על ההקרבה ועל החלופה

[אנונימי]

על ההקרבה ועל החלופה
מאת: לאה נחימוב
(דף עלון, מתוך באופן 37)
ההחלטה להוציא את ילדינו ממסגרת בית הספר לא היתה קלה. עברנו חודשים ארוכים, מייסרים מאד, הן לנו והן לילדים.
ככל הורה הנתקל בבעיות, ניסינו ללכת עם המערכת - לטפל, לדבר, להפגש, להתייעץ, לנסות שיטה זו ושיטה אחרת.
בשלב כלשהו הבנתי שבמסגרת הקיימת, טובה ומתחשבת ככל שתהיה, לא אמצא את הישועה. כששוחחנו בינינו, החלטנו בשלב ראשון לבדוק אפשרויות אחרות תוך שהיה ברור שגדי לא יוכל להיות שותף להסעות על בסיס קבוע ולכן הנטל הזה מוטל עלי. ואיזה נטל - עוד לפני שמדברים על מה הכי מתאים, כבר ברור שאני צריכה להקדיש את כל הבוקר להסעות - שעה לירושלים, שעה ויותר לתל-אביב, ולא בטוח ששניהם יכולים ללמוד באותו מקום - הצרכים שלהם שונים לגמרי.
יהל היה משתלב להפליא בבי"ס פתוח (התפעלתי מאד מזה ברחובות, אבל אין מקום). ואביתר? הוא צריך מקום יותר מובנה, עם דגש על התנסות אינטלקטואלית (יש - אבל ביפו).
איך אתמרן בין בתי ספר שונים, אולי בין ערים שונות?
והכי מציקה השאלה שאין לה תשובה מוחלטת - איך הילדים יסתדרו? האם באמת הבעיה היא במסגרת? ומה אם נגלה שבעיות חברתיות, כמו גם קשיים בתחומי לימוד שונים, הם דברים שהולכים איתנו ולא נשארים מאחור? ומה (כמה מאיים!) אם הם, אנשי המקצוע, צודקים?
היום, עם הנסיון והאמון בהם ובנו, אני יכולה לחייך לעצמי, אני יודעת בודאות שהבית נתן את הפתרון הנכון, אבל אז? ההחלטה היתה ממש מפחידה.
ככל שחלף הזמן, ביה"ס המשיך ללחוץ (וכבר היו משפטי גישוש כמו "לריטלין יש שם רע, אבל יש ילדים שהוא מציל אותם"), והילדים דעכו לנגד עיני. הם היו יוצאים בבוקר להסעה, ואני נהגתי ללוות אותם עד שהם עלו כדי להבטיח שלפחות ההתחלה תהיה שקטה.
היו ימים שיכולתי לקחת אותם בעצמי, והייתי על סף בכי כשראיתי אותם מתרחקים מהמכונית אל הכיתה בכתפיים שחוחות. הכל הפך לסיוט - ההסעה, השהות, השעורים, הקשרים עם ילדים אחרים, העבודות והשעורים שצריך היה להכין. והכל התקשר לי למה שכבר עברנו עם בננו הבכור ולסבל שלו ושלי בשנה האחרונה בביה"ס היסודי, והלב ממש נקרע.
והאפשרות של מסגרות אחרות נראתה כל כך לא ריאלית...
והמחשבה של "אין ברירה" גרמה לי עצבנות וחוסר שקט.
ואז דיברתי עם מתי. מוזר, כי מתי היא חברה ותיקה, ויש לה נסיון בחינוך ביתי כמה שנים - איכשהו, כנראה שהדוגמא שראיתי אצלה לא משכה את ליבי, ולא ההכרות איתה גרמה לי לחשוב בכיוון הזה. מתי הפנתה אותי לאורנה. לא ידעתי שגם אורנה נמצאת עם ילדיה בבית, התקשרתי כדי לקבל מידע כללי, שמות של אנשים שאפשר להתייעץ איתם, והשיחה איתה היתה לי כמו מים צוננים במדבר.
אורנה הציגה לי את הצד הקשה, ביחוד בתחילת התהליך, והיא נשמעה לי כל-כך שלמה. אני אוהבת את המילה הזו ולא מלים כמו שלווה, ואושר, ובטחון, כי קיבלתי את הרושם שלא תמיד יש שקט, וכן, יש מהומות ומריבות, ותמיד בודקים מחדש, ושואלים ומתלבטים, אבל יש שלמות.
שלמות כמשפחה, כמסגרת, כאמא.
