עמידה בזמנים בחינוך הביתי

אנונימי

אז חשבתי על זה, והגעתי למסקנה איך להוריד את הלחץ: הוא מתחיל כש אני לא רוצה להעיר אותה מוקדם מדי ("שתישן עוד קצת, המתוקה"), ו אני עושה חשבון כמה זמן היא צריכה בשביל להיות מוכנה, אבל הרי החשבון שלי פגום מיסודו: הוא אמנם מחושב בצורה מאוד נדיבה (בערך כפול זמן מהדרוש) אבל הוא לא לוקח בחשבון "זמן בהייה" כפול על כל זמן "עשייה". ואז אני מתעצבנת ומתוסכלת על זה שהיא יושבת ובוהה ולא זזה.
אני אפסיק לרחם על זמן השינה שלה. זה לא ממש משתלם. אני אעיר אותה כשאני קמה, שיהיה לה זמן להתכונן בקצב שלה.

אני אפסיק לרחם על זמן השינה שלה. זה לא ממש משתלם. אני אעיר אותה כשאני קמה, שיהיה לה זמן להתכונן בקצב שלה.
אני תמיד גם מוסיפה זמן התעוררות כפול משלי... ומעירה אותה לפני שאני אפילו מתחילה להתלבש.
וזוכרת שדיברנו על הכנה? אז אני לא מכינה לשינויים בתוכניות יותר מדי זמן מראש, אבל ערב קודם אני כן מזכירה לה שמחר קמים מוקדם, ונצטרך לצאת בזמן ושתכין את הבגדים במקום ואת הסנדלים / נעליים... ותלך לישון בזמן! ככל שהיא פחות עייפה בבוקר, כך מתקצר זמן הבהייה... (או שהיא מסוגלת לחלום בהקיץ תוך כדי צחצוח שיניים).

ו אני עושה חשבון כמה זמן היא צריכה בשביל להיות מוכנה, אבל הרי החשבון שלי פגום מיסודו:
אני לא יודעת איך לחשב כמה זמן יקח למישהו אחר לעשות משהו, אני כן יודעת מנסיון כמה זמן לוקח לנו לצאת מהבית, בערך מהרגע שאני קמה. עם מקלחת / בלי מקלחת. ואני יודעת שאם אבא בבית, זה לוקח כפול...

וזה בעצם (כנראה) מה ששכחת להוסיף למשוואה, שאנחנו נהיה שם ו"נפריע". אי אפשר לצפות שילדה בת שמונה תהיה מסוגלת לנטרל את ההפרעות של החברה שלה.

וזה מה שעשה לי רגשי אשמה. הרגשתי ששתינו לא בסדר... וגם תאיר הרגישה את זה (אני חושבת)
אח"כ ניסיתי לחשוב למה אני כועסת עלייך והבנתי שזה בעצם בגלל שהסיטואציה הזאת מזכירה לי את עצמי ברגעים שאני הכי לא אוהבת אותי! שמת אותי מול מראה, ולא אהבתי את מה שראיתי (כי את אולי מתעצבנת, אבל אני גם יודעת לצרוח...

)

ואני לא מצליחה להבין למה העמידה בזמנים כל-כך מלחיצה ומטרידה אותך?
אבל אז הבנתי - כשאני עבדתי מחוץ לבית, הבקרים היו סוג של סיוט, להספיק הכל, לזרז אותה כל הזמן, לריב איתה קצת (כי שתינו צריכות להגיע בזמן) - כל בוקר! שנאתי את זה! אבל גם למדתי לתקתק את שתינו.
עכשיו כשאנחנו בבית, הצורך לא לאחר ולעמוד בזמנים הוא נדיר, וביום כזה אני מזכירה לעצמי 2 דברים:
א. לא יקרה אסון - לא יפטרו אותי אם אאחר, ואף אחד לא יכעס! זו בעיה שלי בלבד! אני מוכנה לשלם את המחיר של הפסד חלק מהתוכנית, ולא להכנס לסחרחורת הזאת.
ב. אנחנו אמורות להנות! כל פעילות עם הילדים היא בבסיסה למען כולנו. וכדי להנות אני זקוקה לשקט (בתוך הראש שלי). לנשום עמוק ולהרגע

לרוב זה עובד, ואני משתפרת עם הזמן. עדיין יש ימים ש-15 דקות אחרי שהיינו צריכות לצאת, אני מוצאת את עצמי מרעימה עליה "תנעלי סנדלים כבר!" (לפעמים גם מוסיפה איום עסיסי, "אני אלך בלעדייך" או "אנחנו נשארות בבית וזהו", ולפעמים גם מקיימת

)

ערב קודם אני כן מזכירה לה שמחר קמים מוקדם, ונצטרך לצאת בזמן ושתכין את הבגדים במקום ואת הסנדלים / נעליים... ותלך לישון בזמן!
כן, את זה אני עושה. אבל אני לא יכולה להכריח ללכת לישון בזמן. יש שני דברים שמפריעים לזה: הטלביזיה בסלון (לא תלוי בי), ושעת השינה שלי (כן תלוי בי).

שאנחנו נהיה שם
לא, זה היה שולי. החשבון שלי היה שהיא כבר תהיה מוכנה עוד לפני שתגיעו, אבל היא הצליחה "למסמס" חצי שעה שלמה - שתביני, השמלה כבר היתה מוכנה מראש והיא כבר לבשה אותה עוד לפני שיצאה מהמיטה...

שמת אותי מול מראה, ולא אהבתי את מה שראיתי
ומה שגרם לי להחליט סופית שאני לא עוברת את זה יותר, זה שאת שמת אותי מול מראה... כלומר, שמעתי את עצמי אומרת דברים שלא ייאמנו (כולל דברים שמעולם לא אמרתי בעבר וממש לא הבנתי מאיפה הם קפצו לשם), וזה נשמע לי כל כך מחריד, שמייד היה מנוי וגמור עמי שלהבא אעשה הכל למנוע מצבים כאלה.

למה העמידה בזמנים כל-כך מלחיצה ומטרידה אותך?
משהו שבא מה"בית" שלי (זה עמוק בתיכנות הפנימי שלי) וקשור גם לצורך שלי בקצב מסוים (למשל, הצורך שלי להגיע מוקדם ובזמן, שאם הוא לא מתמלא אני סוחבת איתי ערפל ויציאה מאיזון מאוד גדולים. למשל, ההגעה שלי באיחור ליומיון בפארק הלאומי בר"ג גרמה לי לחלות בצורה ממש קשה. אילו הייתי מגיעה בזמן המתאים לי, הייתי מתנהלת לגמרי אחרת כל אותו היום, והייתי מחלימה במקום לחלות עוד יותר).

