רע לי בחיים

[אני*]

רע לי בחיים. אני תקועה בעבודה שאני שונאת. יושבת כל היום ומחכה שהזמן יעבור. אין לי חברים. כלומר יש לי, לכאורה, אנשים שפה ושם אני מדברת איתם, פה ושם אנחנו מתכתבים. כמעט ולא בדברים החשובים באמת. יש לי משפחה. בן זוג שאני מאמללת מדי פעם בפעם, לאחרונה יותר מתמיד. ילד קטן, הכי מקסים בעולם, שבשבילו אני עושה מאמצים, כושלים ברובם, להיות אחרת. יודעת שבטווח הרחוק לא אוכל להתחמק, והוא יכיר אותי כמו שאני, בעליבותי, בכעסי, בחוסר האונים, באומללות. ואז גם הוא יהיה כזה, מן הסתם. בוכה מלכתוב את זה.
קשה לי לכתוב את זה באתר הזה, שבו כולם ממשים את עצמם. חיים טוב, חיים בריא, מרגישים נפלא, עעובדים מהבית בתחביב שלהם שהפכו לעסק, מחוברים לעצמם ולטבע ולילדים, מחנכים אותם לבד ומנחשים כל יציאה שלהם מתי תגיע. סליחה, לא מנחשים - יודעים בזכות החיבור. אני לא כזאת. אוכלת בשר. שותה חלב. לא קונה אורגני כי זה יקר ולא נוח. לא יכולה להעסיק את הילד יום שלם בבית. שמחה שהוא בגן. לא רוצה לישון משפחתית. לא נרדמת עם כל מיני ידיים ושערות במיטה. צינית וספקטית וכל המילים הלועזיות כלפי ימימה, ורייקי, והילינג ולא יודעת מה עוד. לא רוצה לשמוע שאם רק אעבור לעשב חיטה כל הצרות שלי בעולם ייפתרו. אני לא שם ולא יכולה להיות שם, בטח שלא כרגע. גם לא רוצה אייקונים של חיבוק. אף פעם לא הייתי מהמתחבקים.
רוצה אומץ לעשות את מה שאני רוצה. רוצה לדעת מה אני רוצה. רוצה להתחמק מהכבלים שקושרים אותי, "ה-צ-י-פ-י-ו-ת". רוצה שלא יהיה אכפת לי מה חושבים ההורים, המורים, העמיתים לעבודה, ה"חברים" מהתיכון. רוצה לקום בבוקר ולשמוח. רוצה להגיע לצהרים ולשמוח. רוצה לשמוח גם בערב. רוצה להתנתק ולהשאיר מאחוריי את כל האכזבות מעצמי, את כל הבחירות שלא בחרתי ועכשיו אני מתחרטת, את כל מה שלא השלמתי ונטשתי ועכשיו אני תוהה אם אולי בעצם היה כדאי כן לעשות, רוצה להישיר מבט ולהגיד זאת אני, כזאת אני. רוצה לדעת מי אני. רוצה לא לפחד מפרנסה, מהעתיד, מאיך זה יהיה לילדים. רוצה לישון, לילות שלמים בשלווה, בלי לזנק על כל צפצוף שלו, בלי לחלום חלומות רעים. רוצה לישון עכשיו.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מזדהה עם הרגשות האלה... ובכלל עם הרבה ממה שכתבת. אני לא חושבת שכדי להיות מאושרת או שלווה את צריכה לימודי ימימה או עשב חיטה... אלא את הדרך שלך, ואת מה שלך עושה טוב. זו טעות בעיני להסתכל על ה"אידיאל" הזה של "חיים באופניים" ולהגיד לעצמך שאת לא יכולה להיות מאושרת כי את לא כזאת. אולי מה שאת צריכה כדי להרגיש טוב יותר זה קודם כל לאהוב את עצמך קצת יותר, ולהיות סלחנית כלפי עצמך. ואם מה שעושה לך טוב זה אוכל לא אורגני וחלב עם קורנפלקס אז לכי על זה, ואל תרגישי רע עם עצמך...

[או_רורה*]

מזדהה עם המון ממה שכתבת.

מקווה בשבילך שתמצאי את הכוח שלך למצוא את הדרך שלך.
לחיות כמו שאת.
להיות מה שאת.
פשוט להיות.

