רחל ה

[אנונימי]

באופן:רחל ה

[ש_מים_וארץ*]

ועכשיו אפשר לומר תתחדשי ולציין שזהו דף בית אישי
@}

[רחל_ה*]

על פי המלצתה של אורית פתחתי לי דף בית.
מבחינתי - תעוזה.
כתבתי בעוד שם אחד לפחות כאן, אבל חשפתי המון דברים מאד מאד אישיים.
אתם חושבים שיש הצדקה לכך שאני מתבישת לחשוף?
זה כולל עוד אנשים מלבדי, אז אני קצת מהססת לחשוף.
טוב, לא נורא...

[רחל_ה*]

תודה! ראית יא תההודעת שלך רק לאחר ששלחתי את שלי כבר, הייתי עסוקה בלהתלבט...
אז : דף בית אישי

[ש_מים_וארץ*]

עכשיו תמיד תזכרי שבאותו היום, גם בנית לך "בית" חדש וגם קיבלת הצעת נישואין....ב איזה מסכנים הגברים


ובעצם הכי מסקרן אותי לדעת בני כמה ילדייך (רק אם מתאים לך לספר כמובן)

[תבשיל_קדרה*]

תתחדשי

[טרה_רוסה*]

ברוכה הבאה! @}

[ב_דרך*]

תתחדשי

[רחל_ה*]

אוי, היה שווה לפתוח דף בית ולו רק כדי לקבל קבלת פנים כל כך נעימה!
תודה לכל המברכים [והמציעים נישואים...]

כאשר הייתי ילדה - בכתה ז'/ח' - החלטתי שהאופן בו הורי מתיחסים זה לזה ואלי אינו הגיוני וכנראה שהדברים צריכים להיראות אחרת. חיפשתי ומצאתי את הספר של חיים גינות "בין הורים לילדים" ושם נשמתי לראשונה את הנשימות הראשונות של .... לא יודעת איזה שם לתת לגילוי.
כאשר הייתי נערה [15,16] נפגשתי בספר "סאמרהיל" של ניל. ומשם הדרך כבר היתה סלולה לחשיבה על חינוך דמוקרטי וכו'. היו ספרים רבים נוספים בדרך, ומעט מאד פרטנרים אנושיים [אחד, חבר נעורים, והוא חבר עד היום].
כשבכורי נולד - הוא היה בבית עד גיל שנתיים. בזמן הזה הייתי איתו בבית וגם למדתי לתואר הראשון וכשאני לא הייתי עמו, אבא שלי - אחד האנשים המדהימים ביותר עלי אדמות - גידל אותו איתי. בעלי, שיחיה - היה עסוק בפרנסה ובלהיות גבר במתכונת של אז.
האחרים כבר נכנסו למסגרות כאלה ואחרות די מהר [מטפלת ואחר כך מעון, גן].

לא היו לי אנשים כמוכם לטפח את ה"אחרות" שלי. [איך מנקדים?] - שורוק ב"ר".
לא היתה לי אפשרות שיח בנושאים אלה עם איש מהסובבים אותי. תמיד הייתי חריגה.
לא היו בתי ספר דמוקרטים.
פתאום היה בית הספר בהרדוף - שהיה בחיתוליו - וכשגיליתי אותו התאבלתי רבות על כך שהנה - יש אפשרות והיא לא ממשית עבורי ועבור ילדי [מסיבות שונות].
גם אני עצמי הייתי במקומות אחרים לגמרי - חלשה, נטולת יכולת מתן לגיטימציה לצרכים ולרצונות שלי - פירוט בפעם אחרת.
לו הייתי מי שאני היום - הדברים בודאי היו שונים.
את הנעשה אין להשיב.
ילדי הם אנשים מודעים, חכמים, רגישים, בעלי יכולת דיבור פנימית גבוהה.
בסך הכל - הם אנשים טובים.
אולי הם יעשו עבור ילדיהם מה שנבצר ממני לעשות.

[ענת_גביש*]

ברוכה הבאה

[ש_מים_וארץ*]

תודה רחל ה על השיתוף @}

וככה עושים ניקוד:

רושמים את הניקוד אחרי האות.
על הCAPS LOCK להיות פתוח,
יש להחזיק את הSHIFT לחוץ
ולהקיש על המקשים עם המספרים.
כל שורת המספרים, כולל המקש משמאל לספרה אחד
ושלושת המקשים מימין לפסקה אפס נותנים ניקוד.

אְ- ~
אֱ-1
אֲ-2
אֳ-3
אִ-4
אֵ-5
אֶ-6
אַ-7
אָ-8
אׂו-9
א וּ - +
שׁ-0
אֹ- -
בּ- =

[שרון_ג*]

וגם המקש של הלוכסן:
אֻ

ברוכה הבאה!

[עין_הסערה*]

שלום אחות לשם!

[רחל_ה*]

שלום גם לך!!!

[אמא_של_יונת*]

כאשר הייתי נערה [15,16] נפגשתי בספר "סאמרהיל" של ניל.
אני נפגשתי בערך באותו גיל בספרו הקודם, "המשפחה והילד החפשי". וגם אצלי זה היה גורם משפיע מאד -- אז ובהמשך.

[חנה*]

כן, גם אצלי ,הספר "המשפחה והילד החופשי" היה גורם מעצב מאד! קראתי אותו בשקיקה שוב ושוב, שואבת תובנות, מגבשת דרכים... ספר מעולה.
גם הספרים של חיים גינות הוא פשוט מעולה ועולה בקנה אחד עם רוח הדברים.
האם את מכירה? הישנים הם: בין הורים לילדים, ביו הורים לבני העשרה ויש לו אפילו - בין הורים למורים!

[ענת_שן_לוי*]

שלחתי לך,
קיבלת?

[רחל_ה*]

לא, לא קיבלתי,
אבל אם את שולחת שוב, ואני מקווה שכן, אז כתבי בבקשה בכותרת משהו כמו "הטלפון של נעמי גבע" כדי שלא אחשוב שזה מייל "רשע" עם וירוס...
ושוב, ליתר בטחון -
schweiger1@bezeqint.net

ותודה!

[ענת_שן_לוי*]

שלחתי שוב.
נושא ההודעה באנגלית. יתכן שבמקום שם השולח יופיעו סימני שאלה - לא וירוס - בעיית עברית/אנגלית במחשב שלי.

[איש_עלום*]

יש עוד שזקוקים.....

את מדברת בשם עצמך או דאגה לאחרים?

[רחל_ה*]

בשם עצמי.

[איש_עלום*]

כאשר יתאים לך ליצור קשר:

shaul 2004@hotmail.com

[עדי_ל*]

היי רחל, צרי איתי קשר ב 0544415934
עדיף אחרי 1700
נתאם את אימוץ המקלונים !

[צפריר_שפרון*]

רחל,
_ובכן, יש לי מין מחשבה כזו, שהסיפור איתה מראה לי, משקף לי, את היחסים שלי עם בעלי: העובדה שאינני מובנת כפי שאני על ידי שניהם, שמפרשים אותי לא נכון, שלוקחים זאת למקומות של ביקורת, של מאוימות [כלומר- שאני מאיימת על...], שאני נתקלת בהבעת פנים סגורה, ביקורתית, שאין פירגון אלא שאיבת אנרגיות במקום מתן אנרגיות.
ואני מרגישה, שהסיפור הזה מחדד לי את התחושה שאני לאמוכנה יותר להיות במקומות כאלה, שאני רוצה מקום אוהב, מפרגן, מעניק, נותן ומקבל הדדית, משוחח, מעונין בקשר ובשיתוף._
חשבי על כך שאת מפרשת לא נכון, חשבי על כך שאת לא מפרגנת, לא מעניקה, לא נותנת ובעיקר לא מקבלת, לא משוחחת, לא מעונינת בקשר ובשיתוף.
ולמה עלייך לחשוב על כך - כי כל אלה באחריותך.
וכפי שאת מתקשה לקחת אחריות על אלה ולשנות מתגובותייך ומיחסך עם אישך, כך גם הוא מתקשה לצאת מהדפוס הזה - אשר משרת אטת שניכם כבר די הרבה זמן.

