עיפרון מחודד היטב

אנונימי

ברוכים הבאים לדף שלי. אני עיפרון, אמא של שירה (בין השאר) ואני כותבת. סתם כותבת לעצמי את מחשבותי וחויותי ומכיון שהייתי רוצה קהל קוראים או יותר נכון קהל מבקרים (מלשון ביקורת) אני אשמח אם מי שמגיע לדף וקורא פה יאמר איזו מילה (טובה או רעה

).
תודה מראש.

ברוכה הבאה.
קראתי ואני שולחת לך מילה טובה

הנה זה בא:

כמה מילים חינוכיות על בית הספר

נתחיל מהסוף : הילדה שלי לא תלך לבית הספר יותר, לפחות לא לבית-הספר "בזבוז-זמן" שנמצא ממש מעבר לכביש. היא לא תלמד אצל המורה "שיחה-לי-ממתינה-לי" ולא נאלץ להפגש עוד עם כלומסקי, המנהל.
למה? איך זה קרה שאנשים מן הישוב כמונו הגיעו למסקנות כה נחרצות נגד בית הספר? הנה העובדות לאשורן:

עד לא מזמן היינו בטוחים , האיש ואני, שבבית הספר לומדים. כלומר, גם אנחנו זכרנו מהילדות משהו מעומעם על שיעורי בית, על ציונים ועל פינה קטנה בחדר הכיתה, מכוסה בוילון, שמאחוריה פח אשפה ואליה נשלח המפריע התורן.

על כן היה ברור בהחלט שכשהילדה תגיע לגיל שאפשר (וחייבים) כבר להתחיל, נשלח אותה, עם ילקוט חדש ותיק אוכל, לרכוש קצת ידע ולקנות קצת ערכים בבית הספר. הילדה תלמד, תמצא חברים, תהיה חביבת המורים ואנחנו נתפוצץ בימי-הורים מגאוה ונשמע כל יום סיפורי "מה למדת היום בבית הספר".

ככה ב-1 בספטמבר של איזושהי שנה, הצטרפה הגאוה הפרטית שלנו לבית הספר "בזבוז-זמן" ובאמת היה לה מה לספר: הילדות צחקו על גילי שאין לה תיק עם "ברבי", מיכאל נשך את יהונתן, אורי זרק כסא על המורה, הילדים שרו "יורי המסריח" במקהלה גדולה, כרמל גזר לשי את האצבע במספריים, ומישהו זרק בחצר אבן גדולה שפצעה את תמר בראש.

כל זה בשבוע אחד. השבועות הבאים נראו לצערי, בדיוק כמו הראשון.
הלכנו לפגוש את המורה "שיחה-לי-ממתינה-לי" שהיתה עסוקה בעיקר בלהציץ בפלאפון שלה בתקוה שהחבר החדש יתקשר או ישלח איזה SMS. "שיחה-לי" היתה לבבית, מבינה ומצטערת בשבילנו , אבל מודה בפה מלא שאין לה מה לעשות ושגם היא עצמה נזהרת ביותר בעת המעבר במסדרון בהפסקות ובעת השיעור. לפני שאנחנו נפרדים בידידות היא גם שואלת אם "יש לי מישהו להכיר לה" אני מבטיחה לחפש.

בין מכה לבעיטה, קללה ודחיפה, כמעט ואין לימודים: יום ספורט , יום "בזאר" , יום תרגיל פיקוד העורף, יום פורימון, יום הרשמה לחוגי המתנ"ס, יום זהירות בדרכים, יום מכירת עוגות (ש"האמהות הכינו") לאיסוף כסף לספריה, וביניהם הרבה ימי שביתה, עיצומים, וימים שבהם הילדים יושבים ובוהים באיזה קלטת וידיאו - כן, בכתה.

ויום אחד הילדה מספרת שבימים האחרונים, מיד ביציאה להפסקה , מחכים לה שני בריונצ'קים של כתה א', והם מפליאים בה מכות ובעיטות עד שהצלצול מבשר את השיעור הבא. הגיע מים עד נפש ואנחנו קובעים פגישה בבית הספר עם הצוות החינוכי, בראשות המנהל כלומסקי.

הכניסה רועשת וגועשת. מתחת לשלט גדול שעליו כתוב "הזכות לכבוד והחובה לכבד" - מי לעזאזל המציא/ה את ההגיג הרופס הזה? - עומדת המורה לטבע, גברת "עופו-מפה", וצורחת על כתה ה' "אם לא תסתמו את הפה אני עושה מבחן פתע לכולם", ענן עשן כחלחל מכמה וכמה סיגריות בוקע מחדר המורים ושלושה ילדים עסוקים במסדרון בלהפיל אחד רביעי ולהרביץ בו מכות נמרצות.

המנהל , כלומסקי, יושב בחדרו שמח וטוב לב ושום דבר לא נראה לו מוזר. שיחה-לי-ממתינה-לי מסבירה שהיא אינה יודעת מה לעשות , הילדים מרביצים מפריעים וצועקים ואין כל דרך בידה למנוע את זה. כלומסקי מהסה אותה בחדות. הוא יודע מה נכון לומר לנו ומה לא. מה שנכון לדעתו הוא ש... אנחנו , ההורים של שירה, אשמים. אנחנו רגישים מדי, מגוננים מדי ואין שום דבר רע בכמה זאפטות שהילדה תקבל. או בקיצור: ככה זה ילדים ואי אפשר לעצור אותם מ"לפרוק את המתח של תחילת שנת הלימודים" באמצעות מכות לבת שלנו למשל.

"תוך כמה חודשים שנת הלימודים תכנס למסלול וכולם ירגעו" הוא מעודד אותנו בחיוך. ומה עם הילדה ההולכת ודועכת שלנו? החוזרת יום יום משדה הקרב עם סימנים שונים ומשונים ועם לא פחות סימנים בנפש? "תוך כמה חודשים היא כבר לא תהיה עדינה כזו" מצטחק הכלומסק ומקווה שנעלם כבר מהמשרד שלו.