אבל גם למדתי לתקתק את שתינו
בבתי יש משהו מאוד חזק שמונע "תיקתוק". תמיד מנע. לכן ההבנה, שכל נסיונותי "לתקתק" (הזירוזים למשל, או להלביש אותה וכו') אין להם שום סיכוי. זו פשוט לא הדרך איתה.
מה שאני הייתי צריכה ללמוד - ואני מקווה שאתמול למדתי, בקרוב ניישם - הוא שאין סיכוי בשום פנים ואופן לשום שיטה "לתקתק" אותה. אז לוותר.
הסיכוי היחיד לשיפור טמון בהבנה שלי שהיא זקוקה להמון זמן ואין שום דרך לקצר את זה. כשאני מנסה לקצר - מה שהיא עושה הוא למסמס בכוונה (בלתי מודעת) את הזמן כדי שבסופו של דבר היא תקבל את זמן ההכנה שהיא זקוקה לו (או במקרים חמורים, היא פשוט יוצאת פרועה, רעבה ומלוכלכת עם בגדים ביד ללבוש באוטו...). אז המחיר יהיה שהיא תקום מוקדם מדי ותהיה עייפה אחר כך, וגם שהיא תהיה מוכנה ואז תשב מוכנה ליציאה על הספה ותחכה סתם, אבל זה עדיף על פני המחיר השני (שאמא מנדנדת, מטרטרת, מתעצבנת ואפילו מעליבה אותה בצורה בלתי נסלחת). אגב, רוב הבקרים דווקא מצליח לנו, לא כל יום יש הגזמה כזאת (לא הייתי מודעת לתרומתכן לעניין, אבל בעקבות דברייך אני מבינה שזה היה תוספת של גורם לחץ שלא הייתי מודעת לו).
מה שמעניין זה, שכל עוד התיכנות שלי פעל, אז לא עשיתי חשבון בשיקול דעת קר. לפגוע לה בשעות השינה ולקבל אפשרות שהיא תיאלץ בסוף לחכות לי נראה לי ככה לא טוב. אבל שקילה מודעת של המחירים (פגיעה בשינה, שעמום לעומת פגיעה בקצב ההתכוננות שלה, ברגשותיה ובנפשה) הפכה לחלוטין את המסקנות. כך הסתבר לי, שהחשש שלי מהנזקים שאני פחדתי מהם היה לא במקום ומוגזם, וגרם לנזקים הרבה יותר חמורים, אבל שלגביהם לא היה לי פחד מוטמע עמוק. מדהים.

אז המחיר יהיה שהיא תקום מוקדם מדי ותהיה עייפה אחר כך, וגם שהיא תהיה מוכנה ואז תשב מוכנה ליציאה על הספה ותחכה סתם, אבל זה עדיף על פני המחיר השני.
זה לא נראה נורא כ"כ , אם היא תהיה מאוד עייפה ומוכנה ומחכה על הספה, היא גם תוכל לנמנם קצת.

שאמא מנדנדת, מטרטרת, מתעצבנת ואפילו מעליבה אותה בצורה בלתי נסלחת
מדברייך אלה, וגם מאלה שמייד היה מנוי וגמור עמי שלהבא אעשה הכל למנוע מצבים כאלה.
עולה (לי) שקשה לך להיות גמישה עם עצמך, לסלוח לעצמך. אני לא חושבת שאמרת או עשית משהו בלתי נסלח. או שגרם לנזק בלתי הפיך. אז אנא! סלחי לעצמך! (ומיד!

)

משהו שבא מה"בית" שלי (זה עמוק בתיכנות הפנימי שלי) וקשור גם לצורך שלי בקצב מסוים
אני מאמינה שגם הצורך שלך בקצב מסויים (והעובדה שאם את מאחרת את נהיית חולה!) קשור לתיכנות פנימי. וכמו שאמרת לחברה אחרת שלך, הגיע הזמן לשינוי. אנחנו לא חייבות ל"התקע" עם התכנות הזה כל החיים...

בבתי יש משהו מאוד חזק שמונע "תיקתוק". תמיד מנע.
האם באמת יש בה משהו כזה?
לי זה נראה כמו תכונה כללית של ילדים (חוסר יכולת "לתוקתק"). השאלה היא אם את רוצה לעזור לה ללמוד,(ואולי גם את תלמדי עליה משהו חדש?) איך להתארגן בבוקר ביתר יעילות, ריכוז, נוחות....
מבחינתי זה חלק מהתפקיד שלי כאמא - לעזור לילדה שלי להכיר את עצמה יותר טוב, ע"מ שתוכל להתמודד עם "אתגרים" כאלה בצורה יותר מוצלחת (מבחינתה).
לפעמים צריך גם לקבל את העובדה שיש דברים שילדים עדיין לא למדו... וזה לא שהם פשוט "כאלה".

והנה אחרי שנים של חזרה על הבקשה שוב ושוב (לדוגמא: "תנעלי סנדלים", אחרי 5 דקות, "איפה הסנדלים שלך?", אחרי עוד 5 , "ביקשתי לנעול סנדלים", אחרי עוד 3, "למה הסנדלים לא על הרגליים?" [אני מתחילה להתעצבן], אחרי עוד 2 דקות. "למה את עדיין יחפה? ביקשתי לנעול סנדלים? אני סופרת עד 10!" ובסוף הרבה פעמים מי שמנעיל אותה, זו אני.. וכל זה תוך כדי ביצוע כל שאר הדברים שצריך כמובן).
לאחרונה היא מתחילה לתפקד הרבה יותר טוב, מתחילה להפנים את הקשר בין הכניסה למיטה בזמן, לבין העייפות בבוקר וכל היום למחרת. אבל זה אחרי שנים שנג'סתי לה ש"אם לא תלכי לישון בזמן תהיי עייפה מחר, וזו תהיה בעיה שלך!"

נו, שויין, אולי יש משהו טוב לומר בזכות אימי הפולניה....

<אפשר לקרוא ל-תבשיל קדרה?>

> הולכת לישון. אחד ישן, שתיים ערות. נדבר אח"כ. <
מה עוד? יודעת לאחר, אבל מתבאסת מזה. גם יודעת להבריז, ולומדת לא להתבאס מזה. יש עתיד

והעובדה שאם את מאחרת את נהיית חולה!)
לא לא לא, לא זה. אלא שאם אני מגיעה מוקדם אני לא "חוטפת הלם" מהאנשים שכבר שם, אלא מתחברת למקום, ואז משהו בתוכי מתמקם, מרגיש בנוח, וכל מי שבא - ברוך הבא. אם אני מגיעה מאוחר, אז "כולם" כבר שם, רעש מהומה, אני נעשית מייד overwhelmed ומאבדת את הצפון.
במקרים כמו ביומיון, שבאתי חולה, והיה עוד עומס, התוצאה של איבוד האיזון היתה מחלה מאוד קשה.
לרוב זה סתם מערער אותי קצת.
זה לא עובדת האיחור עצמו שגורמת לזה.
כן, אני עובדת על זה (לא לאבד את הצפון כל כך מהר, לשמור על פוקוס, שלוות נפש והתחברות) אבל לא, יש בזה משהו פיזי שלי שהדרך לשפר אותו היא להבין את הצורך שלי להגיע מוקדם ומניין הוא נובע, ולדאוג לזה (במובן של: לאפשר את זה, לעשות את הדרוש כדי למנוע תקלות).
נגיד, כמו שהבנתי שאני זקוקה לחיות קרובה לאדמה. זקוקה פיזית. הגוף שלי זקוק לזה. הוא וכל אשר לו. בשביל מה לעשות שמיניות באוויר ולהכריח את עצמי לגור בקומה שלישית, כשהפתרון הוא פשוט לעבור לקומה ראשונה?
מה שאמרתי לחברתי הוא בדיוק זה:
אם לגוף שלנו יש קצב מסוים שטוב לו - הפתרון הוא לא להכריח את עצמך לחיות בקצב אחר ולמות מהתוצאות (מחלה!). הפתרון הוא לזהות את הקצב, ולדאוג לעצמנו כך שנוכל רוב הזמן (רוב הזמן. לא צריך להיות פנאטים, תמיד יהיו אילוצים שיפגעו בקצב שלנו) לחיות בהתאם לקצב שטוב לנו.
השינוי מתבטא דווקא בזה שאנחנו גם לא אומרים "אכלו לי שתו לי" ("מישהו" פגע בקצב שלי - נגיד שאני אאשים את הילדה שעיכבה אותי ולא עשתה מה שאמרתי לה, שזה הפתרון של דור הורי נגיד), אלא אנחנו אומרים: אני לוקחת אחריות. אני לומדת לזהות מה טוב לי, ואני לומדת איך לדאוג לאינטרסים שלי (בלי לפגוע באחרים) ולאפשר את זה שבכל מה שבשליטתי, אני אסדר את החיים ככה שיהיה לי טוב. זאת אחריות שלי, וזה תפקידי לדאוג לזה ולהקפיד על זה.