_וכמו שאני פוחדת לעזוב אותו - ככה אני פוחדת להגיד גם לה שאני לא רוצה להיות שם. ואני חושבת שזה יותר פחד להגיד לעצמי מה אני באמת רוצה. שזה פחד מלקחת אחריות מלאה על חיי.
התוכל לעזור לי?_

אוכל רק להנחות או להאיר על כוונים אחרים או כוון אחר.
הפחד אינו מלקחת אחריות על חייך, הפחד הוא מפני הנחת האחריות על חייך - בידי הבריאה.
ובכל מקרה האחריות על חייך בידי הבריאה.
וכאשר הבריאה בכבודה ובעצמה מזמנת לך את נסיבות חייך, הרי היא מעלה את אלה בדיוק מושלם - על פי הבנתך.

כאן, הפחד הוא מהטוב, מהאפשרות לשנות גישה אל התבוננות על הטוב. שאם יהיה לך טוב את עשויה להטמע אל תוך הטוב הזה, לאבד את נבדלותך וייחודך.
שתחושת הכאב מניחה לך תחושה של חיים, וכל דחיה שהיא- בעלך- אותה מנהלת או כל אדם באשר הוא - מחדדת את תחושת היותך קיימת.

לכן, הרחבת הגבולות נמצאת מאיימת עלייך. הרחבת הגבולות אל הטוב ואל המיטב שהוא טוב יותר מהטוב, ומכאן שתי לשונות המאזניים הם הטוב והטוב יותר, כשהרע והכאב קיימים אך אינם שייכים עוד לעיקר תחושת החיות.
עם זאת, היות ומפנימה את כל אלה, ונמצאת מודעת יותר ויותר לתחושותייך, ראוי להכנס להרחבת הגבולות והעולם הפנימי על ידי עבודה אישית, זאת המדיטטיבית.

---

יושבת נינוחה ומאפשרת מנטוחה לגוף,\ מרפה את הגוף, מרפה את הלסת, מרפה את שרירי הפנים, נושמת אויר מואר אל הלב. שואפת בדמיונה אויר מואר מהאוזניים אל בית הבלחיעה, מחזיקה את האנרגיה הזו שם ואז הושפת דך שתי האוזניים בו זמנית, א שואפת אויר מואר הן מהקודקוד והן מהאוזניים אל בית הבליעה ומשם אל הלב. מחזיקה את האנרגיה הזו בלב עד שנמצא זה מואר, כאן,מעלה אנרגיה של הודייה, מודה על עצם קיומך, מודה על החיים האלה.
משחרת את האנרגיה הזו לאט לאט כלפי הרחם ומשם דרך הנרתיק אל מרכז כדור הארץ. אז שואפת אנרגיה כתומה ממרכז כדור הארץ אל הרחם דרך הנרתיק ובמקביל שואפת אויר מואר מהקודקוד אל בית הבליעה. נושפת את שתי האנרגיות אל הלב וממנו לכל הכוונים בתחושה של הודיה.

תרגול של מדיטציה זו עשו להיות פתח לשינוי בעבורך. ראוי לתרגל מדיטציה זו (ובכלל) בבוקר, עת הבוקר עולה ובערב - בשעות בין הערביים.

---

כאן, דווקא המנהלת הזו עשויה להיות שם בעבורך אותו מקום של אובדן שפיותך. שם את יכטולה להתגבר על פחדך ולהשתלח בה באופן החופשי ביותר. לשם כך המפגש הזה ביניכם, או במילים אחרות - זו הזדמנות מצוינת להביע את רצונך בקול רם כשאת לומדת את עצמאותך.

שנמצאת שלמותך העצמית מהווה את אבן הפנה ליחסייך עם העולם, בעוד תגובת העולם לעולם משקפת את אותה השלמות.

לפיכך, שינוי גישה ומציאת השלמות - זו הדרך בעבורך.

---

ואם ברצונך באמצעים מכוונים אנרגטית הרי שהגיע הזמן להתמודד עם פחדייך וחרדותייך. האם את מעונינת בכך?

[רחל_ה*]

אני מסכימה אתך.

ולמה עלייך לחשוב על כך - כי כל אלה באחריותך.
נכון מאד, וכך זה גם בקשר עם אמי, שהיא דומה מאד לבעלי [לבסוף מוצאים אהבה, כבר אמרנו? ] ואני "קורעת את התחת" על כל ענין האחריות שלי למשפט הבא -
חשבי על כך שאת מפרשת לא נכון, חשבי על כך שאת לא מפרגנת, לא מעניקה, לא נותנת ובעיקר לא מקבלת, לא משוחחת, לא מעונינת בקשר ובשיתוף.

ובענין זה:
וכפי שאת מתקשה לקחת אחריות על אלה ולשנות מתגובותייך ומיחסך עם אישך, כך גם הוא מתקשה לצאת מהדפוס הזה - אשר משרת את שניכם כבר די הרבה זמן.

אני עובדת קשה וכן יש שינויים - אצל שניהם, אמי ובעלי - שניהם פתוחים יותר, נינוחים יותר , הבעות רכות יותר, פחות ביקורת כלפי וכן הלאה. זה עדיין קשה, עדיין אני מכווצת ליד שניהם [ליד אמי יותר], נגרעת אנרגיה, נגרעת התלהבות, חיים.

כן, קשה להבין שאף אחד אחר לא יעשה בשבילי את העבודה...

וכן - אני רוצה את הטוב.
כן- אני רוצה עזרה נוספת.

ובקשר למדיטציה- בכל פעם אני מתחילה [כבר ניסיתי קצת בעבר ] אני מוצפת גל חרדה.
כנראה, אותו הפחד שציינת. או אולי משהו אחר?

ובעניין המנהלת: כביכול [כנראה שזה כביכול, תגיד אתה] יש שם שיקולים של מה יגיד בעלי אם אדחה עבודה ולא תהיה לי אלטרנטיבה אחרת, מה אגיד אני על עצמי באותו ענין, האם לא יהיה נכון יותר להשאר שם, לסבול וללמוד לצמוח בתוך זה [לא! לא!] ?

ושוב - כן, אני רוצה את הטוב.
שוב - כן, אני רוצה עזרה נוספת.

[רחל_ה*]

ניסיתי עכשיו לעשות את המדיטציה:
היתה התנגדות אדירה מצד גופי [אני יודעת שזו אני]:
קודם כל, האור הלבן התעקש להכנס דרך הקודקוד ולא דרך האזניים. כך היתה זרימה טובה וישירה יותר. וזה דוקא לא הרגיש כמו התנגדות. אבל הוא היה די עכור ולא לבן וזוהר כמו שאני מכירה ממדיטציות אחרות. כשהוא הגיע לבית הבליעה הוא עשה סיבובים שמאלה, בניגוד לכיוון השעון, כאילו שהוא "עושה נקי" בבית הבליעה. ויציאתו מהאזניים הרגישה לא נעים, לא טבעי.
כאשר ניסיתי להעביר את האור דרך הלב ואחר כך החוצה, דרך הרחם והנרתיק - הנרתיק היה כאילו חסום, ואז הצטיירה לי תמונה של משהו סתום, תקוע,כמו - סליחה על הציוריות - ביוב סתום, שחור, והנסיון לשחרר היה קשה.
קשה היה גם הנסיון להעביר אור כתום. זה הצטייר כמו יד מכוערת כתומה הנשלחת ופולשת לי לתוך מעי ורחמי דרך הנרתיק.
ובתוך כל אלה- שכחתי להודות על קיומי בהודייה מלאה. וכשנזכרתי ועשיתי זאת- שוב עלתה החרדה ותחושת ההתנגדות הקשה.
אנסה שוב.

