אחריות מול אשמה

[אשמה*]

אני פה, ומרוב שאני מוצפת מתקשה לכתוב.
קודם כל תודה, בכלל על זה שאני מדברת על זה ואתן לא נבהלות או בורחות. (או אומרות שאני לא שפויה, או תובעות אותי...)
אני מרגישה את ההבנה שלכן מצליחה לאט לאט להיכנס לתוכי.

_הפגיעה לא נעלמת לה סתם כך. לנפש יש צורך להתגונן מפניה. ולדעתי זה מה שאת עשית. זה גם מה שאת מתארת כאן: את התגוננת. הגבת. אני מניחה שהחוויה של הנפש שלך מול הפגיעה היתה שמחצו אותה. הנפש שלך הרגישה קטנה, לא חשובה ולא שווה. וכדי לחוש כן שווה היה לה צורך לצמצם מישהו אחר. וכמו שתיארת זאת, גם לחוש שליטה ולא חוסר אונים עצום שכזה.
את לא בחרת את התגובה הזאת. זה היה לגמרי מנגנון תגובה אוטומטי והישרדותי. ואת לחלוטין לא אשמה בה.
מה דעתך על קו המחשבה הזה?_

לא יכולה לתאר כמה זה נגע בי.
נכון, אני יודעת שזו אני שבחרתי (אישה במסע), יותר מידי יודעת ומרגישה , יותר מידי מרגישה רע שזו אותה "אני" שעדיין קיימת בתוכי,
ופתאום אני מצליחה להכניס קצת הבנה של הבחירה, קצת חמלה על הילדה שהייתי, המסכנה

בחרתי , אבל הבחירה שלי עזרה לי אז לשרוד, כמה שזה נשמע נורא, היא היתה ממקום שרצה לחיות בתוכי, לא שאבחר בזה שוב, לעולם,
אבל אני מצליחה קצת להתחבר אליה ולהבין אותה.

ועוד משהו שאני מתחילה להרגיש - אני נזכרת בכל הייסורי מצפון שלי אז, בכל מה שעשיתי כדי להפסיק ואיך שהפסקתי בסוף, (לא מעצמי - גילו אותי)
ואחר כך, שנים שעוד התמודדתי עם מחשבות מיניות, עם פנטזיות שתוקפים אותי שוב, נלחמתי בהן פעם אחר פעם, והצלחתי רק אחרי שנים לשכוח מהן לגמרי.
אני מרגישה שהיה לי רע עם הבחירות שלי אז, אבל המלחמה איתן לא היתה פשוטה, והבחירה שלי היתה קטנה מאד.
הייתה בחירה , אני מסכימה, אבל היא לא כמו שיש לי היום , עם ההבנה שלי היום לנזקים, לתוצאות והכוחות שיש לי היום
אז? הייתי בטוחה שתקיפה מינית זה כיף )-:

אני מצליחה יותר להפריד בין אשמה לאחריות, אני חושבת שאחריות זה לומר:
תקפתי את אחיות שלי, נכון, אז מה? אני מוכנה לומר את זה, ולעמוד בזה, אבל זה לא מערער על זכותי להתקיים. זה לא אומר שאני XYZ
זה פשוט אומר שתקפתי אותן בעבר. זה הכל .
(הלוואי שאני באמת אהיה מסוגלת לומר את המשפט הזה בקול ליצור אנוש, אבל זה הכיוון , נכון?)


השאלה היא מי את כרגע, בהווה, ביחס לעבר.

מה שנשאר בי, אני חושבת זה משהו מעבר לאשמה,
זו השלכה של מה שהרגשתי אז שזו "אני "
אני עדיין מרגישה רע מאד עם זה שאני משתלטת, כשאני מנצלת מישהו, או כשאני רעה,
זה הרבה מעבר לפרופורציות של מה שקרה.
כאילו יש בתוכי, עמוק מאד, סטיקר שאומר: "אני רעה, ואני שתלטנית"
לא יעזור מה שאעשה, ובפרט שיש לי נטיה לזה, אז זה לא כל כך מופרך.

היו שנים שהייתי רוצה להחליף את עצמי, אבל עכשיו אני מרגישה יותר טוב, אולי אחליף רק חלקים שלי?

[אשמה*]

הא, וכמובן שנשאר בי עוד הרבה הרבה לעבד את המשפט שלוקחת אחריות ומשתחרר מאשמה,
זה כמו להשתחרר מגיבנת שסחבתי שנים , צריך להסכים לראות אותה,להסכים להשתחרר ממנה ואז להתאמן על זה.

[אישה_במסע*]

אני יודעת שזו אני שבחרתי (אישה במסע)
אני, אישית, מגבילה מאוד מאוד מאוד אחריות של ילדים. כי ילדים הם ילדים - ובעוד שהטיעון הכללי של "לא בחרתי, נאלצתי לעשות את זה" לא מקובל עליי, עם ילדים אני שמה מעט יחסית אחריות עליהם, והרבה מאוד על הסביבה.

כך שאני חושבת שהחלק של הבחירה שלך שם היה קטן מאוד. לא בגלל משהו שאני יודעת עלייך אלא פשוט כי היית ילדה קטנה ואני לא מבינה איך אפשר לתת כל כך הרבה משקל למעשים של ילדים. רוב האחריות הייתה על ההורים שלכם, ועל שאר המבוגרים בסביבה. שהזניחו אתכם בצורה נפשעת. לדעתי אם מישהו צריך לעשות חשבון נפש עמוק - זה הם. את צריכה להבין שילדים בגיל הזה נושאים באחריות קטנה מאוד, ולהפסיק לחשוב שהכל היה בגללך. כי הרוב לא.

