איך הייתי רוצה שזה יהיה ואיך זה ממש לא

יש לי חלום, כבר הרבה זמן, עוד לפני שהיו לי ילדים בעצם.זה אולי יראה לכם טפשי, אבל אני חושבת על זה המון!!
הייתי רוצה שהבוקר בביתי יראה כך:
הילדים מתעוררים בחיוך ובשמחה לקראת היום החדש. הם מתיישבים, עדיין מחייכים כמובן, סביב שולחן האוכל במטבח. אני מגישה את האוכל החם (לחמניות טריות, ביצים מתובלות, סלט טרי ובריא) וכולנו סבים סביב השולחן ואוכלים. הכל נעשה בקצב איטי ונעים, השיחה נסובה על אירועי היום הצפויים לנו. לאחר מכן כל אחד מתלבש ופונה לענייניו - מי לגן ומי לעבודה.
המציאות נראית כך:
הילדים מתעוררים בבכי נוראי.העזתי לקום מהמיטה המשותפת כדי לעשות פיפי והם עם חושים מדהימים קלטו שאני כבר לא שם ובדיוק אז התעוררו (קורה כל בוקר!!!!). הם צווחים . הבן בן השלוש צורח "לא רוצה להיות לבד!!" אבל כמובן, לא יחשוב על לקום ולבוא אלי. הבת, בת החמש, פשוט בוכה ללא הסברים בגוף הסרט. אני צועקת מהשירותים - רגע, אני רק עושה פיפי. אני תיכף באה. אתה יכול לבוא אלי!!! (עכשיו אתם בטח מבינים למה כתבתי בעילום שם. יש גבול לטבעיות שניתן להיחשף עמה). אבל כל זה לא עושה רושם על אף אחד - הבכי ממשיך עד שאני מגיעה. (אם אתם שואלים איפה אבא. הוא שם, אבל הילדים לא רוצים אותו!!! הם רוצים את אמא!!)
אני חוזרת לחדר - "רוצים הופ", הנרקומנים הקטנים, מזה כשנתיים, ללא הופ על הבוקר לא מתניעים בכלל. אני לוקחת אותם לסלון - הקטן על הידיים, הגדולה מחזיקה בחוזקה בידי, ומדליקה את הטלוויזיה. זהו, אין עם מי לדבר.
אני מביאה בגדים לסלון. ההלבשה מלווה בהערות מכניות שלי: "תרימי את היד. לא, את השנייה. תוריד את הרגל", ובטרוניות ממולמלות: "אמא, את מסתירה".
אני מכינה כריכים מהירים עם גבינה - הם לועסים מול משפחת הקונצונים - שאצלה, אגב, אין בכלל טלוויזיה!!!!!
אני מתלבשת ומתאפרת בשקט - הילדים מרותקים לחלוטין ואין מי שיפריע לי!!! ואני מאוד רוצה שיפריעו לי. אני זוכרת שפעם, לא מזמן, בני היה יושב על השיש ומתנסה בכל כלי האיפור שלי ובתי עוד רצתה להספיק להרכיב את הפאזל לפני שיוצאים לגן. איפה הימים האלה?
לקראת השעה שמונה, אני סוגרת את הטלוויזיה. ילדי נותרים קפואים מול המסך. לא קולטים בכלל שהוא שחור. ואנחנו יוצאים מן הבית.
חשבתי כמה פעמים לאסור על צפייה בטלוויזיה בבוקר. אבל אני חוששת שהילדים יראו זאת כעונש, ואז הישיבה מסביב לשולחן לא תהיה נעימה. זה שלי יש חלום, לא מחייב אותם!! האם אני יכולה לכפות עליהם את רוטינת הבוקר הרצויה עלי? האם עליהם לוותר על רוטינת הבוקר שעושה לה כל כך טוב? אבל איפה אותה הוויה משפחתית שחלמתי עליה?