[רחל_ה*]

שתחושת הכאב מניחה לך תחושה של חיים, וכל דחיה שהיא- בעלך- אותה מנהלת או כל אדם באשר הוא - מחדדת את תחושת היותך קיימת.
צפריר,
גם תחושת עוצמה, שמחה, יכולת, מסוגלות, הצלחה - כאלה שאני חווה לא מעט לאחרונה - גם הן מחדדות את תחושת היותי קיימת. אני מעדיפה אותן על פני הנ"ל. עם זאת נראה, כי בנוכחות אנשים בעלי אישיות מסוימת [בעלי, אמי] אני לא מצליחה לשמור על אותה עוצמה של חיות ושמחה, ופונה אל הדפוס הישן של תחושת החיות דרך הפגיעה והכאב.
בנוכחותם אין ההדהוד של מי שאני היום, אין אישור, פרגון, שיקוף. כאילו בנוכחותם אני "נעלמת". וזקוקה לדפוס של הפגועה, הכואבת כדי לחוש חיות. עם אמי - יש ממש בליעת אנרגיה שלי מצידה. כאילו אני לוקחת אלי את כל מה שרע לה, ואז היא נרגעת. כל גופי כואב, לעתים.
היום, יותר, הרבה יותר, מבעבר- אני חשה חיה וחופשיה גם בנוכחותם. אני מצליחה להחזיק בתחושת החיות והחופש בנוכחות בעלי, בעיקר, משהו שלא היה בעבר , אם כי לא כלל לא באותה עוצמה כאשר איני בנוכחותו.

אולם חסרה לי תחושת הדיאלוג, הפרגון, ההעצמה.
אני חושבת שאני - בניגוד למה שכתבת - כן מעניקה, כן נותנת, כן משוחחת, כן מאשרת, כן מפרגנת, כן תומכת.
אולי יש בי עדיין מין ההתגוננות הקודמת, אולי יש כעסים. כן, יש. יש לי עוד הרבה עבודה על עצמי, כן, יש.

אבל אני חשה שבכך שאני אמורה לקחת על עצמי את כל האחריות- כאילו אין לי הזכות -שוב! - לרצות את הטוב ביותר עבורי.
אני לוקחת אחריות על עצמי.
והאחריות הזו אומרת לי - "יש גם גבולות. אני רוצה שמחה, אני רוצה העצמה הדדית, פרגון הדדי, הקשבה הדדית, שיקוף ואישור הדדיים".
מדוע לא ניתן - מתוך אותה אחריות עצמית - לאמר "די, עד כאן. מכאן ואילך - אצא לי לדרכי. אני לא רוצה להיות בנוכחות כל כך מחלישה." ?

[רחל_ה*]

ניסיתי שוב את המדיטציה-
היה קשה מאד.
השתדלתי להרפות, לאפשר, אבל -
בחלק הראשון - שוב האור היה עכור, והסתובב חזק מאד גם בקודקודי וגם בבית הבליעה בניגוד לכיוון השעון.
בכל השאר - היה קשה, היתה תחושת התנגדות, האור הכתום כאילו פלש חזק, כאילו בהתרסה, לתוכי. היתה לי הרגשה רעה.
ושרירי הראש [פנים וקרקפת] נדמו כמכווצים.
לא שכחתי להודות על קיומי אבל היתה לי תחושת מלאכותיות, כפייה.

[צפריר_שפרון*]

שמה שמפחיד כל כך את הנפש הוא אותה היטמעות או התמסרות.
שאז אובדים לה כליה להגדרתה העצמית, ונמצא האיחוד הזה עם האחדות מאיים עליה.

עם זאת, הרגעת הנפש או הפנמת העובדה שאין הדבר מעלה או מוריד מערכה (ומהו ערכה של הנפש? האם ניתנת להערכה? הרי אינה שווה פרוטה ואין יקר ממנה בו זמנית), ובכל מקרה הרי היא נתונה בתוך צורתה, דמותה, צלמה האישי אשר אף אחד ואף איחוד (למעט מוות כמובן) לא יקח ממנה.

הבנה כי הנפש מתיראת מאותו חיבור לערוץ של מצב תודעה מורחב עשויה להניח פרצי מדיטציה בודדים, קצרים ויעילים.

כאן, היות ואת נמצאת מגיבה בעוצמתך למדיטציה, הניחי להנחיות שניתנו ובני לעצמך את המדיטציה, שאיפה מהקודקוד? שאיפה מהקודקוד, סבוב של האנרגיה בחלל הגרון ובקודקוד? סובבי את האנרגיה בתוכך, האנרגיה העולה וזו שיורדת, הצבע הכתום קשה לך במצב הזה? הניחי לצבע הזה ותני לכל צבע שיעלה - לעלות, באופן ספונטני, עם זאת לבשי משהו כתום, רצוי גופיה או חולצה, משהו שמונח על אזור הבטן, או אכלי מאכלים כתומים.

היי גמישה, לכי עם האנרגיה, הודי מעומק הלב, אם לא עולה הודיה מעומק הלב, הרי שאינך שם, אז הניחי או תרגלי מחדש את נשימותייך האיטיות.

---

לעניין הפירגון וגו'.. שוב, עניין של התמסרות. עד כמה את מסורה ועד כמה את מתמסרת ועד כמה את מוכנה להתמסר? מכל הבחינות, גם האישית וגם המינית.
האם את מוכנה לקבל? התבונני שם.

---

אולם חסרה לי תחושת הדיאלוג, הפרגון, ההעצמה.

האם את מקשיבה? באמת מקשיבה - ללא כל תגובה, רק מקשיבה.
האם את מפרגנת? באמת מפרגנת - ללא כל שיפוט, רק מפרגנת.
האם את מעצימה? באמת מעצימה - נותנת מעוצמתך ללא כל תמורה.

---

[רחל_ה*]

זה יצא ארוך....

_האם את מקשיבה? באמת מקשיבה - ללא כל תגובה, רק מקשיבה.
האם את מפרגנת? באמת מפרגנת - ללא כל שיפוט, רק מפרגנת.
האם את מעצימה? באמת מעצימה - נותנת מעוצמתך ללא כל תמורה._

האם יש מישהו כזה עלי אדמות?!
ואם כן - האם יש מישהו כזה שעושה זאת באופן כל כך אידיאלי במערכת יחסים שמכבידה על העשייה הזו?
הרף שאתה מציב הוא כל כך גבוה!
אולי אראה בזאת מחמאה, מעין הכרה בזה שאני מסוגלת לזה.
אני עדיין רואה בזה "דרישה" לא סבירה עבורי, לפחות לא ברמה שהיא מתוארת כאן.

אבל אני משתדלת, כל כך משתדלת! <רחל מנסה לרצות את צפריר>
ולעתים - גם מצליחה.
אני מתחילה לשמוע דברים שלא יכולתי לשמוע קודם, שומעת באמת את בעלי [וגם את אמי].אני לומדת המון ככה.
אני לומדת שאני היא זו שחסמה המון ערוצים.
אבל - לא רק אני.
אני מסרבת בתוקף [מצטערת על אי ההתמסרות...] להיות במקום שלוקח את כל האחריות.
אני יודעת שאתה מתכוון לאחריות אחרת, אבל להרגיש ש"הכל עלי" לוקח אותי - עדיין!!! - למקומות הקורבניים הקודמים.
ואז אני מרגישה כך :
"כן, זאת "אשמתי" שהדברים הם כאלה. אילו רק הייתי עושה $@#% ואילו רק הייתי מתמסרת ואילו רק הייתי מעצימה , וכל זה - ללא כל תמורה - היה טוב...."
אני עוד לא יודעת, ביחסים שלי עם בעלי, להיות ככה. לא כל הזמן. ולא בטוח שאני רוצה.
אני משתפרת, אבל לא רוצה "ליפול" למה שהיה קודם.
תבין, צפריר, אני זקוקה לאפשרות להטיח, להגיד -"תקפוץ לי" כמו שהצעת בעדינות שאעשה עם המנהלת.
שם לא הצעת התמסרות....
ולעתים דוקא ה"תקפוץ לי" הזה, הוא שעושה את העבודה בינינו. העובדה שאינני "מתקפלת" מעוררת בבעלי כבוד כלפי
וגם משחררת אותי.


