אופטימיות קוסמית

אוי ואבוי

לפעמים אני נתפסת לאשליה שכל מה שאני עושה שומר לי על הבנות שלי מכל רע.
מזדהה.
מחזיר אותנו להוקיר את הרגע, מזעזע אותנו בכל הרמות - שנתעורר כבר מהאשליה.

עצוב מאוד מאוד.

שבוע מוזר...
מצד אחד תחושת השרדות מול התובענות האינסופית של בנותי האהובות
מצד שני רסיסי שקט ונשימה.
רסיסים קטנטנים..הלימוד שלי מאלץ אותי לעשות שינויים ופתאום אני רואה המון דברים כלא משמעותיים...
הצורך העמוק שלי בטוטליות בחיפוש הרוחני שלי מול הרצון להרפות.
היום כבר הצורך בטוטליות גדול יותר.
הוא מחנה את עצמו כמו איזה ג'יפ רחב ולא מאפשר לספקות לגור לידו.
הנשמה שלי רוצה הביתה. ללא דיחוי.
ובמקביל שיעורים קשים ביותר בבית , מול המורות הנכבדות שלי לצניעות וענווה - הבנות שלי.
מלמדות אותי את מה שאני מתעקשת לא ללמוד כבר שנים, להתמסר באמת.
לשים את עצמי בצד, לצאת מה"אני הכוזב" כמו שאומרת המורה שלי, ולתת שירות מסור.
וזה כל כך קשה ראבאק, כשבשעה 12:00 בצהריים עדיין לא שתיתי את הצ'יקו שלי בשקט.
כל כך קשה להמשיך להיות סבלנית עוד ועוד ועוד.....ושוב...ושוב...
אני לא עומדת בזה.
ולפעמים כן.
וכל פעם כזאת, מקרבת את הנשמה שלי ל"בהקטי" (אהבה).
וכל פעם שאני יוצאת מכלי - מרחיקה אותי.
לא במקרה, לפעמים אחרי כעס גדול הבכורה שלי שואלת אותי אם אני אוהבת אותה.
בכעס גדול, אין הרבה מקום לאהבה.
הלוואי והאהבה תלך ותגדל ותגדל ותתעצם ותאיר את כל הלב,
לגמרי.
לנצח.
אמן.
וחוצמזה, הקטנה שלי (שנה וחודש) כבר שלושה שבועות ישנה בלי רב פעמי.
היא גדלה בלי חיתולים אבל בלילה ליתר ביטחון תמיד שמתי לה חיתול.
שלושה שבועות היא כבר יבשה לגמרי לגמרי, ישנה לידי בלי שום "הגנה".
סיפוק גדול.
אושר.

וכל פעם כזאת, מקרבת את הנשמה שלי ל"בהקטי" (אהבה). נפלא!

שלושה שבועות היא כבר יבשה לגמרי לגמרי, ישנה לידי בלי שום "הגנה". וואוו

מלמדות אותי את מה שאני מתעקשת לא ללמוד כבר שנים, להתמסר באמת.
בדיוק השבוע הגעתי עם עצמי למסקנה שכל פעם שאני מחליטה ממש להתמסר ולהבין שאין אני- אין חוגים אין יצירתיות וכו' ואני מתכוונת לזה ממש ברצינות,
זה מחזיק מעמד כך וכך שבועות ואז מגיע או- תסכול, תחושת החמצה, באסה, עצב - או משהוא שהייתי נורא רוצה לעשות, או "רק משהו קטן ללמוד...
כך עודד ואני סיכמנו שלפחות ארבע פעמים בשבוע הוא ייתן לי שעתיים שלוש אחה"צ כדי שאוכל לעשות דברים עם עצמי לעצמי.
מבחינתי שוב ושוב אני רואה שזה אויר לנשימה.
לשים את עצמי בצד, לצאת מה"אני הכוזב" כמו שאומרת המורה שלי, ולתת שירות מסור.
לתת שירות מסור אני יכולה רק כשאני מרגישה שיש אני. אני לא רוצה להרגיש ת'צמי כוזבת.-
זה כמובן על קצה המזלג ובלי העומק שבוודאי אתן מדייניות עליו בשיעורים. @}

וחוצמזה, הקטנה שלי (שנה וחודש) כבר שלושה שבועות ישנה בלי רב פעמי אהבתי ת' "חוצמיזה". סחתיק'ה (-:

אתמול בלילה לקחנו סרט בדי.וי.די..זה קורה לנו פעם בחודש בערך
אחרי הסרט נשבעתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה.
הזמן שלי כל כך יקר, כל כך קצוב ולהשחית אותו על סרט פשוט בזבוז מטורף.
בכלל בזמן האחרון אני מרגישה וגם האיש יחד איתי בענין הזה שאין לנו זמן. אין זמן לבזבז,
הזמן כל כך יקר וראוי שנכוון כמה שיותר גבוה.
כמה שיותר גבוה עם הבנות
כמה שיותר גבוה בתרגול הרוחני...
"מה אנחנו מעבירים להן" - זה נושא שדנים עליו פה הרבה בזמן האחרון.
האמת שהדבר היחיד המשמעותי שנראה לי שהורים חייבים להעביר לילד זה תחושת יעוד, משמעות,
כוון רוחני בחיים.
והדרך היחידה לעשות את זה בטוב זה פשוט לחיות את זה...והמרגיעון המופלא - אין ידיעה נקנת אלא בהתבוננות פנימה.
זמן אביב.
הכל יוצא החוצה ואילו עבורי זה זמן פנימה.
זמן "חפירות"

בכורתי מצטרפת אל אביה הרבה בזמן האחרון לעבודתו.
כמה נכון זה שהיא הולכת אחריו ולא אנחנו אחריה...עיקרון הרצף בהתגלמותו.
אז השבוע יצא לי לקפוץ בבוקר לשכנה לשתות צ'יקו וזה היה תענוג עילאי יש לציין.
לפי התרבות הוודית שעות הבוקר הן "בטובות" (נקרא עם חולם בראשון ושורוק בשני).
כמה נעים להעביר בוקר רגועעעעע.
ולא שהקטנה עושה לי חיים קלים. היא או יונקת או עלי או בוכה...רצה אחרי בכל הבית עם ספרים שאני אקרא לה
ועוד קוראת לי "אבא"
וואלה יופי.

_ועוד קוראת לי "אבא"
וואלה יופי._
(-:
היא צעירה מהקטן שלי רק בשנה וכבר שכחתי שהם עושים את זה (קוראים לנו "אבא") בגיל ההוא.
סליחה שאני מגיבה רק לסיפא ההומוריסטי ולא לתוכן... את מכוונת גבוה מדי בשבילי. יעוד, משמעות, כיוון רוחני. אשרייך וטוב לך שאת מצליחה לחשוב על אלה.

וואי איזה יום...
מאז שעברנו דירה אין לי שגרה וזה כל כך חסר לי...
בוקר.
איכשהו מתמרנת בין לארוז תיק למפגש כולל הכנת ארוחת בוקר וצהריים, לבין העוללית שמסרבת לרדת לי
מהידיים ויונקת כאילו אין מחר.
הגדולה מפזזת לה בשמחה בבית.
יוצאים.
המזגן שבק חיים ואנחנו נמסות בנסיעה הקצרה יחסית.
במפגש היום היה מין בזאר אביבי בו החליפו הילדים בגדים, משחקים,כלים, ספרים.
היה נפלא ויצאנו בשלל רב.
איכשהו הצלחתי לפזר את החפצים שלי על ארבעה שולחנות נפרדים...
ובתוך כל הבלגן הקטנה הולכת שוב ושוב לכוון הנדנדות שמתנדנדות חזק ממש ועלולות כל שניה להכאיב לה.
אני מוצאת את עצמי הולכת שוב ושוב ושוב ומחזירה אותה בעודה מתפקעת מצחוק מהאמא הנודניקית שלה.
בצהריים אני מקבלת טלפון מהאיש "חותמים היום על החוזה".
איזה כייף לשחרר את המגרש הארור הזה.
נכנסות לאוטו הלוהט, נוסעות הביתה.
מקלחת זריזה, אוכל ונוסעים לעיר הגדולה.
בדרך, הקטנה בוכה מאחורה והאוטו עושה סימנים לא טובים...עוצרים בכביש 6 להבין מה הבעיה...
ממשיכים ומתפללים שהאוטו לא יעלה באש פתאום.
מגיעים.
שעה במשרד מכירות עד שחתמנו בעוד הקטנה לא עוצרת לרגע, נתקלת בכל החפצים ובורחת החוצה
אל הכביש הסואן בכל רגע שלא עוצרים אותה.
הבכורה מאבדת סבלנות...מבטיחים לה ארטיק.
שש וחצי...בשעה הזאת בד"כ אנחנו אוכלים ארוחת ערב...מקלחות...
האיש משאיר אותי עם הקטנה במגרש חול עם אבנים ונוסע לחפש חשמלאי רכב.
אני יושבת על האדמה, נהנת לראות את הקטנה שלי מג'וייפת כולה, משחקת עם חול ואבנים במשך שעה ארוכה.
השמיים מכחילים, משחירים...
האיש חוזר לקחת אותי ומספר לי שהזמין גרר.
יש לנו שעה וחצי להעביר.
אוכלים ארוחת ערב בארומה (פעם אחרונה!) ויוצאים אל הפארק.
שמונה וחצי.
בשעה הזאת אנחנו כבר תמיד מצונפים בבית, אורות מעומעמים , אוירת לילה...
ואילו כאן בעיר הגדולה - אורות מרצדים, מכוניות טסות והמון מכשירי כושר זרועים להם בתוך הדשא הירוק.
וואו...שכחתי כבר מה זה קצב של עיר.
אנשים עושים כושר בשמונה וחצי בלילה!
בכורתי מתלהבת ממכשירי הכושר ומנסה אותם יחד עם אבא שלה ואחותה...
אני מצטרפת אליהם ומוצאת את עצמי עושה תרגילי כושר כשהקטנה יושבת עלי...תענוג.
זו לה הפעם הראשונה להיות בחוץ, בלילה בעיר.
המומה מכל האורות והאטרף היא מביטה סביבה ולא יודעת שובע.
מכבי אש עוברים והיא נשאבת אל האדום הנוצץ הזה.
כמה מדהים לראות שוב את העולם דרך עיניים של ילד בן שנה...
בבית הגדולה הולכת לישון כשהיא שומעת את התנים מייללים בעמק...
כאן אין תנים ואין תנינים...אנחנו כבר עם לשון בחוץ.
עשר בלילה...אני טומנת את הקטנה עמוק במנשא, נותנת יד לבכורה ומתחילות בצעדה
לכוון האיש שמחכה לנו ליד האוטו עם הגרר.
בקושי אני סוחבת את עצמי...מנחמת את עצמי שמחר מצפה לי יום בית מלא עינוגים...
אחחח. אני אוהבת את הבית שלי...
הגרר מתקן לנו את האוטו, אנחנו מטפסים בשארית כוחותינו ונוסעים הביתה...
הבנות נרדמות,
אנחנו עוצרים בדרך וקונים קצת קפאין...שוקו לי וקולה לו.
(הבנות ישנות...מותר...).
מגיעים הביתה.
סוף היום.
מי אמר שגרה ולא קיבל?