מיד ידעתי שאת זה אני מחפשת. אין כל משמעות למושג כמו הקרבה, או ביטול עצמי - השלמות מכילה בתוכה גם את ההגשמה האישית שלי - בשלב זה של החיים זו הגשמה מסוג אחד, ומן הסתם, מעצם היותי אדם חושב ומשתנה, יהיו גם שלבים אחרים, הגשמות אחרות.
לשמחתי גדי שאל את כל השאלות שהציקו לו, מה שחייב אותי לחשוב תכל'ס ולא להתחיל לפנטז. למרות שתמיד היתה לו רתיעה מניתוק של הילדים מסביבתם החברתית, הוא הפך לשותף מלא ותומך נהדר.
ילדינו הבוגרים )היום בני 51,61( נבהלו מהרעיון )איך הם יעשו בגרות, ילכו לאוניברסיטה( והצחיק אותנו שיש לנו כאלה ילדים "מרובעים". בהמשך הם גיששו קצת מה זה אומר לגביהם, ואמרנו את האמת - שלדעתנו הם בשלב שלא כדאי להם להפסיק ללכת לבית-ספר, ולאו דווקא בגלל הלימודים, אלא יותר בגלל המפגש החברתי, הפעילויות שהמקום מציע, המסגרת שהיא יותר מוסד חינוכי ולא סתם תיכון.
הם שמעו, חשבו, התלבטו )בעיקר הגדול( והחליטו לא לעזוב.
כשנקבעה לנו פגישה עם המחנכת של יהל והוזמנו גם היועצת והפסיכולוג, היה ברור שזה רגע האמת - ההחלטה שלנו צריכה לצאת לאוויר העולם.
מעכשיו זה לא רק דיבורים אלא משהו מאד מעשי. הצוות גילה אהדה רבה (רק המחנכת היתה בהלם/אלם עד סוף הפגישה), והציע עזרה ותמיכה, ואנחנו אכן מנצלים את בית הספר ופוגשים בו מורות ששמחות לראות אותנו ולשוחח איתנו.
כמובן שעלו כל השאלות, והמרגיזה מכולן - על הבריחה מהתמודדות עם בעיות! )אף אחד לא התרגש מעניין הלימודים(. בסופו של תהליך ארוך צלחנו את כל הגשרים הבירוקרטיים ואין לי ספקות היום על הכישורים של הילדים שלי לא בתחום הלימודי, לא בתחום החברתי, ולא באפשרות שלהם להשתלב בעתיד בכל מסגרת שיבחרו בה.
הם עדיין צריכים אותי ואת גדי כתומכים, עדיין הם צריכים זמן להבשיל, להתבגר בקצב שלהם. הדרך עוד רבה, אבל יש לנו זמן, יש לנו סבלנות, ויש לנו המון בטחון בתהליך.
יש מי שיגיד שאני מקריבה את עצמי, אבל עשיתי בחירה בין הדברים שחשובים לי והחלטתי על מה לשים את הדגש. כמה אנשים אנחנו מכירים שמצהירים על חשיבותה העליונה של המשפחה, אבל מקריבים אותה על מזבח ההגשמה האישית שלהם? וזה בהחלט לא שכל בוקר אני קמה עם שיר בלב וכולי שמחה ליום החדש - לפעמים אין לי חשק לעשייה מכל סוג, לפעמים אפילו אין לי חשק להיות עם הילדים.
וככל שהזמן עובר אני פחות מנסה לעשות איתם דברים, יותר מנסה פשוט להיות איתם, ומנסה לא לכעוס על עצמי כשגם זה לא יוצא. גם מצידם יש שינויים כל הזמן - מה הם רוצים לעשות ומה לא, מה הם באמת עושים, איך מתחלק היום - הכל פתוח והאפשרויות עצומות.
לפני כמה שבועות גיליתי משהו מעניין - יצאתי לחצר ומצאתי את שניהם שרועים להם על השולחן. שאלתי בהתעניינות אמיתית - מה אתם עושים עכשו? והם עונים לי בשיא הטבעיות - אנחנו משתעממים. חשבתי על כל האמהות שאני שומעת מהם תלונות על הילדים שמשתעממים - הם רבים, הם דורשים פתרונות מההורים, הם מכניסים את כל המערכת סביבם לויברציות לא נעימות. כמה נחמד שגילינו גם אפשרות אחרת להשתעמם! וכשנגמור להשתעמם, ביחד או לחוד, אפשר למצוא משהו אחר לעשות. זה בעצם שהשעמום הוא לא במקום עשייה, אלא סוג אחר של עשייה.