ובענין של חיבור למצב תודעה מורחב, היטמעות והתמסרות לאחדות -
יש לי רגעים רבים כאלה, רבים מאד. רגעים שבהם אני חשה את הנפש מתאחדת עם משהו גדול, עם איזו אהבה גדולה, עד שאין אני ואחרים אלא אני והכל - חד הם, אני ממש חשה את עצמי מתרחבת ומתרחבת וכאילו נמצאת מעל לכל ועם הכל בעת ובעונה אחת, מין התרחבות שאין לה שיעור ואז הגוף מתמלא אושר, תחושה של שלווה אין סופית, שקט, בטחון, נשימה עמוקה. ואז אני מודה ליקום שאני קיימת, על כל הטוב.
לעתים כאשר אני במתח, אני לוקחת כמה נשימות עמוקות אל תוך המתח הזה ומזכירה לעצמי ש"הכל בסדר", שהיקום טוב, שאני חלק ממנו, ואני נרגעת לגמרי.
לעתים גם מוזמן מגיע אלי אור לבן ומציף אותי.
אני גם יודעת לתת מבטחי ביקום, בכך שהכל בסדר והכל יהיה בסדר, להרגע, לתת לדברים לזרום מתוך עצמם ואל עצמם.

אבל לפעמים, צפריר....
בא לי לארוז את המזוודות ופשוט לקום וללכת. להפסיק לסחוב על גבי את הכל, את כולם.
אמי, בעלי, מניחים אל פתחי רגשות, תסכולים, רגישויות ומצפים שאני אעשה את העיבוד עבורם [הזדהות השלכתית?]. ואני , יש בי כנראה משהו, שקורא את מי שסביבי, שסופג אותם אלי.
כבר מילדות זה היה כך. נהגתי כילדה לסבול ממיגרנות חריפות כאשר הייתי בנוכחות אנשים שהיה בהם וביניהם מתח פנימי, של מתחת לפני השטח. ספגתי את הורי לתוכי, הייתי המתווכת. לקחתי את מצוקותיהם אלי, ועלי.
ספגתי את בעלי לתוכי. לקחתי על יאת כל האחריות. להכל.
די.
אני רוצה לחיות בטוב עם עצמי. אני רוצה גם לקבל ולא רק לתת. אני יודעת לקבל מאחרים. אני יודעת לבקש כך שאקבל.
אני רוצה גם לקבל.


כך שאני חושבת שאני עושה את כל המאמץ שאני יודעת ומכירה כרגע.

ואם אני מתקשה כרגע לקבל - ואני כן מתקשה לקבל מבעלי - זה מפני שאינני בוטחת בו. היו לנו זמנים קשים מאד. הוא הפר את אמוני פעמים רבות - ואני את שלו. אני לא יודעת מה יהיה ברגע הבא.
וצריך לזכור שהוא גם לא נותן: לא מפרגן [כן, אני כן, לשאלתך] - בעיקר לא לעצמו, לא משוחח [כן, אני כן, וגם מקשיבה, באמת, משתדלת].
אז מה אני יכולה לקבל? ואולי הנתינה שהוא נותן בדרכו אינה מה שאני צריכה? ורוצה?
מה, אסור לרצות משהו אחר?

האם אין זה צורך טבעי לרצות הדדיות? לרצות זרימה?

ויכול להיות שתחשוב שאני מביעה התנגדות, אבל אני מתקשה עם תהליך שבו אני אמורה לתפקד בתוך מערכת כל כך מתישה, שבחרתי בה כאשר הייתי במקומות כל כך אחרים.

מדוע זה לא לגיטימי - וכך אני חשה מדבריך כמסר פנימי - לרצות משהו זורם יותר? מדוע ההתמסרות הטוטאלית? אני חשה שהיא עולה לי ביוקר, לעתים. עולה בימים של גוף מכווץ, של נטילת אנרגיה. בימים של מחשבות רעות, בימים של קורבניות קודמת.
קשה לעשות את העבודה לבד.
קשה כאשר אין עם מי לשוחח - בתוך הזוגיות, ולא עם צפריר.
קשה כאשר אין עם מי לחלוק את השינויים, את התקווה, את השמחה, כי אין פרגון, כי השינוי מאיים, כי השינוי נתון ללעג, כי הוא אינו מובן.

אני בעצם מבקשת ממך הערכה למקום בו אני נמצאת ולהתאים את ה"דרישות" ממני למשהו יותר ריאלי, שיאפשר לי ללכת בצעדים קצת יותר קטנים. אני מבקשת שתראה אותי, את המאמץ שאני עושה.
ה"דרישה" להתמסרות הזו כאילו נשמעת לי שוב "זה לא מספיק מה שאת עושה, שוב את לא עושה די". ושוב -אני מרגישה לא מספיק בסדר.

אל תדאג, אני כן רואה את התמונה הגדולה.
אני כן מכירה באחריות שלי על עצמי ועל מה שקורה לי ולנו.
אבל אני מוכרחה להרשות לעצמי לצעוד בקצב שלא יפיל אותי. שיעצים אותי. שיתן לי כוחות.

---

[צפריר_שפרון*]

רחל,
שלוש השאלות האלה אינן רף שצריך לעמוד בו. אלו הם שערים על מנת לקבל. לקבל העצמה, לקבל דיאלוג, לקבל פירגון.
אינך נדרשת לרצות את אף אחד.
מתוך הדפוס שלך הבסיסי עולה הצורך לרצות.

כאשר את כותבת על רגעי ההתפעמות בהם את מתחברת לכל היש הרי שאת נוגעת בפתרון לאותו פחד מהיטמעות.

התמסרות איננה נמדדת בהתבטלות. התמסרות לבעלך איננה לקיחת אחריות על חייו, התמסרות היא אותו מקום בו את מסורה לעצמך, לחייך ולמי שבחרת להתמסר אליו באותם היבטים רלוונטיים לקשר הספציפי.

כך, כפי שאת מסורה לילדייך ללא תנאי וטוב שכך, כך את גם עשויה להתמסר לאיש שלך ביחסי הגומלין שביניכם, וכך את מתמסרת לעצמך, לעצמיתוך מתוך עוצמתך.

כאן, יש להבין כי הבריאה בכבודה ובעצמה מניחה לך את הערוצים הטובים ביותר להתקדמות ולגיבוי.
את נמצאת פוסעת בשבילי חייך בחן ובעוז.

על פני הלקאה עצמית - התבוננות על רגעי חייך היפים, התמקדות בשלוות הנפש - יועילו.

---

הטחת רוגז\ך במנהלת תהיה אם כך התמסרות לתהליך בו את מגלה את עצמאותך. הודייה למנהלת על היותה שם למענך גם היא תפתח שערים חדשים להודיה.

---

[רחל_ה*]

צפריר,
אני קוראת מבין השורות את התמסרותך שלך, ואני - אני איני יודעת למה הכוונה בהתמסרות.

ועוד -

הטחת רוגז\ך במנהלת תהיה אם כך התמסרות לתהליך בו את מגלה את עצמאותך. הודייה למנהלת על היותה שם למענך גם היא תפתח שערים חדשים להודיה.