העניינים מחמירים. אני ובעלי מבקרים כמה פעמים את הילדה באמצע יום הלימודים ומגלים הרבה דברים שלא עולים בקנה אחד עם ההגדרה "מוסד חינוכי": לפעמים המורה, שיחה-לי, נחמדה וצחקנית משוחחת בטלפון עם החבר התורן במהלך השיעור, לפעמים המורה בכלל לא בכיתה, כשעל הכתה מופקדת תלמידה מכתה ו' שהוצאה מהשיעור של עצמה למטרה החינוכית הזו ולפעמים, או בקיצור כל שיעור אנגלית, אצל המורה "סיט-דאון-פליז" העצבנית, הילדים מסתובבים בכתה מחפשים "אקשן" , עומדים על כסאות ושולחנות ומשליכים חפצים של חברים לכתה על חברים אחרים.
"סיט-דאון-פליז" חוברת משעממת מולה ממשיכה ב"דיס איז א דוג " הנצחי כבר חמישה שיעורים רצופים ולא מנסה אפילו לברר מה ולמה ולאן כולם נעלמו.

מה נעשה? הילדה שלנו , עליזה וחברותית, סקרנית ואוהבת דעת הופכת לילדה אלימה ועצבנית והרבה פעמים חוזרת דומעת כולה כי חטפו לה את הכובע או זרקו לה את המעיל לפח.

הקש ששבר את גבינו היה כשביום גשום אחד קיבלנו מכתב "הנכם מוזמנים לשיחה עם הפסיכולוגית מחר ב 8:30". בטח שהלכנו שנינו, אף אחד לא רצה להפסיד את מה שיש לפסיכולוגית לומר.

הפסיכולוגית, צעירה ולחוצה, חדשה במקצוע כמו דלת לא משומנת, גב' "לשים-גבולות", יושבת על כסא קטן ממידותיה ומעיפה בנו מבט מאבחן. "אתם יודעים ששירה מגיעה לבית הספר בסנדלים? גם עכשיו, בחורף?" היא חוקרת.
"כן , ככה היא אוהבת" אנחנו עונים במקהלה, מאוחדים בדעה שלא מכריחים את הילדה לשים נעליים. היא מתיעצת עם עצמה,חושבת קצת, ומזדקפת על הכסא האומלל שמתחתיה. "ילדים צריכים גבולות" היא ממנטררת לנו, "ילד צריך שיגידו לו 'עד כאן, זה אסור'" אנחנו מהנהנים, "למה שלא תגידי את זה לאמא של נדבי, שהכניס לאביגיל נעל מספר 32 בפרצוף ושבר לה את האף?" אנחנו תוהים.
כלומסקי, טיפוס רגיש, מזדעק "בואו לא נתחיל עם זה. עכשיו מדברים על שירה"
למי מפריע ששירה בסנדלים? אנחנו מתפלאים אבל אף אחד לא מתכנן לענות לנו ו"לשים-גבולות" מסמנת לעצמה במחברת משהו סודי ונאנחת.
תמה השיחה. אנחנו הולכים להציל את הילדה משארית יום הלימודים, לשבת קצת על שפת הים החורפית ולענות לעצמינו על כמה דברים שתמיד הציקו . אה, ולחשוב על חינוך ביתי.
ועל זה בפרק שעוד יבוא.

ברוכה הבאה @}
איזו פתיחה! הילדים שלי עדיין לא בגיל בי"ס אבל אין לי מושג מה אעשה
כשהם יגיעו לגיל שצריך להתחיל... ועוד אחרי שקראתי את הדברים שלך:-(

שיהיה בהצלחה בכל דרך שתבחרו
ו..תמשיכי לכתוב, את עושה את זה נפלא!

את כותבת נהדר. מחכה להמשך. @}

שליחה על ידי ב_דרך* » 03 מאי 2005, 09:06

תתחדשי

וברוכה הבאה.

ברוכה הבאה @} יופי שבאת!
את כותבת נהדר וזה מאוד מעניין לקרוא.

ביקורת בונה אם אפשר לרגע (את הזמנת, כן?

):
גב' "300-קילו-ארוזים-במכנסיים" שנראה שבילתה את הבוקר בלחפש משהו שעולה עליה, יושבת על כסא קטן ממידותיה
עם כל הכבוד לכעס על המערכת ועל האטימות (ותאמיני לי שאני איתך בקטע הזה כל הדרך) - צרם לי לקרוא את התיאור על מידותיה של הפסיכולוגית. שפה ציורית זה נחמד, אבל הלעג כלפי מי שאינו רזה אינו נחמד בכלל.
ובגלל שנראה לי שאת תביני עניין, אני אשאיר את ניסוחיי המעודנים ואסתפק בזה.

מסכימה עם אפרסקית, גם לי זה הפריע.

ממש מסע אימה!
אין לי עדיין ילדים בגיל ביה"ס, אני רוצה לספר לך קצת על עצמי.
אולי זה ישמע לך מוכר.
הייתי עד כיתה א' בגן מופלא שבו אני נזכרת בגעגועים עד היום. זה היה הגן היחיד בזמנו ששילב אנגלית.
הגננת ביימה והפיקה, כולל תלבושות ותפאורה הצגות באנגלית עם ילדים בני 3 שנים ומעלה.
היה מדהים! באמת! היה כיף, היה מענין, הילדים היו מקסימים ורגועים.
בכיתי כאשר נאלצתי להפסיד יום בגן.
ואז גדלתי. הגן נגמר והתחילה כיתה א'.
ספגתי את המכה הראשונה לאיזור המפשעה. טעם ההפתעה והכאב המפלח זכורים לי עד היום.
ילדה ירקה לי אל תוך הצלחת.
אמא שלי מספרת שההורים באו לביה"ס ודווחו למנהל שניתן לדבר עם הילדים רק בצעקות.
מרגע שהתחילה שנת הלימודים הילדים הפסיקו להבין שיחה בטונים נמוכים.
איפה מוסר השכל?
לי אין.....
אבל לטובת המסגרת המדהימה שהייתי בה בגן (ולא הייתי מוותרת עליה בדיעבד, גם אם הורי היו מציעים לי חינוך ביתי) אילו הייתי אמא שלי כשהייתי בכיתה א' הייתי מחפשת ביה"ס אחר. ומנסה.
עלו והצליחו במה שתבחרו, אשמח לקרוא את ההמשך.

