על הדיאלוג מתוך פינוקיו יורד מהפסים

[אנונימי]

על הדיאלוג
מתוך פינוקיו יורד מהפסים מאת דן לסרי

מקובל לחשוב שהעיקר בדיאלוג הוא לפשר בין אנשים, לקרב את עמדותיהם, להביאם לידי מכנה משותף, למצוא להם נוסחת ביניים. ממילא, אם יוצאים מדיאלוג ודבר מכל זה לא קורה, רואים בכך כישלון. אני איני רואה את הדברים כך. להפך, נדמה לי שכל דיאלוג שהשיג רק את זה - נכשל.
אמנם אפשר לבוא לדיאלוג מתוך רצון להשפיע ולשכנע, אבל כדי שזה יהיה דיאלוג של ממש, חייב כל בן שיח להכיר בחירות של עמיתו. משמע, אפשר שהאחר ישתנה בעקבות הדיאלוג, אבל אפשר גם שלא. והכרה זו - שאפשר גם שלא - ושאפשרות זו לא נובעת מרוע לב, מטיפשות, גסות רוח או מוגבלות, היא ההופכת שיחה בין אנשים לדיאלוג - מקום שבו יכולות גם להתגלות פני האחר.
והתגלות זו, עיקרה הוא ההבנה המכה בי שיש כאן אכן מישהו אחר. לא אחר במובן של אובייקט אחר, אלא אחר במובן של מרכז חיים אחר - מישהו העומד בזכות עצמו, שהוא אחר, לא מכיוון שהוא עשוי מחומר אחר, אלא מכיוון שהוא לב אחר. אין הוא מישהו שנולד כדי לשקף אותי, לאשר אותי, לשמש אותי, או להוות רקע נאה לפולמוסי. הוא עצמו נוכחות בזכות עצמו, בעל רצון משלו והתגלות של שכינה על פני האדמה. אין זה פשוט להצליח לצאת מגדרי-עצמי ולעמוד לנוכח האחר הטמיר במלוא קדושתו. אף שבמילים אנו ממהרים להצהיר שזו עמדתנו הראשונית ואין פה כל חידוש, הרי שבממש של הווייתנו ישנה מחיצה גבוהה של דעות והתנגדויות, כלובי פחד שאנו כולאים בהם את האחר ואת עצמנו. לכאורה אנו רואים את האחר, אבל בעצם, מה שאנו רואים הוא בעיקר את שלילת עצמנו, את ה"לא-אני". אנו רואים את התגובות שלנו לאחר, את האופן שבו האחר מגרה בנו רגשות ומחשבות, אבל לא את האחר ממש.
וצריך לפעמים לשוחח זמן רב, מתוך רצון כנה להתקרב, כדי להגיע לאותו רגע שבו לפתע הוא נגלה לי בכל אחרותו. באותו רגע אני לומד לכבדו, רואה אני את האלוהים שבו, את עצמיותו האוטונומית, בעלת החירות, את העוצמה של האחרות. מהותה של התקרבות זו אינה הרצון לקרב את הדעות, אלא לקרב את הלבבות - לפנות מקום לאחר בקרבי - ליצור חלל בלבבי. דבר זה לא מושג על-ידי דיבורים הרבה, אלא על-ידי הקשבה רבה ועמוקה.
תכליתו של הדיאלוג היא לא להגיע אל השווה ולעשותנו דומים בתוך אגם של דעה פשרנית וקונצנזוס לאומי. תכליתו של הדיאלוג היא להגיע אל השונה.
ושלושה דברים יש כאן.
הראשון - עצם זה שאני מסוגל לראות את השונה, גם אם לא להקיפו כליל, (שהרי זו מהותו - שהוא שונה), הרי בכל זאת נגלה לי טעמו השונה, שמאחוריו אני יכול רק לשער את הסוד של האחר.
השני - בעצם גילוי זה של השונה אני מצליח להשתחרר מן הדיבוק הכפייתי להפוך את כל מה ששונה לשכפולים של עצמי. אני משחררו מאחיזתי, מניח לו להיות מה שהוא, שוב אינו הדבר הזה שאני אץ לכבוש כדי לזכות בנקודות ניצחון. כאן, ורק כאן, ניתן לדבר על כבוד לאחר. כבוד זה מתעורר משום שאני יורד אל תוך התהום שמתוכה צומחת קדושת האחר.
השלישי - שאז אני גם מזהה את עצמי ועמדתי מתבהרת. האחר, אדרבא, טוב לי שיישאר שונה. שיהיה לי עמית ורע. ועל כן אני מודה לו. לא מכיוון שניסה לאנוס אותי בדעותיו, או מכיוון שגילה לי דעה או ידיעה חדשה שלא ידעתי, אלא מכיוון שבצאתו לקראתי גם הצלחתי לדעת את עצמי. ומכל הידיעות שאדם אוסף בימי חייו אין אחת שתשווה לזו הידיעה העצמית. ידיעה עצמית, אין לה לשון הכללה והיא לא סוג של הנגדה. אין זה רק: "מזל שאני לא כמוהו, כזה וכזה", אלא, התגלות הפרטי לאינסוף, שאני יורד לשורש השורשים שלו וחושף את טעמו הייחודי המושך בגורל חיי.
ודיאלוג, שיוצאים אליו מתוך כוונה ברורה לאנוס את האחר לדעותיי, ממילא לא יצלח לדבר. כל מי שרוצה לשים עצמו אל תוך דיאלוג של אמת, צריך בראש ובראשונה לברר לעצמו בכנות עד כמה הוא עצמו מוכן להשתנות. הוא נכנס לדיאלוג לא כדי שלאחר יקרה משהו, אלא כדי שלו עצמו יקרה משהו. והדבר שהוא מצפה שיקרה לעצמו הוא לא יותר ולא פחות מאשר תיקון הלב. אחרת האדם האחר הופך להיות עצם שמשתמשים בו, והדיאלוג כולו חבל בטרחתו. לא רק שמיותר, הוא גם מזיק.
תאמרו, אך לפעמים אנשים צריכים גם להגיע לידי תוצאות מעשיות. אדרבא, אין תוצאה מעשית יותר מאשר תוצאה של דיאלוג. מכיוון שפיניתי לאחר מקום בלבי, אני יכול לפנות לו מקום במעשיי ובמציאות חיי. ומה שאנו יכולים לחיות עכשיו יחדיו שלפני כן לא יכולנו, לא נובע מכך שהתפשרתי על עצמי אלא להפך, מכיוון שגיליתי ועמדתי על מלוא זכותי, אני יכול לפנות מקום ולתת מתוך חירות. אותו צמצום, שאני לכאורה מצמצם את עצמי כדי לתת מקום לאחר, לא רק שלא חונק ומקטין אותי, אני מגלה בו שהוא הגילוי היותר עוצמתי והיותר גדול של נפשי.

---

[נועה_בר*]

וצריך לפעמים לשוחח זמן רב, מתוך רצון כנה להתקרב, כדי להגיע לאותו רגע שבו לפתע הוא נגלה לי בכל אחרותו. באותו רגע אני לומד לכבדו, רואה אני את האלוהים שבו, את עצמיותו האוטונומית, בעלת החירות, את העוצמה של האחרות.

תודה לדן לסרי שמאפשר דיאלוג איתו, ולו רק דרך כתביו. תודה שאתה מתגלה ומאפשר לי ללמוד לראותך. @}