אז ראשית - באמת אנ י מודעת לכך שהמנהלת היא שיעור גדול עבורי. ויש לציין שבמשאלתי מין היקום לגבי מקום העבודה שלי, ביקשתי מנהלת סמכותית כדי שתהיה לי התמודדות ויהיה לי נסיון עם אדם סמכותי [אולי ביקשתי קצת יותר מדי? ] ולכן - אני בהחלט מודה לה על היותה שם בשבילי, להאיר לי מקומות.

אך מדוע אין מקום להטיח רוגזי בבן זוגי?
מדוע אין זו התמסרות לתהליך של גילוי עצמאותי?
יש לי צורך עצום להגיד :"די, נמאס לי!!! תטפל בעצמך, ועזוב אותי במנוחה, לא רוצה לחשוב מהי אחריותי בענין, מהו חלקי, במה טעיתי, היכן עלי לצמוח, איך זה תורם , איך זה משרת.... רוצה פשוט לחיות בשקט".
ואני לא יודעת איך זה מתחבר להתמסרות, שכבר אמרתי - לא ברור לי מהי התמסרות עם בן זוגי וכיצד היא תתכן במצב כזה.
אני כנראה עוד לא יודעת לעשות הפרדה בין מה שאתה קוראה התמסרות לבין מחיקה עצמית וריצוי.
את זה אני צריכה ללמוד. ויפה שעה אחת קודם!


את נמצאת פוסעת בשבילי חייך בחן ובעוז.
אני מודה לך על האמירה הזו.
גם אני חשה כך, לעתים.

[עודד_לבנה*]

שלום רחל.
ראשית, החמיא לי מאד מה שכתבת.

אם אינך מעונין בדף - מדוע שלא תכתוב פשוט "עודד לבנה" ללא קו תחתון?

כי אני מתכוון לפתוח דף, אך במועד שאחליט.
ובבקשה אל תקחי זאת אישית. כמו שזקני האתר יכולים להעיד, זו לא הפעם הראשונה ולא השניה שאני בוחר לקבוע בעצמי מתי אני אפתח דף בית אישי.

בכל אופן, את מוזמנת לכתוב אלי. תורידי את ה- Q ותשלחי:
dedelQ@ootips.org

[צפריר_שפרון*]

_אך מדוע אין מקום להטיח רוגזי בבן זוגי?
מדוע אין זו התמסרות לתהליך של גילוי עצמאותי?
יש לי צורך עצום להגיד :"די, נמאס לי!!! תטפל בעצמך, ועזוב אותי במנוחה, לא רוצה לחשוב מהי אחריותי בענין, מהו חלקי, במה טעיתי, היכן עלי לצמוח, איך זה תורם , איך זה משרת.... רוצה פשוט לחיות בשקט".
ואני לא יודעת איך זה מתחבר להתמסרות, שכבר אמרתי - לא ברור לי מהי התמסרות עם בן זוגי וכיצד היא תתכן במצב כזה.
אני כנראה עוד לא יודעת לעשות הפרדה בין מה שאתה קוראה התמסרות לבין מחיקה עצמית וריצוי.
את זה אני צריכה ללמוד. ויפה שעה אחת קודם!_

אינך צריכה ללמוד דבר. הנך רוצה ולמדה מה שאת רוצה.
התמסרות איננה מחיקה עצמית כלל וכלל, ריצוי עשוי להיות חלק מתהליך - בהחלטה לשם החלטה: לרצות את דמות זו או אחרת, ואז כחלק מתהליכי התמסרות.

כאן, נרחיב את נקודת המבט אל אותה יישות שהיא את ובן זוגך, אותה זוגיות. זוגיות זו מתקיימת בך ובבן זוגך כחלק בלתי נפרד מאישיותכם, ודאי וודאי שמאז שילדתם ילדים משותפים.
כאן, נמצאים לעתים חשים קונפליקט בין מי שאתם הם ובין הזוגיות הזו. כאן, הטחת הדברים בבן זוגך תאפשר את המשך דפוס הזוגיות הקיים ביניכם. פניה אל תוך עצמך לשינוי עשויה להיות יעילה.

פניה זו נדרשת בעבורך היות ואינך יכולה לשאת בעול הזוגיות לבדך. אינך יכולה לשאת בעול הזוגיות לבדך ולו מתוך תפישתך את את אחריותך לזוגיות הזו והצורך שלך להנהיג את דרכה של הזוגיות. כאן עיקר המאבק, מי הקובע. בפועל הרי שניכם קובעים, במודע ושלא במודע, במעשה ובאי עשיה.

שמוצאת את בזוגיות הזו את המשענת למי שאת היא ולפיכך מספקת לה משענת, שוב, בתפישתך את אחריותך לדרכה של הזוגיות. בעוד הוא, מתוך תפישתו שלו נשען על הזוגיות שנשענת עלייך, ומהווה נקודת משען לזוגיות שאת נשענת עליה.

וכעת את מבקשת לך זירה אחרת בה תוכלי להתגבש דייך. התגבשות ש"תאפשר" לך לאבד את ייחודך ולהתמסר הלאה - לכל אשר תבחרי.

שרק כאשר הנפש עצמה מגובשת, ניתן לה לוותר על העצמי ולהתמסר באופן מלא. שגרעין העצמי אינו יכול להתמוסס אלא במוות הנכסף, וכל עוד חייך זוהרים בזהב אישיותך - את ראויה לטוב ולמיטב כסקאלת תחושותייך הבסיסיות.

---

על פני לחפש את מראות העולם החיצון ולקוות להבהרתן, פני פנימה, אל מי שאת יכולה להרחיש בו שינוי - גישותייך הבסיסיות, בחני את אמונותייך הבסיסיות וראי אילו מהן את מעונינת לשנות ואלו לא.
בתוכך פנימה קיימת הבריאות, בתוכך פנימה קיים המזור.

ולכשתתאזני שם, אל שלוות הנפש ושוויון הנפש, ללא כל ספק גם הזוגיות תתהלך לתהליכיה האישיים, אלה שלא ניתן לצפותם מראש.

---

חירות היא תחושה. לא אידיאה, לא דעה ולא עמדה. חירות היא חוויה, הוויה. אנרגית החירות היא אנרגיית התפעמות ההודיה.

---

<מולבן>

[צפריר_שפרון*]

רחל,
פתחתי דף בשם רחל צפריר. העברתי לשם את שיחותינו כאן. אנא, כתבי שם.

[רחל_ה*]

_

[עוף_החול*]

יש סוגים רבים של טיפולים שאפשר לעשות בשיטת ביו פידבק.
אני מדברת על טיפול ריגשי.
אפשר לעשות אותו גם אצלך בבית.הטיפול הוא ע"י חיבור שלך למחשב בעזקת תשי אלקטרודות שמונחות על כריות האצבעות שלך.
המטפל מנחה אותך לחשוב ולהיזכר (את לא חייבת לספר לו) דברים שקשה לך איתם וע"ג צג המחשב את יכולה לראות גרף שמתאר את מצב הפעילות המוחית שלך באותו הזמן.
החכמה היא ללמוד לשלוט במקומות שאת לא מצליחה לשלוט בהם וע"י להפחית את האפקט שלהם עליך.

[רחל_ה*]

בקי , תודה.
עשי לי טובה -
קראי את התגובה של "סתם אחת" בדף ההוא, "אנרגיות שליליות", ותגידי לי מה דעתך - ובכנות.
התרשמתי ממקומות אחרים פה באתר שגם את אדם תקיף שלא משאיר מקום לבולשיטים.
מה דעתך,
האם איני תקיפה דיי?
האם באמת "שיקפצו לי"?
חסרה לי היכולת הזו, להגיד - זהו, גמרנו, תקפצו לי כולכם.