ממש מסע אימה!
אין מילים.
כל הכבוד לכם, שאתם בכלל חושבים שצריך לעשות עם זה משהו.

בן_עמי_*

תמונה מושלמת,
לשגר מיד ל שרת החינוך,ל"הד החינוך" [של המורים],
ולכל ההורים של כתה א" שלא מבינים לאן הם נפלו..
חושבים על חינוך ביתי?
תחשבו אחר כך,חילוץ קודם מונע נזק.

מעניין אותי אם זה בית ספר עירוני/אזורי, והאם כזה שנחשב טוב או לא. כדי להבין אם זו התמונה הנפוצה בארצנו.

ברוכה הבאה ותתחדשי על הדף@}
איזו פתיחה....
הילדות צחקו על גילי שאין לה תיק עם "ברבי", מיכאל נשך את יהונתן, אורי זרק כסא על המורה, הילדים שרו "יורי המסריח" במקהלה גדולה, כרמל גזר לשי את האצבע במספריים, ומישהו זרק בחצר אבן גדולה שפצעה את תמר בראש.

אמאל'ה מה זה קן הקוקיה?...??

אמאל'ה מה זה קן הקוקיה?...??
האמת, ככה היה אצלנו בבית ספר. שכחת רק "גנבו לה את הסנדביצ'ים מהתיק, כי אלי היה רעב".

קודם כל ברוכה הבאה ותתחדשי על דף בית אישי @}

אפשר ממש לפרסם את הסיפור שלך כ "פרסומת לחינוך ביתי". יותר טוב מכל קמפיין...

תודה. טרה-רוסה ואפרסקים אתן צודקות מאד. אני מתפלאת שלא שמתי לכך לב בעצמי. באופן אישי לא מפריע (לא מצחיק ולא נלעג) לי כלל שמישהו שמן ואני לא רואה בזה ענייני. זה עלה לי רק אצל הפסיכולוגית שכל הזמן דיברה אתי על "לשים גבולות", לילדה, על הסנדלים שלה. ה"לשים גבולות" כמנטרה שעלה בי איזה צורך לנקום כנראה ומכיון שהיא היתה שמנה באופן מאד מאד חריג זה כנראה קפץ לי לעיניים. עריכה לא תזיק כאן

אני אתקן את הקטע ואקרא לה כמובן בשם אחר, שמתאים לה.

התיקון שובץ בסיפור המקורי

תודה גם לכל המגיבים האחרים.
טרה-רוסה : זה בית ספר רגיל (לא ייחודי, תרתי משמע

) באיזור מצויין בתל-אביב שנחשב בית ספר מעולה.
חה.

_זה בית ספר רגיל (לא ייחודי, תרתי משמע ) באיזור מצויין בתל-אביב שנחשב בית ספר מעולה.
חה._

חברה טובה מחפשת בית ספר בתל אביב לילדתה שעולה לכיתה א' (רעיונות יתקבלו בברכה).
הזדעזעתי לשמוע ממנה כי כדי להתקבל לבית ספר ייחודי, על הילדה לעבור מבחן בן שעה וחצי! כמובן שהילדה לא הסכימה לשבת על כיסא את כל הזמן הדרוש, ויצאה באמצע. היא נפסלה. מה בדיוק בחייה הצעירים היה אמור להכין אותה לדרישה מופרכת שכזו?

טרה, לדעתי הדרישה אינה מופרכת מכיון שזה גם מה שדורשים אחר כך, בבית הספר , מהתלמידים. להיות צייתנים, ומסוגלים לריכוז ארוך על משימות מוגדרות ומחלטות.
אני משערת גם שזה פשוט כדי לסנן איכשהו מתוך 300 הפונים (נניח) את ה-15 שיתקבלו (השאר מתקבלים להערכתי בפרוטקציה).

רעיונות לחברתך... אין לי. אני הייתי באותה בעיה ואפילו עברתי במיוחד דירה כדי לגור קרוב לבית הספר "בזבוז-זמן". אני חושבת כי יתכן שבבית הספר לאומנויות יש תנאים טובים יותר לילדים (וגם המון לחץ ותחרותיות, יש לי חברים כמעט בכל בית ספר בעיר) אבל בכל מקרה לא הייתי מוכנה לשקול הסעות כל יום וגם חיפשתי בית ספר שיעשה לי כמה שפחות בעיות אם (למשל) לילדה לא יתחשק לבוא איזה יום או יומיים בשבוע מדי פעם.

הדרישה אינה מופרכת מכיון שזה גם מה שדורשים אחר כך, בבית הספר , מהתלמידים. להיות צייתנים, ומסוגלים לריכוז ארוך על משימות מוגדרות ומחלטות.
אבל פתאום בבת אחת הם אמורים לדעת לעשות את זה? אין תקופת הסתגלות?

אני חושבת כי יתכן שבבית הספר לאומנויות יש תנאים טובים יותר לילדים
אבל אפשר להירשם רק לבית ספר ייחודי אחד, והיא כבר "שרפה" את הצ'אנס שלה...

וגם המון לחץ ותחרותיות
מזה היא חוששת, ולכן רשמה לטבע ולא לאומנויות.