"אני רוצה שהיא תמות" אומרת לי הגדולה בעודה מצביעה על אחותה האהובה.
אני שומעת ולא מאמינה.
"אני רוצה להיות איתך לבד" - והיא ממררת בבכי, שניה אחרי שהזזתי אותה ממני בשביל להניק את הקטנה.
"לא כייף איתה"...היא ממשיכה.
אני בהלם. היא כל כך אוהבת אותה, משחקות כל כך יפה בזמן האחרון, היא שומרת עליה כעל אוצר יקר...
ובכל זאת אני קולטת משהו.
אני ממרכזת את הקטנה, בלית ברירה.
כדי לישון, אני דורשת מהגדולה דממה מוחלטת. כי רק ככה ההרדמה תארך עשרים דקות ולא שעה...
הנסיעות הן גם בד"כ סיוט אלא אם כן אנחנו שומרות על שקט מופתי...
גם שאלה תמימה של הגדולה במהלך הנסיעה זוכה לפרצוף כועס שלי במראה.
מה אני מצפה מילדה בת ארבע וצ'ופצי'ק? שתהיה מדוייקת כמו אישה מבוגרת?
וכי מה הברירה שלי? נסיעה עם בכי עד לב שמיים של הקטנה שלי - קשה לכולנו.
וכך קרה שאת הגדולה מירכזתי כי היתה ראשונה וגם את השניה אני ממרכזת - בלית ברירה.
עוד אין לי פתרונות לזה...
אני רק תוהה למה התינוקות שלי שגדלים צמודים, במנשא, במיטה, יונקים עד אינסוף, למה הם כל כך רגישים...
לפחות עכשו אני יודעת שזה זמני.
מזכירה לעצמי שלכל דבר יש מחיר. גם לזה שאני לא מאלפת ומעצבת תינוקות ומעדיפה שהגדולים יתאימו עצמם...

וחוצמזה, יש הרבה חסד בזמן אחרון, הרבה תנועה, חברים, חמימות...
אני אופטימית...(-:

נעים לי לקרוא אותך ולדמיין אתכן ואתכם... שמחה שהמגרש נמכר לכם סופסופ ושדברים מסתדרים לטובה ! ומוכנה לחום על המשפטים האחרונים שלך:
_וחוצמזה, יש הרבה חסד בזמן אחרון, הרבה תנועה, חברים, חמימות...
אני אופטימית..._

(חג חירות שמח! )

בא לי לצעוק לכל העולם..
"תעשו קומפוסט!!!!"
מפחיד אותי החום הזה...ורק אפריל...
אנחנו מתלבטים לנו בכל מיני עניינים קטנים וכדור הארץ הולך פייפן.

אתמול בלילה, הלכנו לאכול חומוס...
בדרך אנחנו רואים חבורת דוסים, חולצות לבנות ומכנסיים שחורות, כיפה שחורה,
עומדים באמצע רחוב שרים בספרדית, מנגנים ועושים קפוארה.
הקטנה במנשא בוהה בהם והגדולה מתחילה לחקות אותם, קופצת, רוקדת ומתחננת אלי
"אמא...תעשי לי חוג קפוארה"...
נו טוב..תכף אני עושה לך חוג קפוארה...(-:
אני רואה כמה אני שבויה בתפיסות מקובעות. דוסים וקפוארה???
ופתאום אני קולטת כמה העולם הזה יפה. כמה הוא רב גוני ומיוחד, כמה הוא עשיר.
הרי גם אני נוטלת ידיים בבוקר וממלמלת לעצמי את המנטרה הרי קרישנה בצהריים...

אני רק תוהה למה התינוקות שלי שגדלים צמודים, במנשא, במיטה, יונקים עד אינסוף, למה הם כל כך רגישים...
אולי כי ככה הן באו לעולם? וזכו לאמא שקשובה לצרכים שלהן גם כשהן צריכות יותר תמיכה ומרכוז לפעמים?

כיף לקרוא אותך

בשיעור אתמול סיפרה לנו המורה שלנו שלפי התרבות הוודית, עד גיל חמש בכלל לא מחנכים את הילדים!
פשוט אוהבים בלבד ואז אין שום עניין ב"גבולות" וכאלו.
כמה זה נכון. כמה זה מזכיר לי כל מיני דפים באופנים שקראתי כאן...
גשם של אסימונים הציף אותי כשהבנתי שכל מיני "לא" מעצבנים שאני שומעת מבכורתי נוצרים ע"י זה שאני לא פתורה בעצמי,
וברגע שאני אהיה יותר פתורה, יותר אוהבת - זה ישתנה...
כמה מדהים איך ספירלת החיים מביאה אותי כל הזמן לאותן תובנות שמגיעות, עוברות ומסתכמות באהבה...
וכל פעם שהספירלה הזו משיקה לתובנה, נופל אסימון, אני מתעשתת, מתמלאת מרץ והתרגשות...עד הנפילה הבאה..

אתמול עשינו טיול צהריים, מול הנוף המרהיב של הכפר שלנו.
הקטנה לא מסכימה יותר מנשא גב, אז היא בעגלה, יחד עם הגדולה שגם רוצה עגלה. ממרומי ארבע וחצי שנותיה יש לה
ממש חסך עגלה כי היא לא היתה בעגלה...
הקטנה שמה ראש על הבטן של הגדולה והגדולה מלטפת אותה.
אני הולכת לאיטי, נהנת מכל שניה, מרגישה איך עגלה כל כך קטנה מכילה את כל החסד שבעולם.
כל השאר, הוא בחוץ, שולי ומשני לתפקיד חיי.
מזכירה לעצמי לנצור את הרגע הזה ולהזכיר אותו ברגעי הנפילה...

הבכורה : "אמא, אחרי שאני אמות, אני רוצה להוולד בן ולא רוצה שתעשי לי ברית!"
אני:" אבל מתוקה...זה יקרה עוד כל כך הרבה זמן, אני לא יודעת אם תהיי בן או בת"
היא: "אבל אמא, נכון שאת תהיי אמא שלי בגלגלו הבא?"
אני: "מותק...אני לא יודעת"
היא:" אבל אמא!!! אני לא רוצה לעבור מאמא לאמא...אני רוצה תמיד להיות הבת שלך!!

היא משגעת אותי עם כל השיחות האלו על מוות וכל ההבטחות שהיא רוצה שאני אבטיח לה שאף פעם לא ניפרד.
אני לא רוצה לשקר...האמת קשה מידי לעיכול בגיל ארבע וחצי...מה עושים???

אני הולכת לאיטי, נהנת מכל שניה, מרגישה איך עגלה כל כך קטנה מכילה את כל החסד שבעולם.
אתמול בלילה נכנסתי למיטה ומכל אחד מצדדי ישנה בת, והרגשתי בדיוק ככה, איך הכל, כל מה שחשוב, נמצא כאן בתוך המיטה הזאת.

אתמול בצהריים נסענו צפונה אל החברה הטובה של הבכורה.
המון זמן לא היינו שם והגדולה היתה ב"אורות" מהמפגש...
בדרך פתאום, הרגשתי חולשה אדירה, בחילה וסחרחורת (לא..אין מצב להריון). מאז שהתחלתי לקחת איזו טינקטורה מצמחי מרפא, אני מרגישה לא טוב.
הרגשתי את המעיים מתהפכות לי ובקושי יכולתי לדבר.
שם, אצל החברה במקום שאעזור לה (אחרי לידה) שכבתי חלושה, מכוסה בשמיכה, רועדת מקור...
הבנות שיחקו חמש שעות בלי הפסקה בנועם ובכייף ואני בסרטים.
תמיד כשיש לי תחושות פיזיות קשות אני נזרקת לתודעת מוות מפחידה.
גלגלי המוח טוחנים בלי הפסקה ואני מריצה תסריטים מפחידים בראש. אולי יש לי סרטן? אולי מחלה אחרת קשה? מה יהיה עם הבנות?
ואם אצטרך ללכת לבית חולים מה יהיה עם הקטנה? היא הרי יונקת 90 אחוז למרות שהיא בת שנה וחודשיים...
בדרך חזרה (האיש שנסע צפונה גם ככה בא לקחת אותנו) המצב שלי מחמיר..הבנות ישנות מאחורה ואני מבכה את מר גורלי...
ממשיכה בסרטים הזויים, מדמיינת איך אני פונה כאן בבאופן לקריאה לעזרה - אם מגלים שיש לי איזו מחלה..
ואפילו הגעתי עד לזה שאני אחפש לבנות מישהי שתהיה אמא במקומי!!!
וואי איזו גרועה אני!
בבית נכנסתי לדוש הרותח ובזבזתי את כל המיים של הכינרת על מנת להפיג את הקור שחשתי...
אחרי זה מייד למיטה.
ישנתי 10 שעות, (עם הפסקות קטנות באמצע) קמתי חלשה, אבל הרבה הרבה יותר טוב.
כבר לא בסרטים..
השמש זורחת...החיים יפים...