אבל זה אחרי שנים שנג'סתי לה ש"אם לא תלכי לישון בזמן תהיי עייפה מחר, וזו תהיה בעיה שלך!"
לא, אני לא מסכימה. לדעתי זה לא בזכות השנים שניג'סת לה. זה בגלל שהיא גדלה...
וגם הבת שלי, כשתתבגר, תלמד לתקתק את עצמה יותר. בכלל חשוב להגיד, שכשזו יוזמה שלה - תאמיני לי, היא מסוגלת להיות לבושה ומוכנה ומזומנה וארוזה והכל תוך חמש דקות! ככה שתיזהרי P-: מהביטויים האלה שמקפיצים אותנו אנשי החינוך הביתי (-; על זה שאם לא נלמד אותם הם לא ילמדו וכל זה.
חשוב לכבד אותם.
חשוב להבין שהנחתות ממני הן תמיד בעיה.
חשוב לעשות הכל כדי למנוע מצבי לחץ ולהשתדל לענות על הצרכים של כל הצדדים בצורה סבירה.
לא חוכמה להיכנס למצבי לחץ ואז להגיד "אני אלמד לשמור על הפה הגדול שלי והיא תלמד להיות מתוקתקת על ידי". צצצ
חשוב לי ללמד את הילדה שלי איך לזהות את הצרכים שלה (נגיד, להתכונן בנחת ולבהות הרבה ולא לסבול שניה אחת של זירוזים מאמא) ואיך לדאוג לעצמה. ואת יודעת מה, את הרעיון לשינוי קיבלתי גם מדברים שהיא אמרה. היא אמרה בלי שום הקשר גלוי לעין שהיא היתה רוצה לקום בשש בבוקר וככה היא יכולה להיות מוכנה בקלות. זה הפיל לי אסימון וגרם לי לחשוב: באמת, היא צודקת. היא היתה מעדיפה לקום מוקדם ולהיות מוכנה מוקדם.
אז בין היתר, ההחלטה שלי על שינוי בתפיסות שלי באה לא מעט ממנה ומהביטוי שלה לגבי מהלך דברים רצוי מבחינתה. יוצא שגם היא מדריכה אותי איך לעזור לה.

מעצבן איך בסוף את תמיד יוצאת צודקת

לא, אני לא מסכימה. לדעתי זה לא בזכות השנים שניג'סת לה. זה בגלל שהיא גדלה...
אני זוכרת מאמר של דני לסרי על הבשלה שקראתי פעם. הוא דיבר על זה שצריך לתת לילדים להבשיל בקצב שלהם, ולא להכריח אותם לעשות דברים לפני שהם מוכנים, וזה מאוד מתחבר לי למה שאמרת, שכשהילדים גדלים הם כאילו "פתאום" יודעים משהו.
אבל בניגוד אליו (ואולי אלייך) אני לא חושבת שזה בה משום מקום, סתם כי היא גדלה. זה הבשיל אצלה אחרי המון פעמים שהיא לא ישנה מספיק והיתה עייפה ואני עשיתי שיוך למשמעות (את עייפה כי לא ישנת מספיק, את בוכה כי את עייפה מדי ועוד ועוד)
והיכולת לנעול נעליים ולהתלבש בקצב סביר (גם כי צריך לצאת מהבית לא ביוזמתה), גם היא נעשתה בעקבות הנסיון, שלי יש חלק בו.

(יש לי עוד, אבל אח"כ)

_אבל בניגוד אליו (ואולי אלייך) אני לא חושבת שזה בה משום מקום, סתם כי היא גדלה. זה הבשיל אצלה אחרי המון פעמים שהיא לא ישנה מספיק והיתה עייפה ואני עשיתי שיוך למשמעות (את עייפה כי לא ישנת מספיק, את בוכה כי את עייפה מדי ועוד ועוד)
והיכולת לנעול נעליים ולהתלבש בקצב סביר (גם כי צריך לצאת מהבית לא ביוזמתה), גם היא נעשתה בעקבות הנסיון, שלי יש חלק בו._
אבל אני לא עשיתי כל כך הרבה פעמים שיוך כזה, והילדים שלי יודעים לומר "אני רוצה ללכת לישון", ואפילו "בואי ניסע הביתה".

אבל אני לא עשיתי כל כך הרבה פעמים שיוך כזה, והילדים שלי יודעים לומר "אני רוצה ללכת לישון", ואפילו "בואי ניסע הביתה".
טוב, זה שהילדים שלך גאונים כבר אמרנו. ואני בהחלט מופתעת לא מעט פעמים ממה שהם יודעים על עצמם.
ואני מבינה מדברייך שכן עשית את זה פעם או פעמיים. יש לא מעט ילדים שזה מספיק להם.
אני בהחלט חושבת שהפרטית שלי זקוקה ליותר פעמים מרוב הילדים, אבל היא כזאת, ואנחנו חיים עם זה בשלום...
ושלא תבינו לא נכון, לרוב כשאני מזכירה לה שהיא עייפה, או רעבה, או משלא יהיה, זה לא כי אני כועסת עליה, זה פשוט כי היא מגיעה למצבים כ"כ קיצוניים, שאני רואה שאני חייבת להתערב. לרוב אני אכן מעדיפה שלא, כי אני כן חושבת שהתערבות יתר גם בעניינים האלה תמנע ממנה ללמוד את עצמה, אבל במקומות שאני רואה שהיא זקוקה לעזרה, אני עוזרת.

תאמיני לי, היא מסוגלת להיות לבושה ומוכנה ומזומנה וארוזה והכל תוך חמש דקות!
אבל נראה לי שמה שקרה שם היה מעין פיזור נפש. כשאת גילית שהיא בלי נעליים, גם היא גילתה. אז איזה אסון קורה אם אני מזכירה בזמן, כי אני יודעת שיש לי ילדה אסטרונאוטית כמוני?

נכנסתי כדי לברך על הניק החדש

ומצאתי עצמי מצותתי לשיחה לא לי,
אין לי מושג מה הרקע לשיחה, וסליחה שאני מתערבת, אבל הנושא מעניין
(אנחנו לא בחינוך הביתי והפעם הראשונה, שבכלל שמעתי על אפשרות כזו היתה פה).

אבל הרי החשבון שלי פגום מיסודו: הוא אמנם מחושב בצורה מאוד נדיבה (בערך כפול זמן מהדרוש) אבל הוא לא לוקח בחשבון "זמן בהייה"
אצלי אני חושבת שהבהיה נובעת מהעייפות, ככל שאני או היא עייפות יותר, אנחנו זזות לאט יותר , ופחות מרוכזות בבוקר.
אולי אם תעירי אותה מאוחר יותר, ייחסך ממנה עניין העייפות, ומראש תהיה פחות בהייה, או שזה לא עובד כך??