[עוף_החול*]

רחל את בודאי תתפלאי שהטיפול שעברתי היה על מנת ללמד אותי להגן מעט על עצמי ולא לתת לכל אחד לשלוט בי.
ככה זה. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
לגבי ה"תקפצו לי" אני חושבת שאם את לא בו אדם של "תקפצו לי" לא תוכלי באמת להתנהג ככה (וגם אני לא מתנהגת ככה) הרעיון הוא ללמוד איפה עוברים הגבולות האישיים שלך ולהצליח להגדיר אותם לעצמך.
אני מטבעי בן אדם מאד נותן. חשוב לי לתת וזה עושה לי טוב. הענין הוא שיש אנשים שמנצלים את טוב הלב שלי ורומסים את הפרטיות שלי ולוקחים ממני יותר משאני רוצה לתת. הטיפול נתן לי כלים להצליח לאמר "עכשיו לא מתאים לי." או "מתאים לי א' ולא מתאים לי ב'."
לא בגסות ולא ב"תקפצו לי" פשוט בהבנה שכשאני נכנעת לרצונות של אחרים אני בעצם פוגעת בעצמי.

אני חושבת שאם אימך שתלטנית מאד וכן גם בעלך יש לך בודאי כלים להתמודד עם השתלטנות שלהם. (יותר כלים מלאדם רגיל) כל מה שאת צריכה זה את הלגיטימציה להשתמש בכלים האלה. את היכולת לשלוף אותם בזמן הנכון. ואני בטוחה שאת אשה עדינה וקשובה ואין שום סיבה שלא תמשיכי להיות כזו.

[רחל_ה*]

בקי,
תודה.
אני באמת לא רואה עצמי כאדם של "תקפצו לי". אני יותר נוטה להרמוניה, לדיבור, לנתינה.
אני לא יכולה להכחיש ולאמר שאין בי שום דבר מין השתלטנות, אבל היום זה הול יותר לכיוון האסרטיביות, התקיפות ולא התוקפנות, כמו שלעתים אדם הלומד להיות תקיף - נוהג.
היום מתוך מעין הגנה עצמית, אני נוטה "להתקפד" [מלשון קיפוד] ולהיות לעתים תוקפנית.
מענין מה שאת אומרת על עצמך.
באמת, לעתים קל יותר לראות את הדברים אצל אחרים.
גם אני, כשאני מטפלת באחרים, מסוגלת לראות זאת ביתר קלות ואף לעזור.
הסנדלר וכו'....

[רחל_ה*]

וגם - איך מגיעים לטיפול כזה?
האם הוא יקר?
אני מאיזור העיר מודיעין, מישוב על יד העיר.

[ענ_בל*]

רחל, היו המון המון פחדים ולבטים וזה מופיע גם בדף נוסף שאני כותבת בו (ומצפה ומחכה...)
אני פשוט חושבת שיש רגע מסויים שזה כבר לא זה ואם הגעת לרגע הזה, למה להשתכנע ולהשאר? כולם כאן (כמעט כולם) כלכך מעודדים להשאר בזוגיות גם כשהיא קשה ורומסת. את העבודה עם עצמך את יכולה לעשות גם לבד ובשלוות נפש גדולה יותר.
אני מאושרת עם ההחלטה שלי למרות שזה מורכב מאוד מאוד ומלא פחדים, שלבים והתלבטויות.


(אני רגועה? אם הבנת למה אני מתכוונת)

[ש_מים_וארץ*]

"את יכולה לכתוב לי"oreet@walla.co.il

[עוף_החול*]

אני אנסה לברר לך.

[רחל_ה*]

בקי,
תודה.

[בשמת_א*]

תודה! אני שמחה שאת קולטת אותי (-:

[ש_מים_וארץ*]

שלחתי לך בחזרה כבר באותו הרגע...(דואר וואלה שלי הוא דואר עם רצונות משלו)
כבר שולחת לך שוב.
@}

[עדי_ל*]

היי, הייתי אפופת מחשבות אחרי השיחה אתמול. מקווה שאת בטוב, ואם את עדיין בעיניין של לנסות למצוא לה בית - אני מוכנה לעזור מאוד.
אין לי את הטלפון שלך.יומנעים.

[ענ_בל*]

[ענ_בל*]

רחל
אחרי שיצאתי מהדף שלך ונכנסתי לדף שלי הבנתי כמה נגעת לי וכמה אני חשה הזדהות עם מה שאת כותבת על תחושות של אבל ואובדן.
אני מזמינה אותך להכנס ל ומצפה ומחכה למי למי
זקוקה להתיחסות שלך

[אורה_גבריאלי*]

רחל יקרה,
בתגובה לשאלתך בדף שלי:
יכול להיות שמעורבות כאן כל מיני דמויות. זה דורש בדיקה סבלנית. נסי לקבל מדברי כיווני חקירה בלי להיות מושפעת מדי - כי הטוב ביותר זה לראות מה בדיוק קורה אצלך ולא מה אומר הנסיון המצטבר.

• יש דמויות השרדותיות שמה שמדאיג אותן יותר מכל הוא נענוע של הסירה. זה סוג של שמרנות השרדותית. גם אם משמעות הדבר לעיתים היא להשאר במצב נורא ואיום הן מעדיפות את המוכר על פני כל שינוי.
• יש דמויות שיש להן תפישת-עולם שנשמעת בערך כך: אם טוב עכשיו, לבטח נשלם על זה אחר כך. משהו כמו 'על טוב משלמים'. זה כמו חוק טבע כזה. ואז מתחילים לפחד שיהיה טוב כי בטוח זה יביא משהו 'רע'. מן הסתם זו גם נבואה שמגשימה את עצמה.

• יכולה להיות דמות ביקורתית שחושבת שאת לא ראויה וכשטוב לך היא מתחילה לבקר ואז המסלול הספיראלי למטה ידוע.

• יכול גם להיות שההתרגשות או ההנאה מרככת את מנגנוני ההגנה שלך ואז קופצים החוצה כל מיני רגשות ודמויות מוכחשים שמאיימים על דמויות מנהלות מסויימות. יכול להיות שדמויות רבות חרדות ממה שיקרה אם תרפי את מנגנוני ההגנה שלך. ויש כאן בהחלט מקום להדרגה וזהירות! חשוב מאוד לכבד את החששות שעולים. זה שומר את התהליך בטוח. איך עושים את זה - על זה צריך להרחיב.

• לפעמים יש נדנדת דמויות: כשהולך לך אתה מזוהה מדי עם דמויות יהירות, בטוחות בעצמן, אופטימיות וכיוצ"ב ("אני המלך!") ואז משהו קורה (למשל המבקר מעיר שלא הכל כל כך טוב) ואז הנדנדה מתנדנדת לקיצוניות השניה ויש הזדהות מלאה עם דמויות של יאוש, חוסר ערך, חוסר אונים וכדומה. הסוד הוא לא להזדהות לא עם אלה ולא עם אלה ולהשאר מחוברים לשני הצדדים. ושוב - איך עושים זאת זו אמנות שלמה שעליה ארחיב בהמשך.

כל אלה נושאים להתבוננות ובדיקה - ובטח יש עוד דברים - אבל זה מה שעולה לי עכשיו. ברור שיש הרבה דקויות שקשה להכנס אליהן כרגע - אבל שאלותייך מאפשרות לי בהדרגה להעלות על הכתב לפחות חלק מהן. אני מקווה שערב המבוא יבהיר עוד דברים.


.

[אורה_גבריאלי*]

הי רחלה.
אני שמחה לענות על שאלותיך. הספר שכתבתי בנושא עוד לא יצא לאור (שם תמצאי בעתיד, אם תרצי, עוד תשובות/מחשבות/הדגמות/כיוונים לעבודה) ואני חשה לאחרונה דחף עמוק לשתף בתובנות ובנסיון שלי אנשים שמתעניינים. זה משהו שנובע מבפנים ושאלותיך 'מארחות' את הדחף הזה - מהוות מרחב עבורו. אז אני מאוד מעריכה את זה.