מדכא שאין לה כבר שום אופציות.

שליחה על ידי נהר* » 03 מאי 2005, 14:01

צורמת לי הטלת האחריות על "הקריקטורות" המצוירות לאורך הדף.
מה תאמרו אם הצוות החינוכי היה מתנער מאחריות בסגנון "חשבנו שילדים הם בריות צמאות דעת וערכים, היושבות פעורות פה ומצפות למוצא פי מורתם המסורה"

עיפרון,
ממש עצוב לקרוא

(אבל ממש עצוב, אני יושבת עם דמעות בעיניים).
למזלי (בינתיים) הקטנטונת שלי רק בת חצי שנה ונכון לעכשיו נשארת איתי בבית עד להודעה חדשה, אבל איני יכולה שלא לחשוב על העתיד? מה יהיה?
כל הכבוד לכם שאתם עושים משהו בנדון- חיזקו ואמצו @}

איזה יפה כותבת העפרונית!

נהר הצוות החינוכי כבר התנער מהטיפול בכל בעיה. ילדים הם אכן, במקום , בריות צמאות דעת ואת הערכים הם מפנימים מהסביבה.
כשהערכים הם שמותר להרביץ, מותר לקלל, מותר לנהוג באלימות מילולית וה"צוות החינוכי" רק מנסה להשתיק את המתלוננים ולא לטפל בבעיות (במקרה של גזירת האצבע במספריים, זה היה תוך כדי שיעור, ועדיין אפילו לא זימנו את הורי הילד ואותו-עצמו לשיחה או התראה כלשהי. אמא של הילד השני בטח עודדה אותו "להסתדר בעצמו" היינו להשיב מלחמה בפעם הבאה (רק השערה שלי) ואפילו לא היתה ישיבה אחת על העניין. בכל פעם שהעלתי (עם עוד כמה הורים) את עניין האלימות פטרו אותנו בזה ש"ילדים הם שובבים". הילדים בהחלט מפנימים כי האלימות היא דרך חיים וגם שאין דין ואין דיין וגם שכל דאלים גבר . ילדים "חלשים" (היינו לא אלימים) מאד סובלים ובסופו של דבר מאמצים גם הם נורמות אלימות.
הדמויות מוצגות כקריקטורה משום ש-

זה סגנון הכתיבה שלי (ואני מאד מאד מודה לך על הביקורת, לא רק לשבחים פיללתי. בכלל לא)
הן קריקטורות על אמת. מדקלמות את תפקידן ולא מבינות חצי מילימטר ממשהו אחר.
וגם לא מעוניינות להבין. שמא יצטרכו לעשות משהו שאינן מורגלות בו.

הקטע הנ"ל כן אמור לשעשע (בתי מתגלגלת מצחוק כשהיא קוראת אותו) אבל
הוא נכתב בדם לבי. לא קלישאה.

לי אם ויערה. תודה. קבלת פנים נעימה עושים לי פה כולם.

עיפרון, וואו! ממש מדכא לשמוע.
אני רק יכולה להתנחם שאצלנו זה די רחוק מהתיאורים שלך. או שאני ממש עיוורת...

עריכה לא תזיק כאן
היא תתקבל בברכה

... תרגישי חופשי.

מה שאת כותבת מסמר שיער.
תמשיכי לכתוב - זה חשוב!

עיפרון, האם את זקוקה לעזרה (טכנית) בעריכה?

מזעזע! תנחומי. מקווה שתמצאו את הדרך הביתה במהרה, לשקט ולשלווה.

אפשר ממש לפרסם את הסיפור שלך כ "פרסומת לחינוך ביתי". יותר טוב מכל קמפיין...
בדיוק להיפך, ממש לא הייתי הולכת על קמפיין מזוית כזאת.
אני קוראת את הדף הזה (מאוד לא מתחברת לסיגנון) ונזכרת דווקא בדברים שגוני כתבה פעם ב בוגרי חינוך ביתי היא אמרה: בבית לא הייתה אווירה השוללת את בית ספר, הייתה אווירה שתומכת בחינוך הביתי
אני מאמינה שזו תשתית הרבה יותר בריאה וטובה למעבר מהממסד השחוק אל החינוך הביתי.

כואב הלב לשמוע את התיאורים הקשים ואת מה שצאצאי העפרון המחודד היו צריכים לעבור.
אין ספק שהבית החם הוא המקום הראוי להם. נקווה שהמשפחה תוכל להשאיר מאחור את החוויות הקשות ולהמשיך קדימה בהנאה ובשמחה.

עיפ', נו באמת, שילחי נא לאלתר את ביתך יחידתך ל"בית ספר" שבו רובם ככולם מטושטשים ומזוגגים מריטלין. בטוח לא תחטוף מכות שם. יש הרבה מוסדות כאלה, אל דאגה. הממ, ושיסממו גם אותה, ככה שגם אם כן, לפחות לא תזכור כלום. אה, ולא לשכוח, שיהיה גלאי מתכות בכניסה לביה"ס (איך עוד אין חוק שמחייב, איך?!). טוב, תשמעי, קחי את זה כהכנה לצה"ל. אה?

אוי, קראתי וזה העלה בי זכרונות עגומים פעמיים, במרווחים של שלושים שנה.
מה לומר? זה מעלה דמעות בעיניים. הלוואי שתנקו את החיים שלכם מהר מזה ותהיו מאושרים. רק מה עם כל שאר הילדים שם...
הילדים שלי כבר לא שם, תודה לאל. שיהיה לכם בהצלחה מכל הלב וברכות על פקיחת העיניים בזמן.
למרות השם החמוד, דילגתי עליו ב מה חדש והגעתי לכאן רק כי סיפרו לי על מה הדף והייתי ממליצה לשנות לשם דף שמעיד על תוכנו החשוב.