איזה חלום יפה!
אני זוכרת שגם אצלנו הבוקר נראה די דומה למה שקורה אצלך, אך זה היה לפני יותר מעשר שנים, והילדים הנידונים הם כבר בני 15 ו- 17, ותכנית הטלויזיה היתה "בולי איש השלג"....
ויום אחד שינו קצת את לוח התכניות בטלויזיה, והשעה של תוכנית הילדים זזה קצת, כך שכבר לא התאימה לסדר הבוקר שלנו. (זה היה הרבה לפני תכניות ילדים וסרטים מצוירים סביב לשעון). וניצלנו את ההזדמנות להפסיק עם זה. ומאז יש חוק אצלנו בבית - אין טלויזיה בבוקר. ואפילו כשילד חולה, או סתם נשאר בבית - לא מדליקים את הטלויזיה עד שכולם יצאו מהבית. כדי שלאף אחד לא יבוא הרעיון לבהות בטלויזיה בבוקר.
ואנחנו מאד מרוצים. לא שיש לנו ארוחות בוקר עם לחמניות טריות וחביתה, אבל לפחות אין לנו את הטלויזיה מטרטרת ברקע.
אני מאד ממליצה לנסות להפטר מהטלויזיה בבוקר. אולי אפשר כמה ימים לעשות איזה תרגיל של ניתוק הכבלים, או משהו כזה, וכך לספר להם שהטלויזיה מקולקלת. הם עדיין בגיל שאת יכולה לשלוט על המצב. בגיל 15 ו- 17 זה כבר סיפור אחר... אבל עד היום אין טלויזיה כאן בבוקר, תודה לאל!
בשאר שעות היום לצערי יש לא מעט, אבל לפחות הבוקר מתחיל בלי זה. וכבר הרבה שנים לא עולה בדעתו של אף אחד להדליק את המכשיר הארור בבוקר.
מומלץ!

אוי, שבירת חלום זה דבר כואב...
אחי היה מכור לטלוויזיה בצורה שאת מתארת עד שהטלויזיה התקלקלה (באמת )והוריי "לא הצליחו, (לא באמת ) לתקן אותה. מאז הוא קורא ספרים אך היום גם מכור למחשב

ילדיי רואים טלוויזיה רק בצהריים ואז זה נוח לי כי זה הזמן שלי לנוח כמה דקות, לעבוד אולי, להניק את הקטן בשקט וכאלה. טלה-סיטר. אבל אין לנו כבלים ולא לויין. יש ערוץ 1 ו"חני" בצהריים.

ווואאאווו, כמה שזה מוכר!!!
החלום על בית מאושר מול הבכי, התובענות וחוסר הכוחות שלי.
אבל לא רק זה.
כל הקטע הזה, שכל מיני דברים "מטומטמים" כמו: קלאפים של יוגי הו הופכים לחמצן של החיים
ואיך כל הערכים, והאמפטיה והאנושיות נעלמים מול הצורך להשיג רק עוד קלף אחד... (נדיר כמובן

)

אוי, טלויזיה, ככל שאני קוראת וחושבת על זה עוד אני מבינה כמה זה נכון שאין לנו אותה בבית.
היו כמה פעמים שהבאנו טלויזיה. בכל פעם שכמעט פרצה איזו מלחמה, ואבא שלה רצה להיות בעניינים
או כשלמדנו ספרדית ורצינו ערוץ ספרדי (אז אפילו עשינו כבלים!)
אבל אין מה לעשות. גם אם אומרים "נדליק לשעה בערב רק כדי לראות X" בסוף יוצא שמתמרחים מולה. עושים התעמלות לאגודל. לא מתקשרים.

אני רואה את הקטנה (4.5 ח') מקבלת מבט זגוגי כשהיא ליד טלויזיה (אצל הסבים)
אני רואה אותי הופכת חירשת כשאני ליד טלויזיה (באה לבקר את אמא שלי, היא מתעניינת בשלומי ואני - "אהההה". רק חסר לי ריר נוזל בזווית הפה)

ובקשר לחלום ושברו.
נניח שאת בעיית הטלויזיה פתרת בעזרת העצות הקודמות.
מה דעתך על זה: את מתעוררת. במקום לחמוק לשירותים ולעורר את זעמם על התרמית- להעיר אותם, להגיד להם שאמא הולכת למקלחת ולהזמין אותם להצטרף.
ובמקלחת עושים יחד התארגנויות של מקלחת (ככה הם לומדים, לא? בעזרת חיקוי). פיפי, צחצוח שינים, סירוק, איפור וכד'.
אחכ מתלבשים יחד ויושבים לאכול.