מה הצורך של הבהייה הזאת בבוקר? האם זה שלב חשוב? נחוץ? יש לי אוריינטציה מאוד פרקטית, ולא "נח" לי כשכאילו "הזמן מתבזבז על שטויות", אבל אולי אני מפספסת משהו?
אני מודה שבבוקר בימים שהיא איטית יותר, ומפוזרת יותר, אני בהחלט מתקתקת אותה (לא בלחץ או בעצבים), אלא מנסה למקד אותה כל פעם בדבר אחד בלבד (שיניים, בגדים, נעליים, מיטה, תיק). בדר"כ אני גם מדברת איתה תוך כדי, על מה שהיא חלמה, על מה שנעשה היום, וזה עוזר לה להיות במיקוד, ובעיניינים.

מה רע בלתקתק? זה לא עוזר להם? עוזר להם לתפוס את מימד הזמן? שואלת באמת כדי להבין.

טוב, זה שהילדים שלך גאונים כבר אמרנו
אה, זה אני לא אמרתי.
דווקא תמיד נראה לי שהם לא מקדימים את בני גילם בנושאים כאלה.

מצותתי לשיחה לא לי,
נראה לך? אם היא היתה פרטית, היא היתה מתבצעת במדיה פרטית
> בשם בשמת ומיכל <

מה רע בלתקתק? זה לא עוזר להם? עוזר להם לתפוס את מימד הזמן? שואלת באמת כדי להבין.
גם אני!
ורוח תארה בדיוק את רוח ה"תקתוק" אצלנו בבית. אני פשוט עוזרת לה להשאר במיקוד כל הזמן. פחות בלהזכיר מה עוד יש לעשות, יותר בלמקד אותה על המשימה הנוכחית, עד שהיא מסתיימת ואז לעבוד למשימה הבאה.

_טוב, זה שהילדים שלך גאונים כבר אמרנו
אה, זה אני לא אמרתי._
ווודאי שלא. זה אני אמרתי! הם כאלה מתוקים! שלושתם! ודווקא ב'הכרות עצמית' הם מקדימים את בני גילם (לדעתי הבלתי מלומדת)

קודם כל מה פתאום נעלבתי? (אני לא פולנייה, אני לא פולנייה, אני לא פולנייה...) סתם לא הייתי באינטרנט... חברתי הטובה ילדה, הוזמנתי למסעדה (היה רומנטי והאוכל אלוהי), לא היה לי זמן לאינטרנט. טוב, רגע, תיכף אקרא את כל המגילות שנכתבו בינתיים...

ואני עשיתי שיוך למשמעות
טוב, אני מסכימה. סתם הייתי קיצונית קודם. היא לא רק הבשילה, אלא גם הקשיבה לך והשתכנעה במידה מסוימת. אבל לדעתי זה לא מה שגרם לה בסוף לפעול בהתאם.

אולי אם תעירי אותה מאוחר יותר, ייחסך ממנה עניין העייפות, ומראש תהיה פחות בהייה, או שזה לא עובד כך??
כל הסיפור התחיל מהטעות הראשונה: שהערתי אותה מאוחר כדי שתהיה פחות עייפה, בחישוב שיש לה מספיק זמן להתלבש. וגם אני עושה את זה בשלבים ממוקדים כמו שאת מתארת. מאוד פשוט אצלה: שמלה (עוד במיטה), פיפי, לרחוץ ידיים עם הפנים (2 דקות באמבטיה וזה אוטומטי), גרביים-נעליים, ארוחת בוקר, לצחצח שיניים (ואני צריכה לסרק ולעשות צמה).
אבל היינו צריכים להגיע לאיזשהו מקום, ולכן היא נאלצה לקום מוקדם יותר ממה שהיא היתה מעדיפה, ובאמת היתה עייפה.

יש לי אוריינטציה מאוד פרקטית, ולא "נח" לי כשכאילו "הזמן מתבזבז על שטויות", אבל אולי אני מפספסת משהו?
גם אני כמוך. ולכן כל כך קשה לי שהבת שלי היא פשוט מזן אחר.
מה שאני לומדת (בחינוך ביתי - והאמת אולי צריך לפתוח על זה דף חדש, כי זה נושא של עמידה בזמנים בחינוך הביתי, או משהו כזה) הוא להתאים את עצמי יותר לצרכים ולאופי של בתי. זה בניגוד לדרך שאני גדלתי, שבה ההורים פשוט קבעו והילדים היו אמורים "לעשות מה שאומרים להם ומייד", ואחרת ...

מה רע בלתקתק? זה לא עוזר להם? עוזר להם לתפוס את מימד הזמן?
לא, זה לא עוזר להם.
אבל תלוי למה את קוראת "לתקתק".
אני קוראת "לתקתק" רק למצב שבו אני מזרזת כל הזמן ומתעצבנת. נו נו נו! תזוזי כבר! כמה זמן לוקח לך... כמה פעמים אמרתי לך... וכל הזבל הזה שיוצא לי מהפה, וכל הלחץ "מהר כבר" ו"אנחנו מאחרים".
אני לא קוראת "לתקתק" למצב שבו אנחנו קמים ומתכוננים בנחת, כשאני אמנם ממקדת אותה, אבל בלי לחץ, בלי להאיץ או לזרז או לנדנד או להתעצבן, ובלי להגיד כל דבר יותר מפעם אחת.

אבל לדעתי זה לא מה שגרם לה בסוף לפעול בהתאם.
אז מה כן? (שואלת ברצינות)

אבל תלוי למה את קוראת "לתקתק".
כנראה לא למה שאת מתכוונת. אצלי לתקתק זה לא ללחוץ. מה שאת מתארת זה להלחיץ. תיקתוק זה משהו נינוח, אבל מאוד קצבי, תיק-תק-תיק-תק, כמו שעון... דווקא כשאני עסוקה בשלי (כי צריך גם להכין ארוחת בוקר וגם סנדוויצ'ים וגם וגם,) אני שוכחת לתקתק, ואז בסוף מה שקורה הוא שאני אכן מלחיצה וכל הזבל הזה שיוצא לי מהפה
זה כן דורש (לפעמים) להגיד משהו יותר מפעם אחת. אבל בעיקר לשים לב, שאם יש לה (לדוגמא) חמש דקות לצחצח שיניים, אז אני אומרת לה את זה כשהיא מתחילה ומזכירה לה לפחות פעם אחת באמצע כמה זמן נשאר לה, ואם היא לא סיימה בזמן, להזכיר לה שהיא צריכה לסיים, ולפעמים אני מוסיפה "תזדרזי בבקשה".
אני עדיין לא מצפה ממנה לזכור כשהיא קמה את כל מה שעומד לפניה, ולפי סדר מסויים, אני אומרת לה את זה כשהיא קמה, אבל לא מצפה ממנה לזכור, וכשהיא מסיימת משהו, אני מבקשת לעבור לדבר הבא.

אבל זה ממש לא משנה לי הסדר, ופה אני זורמת איתה, סדר הפעולות יכול להיות שונה בכל בוקר, לפי המצב-רוח. נראה לי שזה מקל עליה, זה משאיר לה "אזור" מסויים שהוא בשליטה שלה.
אז אולי לנסות, במקום:
מאוד פשוט אצלה: שמלה (עוד במיטה), פיפי, לרחוץ ידיים עם הפנים (2 דקות באמבטיה וזה אוטומטי), גרביים-נעליים, ארוחת בוקר, לצחצח שיניים (ואני צריכה לסרק ולעשות צמה).
לבדוק באיזה סדר היא מעדיפה לעשות את הדברים, אולי שיתוף הפעולה יעשה יותר בשמחה.