_היא משגעת אותי עם כל השיחות האלו על מוות וכל ההבטחות שהיא רוצה שאני אבטיח לה שאף פעם לא ניפרד.
אני לא רוצה לשקר...האמת קשה מידי לעיכול בגיל ארבע וחצי...מה עושים???_
אני הייתי מחזקת את מה שיש - בגלגול הזה לעולם לא ניפרד, אני תמיד אהיה אימא שלך.
בגלגול הבא - תוכלי לבחור במה שתירצי להיות, למי תירצי להיוולד...

להדגיש את הבחירה שלה בגלגלול הבא, כפי שהיא בחרה לה אותך בגלגול הזה! ולסכם שאת ברצון רב תהיה לה שוב לאימא אם היא תבחר בך שוב.
איך מרגיש לך?

האמת שקשה לעיכול היא בראש שלנו, היא אצלנו (לדעתי) ולא אצלם. אנחנו אלו שמתקשים להיפרד, כך זה עובר אליהם.

_תמיד כשיש לי תחושות פיזיות קשות אני נזרקת לתודעת מוות מפחידה.
גלגלי המוח טוחנים בלי הפסקה ואני מריצה תסריטים מפחידים בראש. אולי יש לי סרטן? אולי מחלה אחרת קשה? מה יהיה עם הבנות?_
מוכר עד כאב.

וואי איזו גרועה אני!
לגמרי אנושית!
בתחושה שלי - הנתינה האין-סופית, יש לה מחיר...
אנחנו כל עולמם של ילדינו, ויש בסיטואציה הזו משהו שמחזק את הקושי שלנו |(עם כל היופי.. ברור!)
אנחנו מצפים מעצמנו למושלמות, והיא זו שלא אנושית!
בהבנה שלי - ללמוד לשחרר, לסמוך עליהם.. לסמוך על עצמנו, גם.

(כותבת ברבים אבל מדברת על עצמי - נדמה לי שאנחנו יחד בקלחת

)

בגלגול הזה לעולם לא ניפרד
גם זה לא נכון מותק...
בסוף תמיד נפרדים.

_גם זה לא נכון מותק...
בסוף תמיד נפרדים._
זה לא נכון מותק.
גם כשנפרדים לא נפרדים. האהבה והשייכות נשארות כחבל טבור אנרגטי שתמיד (על אפך וכו') יחבר אם לילדה.
נשמע לי שהטינקטורה לא עושה לך טוב, ניסית להפסיק?

נשמע לי שהטינקטורה לא עושה לך טוב, ניסית להפסיק?
היום כבר לא לקחתי.
כנראה שיש לי רגישות לאלכוהול...הצמחים דווקא עשו לי טוב.

_גם זה לא נכון מותק...
בסוף תמיד נפרדים.
זה לא נכון מותק.
גם כשנפרדים לא נפרדים. האהבה והשייכות נשארות כחבל טבור אנרגטי שתמיד (על אפך וכו') יחבר אם לילדה._

נכון.
וגם, אם את נפרדת לפניה, אז בעצם המשפט לא מדוייק אבל האמת היא האמת

כל עוד היא חיה - את אימא שלה, גם אם את כבר לא תהיי כאן בגופך.
אז אולי חצי הראשון של המשפט לא מתאים לך, אבל החצי השני
אני תמיד אהיה אימא שלך. הוא משפט מדוייק לגלגול הזה.

נשמע לי שהטינקטורה לא עושה לך טוב
בדיוק זה. שכחתי לכתוב בהודעתי הקודמת

בבוקר האיש לקח את הקטנה לטיול ארוך, מאפשר לי זמן חסד של שינה רציפה.
הגדולה נכנסת אלי למיטה, מטרפדת את השינה היקרה אבל מרעיפה עלי מילות אהבה ששווה לקום עבורן.
"אמא, אני אוהבת אותך כמו השמיים...כמו אינסוף...נכון לשמיים אין סוף? אז ככה אני אוהבת אותך..אני רוצה לחבק אותך...מתי את קמה איתי???"
אני , מתוך ערפילי השינה ממלמלת לה מילים חזרה וממשיכה לישון.
בסוף קמנו.
אני מסתכלת על השעון ומרגישה מאוד מפונקת...10:00 בבוקר.
לא התחלתי את היום בשעה כזו כבר שנים.
האיש מתקשר ומספר לי שנקלע לכל מיני הרפתקאות ושאני לא אדאג.
טוב.
מתקלחת לאט...מתלבשת..מכינה לי שייק בננות...מקלחת את הגדולה, מסרקת אותה...הכל לאט.
האיש חוזר ואיתו אדם קשיש, יפה טוהר שאינו מוכר לי.
אני מקבלת אותו בסבר פנים יפות, הוא מתיישב במטבח ופותח בסיפור מופלא.
הוא בן 79, יש לו שישה ילדים שאחד מהם נפל במלחמה...
הוא מספר שלפני כמה ימים החליט לא להיות בבית עם המשפחה ביום הזיכרון קשה לו. אז הוא לקח תרמיל והחליט לנסוע לשדה בוקר.
בתחנת אוטובוס, הוא פוגש תייר צעיר שמזכיר לו את הבן שלו. הם מתחילים לדבר ויעקב (ככה קוראים לאיש הזה) משנה את יעד הנסיעה
ומחליט לנסוע עם התייר לתל אביב. התייר רופא מתמחה גרמני..יעקב מזמין אותו למסעדה והתייר קצת חושש לא מבין למה נדבק אליו הזקן
הזה...הם הולכים לטייל על הטיילת. ליעקב קשה לשחרר אותו. הוא רצה לברוח מהזכרון של בנו
וקיבל אותו בדמות תייר..
התייר מספר לו שהוריו לנים במרינה בהרצליה. מגיע ערב ויעקב מחליט להעביר את הלילה בתל אביב.
הוא הולך עימו למלון שהזמין התייר באינטרנט, מסתבר שזה מלון מפוקפק ואיכשהו כאן איבדתי את החוט המחשבה, הקטנה יונקת
הגדולה, מדברת איתי...אבל מה שיצא בסוף זה שהתייר הזה היה חייב ליעקב כסף ונעלם.
יעקב לא ויתר, ביום הזיכרון, הלך לחפש את הוריו של התייר הזה במרינה בהרצליה. אני חושבת עליו, איש זקן, אב שכול
הולך ביום הזיכרון לחפש מישהו שחייב לו כסף במרינה במקום להיות עם משפחתו ביום הקשה הזה.
הוא מספר שהוא בכה כשחיפש אותו במלון הראשון, בעודו מספר לפקיד הקבלה את הסיפור שלו...
לסיפור יש עוד המשך אני לא אספר את כולו..
בסופו של דבר חתכתי ליעקב קולורבי ומלפפון והוא אכל.
הוא מתחיל לשיר שירי ארץ ישראל של שנות הארבעים , שירים שאני לא מכירה, אבל הוא שר את זה בכזה הוד והדר...
הוא כאילו חיבר לי את יום השואה יום הזיכרון ויום העצמאות ביחד.
בסוף הוא הלך.
מסתבר שאנחנו שכנים. חמוד...
אנשים זקנים, במיוחד גברים זקנים תמיד שוברים לי את הלב.
האיש מספר שהוא פגש אתו בדרך ואחרי שהוא שמע שהוא מוסיקאי הוא לקח אותו לעוד מוסיקאי במושב והכיר בינהם.

אתמול בזמן הצפירה היינו בנסיעה ולא הספקתי לשחרר את הגדולה שתעמוד איתי.
אז עמדתי ליד כיסא הבטיחות שלה.
בגן שעשועים אחר כך אני רואה את הגדולה עומדת משל היא שומעת צפירה משל עצמה.
"למה את עומדת"? אני שואלת אותה.
"יש צפירה! היא עונה לי. את לא שומעת?" ומחווה את ידה אל עבר הגנן שעבר עם מכשיר בגינה, מכשיר שהשמיע
רעש דומה לצפירה...