ארוחת בוקר, בהנחה שאתם מהטיפוסים שאוכלים ארוחת בוקר בימות החול, (שיש לכם את הזמן ואת המקום בבטן בשביל זה) לא קשה להכין.
לחמניות קטנות אפשר להקפיא (את יכולה להכין לבד, אגב. אם את רוצה מתכון תגידי) ואחכ לחמם בטוסטר (לא במיקרו!) והן גם חמות וגם טריות. עד שתכיני סלט וביצה הן כבר מוכנות מזמן. סלט, אם הוא לא קטנטן, אפשר להכין צ'יק צ'ק ובינתיים הביצים על האש. טוב, את אשה, אני לא צריכה להסביר לך איך מרימים ארוחת בוקר ב7 דק'.
הילדים יכולים בינתיים לערוך את השולחן.

(מצד אחד זה נשמע לי נורא פשוט אבל מצד שני... קצת לא מציאותי. לא יודעת למה. אולי בגלל שבסדרות האמריקאיות הם אוכלים יחד ארוחת בוקר)

ושמתם לב שבאותן סדרות אמריקאיות אין טלוויזיה!! אני לא צוחקת - באמת עקבתי וראיתי שאין אפילו בסלונים של המשפחה הטלוויזיונית טלוויזיה.

ב"רוזן" הייתה להם...אולי כי זו הייתה סדרה מציאותית...או פבדו-מציאותית...
אני חושבת שיש עוד סדרות שיש להם.
האמת היא שיש גם אנשים שמצליחים עם הטריק של צפייה מבוקרת, אבל אני בדעה שכל משפחה צריכה לכיר את עצמה. אם הטלוויזיה ממכרת אתכם, אל תכניסו. אצלנו היא "מאסט" כי זו העבודה שלי, אבל אנחנו גם באמת לא מתמכרים. הרבה פעמים מדליקים אחרי הצהריים או בערב, רואים שאין כלום, מכבים וזהו.
לי בכלל אין זמן לראות. למשל, רציתי לראות את הסרט "ההרוג השבעה עשר" אבל עבדתי אז לא הספקתי.
ואגב, הנכסנו אותה אחרי רצח רבין. בעלי פשוט לא עמד בזה שהוא לא יכול לראות את מה שקורה. לרוב שכננו אין טלוויזיה אז כשהיה אסון התאומים היו אצלנו אורחים רבים שבאו... ובהו... ולא האמינו...

אני גיליתי שבתקופות שבתי בת החמש רואה טלביזיה, היא נעשית בכיינית, נרגנת, אטומה ופסיבית עד חוסר אונים.
זה גם קשור לגן.
וזה גם קשור לתזונה - אם יש לה יותר מדי ממתקים בתפריט (פעמיים בשבוע יומולדת בגן ועוד כמה "כיבודים" מהילדים, וקצת מאבא).
אני מרגישה שאלה כמו "סמים" שמרעילים אותה.
בלעדיהם הילדה שלי מתנהגת בדומה לפנטזיה.

היה לי בדיוק את אותו חלום - כל המשפחה יושבת מסביב לשולחן בבוקר עם סלטים ולחמניות וגבינות וממרחים ומיץ תפוזים (טוב, לא סחוט טרי, יש גבול אפילו לחלומות...) וביצי עין הפוכות. אבל במציאות הרבה יותר נוח לישון עם הקטן כשהבעל מתעורר מוקדם יותר ושולח את הגדולה לבית הספר עם שקית חטיף בתור ארוחת בוקר, וכשהקטן מתעורר, אם זה יום שהוא הולך בו לגן, לשלוח אותו עם ארוחת הבוקר שלו (גביע יוגורט או שקית קורנפלקס) ולאכול לבד את קערת הקורנפלקס מול האינטרנט. אולי עכשיו, בחופש, זו הזדמנות לנסות בכל זאת את ארוחת הבוקר המשפחתית, לפחות אני והילדים...
מה שכן בסופי שבוע אנחנו מגשימים חלקית את החלום, יושבים כולנו לארוחת בוקר מאוחרת, בחוץ אם יש מזג אוויר יפה, ואוכלים פרנץ' טוסט משאריות החלה שאפיתי ביום שישי.