היא לא רק הבשילה, אלא גם הקשיבה לך והשתכנעה במידה מסוימת.
היום היה מקרה טיפוסי שגורם לי (בדר"כ) להאמין שאם אני לא אעזור לה, היא תביא את עצמה למקומות מאוד לא טובים (לה)
אחרי לילה קצר מדי, הלכנו בצהריים לבריכה, אח"כ הלכנו לאכול צהריים אצל הורי, אח"כ נחנו קצת ואנחנו עלינו לבית קברות.
בזמן שנחנו (קפה, עוגה, סתם רביצה), תאיר ראתה טלוויזיה, כשרצינו ללכת היא ביקשה לחזור לבריכה, אמרנו לה שהיא יכולה ללכת עם סבתא. היא התחילה "לזרוק את עצמה" על הרצפה ולבכות. הצענו לה שאולי היא עייפה ותלך לישון וכשנחזור נלך לבריכה, זה גרם לה להגיב כמו ילד בן שנתיים שאומרים לו לא (בת 8.5!!!).
לא וויתרנו והשארנו אותה שם בתקווה שתישן קצת, כשחזרנו מצאנו ילדה עם עיגולים שחורים מסביב לעניינם שכיסו את כל הפנים, שיכורה מעייפות, ומסרבת להכנס למיטה. תגידו אתם - זה נראה לכם בריא? אנחנו לא צריכים להגיד כלום?

והאמת אולי צריך לפתוח על זה דף חדש, כי זה נושא של עמידה בזמנים בחינוך הביתי, או משהו כזה
מסכימה - תציעו שמות...

לבדוק באיזה סדר היא מעדיפה לעשות את הדברים, אולי שיתוף הפעולה יעשה יותר בשמחה.
הסדר הוא הסדר שהיא בוחרת. אני סתם רשמתי מה צריך. בכל אופן, ללא ספק מצחצחים שיניים אחרי האוכל... וגם מסתרקים אחרי שמתלבשים... זה כמובן בגלל ההיגיון שבעניין.

לא וויתרנו והשארנו אותה שם בתקווה שתישן קצת
נו, באמת D-: בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שתרגיל כזה יצליח... אני הייתי מזהירה אותך מראש שהיא תבלה את הזמן בעיקר בצער רב וברחמים עצמיים גדולים...

תגידו אתם - זה נראה לכם בריא? אנחנו לא צריכים להגיד כלום?
לא יעזור להגיד. זה מצב שבו צריך ההיפך מ"פקודות" או "הטפת מוסר" או "הנחיות" או כל דבר אחר שמרגיש לה כאילו מקפחים אותה וגוזלים ממנה משהו מאוד רצוי. המצב כזה: הילדה עייפה מדי. זו היתה האחריות שלנו לדאוג לשעות השינה שלה אתמול, ואנחנו פישלנו, ופישלנו שוב בבוקר, כשבמקום לתת לה לישון עד שהיא תתעורר גם הערנו אותה מוקדם מדי.
אז או שמוותרים על בית הקברות, ונשארים איתה והולכים איתה לנוח ביחד, מתפנקים והולכים אחר כך לבריכה, או - מה זה הצענו שתלך עם סבתא? לבריכה? כאן לא ברור לי מה היתה ההצעה, אבל במצב כל כך עלוב ועייף, הייתי שוקלת גם ללכת איתה שוב לבריכה, לזמן קצר, ואחרי זה ישר הביתה ומוקדם למיטה.
בקיצור - במצב כזה הייתי משנה תוכניות ומשקיעה "תשומי" בילדה, ודואגת שתלך לישון מוקדם (יחד איתי, במקרה שלנו, כי אצלנו במשפחה היא לא אוהבת ללכת לישון רק היא), אבל לא הייתי מנסה "להכריח" אותה לנוח באמצע היום בניגוד לרצונה (כלומר, אם זה לא בא כהצעה ממנה).

היום יישמתי את הלקחים.
קמתי מוקדם, "התרחצתי התלבשתי" הכנתי ארוחת בוקר הכנתי סנדוויצ'ים גמרתי להכין את התיק (מה שצריך רק בבוקר) - והתחלתי להעיר אותה הרבה זמן מראש, וגם כשרק התחלתי להכין לה את האוכל שלה. אז היה מספיק זמן לנדנד לה לקום והיא הגיעה בזמן לשולחן. אכלנו בנחת, כשאני מזכירה לה מדי פעם "עוד ביס" (-; , וכולנו היינו מוכנים בזמן כל כך טוב שאפילו הספקנו לעבור דרך הערוגה שלנו (סיבוב גדול) ולהשקות אותה. וגם הגענו ראשונים למפגש, ובדיוק בזמן.
בקיצור, השיטה עבדה. היום התחיל ברגל ימין. וגם היא לא היתה בשום המתנה כי היא פשוט מצאה לעצמה במה לשחק וכו' ברגעים שבין לבין.
אז אמנם "הערתי" אותה בין שבע לעשר פעמים (קומי, לקום, בואי לאכול...), כי לא הספיק להגיד פעם אחת ודי, אבל בלי לחץ.

ובאמת יש בינינו הבדל בשימוש בפועל "לתקתק". היא תמיד דורשת כיוונון עדין: בואי לאכול, עכשיו חביתה (היא בוכה באוויר, המזלג באוויר, צריך להזכיר לה שאוכלים עכשיו, ומה אוכלים...), פיפי, ויטמינים, בואי אני אסרק אותך... ככה, כל פעם אני מזכירה את השלב הבא. נדירים הימים שהיא קמה ועושה הכל ועומדת מוכנה (נדירים אבל יש).

זו היתה האחריות שלנו לדאוג לשעות השינה שלה אתמול, ואנחנו פישלנו, ופישלנו שוב בבוקר, כשבמקום לתת לה לישון עד שהיא תתעורר גם הערנו אותה מוקדם מדי.
טוב, בזה שהיא הלכה לישון בחצות - אנחנו אשמים - חגגנו יומולדת לאבא שלה. אבל בבוקר אני כמעט לעולם לא מעירה אותה, בטח שלא בשבת, היא קמה מתי שהיא קמה, ו8 שעות בלילה לא מספיק בשבילה.
אז או שמוותרים על בית הקברות,
אי אפשר, צריך להשקות את הדשא, ואין מישהו אחר שיעשה את זה. הבטחנו לה שאם היא תישן ויהיה לה כוח כשנחזור - נלך לבריכה. (האמת? פחדתי שהיא תטבע מרוב עייפות...)
שתלך עם סבתא? לבריכה?
זו הבריכה של סבתא (בקיבוץ) ובמילא חייבים לגרור אותה (את הסבתא) כי אסור לבוא ללא מארחים. וזו סבתא מאוד חמה ואוהבת והיא חלק מהותי מהחיים של הילדה הזאת. וזה לא שאנחנו נכנסים למים איתה (קר מדי!) היא משחקת שם עם בני גילה ורק צריכה מבוגר שמשגיח. זו היתה הצעה למקרה שהיא לא רוצה לחכות לנו שנחזור. אבל היא בכל זאת חיכתה, וחיכתה ערה (במקום להתפנק עם סבתא במיטה, שהיתה מתפנקת איתה בשמחה) ונראתה זוועה כשחזרנו...