בדף שלי את כותבת:
האם תוכלי להסביר - כאן או בערב המבוא - את ההבדל בין הגישה עליה את מדברת לבין הפרעת אישיות דיסוציאטיבית?
אינני מדברת על הקצה החמור של הספקטרום, אלא על משהו באמצע. כלומר- שטראומה כזו או אחרת גרמה לדיסוציאציה ומכן צמחו להן דמויות שונות ברמת פעילות שונה.

נראה לי, דבר ראשון, שחשוב תמיד לשמור על ענווה בנושאים כאלה. מה אנחנו יודעים כבר. ובכל זאת משהו אפשר להגיד:

נראה שהדמויות מתפתחות בנו באופן טבעי ובריא. במובן מסויים הן קיימות מראש ברמה מסויימת של הקיום האנושי - כמו ארכיטיפים או נטיות מוקדמות או גרעיני התגבשות.

לכל אדם פוטנציאל לבטא באופן בריא ספקטרום רחב של דמויות. מה שקורה בדרך כלל הוא שבשנות החיים המוקדמות מתחילה להתבטא באופן מיוחד קבוצה של דמויות שאני מכנה 'ההנהלה'. אלה דמויות שיש להן בסיס השרדותי (פיזי ורגשי). מטרתן לשמור עלינו מפגיעה, מנטישה, מבידוד חברתי, ממוות... הן בהחלט יכולות להתחזק מאוד כתוצאה מטראומה שגורמת להן להיות אולי קיצוניות במיוחד, מודאגות במיוחד, נוקשות במיוחד, שמרניות במיוחד וכו'.

מה שקורה בין אם יש או אין טראומה הוא שהדמויות הללו משתלטות עלינו ואנחנו מתחילים לחוות את העולם ולהגיב אליו דרכן. מטבע מהותן דמויות הן 'יצורים' חד ממדיים עם ראייה צרה מאוד. לכן, מטעמים השרדותיים הן מתחילות להדחיק או להכחיש דמויות שנראה להן שמסכנות אותנו. גם זה מושפע מאוד מתנאי חיינו, מהתרבות, מהמשפחה ומהחוויות האישיות. הן לא מסוגלות להבין, בעיקר בשלבים עליהן אנו מדברים, שלהדחקה הזו יהיו השלכות קטסטרופליות.

לסיכום ביניים - נראה שבאופן כללי התפתחות של דמויות היא תהליך אנושי טבעי שאינו תלוי-טראומה בהכרח. אבל לטראומות יש השפעה חשובה על עוצמת הדמויות הללו, השקפת עולמן, ומידת השליטה שלהן בנו.

חשוב לזכור שההנהלה באמת מגינה עלינו במובנים רבים - וכל עוד לא מתפתח אגו מודע (על כך בפעם אחרת, אולי) שיכול לנהל את חיינו טוב יותר ומתוך ראייה רחבה - חשוב מאוד לכבד אותם. בלעדיהם יכול להיות עוד יותר גרוע ...

[אורה_גבריאלי*]

רחלה יקרה,

<את הרי יודעת ודאי שבהפרעה דיסוציאטיבית הדמות אינה מודעת ואינה קרובה למודע.
יש נתק בין המודע לבין הדמות הנוצרת בתהליך הדיסוציאטיבי.
ולכן מה שאני שואלת הוא האם תהליך של עבודה עם הדמויות לשיטתך - אינו עלול להיות תהליך מסוכן משהו?>

את צודקת לחלוטין ואכן אני חוזרת ומזכירה את החשיבות של שמירה על התהליך בטוח. זה גם אומר שיש מקרים שלא מתאים להשתמש בעבודה עם דמויות. אם מישהו חושד שהתהליך מסוכן עבורו כדאי להתייעץ.

בגישה הזו כפי שהיא בבסיסה (מן הסתם יש אנשים שמתמשים בה אחרת) וכפי שאני משתדלת בכל מאודי להשתמש בה וללמד אותה, יש הרבה אלמנטים ששומרים על בטיחות העבודה.

אני לא בטוחה שבמסגרת ערב מבוא נעמיק בזה - אבל זה כל כך חשוב! ממש ממהויות הגישה וקריטי ממש למי שרוצה להשתמש בשיטה. בספר אני מדגישה מאוד את הפן הבטיחותי וכן בסדנאות.

• בכל אופן עוד קצת אינפורמציה רלוונטית על קצה המזלג: אחד הדברים הקריטיים כדי שהעבודה תהיה בטוחה, הוא פיתוח אגו מודע. אגו מודע הוא אגו שמשתחרר בהדרגה מהזדהות עם דמויות. זהו אגו שנעשה צלול בהדרגה וקשוב יותר ויותר לכיוונון הפנימי שלנו ולצרכים שמבטאות הדמויות השונות. הוא לומד בהדרגה לשמור על איזון של המערכת.

כל עוד לא נוכח בבהירות אגו מודע, הדמויות המנהלות הן אלה ש'שומרות' עלינו. השמירה הזאת חשובה למרות שאנו משלמים עליה מחיר יקר.
לכן, כל פעם שיש התנגדות לתהליך או פחד, חשוב לדבר עם הדמות שמתנגדת. יכול להיות שהדמות המגינה צודקת ושמוקדם מדי לדבר עם דמות x. העבודה אינה להלחם בדמויות המנהלות אלא לעבוד איתן, מתוך שיתוף פעולה וכבוד.

כשהד. המנהלות רואות בהדרגה שהאגו המודע עושה את העבודה שלו, הן בדרך כלל משחררות את אחיזתן באופן טבעי ובריא. לפעמים הן מפחדות ומגינות יותר מדי. במקרים כאלה, לפעמים שיחה איתן מרפה אותן מעט ומאפשרת התקדמות זהירה לכיוון דמות כלשהי. לתהליך יש דינמיקה משלו וברוב המקרים דברים מאיימים מופיעים כשאנחנו מוכנים להם.

אחת הדרכים החשובות בגילוי או יצירת המרחב של האגו המודע היא לאזן בין דמויות. למשל, אם את מדברת עם הנערה שהזכרת קודם, נסי לדבר אחריה עם דמות מנוגדת לה באיזה אופן. אולי דמות אופטימית, אולי דמות בורגנית או שלוה - יש בדר"כ יותר מאפשרות אחת. אם ההזדהות עם הנערה חזקה מאוד, בהתחלה קשה (ולפעמים ממש לא קשה) להתחבר לאנרגיה הפוכה.

לפעמים צריך לדבר הרבה זמן וזה מרגיש מזוייף ואז פתאום מופיעה האנרגיה האותנטית. לפעמים השיחה עם הנערה יכולה להיות כל כך ממצה ויש לה ביטוי עצמי כל כך מוחשי שהיא מפנה את הבמה בטבעיות. היא קיבלה את שלה לעת עתה. ואז אפשר להעלות אנרגיה (כלומר דמות) שיתכן שמעולם לא הכרת.
האיזון הזה של כל דמות עם דמות "הופכית" הוא אחד הדברים ששומרים על תהליך מאוזן בלי סיכונים מוגזמים.

ושוב לשאלתך:
יחד עם כל זה, כל תהליך משמעותי יש בו גם סיכון. המון תלוי במנחה ובאחריות האישית של המונחה.
אז: כל מקרה לגופו. יש מקרים שלא אמליץ לעבוד בגישה הזו עד שתושג יציבות מספקת. בהחלט לא אמליץ אם יש מצב של חוסר תפקוד או של פגיעת נפש רצינית.
אם יש ספק, ניתן להתקדם בזהירות ולבדוק את המצב כל הזמן. ברוב המקרים, אם המנחה עובד באופן אחראי ומכיר בעצמו קשת רחבה מאוד של דמויות ומקבל אותן, אפשר להשיג תוצאות משמחות מאוד. בכל המקרים, אלה תהליכים ממושכים (גם אלמנט בטיחותי) וזה לימוד של אמנות ואומנות ופיתוח של רגישות וחושים וצבירה של נסיון שכולם תורמים הן לאפקטיביות והן לבטיחות.