אם הייתי יודעת איך יוצאים מכל זה כנראה שהייתי יוצאת משם בעצמי... ואז היה לי מה לתרום לך.

[בן_עמי*]

בס"ד
בהצלחה.
ולילה טוב.|||||*|
ילד קטן, הכי מקסים בעולם
נשמע כמו ילד מקסים עים אמא מקסימה.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

יש לי משפחה. בן זוג שאני מאמללת מדי פעם בפעם, לאחרונה יותר מתמיד. ילד קטן, הכי מקסים בעולם, שבשבילו אני עושה מאמצים, כושלים ברובם, להיות אחרת.
אל תהיי כל כך קשה עם עצמך. את מאשימה את עצמך באופן די קשה, ובכלל לא בטוח שזה מגיע לך.

אני לא כזאת. אוכלת בשר. שותה חלב. לא קונה אורגני כי זה יקר ולא נוח. לא יכולה להעסיק את הילד יום שלם בבית. שמחה שהוא בגן. לא רוצה לישון משפחתית. לא נרדמת עם כל מיני ידיים ושערות במיטה. צינית וספקטית וכל המילים הלועזיות כלפי ימימה, ורייקי, והילינג ולא יודעת מה עוד.
אז מה.
אם את שמחה שהוא בגן ואת סומכת על המסגרת שהיא תומכת ואוהבת בזמן שאת לא שם - נפלא. אני בטוחה שאת לא היחידה כאן. כנ"ל לגבי שאר הדברים. גם אני לא בדיוק אכלתי הבוקר דייסת קוואקר אורגנית עם פירות יבשים.

רוצה לא לפחד מפרנסה, מהעתיד, מאיך זה יהיה לילדים. רוצה לישון, לילות שלמים בשלווה, בלי לזנק על כל צפצוף שלו, בלי לחלום חלומות רעים. רוצה לישון עכשיו.
זה יגיע. לפעמים לוקח לדברים כאלו זמן.
נסי לעשות היום משהו אחד נחמד, שיגרום לך לחייך קצת. משהו רק בשביל עצמך. בד"כ דבר טוב אחד מביא איתו כמה חברים. אם את מרגישה שרע לך - תביאי את את הראשון.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אם את רוצה, אפשר לתמוך בשינוי ע"י שינוי והזזה של דברים בבית..מעניין אותך?
(לפחות לאתצטרכי לשתות נבט חיטה ולמדוט על הבוקר - למרות שזה מעולה...)(-:

[שוות_נפש*]

הקוסמת מארץ עוץ נתנה לך יופי של עצה.. שינויים קטנים כאלה בבית עובדים כמו קסם..חידוש נותן תיקווה לעוד דברים שיתחדשו/ישתנו.. מומלץ, חג שמח

[קלמנ_טינה*]

נשמע שאת בעיקר רחוקה מעצמך כרגע, ומרגישה תקועה.
כמה זמן זה ככה? באילו תקופות הרגשת טוב? מה איפיין אותן?
יש פרנסה שמושכת אותך יותר? מה את צריכה לעשות כדי לעסוק בזה?

נסי לעשות רשימה פרקטית של כמה דברים שאת יכולה לשפר מיד ("לאכול ארוחת בוקר טעימה" / "לכבס מיד ולא לצבור כביסה" / "להיפגש לשיחה ארוכה עם החברה איקס, שאותה לא ראיתי כבר חודשים"). משם יהיה קל יותר להמשיך.
(אני מתה על רשימות. הן נוסכות בי אופטימיות ועושות סדר).

ולקינוח, את הרי יודעת שהחיים של קהילת האתר לא באמת סוגים בשושנים, אבל רק כדי להיזכר, הציצי בעמודים כמו להיות אמא זה גם לסבול, ויש עוד המון כאלה בסביבה.

|אייקון של לא-חיבוק| (-;

[החיים_הטובים*]

אני נמצאת ברשימה שלך כמישהי שהגשימה את עצמה ועובדת מהבית...
אני רוצה לספר לך ששום דבר לא מושלם כפי שהוא נראה ואחת הסיבות לסבל שלנו זה שאנחנו כל הזמן משווים את עצמינו לאלו שנראים שחיים טוב יותר, מתעלסים בתכיפות רבה עם הבעל, כשאנחנו באים לבקר אותם אנחנו מוצאים אותם יושבים ומשחקים עם ילדיהם בנחת ובשלווה...
את רגעי העצבים לא ראינו ולא סיפרו לנו עליהם.
חוץ מזה - יכול להיות שאת גם לפני מחזור. אצלי יש נטיה כזו חזקה לרצות להתגרש כמה ימים לפני וביום הראשון והשני של המחזור. אני שונאת את חיי, ילדי מעצבנים אותי ואת בעלי פשוט שונאת.
האם זו תופעה חוזרת על עצמה לפני מחזור? כדאי לרשום ולעקוב ביומן מתי את מרגישה כל כך נורא, מתי זה משתפר ומתי קיבלת או בייצת.