זו הבריכה של סבתא (בקיבוץ) ובמילא חייבים לגרור אותה (את הסבתא) כי אסור לבוא ללא מארחים. וזו סבתא מאוד חמה ואוהבת והיא חלק מהותי מהחיים של הילדה הזאת. וזה לא שאנחנו נכנסים למים איתה (קר מדי!) היא משחקת שם עם בני גילה ורק צריכה מבוגר שמשגיח. זו היתה הצעה למקרה שהיא לא רוצה לחכות לנו שנחזור
לא כל כך הבנתי (נראה לי שענית לי בפולנית. אני שאלתי בעברית (-; ). את מתכוונת שהיא כן יכלה ללכת לבריכה עם סבתא אבל רצתה שגם אתם תבואו ואתם לא יכולתם? בלי קשר לעייפות?

אני עדיין לא מצפה ממנה לזכור כשהיא קמה את כל מה שעומד לפניה, ולפי סדר מסויים, אני אומרת לה את זה כשהיא קמה, אבל לא מצפה ממנה לזכור, וכשהיא מסיימת משהו, אני מבקשת לעבור לדבר הבא.

מענין.
הבוקר אצלינו זה הדבר הכי נמרח בעולם, כי אני כזותי (ואבאו "מתקתק" אותי).
אבל אני משווה לערב. לפני השינה יש להם רשימה של דברים לעשות (ללבוש פיג'מה - זה משהו שלי לא אכפת, והם נורא רוצים לאחרונה, לצחצח שיניים - זה משהו שאני מסוגלת לחפף מול ילד עייף, והם פתאום נורא אוהבים שאנחנו עושים להם, לגעת בתקרה - זה טכס שנהיה עם אבא כשהוא היה צריך להצליח שלא ירדמו-על-המקום מכל מיני סיבות, ולעשות פיפי - שלמרבה האבסורד נראה כאילו אנחנו בעלי האינטרס). כשהם אומרים שהם רוצים לישון, אנחנו (יוזמה של אבא. נדמה לי שגם זה היה כדי שלא ירדמו במקום, אלא יצליחו להגיע גם לפיפי) עוברים על רשימת מה שיש לעשות, (לפעמים בתוספת "להוריד נעליים", וגם לינוק ו/או סיפור), והם באמת בוחרים את הסדר.
נדמה לי שהם כן מסוגלים ולפעמים ממש אחראים לעבור מדבר לדבר, עם ליווי (כי עייפים).
להשוואה - בת השנה וחצי משתתפת בטכס הלגעת בתקרה, אבל לא הולכת לישון אתם, ואין לה שום שום שגרה של לפני השינה.

מוזר בעיני שבנות השמונה נמצאות במקום דומה. (מצד שני - אולי זה ההבדל בין בוקר וערב?)

אוי. יצא לא יפה מצידי.
אני לא מוחקת כי כבר כתבתי כל כך ארוך.

את מתארת רשימת "שיגרת ערב" (ומיכל ואני: "שיגרת בוקר") ממש לפי פליי ליידי.
לא רק בנות שבי ושמונה זקוקות לזה.
גם בנות 43... P-:

(מרחנית בקרים וערבים שכמוני).

כן יכלה ללכת לבריכה עם סבתא אבל רצתה שגם אתם תבואו ואתם לא יכולתם? בלי קשר לעייפות?
היא לא צריכה אף אחד בבריכה, יש לה שם חברים בני גילה. היא צריכה מישהו שיקח אותה לשם, כי אסור לה לבוא לבד.
הנוכחות שלנו לא ממש משנה לה, היא עסוקה בשלה. ואין לה ולא היתה לה מעולם בעיה לקחת את סבתא בתור המבוגר המשגיח.
והיא לא ביקשה שנבוא גם. היא פשוט נמרחה על הרצפה ו"אל תלכו" בטון מתבכיין... אז אמרנו שנלך לקצר ומיד נחזור ונלך לבריכה - אבל גם זה לא טוב לה, ואז קלטנו שהיא פשוט קרועה מעייפות וכל דבר הוא סיבה לבכי... והיא לא באמת יודעת מה היא רוצה (היו עוד כמה הצעות, אני כבר לא זוכרת).
הרבה פעמים במצבים כאלה היא באמת רוצה שנשכב איתה במיטה כשאני יכולה אני עושה את זה, לא תמיד זה אפשרי.

כשאני יכולה אני עושה את זה, לא תמיד זה אפשרי
נכון. וזה כל כך קשה כשאנחנו חושבות שהם כבר גדולים ואפשר "לצפות מהם להתנהג כמו בן אדם" ופתאום מתברר שיש לנו בסך הכל ילדה קטנה... זה לא לינארי, וצריך לחבק ולנשק ולתת הרבה תשומי לתחזוקה שוטפת

דף _למחיקה נכון?

את צוחקת? 0-:
למה?
קראתי עכשיו את כולו והאמת שיש לי היום המון מה להוסיף. המון הפקת לקחים, המון הסברים שחסרים פה.
במיוחד שאני מגיעה לסיורים הלימודיים בחינוך הביתי ורואה שוב ושוב אמהות שקשה להן לעמוד בזמנים בחינוך הביתי, ומרגישה שצריך לדבר על זה, שצריך עזרה, שכאילו אם אין איום כמו בבית ספר, שאם תאחר מישהו יקבל עונש - אז פתאום הכל מתבלגן.

אני תמיד אשמח לשמוע עוד על עמידה בזמנים, בחינוך ביתי ובכלל. והבעיה אצלנו היא שלי, לא של אף אחד אחר מבני הבית.
(כן, שמעתי, אתכן, מקהלת המעודדות ששולחות אותי ל פליי ליידי. מצטערת, נראה לי שבמקרה שלי זה דורש אימון אישי אצל הזבובה, לכל הפחות).

דוגמה למשהו ממש קטן שעלינו עליו אתמול במפגש -
רקע: פעם בשבוע עלינו לדייק בשעה מוקדמת יחסית (חוג), כשאיתנו אוכל מבושל (סטנדרט שלא מתחשק לוותר עליו) לארוחת צהריים.
דיברתי עם אחת האמהות, והסתבר שאצלי כל הילידם משתתפים בהתארגנות, ואצלה - כמעט הכל עליה.
אז גם עם זה שהילדים שלי משתתפים, קשה לי לדייק. אבל אילו הייתי צריכה גם לעשות כל מה שהילידם עושים, זה היה לוקח לי לפחות עוד שעה (ע"ח דיוק או ע"ח שינה).
אני שם, אני אחראית, ואני נותנת להם משימות ממוקדות (כלי אוכל, מים, לשים משהו באוטו, בגדי החלפה לקטן בתיק שלי וכו' וכו')

אצלנו, עכשיו שהגדולה הולכת למסגרת, הקטע הקשה הוא לקום כדי לתת לה משהו לאכול בבוקר ולהכין לה סנדוויצ'ים. כשאבא נמצא ויכול לקום מוקדם אין בעיה, אבל כשאני צריכה זה גומר אותי.
יום אחד הילדה הציעה שאחתוך לה פרוסות בלילה והיא תכין לעצמה את הסנדוויצ'ים בבוקר. מתוך רגשי אשם (שאני מזניחה את הילדה ולא קמה בשבילה בבוקר) עטפתי לה את הפרוסות במפית נייר שציירתי עליה לב וכתבתי לה "ל[השם שלה] באהבה מאמא ואבא". בבוקר היא התרגשה כל כך! וכמובן הכינה לעצמה את הסנדוויצ'ים בשמחה. וגם הסבירה לי שהיא אוהבת להיות עצמאית ולהכין לבד.