קורים לי כל מיני דברים קוסמים לגמרי לאחרונה.
אתמול היינו בתל אביב. היינו לנו כל מיני סידורים ובסוף נחתנו היישר בגינת שנקין.
פעם בגלגול הקודם הסתובבתי בשנקין באופן קבוע ונשארה לי פינה חמה בלב לרחוב הזה...
האיש הלך עם הקטנה לבנק והגדולה כרגיל החליטה שהיא צריכה שירותים בדיוק בזמן הכי פחות נוח.
אני ניגשת לאיזו אמא ושואלת אותה "יש לך מגבונים"?
"אני לא משתמשת בדברים כאלו!" - ענתה ללא מצמוץ, בטון של מורה.
"גם אני לא בדרך כלל", אני מוצאת את עצמי מתחילה להתנצל...היא מציעה לי נייר טואלט.
אני מסכימה.
פתאום נופל לי אסימון בגודל של ירח מלא.
אני יודעת מי האישה הזו!!!
אמנם אף פעם לא פגשתי אותה אבל אני קוראת קבוע בבלוג שלה!
ידעתי בצורה בהירה מאוד שזו היא. הסתכלתי על הילדים שלה..הגיל מתאים...
אני לא ידעתי עליה כלום מלבד שהיא תל אביבית. אבל היה ברור לי שזו היא.
"קוראים לך גלית"? אני שואלת."כן" היא עונה!!!!
"אני יודעת מי את!!!!" אמרתי לה. היא מסתכלת עלי בצורה מוזרה.
מאיפה נפלה עליה התמהונית הזו...
"את כותבת בבאופן"? אני שואלת אותה. "כן" היא עונה.
בקיצור זיהיתי אותה. אנחנו נשאבות לשיחה קולחת...גן השעשועים מתרוקן, הבנות מוצאות אחת את השניה.
העולם הזה הוא מקום מאוד מאוד מעניין. שרב הנעלם על הגלוי בו.
"עולם" - "נעלם" אותו שורש...
אחרי זה אנחנו נפרדות והאיש שוב הולך לבנק, מביא כסף ואנחנו נכנסים למסעדה מעבר לכביש.
אני פוסעת אל הדלפק מעלעלת בתפריט ופתאום אני שומעת את האיש שלי שבד"כ הוא שוחר שלום ושלוה צורח.
מסתבר שאחרינו נכנס בחור צעיר, נראה קצת ערס צפונבוני, שפשוט משומקום התכופף ונתן נשיקה לגדולה שלי על המצח או על הלחי!!!
"תגיד לי", רועם עליו אישי "גם לאישה היית נותן נשיקה בלי רשות?" "מה פתאום אתה מנשק את הבת שלי"? הוא זועם עליו ואני רואה את הערס
מתעצבן וצורח חזרה "מה קרה לך?" "נראה לך שאני רוצה לפגוע בה?" "אסור לתת נשיקה לילדה"???
אני מזועזעת. מהסיטואציה, מזה שמישהו זר נישק אותה מזה שאנשים חושבים שזה מותר, ומזה שהאיש שלי שמאוד קשה להוציא אותו משלוותו
רועד מעצבים.
הערס התקרב אלינו יותר ואני חוששת שזה יתפתח למכות. הנחתי יד על הכתף של הערס אמרתי לו "הכל בסדר עכשו" "בואו נרגע" "נמשיך הלאה"
בטח אם הייתי שם לבד, הייתי בעצמי מתפוצצת עליו...
בעלי המקום והטבח תפסו את הערס ואני שומעת אותם אומרים לו בקול רם "הוא צודק"!!!"אתה לא יכול לגעת בילדים שאתה לא מכיר"
"מה עשיתי???" אני שומעת את הערס "אני חולה על ילדים"!!! "היא חייכה אלי אז נישקתי"...
בסופו של דבר הרוחות נרגעו, הוא יצא החוצה לעשן סיגריה ולהרגע מההורים ההיסטרים ואנחנו התיישבנו לאכול...
תוהה לעצמי מאיפה זימנתי את הסיטואציה הזו...
אחרי זה חזרנו לגינה. היו לנו כמה שעות להעביר כי לר רציתי לצאת בדיוק בזמן הפקקים.
הבנות לא הפסיקו לשחק שעות והקטנה נראתה כמו מנקת ארובות מרוב הלכלוך שהיא צברה.
יותר מידי שמש, פחות מידי מיים ויום שלם לא בבית עשו את שלהם.
בדרך חזרה תקף אותי כאב ראש מהסוג הקסדתי וההולם.
הגענו, מקלחת רותחת ולמיטה.
אני אוהבת להיות בבית...

איך זה משונה לי לקרוא אותך עכשיו כשאני יודעת איך את נראית, איך את מדברת, איך המשפחה שלך נראית... זה אחרת לגמרי. כשרק קראתי אותך דמיינתי מישהי שמתהלכת לפחות חצי מטר מעל לאדמה, ואחרי שישבנו שתינו על הקרקע וקשקשנו על דא ועל הא כל הדימוי שלך השתנה לי. רק הגדולה שלך נראית בדיוק כמו שדמיינתי. פיה קטנה.
אתם מקסימים.
ושכחתי לדבר איתך על כל מיני דברים שעניינו אותי (להלביש את הילדה בצבעי אדמה כדי "להנחית" אותה לקרקע, למשל).

"קוראים לך גלית"? אני שואלת."כן" היא עונה!!!!
אך, קוסמת אין כמוך. אפילו אני מתרגשת כאן.

ולגבי הנשיקה,
היה לי משהו דומה עם שומר בסופר שכל פעם הערתי לו בשקט עד שפעם אחת הרמתי קול ואמרתי בתקיפות ושכולם ישמעו...
הוא כל הזמן היה מלטף את הגדול שלי.

איזה כיף לכן...

הנוף מהבית שלנו משתנה כל הזמן.
השדות שהיו ירוקים כשהגענו הצהיבו, השדות שהיו צהובים הוריקו והם זרועים עכשו במיליוני חמניות שגדלות מיום ליום
ומאיימות להעלים את הירוק ולהשתלט עם הצהוב צהוב שלהן.
כרמי הזיתים גדלו והיערות בתווך קצת פחות ירוקים אודות לשמש היוקדת גם בימים קרירים...
מדהים כמה בטבע שום דבר לא נשאר כמו שהוא. הכל זז, משתנה, מבעבע, מת, נולד...כל הזמן בתנועה.
זה מזכיר לי לפעמים לנער קורים ישנים מדברים שעדיין תקועים ומעודד אותי כל הזמן לנוע.
מענין שדווקא הימי עיון משקפים לי במראה את המקום הזז שלי.
מהיום עיון הראשון יצאנו קצת מבועסים, מרגישים שלא היינו חלק.
מהיום עיון השני כבר יצאנו בסבבה ומאתמול יצאנו באורות לגמרי.
סגרנו את היום בשמונה וחצי, מקלפים את עצמנו מהמקום הנינוח שהיינו בו, מוקפים אנשים יפים וטובים.
הרגשנו בבית וגם יצאנו עם תובנה שלפעמים לוקח לדברים זמן.
אני שגימגמתי בתור ילדה מרוב שחשבתי מהר, מדברת מהר ובבד"כ לא מתחברת לתהליכים איטיים פתאום קולטת
שיש משהו בזמן הזה שעובר ומחבר אותך כל הזמן יותר ויותר לשורש האמיתי. לפנים.
הגדולה שלי שכמעט לא ראיתי אותה שמונה שעות מרוב שנהנתה, מתהלכת היום בשקט ובשלווה בבית...רגועה...
והקטנה כנ"ל.
הלוואי שיכולתי לאפשר להן את האנרגיה הזו כל הזמן...

_מאוד מעניין. שרב הנעלם על הגלוי בו.
"עולם" - "נעלם" אותו שורש..._
בזוהר אומרים ש"העולם הבא" הוא לא העולם שאחרי,
אלא העולם שלא מפסיק לבוא לעברינו, מן המעיין שממנו באים כל הדברים,
עולם שלא מפסיק להווצר ולזרום.
ואומרים:"והיית כגן רווה וכמוצא מים אשר מימיו לא יכזבו"
זאת מן מנטרה כזאת שמסמלת את שתי האנרגיות: מוצא מים שמשקה, וגן שמושקה.
גם לי מתחילים לקרות קסמים שקשורים לעולם הבא....

_אני שגימגמתי בתור ילדה מרוב שחשבתי מהר, מדברת מהר ובבד"כ לא מתחברת לתהליכים איטיים פתאום קולטת
שיש משהו בזמן הזה שעובר ומחבר אותך כל הזמן יותר ויותר לשורש האמיתי. לפנים._
מאד מתחברת.