ולגבי הטלוויזיה, חלום שדווקא כן הגשמתי עם המעבר לבית משלנו בארה"ב - אין לנו לא כבלים ולא אנטנה. רואים רק סרטי וידאו. וזה נפלא, גם לנו וגם לילדים. יש שליטה מלאה על מה שהילדים רואים ואפשר לסנן כל מה שלא מוצא חן בעינינו. יש גם שליטה על מינון הצפיה שלהם. ולגבינו, אם יש סרט שרוצים לראות אז מביאים אותו מהספריה ועושים ערב כיפי ביחד מול הטלוויזיה. ולא סתם פותחים את הטלוויזיה ובוהים במה שיש. מומלץ מאד אם יש מכורי טלוויזיה בבית.

ארוחות בוקר בסופשבוע אצל ההורים שלי.
זה הדבר הכי קרוב לארוחות האלה השבטיות, עם כל המשפחה לדורותיה והנספחים, כמו שיש ב"שושלת אנטוניה".
יש להם במקרר כלמיני דברים כאלה מתוצרת המשק (יש להם דיר) וזיתים שאבא כבש, ודגים שהוא מעשן, ולפעמים איקרא (חוצממני אפאחד שם לא אוכל את זה. רק הוא ואני יודעים מה טוב). ואחשלי בא ועושה סלט בנים גדול וטעים
ואפילו אחותי מתעוררת בשעה סבירה ומצטרפת
אחד אחד נאספים כולם
מוסיפים עוד צלחת, עוד כוס
מקשקשים

אני כלכך מחכה שאור כבר תשב, כדי שהוא תוכל להצטרף
ושיהיו עוד נכדים
ושיהיה הרבה רעש ובלגן

אני צועקת מהשירותים - רגע, אני רק עושה פיפי. אני תיכף באה. אתה יכול לבוא אלי!!! (עכשיו אתם בטח מבינים למה כתבתי בעילום שם. יש גבול לטבעיות שניתן להיחשף עמה)
אל תדאגי - את לא הראשונה שהילדים שלה באים אתה לשירותים, וגם לא הראשונה שמזמינה בקול את כולם להצטרף...
אצלינו, אם הם על סף להתעורר - אני "מבקשת רשות" לעשות פיפי.
הדיאלוג נשמע בערך כך: "אמא לא רוצה לעשותפיפי", "אבל יש לאמא פיפי בבטן, הוא צריך לצאת", (גלגלים בראש עובדים). "אמא תעשה פיפי!". ואז - "את רוצה להשאר פה, או לבוא אתי?" וככה עד שברור שהולכים יחד, לאט (!), לשירותים.

לגבי חלום של ארוחה - אנחנו עוד ב"שתהיה ארוחה אחת בשבוע שאוכלים יחד ליד השולחן. אולי נזמין אורחים, וזה יעבוד". תכלס - הרבה יותר נוח לי לתפעל ארוחה על הרצפה (ככה אני מגיעה בקלות לכל הצלחות של הילדים, והם מגיעים בקלות לכל מה שנפל מהצלחות). שלא לדבר על כך שיש הרבה פחות נמלים בבית אם הרצפה הזאת היא משטח הבטון שביציאה לגינה, או המדרגה בכניסה לבית...

יש גבול לטבעיות שניתן להיחשף עמה
רק אחרי ההסבר של גילה הבנתי מה היתה החשיפה כאן. באמת תהיתי. D-:
מובן שגם אצלנו הילדים איתנו בבית שימוש. כיוון שהינוקא לא יכול לבוא אלי (הוא חצי נייד, ולא מהמיטה שלנו), וברור שאם אני הולכת לשירותים כשהוא ישן הוא מתעורר (פטנט שעובד: אני מבקשת מאבא לשים עליו יד, וככה הוא שומר על שנתו על חזרתי), אז לרוב הוא איתי או עלי בשירותים. הגדולה באה בעצמה.