תנסי להשוות את עצמך רק לנשים באפגניסטן או באיראן ..לא יותר מזה..

כשאת עם הילד ואין לך חשק להעסיק אותו תתפלאי כמה שלווה אפשר למצוא רק בלשבת לידו ולהסתכל עליו. זה כל מה שהוא צריך בעצם כדי להיות רגוע: שתתבונני בו ותגידי לו מידי פעם דברים נעימים באוזן. פשוט להירגע לידו ולהבין כמה את חשובה לו , כמה הוא אוהב אותך.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני מתה על רשימות. הן נוסכות בי אופטימיות ועושות סדר
גם אני אוהבת רשימות מאותה סיבה בדיוק.
מה שעוזר לי בתקופות קשות (ואני משתדלת להמשיך גם אחר כך) זה מלבד הרשימות הפרקטיות גם לערוך רשימת סוף היום.
בסופו של יום לפני השינה אני מנסה למצוא לפחות 5 דברים טובים שקרו לי/עשיתי באותו יום. אם יש לי יותר מ 5 אני רושמת אותם. אם אין לי 5 אני מגרדת 5 מתחת לאדמה (ירד גשם/ היה אביבי ויפה בחוץ).

מצטרפת לשאלה אם את לפני מחזור. אני יודעת שאצלי לפני מחזור ולפעמים בימי המחזור עצמם אין סבלנות, אני לא מבינה מה עבר לי בראש כשהפכתי לאם (ועוד חד הורית), העבודה מעצבנת אותי כולל כולם שם וכו'.

נשמע שאת מאד קשה עם עצמך, תהיי סלחנית.

[אני*]

וואו. כמה תגובות. ואני רק נכנסתי לראות "שמא אולי מישהו נכנס והעיר"...ותודה. תודה לכולם, באמת. כל תגובה גרמה לי לחייך. ולהרגיש הרבה פחות לבד.

נסי לעשות היום משהו אחד נחמד, שיגרום לך לחייך קצת. משהו רק בשביל עצמך.
כך עשיתי. יצאתי מוקדם מהעבודה. הלכתי להסתפר. מאוד אוהבת את הספרית שלי, היא תמיד מעלה חיוך על שפתיי. אח"כ הסתובבתי קצת בחוץ, בשמש. קניתי עגילים דרעק, 2 זוגות בעשרים שקל. דמיינתי את עצמי לובשת אותם למשרד, וחייכתי.

אפשר לתמוך בשינוי ע"י שינוי והזזה של דברים בבית..
הממ... נשמע מעניין. אמנם הכל כל כך קטן וצפוף שאני תוהה מה אפשר להזיז. אבל בטח אפשר. משהו.

נשמע שאת בעיקר רחוקה מעצמך כרגע, ומרגישה תקועה.
שאפו על התיאור כמה מדויק.