ל לא אני , באמת, קשה הבחירה בין להיות מוכי ריטלין בבית ספר "נאור ומתקדם" או מוכי כאפות.
איך נדע מה עדיף לילד המתוק והרך שלנו, כאפה לפרצוף או כאפה למוח.

אני עדיין בהלם ממה שקראתי. פשוט בלתי נסבל!
אני למדתי בבי"ס ואני לא זוכרת כ"כ הרבה אלימות כמו שתיארת פה. הילדים שלי לומדים בבי"ס ואני יודעת שיש אלימות אבל ממש לא בדחיסות כמו שתיארת.
ברור לי שאת לא מגזימה. מצב בלתי נסבל.
לדעתי, אם את משאירה את הילדה בביה"ס אז את צריכה לשתף עוד הורים ולעשות 'מהפכה'. הלא לא יכול להיות שרק הילדה שלך סובלת.
אם את עוברת לחינוך ביתי אז המון בהצלחה

שליחה על ידי א_ילת* » 04 מאי 2005, 20:51

עיפרון- צר לי על בתך.
מאוד נהנתי לקרוא את כתבייך.

"הזכות לכבוד והחובה לכבד" - מי לעזאזל המציא/ה את ההגיג הרופס הזה?
לדעתי זה דוקא "הגיג" יפה מאוד. השאלה היא רק אם, ואיך, מיישמים אותו.

מחכה לפרק הבא!

_הקטע הנ"ל כן אמור לשעשע (בתי מתגלגלת מצחוק כשהיא קוראת אותו) אבל
הוא נכתב בדם לבי. לא קלישאה._

נראה שמאוד כואב לך.
דניאל קווין כותב ש"הטעו אתכם להאמין שמישהו אחר יכול להיות אחראי על החינוך ילדכם"
כולם, ההורים, המורים, המנהל והילדים הם הקורבנות של הטעות החברתית הזו. הם קורבנות עד שהם בוחרים לקחת אחריות. בחרת לקחת אחריות, כל הכבוד לך.
את יכולה לפעול מתוך חדוות עוצמתך ולא מתוך כעסך על חולשתם של אחרים.
הסיטואציה בבית הספר נובעת במרביתה מהיחס של 40 ילדים על מבוגר אחד. זה יחס לא נורמלי, לא טבעי ובלתי אפשרי, בודאי בגילאי היסודי. בדרכך בחינוך הביתי תראי שהיחס הטבעי קטן פי עשר לפחות.
אני מאחלת לך הצלחה בדרכך.
אני בטוחה שככל שתרחקי מהסיטאוציה הכואבת של העובדה ששלחת את ילדתך למקום בו מכים אותה, כך תוכלי לראות יותר גם את הצד השני.

בעוד מס' דקות בערוץ השני תוכנית נוקבת בנושא המשבר במערכת החינוך/אלימות ושאר מרעין בישין

פלוני אלמוני, חבל שלא הזדהית בניק הרגיל שלך,
אני (ש מים וארץ) מזדהה עם דבריך.

התאור שכתבת מצמרר וכל כך מרגיז
אבל כשאני חושבת על זה, זה בכלל לא מפתיע לדעתי
שאחרי כל האלימות והרעש שהילדים חשופים אליהם על ידי הטלויזיה, המחשבים והפרסומות
הם יתנהגו בצורה כזו גם בחיים שלהם
וחוץ מזה, אחרי כל כך הרבה שעות "בלי אמא"
במעונות, בגנים ובבית הספר
את מי נשאר להם לחקות??

הדרישה אינה מופרכת מכיון שזה גם מה שדורשים אחר כך, בבית הספר , מהתלמידים. להיות צייתנים, ומסוגלים לריכוז ארוך על משימות מוגדרות ומחלטות

בארץ המצב עוד טוב.
בספר של שפרה הורן "חוויה יפנית", יש תיאור מזעזע על הדרישות שיש מילדים על מנת שיוכלו להתקבל למעון נחשב, כשהמגמה הזו נמשכת לכל אורך הלימודים במערכת החינוך.
היא גם מתארת איך הם יוצאים בתור אנשים בוגרים...

עיפרון, את כותבת מצויין.
והחזרת לי בבת אחת את חוויות בתי הספר שלי... הרבה דברים שבמידה מסוימת "שכחתי" כי איכשהו כשאתה בתוך זה, אז זה מתחיל להיראות "נורמלי".
פתאום נזכרתי איך בכיתות ד-ה-ו יצאתי למסע צלב למען הצלת הילדים שהיו "הקורבנות" בכיתה, למען הפסקת ההתעללויות בסגנון הבריטי (משיכת כסא מתחת לילד שמתיישב - באחת הכיתות האחרות בבית הספר ילדה התעוורה ככה, אני לא זוכרת אם זה היה זמני או לא, אבל היא נחתה בכוח על רצפת האבן והתעוורה), למען ביטול ה"מעמדות" בכתה. כולם כמובן היו נגדי: מלכי הכיתה לא רצו להפסיק להתעלל ולהעליב, המורה לא תמכה בי כהוא זה, והקורבנות שתקו בפינה ופחדו להרים ראש ולהצטרף לניסיון להגן עליהם. וכל הבינוניים גם כן לא רצו להפסיק את השיטה - היה ברור להם שאם הם יצטרפו למאבק שלי, אז גם הם "יסומנו".
תמונת הבריונות בזעיר אנפין.
אני מתחילה להבין למה כבר בגיל 9 חשבתי בחלחלה על זה שיום אחד גם לי יהיו ילדים, ויום אחד גם הם יגיעו לגיל 6, ואז הם "יצטרכו" ללכת לבית הספר - מה יהיה? מילא אני, אבל לא חשבתי שגורל כזה מגיע לילדים שלי.