האיש שלי הציע לי נישואים כבר לפני ארבע ומשהו שנים כשהגדולה היתה בת חודש. הסכמתי אבל לא באמת...
משהו בי פחד כל השנים להתחתן.
אולי זה שארית של קרמה שאני סוחבת מההורים שלי שגם לא נישאו.
אז ככה חיינו את חיינו, עם עליות מורדות הרבה דרמות ועם המון פחד שלי להתחייב.
בערך חודש אחרי שהתחלתי בלימוד הרוחני החדש שלי הרגשתי שאם אני רוצה להתקדם בחיים שלי מבחינה רוחנית,
אני חייבת להעיף את המזוודה הוירטואלית שנחה לה כל השנים ליד הדלת, מתעוררת לחיים בכל קונפליקט.
חייבת להתמסר בתוך הבית קודם שאני מתמסרת לכל דבר אחר בחוץ.
אז הסכמתי. והפעם באמת.
ביום חמישי התחתנו בחצר ביתנו.
רק אלוהים יודע כמה קשה עבדנו על מנת לממש את החלום הזה לפרטי פרטים.
לא מכירה אף כלה שכדי לקנות בגדים לבעלה לעתיד, נוסעת בעשר בלילה עם שני ילדים ישנים מאחורה לקניון
משאירה את האיש ורצה לחפש בגדים כמי שכפאה השד כשמידי פעם הוא מסמס לי "מהרי, היא מתעוררת.." ואני רצה, מזיעה
מגיעה לאיזו חנות, בוחרת לו בגדים, רצה למטה, מחליפה אותו בחניה, הוא טס למעלה כשכבר ברמקולמודיעים על סגירת הקניון
מודד, מתקשר אלי, משאיר להם ערבון ויורד אלי להראות לי. לא נראה לי, הקטנה כבר קמה, בוכה לא מבינה איפה היא,
הוא חוזר, חוזרים הביתה..
ככה עבר עלינו חודש מטורף והזוי...להפיק חתונה לבד לבד לבד עם שתי בנות מהממות אך צמודות ללא שום רווח - לא פשוט.
נסיעות חשובות עשינו בלילות כשהן ישנות מאחורה וסידורים בטלפון בבוקר כשהקטנה ישנה וככה הגענו לחתונה.
ביום החתונה עוד סחבנו את הפופים הלבנים עד הצהריים כשאני מזיעה את נפשי וממלמלת לעצמי..אני כלה בלי פנטזיות ...בלי פנטזיות...
זמן שקיעה.
מול הנוף הכי יפה בעולם פוטונים , פופים ומזרונים לבנים...מוסיקת עולם ברקע, אני בטוניקה לבנה שתפרה חברה אהובה
עם צמות עם חרוזים ואבנים, בלי איפור - . יורדת במדרגות אל הזולה שלנו כשהגדולה ושתי חברותיה הטובות מחזיקות לי את ההינומה
שני מטר אורך.
ברקע המוסיקה השמיימית של "אנא בכוח". אני מתרגשת למראה כל החברים שהגיעו, אנרגיה טובה באויר.
אני והאיש עומדים מתחת לחופה, זמן מקודש..פתאום הקטנה מתחילה לבכות. מזה פחדתי כל הזמן. אם היא תרצה לינוק בזמן החופה?
הרי אני לא אוכל לשמוע אותה בוכה ולהתעלם...
הטקס כבר התחיל, הרב פייטן מקסים ונגן הקאנון שהביא עימו לא מבינים מה קורה פה.
אני מבקשת ממנו להפסיק את הטקס לרגע.
אני מכניסה אותה מתחת להינומה ומניקה אותה. אמא שלי צוחקת והקהל ששם לב פתאום למה שאני עושה נגנב.
מה לעשות..אני לא פרגית צעירה שמתחתנת והקטנה שלי גם ככה סבלה ביום הזה שלא היתה לי שניה של סבלנות אליה...
באיזשהו שלב חברה לוקחת אותה לצד והטקס ממשיך.
האיש שם לי את הטבעת..."הרי את מקודשת לי..." רגעים קדושים ומיוחדים. אנחנו מסתכלים אחד על השני ויודעים שאם הגענו לרגע הזה
הכל יכול לקרות.
עברנו כבר הכל...ואם למרות הכל בחרנו זה בזה, אני בטוחה שגם שלום עולמי זה משהו אפשרי.
לאורך כל ההכנות היתה לנו עזרה קוסמית שלא תיאמן.
למשל יום לפני החתונה, נסענו לים פלמחים לטבול במקום מקווה.
כשהגענו מצד אחד שמחתי כי לא היתה נפש חיה על החוף מצד שני היה דגל שחור וגלים סוערים מאוד, ידעתי שאני צריכה להכנס לבד
כי האיש יהיה בחוץ עם הבנות וחששתי.
בדיוק בשניה הזו, מתוך שומקום, ממש בלי שקבענו, אני רואה חברה שמגיעה גם היא לים עם שלוש בנותיה, מחנה לידי!!!!
היא שמרה על הבנות, האיש נכנס איתי והסתיר אותי עם מגבת.
היה מדהים ומיוחד שנאמר "הבא להתטהר מסייעין בידו..."
או למשל יומיים לפני החתונה, היתה רוח אדירה בזולה שלנו וכל הקישוטי זכוכית שתלינו בזולה התנפצו זה אל זה.
בעודי יושבת ומסתכלת הזולה הקרחת עוברת שכנה שמספרת לי שיש לה בדיוק את אותם קישוטים מהחתונה שלה והיא הולכת להביא לי!!!
בדרך גם הביאה מגהץ לבגדים, קנקן לחלב וחוט דייג לקישוטים. מושלם.
שכנה אחרת הכינה לי כדורי שוקולד לאורחים וקנתה לי אופה לחם מתנהבדיוק מה שהייתי צריכה במקום הלחם היקר שאני קונה לגדולה...
בקיצור- -לאורך כל הדרך מלאכים שעזרו לי להגיע לרגע המיוחד הזה.
ועכשו אנחנו נשואים.
כדת וכדין.
הללויה!

איזה סיפור!
אני ממש יכולה לראות את שניכם בלבן, את הבנות, את הזולה מקושטת וכל החברים.
אני מרגישה שבשבילי יש הרבה שמחה ושלווה במיסוד של הקשר הזוגי, בהחלטה הברורה ובהצהרה עליה לפני כל האנשים שאנחנו אוהבים.
שולחת לכם המון איחולים למזל טוב וחיים מלאי שמחה, אהבה, בריאות ושלום.

מזל טוב

וואוו איזה התרגשות!
_אני חייבת להעיף את המזוודה הוירטואלית שנחה לה כל השנים ליד הדלת, מתעוררת לחיים בכל קונפליקט.
חייבת להתמסר בתוך הבית קודם שאני מתמסרת לכל דבר אחר בחוץ._ איזה משפט יפה, מדוייק כל כך, ממש עשית לי צמרמורת.

אה וגם @} @} @} @}
לרגל נישואיכם

שליחה על ידי תמי* » 15 יוני 2008, 17:55

קפצתי לדף אחרי הרבה זמן ופתאום קראתי על החתונה
מקסים מזל-טוב
@}

מזל טוב !
מרגש...

צמירמרת אותי.
מזל טוב לכם, חיים של אהבה ואור.

מזל טוב !
מזל טוב !

הגדולה התרגשה מאד..
וממשיכה לספר על האירוע לכל מי שמוכן לשמוע...

שולחת לכם המון איחולים למזל טוב וחיים מלאי שמחה, אהבה, בריאות ושלום.
תודה מותק.
קפצתי לדף אחרי הרבה זמן ופתאום קראתי על החתונה
הי תמי...מה קורה? מתי תזכי אותנו בביקור?

וממשיכה לספר על האירוע לכל מי שמוכן לשמוע...
איזה כייף..

נשמע מרגש לאללה.
נשיקות

שליחה על ידי גלי* » 16 יוני 2008, 11:16

עברנו כבר הכל... ואם למרות הכל בחרנו זה בזה, אני בטוחה שגם שלום עולמי זה משהו אפשרי.
אמן. את נותנת תקווה לצמיחה. תודה ומזל טוב.

מזל טוב! באמת מרגש ומקסים!@}

רק עכשיו ראיתי. מזל טוב!
איזה סיפור חתונה מרגש. @}

_איזה סיפור!
אני ממש יכולה לראות את שניכם בלבן, את הבנות, את הזולה מקושטת וכל החברים._
מזל טוב !!!!!!

תודה@} @}@}

עכשיו הבנתי...
איזה יופי.
תבורכו.

שלום לך קוסמת יקרה.
אחרי המיני-ויכוח שלנו בבלוג שלי, גיליתי את הבלוג שלך.
כמה שונה להגיב למי שמכירים יותר ולמי שלא מכירים. כמה שצורת התגובות שונה.
אני רואה כעת את דברייך אלי באור אחר לחלוטין.
אמנם עיקרי הדברים שכתבתי לא השתנו, אבל יש בי הבנה אחרת.
נהניתי לקרוא את הבלוג שלך, מקווה לראותך גם אצלי.
ומצפה להמשך

ודבר שעניין אותי נורא - את טבלת בים? ולא ביקשו ממך איזשהו אישור ברבנות על טבילה במקווה??

יום הולדת אצל חברה מיינסטרים.
מוזיקת טרנס לייט ברקע. בוינא הם רק ילדים, הכבש השישה עשר כבר לא עושה להם את זה?
ליצנית מתאמצת מנסה להצחיק אותם בכל מיני אמירות מקוממות "אתה אחלה גבר" וכל מיני כאלו.
ילדים בני 4-5.
מידי פעם היא מנסה לפתות את הילדים בכל מיני פרסים מפלסטיק שהיא מעיפה אל ילדים שמסכימים לנענע
את עצמם לפי דרישתה.
כל חצי שעה היא מוציאה אקדח כזה שמשפריץ קצף בטרוף לכל עבר.
אח"כ, בארץ נטולת המיים שלנו היא עושה משחקים עם מיים.
אני רואה את הבת שלי, עושה כל מה שמבקשים ממנה. היא לא מכירה את הילדים מהגן של החברה שלה, אז
היא מתמקדת בלשתף פעולה ולנסות לקפוץ עם כל הילדים שגבוהים ממנה בראש וחצי ומצליחים
כמו דגים לתפוס את הפתיונות שהליצנית זורקת כל רבע שעה.
מזל שלפחות זה היה בפארק מהמם וירוק כך שלפחות אני והקטנה יכולנו להנות טיפטיפונת מהמרחב.
קשה לי לא להעביר ביקורת בתוך עצמי על שלל הזבלים שמכניסים לקטנים האלו. טרופיות, פרסים, ושאר ירקות.
ההורים היו בטוחים שהילדים נהנים.
אני לא ראיתי ילדים מבסוטים. ראיתי רובוטים שצמאים להתמלא כי ככה מצפים מהם. גם הילדה שלי נראתה לי ככה.
לפעמים אני מתמלאת יאוש ממה שאני רואה סביבי.
לא תמיד.
רוב הזמן אני באופטימיות. למשל כשאני רואה את הקטנה שלי (שנה וחמישה) הולכת ומחפשת שיחים על מנת לפשפש את עצמה
וכשהיא מוצאת היא כורעת לה, מרימה את החצאית הצחורה והחגיגית ומשתינה ברוב הוד והדר.
בדרך חזרה , כשהן מלאות ממתוק ומרוקנות משקט, אני עוצרת פעמיים בדרכים לא דרכים על מנת לפשפש
את הקטנה שצורחת מאחורה משל 20 צרעות עוקצות אותה.
פעם , כשהיא היתה יותר קטנה,הייתי בטוחה בכל נסיעה שהיא צרחה שמשהו באמת עקץ אותה. הייתי עוצרת את הרכב
וטסה אחורה, מוציאה אותה, מורידה לה את הבגדים בטרוף ומחפשת את החרק הנבזה שעוקץ אותה.
עכשו כבר לא.
אני פשוט עוצרת בכביש ראשי, וכשהיא לא רוצה להשתין אני שולפת שד,ומניקה אותה עד שאני רואה שהעיניים שלה מצועפות
מספיק על מנת להסכים לשבת בכיסא.
תוך דקה היא נרדמת. סופסופ אני יכולה לדבר עם הגדולה ולהסביר, להתנצל למה הייתי חייבת לקחת לה את הארטיק
ולתת לקטנה..(סיפור ארוך).
לילה...שקט...
הבוקר החדש שלי מתחיל.

