה שאין לי בה עניין, שמעולם לא התחשבה בי, ושהדבר הטוב ביותר שיכלה לעשות זה לא לקלל אותי בפני הילדים.

במאמר מוסגר, יש לה הסטוריה משפחתית של סרטן שד, מה שלא מנע ממנה להיות מעשנת כבדה, צרכנית אוכל זבל, ושאר מקדמי סיכון שצריך להיות מטומטם כדי לא להתיחס אליהם.
הטיפשות הורגת יותר אנשים מכל מחלה אחרת.

ומה שמרגיז אותי יותר מהכל זה ההתניה הטיפולית שלי שלא תאפשר לי לסרב לשום בקשה, שלא תאפשר לי לבוא בדרישות, שתיסחט ממני חמלה ומתוך כך פעולה שחד משמעית תעלה לי בבריאות, ובסופו של דבר כוון שאני בבסיסי אדם טוב תפגע בי ובקשר שלי עם בן זוגי.

איך אומר הפתגם האנגלי " אין מעשה טוב שלא יבוא על עונשו"

ואולי אשאר אופטימית, בישראל יש שיעור גבוהה של תאונות דרכים.

[MUZ*]

עם על הכבוד למצבה, את לא התחתנת איתה..יש לך שני פעוטים משלך לדאוג להם. אימרי לא.

[פלוני_אלמונית*]

גם הוא לא התחתן איתה
הבעיה עם אקסים שיש מהם ילדים שזה כמו בתשדירי האיידס
האקסית של בן זוג שלך שיש לה ילדים מהאקס שלך שיש לו ילדים מהאקסית של האקס של האקסית שלך וכך הלאה.

מה לא היתי נותנת בשביל שתאורית ששת דרגות ההיפרדות תהייה נכונה במקרה הזה

[בשמת_א*]

ואולי אשאר אופטימית, בישראל יש שיעור גבוהה של תאונות דרכים
(-:

יא אללה. האשה הזאת מזמינה מהיקום משאלת מוות לעצמה ולקרובים לה על זה שאת קיימת ועל הולדת ילדיכם 0-:
איזה מסכנה.
איזה תיק לכל הנוגעים בדבר (כל ארבעת הילדים, כל שתי הנשים, והגבר שצריך לשאת את כל זה על כתפיו...).
כל מיני פתרונות טכניים עולים בדעתי:
יש למשל אופציה לבוא מהלידה לבית הורייך דווקא? להשאיר את הבית הקטן לגבר ולשניים/שלושה ילדים (לרוב שניים, לפעמים גם שלושה)?

[פלוני_אלמונית*]

בשמת הבעיה בבית הורי היא...זה בית הורי
אני אחרי לידה צריכה את הבית שלי, המיטה שלי, הבן זוג שלי, הבן שלי והשקט שלי.
כל דבר אחר,מנסיון הוא עומס שאני לא מסוגלת לעמוד בו.
אחרי הלידה הקודמת הנוכחות של אמא שלי הקשתה עלי עד אחרי כמה שבועות אחרי הלידה.
האנשים היחידים בהם אני מעונינת אחרי הלידה הם בן הזוג והילד.
כל דבר אחר נחווה כפלישה למרחב האישי שלי.

[מיכל_ע*]

אוף, איזה מלכוד! תגידי, אין לה הורים? שילכו להוריה או להורי זוגך. מן הסתם חשבתם על זה כבר... באסה.

[בשמת_א*]

_בשמת הבעיה בבית הורי היא...זה בית הורי
אני אחרי לידה צריכה את הבית שלי, המיטה שלי, הבן זוג שלי, הבן שלי והשקט שלי._
אוי כמה שאני מבינה אותך (אין מצב בעולם שאני אשן בבית הורי).
מילכוד.

חשבתי שנית על עניין תאונות הדרכים וכו'. לצערי נראה לי שהדבר היחיד שיכול לחלץ אותך הוא החלמה ספונטאנית פלאית שלה מהסרטן )-: אם המצב הופך לחמור יותר מכימו כל סוף שבוע, פירושו יהיה שלושה ילדים + תינוק בבית כל הזמן.

[פלוני_אלמונית*]

עם זה אני אוכל להיסתדר, יש משהוא בשיגרה יום יומית שעוזר. המצב של לא פה לא שם הוא הקשה יותר. זה מצב בו הילדים נמצאים בריק ובחוסר מנוחה תמידי מה שמוציא מהם את רע ביותר. לא שהם אשמים אבל המעברים לא קלים להם ובטח ששילוב של חוסר יציבות עם כל הנסיבות לא יתרום למצב.

מיכל-ע
ההורים שלה מתו. אמא מסרטן השד(רמז שלא הופנם) ואבא לפני כמה שנים
אבא של בן זוגי הוא אגרן כפיתי מה שאומר שהדירה שלו לא ראויה למגורי אדם
והאמא איך להגיד לא לגמרי מאוזנת
עם שאר המשפחה שלה היא הצליחה לריב ולנתק קשרים
באופן כללי יש לה היכולת לריב ולנתק קשרים עם אנשים כך שלמעשה אין שם מעגל תמיכה

בקיצור מילכוד אחד גדול שגורם לי לשאול את עצמי מה אני עושה בכל הסיפור הזה והאם שווה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני עוקבת אחרי הבלוג החמוד שלך.
אם את לא אוהבת את מה שאכתוב מיחקי.
האישה הזאת, האמא של הילדים של בעלך האהוב חולה בסרטן.
היא עלולה למות ולהשאיר את הילדים שלה יתומים.
המעט שאפשר לעשות עבור הילדים המסכנים האלו הוא להשאיר אותם קרוב לאבא
שלהם בזמן כל כך קשה של טיפולים בסרטן.
האם אינך רואה שזהו הדבר הנכון היחיד שיש להעשות?

[פלוני_אלמונית*]

קוסמת, בודאי שאני רואה
זה גם מה שיקרה
אני רק לא אוהבת את זה ולא מוכנה להעמיד פנים שכן

[נטע*]

[שוות_נפש*]

עננים, שימי לב לא לאפשר לה להפוך את המחלה שלה לאישו שלכם. אל תתני לזה/לה לנהל לכם את החיים ואת הבית.
חוץ מזה - חרא. חרא של מצב. זה דווקא זמן שאת חייבת לעצמך ולתינוקך