לשחרר ולסלוח. זו דעתי.

אגב, לסלוח כדאי לך לעצמך. למבוגרים את לא חייבת לסלוח, לדעתי. לפחות לא עד שיבקשו סליחה ויקחו אחריות ויעשו משהו טוב בנושא. סטטיסטיקות הפגיעות המיניות בילדים שאני מכירה מדברות על אחת משש ואחד משבע. וזה עוד מקום בו מבוגרים אוהבים לעצום עיניים ולהעמיד פניםפ ששום דבר לא קורה, כי אז הם יהיו אשמים וזה מפחיד וכואב נורא, אז בואו נעצום עיניים ונשיר בקול רם לה לה לה ונוכל להעמיד פנים ששום דבר לא קרה...

[עירית_לוי]

אשמה,

לא יכולה לתאר כמה זה נגע בי.
אני שמחה.
זה אומר שהנפש שלך כמהה למגע רך וחומל, ושזה מה שאת יכולה להתחיל לתת לעצמך בעצמך עוד ועוד, על מנת להירפא מהפגיעה, ועל מנת ליצור לעצמך חווית חיים קלה ושמחה יותר. להירפא מהפגיעה שנפגעת, ומפצעי הגינוי שהפנית כלפי עצמך על הפגיעה שפגעת. מגיע לך לאהוב אותך .

_אני מצליחה יותר להפריד בין אשמה לאחריות, אני חושבת שאחריות זה לומר :
תקפתי את אחיות שלי , נכון, אז מה ? אני מוכנה לומר את זה , ולעמוד בזה, אבל זה לא מערער על זכותי להתקיים. זה לא אומר שאני XYZ
זה פשוט אומר שתקפתי אותן בעבר. זה הכל .
(הלוואי שאני באמת אהיה מסוגלת לומר את המשפט הזה בקול ליצור אנוש, אבל זה הכיוון , נכון?)_
כן, זה בהחלט הכיוון. הייתי בהמשך הדרך מוותרת על ה"נכון, אז מה?" כי אני שומעת בו הצטדקות או התרסה, שמעידות על עוד קצת אשמה
זה נהדר שאת יכולה לומר את זה כרגע כאן בכתב ולעצמך. אני מאמינה שכאשר תהיי שלמה עם הרעיון הזה יהיה לך קל יותר לבטא אותו באופנים נוספים.

ואת צודקת – זה לא מערער את זכותך להתקיים. יותר מזה: זה גם לא מוריד מערכך ולא הופך אותך ראויה לעונש משום סוג שהוא. זוהי הבנה שאפשר להעמיק לבסס.

מתחת לכל המילים הללו שכתבת יש מקבץ של רגשות. בעיקר הרבה כאב. על הפגיעה שנפגעת ועל זו שפגעת. וככל שהכאב הזה ילך וישתחרר כך יהיה לך קל יותר לחיות בשלום עם המילים הללו, או במילים אחרות, להחליף את האשמה באחריות.

_השאלה היא מי את כרגע, בהווה, ביחס לעבר
מה שנשאר בי, אני חושבת זה משהו מעבר לאשמה,
זו השלכה של מה שהרגשתי אז שזו "אני "
אני עדיין מרגישה רע מאד עם זה שאני משתלטת, כשאני מנצלת מישהו, או כשאני רעה,
זה הרבה מעבר לפרופורציות של מה שקרה.
כאילו יש בתוכי, עמוק מאד, סטיקר שאומר: "אני רעה, ואני שתלטנית"
לא יעזור מה שאעשה, ובפרט שיש לי נטיה לזה, אז זה לא כל כך מופרך.
היו שנים שהייתי רוצה להחליף את עצמי, אבל עכשיו אני מרגישה יותר טוב, אולי אחליף רק חלקים שלי?_
אני מבינה מה את אומרת. ואני חושבת שזה כיוון נהדר לעבוד איתו בהווה ומול העתיד! זו נקודה חשובה בעיני. יש לך כאן הזדמנות נהדרת לעשות שלום עם האדם שאת, ולקבל אותך על יתרונותייך וחסרונותייך. זהו אתגר שניצב בפני כל אדם שאני מכירה , לא רק כאלה שפגעו פגיעה שכזאת באחרים.
מה שזה אומר – זה לשחרר מתפיסת הזהות שלך את המחשבה שאת אדם רע. או נצלן או שתלטן. ולתת לך רשות להיות לא מושלמת. לתת לעצמך רשות להתנהג לעיתים התנהגות שעלולה להיתפס כרעה. זה ישחרר אותך מהתחושות הקשות שעולות כאשר את לא כזאת חיובית או נחמדה. וזה ישחרר אותך מההכרח "לעבוד" בלהוכיח שאת לא אדם רע או נצלן או שתלטן.

כשתרגישי שאת רוצה להמשיך לכתוב (כשזה לא יציף מדי), אשמח להמשיך לדבר איתך על זה פה. אני כאן.

[שקופה*]

עירית לוי אישה במסע - תודה!

[הסטודנטית_פוחדת*]

אשמה מתייחסת למה שהיה, לכמה הייתי "לא בסדר", לאיך פישלתי ואיך הכל היה יכול להיות אחרת אם רק הייתי... היא כוללת בתוכה רק הלקאה עצמית על פעולות שנעשו כבר.

עקב הפרעה נפשית אני מרגישה אשמה גם כשקורים דברים בהווה, הדבר מקשה מאוד על ריכוז בביצוע משימות. נדמה לי שאני אשמה על תקלה שקורית במכשיר חשמלי, למשל.