כמה זמן זה ככה? באילו תקופות הרגשת טוב? מה איפיין אותן?
זה בא והולך. פעם אחרונה שהיה כל כך רע... לפני שש שנים. ממש לפני שהכרתי את הבן זוג. גם אז הייתי כל כך תקועה שלא יכולתי לראות שום סיכוי למפלט. והיו לילות ארוכים של בכי. ואז הוא הפציע בחיי והחלטתי שבשביל להיות איתו אני עושה כל מאמץ כדי לצאת מזה. והלכתי לטיפול. ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. וזה עבד. עובדה שאנחנו יחד (כמה אירוני לכתוב את זה כשאני אוכלת ארוחת ערב לבד כי הוא נסע איך שהגעתי הביתה, כדי להתרחק). ואז גם החלפתי כיוון בחיים וזמן מה היה נראה שהדברים הולכים טוב. מה איפיין את כל הזמנים האלו? בעיקר שהיתה תקווה, אני חושבת. היתה דינאמיות. היתה עשייה. היה לאן לשאוף - לחתונה, לטיול הארוך ביחד, לפרויקט שיקרום עור וגידים ויתממש, לתינוק שיוולד. אבל אז התחילו חריקות, והתברר לי שמה שחשבתי שזה אני בעצם לא כל כך מתאים ולא לזה התכוונתי, אבל כבר הייתי במסלול, וההורים שוב מימנו, והעולם שוב פירגן אז המשכתי. ועכשיו אני שוב במקום שאני לא רוצה להיות בו, ושלא עושה לי טוב. במחשבה שניה, מה שמאפיין את התקופה הזו הוא שאני עושה דברים שאני חייבת לעשות, כי הבטחתי, כי התחייבתי, כי מצפים ממני ולא נעים לי לאכזב. אז אני כל הזמן אומרת, טוב נו, עוד כך וכך חודשים זה ייגמר ואז אני אוכל לעשות את מה שאני רוצה ומה שעושה לי טוב. אבל אז אני עונה, על מי אני עובדת? ואם לא עשיתי את זה עד עכשיו, מה הסיכוי שעוד חצי שנה אני אמצא בעצמי את הכוחות לעשות מה שאני רוצה. מה בכלל אני רוצה?

יש פרנסה שמושכת אותך יותר? מה את צריכה לעשות כדי לעסוק בזה?
יש לי חלומות. בשביל לממש אותם אני צריכה שוב ללמוד, ולפתוח מקום משל עצמי, ולהסתכן. וזה כבר לא מתאים לי. יותר מדיי מפחיד. אני יכולה גם לזכות בלוטו ואז אוכל לעשות את זה בשביל הכיף. בינתיים אני מוכנה להסתפק רק בלעזוב את מקום העבודה הנוכחי. אלא שזה לא יקרה עד סוף אוגוסט, ואחר כך מי ישורנו.

אצלי יש נטיה כזו חזקה לרצות להתגרש כמה ימים לפני וביום הראשון והשני של המחזור
לא נראה לי שהפעם זה זה, אבל מאוד מאוד מוכר. וגם הצחקת אותי. תודה.

[אני*]

את מאשימה את עצמך באופן די קשה, ובכלל לא בטוח שזה מגיע לך.
אולי לא. ואולי כן. את יודעת כמה נורא זה היה אתמול? כשאני צעקתי, והוא צעק חזרה, והתינוק הקטן שלי, רק בן שנה, וכל כך מבין וכל כך רגיש, מנסה לצחוק צחוק מלאכותי שכזה כדי שנצחק גם אנחנו ונפסיק כבר, אבל אנחנו בשלנו, כועסים וכועסים, אז הוא מפסיק לצחוק ומשתתק ומתכווץ ומחכה שיעבור זעם, ממש כך. ואחר כך כשאנחנו יושבים ביחד על השטיח הוא נוגע באצבע הקטנה והשמנמנה שלו בכל טיפה וטיפה שזולגת לי כאילו מנסה לעצור אותן בעצמו, ומחבק אותי ואני מרגישה שלא מגיע לי כל האהבה הזו אחרי שככה התנהגתי לידו. ואז אני נזכרת בעצמי בתור ילדה ממש קטנה, כותבת לאמא שלי ש"אם היא רק תרצה אני תמיד פה כדי לעזור", ויושבת בחדר ומחכה שהם יפסיקו לצעוק. ושוב אני בוכה על כמה זה עצוב שילדים נחלצים ככה לעזור להוריהם, וכמה זה נורא שגם אני עושה את זה לילדי שלי, אחרי שכל השנים אמרתי שאני לא אתנהג כמוה, והנה אני כן.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הממ... נשמע מעניין. אמנם הכל כל כך קטן וצפוף שאני תוהה מה אפשר להזיז. אבל בטח אפשר. משהו.
אז במקרההזה אולי קודם כל להעיף דברים שאת לא מאוד צריכה?
צפוף בבית - צפוף בנשמה וגם לא נותן מרחב לדברים חדשים להכנס...

[פלוני_אלמונית*]

מאוד מובן

[או_רורה*]

אוף, אני....

מה שאת כתבת נשמע מאוד מוכר ומתאים לתקופות הכי רעות שלנו...