אצלנו זה התחביב של ליבי. לזחול אחרינו לשירותים. אם זה מספר 2, אני מראש מביאה אותה לשם עם כמה משחקים, הדלת פתוחה והיא רואה אותי. אם היא רוצה אותי, אני פשוט לוקחת אותה וזהו. התרגלנו. לפעמים זו גם הזדמנות בשבילי להציע לה פיפי...
כשהיא היתה קטנה הייתי פורסת לה את השמיכה שלה מול הדלת. עכשיו היא מסתפקת בשטיח שבכניסה לשירותים-מקלחת.

חולמת יקרה, גם לדעתי אפשר לנסות לממש את חלום הארוחה המשותפת מדי פעם ולא כל יום, אולי בסופי שבוע או בערבים. ואז להרפות קצת מהציפיות בבוקר, לקבל את הסיטואציה ולהפיק ממנה את הטוב.

למשל, אם יש לך זמן, להצטרף אליהם מול הטלויזיה. כן, זה אולי נשמע לא מושך, אבל כשאני מתיישבת עם הבן שלי על ספת פו הדב מול הטלויזיה, הוא כמעט תמיד שואל משהו או מספר משהו וזו הופכת להיות חווייה משותפת. ולפעמים במשך היום מדברים על מה שראינו יחד, או עונים לעוד שאלה, או מצטטים משפט או שרים את שיר המוטו של "סוס פרא" בקולי קולות... את יכולה לשתות את הקפה/ תה לידם, לאכול איתם סנדוויץ', או אולי להתאפר לידם ולקשקש איתם (אם זה יכול להיות נח בשבילך). אולי הם אפילו יציעו לך לשחק במשהו איתם...

בקיצור, אם אני מבינה נכון מה שאת רוצה בעצם זה אווירה טובה ותקשורת ביניכם בבוקר, ואני חושבת שאפשר לקבל קצת מזה (ואולי אפילו הרבה) גם בתוך ההרגלים שלהם כיום.

את זה קיבלתי לא מזמן באי מייל - מומלץ.

מצחיק. מתי אוכל לתלות אחד כזה? 10 שנים מהולדת הצעיר???

בפורום הנקה היה רעיון נהדר לעניין השרותים - לשים סלסלת צעצועים באופן קבוע בשרותים. וזו באמת צרת רבים כנראה... גם היום בר מצטרף אלי. או בעצם במיוחד היום, כשהוא כבר מגיע לכל מקום ומסוכן להשאיר אותו רגע אחד בלי השגחה. והוא תמיד מצטרף אלי על הסיר, הזדמנות טובה לתרגל את העניין.

אמא ל 5 - מוצלח מאד

אני מזדהה עם הפתק. אני מצטערת, אבל אצלי במקלחת ובשירותים אף אחד לא נכנס! יש גבול לכל טבעיות...
הילדים אגב משלימים עם זה יפה מאוד. בן השנתיים אומר :"וגע, אמא ת'בותים" במבטא האנגלוסקסי שלו

שליחה על ידי תמר* » 29 יוני 2003, 06:29

מה אני אגיד לכם? אני מקנאה. לי אין בכלל בקרים עם מתן. אני יוצאת הרבה לפני שהוא קם.
(בסדר. לא לרצוח אותי. אני יודעת שזאת בחירה שעשיתי. אוף).
ובשישי(אם אני לא עובדת) ושבת אנחנו מפצים את עצמנו כהוגן. מתמרחים עד כלות נשמתינו במיטה. אבא בבית כנסת ואנחנו רק שנינו.
חשבתי שאצל כולם הפשפשים באים לשרותים עם אמא.....

באותו עיניין - כאן בניו זילנד יש בשרותים בקניון תא שרותים שכתוב עליו Parent and child toilet , התא הזה גדול בערך פי שלוש מתא רגיל, ובתוכו אסלה אחת רגילה ואסלה אחת קטנטנה, כמו בבתי ילדים בקיבוץ. ממש חמוד, וכמובן מבהיק מנקיון. כך שהרעיון ללכת לשרותים עם הילד הוא לא המצאה שלכם. וזה באמת פתרון מצוין בקניון - אחרת מה עושים עם הילד בזמן שאמא צריכה לשרותים? והתא מספיק גדול להחנות בו עגלה, אם צריך. ויש גם אזור שלם להורים וילדים, הכולל שלוש עמדות החלפה, עם ברז מים חמים, עם מיקרוגל, טלויזיה, אזור קטן עם משחקים, קורסאות להנקה, שני תאים עם וילון עם עוד כורסאות למי שרוצה להניק בפרטיות, וכמובן תא נוסף של שרותים להורה וילד. מרשים!