צפיתי בתוכנית על בתי הספר ודי הזדעזעתי ממה שקורה שם. אני לא ראיתי דברים כאלו בבתי ספר שבו למדו ילדיי, ייתכן שיש בתי ספר מסוימים באזורים מסוימים שם האלימות שולטת וכל המערכת לא מתפקדת טוב, אבל טוב ששידרו תוכנית כזאת גם למען הורים שלא מודעים לאן הם שולחים את ילדיהם בבוקר
ואולי כולנו צריכים ליהיות יותר עירניים ולבדוק היטב איך מתנהל בית הספר בו ילדינו לומדים ולדבר איתם ולשאול ולהתעניין ובכלל ליהיות מעורבים ולתת לילד הרגשה שאתם שם בשבילו גם אם טוב וגם אם רע ולעודד אותו לספר כל מה שעובר עליו

שליחה על ידי תמר_ס* » 08 מאי 2005, 09:00

ממש מסע אימה!
ברוכה הבאה!

אני אנסה לענות לכולם - ראשון ראשון ואחרון אחרון.

לפיצה מחפשת כיוון, לאמא בן אור, טרה רוסה, בדרך, אפרסקים, גילה חורש, דורית בן עמי, דין דין ועודד המחפש - תודה על המילים הטובות וההבנה.

טרה ואפרסקים - קיבלתי כאמור את הביקורת בעניין לעג למראה החיצוני. תודה.

עודד - אין לי כוונה להקים קמפיין לחינוך ביתי ,אני פשוט לא בטוחה (או בטוחה שלא) שזה מתאים לכל משפחה. מעבר לזה שיש כשלים רציניים בבית הספר (ובמערכת החינוך בכלל) - רוב ההורים :

לא מסוגלים טכנית (עבודה , קריירה, בעיות כלכליות או לוגיסטיות) להיות עם הילדים בבית.
לא מסוגלים רגשית להיות עם הילדים בבית (אני מתכוונת בחינוך ביתי). חברות שלי מתקשרות עם ה"אני משתגעת עם הילדים בבית" ו"הם ואני מטפסים על הקירות" החל מהיום הראשון של חופשת פסח ועד יומה האחרון והמסגרת החינוכית (או ה"חינוכית" ) החינוכית היא הצלה אמיתית להרבה (רוב ה-) הורים.

נהר - עניתי לך בעניין האחריות. הסגל החינוכי כן אחראי לנורמות ההתנהגות שהוא מסכין להן בבית הספר, ומה שהם עשו הוא פשוט ניעור האחריות מעליהם בטענה ש"ככה זה ילדים" או שאנו רגישים מדי.

לי-אם, יערת דבש, שרון ג' ומיכל והאמת - תודה. אני אענה בהמשך על הניחומים שקיבלתי

יש לי מה לומר (גם) על זה.

שמים וארץ - תודה. אני בעצם שמחה לשמוע שהסגנון שלי לא לטעמך . רציתי גם ואולי בעיקר הערות על הסגנון ולא רק על התוכן כי אני סקרנית האם זה קריא ואיך זה נקרא. לגבי הניחומים שאת שולחת לי - ארחיב בהמשך . במקרה לגמרי הרעיון שהעלית לא כל מתאים לי (לא סגנון הכתיבה אלא הרעיון שמוטב להתמקד בלמה חינוך ביתי טוב ולא למה בית ספר זה רע) . בתי היתה בבית ספר. בבית הספר היה לה רע וגם לנו לא היה טוב עם זה שהילדה שם. יש לי ביקורת על מה שקורה בבית הספר, גם אם חינוך ביתי לא היה או אינו אלטרנטיבה. אני לא חושבת שתמיד פיתרון לבעיה הוא לחפש חלופה טובה ולהתמקד בטוב שבה אלא לפעמים הפתרון (תלוי לאיזו בעיה) הוא בהחלט להתלונן מרה על מה שיש. לפעמים סתם רוצים לזעוק על הרע ולאו דווקא להתמקד בעולמות אחרים. בכל מקרה אני מודה כמובן על ההתיחסות

לא אני... את בטח צינית

ענת ב"פ, אילת מיצי והפלוניים האלמוניים - תודה. קראתי בעניין.

מירי - גם אני קראתי את חויה יפנית, ואני חושבת שהמצב אצלינו גרוע יותר. יש הבדל בין המצב שבית הספר עצמו "רומס" (או רומס) את הילד, שהחינוך והחברה עצמם נוקשים ותובעניים ומצב של אנרכיה ואלימות בין המורים לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם - שנתפס כנורמלי. לא שאני בעד שיטות חינוך יפניות כמובן אבל אם הייתי צריכה לבחור - לא בטוחה שזה רע יותר ממה שהולך כאן.

בשמת - תודה . שמחה שייצגתי את רגשותיך במידה מסוימת. לי עצמי אין כל טראומה מבית הספר. נהניתי, הצקתי לילדים אחרים

ולא הייתי קורבן בעצמי. אפילו למדתי הרבה. מעולם לא האמנתי ולא העלתי על דעתי שאשקול להשאיר את הילדה שלי בבית.

דין דין - אני מסכינה שכולם צריכים להיות יותר ערניים. יש את זה בהרבה בתי ספר. טיילתי הכל רחבי העיר עד שבחרתי בית ספר לבתי. ראיתי הרבה דברים רעים אחרים.

תמר ס' - תודה.

עכשיו לגבי ההשתתפות בצערי : ענין זה כבר די מאחורי ויותר ממה שאני מצטערת אני כועסת. לבתי כן נגרם נזק. הנזק הרגיל שנגרם לילד (אולי כל ילד) שהולם לבית הספר ונתקל באלימות הרגילה שם. אני רוצה לקוות שזה לא ישאיר משקעים לטווח רחוק אם כי לא נראה לי שהדברים יוחלקו במהרה.
אני בעיקר כועסת כי מטרידה אותי האטימות ששבה נגרם הנזק הזה ולאיש לא אכפת בתוך המערכת. המורים רק רוצים לסיים את יום העבודה, המנהל רק רוצה "שקט תעשייתי", התלמידים רק רוצים לעבור עוד יום שבו הם התעללו ולא התעללו בהם.