יש לי משהו להגיד על ילדים ומריבות.
כן, גם אני כמוך כשרבים, מאוד כואב לי על הילד שנוכח בכל זה,
אבל מצד שני אני מבינה, שילד הוא חלק מהמארג הזה שנקרא משפחה, ושאי אפשר להסתיר כל הזמן, ובתקופות מאוד קשות גם אין אנרגיה להסתיר את זה.

ורע, ורבים, והוא חלק מזה.
זה בסדר. הוא חלק ממכם.
מהטוב ומהרע, רואה את כם בכל קשר ההתנהגויות שלכם - ואתם אותו.
וזה בסדר. כי אנחנו משפחה.

[רוצה_לעזור*]

כתבו לך כ"כ יפה ואני רק רוצה להוסיף
משהו קטנטן שהוא בעצם ענק!
ויכול לעזור לך כ"כ עכשו והכי חשוב שתוכלי לעשות
את זה לבד רק תבחרי..אני מתכוונת ל פרחי באך
לא צריך להאמין זה פשוט עובד
אשמח לעזור בעניין

[אינטו_איציה*]

הי אני!

אני כותבת הי אני, ובאמת אני יכולה ממש להרגיש שבתגובה למה שקראתי אני כותבת לי.
נו.הסתבכתי.
בקיצור, שתמללת מחשבות שלי.
שהייתי יכולה לפרוץ במונולוג בדיוק כמו שלך -
כולל האייקונים שלי החיבוק והחיבור ליציאות של הילדים -גדול!
ואין לי ילדים ואני דוקא מהמתחבקים ומהאוכלים בריא.

בקיצור, צחקתי הרבה.
לא עליך .צחוק שצוחקים כי מי שמדבר נוגע במדוייק בנקודות שלך עצמך.
יש לי הרבה מה לכתוב.
והרבה לשתף בדרך שאני עושה כי רע לי בחיים.

אבל עוד מעט.
אחרי שבת .טוב?
ובשבת ,בעקרון, בין אם את מאמינה או לא, זה זמן של שביתה ממחשבות ומדאגות ומעבודה.
גם עבודה שבלב.במיוחד היא.
אז עוד מעט, טוב?

[או_רורה*]

וקוסמת, תמשיכי בנוגע לבית.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי אורורה..בשמחה, אבל פותחת הדף צריכה להביע נכונות.

[חמור_אביר*]

ביקשת לא חיבוקים..אבל קבלי אחד בכל זאת....
זה לא ממש עוזר, מה שאני הולך לומר, אבל בכל זאת: זאת ממש אשלייה שאצל כולם הכל טוב ומושלם...הלואי כך היה...
ועוד דבר קטן: את שואפפת לא להיות תלויה במה אחרים חושבים עליך? תבדקי אם אתת מוכנה לצאת לרחוב בבגדים קרועים או מלוכלכים, או סתם כמו שעשה חבר שכבר הלך לעולמו אבל חייו היו שאיפה לחופש פנימי: הלך כל יום לעבודה עם אותה החולצה...[כמובן שכיבס וייבש אותה אבל אף אחד לא ידע...]
אם זה נראה מופרך אז כנראה יש לך כרגע נושאים יותר דחופים...גלי מה הכי דחוף ורכזי את מאמציך בו....רק דבר אחד...

ושוב, חיבוק מפוקק מחמור...

[חמור_אביר*]

וגם ברכות על האומץ לכתוב את הדף הזה....זה כבר מראה שחייך בעלי ערך ויש בך עומק...

[אלמונית*]

נשמע שאת מאד קשה עם עצמך, תהיי סלחנית. - בדחיפות.

רוצה לישון, לילות שלמים בשלווה, - זה הדבר הראשון שתארגני לעצמך . סופשבוע של שינה - ילד אצל סבתא או דודה . ואת - לישון.

[אני*]

פותחת הדף צריכה להביע נכונות.
הבעתי!