קראתי עכשיו את כולו והאמת שיש לי היום המון מה להוסיף. המון הפקת לקחים, המון הסברים שחסרים פה.
אז קדימה, אני אשמח לשמוע! אנחנו אמנם עומדים בד"כ בזמנים, אבל הרבה פעמים זה דורש הלחצה ועצבים בבוקר. אני שונאת את זה. אני מבטיחה לעצמי כל יום שאני לא נגררת יותר לעצבים האלה, וכל פעם מחדש מצליחה להתעצבן... הילדים לא זזים, הם נמרחים כאילו בכוונה, צריך להגיד להם כל דבר 7 פעמים... משהו שלפעמים עובד אצלנו - אני עושה טבלה, ומפנה אותם אליה במקום להזכיר מיליון פעם לצחצח ולאכול ולהתלבש. בטבלה רשומים למעלה כל השמות של בני המשפחה, ובצד המשימות להבוקר: צחצוח, סירוק, הלבשה, הנעלה, בקבוק מים, וכד'. כל מי שמסיים משהו הולך ומסמן וי בטבלה. ואני מסמנת גם בעצמי

אני חושבת שמי שיש לה ילד מתחת גיל 5 יכולה לשכוח לגמרי מהמשימה הזאת של לתקתק בזמנים.
מי שיש לה ילד נוסף על הילד בן פחות מ5 -יכולה להיות גאה בעצמה על כך שלא שכחה את אחד הילדים בסופר ולתת לעצמה צל"ש.

אנחנו מציבות לעצמנו רף בלתי אפשרי: להניק לפי דרישת התינוק,לפשפשו,להכין אוכל בריא וטרי ולסחוב אותו לאוטו,לדבר בסבלנות ואדיבות ולפתור בעיות ומשברים(אמא איפה הקפוצ'ון ואיפה הנעלי ספורט?) ועוד להגיע בזמן לאיזה סיור מאורגן /הופעה במרחק של למעלה משעה ממקום המגורים.

אמא שכל היום עסוקה בלהשגיח ולטפח את הצאצא הצעיר לא יכולה להכין בערב .זה לא כמו שאומרים לתלמידים להכין את התיק והבגדים לבוקר. בערב האמא שפוכה .

עמידה בלו"ז זו דרישה אנרגטית עצומה ממי שיש לה תינוקות.

ילדים גדולים זה כבר עינין אחר.
(ומה זה גדול- נו, כל אחד יודע מה הוא חושב על הילדים שלו ואני לא אסתבך במספרים)
אם ילד יודע מראש שיש אירוע/טיול/סיור/שיעור/חוג והוא הביע את רצונו לקחת חלק-הוא יכול להתאמץ ולגרום לכך שלפחות את תפקידו בכוח הוא עושה.קם,מתלבש, מצחצח,אוכל שותה ומצטייד.
לשם כך טוב שהילדים יראו/יכנו טבלת חוגים,לוח שנה .יתרונות הקריאה והכתיבה..

בתור ילדה הכנתי לעצמי סנביצ'ים.
היום אני טובעת במג'דרות אורגניות וסלטים .קיטרינג ב'קטנה'.
ולכן טוב שהדף הזה קיים-כל הזמן לשים לב מתי הילדים מוכנים לקחת פיקוד על עוד משהו.ללמוד לתכנן,להתארגן וגם לאלתר ולשנות תוכניות.

ילד שלא ברור לו בכלל למה לקום מהמיטה, למה להתרוצץ לכל מני סיורים שבמילא לא מענינים אותו בחברה שלא עושה לו חשק,למה אמא לא יושבת ומחבקת אותו ונמרחת איתו כל הבוקר- בבקשה - זה נושא טוב לשיחה.אבל לא בבוקר.
ֿ|H|ֿֿֿֿבבוקר טוב כולם קמים בידיעה שהם הולכים לקראת יום טוב,ברור להם מה עליהם לעשות ואיך לתמוך בהורים שמפעילים את כל המכונה הזאת .

לד שלא ברור לו בכלל למה לקום מהמיטה, למה להתרוצץ לכל מני סיורים שבמילא לא מענינים אותו בחברה שלא עושה לו חשק,למה אמא לא יושבת ומחבקת אותו ונמרחת איתו כל הבוקר
ומה עושים אם ילד אחד הוא כזה שרוצה להתמרח ולהשאר בבית, אבל ילד אחר (או שניים, או שלושה...) מאוד מאוד רוצים לצאת? או אם אמא בעצמה ממש ממש רוצה לצאת? צריך למצוא את עמק השווה, איכשהוא. ולא תמיד כולם יהיו מרוצים בדיוק באותו הזמן ומאותה התכנית. לא תמיד יש עוד הורה/סבתא/אפשרות כלכלית לבייביסיטר בשביל להשאר עם הילד שרוצה להשאר, וכמובן שהוא רוצה להשאר דווקא עם ההורה שיוצא... זה כל כך מורכב!

מורכב ועוד איזה .
אני יש לי 2 ולך 4 ואין לי אומץ להתמודד עם מה שאת מתמודדת.

מה שאני אומרת(אם בכלל יש לי זכות דיבור,)זה שלא צריך לאפשר לכל המורכבות הזו לזרוח בשמי הבוקר.
זה שמישהו רוצה להתחבק במיטה -בסדר,
זה שרוצה לנסוע-יופי,
זה שרוצה לאכול את כל העולם-בתאבון,(מיליון חוגים ואטרקציות) -בלי שיתקע בגרון!
זה שרוצה לא להיות באוברדרפט-גם זה נכון.ועוד איך.
אמא שקצת קשה לה עכשיו-זה מה שיש.לא צריך להתווכח עם המציאות-כבר ביירון אמרה.

להניח הכל על השולחן,לדסקס בנחת.
אם אין למשפחה זמן לעשות שיחה כזו- זה סימן שבראש סדר העדיפיות לא צריך להיות העינין של עמידה בלו"ז, אלא ישיבה ותיקשורת ביחד.

ארנינה קשתן נתנה טיפ ענקי- לילדים הכי חשוב ששמענו אותם.שנתנו להם לבטא את הכל.לפעמים לא ממש חשוב להגשים את כל השאיפות. העיקר שמישהו בעולם ידע .
למשל, עלה על דעתי מצב לילדה שחשוב לה להתחבק עם אמא ולהתמרח בבוקר שבו מתוכנן אירגון זריז וטיול מסע כומתה וקניות בקצה.(למה לא?)-אולי מה שאפשר לעשות זה קודם כל לשקף את הרצון.
אני אפילו הייתי נוטה לשבח ולהלל את התוכנית הגאונית שכבר אני רואה איך היא מוסיפה לי עונג רב לחיים ולקחת את זה למקום שמתאים.
וכאן צריך הרבה יצירתיות(והאמת-קצת):
תראי, יש לי רעיון: אני מעירה אותך בדיוק ב0830 , אני מזדחלת אליך מתחת לשמיכה ונתחבק לנו וקוצי פוצי (בכל משפחה קוראים לזה אחרת)וניתן 7 נשיקות בוקר טוב.אחר כך את מתמתחת והופ הופ את מצחצחת שיניים.גם יש לנו זמן כשנגיע,נעשה אחת לשניה מסאז בכתפיים.
תשימי לב, נשים את השעון מעורר בפלאפון שלי על 1300- אם יצלצל ועדין לא היה מסאז' , נקבל תזכורת.