תודה בכל אופן למביעים אמפתיה.

צחקתי, בכיתי, חשבתי, סיפרתי, ועכשיו אני כותבת לך שהצלחת ממש לרגש אותי. תודה על העלאת נושא כל כך חשוב בדרך כל כך מעניינת ומלאה הומור נושך.

תודה על העלאת נושא כל כך חשוב בדרך כל כך מעניינת ומלאה הומור נושך.

ואני דווקא אהבתי את הסגנון...
לפעמים הפתרון (תלוי לאיזו בעיה) הוא בהחלט להתלונן מרה על מה שיש.
אפשר דוגמאות. כי זה אפפעם לא נראה לי כמו פתרון. נכון שזה חשוב לעשות ונטילציה, אבל הפתרון צריך לבוא אח"כ בצורת שינוי.

לפעמים סתם רוצים לזעוק על הרע
זה נכון, חייבים להוציא קיטור. לא בריא לשמור אותו בבטן או מייד לעבור ל עולמות אחרים
כמו שכבר נאמר,
אני בטוחה שככל שתרחקי מהסיטאוציה הכואבת של העובדה ששלחת את ילדתך למקום בו מכים אותה, כך תוכלי לראות יותר גם את הצד השני.

עפרון, לא ענית לי, אלב אני מניחה שהתשובה חיובית.
אני אערוך מיד את הקטע שהחלטת לשנות, ואחליף אותו בחדש.

עפרון, איתך בזעקתך. הזעקה שלך נותנת מילים (מצחיקות

) לכאב ולכעס. אני לא נתקלתי באלימות (כזו) אבל מזדהה עם הבנליות של הבינוניות.

איפה אתם היום?

איפה אתם היום?
אני סקרנית...

הגעתי לכאן דרך דפים באקראי, ונוראאאאא אהבתי את מה שכתבת

אמרו לא פעם ולא פעמיים, אבל גם אני רוצה להחמיא.

ואני דווקא אהבתי את הסגנון...
מסכימה עם מיכל שץ .
וגם אני שואלת: אז מה אתם עושים?

שמעי, אני קורא מה שכתבת ורותח כמו סיר לחץ.

בעיקר מדברי המנהל:
מה שנכון לדעתו הוא ש... אנחנו , ההורים של שירה, אשמים. אנחנו רגישים מדי, מגוננים מדי ואין שום דבר רע בכמה זאפטות שהילדה תקבל. או בקיצור: ככה זה ילדים ואי אפשר לעצור אותם מ"לפרוק את המתח של תחילת שנת הלימודים" באמצעות מכות לבת שלנו למשל.

למזלי לא עמדתי בסיטואציה כזו, אבל אם אדרש, אני לא יודע אם אוכל לעצור את עצמי מלתת לו כאפה מצלצלת, ואח"כ לומר לו שהוא "רגיש מדי", ושאין מה לעשות - אני פשוט חייב לפרוק מתחים.

שמעי, אני קורא מה שכתבת ורותח כמו סיר לחץ.
טוב, יש לך עוד 6 שנים אם אני לא טועה להפנים את עקרונות החינוך הביתי

ולחסוך לעצמך את הרתיחה...

לא ציינתי שאני חסיד של חינוך ביתי.
עדיין לא למדתי מספיק על מסגרות חינוך אחרות, אבל דעתי נכון לעכשיו היא שכל עוד לא נמצא אלטרנטיבה ראויה בעינינו לבתי הספר, אני מתכוון לעשות כל מאמץ להרחיק את היורשת משם (או לחלופין, לרשום אותה לחוגי קראטה ולציידה בשוקר חזק במיוחד בתיק האוכל (-;)

עיפרון, לא כתבת איפה את גרה. גם אני מחפשת חינוך טוב לילדי וכבר בדקתי המון בתי ספר בגוש דן וברחבי הארץ. יש לי כמה אפשרויות בשבילך, אם תגדירי איזור.

במחשבה שניה, יש בדף קוראים מכל מיני מקומות בארץ. להלן רשימה של מספר בתי ספר בארץ שמצאו חן בעיני (על חלקם רק שמעתי דברים טובים, ואת חלקם בדקתי יותר לעומק):
בית הספר "צופה שרון" באלפי מנשה (עובד על פי תוכנית הרא"ל), בית-ספר "מעבר אפק" בקיבוץ עינת, בית הספר במושב צופית, בית-הספר באלונה, בית הספר לאומנויות בהוד-השרון, בתי הספר האנתרופוסופים (שיטת וולדורף) שנמצאים בכל מיני מקומות בארץ, יש להם אתר אינטרנט מאוד אינפורמטיבי, בתי הספר של תל"י (למי שמתאים לו שילוב של חילונים ודתיים) גם להם יש אתר אינטרנט, באיזור ירושלים: בית ספר פרנקל (קונסרבטיבי), בית-הספר לחינוך בערכי הדמוקרטיה, בית-ספר אלון בקיבוץ קרית-ענבים/מעלה-החמישה, באיזור הצפון: הרדוף (אנתרופוסופי), מעלה צביה, בית-הספר בתפן. יש גם בתי-ספר משולבים ערבי-יהודי שנחשבים מאוד איכותיים בכל מיני מקומות בארץ (בצפון, באיזור ירושלים, ביפו?).
יש המון שיטות חינוך וכל אחד מתחבר למשהו אחר, לכן אין טעם להמליץ על מקום כזה או אחר. מה שכן, שווה לבדוק, יש אלטרנטיבות לא רעות ואפילו מעולות. אני למשל לא מתחברת לשיטת החינוך הדמוקרטי/פתוח, אבל יש אנשים שכן וזה בטוח שווה בדיקה. אני אישית חפשתי בתי ספר עם כיתות קטנות, מעורבות קהילתית והורית גבוהה, שיעורי העשרה באומנות ומוזיקה, בתי ספר שמעמידים גבולות ברורים לתלמידים/מורים/הורים, ללא אלימות!!! וגם כמה שפחות תחרותיות והשגיות (לכן לא הוספתי לרשימה את בתי הספר לאומנויות וטבע בתל-אביב, על אף רמתם הגבוהה). להרבה מאוד בתי-ספר יש אתרי אנטרנט ואפשר להתרשם, כמובן שצריך גם לדבר עם הורים, מורים, מנהלת, וועד הורים וכו'.