[אני*]

ילד הוא חלק מהמארג הזה שנקרא משפחה, ושאי אפשר להסתיר כל הזמן
כשהייתי מתלוננת בפני אבא שלי על זה שהם רבים, ולמה שלא יהיו כמו ההורים של X, Y ו-Z שאף פעם לא רבים, הוא תמיד היה עונה שכל המשפחות רבות, ושילד שלא מודע לזה הוא ילד שחי בבועה.
לאחר תקופת מה של התנגדות, למדתי להסתפק בהסבר הזה ואף יותר מכך, לאמץ את ההיגיון שעומד בבסיסו כקו מנחה בחיים. המוטו שלי הפך להיות משהן כמן "כזו אני - take it or leave it - מי שבאמת יאהב אותי, יאהב אותי כמו שאני".
ובאמת, באופן שדי הפתיע אותי, אני חייבת לציין, כולם מסביבי - חברים, משפחה, ידידים - קיבלו את זה. "כן זה נכון, היא צינית, ועקשנית, ויש לה התפרצויות זעם, אבל כזו היא. ואם אנחנו רוצים להיות איתה ולהנות מהדברים הטובים שבה, צריך לקבל את זה. עסקת חבילה שכזו". אבל איכשהו, זה עדיין לא עשה אותי יותר מאושרת.
ואז פגשתי את בן זוגי שלא הסכים ללכת עם הקו הזה. הוא לא חשב שהוא צריך לרדוף אחריי ולפייס אותי כל פעם כשאני מתעצבנת. לטרוק דלתות וטלפונים (טוב נו, לא ממש טורקים בימינו, מנתקים) ממש לא מצא חן בעיניו. והכי גרוע, הוא גם לא הסכים להפוך את זה לעניין גדול, לנושא לדיון או למריבה. הוא פשוט לא חשב שככה מתנהגים לבן זוג, או בכלל. וברגע שהוא הפסיק להיענות לדפוסים שלי, הם פשוט התפרקו. פתאום לא היה טעם לפצוח בסצנות דרמטיות נוסח סקרלט אוהארה, להכריז שאני לא נשארת פה יותר ולצאת בסערה מהבית, או לצרוח ולצרוח ואז להתעלף מבכי על המיטה. כי הוא לא היה מגיב לזה, כמו שכולם היו הגיבו בעבר. הוא פשוט היה בוהה בי, בחוסר נוחות כזה, כאילו הוא צופה באיזו הצגה יותר מדיי אקסטרוברטית שהבמאי לא ידע לעצור, ושותק. ומחכה, פשוטו כמשמעו, עד שיעבור זעם. ואני פתאום הרגשתי כל כך מטופשת שבסופו של דבר הפסקתי.
ולמה אני מספרת את כל זה (חוץ מהאפקט התרפויטי של כל הדף הזה, שבאמת באמת עוזר לי)?
כי גם אלה, בעצם, דפוסי התנהגות שלמדתי מהבית. אמא שלי, כמובן. ואבא שלי לנצח מפייס אותה. לא מסוגל להתעלם. לא מסוגל למתוח לה את הקו ולהגיד, די. ככה לא מתנהגים. ופשוט אומר לעצמו (ולנו, כל פעם כשהיינו שואלות למה הוא מסכים לזה) שככה היא, וכשאוהבים מקבלים את האדם כמו שהוא.
אבל אז, כשראיתי שזה לא נכון שאי אפשר לשנות, ושהתנהגויות פוגעניות הן לא מוצדקות, גם לא בשם האופי או אי אילו מבחני אהבה, אז התחלתי לפקפק גם בשאר ההיגיון שנמסר לי מבית. כמו למשל שמריבות הן חלק אינטגרלי מחיי המשפחה, ושילדים, כצופים, כמשתתפים, הם חלק מזה. ואולי בגלל ששמתי לי כמטרה את המאבק בדפוסים האלה כל כך קשה לי כשאני לא מצליחה, כשאני רבה וצועקת (וכן, גם לפעמים אורזת תיק ומאיימת שאני הולכת להורים שלי ולא חוזרת...) ועוד לפני הילד. מן תחושות נוראיות כאלו של תבוסה, של רגרסיה, שהמשמעות היחידה שלהן היא חיים עתידיים כמו של ההורים שלי. ולכן אני כל כך לא סלחנית כלפי עצמי, כי אצלי ההרגשה היא שזה כמו אלכוהוליסטים שנגמלו, ושאסור להם בכלל לשתות משקאות חריפים, אפילו לא יין של קידוש, כי כל מעידה היא בעצם נפילה חזרה להרגלים הרעים.
אז מה אני צריכה עכשיו? נראה לי שלהשלים עם זה שמריבות הן חלק מהחיים, אבל למצוא דפוסים אחרים לקיים אותן. אני נחושה בדעתי לגדל את הילד שלי שלא באווירה של צעקות. אני משוכנעת שזה אפשרי. אני צריכה לדעת לזהות את הפקעת הזו של כעס ועלבון ומרירות ועייפות וכישלון וחוסר אונים שמצטברת לי בלב, ולנסות לפרק אותה קודם, לפני שהיא מתחילה לגעוש ולעלות לי למעלה לגרון ולצאת החוצה בצרחה. למצוא איך להוציא אותה אחרת. בלי לדחוק אותה פנימה ולהשאיר אותה בפנים. לראות איך לתקשר אותה לבן הזוג שלי שלא מתוך התפוצצות. נראה לך אפשרי?