התגעגעתי אליך. המון זמן לא היית פה @}

התגעגעתי אליך. המון זמן לא היית פה
גם ממני @}

התגעגעתי אליך. המון זמן לא היית פה
הייתי הייתי...
רק לא נכתבו לי הדברים. פתאום היה לי נעים להיות עם כל הדברים שקורים וכל התהליכים האינטנסיבים.
להכיל אותם - תוך כדי שיתוף מינימלי...
פתאום קצת נלחצתי מהשיתוף שלי עם כל העולם במיוחד שאני מכירה את כל העולם הזה גם בעולם הלא וירטואלי.
הפרחים שלכן יפים ומעודדים אותי להמשיך ולכתוב.
@}

אז הנה עוד פרח

נהנית לקרוא אותך, כמו תמיד.

שליחה על ידי הדס* » 18 יולי 2008, 00:57

נהנית לקרוא אותך
גמני, את כותבת יפה ומרגש

פתאום קצת נלחצתי מהשיתוף שלי עם כל העולם במיוחד שאני מכירה את כל העולם הזה גם בעולם הלא וירטואלי.
חשוב חשוב. להקשיב לעצמך, לשתף רק כשבאמת יש לך צורך לשחרר החוצה. ואת השאר להכניס פנימה, לנתב את התובנות לנימי נשמתך המוארת...

הי אהובה. טוב לקרא אותך.
איזה כיף שאורה מתפשפשת לבד. הרי הקטנה שלי הולכת בעיקבותיה. אז זה מה שמצפה לי בעוד חודשיים? יש!

אני מתכננת לאושרי -הוא יודע- מסיבת יומולדת בה המתנות הם אוצרות שהילדים ימצאו/יכינו.
אולי נצליח לערום פחות פלסטיקים פה. מטורף מה שקורה פה.

קשה לי לא להעביר ביקורת בתוך עצמי על שלל הזבלים שמכניסים לקטנים האלו אוי, אותי זה מייאש. אני שמחה שאת עוד אופטימית.
לי ממש קשה להנות ככה. לא מצליחה לראות מעבר.
אולי אם אמשיך לקרא את חני תה אצליח יותר גם בעשייה חיובית, אמיתית.

לפני כמה ימים הגדולה דרכה על זכוכית בגן שעשועים, ירד לה דם.
בכתה בכתה בכתה "אמא...אני מפחדת שכל הדם שלי ייצא מהחור ברגל ואני אהפוך להיות מכווצ'צ'ת!!!"
מעולה.
היא כל כך מצחיקה אותי לפעמים.
התום, הדימיון הפורה שלה, מרעננים אותי כל כך.
אתמול ישנה אצלה חברה. הן שיחקו שעות על גבי שעות בלי הפסקה ופתאום כל כך קל...
אני נעה בין לחשוב שאני אשאר עם שתי בנות וזהו לבין לראות לפעמים איך זה יכול להיות אחרת.
המורה שלי אמר לפני יומיים בשיעור שהמחשבה אם להביא עוד ילדים צריכה להיות תלויה ביכולת שלנו לספק להם
את ההתקדמות הרוחנית שלהם.
זה כל כך נכון. אני כל כך רוצה להצליח בלהעניק להן משמעות ותכלית לחיים. להעניק להם את היכולת לחמול על כל מה שמסביב.
בשביל זה אני קודם כל צריכה להגדיל ולהגדיל את החמלה שלי כלפיהן.
גם במצבי קושי, כעס, עצבים - להיות בחמלה.
היום כאמא לשתיים זה הרבה יותר קשה לי מאשר אמא לאחת. העייפות והעומס מכריעים הרבה פעמים וכאן בדיוק
צפה לי תמיד תובנה שאני אשאר עם שתיים. אני אתן להן את כל כולי, אני אהיה נוכחת יותר ויותר.
גם כשילדים גדלים הם צריכים את ההורים שלה.
צריכים זמן לבד עם ההורים בלי אחים, חיבוקים, נשיקות, דיבורים...

חברה טובה שלי עברה לידה שקטה שניה (כן, בפעם השניה!) בשבוע מתקדם.
כמה העולם הזה הוא לא וודאי, בכל רגע יכול לקרות דבר שיהפוך את הקערה על פיה.
וכמה לעומת זאת האהבה לילדים שלנו, לעוברים שלנו, כמה האהבה הזאת וודאית ונחרצת.
וכמה הדיססוננס הזה מכאיב, מכאיב בכל נימי הנימים האפשריים.
"הוא יחזור אליך" אני מנחמת אותה..".את איבדת את הגוף שלו כבר פעמיים אבל הנשמה שלו ניצחית"
אני מאמינה לגמרי במה שאני אומרת ובכל זאת - הכאב שלה אינסופי, נוגע בי בכל הפצעים שלא נירפאו
ובגדול הפחדים בעולם.
.

כבר אמרתי לך פעם. את כל כולך אמא!
(אני בגמילה (-: )

לפני יומיים הגיע אלינו כלב לחצר.
הוא רזה ושדוף. בחיים לא ראיתי כלב כל כך רזה ומורעב. צולע, כנראה נדרס או משהו כזה. פציעה טריה.
ראיתי אותו בזוית העין בלילה ויצאתי אליו.
אני לא מתה על כלבים. לא אוהבת שהם נוגעים בי.
אבל הכלב הזה שבר לי את הלב. נראה לי שבחיים הוא לא קיבל אהבה.
התקרבתי אליו לאט והוא לא ברח, לא נבח פשוט התחיל לכשכש בזנב ולהוריד את הראש.
הבאתי לו את שאריות הלחם שאפיתי והוא אכל בתאבון. מסכן.
עומד ומסתכל עלי.
טיפטפתי עליו פרחי באך ואחרי זה גם טיפטפתי על האוכל שלו.
נגעלתי מלגעת בו אז פשוט שמתי עליו מין בד ישן שאני לא צריכה וליטפתי אותו דקות ארוכות.
כיסיתי אותו כמו תינוק, נראה שהוא עדיין גור. וואו. מה אני אעשה איתו. מי ייקח אותו????
לא מסוגלת לזרוק אותו. לא בטוחה שאנחנו בנויים להחזיק כלב.
האיש לא רוצה להשאיר אותו. כל חייו נמנע מלהקשר לכלבים. זה כואב לו מידי. הוא מדבר אליו כמו לתינוק.
אנחנו מסתכלים עליו. גם אנחנו קצת בפנימיות שלנו כמו גורים נטושים...
למחרת בבוקר, הוא יצא מהמחבוא שלו מתחת לבית, שמח. אכל וחזר למחבוא.
אני חושבת שהוא מפחד מאור היום. או שאולי תקפו אותו ביום - אבל ביום הוא מתחת לבית
ובלילה הוא יוצא החוצה.
גם אתמול בלילה יצאתי לתת לו קצת אהבה. הוא מסתכל לי בעיניים, מתמכר לדבר החדש הזה שנקרא אהבה.
ניסיתי להפוך את זה לפרוייקט מיני קהילתי. שכנה חברה הביאה לי הרבה אוכל בשבילו ואני מנסה
להשיג טלפון של איזה וטרינר מהמושב שיבדוק אותו.
אני מבקשת מהיקום שיאיר לי מה לעשות עם הכלב הזה.
אני לא בנויה לזה.
רק המחשבה שאצטרך להוציא ממנו קרציות מדירה שינה מעיני.
אבל עד שלא אמצא לא בית חם הוא יהיה כאן ונדאג לו.
מישהו רוצה אותו?

אולי אנחנו. יכולה לקפוץ מחר לראות.

אני דומעת פה בגלל התיאורים שלך על הכלב. איזה נשמה...
חברה שלי אימץ אותה כלבלב, היא ישנה איתו טיפחה אותו ותוך 24 שעות הוא הלך לעולמו, חלשלוש אבל טבול באהבה.

כמה חסד יש בעולם הזה.
השכן הוטרינר הגיע ובדק את הכלב. מסתבר שצדקנו והוא בסך הכל בן חצי שנה!
הוטרינר הודיע לנו שהוא לא אכל הרבה מאוד זמן, כאילו שלא רואים את זה עליו, ואמר לנו שבדיוק היום
הוא קיבל תרומה לניתוחים בחיות אסופיות!!!
אז עכשו הגור המתוק הזה ובעלי היקר בדרך לבית חולים לחיות ואני בסרטים שעד שחזר לו קצת האמון, הוא יורדם
וינותח)-:
אני יודעת שזה לטובתו ובכל זאת כואב לי.
גם קלטנו שמרגע לרגע חוזרת לו שמחת החיים - הוא פשוט מלא בטוב הכלב הזה.