אוי! נדמה לי שעשיתי כאן מישמש של דברים. מקווה שעניתי. אולי רק לסיכום מספר 2 (לפחות) - התשובה היא כן. יכול להיות סיכון במצב שתארת ומצב כזה דורש התייסחות אחראית במיוחד - לגופו של כל מקרה.

[אורה_גבריאלי*]

רחלה יקרה,
שכחתי לענות על שאלתך בנושא חומר קריאה.
יש ספר יפה באנגלית של מפתחי הגישה:
Embracing Our Selves - the Voice Dialogue Manual by Dr. Hal Stone and Dr. Sidra Stone.
זה מבוא יפה מאוד לכל הנושא. יש להם עוד ספרים. לטעמי לא כולם באותה רמה.
הם הוציאו גם ספרים שקשורים ליחסים וזוגיות. את הספר הראשון שכתבו בנושא זוגיות ויחסים קראתי מזמן וגם הוא היה טוב: Embracing Each Other. אבל נודע לי לאחרונה שכתבו ספר עדכני בנושא שעדיין לא קראתי. בכל אופן שווה להתחיל בהתחלה וזה (הספר הראשון למעלה) מאוד קריא ומעניין.
חבל שעדיין אינני יכולה להציע לך את הספר שלי. אשמח מאוד כשהוא יוולד לתוך העולם.
באהבה
אורה

[רחל_ה*]

תודה רבה! ונתראה בערב המבוא...
אה, והיכן ניתן להשיג ספר זה?

[אורה_גבריאלי*]

הי רחלה,
דרך אמזון או אתרים דומים או דרך האתר של VoiceDialogue.
להתראות!

[אורה_גבריאלי*]

חבל. שמחתי להזדמנות להכירך. אולי פעם אחרת.

להזכירך - מתחילה קבוצת עבודה בתחילת נובמבר - אם זה ירגיש לך נכון.
איך את? אשמח מאוד לשמוע.

[אורה_גבריאלי*]

שמחתי לשמוע ממך.
ערב המבוא היה נעים מאוד (כנראה גם למשתתפים ולא רק לי... - על פי דבריהם) ומוצלח.

תודה רבה על השיתוף לגבי המתרחש אצלך. מאוד מעניין לשמוע על כל הדמויות שאת רצונן ומשהו מאופיין את 'קולטת'. מנסיוני לקליטה הזו יש ערך רב - גם אם את לא ממש מנהלת שיחות עם כולן.
אני מאחלת לך מעמקי ליבי שתשומת הלב שלך לכל הקולות תהיה מקבלת וחמימה ותביא להתבהרות שמעבר לדמויות ולידיעה מה נכון לך לעשות.
אשמח להמשיך לשמוע איך מתקדמים העניינים - אם יתאים לך.

[אורה_גבריאלי*]

את ממש לא מעיקה. אשמח לשמוע. אם במקרה בשלב כלשהו או ביום כלשהו לא אוכל לענות, אגיד לך ואני מאמינה שתביני. אבל אלה מצבים נדירים.

[אורה_גבריאלי*]

דרך אגב, את עושה איזו עבודה עם מישהו, עוברת הכל לבד או איזה מצב-ביניים?

[אורה_גבריאלי*]

ועוד מילה -
פשוט חיבוק.
אני קולטת את הקושי שלך. את השחור משחור.
אולי זה יעודד אותך. הלוואי:
גם אני עברתי עשור של שחור משחור, כשהייתי בת 13-23. (היום אני בת 40). התקופה הזו, שהרגשתי בודדה לחלוטין ושאין אף קרן אור בחיי ובדכאון בכל מיני עומקים וחייתי בתחושה של סיוט שאין לו פשר ואין לו סוף - התקופה הזו בכל זאת לימדה אותי דברים שמשמשים אותי בעבודה עם עצמי ועם אחרים עד היום.
אז חשבתי שאולי אם תתייחסי לזה, בין השאר, כמין חניכה במלכות החושך, שממנה יש תקווה שתצאי מזוככת במובן מסויים, אמיצה יותר, נאמנה יותר לעצמך, חברה ואבירה של עצמך, מקבלת את עצמך על כל פניך המופלאים, האפלים והבהירים - אולי זה יתמוך בך לעבור את הקושי ודרכו ולסמוך על זה שהדרך תוביל אותך.

[אורה_גבריאלי*]

הי רחל

אם זה בסדר לך - בואי נתכתב אצלי בדף, בסדר? אם את מעדיפה אחרת - אין בעיה. בינתיים אגיב אצלי.

[אורה_גבריאלי*]

השלום לך?

[אורה_גבריאלי*]

שמחתי לשמוע ממך.
מרגש לשמוע שהעבודה עם דמויות מסייעת לך - וזאת בלי שלמדת את זה בצורה "מסודרת".
אכן - אין מה להעיר מפלצות מרבצן. בדרך כלל. הן יתעוררו אם יהיה צורך, אני מעריכה.

[פתח_תקוה*]

רחל ה, את יכולה להכנס לדף שלי, בבקשה?
הזוגיות שלנו משתפרת
אשמח לשמוע את התייחסותך.

[אורה_גבריאלי*]

היה נחמד לפגוש אותך בקורפו........

מה שלומך?

[טל_טיבי*]

הי רחל,

מה שלומך?
מזמן שלא דיברנו כאן.
זה די באשמתי כי נעדרתי הרבה....

_בדקתי באתר של בית ברל ולא מופיע שום אירוע דומה למה שתואר ב נשימה מעגלית.
האם זה אירוע רשמי של בית ברל?_
אני לא יודעת איפה הם מפרסמים.
נורית שלחה לי דף של הפרסום בפקס, רגע - אחפש.....

הכותרת של הדף שהיא שלחה לי נקראית כך:
"מדרשת דרום השרון, המכון הבינלאומי בית-ברל"
אולי זה יקל על החיפוש?
תודה על ההתעניינות.

[טל_טיבי*]

רחל , שבוע טוב,

עניתי לך בדף נשימה מעגלית לטובת כולם.....

תודה

[אורה_גבריאלי*]

הלו רחל, מה שלומך?

[אורה_גבריאלי*]

שמחה לשמוע על יחסיך עם עצמך.
מצטערת לשמוע על יחסיך עם בעלך.

אהבה מאורה

[פלוני_אלמונית*]

תגידי תשמעי זאת ילדה בת 13 ואני צריכה את עזרתך מתי שתיהיה מחוברת בפורם הזה שלך אני צריכה לדעת מהו חוק?
מהם החוקי תנועה?
לתת דוגמאות למס' חוקי תנועה ב'קשה נשמה מתי שתתחברי תישלחי לי את ההודעה הזאת לפה ואני יכנס כל יום מחכה לתשובות ממך תודה יאללה ביייייי

[משה_אלבאום*]

היי
עברתי בדפך, וחשבתי להעיר הערה הנראת חשובה.
בקשר למדיטציה של האור המופיעה בראשית הדף. במידה וחוש כלשהו מחושייך מתפקד בהיפר קליטה, אסור לתרגל מדיטציה של אור לבן, זוהר, או כתום ברמה כלשהי. גם לא צבעים אחרים. הצבע גורם להתחזקות הרגישות ולכן להתנגדות גדלה והולכת של הגוף ככל שמתרגלים יותר את המדיטציה.

[אורה_גבריאלי*]

היי! את כאן. טוב לראותך. מה שלומך?

[אילה_א*]

הי
יש דף שפתחת שעלתה בו השאלה האם הוא דף למחיקה
מדובר באהבה חדשה התלבטות ובקשת עצה
רציתי לדעת איך את מרגישה בקשר לזה