[אני*]

תבדקי אם את מוכנה לצאת לרחוב בבגדים קרועים או מלוכלכים
בגדים מלוכלכים מאוכל / נזלת / סתם דברים שהילד שלי מרח עליי בדיוק כשיצאנו מהבית ולא שמתי לב עד שנעמדתי מול המראה במעלית של המשרד זה נחשב? כי זה קורה לי לפחות פעם-פעמיים בשבוע...
וברצינות יותר, כן, כבר ירדתי במידה מסוימת מהסטנדרטים המקובלים סביבי, בטח בכל הנוגע להופעה חיצונית. אבל הקושי הגדול שלי הוא בדברים הגדולים יותר. בציפיות, כמו שאמרתי. בשיחות הסלון שמקיימים החברים הישנים שלי מהתיכון (בדימיוני כמובן) אחרי שהם מתעדכנים בחדשות ואומרים, "היא? זה מה שיצא ממנה? בזבוז שכזה". או במה שההורים שלי חושבים, בינם לבין עצמם, כשאני מודיעה ששוב אני מחליפה מקום עבודה, או כיוון בחיים.
אז נכון שאני ממש לא רוצה להיות כמוהם, לא רוצה להיות איפה שהם רוצים - מצפים שאהיה. אבל גם לא כל כך מצליח לי להיות במקום אחר. לא בבטחון ובשלווה שאני רוצה להיות באותו מקום. לא שאני בכלל יודעת מהו אותו מקום שבו אני רוצה להיות.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

נשמע לי כאילו את בורחת מהרבה דברים... מעצמך, ממקומות, מאנשים. גם אני ככה. או יותר נכון, הייתי בורחת פיזית מסיטואציות על ידי שינוי כיוון, התפטרות ממקומות עבודה וכו' תוך הרגשה משכרת של שחרור והקלה...
היום אני יותר בורחת בדמיון. הרבה פעמים כשאני נמצאת בסיטואציות שקשות לי אני חושבת על "נתיב בריחה", מקום שבו כל זה לא יוכל להפריע לי. זה יכול להיות משהו שאני מתכננת, או משהו שכבר יש לי ושלא קשור לסיטואציה הקשה (למשל אם קשה לי בלימודים אני חושבת על בן הזוג שלי ואומרת לעצמי שכל זה לא משנה כי יש לי אותו, ואם קשה לי איתו אני חושבת שמה שלא יהיה תמיד יש לי את המקצוע שלי שאני אוהבת).

האם יש משהו שאת חולמת \ חלמת עליו בתחום המקצועי? אפילו איזה חלום רחוק שהכנסת למגירה כי הוא לא פרקטי, לא משתלם, לא בר ביצוע...? מה רצית להיות כשהיית קטנה?
אולי אם תמצאי משהו שבאמת מרגש אותך ועושה לך חשק, משהו שפינטזת עליו כילדה ונטשת כמבוגרת...?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אוקי. אז קודם כל, תתחילי לפנות. טפלי בשלושה מקומות בבית עם ערמות של דברים שמזמן לא נגעת.
בגדים שלא לבשת שנתיים - מיסרי הלאה.
ספרי לי מה קורה בסלון שלך? אילו צבעים שולטים? מה קורה בצד המערבי בבית? בצד המערבי בסלון?
אילו תמונות יש לך בסלון....הרבה עבודה...בהצלחה.

[אינטו_איציה*]

הי.חזרתי.
אחרי שהיה בצפון, וטבילות במים הקרים של הירדן כל פעם שנכנסים ל"מוחין דקטנות" ,
ז"א שרוצים לפרק משהו אבל החברה מסביב לא בדיוק מאפשרת פירוק כרגע...