@} ריגשת אותי. (קראתי כאן עכשיו אחרי הרבה זמן). במיוחד נגע בי מה שכתבת על כמות הילדים, עניין שמעסיק אותי הרבה, ובדיוק לאחרונה התפללתי לתשובה לגביו.
ואגב, מזמן רציתי להיכנס ולספר- לפני כמה זמן ישבתי אצל אחותי בבית, ופתאום נכנסה שכנה שהיא חברה טובה של אחותי. דיברנו קצת והיא אמרה שגם אחותה בחינוך ביתי...היא אמרה את השם שלך ואיכשהוא מיד ידעתי שזו את, ואכן, צדקתי

.
איך כתבת את זה כאן במעלה הדף?
העולם הזה הוא מקום מאוד מאוד מעניין. שרב הנעלם על הגלוי בו.

כמה עברנו השבוע הזה.
הכלב הזה הפך אותנו לגמרי. ניקשרנו אליו בטרוף ואף מצאנו לו בית חם מאוד מאוד.
אתמול בלילה לא עבדו פנסי הכפר. ישבנו בעלטה הצועקת אני והאיש מסתכלים עליו.
שותקים וכואבים.
הוא עלה איזה שני קילו בשבוע הזה, כבר לא שבר כלי, פחות צולע גם הגבס ירד.
ואפילו יש לו חברים בשכונה..(שריטה של אמא בחינוך ביתי).
איך נעשה לו את זה? איך נעקור אותו מכאן מי יודע מה הוא עבר חצי שנה?
אני בוכה...בוכה...
הדמעות זולגות, שוטפות אותי אבל אני לא מרגישה הקלה.
מנסה להבין מה זה שמונע מאיתנו לשמור עליו. הרי אלוהים הביא אותו אלינו.
אני קולטת שמה שמונע ממני זה הפחד לאבד את החופש שלי.
מה זה החופש הזה שהוא כל כך שברירי?? מה שווה החופש הזה אם כל דבר קטן
עלול לקרוע את נימיו השקופים והדקיקים?
והרי החופש האמיתי שלנו הוא להסיר את כל החומות והאשליות ולתת לטבע האמיתי שלנו
שהוא חמלה ואהבה להיות מונכחים בחיינו יותר ויותר.
החופש המקודש הזה, שאני שומרת עליו כעל אבן יקרה ונדירה לפעמים הוא פשוט האגו
שלי שלא נותן לי להתמסר עד הסוף.
אז מה יקרה אם אני אסע להודו מה יהיה על הכלב? יהיה בסדר.
ומה אם יקרה לו משהו? גם יהיה בסדר.
ומה יקרה בחורף? הרי אני לא רוצה להכניס אותו הביתה? יהיה בסדר.
ומה אם יהיה לו יותר טוב במקום אחר? יהיה בסדר.
לפני שלושה ימים התקשרה מישהי לגבי הכלב. אני מראיינת אותה כאילו אני מראיינת
מטפלת או משהו כזה.
"יש לך חצר מגודרת?" אני שואלת "כי הוא התרגל להסתובב חופשי..."
"אתם הרבה בבית?" היא מספרת לי שהיא רופאה ישר אני מדמיינת אותה במשמרות ארוכות...
וואי, איזה סרטים. כולה כלב.
זהו שלא. יש לו נשמה אין מה לעשות. קשה להודות אבל אנחנו אוהבים אותו. מאוד.
אנחנו מוכנים להתחייב עבורו וזה בכלל לא סוגר לי את החופש. מה פתאום. זה מרחיב לי
את היכולת לאהוב ולתת.
גם האיש מרגיש כמוני, מסתובב עם גוש בגרון.
הבית החם שמצאנו לו היה פה אתמול ונראה מדהיםםםם. אנחנו יודעים שיהיה לו טוב שם.
בצהריים נפלה ההחלטה.
אנחנו משאירים אותו. והלב מחייך מההחלטה הזאת. וגם קל.
נשימת רווחה ענקית.עכשו רק נותר להודיע למאמא מאוהבת המקסימה שהיתה אמורה
לקבל אותו היום.
גם מזה חששתי. סתם טירטרתי אותה עד כאן עם הילדים ועכשו לא אתן לה?
אבל היא כהרגלה היתה סבבה.
וזהו. יש לנו כלב.
אנחנו חופשיים.

את מדהימה.מלאה באהבה.

מזל טוב!
<אנחנו יכולים לשמור עליו בנסיעות וכאלה>

את מדהימה.מלאה באהבה.
וכמה רגישות, ויכולת חיבור לעצמך ולקוסמוס

ריגשת אותי מאוד מאוד @}
הכתיבה שלך מחברת אותי למקומות הנכונים!
אוהבת אותך @}

ואו- מזל טוב- יש לכם כלב אהוב!
מרגש מרגש, אני כבר רוצה לתת לך חיבוק גדול במציאות...

_המורה שלי אמר לפני יומיים בשיעור שהמחשבה אם להביא עוד ילדים צריכה להיות תלויה ביכולת שלנו לספק להם
את ההתקדמות הרוחנית שלהם._
תודה לך על המשפט המופלא הזה, הוא מלווה אותי מאז שקראתי אותו.
ותתחדשו על החבר החדש במשפחה

<אנחנו יכולים לשמור עליו בנסיעות וכאלה>
וואי מעולה!
עכשו אני צריכה להשיג כסף לנסיעה להודו ואני מסודרת(-:

זו אני כמובן למעלה
ועכשן עשיתי אאוטינג לאיש שלי

גם אני מצטרפת למתרגשות.
דקרת אותי בדיוק בנקודה הכי רגישה שלי, כלבים.... וחתולים....
אני חומלת אותם יותר מאנשים. אני פשוט לא יכולה לעמוד בפניהם. לא מכירה רמות כאלה של אהבה לבני אדם (אולי כי עוד אין לי ילדים)
תוך כדי קריאת הקטע הרגשתי את הגוש שלי בגרון נוצר בתחילתו ומתפרק בסיומו (-:
אגב הודו, אני נוסעת להודו, ויש לנו חתול שלא מומלץ ממש להעביר אותו ואנחנו באותו סרט - אבל לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו (-:

איזה חמודות כולכן.
אני אמנם לא מגיבה לכל אחת
אבל כל תגובה נוגעת בי
תודות
@}

כתבת כל כך יפה.
לפעמים אני מרגישה שיש בדף הזה ממש פניני תובנות עמוקות מני ים.
כמו שכתבה אמא ללי על המשפט שמלווה אותה, ועוד הרבה משפטים. אני התחברתי במיוחד לזה:
_והרי החופש האמיתי שלנו הוא להסיר את כל החומות והאשליות ולתת לטבע האמיתי שלנו
שהוא חמלה ואהבה להיות מונכחים בחיינו יותר ויותר.
החופש המקודש הזה, שאני שומרת עליו כעל אבן יקרה ונדירה לפעמים הוא פשוט האגו
שלי שלא נותן לי להתמסר עד הסוף._

אז תודה על השיתוף העמוק, את נהדרת @}

אז תודה על השיתוף העמוק, את נהדרת

יופי של דף@}

לגור שלנו היתה חברה.
כל יום מאז שהוא כאן הוא שיחק איתה שעות על גבי שעות
וחיזק את הרגל שלו כך שכמעט הצליעה נעלמה.
לפני כמה ימים הם עברו דירה - והוא, עדיין לא מעז להסתובב במושב, יושב בדיכאון מתחת לבית
כל היום!!!
אתמול, אחרי ויכוח לוהט וסוער ביני ובין האיש, לקחתי את טילאק (זה השם שלו) לעשות סיבוב ולחפש לו גור
באיזור שיקפץ איתו קצת.
בהתחלה הוא לא הסכים לצאת מהחצר. משכתי אותו באסרטיביות בעודו נגרר.
בסוף הסכים.
מוצאת את עצמי במין קרמה משונה הולכת ומחפשת לו חברים גורים כי משום מה כלבים מבוגרים פחות
משחקים.
צוחקת לעצמי איך יש לי מין תפקיד כזה לחפש חברים לגדולה ולחפש חברים לגור.
טוב, איתו זה יותר פשוט. מצאנו שני גורים שניהם שחורים ועם שניהם הוא קיפץ להנאתו...

היום בערב אמורים להגיע אלינו חברים מהמושב לארוחת ערב.
זה זוג מקסים הוא מוסיקאי והיא שחקנית שהתחברנו אליהם מאוד והם אוטוטו עוזבים.
וזה כזה מבעס שאין כמעט שום דבר שאפשר לבנות עליו.
כל היקום החיצוני הזה הוא סוג של פיקציה.
היום זה כאן - ומחר כבר לא.
הכל כל כך משתנה וזז ונע ודינאמי ורוב הזמן זה סבבה
אבל הנה, היום טילאק לא יצא ממתחת לבית ומי יודע מתי הוא ירגיש בנוח להסתובב לבד
וכל זה יכל להיות אחרת אם החברה שלו לא היתה עוזבת,
וגם החברה שלי עוזבת והקשר היומיומי הזה של לקפוץ בבוקר לשתות שייק אצל השכנה בלי להכנס לאוטו בשביל זה גם יתפוגג.
ולא שאני מתלוננת. ממש לא.
כי באמת
אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים.