באמת מרשים. ובאיקאה בסיאטל יש שרותים עם מושב פעוט מתקפל על הצד הפנימי של הדלת. קושרים את הפעוט לכסא וכך פותרים את הבעיה של איך הולכים לשרותים כשעושים קניות לבד עם הילדים. חוץ מכל הפסיליטיז שהוזכרו בהודעה של אמא-ל-5 של מיקרוגל משחקיה וכו'.

תמר

אבל את בטח מפצה על זה באחר הצהרים ארוכים ארוכים ביחד... גם זה חשוב ולא קיים אצל כל אמא עובדת.

אחרת מה עושים עם הילד בזמן שאמא צריכה לשרותים?
גאוני! אני מקווה שגם השבדים חשבו על זה, אחרת תהיה לי בעיה קשה בסטוקהולם. זה בעצם הדבר היחיד שמטריד אותי: איך אסתדר עם שניהם בשירותים. איך לפשפש את הילדה כשהילד עלי. כאלה דברים. כל השאר קטן עלי...

שליחה על ידי תמר* » 29 יוני 2003, 09:27

תודה דיאנה.
מפצה, בטח שמפצה. אבל זה לא זה.
יש משהו בבוקר שגורם להם להיות כאלה רכים ונוזליים. ריחניים. ההתמתחויות האלה שלו בבוקר. אוף. אני משתגעת שאני מפסידה את זה.
איזה כיף לי שנתתם לי הזדמנות להשתפך.....

אחרת מה עושים עם הילד בזמן שאמא צריכה לשרותים?
לנו יש חצי שעה נסיעה לסופר, והרבה פעמים נכנסים לעוד איזו חנות לפני כן, כך שהכניסה לסופר היא כזאת: אבא והדס הולכים להביא עגלה, אמא ודולב הולכים לעשות פיפי עם אמא.
בפעם האחרונה, העזתי ללכת לשירותים קצת יותר מאוחר, ובלעדיו (אנ יחושבת שהוא היה עסוק בלרוקן איזה מדף...). הוא כל כך נעלב!

אתן נהדרות. גרמתן לי לצחוק ולהרגיש נהדר למרות שהבקרים אצלנו עדיין רחוקים מהחלום.
לגבי השירותים: זה שהפעוטות נכנסים לשירותים - ברור לי. אבל בתי בת החמש? זה כמר ממש מרגיש לי לא נעים ואני מדברת איתה על פרטיות. במשך היום היא מקבלת את בקשתי לפרטיות, ואפילו מבקשת להיות לבד בשירותים כשהיא שם. אבל בבוקר, עם הקימה, היא חייבת להיות איתי. הבן שלי, לעומת זאת, חייב לדעת ולראות מה עשיתי, איזה גודל, מסריח או לא והוא כבר יודע הכל על תחבושות הגייניות, מחזור, ועוד אי אילו דברים אינטימיים....
לגבי הבקרים: הבוקר לא הדלקתי טלוויזיה והבטחתי שכשהם יהיו מוכנים - הם יוכלו לראות. ומשום מה הם לא ביקשו שוב עד שיצאנו מהבית. הייתם מאמינים, אפשר להתעורר גם ללא הקונצונים או בני הפיל או מוש הקוף או מה שזה לא יהיה שקופץ וצועק ומעלה לי את הסעיף...

בעלת החלומות, בתי כמעט בת שש...
ולגבי הבן: דווקא נשמע לי טוב. מעצבנים אותי בנים שלא יודעים כלום עד שהחברה שלהם מלמדת אותם, לפעמים בגיל מופלג כמו 25.

ביתי בת השלוש מאד אוהבת לקלף את הנייר מהמדבקה של הפדים... את הטמפונים אני עדיין מצליחה להסתיר...

לבעלת החלומות,
בעיני המציאות (אולי לא הבכי) אצלך מקסימה. יש לך ילדים שקשורים אליך ורוצים רק אותך כשהם קמים. לגבי הטלויזיה - נחנו מחזיקים טלויזיה שאי אפשר לראות בה (היא משמשת לצרכי הוידיאו שיבוא ביום מן הימים). הייתה תקופה שהיינו רואים לויזיה שהיינו מזדעזעים מהתוכן הרדוד (קראת את מה ב בשמת א כתבה?) והפרסומות...

וואו!! שוב ושוב אני מגלה שלא רק אצלי זה ככה!!! איזו ה ק ל ה!!!!
את עניין הטלויזיה בבוקר סגרנו - תרתי-משמע - לפני חצי שנה (היתה בת 5.5). עדיין יש זליגות פה ושם, אבל היא מעדיפה לצייר/לגזור/להדביק - ואז גם מזה קשה לקלף אותה לגן.
ארוחת בוקר משותפת - ביחד איתי, מהצלחת שלי, בדר"כ אבטיח, או לבד גמדים. בגן אין לה זמן לאכול והלב תמיד נישבר בצהרים לזרוק את האוכל שלה לפח (במיוחד אם זה אורגני).
שרותים - עד היום היא נכנסת (6), אבל לפחות שואלת קודם אם אפשר ומוותרת על ההמלצה שלי שלא כדאי. היתה מלחמה ארוכה לפני יותר מחצי שנה שכשיש לה חברים בבית לאמא לא נעים שהיא פותחת השרותים.
לקום בבוקר לשרותים?! לבד?!! איך אני מעזה בכלל - מייד נישאת צווחה בשכונה "איייייייממממאאאא!!!!". - מתי זה ניגמר? - לפני חודש - כשנולדה אלה המתוקה - ליהי כבר מסתדרת "בלי" אמא - בטבעיות בינתיים. יכול עוד להשתנות כנראה.

אה, וארוחת צהריים משותפת רק לאבא ולי - היא מול הטלויזיה והיא לא אוהבת מה שאנחנו אוכלים - רק צ'יפס של מקדונלדס - אז היא נשארת רעבה עד אחרי הצהריים ואז מסכימה לאכול משהו.
את קטנטנות אנחנו רואות ביחד, למרות שנראה לי שהעונה השביעית ממש לא מתאימה לה. אני מתרגמת לה בפילטר תמיד.

בעלת החלומות - עדכון??

<במידה ואת עדיין מבקרת בבאופן>

איזה קטע - אני היא אותה בעלת החלומות שפתחה את הדף לפני עידן ועידנים (איך שהזמן רץ...). כנראה נראה לי אז מביך לספר על ענייני השירותים...טוב, התבגרתי מאז והאמת היא שגם נעשיתי גמישה יותר - כלומר, הבנתי שיש חלומות שצריך לוותר עליהם - אי אפשר להנדס את כל בני המשפחה: בתי התגלתה פשוט כמי שאינה טיפוס של בוקר - בין אם יש טלויזיה ובין אם אין - היא קמה עם בכי. זאת היא וזהו! ואני מניחה שהיא תהיה כזו עד שתאלץ להתעורר עם מישהו שיהיה לה חשוב מספיק לחייך למענו... בני דווקא קם עם חיוך, אבל לא מסוגל להכניס כלום לפה עד השעה 9:00 (ואז הוא כבר בגן), ובעלי בכלל לא מחייך או מדבר עד הקפה של 10:00 (ואז הוא כבר בעבודה...)
אז...השלמתי עם המצב - יש לנו לעומת זאת ארוחות ערב משותפות נעימות למדי (רוב הזמן, וגם אם לא...לא קרה כלום). כל אחד מאיתנו אומר משהו טוב שחווה באותו יום ומשהו רע שחווה באותו יום ומשם מתחילים סיפורים על הנעשה בחיי הילדים שאני חושבת שלא הייתי זוכה לשמוע אם לא היינו מעלים את זה בצורה כזו.

כל אחד מאיתנו אומר משהו טוב שחווה באותו יום ומשהו רע שחווה באותו יום
נשמע רעיון מצויין. ננסה לאמץ.

באופן טבעי

באופן טבעי