אני שמחה בשבילך.
כל העצבים שלך יוצאים, כל התיסכולים שלך מתומללים, את יכולה להתבונן כל פעם אחרי התקפות זעם או עצבות על כל המחשבות שלך!
איזה כיף לך!
זה ממש כמו טיפול,רק שאת לא צריכה לשלם מאות שקלים.
אחרי פרץ כזה של מחשבות ורגשות בקושי עם רווחים פסיקים או נקודות, כזה שמרגישים שדפקת על המקלדת כדי להוסיף את הכעס שהיה לך אם היית מדברת אותם, את יכולה לנשום.
רק לרגע. להתנשם אחרי מאמץ גדול, כמו אחרי שבוכים הרבה וחזק. אחרי שמתייפחים.
ואז אפשר להתחיל להפריד.
(כל מה שיכתב הוא מנסיוני האישי בלבד, ויכולה לקחת או לא כרצונך)
אפשר להתחיל להפריד את הקולות למשל.
מי הם הדמויות שמדברות מתוכך?
ישנם החברים - אלה שמזלזלים במה שאת עכשיו.
ישנם ההורים -שמאוכזבים ממה שהפכת להיות, אחת כזאת בלי עמוד שידרה שמחליפה כל יום עבודה.
מי עוד?
איפה הקול שלך בין כל הדמויות האלה? מה הוא אומר?
אשה טובה שטיפלה ,ליוותה ועדיין אמרה לי בפגישה הראשונה ביננו, בעצם בשיחת הטלפון הראשונה שנהלנו, שויכוח עם המציאות הוא הגורם העיקרי והיחיד לשאיבת כל האנרגיה שלנו. ישנם חורים שחורים ששואבים את האנרגיה שלנו ומותירים אותנו עייפים כואבים וכועסים.
והחורים האלה נוצרים כשאנו מתווכחים עם המציאות. עם מה שקורה. עם מה שיש.

מה קורה שם בין הקולות שמציפים את ראשך? מי רב עם מי? מי מתוכח עם מי?

אני זוכרת כשרק התחלתי את הטיפול עם האשה היקרה הזאת, היא הנחתה אותי הרבה בנשימות.
ואותי זה חירפן! מה עכשיו נשימות?! דברי איתי! מה יעזור אם אני אנשום עכשיו???

ואת זה אני כותבת רגע לפני שאני רוצה לייעץ לך שניה לעצור ולנשום... להתבונן על הגוף שלך ,לראות שהכול במקום אפילו אם ה"מוחין" ,הדעת, השכל - ממש יצאו משם.

ודבר אחרון לבנתיים. אני ממש ממליצה על ליווי.
כן, להשקיע במישהו או מישהי שתעשה את התהליך של הגילוי העצמי הזה ,החיפוש אחרי מקור הכעסים והעייפות, איתך.
אני יכולה להמליץ ...אם תרצי
וכמו שכתבתי בפעם הקודמת, אני כולי מזדהה איתך.

[איילה_חברה_לכול*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו.. אני כל כך מבינה אותך ואת הרגשות שלך.. ואנחנו נימצאות בעצם באותו מקום, חסר אונים וסקפטי בנוגע לעתיד.. גם אני הייתי רוצה משהו שיעיר אותי מהבועה שבה אני נימצאת, גם אני הייתי רוצה להרגיש תשוקה לחיים ושיהיו לי רצונות משל עצמי על מנת להביא אותן ליידי מימוש.. לפעמים אני תוהה אם הבעייה היא בעצם בי, ואולי אני בן אדם קשה מידיי, שלא מתחבר בקלות, לא משתף, לא מנסה להבין אחרים, אפטית לחלוטין ואדישה למציאות.. אך המציאות היא זו שמכתיבה את האישיות שלנו, ואם אני סובלת ממנה, אז הגיע הזמן לשינוי.. ושינוי אפילו הקטן ביותר, יכול לחולל פלאים(;

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמי מאמינה שהרבה אנשים נמצאים בצומת בחייהם. אני פשוט צריכה שינוי חיצוני שיחזיר לי את הביטחון. וכך אולי זה ייתן לי אור קטן. תכלס אם לא נרים את עצמנו אף אחד לא ירים אותנו.אז קדימה בשי הכוח שעוד נותר נראה את הורוד......