אני מגלה שקשה לי דוקא בזמן של חופשים ארוכים - החברים כולם בבית, וכל האי-סדר שלנו משתבש, כי מסביב יש אי-סדר שהוא גדול יותר ומושך יותר. יש אוירה ברחוב, בסביבה, של חופש, של אנרכיה. אז גם שומעים לפעמים משפט שכבר מזמן לא בן בית אצלנו - "משעמם לי".
קשה להגדיר מה קורה, כי הרי אין לנו סדר יום מובנה ובדרך כלל אנחנו לא עושים הרבה ביום-יום, אבל בתקופות כאלה יש לי הרגשה שמשהו לא טוב קורה לילדים. הם מאד "מתפזרים", יש יותר מריבות - גם ביניהם וגם בחוץ, היום משתרך באיטיות יותר ויותר, ואי אפשר לעשות אפילו דברים הכי פשוטים ביחד. אולי הבעיה אצלי - אבל ההרגשה היא שאני קצת מאבדת אותם לטובת משהו מאד לא משמעותי. דוקא אז אני עוד יותר שמחה שהם לא הולכים לבית הספר - יש לי הזדמנות כל יום מחדש לבנות את חיינו בקצב שלנו.
ואם נחזור לעניין ההקרבה - לא תמיד אפשר להשיג את כל מה שרוצים, אז בפרק הזה של החיים שלנו אנחנו משיגים מטרה אחת ומשלמים על כך באי השגת מטרות אחרות. אני בטוחה שגם זמנן יגיע. אני יודעת שהרווח שלנו כמשפחה ושל כל אחד לעצמו הוא בלתי מדיד, אבל עצום. אני מתענגת כל הזמן כשאני רואה את השינויים שחלו בילדים. לדברים האלו אין תחליף. אני יודעת שאם לא היינו עושים את הצעד הזה, לא ניתן היה לחזור ולתקן את הנזק שהיה נגרם לילדינו, ולקח הרבה זמן לתקן את הנזקים שכבר נעשו (לא בטוח שכבר גמרנו את השלב הזה).
אני מודה לאביתר וליהל על שהיה להם כל-כך קשה - הם גרמו לי ללמוד מה באמת חשוב לי.
למזלם, למזלנו, היינו פתוחים ללמוד את השעור שכולנו כל כך נזקקנו לו.

[נאוה_פרנס*]

לאה,
היום, יותר מ- 4 חודשים לאחר קבלת ההחלטה ללכת על חינוך ביתי, אני חווה אותו דומה מאוד אליך, אנחנו עוד בתוך ההתדיינויות וחיפוש הדרך אבל... זה נפלאאאאא!!
יש המון ימים קשים, החופש באמת מבלגן את הסדר המבולגן שלנו.
אימא אחת הופתעה כשאמרתי בסוכות שאני שמחה שהילדים חוזרים לביה"ס כי יהונתן צריך לחזור את השקט שלו. המהומה הזאת של חברים זמינים כל הזמן, לא עשתה לו טוב. היא דווקא חשבה שיותר טוב לו שהוא לא לבד כל כך הרבה.
בזמן שחלף מאז סוכות, יהונתן מצא לעצמו עיסוקים, כולל למידה וזה עונג אמיתי לראותו נאסף אל תוך עצמו ויוצא לעולם שלם יותר

[רסיסים_של_אור*]

איזה יופי של מאמר ודף.
מזדהה מאד עם התחושות סביבי החופש הגדול ובליבי, בשקט בשקט, מברכת על היותו אך מברכת גם על סופו הקרוב וריחות הסתו שבאויר.

תודה על השיתוף