אני חושבת שיש תקופות שבהן כל אחד זקוק לקצת שקט,להשאר בבית ולעשות-פוס.זה יפה שילדים בח"ב קולטים שזה בכלל אפציה.אני משוגעת עליהם.(משוחדת)
אולי אפשר להתבונן בלו"ז של הילד הזה ושהוא יראה בעצמו : אומנם להגרר לאיזה סיור בגלל אחיו ,הוא יצטרך להגרר, אבל יש לו 3 ימים שבהם הוא יכול לרבוץ בבטלה כמעט מוחלטת לפני ועוד יום להתאוששות לפני איזה חוג שחיה (,או מה שזה לא יהיה.)

ואם חייבים ללכת לאן שהוא וצריך להתאושש ממחלת חום-להעזר באמהות של הקטנים שאפשר להניח לידן עוד מחצלת עם ילד בוגר ,מים ומגזין .עזרת הקהילה.
אמהות של ילדים גדולים יכולות להזכר איך מחזיקים תינוק ואם הוא יפלוט להן על החולצה הן ירגישו את עצמן אלופות הליגה.

ואם לאמא אין כוח-
לא חייב שיהיה לה.במיוחד לא להאבק עם כל העולם .ועל אחת כמה וכמה -מאבקים בתוך הבית פנימה.
ילדים יכולים להבין שעל כל מקרה שבו הם חרגו מההוראות והכללים הביתיים יש מחיר.
אין לנו כל כך הרבה כללים ומה שאנחנו מבקשים הוא די צנוע ומתחשב .אבל אם עושים לי דווקא,
או שמתעלמים מדברים שביקשתי בצורה מפורשת- יש לזה מחיר.
אני משלמת מחיר , אז גם אתם.

אני מודעת לכך שהרבה נכתב באתר הזה והאיר את עיני לראות כמה שאפשר להתגמש, לאפשר ולא לדפוק את הראש בקיר.ובכל זאת-משיתוף פעולה ,התחשבות ותיאום אני מרגישה שיש עליה במצב האנרגטי שלי .הדברים האלה לא סותרים,הם יכולים לדור יחד וזה עדיף.
אני רק שמה את :שיתוף פעולה ,התחשבות ותיאום בראש רשימת הערכים שלי.ההתגמשות היא אמצעי ולא המטרה.והיעדים צריכים להיות ברורים מאוד קודם כל לאמא .אם לאמא לא ממש חשוב להגיע למקום כלשהו ,רוב הסיכויים שהכל יתברבר.והבעיה היא בכלל לא הלו"ז ובטח לא הילדים.

עינין אחר הוא לפגוש אמהות שפשוט אין להן את הארגיה הזו בדרך כלל.הן פשוט לא נמצאות במקום שבו הח"ב מקבל את האנרגיה שהוא יכול לקבל.
אני לא מנסה לשכנע אנשים להיות ח"ב או לא להיות.
גם בבית ספר מושקעת אנרגיה רבה בכל תלמיד(או מטעם משרד החינוך או פרטי).ברור שאם מושקע הרבה - התלמיד,בסבירות מסויימת ,יהנה,לפחות יהיה עסוק במבנה נעים,ציוד בשפע,טיולים ופעיליות.
ומה ילד שלאמא שלו אין אליו אנרגיה באופן כרוני- יוצא קרח מכאן ומכאן.

(לאילה היה כמה דברים להגיד -למה? ,פרס למנחשים)

עלה על דעתי מצב לילדה שחשוב לה להתחבק עם אמא ולהתמרח בבוקר שבו מתוכנן אירגון זריז וטיול מסע כומתה וקניות בקצה
בדיוק אחד הדברים שרציתי לספר שלמדתי.

היום, ברור לי יותר מאשר כשכתבתי בעבר בדף הזה, כמה חשוב להכיר את הטבע של הילד, בצורה מלאה.

הטבע של הילדה שלי הוא לבהות, לאט, להתמרח.
יש לה אמא תקתקנית. זה ממש קשה לילדה כזאת.
הטבע של הילד שלי אחר. זה, קם מהמיטה בבוקר בשניה, כבר הוא על הרגליים, תוך 3 דקות הוא לבוש ונעול וכולו מכוון למה שהוא רוצה. המוח שלו מייד עירני. זוכר את מה שהלך לישון איתו.

עם הילדה, לגמרי ברור שאני צריכה להתעורר מספיק זמן קודם כדי שאני אהיה מפוקסת -
ואז להעיר אותה מספיק קודם, כדי שיהיה לה זמן לבהות. יותר חשוב לאחת כמוה זמן להתמרח מאשר זמן שינה.
ואז להעיר אותה בפינוקים.
או כוס קקאו למיטה (משהו נדיר). או קערת תותים למיטה. או כוס מים. וחיבוק, ופינוק, וליטוף, והמון זמן לעמוד ולחבק. ורק אז היא התמלאה מספיק כוחות להתחיל את הבוקר.
להכיר בטבע שלה, להשלים איתו, לקבל אותו, ולעבוד עם מה שיש.
לעולם לא להתנגד למה שהיא. או למה שהוא. (קל להגיד...)

והכי הכי חשוב:
אמא מפוקסת - ילדים מפוקסים. וזה המילכוד 22 פה. כי כשאמא איבדה את כל הכוחות שלה, לא הילדים יכולים להרים אותה.

(אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה...)

שליחה על ידי רחל* » 18 אפריל 2011, 12:42

או כוס קקאו למיטה
לא קשור לדף אבל מעניין אותי איך את מכינה?

כוס קקאו:
(סייג: זה משהו נדיר. כמה פעמים בשנה. לא נחשב בעיני למאכל בריא...)
בסיר קטן מחממת 2/3 כוס חלב אורגני. מודדת פעמיים אם זה לשני ילדים.
בכוס שמה שתי כפיות די שטוחות של סוכר קנים אורגני, ובערך שליש כפית אבקת קקאו אורגנית (אני קונה של "השדה". יש לה ריח וטעם שוקולדי מעלף).
מערבבת טוב טוב את הסוכר והקקאו, שייווצרו כמה שפחות גושים.
לא נותנת לחלב לרתוח. כשמתחילים לשמוע רחשושים מהסיר, ובהיקף של החלב, ממש במפגש של החלב עם הסיר, מתחילים לראות בועיות זעירות, מכבה.
מוזגת כמות קטנטנה של חלב חם לתערובת הסוכר והקקאו ומערבבת היטב, מועכת את הגושים הקטנים.
אחר כך מוסיפה את שארית החלב ומערבבת היטב.
בסוף קצת חלב קר לפי הטעם (של הילד).

יש עוד טריק ממסעדות, טוב במיוחד למי שאוהבים קקאו קר: את התערובת ממיסים ומערבבים עם קצת מים רותחים, ואז מוסיפים חלב קר וזהו.

(אין בבית סוכר לבן, והפסקתי להשתמש באבקת קקאו "רגילה" כי גיליתי שיש שם כימיקלים שלא רשומים על האריזה).

אצלינו אוהבים קקאו עם שליש כוס מים ורבע כוס חלב. זה יותר מדגיש את הטעם של הקקאו.