שליחה על ידי תמרוש* » 11 מאי 2005, 20:12

עיפרון, העיפרון שלך באמת מחודד היטב. הוא גם שעשע אותי מאוד וגם כאב ודקר. (כמו שסאטירה צריכה לכאוב).
באמת יש הידרדרות משמעותית מאז שאני הייתי תלמידה. אני זוכרת מהיסודי שלי אולי מקרה אלימות אחד (כלפי, בנוכחותי או בהשתתפותי) פעם בשלושה-ארבעה שבועות. וזה נראה לי הרבה.

יש משהו שחסר לי, ואולי לא אמור היה להיות בקטע הנוכחי: לכתוב את כל הקטע, אבל מהצד של אחת המורות או הפסיכולוגית או המנהל. מבלי להמעיט בחומרת המעשים ואי-המעשים שלהם, אני חושבת שהם מסכנים מאוד, רק קצת פחות מהילדים: באו עם איזשהו אידיאל, אפילו מעורפל, או עם סתם רצון להתפרנס בהגינות, והמערכת שחקה אותם לגמרי: הילדים, שכבר למדו התנהגות אלימה בבית וברחוב ובטלויזיה ובגן ילדים, הורים שבזים להם עוד לפני שהם פישלו, "חינוך מתגונן" (על משקל רפואה מתגוננת) שמצר את צעדיהם בקשר לעונשים או אמצעי משמעת שאפשר להשית על הילדים אבל בלי שייתן להם פתרונות טובים יותר, (ובהקשר הזה: במקום שבו יש הרבה יותר ילדים ממבוגרים, בהכרח יש צורך ביותר אמצעי משמעת "טכניים", כי נוכחות והאצלה אישית פשוט לא מספיקות. אז אל תתנפלו עלי עם "מה ילדים צריכים". אני כרגע מתייחסת לבית-ספר כאל נקודת מוצא), וכמובן כמובן כמובן - כיתות הענק התפלצתיות, שמצליחות לנטרל כמעט כל כוונה טובה, ולייאש מכל הבא ליד.

למען הגילוי הנאות: אני עובדת במערכת החינוך (תודה לאל - החינוך המיוחד. לא הייתי שורדת דקה בחינוך הרגיל) בתור מרפאה בעיסוק. אני אישית נורא מרחמת על כל מי שנקלע בתקופה הזאת לבתי ספר "רגילים" כאלה, לא משנה מה גילו ומה תפקידו. (ברור ברור ברור שילדים הם פגיעים יותר. אז תחסכו לי את הטפת המוסר גם על הסעיף הזה)

(הסיבה שאני מאוד מבסוטה בחינוך המיוחד - ששם באמת יש זמן ותשומת לב לכל ילד וילד. אמנם לא ברמה שהם זקוקים לה - כרגיל, תמיד צריך יותר שעות - אבל בכל זאת הם זוכים ליחס טוב בהרבה מה"רגילים". לא הייתי עובדת דקה במקום שלא מאפשר לי להכיר כמו שצריך את מי שעומד מולי, ולהתכוונן לצרכים שלו)

שליחה על ידי א_ילת* » 11 מאי 2005, 20:39

ואני למדתי בבי"ס רגיל, טוב, ברעננה וזוכרת המון מקרי אלימות.
גם מקרי אלימות מגעילים במיוחד- כמו התעללות בתלמידי הכתה הטיפולית, במרכז החצר, מבלי שאף אחד יוכל לפספס, כמו התעללות בי- פעם בשבוע הכו אותי. במקום נסתר, אף אחד לא ראה. כמו הכאות רגילות כאלה, שאף אחד לא חשב שזה לא בסדר- כולל הילד המוכה- כמו הכנסת מישהו לפח ה"צפרדע", סגירת הדלת וישיבה עליה, כך שלא יוכל לצאת. כמו ההתעללות בילדים הקבועים, אלו ש"ביקשו את זה" מצד ילדים מכיתות גבוהות יותר. היתה תקופה ש"תפיסת ואן אריק" היתה מאוד פופולרית. (יד פתוחה, אגודל ואצבע תופסות בשני הרקות ולוחצות). מצד שני, ככה זה היה. לא דיווחתי להורים שלי על כל דבר כזה (רק על ההכאה השבועית שלי), לא הרגשתי מסכנה ואומללה. ככה זה היה.
בחטיבה לעומת זאת, כמעט ולא היתה אלימות אבל זה היה בי"ס מיוחד מאוד. בתיכון האלימות היתה מזן אחר: של סיגריות וסמים. נדמה לי שלא ממש הרביצו אחד לשני. מצד שני, בשנים הללו כבר לא הייתי בבי"ס יותר מידי, וגם כשהייתי, הייתי מנותקת למדי.
סיכום: האלימות שמתארת עיפרון לא מפתיעה אותי.
עפרון- סליחה על ההשתלטות. אם זה מפריע לך- תכתבי ואמחוק או אעביר לדף אחר.

בית הספר לאומנויות בהוד-השרון
נחשב לבי"ס טוב אבל סובל מהבעיה של כלל בתיה"ס - 40 תלמידים בכיתה, לפחות בשכבת ב'.