אוף. אני עצבנית אש!!!!
אני חייבת עצה משפטית.
לפני כמה ימים יצרה איתי קשר כתבת עיתון. היא ביקשה לראיין אותי לגבי החינוך הביתי.
ביקשתי ממנה שתחפש אימהות אחרות. היא אמרה שהיא לא מצאה וממש ביקשה. הסכמתי.
בתנאי שתשלח לי את הכתבה לפני שהיא מתפרסמת.
כשהיא שלחה לי הופתעתי לגלות שהיא ציטטה אותי בדברים שלא אמרתי!!!!
היה שם גם ציטוט נוסף שהתחרטתי עליו וביקשתי שתסיר מהכתבה.
היא הבטיחה להוריד את מה שלא אמרתי וכן להוריד את הציטוט שהחלטתי לא לפרסם.
הצלם שצילם אותי הבטיח לשים תמונה ספציפית שבה הקטנה שלי מוסתרת.
היום אני חוזרת משלושה ימי חגיגות בסולחה.
חשכו עיני.
היא פירסמה את הכתבה בynet בלי התיקונים!!!! אני לא אמרתי שם כל מיני משפטים!!!
והם לא הורידו את המשפט שהתחרטתי עליו. הם הוציאו דברים מהקשרם. הם לא כתבו את השאלות שהם שאלו
אותי ואז זה יצא שאני רק מדברת ומדברת בלי שאלות מנחות והם גם שמו תמונה שביקשתי שלא ישימו!!!!
התקשרתי עצבנית לעורכת של העיתון ודרשתי תשובות. היא אמרה שיש דברים שהיא החליטה להשאיר.
חוצמזה היא אמרה שהקליטו אותי!!!! אני לא ידעתי את זה!!!
התקשרתי לכתבת. בעלה לא הסכים לתת לי אותה בטלפון! התקשרתי שוב והוא צרח עלי ואיים שיגיש נגדי תלונה במשטרה
אם אתקשר שוב. ברור שהתקשרתי. עכשו ענתה לי הכתבת.
"את אישה דתיה אמא לארבעה ילדים, איך את מעזה לקחת חלק בשקר הזה" אמרתי לה. "תיתביישי! אני אתבע אתכם חבל לכם על הזמן"
דרשתי ממנה מייד לתקן את הכתבה. הסתבר שמחר הכתבה יוצאת במודיעין והסביבה והיא כבר כתובה ומופצת.
מה אני אעשה???? אני עצבנית ורותחת ובטח לא אצליח להרדם כל הלילה.
ברשת הבנתי שהם מנסים לתקן כבר עכשו את כל מה שביקשתי אבל זה כבר מאוחר מידי.
הצילוווווו.

בחיים אני יותר לא מתראיינת!!!
לא מצליחה להרדם. חוסר הצדק והשקרים גומרים אותי.
אף פעם לא הבנתי את כל הטענות נגד תקשורת. אפילו בהודו עשו עלי שתי כתבות שיצאו אמיתיות.
ועכשו הסיפור הזה.
אני מטפטפת לי רסקיו על הלשון. נושמת עמוק.
נזכרת שהבנות שלי בריאות וזה מה שחשוב.
הולכת לנסות לישון שוב.

_אני מטפטפת לי רסקיו על הלשון. נושמת עמוק.
נזכרת שהבנות שלי בריאות וזה מה שחשוב._

(())
אין לי עצות כרגע .. רק המון אהבה.
הולכת לחפש ת'כתבה

איפה זה ??!! מחפשת בלא מוצא

על עיתונות ועיתונאים יש גוף מפקח, תחפשי אותו ותתלונני. אולי לא צריך עו"ד.

אני כ"כ מבינה אותך! את יכולה להתלונן כאן יש הסבר איך
אני באופן אישי הייתי מתבאסת קשות, נושמת עמוק, מחכה שגל התגובות מכל חברי/מכרי/אנשים שפתאום מזהים אותי ברחוב יעלם, וממשיכה הלאה בחיי, פשוט כי אין לי כח נפשי ואנרגיות להתמודד עם זוללי האנרגיה האלה.

ודרך אגב, למרות הכל הכתבה יצאה לא נוראית

מותק שלי, עברתי את זה פעם....
בסוף שוכחים, מתמודדים עם התגובות שגם הן שוככות בסוף,
ולעולם לעולם לא מתקרבים לתקשורת יותר.

מוגש לך בהזדהות גדולה

תודה פלוני
העלת בי חיוך ראשון מאז אתמול.
מהרשת הם הורידו רק עכשו את הכתבה. בעיתון של מודיעין וסביבתה זה מפורסם.
אני חייבת את הכתבה על מנת להתלונן.
אם מישהו מכיר מישהו ממודיעין שישמור לי את הכתבה...

שלום קוסמת,
נכנסתי כי ראיתי שביקשת עצה משפטית. מאחר שכבר הפנו אותך להתלונן במועצת העיתונות, אולי את יותר זקוקה כעת דווקא לעצה ולתמיכה נפשית/רוחנית.
את הרסקיו ניתן לקחת כל פעם טיפה אחת (אין צורך ביותר), אפילו בכל 10 או 20 דקות.
הרגעה יותר בסיסית היא זו שהתחלת בה כשנזכרת שהבנות שלך בריאות, וזה מה שחשוב. כלומר לשים את המקרה הנורא מעצבן של העיתון בתוך הפרופורציה האמיתית של החיים.
כל היקום החיצוני הזה הוא סוג של פיקציה - את זה את כתבת.

יכול לספר מנסיון של הזמן האחרון שבו הייתי צריך להיאבק באורנג' על חיובים של 4000 ש"ח ויותר. בעבר כל התמודדות כזו, אפילו קטנה יותר, היתה בוודאי סוחטת ממני המון אנרגיה. אבל הפעם ההתמודדות היתה מאד ענינית ולא התישה אותי, רק נתנה לי כוחות. מן ההתחלה היה ידיד שהציב לי אמיתות: הם (אורנג' או במקרה שלך - העיתון) מגלמים כוחות רוע מסוימים ביקום. יש להם תפקיד כפי שלכל אחד מאיתנו ולכל ארגון יש תפקיד. אף אחד מאיתנו לא רוצה/לא יכול להכיר כוחות אלה בעצמו/בתוכו, אבל יש אפשרות להכירם מבחוץ. חברות הסלולר, העיתונות וכד', מאפשרות לי לגדול ולהתפתח מבחינה פנימית, ע"י כך שאני לומד להכיר אותם, ולומד להתמודד עימם. הדברים שאמר אותו ידיד כנראה נפלו לי על אזניים בשלות, ולקחתי את כל ההתמודדות מול אורנג' כתרגול, לימוד ושיעור. כלומר ניטרלתי לגמרי את האמוציות, ראיתי בבהירות את הטיפשות שלי, את התרומה שלי לכך שנפלתי ברשת שלהם, את התמימות שלי שמתחננת שאתפכח. ולאחר שהתפכחתי (במידה מסוימת לעת עתה, בטח יגיעו עוד שיעורים) והשעור הזה נלקח, כל מה שנשאר לי הוא "לנקות אחרי", כלומר לנסות להקטין את הנזק, את שכר הלימוד היקר. במקרה שלי למדתי את "חוק הגנת הצרכן", שהוא חוק נהדר עבורנו, הלוואי שכל העסקים היו מקיימים אותו. הבאתי בפניהם את דברי בתקיפות (כמו עורך דין תוקפני) גם במכתבים. ובינתיים דרך חברת האשראי הצלחתי להפסיק את התשלומים.
נזכרתי שלפני שנים גם מול בנק לאומי למשכנתאות היתה לי התמודדות של הצלחה. אבל אז עוד חייתי בציפיה האשליתית שאכפת להם ממני, ולכן הייתי מעורב רגשית מכך שאיכזבו אותי.
לסיכום: אלה גופים אינטרסנטיים המרוכזים בעצמם ובהצלחתם. אין מה לצפות מהם להיות אחרת, למרות שגם הערכים שלנו חיים בתוך העיתונאים ובעיתון, אבל לא הערכים האלה קובעים. כדי שיתנהגו אחרת צריך ללחוץ עליהם, אם בפניה ישירה, בתלונה למועצת העיתונות, בתביעה בבימ"ש לתביעות קטנות - הכל לפי מה שמתאים ומדבר אליך, כי זה הלימוד שלך. אולי בדרך זו גם הם ילמדו משהו, אבל זה כבר לא באחריותך.
המבחן הוא לשמור על מרכז פנימי יציב, שאיננו מנוהל ע"י הפיקציה של העולם החיצוני, שנשמר לא לצאת מאיזון נפשי.
לא יודע איך דברי פוגשים אותך.
אשמח לשמוע/לקרוא. אין לי דף בית, אז אולי תוכלי לענות לי כאן בדף הזה, או "במייל"borness@017.net.il

משה, תודה על השיעור!
<נדחפת לדף של קוסמת. אפשר למחוק>

הם לא כתבו את השאלות שהם שאלו אותי ואז זה יצא שאני רק מדברת ומדברת בלי שאלות מנחות והם גם שמו תמונה שביקשתי שלא ישימו!!!!
קודם כל,

להזדהות. זה אכן מעצבן.
נשמע שעצתו של משה, היא עצה טובה, למקרה הזה, ולחיים בכלל.
יכולה רק לשתף שבתור מי שמצלמת לעיתון, היתה לי פעם את האשליה שאם אגיש את כל הצילומים שצילמתי ואומר להם איזו תמונה הראויה ביותר לדעתי, זה ברור שיקשיבו לי, "הרי אני בעלת המקצוע בצילום..." חשבתי לי, וכך יצא שהיו מפרסמים בסוף צילום לא מספיק טוב שלי, כשאני כמובן חתומה עליו. היום אני יותר חכמה ואני מגישה רק את ה תמונה שאני רוצה שתפורסם (גג שתיים שלוש) וזו הדרך שלי, הקטנה לשמור על מרכז פנימי יציב, שאיננו מנוהל ע"י הפיקציה של העולם החיצוני
ואולי אולי צריך להתייחס אל כל זה כאל שעור חשוב. אחרי הכל בפעם הבאה שתתקשר כתבת ותבקש לראיין אותך, כבר תגיבי אחרת, לא? (-: