סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

קטונתי מלפסול אבחונים וטיפולים שונים, אבל חשבתי להביא גם משהו קטן לדיון מהזווית האנתרופוסופית. אני לא מאוד מקצועית בתחום האיבחון, אבל למדתי חינוך אנתרופוסופי. אנו נוהגים לומר שלישות האדם ארבעה גופים: פיזי, אתרי(גוף החיים והתנועה), אסטרלי והאני העליון. אנו גם מחלקים את התפתחות האדם לשביעונים. בשביעון הראשון הילד עסוק בפיתוח הגוף הפיזי,שהינו עדיין הגוף שירש מהוריו, וגופו האתרי קשור לגוף של אמו.בגיל שבע כארכיטיפ,נפרד הילד מהגוף האתרי של אמו ואז נולד הגוף האתרי העצמי שלו. הילד סיים להחליף את תאי הגוף השונים שקיבל בתורשה מהוריו, וכעת נמצא בגוף הפיזי שלו עצמו. הסימן הפיזי הנראה לעיין כל בעניין זה - החלפת השיניים. אם גוף החיים של הילד שכולל את חוש התנועה,נולד רק עכשיו, יכול להיות שפתאום בסביבות גיל שבע, יצוץ לנו ילד אחר מול העינייים: רזה יותר זריז יותר, תנועה טובה יותר לעומת ילד מסורבל וחולמני. כ מ ו ב ן שיש לבחון כל מקרה לגופו, אך אני יכולה להעיד מנסיוני האישי שבני כיום בן 9.5 היה ילד שמנמו, איטי, חולמני, מסורבל, הכל נפל לו מהידיים, כל מטלה נמשכה לנצח, לקח לו זמן רב ללמוד לרכב על אופניים ובאופן כללי בהשוואה לילדים אחרים הוא בהחלט היה ילד עם קושי פיזי. בחופש הגדול בין הגן לכיתה א' חל שינוי מדהים. הוא גבהה, רזה, ומילד חולמני הפך לילד תזזיתי, חסר מנוח שפתאום יכול לעשות ה כ ל, לרכב לטפס על עצים על קירות תאום עין יד מדהים, משחקי כדור, כל מה שרק חלמתי עליו כשהיה בגן. אז..אני מציעה פה זווית ראיה קצת שונה ואולי אופטימית יותר, כל זה מבלי לפסול אבחונים וטיפולים. כאמור כל מקרה לגופו. גם מחנכים אנתרופוסופים יכולים לשלוח ילד לאיבחון ( מתחום האנתרופוסופיה) ולטיפולים ותראפיות שונות.

שליחה על ידי מי_מה* » 31 מאי 2006, 09:26

קורנית - תודה תודה לך על דברייך! הם תפסו אותי בדיוק בזמן. מרגישה בזמן האחרון איזו תקיעות בהתקדמות וקוצר רוח מסוים מצידי (שאני מנסה לעבוד עליו אבל זה לא הנושא כאן, שהרי אז היה נקרא הדף קוצר רוח אצל הורים לילדים מסורבלים) . טוב לדעת שיש דברים שיסתדרו עם הזמן (אולי) ושהם חלק מתהליך בריא.

התכוונתי לקורקינט של גדולים, רק עם 2 גלגלים, ורכיבה בחוץ
מורינגה לגבי הקורקינט : אני מיטיבה להתנסח בנושא פחות מאמא בלמידה מתמדת אבל מאחר והיא חיה ביקום המקביל שלי אני יכולה לשתף מנסיוני ולקוות שאולי היא תדע להתאים את זה אחר כך לכלי שימושי...(-: אצלנו היה קודם קורקינט רגיל עם שני גלגלים ולכן היה מאתגר יותר ללמוד לרכב עליו אבל הייתרון הגדול של קורקינט על אופניים הוא שקל מאוד לרדת ממנו , הרבה יותר קשה ליפול ולהפצע ולכן הוא פחות מפחיד. כשכבר חווים הצלחות - תחושת המהירות , והשליטה בכלי שנושא את הגוף אך אינו חלק מהגוף (לעומת ריצה, למשל) הן תחושות מספקות ומעצימות. אצלנו הקורקינט נתן דחיפה משמעותית לפעילויות אחרות כמו רכיבה על אופניים וסקטים שעדיין לא ממש הולכות בקלות אבל חל בהן שיפור ניכר. לגבי רכיבה בחוץ - אין לי הסברים מדעיים אבל התחושה שלי היא ששהיה בחוץ היא תמיד טובה ומועילה.

איך זה לנסוע על קורקינט? יש לזה ערך מבחינת שווי משקל וגרוי תנועתי?
ודאי שיש לזה ערך מהבחינות האלה (יחד עם עוד כמה וכמה) ואת מוזמנת לעלות על קורקינט ולבדוק את זה בעצמך.
הוא דורש שיווי משקל תוך כדי תנועה (גם תנועה קדימה וגם פניות). הוא נותן את כל מה שאמא בלמידה ציינה. בנוסף, הוא דורש ייצוב ביחד עם תנועה מבוקרת (לסובב את הכידון ועדיין לתפעל את כל תגובות שיווי המשקל של הגו והרגליים, לתזמן את הרגל ה"מדוושת"), ומי יודע אילו עוד דברים.

אין לי הסברים מדעיים
בחוץ יש הרבה יותר מרחב, אפשר לפתח יותר מהירות, ויש פחות רהיטים להיתקע בהם ולהיתסכל. גם הנפילות בד"כ פחות כואבות, כי המשטח רך יותר מבלטות של אבן.

ואם כבר מדברים על כך, אני מחזיקה בדעה (הלא-לגמרי מבוססת) שייתכן שקורקינט דו-גלגלי מהווה הכנה יותר מוצלחת לרכיבה על אופניים מאשר תלת-אופן, או אפילו אופניים עם גלגלי עזר. כי הוא יותר דומה לאופניים מבחינת הדרישות של שיווי משקל: הגוף מאוזן כולו על שני גלגלים שנמצאים על אותו קו. תלת אופן נראה יותר דומה לאופניים, כי יש לו דוושות ומושב, אבל מבחינת הדרישות של שיווי משקל (שהן המרכיב המרכזי ברכיבה) הקורקינט דומה יותר. מכיוון שבתלת אופן, את יכולה לשבת (כמעט) כמו שק תפוחי אדמה ולהתרכז בדיווש, ועדיין להתקדם, בשעה שבאופניים הדיווש חייב להתבצע תוך תגובות שיווי משקל. ויכול להיות שבשביל ילדים מסוימים התלת-אופן יעכב את לימוד הרכיבה, כי הוא מרגיל את הילד לדווש בתנאים של יציבות, ואחר כך קשה לו להתרגל לחוסר היציבות של האופניים.
(תמיד תמיד נאמר בעירבון מוגבל! זו רק השערה, וייתכן שהיא תקפה רק לילדים מסוימים, ויכול להיות שהיא לא תקפה כלל. יש בה היגיון מסוים, אבל זה עוד לא אומר כלום, כי לא בדקתי אותה בשטח).
צריך גם לזכור שהקורקינט שונה מהאופניים, בכך שרק רגל אחת מדוושת, והשניה מייצבת, ובאופניים שתי הרגליים מדוושות ומייצבות בו-זמנית. אמנם אפשר להחליף רגליים וללמוד לדווש בכל אחת מהן לסירוגין, וזה עדיין לא אותה מורכבות.

שיטה שקראתי פעם על איך ללמד ילדים לרכב: להסיר את הדוושות מהאופניים, להנמיך את המושב כך שאפשר יהיה לייצב את שתי הרגליים על הרצפה, ואז לתת לילדים להסיע את עצמם כמו בקורקינט, לחדוף את עצמם עם שתי הרגליים על הרצפה, ואז להרים את הרגליים על האופניים ולתת לאופניים לנסוע תוך שמירה על האיזון. ברגע שיש להם את היציבות לנסוע ככה כמה מטרים, אפשר להכניס את הפדלים.
מבחינה תיאורטית-ביו-מכאנית זה נשמע הגיוני מאוד ומתבקש. אני סומכת ידי על זה, עקרונית.
אבל, אמא בלמידה תיארה כבר שלהדס יש קושי עם עצם הפידול, גם בתלת אופן, כך שיש פה סיטואציה מורכבת יותר, והגישה הזו לא בהכרח תתאים לה.

דרך אגב, אמא בלמידה, אמרת ש
בקורקינט של קטנים אין עניין של שיווי משקל, כי יש שני גלגלים שמייצבים אותו מאחור.
אז רק להזכיר לך שהכל יחסי. כן יש עניין של שיווי משקל בקורקינט כזה, רק פחות מאשר בקורקינט רגיל. גם האמירה שלי על "שק תפוחי האדמה" מטעה מאוד, כי אני הכרתי כבר מספיק ילדים שהיו צריכים כסא עם משענת ותמיכת ראש וחגורות בטיחות כדי להחזיק מעמד על תלת אופן.
עניין של סקאלה.

קורנית - אהבתי.

רציתי להעלות כאן סוגיה, שנגעו בה כלאחר יד וברפרוף בחלק מהדברים שנכתבו כאן, על הקשר בין סרבול תנועתי ומשקל. כשהגננת של בכורי העלתה בפני את החשד שהוא ניחן בסרבול תנועתי היא הדגישה שאין הכוונה למשקלו. אצלי בתודעה סרבול תנועתי כן נקשר לסרבול גופני - צורני. שני בני היפהפים הם גם די כבדבדים. אני מודה שזה מפריע לי. ממש משתדלת שזה לא יפריע לי אבל זה כן. מוצאת את עצמי לפעמים מתוסכלת מהזמן שלוקח לבכורי לבצע משימות פשוטות (כמו למשל לעלות ולהתישב על האופניים שלו או על מושב הילדים של האופניים שלי) וגם מתקשה לעזור לו כי הוא כל כך כבד ( זו עוד סיבה שאנחנו כל כך נהנים להיות במים - גם המשקל נעלם שם ואני יכולה להניף אותו ולהחזיק אותו על הידיים מה שממש בלתי אפשרי בחוץ). הייתי שמחה לשמוע על עוד ילדים ואולי לצרף כמה כלים לארגז האוצרות המתהווה כאן , גם על הצד הזה של הסרבול.
<כמו תמיד המרגיעון שעלה כל כך מתאים - הכל בתואם מושלם - גם כשנדמה שלא>

(תודה באיחור לקורנית)

מימה, תבורכי על העלאת הנושא.
גם הדס נמנית עם ה כבדבדים, ואשמח לחשוב על הנושא ביחד.
מקווה לחזור לכאן בערב ולכתוב קצת מחשבות בנושא.

אחד הדברים שהכי שימחו אותי במה שקורנית כתבה היה
יכול להיות שפתאום בסביבות גיל שבע, יצוץ לנו ילד אחר מול העינייים: רזה יותר זריז יותר, תנועה טובה יותר לעומת ילד מסורבל וחולמני. זה לא שהילד שלי אינו מקסים ונהדר כמות שהוא אבל כן צובט לי בלב לראות אותו מתקשה בפעולות שלילדים אחרים הן טבעיות ופשוטות. עכשיו אני מבינה שהסימנים היו שם מההתחחלה אבל מכיון שהוא היה איתי בבית לא היה לי למה להשוות וכל דבר שהוא עשה היה נראה לי כמו הישג נדיר ויקר (וגם היום עדיין חושבת שאלו אכן היו דברים נדירים ויקרים (-; ) וכאשר בגיל שנתיים הכנסתי אותו לגן והגננת דיברה איתי על איזו בעיה במוטוריקה גסה חשבתי שהבעיה היא שלה שאינה יודעת להבחין בילד מושלם כשניצב אחד כזה לפניה...מטפלת יקרה ואהובה, עולה חדשה, שהעברית שבפיה אז עוד לא הספיקה כדי להסביר למה, אבל אמרה שהיא חושבת שהוא צריך לקבל עיסוי. אני זוכרת שקצת נעלבתי והיא ניסתה בלא הצלחה להסביר לי מה שהיום - והרבה בזכות הדף הזה - אני מבינה - על חשיבות העיסוי לילדים עם קושי תנועתי.
עכשיו, איך כל זה מתקשר למשקל? אני לא יודעת. אני רק משתפת פה בתחושות ובזכרונות ומקווה שמסך כל התחושות והזכרונות של כולנו נגיע לאיזו תובנה... או לפחות לא נרגיש לבד! כי כמו שכתבה כבר מייסדת הדף - אמא בלמידה מתמדת (לא מצאתי את הציטוט אבל אני בטוחה שקראתי P-: ) שאלמלא השיתוף והמידע שמגיע מכל הכותבות הנפלאות כאן הדף הזה לא היה מגיע לאיכות שיש לו.
תמרוש זו פניה נרגשת אלייך! מקווה שעברת בהצלחה יתרה את המבחן בקורס מסאז' ואת פנויה להובלות.
לילה טוב לכל הדובים והדובונים

וכאשר בגיל שנתיים הכנסתי אותו לגן והגננת דיברה איתי על איזו בעיה במוטוריקה גסה חשבתי שהבעיה היא שלה שאינה יודעת להבחין בילד מושלם כשניצב אחד כזה לפניה
מימה, את מתוקה אמיתית. אני בטוחה שבשבילו זו מתנה ענקית, לחפש את בבואתו בתוך עינייך ולמצוא שם ילד מושלם

.

לא חשבתי לעומק על הקשר בין כובד משקל וכובד תנועה, אבל אני מניחה שהקשר הוא דו-כיווני: כובד משקל מסרבל עוד יותר את המסורבלים, וסירבול יוצר דפוסים של הימנעות מפעילות גופנית, שמחמירה את בעיית המשקל.
הבשורה הטובה היא שכאשר מצליחים להפוך את כיוונו של מעגל הקסמים הזה, הוא מתחיל לעבוד לטובתנו. לפני שבוע, הגננת האהובה על הדס חזרה מחופשת לידה. אחרי כמה ימים היא תפסה את אורי והתפעלה באוזניו מהשינוי שחל בהדס: איך היא בטוחה יותר בגוף שלה, אנרגטית יותר, מעזה יותר ו...רזה יותר. עכשיו רק צריך לדאוג לכך שהרוח של התקופה האחרונה תמשיך ובאמת תהפוך להרגל ולאורח חיים.

נורא משמח שהפתרון העיקרי לשני הקשיים ( פשוט צריך אורח חיים שיכלול פעילות גופנית כחלק מהיומיום ) הוא פשוט, בריא לכל המשפחה ויכול להיעשות בשמחה וטבעיות. אני מוצאת שהפעילות הגופנית עוזרת לסירבול ולמשקל גם באופן ישיר וגם בעקיפין, באמצעות חיזוק דימוי הגוף ואהבת הגוף.

תמר, גם אני מקווה שעברת בהצלחה יתרה את המבחן בקורס מסאז' @}

היי, אמהות,
חשבתי קצת על הנושא...
האמת שאין לי הרבה מה להוסיף למה שכתבתן. סירבול תנועה יכול להתקשר למשקל, אבל זה ממש לא הכרחי. מה שכן, ילדים עם טונוס נמוך הם באמת כבדים יותר (המשקל שלהם כבד יותר, למשל כשמחזיקים אותם), בגלל הטונוס הנמוך. איבר ש"מוחזק" על ידי השרירים באופן רפה הוא באמת כבד יותר מאיבר ש"מוחזק" היטב. (מישהי בלימודים אמרה לנו, בהקשר של פגיעות עצביות חמורות, שזה מדהים עד כמה יד משותקת היא כבדה. שוקלת טונה). הילדים נראים יותר שמנמנים כי הם רפוים ו"נופלים". חוץ מזה, אני חושבת שיש לנו משהו בפרספקטיבה שמקשר זריזות לרזון (עד גבול מסוים) ולכן כשילדה נעה יותר בזריזות היא נראית פחות שמנה. ילדה מסורבלת תיראה איכשהו "שמנה" יותר מילדה שנעה באלגנטיות.

תודה על הברכות והאיחולים, באמת עברתי טוב את המבחן, באתי לשם בראש הנכון ובגישה הנכונה, וגם הספקתי, ממש ביום האחרון, להשלים את כל החומר

.

אויש, אני לא רוצה לחרב את הקונספציה אבל במקרה של ילדי דוקא הפעילות הגופנית תמיד היתה ועודנה חלק מהחיים. למרות הסרבול הם קופצים , רצים ומטפסים ללא הרף, ממעטים לצפות בטלויזיה (במיוחד בקייץ

) , התזונה שלהם היא חלומה של כל אמא - ירקות ופירות, דגים ודגנים (וכמובן שגם קצת ג'אנק בשביל האיזון) ובכל זאת עודף משקל. חשבתי לברר עם יש קשר מעבר ל"ניהול משק" קלורי - הכנסות מול הוצאות. אולי הסרבול המוטורי "הולך"עם חילוף חומרים נמוך?
@} לתמר על ההצלחה במבחן

הפעילות הגופנית תמיד היתה ועודנה חלק מהחיים
התזונה שלהם היא חלומה של כל אמא

אשריכם, או יותר נכון - כל הכבוד לך @}. לנו יש כברת דרך לעבור בשני התחומים.
כשכתבתי 'פתרון' לא התכוונתי לכך שאפשר בהכרח להעלים לגמרי את שני הקשיים. אני מודעת לכך שהם ילוו אותנו עוד שנים רבות, בווריאציה כזו או אחרת. אבל הידיעה שאנחנו עושים כל מה שאפשר לעשות בנושא, יכולה (אולי, הלוואי,) לסלול את הדרך לקבל את אותם חלקים שאינם ניתנים לשינוי. גם זה דורש תהליך ועבודה, אין ספק.

אולי הסרבול המוטורי "הולך"עם חילוף חומרים נמוך?
אני לא שמעתי על קשר כזה, וגם לא מכירה שום בסיס הגיוני שעשוי לחבר בין התופעות - אבל זה לא אומר שזה לא קיים. אם באמת בא לך לדעת תשאלי בפורום ריפוי בעיסוק בתפוז, יש שם לא מעט מרפאות ותיקות שמתמצאות גם בפרקטיקה וגם במחקרים.

@} תודה

הידיעה שאנחנו עושים כל מה שאפשר לעשות בנושא, יכולה לסלול את הדרך לקבל את אותם חלקים שאינם ניתנים לשינוי.
תשכחי מזה

כדי לקבל את עצמך את צריכה פשוט לקבל את עצמך. כדי לקבל אדם אחר באהבה וללא תנאים את צריכה פשוט לקבל אותו. באהבה וללא תנאים. אם את מקבלת את עצמך ללא תנאי, אבל רק בתנאי ש"תעשי את המקסימום"...
זה לא "ללא תנאי".
זה טריק של החלק המחמיר שלך שמנסה לעקוף אותך מימין בפרצוף של צדיק-תמים.

(ומי זה בכלל המקסימום הזה? צא לי מהבית, עוף לי מהעיניים. אתה עושה לי מספיק צרות!)
(פרספקטיבה אישית)

זה טריק של החלק המחמיר שלך שמנסה לעקוף אותך מימין בפרצוף של צדיק-תמים.
כמה שאת צודקת

.

לא! לא! חמודה! אל תרביצי עם הראש לקיר! כואב לו!!!

(ואם לקיר כואב - אז לך על אחת כמה וכמה)

איזה מזל שאתן כאן!

בעוד שבוע וחצי הדס תהיה בת 4.
שפע הדודים והסבים מתעניינים אצלנו מה להביא לה

. קורקינט וטרמפולינה כבר יש לנו, כזכור, ושניהם בשימוש אינטנסיבי.
בנוגע לאופניים עם גלגלי עזר - ההתלבטות בעינה עומדת.
מה עוד אפשר להביא ברוח זו?

שליחה על ידי ממ* » 18 יוני 2006, 14:38

אולי מכשיר לילדים לניגון דיסקים (מין boombox לילדים)? ובנוסף לו דיסקים עם סוגים שונים של מוזיקה. כך הדס תוכל לנגן את הדיסקים בעצמה--גם כיף, וגם מאוד מדרבן לנוע ולרקוד.
משום שבעלי ואני מכורים למוזיקה, מתנגנת אצלנו מוזיקה מסוגים שונים חלק גדול מהיום, והפיצית (שנתיים פלוס) זזה המון בקצב המוזיקה. אפילו כשהיא עסוקה באיזשהו פרויקט אחר, היא פעמים רבות מניעה את הראש שלה בקצב המוזיקה. לפעמים היא מבקשת לשמוע את אותו שיר שוב ושוב וממש ממציאה לו ריקוד קטן. אני חושבת שפיתוח חוש קצב מאוד תורם לתחושת גוף נעימה ובטוחה. לפעמים אני שמה מוזיקה 'על הבוקר', ואנחנו מתחילות את היום בתזוזה. אם הילדה לא תלויה בהורים לשמיעת מוזיקה, זה עשוי להגביר את הכיף.

אופניים עם גלגלי עזר.
בכל זאת ממליצה. אנ יודעת שאתם מתלבטים אבל לא יודעת למה. כדור פיזיו הוא גם צעצוע נחשק ונדמה לי שיש בו את מוטיב התנועה הליניארית שרבות דובר בו בדף הזה ( זו גם הזדמנות כי זה צעצוע יקר יחסית ויומולדת משקיט את המצפון).יש גם את הכדורים הקטנים יותר עם שתי הקרניים שהיו אופנתיים כשאני הייתי ילדה ועכשיו שוב נמכרים. הם גם זולים יותר ומאפשרים לילדים התנסות בלי עזרה בעוד שבכדור גדול הרבהה דברים מפחידים קצת בהתחלה ונדרש תיווך של מבוגר אחראי (-; ילדי קיבלו את שני הכדורים כמתנות בהזדמנויות שונות ולשניהם יש שימוש.
מאחלת להדס ולכולכם יומולדת שמח

הצעה נוספת: פריזבי (צלחת מעופפת). אולי זה מתאים יותר לילדים גדולים יותר, כי זה דורש טכניקה מסוימת וסבלנות עד שרוכשים אותה (בהתחלה לא מצליחים! וזה מתסכל!), אבל ברגע שיש לך את זה, פחות או יותר, זו אחת הפעילויות הגופניות הכי מהנות בעולם.

יומולדת שמח!

כמה אני שמחה (תמרוש) שכתבת את זה כי בדיוק קניתי לילדים סט שיש בו כל מיני צלחות מעופפות בכל מני צורות (ואפילו בומרנג אחד לכבוד גולת אוסטרליה הדוויה...). ואם כבר, אז רציתי לשאול מי מכיר מרפא/ה בעיסוק עם התמחות בסרבול מוטורי באיזור חיפה? מרגישה שהטיפול כרגע, הגיע למבוי סתום בתחום המוטורי. אמנם חל שיפור במיומנויות של תפיסה ומסירת כדור אבל בכל הנוגע לתכנון תנועה ואיכות תנועה - לא ממש. תמר - עצות?

אח, ידעתי שכדאי להתייעץ איתכן. כל רעיון זהב.

אגב, פריזבי זו באמת אחת הפעילויות הגופניות הכי מהנות שאני מכירה, ואפילו הגעתי בה למיומנות לא רעה.
ועוד אגב - קיבלנו פעם במתנה ממישהו שחזר מחו"ל צלחת מעופפת לילדים. מין יצור כלאיים בין פריזבי לכרית. היא מרופדת (אך עדיין שטוחה), קטנה יותר מצלחת סטנדרטית, ומעוצבת בעיצוב ילדותי ושמח. באמת הגיע הזמן לבדוק אם כבר אפשר להשתמש בה לייעודה המקורי.

תודה על הברכות. אני מאוד אוהבת את ההתרגשות והתכונה סביב יום ההולדת.

מחוויות הפריזבי: אתמול יצאנו עם כל הסט ומודה שגם אני חשבתי שלקטנים זה יהיה קשה יותר אבל גם הדובון בן השלוש הסתדר לא רע ויחד עם חבר בגילו שיחקו זמן רב. נכון שלכולנו עוד קצת קשה לכוון אבל כשמצליחים להעיף זה כבר מספק חווית הצלחה ומאוד נהיננו וצחקנו. ממולץ בחום!

פריזבי מרופדת!!! איך לא חשבתי על זה קודם? אחלה רעיון

מרפאה בעיסוק באיזור חיפה את יכולה לשאול בפורום רב"ע בתפוז, ויענו לך במסרים.
אבל אם הילד שלך כבר בריפוי בעיסוק, עדיף שתדסקסי קודם את העניין עם המרפאה: האם גם היא חושבת שיש מבוי סתום? יכול להיות שהיא התמקדה במטרות מאוד ספציפיות עד עכשיו, ואולי הגיע הזמן לשנות או להרחיב אותן? או שאין התקדמות בתחומים שהיא כן עבדה עליהם?
כדאי שתבדקי אם יש תיאום עמדות בינך לבין המרפאה. האם המטרות של שתיכן זהות? אולי מבחינתך יש מבוי סתום, אבל מבחינתה יש התקדמות בתחומים שהיא התמקדה בהם?

ועוד מילה אחת: גם ההתפתחות המוטורית הטבעית וגם ההתקדמות שבעקבות טיפול הן לא ליניאריות. יש תקופות גדילה ותקופות קפיצה ותקופות דשדוש. אז... תחשבי על זה.

ועוד מילה שנזכרתי פתאום בקשר לאופניים: כשהתחלתי לכבר על אופניים פה, אחרי שנים שלא עליתי עליהם, הייתי חסרת ביטחון מאוד. ואז הבנתי שזה בגלל שאין לי ביטחון בירידה מהם, ובגלל זה אני מפחדת לעצור (מה יהיה אם אני לא אצליח ואתנגש במשהו או אפול??) ובגלל זה כל הרכיבה שלי היתה במתח. אז ישר אחרי שקנינו לי את האופניים שלי הלכנו לפארק, וכל מה שעשיתי שם היה לעלות עליהם, לרכב 10 מטר ולרדת. לעלות שוב, לרכב ולרדת. ככה איזה שבע-שמונה פעמים (אולי יותר), במהירויות משתנות, עד שהרגשתי ביטחון.
(זה היה משעשע, כי על אותו שביל היה איזה בחור אחד, שרץ את ריצת הערב שלו לאט ובנחת. וכל פעם היינו עוקפים זה את זה: אני הייתי עוקפת אותו, ואז הוא היה עוקף אותי כשנעצרתי. ואז שוב עקפתי אותו...)

ומילה אחרונה על בומרנגים: תסתכלי טוב טוב על הבומרנג שקיבלת: אם שתי ה"כנפיים" שלו הן בדיוק ב- 90 מעלות זו מזו, יש סיכוי שהוא בומרנג אמיתי. אם הזוית ביניהן גדולה מ- 90 מעלות - הוא לא אמיתי, ואין סיכוי להעיף אותו ושהוא גם יחזור אלייך.

ואין סיכוי להעיף אותו ושהוא גם יחזור אלייך.
אהה! אז זהו שכן.הזוית אמנם רחבה (כולה בומרנג מפלסטיק באריזת חיסכון) אבל אם מעיפים בזוית כלפי מעלה אז הוא חוזר. לא בדיוק אליך ליד אבל בערך וגם לרוץ זה מצוין (-:

תודה על ההתיחסות לרב"ע אבל ישר אחרי שכתבתי את מה שכתבתי כבר הרגשתי שאני צריכה פשוט להניח לילדי להיות מה שהוא ולא להתחיל לרוץ איתו לכל מיני מרפאים אחרים. לעודד אותו להמשיך בדברים שהוא עושה ממילא, ועושה היטב. הוא מקדם את עצמו כל הזמן . אני רק צריכה לאפשר לו.

אהה! אז זהו שכן.
אז לא אמרתי כלום

רק אי אפשר יהיה להעיף אותו לרוחב כמו שהאבוריג'ינים עושים עם הבומרנגים שלהם (וממילא זה דורש מרחב בגודל של מגרש כדורגל, ועלול להעיף כמה ראשים לעוברי אורח תמימים...)

הי, במקרה נתקלתי בדף שלכן ורציתי להציע את שיטת הצ'י קונג,
הצ'י קונג היא שיטת תנועה, קלה לביצוע, משחררת, מתבצעת בצורה איטית וזורמת והיא מסייעת לשיפור התנועתיות והגמישות של הגוף כולו. כל מה שצריך זה רצון טוב ויכולת להתרכז ולהתחבר אל התנועה.
ליותר מידע אני יכול להפנות אתכן לדף שלי באתר: צ'י קונג

ברוך הבא טנא טאו, דומני שאני יכולה לדבר בשם כולן - כל רעיון מתקבל כאן בשמחה ולשמוע תמיד טוב! מאיזה גיל אפשר לתרגל צ'י קונג? כבר התיחסנו פה ליוגה. האם זה (מבחינת גיל המתרגלים) אותו הדבר? באופן אישי ועל פי תחושותי בלבד אני מנסה ליצור הזדמנויות ולאפשר ופחות לכוון לשיטה מאורגנת, כלומר, אפילו שאני מורה ליוגה אני לא מלמדת את ילדי יוגה. כשמתחשק להם הם עושים איתי (זה לא קורה הרבה) וזו אפשרות שתמיד זמינה להם.האם תוכל לפרט מעט יותר לגבי הצ'י קונג?
תודה!

תודה ושלום מי מה

באופן כללי אני סבור שהצ'י קונג יכול להתאים לכל גיל, כמובן שיש צורך לכוון את רמת ואופי התרגילים, אל בני הגיל שאותם אתה מלמד. אני עובד גם עם גיל הזהב גם אם בוגרים, גם עם אקי"ם ובעבר אף עבדתי עם ילדים.
מאד התחברתי אל המשפט באופן אישי ועל פי תחושותי בלבד אני מנסה ליצור הזדמנויות ולאפשר ופחות לכוון לשיטה מאורגנת, כלומר, אפילו שאני מורה ליוגה אני לא מלמדת את ילדי יוגה. לדעתי זו באמת הדרך הטובה ביותר.
אבל לעיתים ילד וגם מבוגר זקוק למסגרת חיצונית שתכוון אותו ותתמוך בהתקדמותו ולכן קיימות בימינו כלכך הרבה אופציות כאלה. באני חושב שהצ'י קונג, בגלל שהוא עוסק במגוון תנועתי מאד רחב, אך גם מאד נגיש עבוד כל אחד, יכול להתאים כאן, כמובן שהילד צריך להתחבר ולרצות את העניין.
להרחבה על הצ'י קונג אני יכול להפנות אותך לדף שלי: צ'י קונג
ואם את מעוניינת אז גם לאתר: http://www.geocities.com/teneqigong

שיהיה בזרימה

ברוך הבא טנא טאו!
הצצתי בדף שלך והתפעלתי. איזה יופי של דף!
מותר לבקש ממך משהו? האם תוכל להציע כאן בדף תרגיל אחד או שניים שאיתם כדאי להתחיל לעבוד עם הילדים שלנו?

שיהיה בזרימה
בהחלט

הי אמא בלמידה מתמדת
הכנסתי בדף צ'י קונג את התרגילים שביקשת
אני מקווה שזה יעזור וימצא חן בעיניך
סוף שבוע נפלא

תודה, טנא טאו @}.
התרגילים נהדרים. אנסה לתרגל אותם בעצמי ולהזמין את הדס ואיה להצטרף.

מי מה
אויש, אני לא רוצה לחרב את הקונספציה אבל במקרה של ילדי דוקא הפעילות הגופנית תמיד היתה ועודנה חלק מהחיים. למרות הסרבול הם קופצים , רצים ומטפסים ללא הרף, ממעטים לצפות בטלויזיה (במיוחד בקייץ ) , התזונה שלהם היא חלומה של כל אמא - ירקות ופירות, דגים ודגנים (וכמובן שגם קצת ג'אנק בשביל האיזון) ובכל זאת עודף משקל. חשבתי לברר עם יש קשר מעבר ל"ניהול משק" קלורי - הכנסות מול הוצאות. אולי הסרבול המוטורי "הולך"עם חילוף חומרים נמוך?
אם הם נעים ללא הרף, אוכלים בריא ועדיין בעלי עודף משקל, אולי שווה לבדוק את תפקוד בלוטת התריס? אני מכירה ילדה שכשהתברר שזו הבעיה, נכנסה לטיפול בדיקור+דיאטה מיוחדת, ירדה במשקל בקצב מדהים, בלוטת התריס כמעט התאזנה, מצבה החברתי השתנה פלאים כמובן בעקבות השינויים, והכל יותר טוב. אז.. שווה לנסות

ביומיים האחרונים הדובונים שלי בענין חבל "טרזן" הם כמובן קצת מסורבלים בזה אבל נהנים מאוד >מימה בכבודה ובעצמה נאלצה להדגים - היה קורע מצחוק< מענין אותי לדעת אם מעבר להנאה - שהיא כמובן בחשיבות עליונה - יש כאן עוד יתרונות והאם יש למישהו (תמרוש מקווה שאת לא נעלבת שקראתי לך מישהו (-: ) עוד רעיונות לשימוש בחבל כזה .מתעתדת לארגן לנו אחד בעץ על יד הבית.
הדובון הבכור בן 6 בעוד שבועיים וקצת. אפשר להעתיק מאמא בלמידה ולבקש רעיונות מתנות לבן 6?
ולקינוח רוצה לשתף בתרגיל שנתן לי המרפא בעיסוק (היתה לנו שיחה מצוינת ותודה ל תמרוש רוש על ההכוונה בשאלות).
זה תרגיל שנועד לשפר את ההתמצאות במרחב ותכנון תנועה. קושרים את העיניים ונותנים הכוונה להתקדמות. עם ילדים שכבר יודעם ימין ושמאל אפשר גם לעשות משהו מורכב יותר כמו למשל לבקש להסתובב ימינה ואז מה שהיה קודם שמאלה הוא עכשיו מאחור ואפשר לשחק עם זה. אביב, המרפא בעיסוק, טוען שמנסיונו ילדים מאוד אוהבים את המשחק ונהנים ממנו. מבטיחה לדווח איך היה אחרי שנשחק.

הדובונים שלי בענין חבל "טרזן"
עכשיו תפסת אותי.
מה זה חבל טרזן????
כזה שתלוי מעץ ואפשר להתנדנד עליו וגם לקפוץ ממנו?

באופן כללי:
חבלים זה אומר:
הרבה כוח (בעיקר ידיים וחגורת כתפיים, אבל כל הגוף פעיל ללא יוצא מן הכלל)
הרבה גרייה תחושתית - הנדנוד, התנועה, יש הרבה מידע לעבד והוא משתנה כל הזמן.
לפעמים זה אומר המון שיווי משקל וייצוב של הגוף.
והכל דינמי.

שורה תחתונה: לחבלים יש פוטנציאל אינסופי, והם יכולים לאתגר מאוד.
(הייתי פעם במחנה באיזה מקום והיו שם מתקנים נפלאים שהיו עשויים כמעט רק מחבלים).

אילו היתה לי אפשרות טכנית, אני לא הייתי מסתפקת בחבל אחד, אלא לוקחת כמה כאלה. למשל: אם יש שני עצים, אפשר לקשור ביניהם חבל אופקי, נמוך יחסית, על תקן "קורה". ואז למתוח ביניהם עוד חבל אחד גבוה מעליו, ומהחבל הזה לקשור בשורה עוד כמה חבלים שישתלשלו למטה.
ואז אפשר ללכת על החבל התחתון, תוך כדי היאחזות בחבלים המשתלשלים, כמשען.
(משען רעוע ודינמי מאוד! אבל זה כל הכיף בעניין).
או למשל: אם יש איזו קורה אופקית יציבה (מאוד), שמונחת גבוה, קושרים ממנה שורה של חבלים שקשורים בקצה שלהם כמו טבעת, ואז המשחק הוא להתנדנד ולעבור מחבל לחבל, כשאת עומדת על הטבעות שבקצה.
אם יש רק עץ אחד, אפשר פשוט לקשור ממנו כמה חבלים שנסגרים לטבעת בקצה, כמה מהם מסביב לגזע ואחד או שניים מרוחקים יותר, (כשהטבעות בגובה חצי מטר מהרצפה, או אפילו פחות). ואז אפשר לעבור מחבל לחבל, ולהמציא כל מיני משחקים ותרגילים.

אזהרה חמורה:

חבלים זה משהו נזיל ומתבלה במהירות. אם משתמשים בהם למשחק של ילדים, פשוט חייבים לוודא שהם קשורים היטב, שהדבר שהם קשורים עליו יכול להחזיק משקל של פי כמה מהמשקל המקסימלי של הילד (או הילדים - אם שניים יחליטו להיתלות ביחד) - כי הוא גם צריך לספוג קפיצות שמכפילות את המשקל (יש נוסחאות לזה), ולבדוק את החבלים בנקודות שחיקה ובלאי כל יומיים, ולבנות את כל העסק ככה שגם אם חבל ייקרע לפתע, הילד ייפול מגובה נמוך.

טוב, אולי "כל יומיים" זה מוגזם. אבל צריך לשאול מישהו שיודע, וכן, להיות במעקב על החבלים.
נהייתי אוסטרלית: קודם כל חושבת על אמצעי בטיחות

אויש תמרוש אין עליך! הנה נתת לי מתכון למתנת יומולדת מסבא-סבתא שממש ישימה בשבילם. יש מול ביתנו שני עצי פיקוס איתנים. ולגבי בטיחות - יהיה בסדר העצים לא מאוד גבוהים ומתחתם אדמה (וגם שיחי פטל אבל באמת הגיע הזמן לגזום אותם קצת).
ואם כבר מדברים על בטיחות - החבל המדובר , שנפש הדובונים נקשרה בו , הוא כבר ותיק מאוד - מסתבר שנקשר על ידי שכנים שכבר עברו דירה מזמן ועדיין לא מראה שום סימני בלאי. אבל מבטיחה לבדוק בכל זאת .
<מימה מעולם לא הצטינה בנושא גהות ובטיחות ועכשיו עם פריחת הבנזוג מהקן פורקת כל עול>

מי מה

בקשר לחבל - זה נכון. יש חבלים מאוד עמידים. הכוונה שלי במה שכתבתי זה רק לא להניח שהם עמידים, או שהעמוד מחזיק, או שהקשירה טובה. צריך לבדוק את זה.

אין עלייך
אין עלי ירוקה מקנאה. ברי מזל הילדים שלך

את לא יודעת איך השתוללתי במחנה ההוא, במגרש-מתקנים עם המתקני חבלים האלה. הלוואי היה לי אחד כזה ליד הבית...

נשמע כיף, החבלים.
(אני שמחה מאוד שיש לדף הזה חיים משל עצמו, ללא קשר אלי).

יצאנו בשלל רב מיום ההולדת. בעקבות העידוד של מימה קנינו להדס אופניים. היא עדיין לא ממש מדוושת עליהם, אבל פה ושם כבר היו לה הצלחות של עד ארבעה דיוושים רצופים - שזה יותר ממה שהצליחה אי פעם על התלת-אופן. הדס קיבלה גם כדור גדול עם אוזניים והיא נהנית לקפוץ עליו. ובאופן בלתי צפוי, אחת התוספות הכי מוצלחות לציוד הספורט שלנו היא כדור-ים בארבעה שקלים, שקנינו בתור הפתעה כדי לחלק לילדים בגן. המשקל והגודל של הכדור הופכים אותו למושלם להתנסויות בהתמסרות: אי אפשר לקבל ממנו מכה, והגודל מבטיח הרבה חוויות של הצלחה בתפיסה.

בסוף השבוע האחרון עשינו קמפינג בחוף ניצנים, ושוב נזכרתי כמה ים זו הסביבה הממריצה האולטימטיבית. הדס התרוצצה מאושרת, רצה, טיפסה, התגלגלה על דיונות ולא התעייפה.

כמה דברים שהבחנתי בהם בזמן האחרון:

מעבר לתרומה הענקית של הדף הזה לחיינו, חלק מהשינוי שחל בהדס נראה לי קשור לעונה. אני זוכרת שגם באביב של השנה שעברה הרגשנו שהיא התעוררה מתרדמת חורף ארוכה. הן רמת המרץ שלה והן מצב הרוח שלה השתפרו מאוד מאז שהימים התחילו להתחמם ולהתארך. אני תוהה אם יש משהו שאוכל לעשות עם התובנה הזו בבוא החורף.
מעניין שיש יחס הפוך בין רמת הפעילות של הדס לבין הכמויות שהיא אוכלת. אפשר היה לחשוב שהאכילה תהיה ביחס ישר לכמות האנרגיה שהיא מוציאה, אבל כשאני מסתכלת עליה אני מרגישה שיש אצלה איזה מתג פנימי, שנמצא באחד משני מצבים אפשריים: מכוון לחסוך באנרגיה או מכוון לבזבז אנרגיה. במצב של חיסכון באנרגיה הגוף שלה שואף לזוז כמה שפחות ולאכול כמה שיותר - ולהפך. מוזר.
לזווית שממנה אני מתבוננת יש השפעה עצומה עלי. כשאני מתבוננת בהתקדמות של הדס, אני מתמלאת בתחושות עמוקה של שמחה, סיפוק, גאווה ואופטימיות. לעומת זאת, כשאני רואה אותה ליד החברים שלה והמבט שלי איכשהו מתמקד בפער ביניהם, אני צריכה להדוף מעלי את תחושות המועקה. לפעמים אני אפילו מרגישה מטופשת שהתלהבתי ככה מכל מיני דברים שהיא עושה, כשאני פתאום מבינה עד כמה גדול המרחק שלה מבני גילה. אבל הרגעים הכי טובים שלי הם הרגעים שבהם אני פשוט נמצאת עם הדס, לא מתבוננת על הסיטואציה ולא מנסה להעריך את משמעותה. הלוואי שיהיו לנו יותר ויותר רגעים כאלה.

משהו שאוכל לעשות עם התובנה הזו בבוא החורף
טוב, כשאני חושבת על חורף אני ישר חושבת על מלחמת כריות והשתוללות על מיטות.
אני לוקחת את זה צעד אחד הלאה: למצוא ברחוב מזרון זוגי ישן, די שלם, העיקר שלא יהיה מגעיל מדי, ולקחת אותו הביתה, לשים אותו באיזה מחסן, אם יש לכם.
למצוא עוד אחד כזה.
ואז יום חורף אחד, לקחת את שניהם (אולי אחרי שארגנת להם איזה כיסוי מסדינים ישנים או משהו), לפרוש בסלון, ולהתחיל להתקפץ ולהתגלגל.

כדור-ים בארבעה שקלים
הייתי צריכה לחשוב על זה קודם. הרי ידוע שלילדים שמתקשים לעבוד עם כדורים - אפשר לשחק אתם עם בלונים. זה נורא כיף, הם זזים לאט יותר, ואין את אלמנט הפחד. אני עשיתי את זה עם ילד אחד עם קשיי תכנון, וזה היה תענוג צרוף. אבל איכשהו כשדיברתן על הילדים חשבתי רק על טיפוסים וריצות וכאלה, לא חשבתי על משחקי כדור.

בבקשה תכתבי עוד על כל מיני אספקטים של תנועה ופעילות פיזית של הדס (וגם את, מימה), כדי לדרבן אותי להעלות עוד רעיונות...
(אני מתחילה לאסוף את החומר ולארגן אותו

)

ודרך אגב, כשיתחשק לכן לכתוב גם על מוטוריקה עדינה ופעילויות מדויקות יותר - אתן מוזמנות, ואני אצטרף בשמחה.

לבינתיים, ממליצה על עקרון הרצף באמנות של ילדים.

עוד משהו שקשור לחורף: לדאוג שבחורף התזונה מתאימה לחורף. נדמה לי שזה אומר תוספת של שומנים. אולי של פחממות, אולי גם של קצת סוכר ממקורות לא מעובדים (דבש, בננות, פירות יבשים). יש אנשים שמאוד מאוד מגיבים לקור, והשומנים והפחממות חשובים להם, אחרת הם פשוט צונחים לתוך דיכאון (קליני!) עונתי.
(קראתי את זה ב"המזון כמשל" מאת מאשה מאטיס-שריד. ספר מומלץ בחום)

אני לא דוגמה, כי אני זוללת שמן זית בלי הכרה כל ימות השנה, אבל אני חושבת שאם לא - היה לי יותר קשה בחורף.
בחורף אני גם אוכלת הרבה יותר פרוסות לחם עם דבש וטחינה גולמית ופרוסות בננה מעל. (טעים!!!!!) לפעמים זה מה שהחזיק אותי, כשהייתי חוזרת הביתה רטובה, עד שההסקה התחילה לעבוד.

אנחנו פה באמצע החורף...

בתקופה האחרונה אני פחות אופטימית בנוגע לפוטנציאל שטמון בעבודה שלנו עם הדס. אם קודם הרגשתי שבעקבות הדף הזה קורה לנו נס, עכשיו אני מפוכחת יותר, מקבלת שוב ושוב תזכורות לגבולות הגזרה שלנו. עבר חודש מאז יום ההולדת. להדס יש יחס חיובי מאוד לאופניים שלה אבל היא כמעט ולא עולה עליהם, ועדיין רחוקה מדיווש בכוחות עצמה. ובכלל, אחרי כמה שבועות נמרצים ותנועתיים יחסית, נדמה שהדס חזרה לנטייה הטבעית שלה להפעיל את הדמיון ולא את הגוף.
לפני יום או יומיים, היה רגע שבו הדס נראתה משועממת והצעתי לה (באגביות, באגביות) להתאמן על האופניים שלה. הדס התלהבה ויצאה מיד למרפסת. אחרי עשר דקות לא יכולתי לעצור את סקרנותי והצצתי לראות מה היא עושה שם. ראיתי אותה עומדת ליד האופניים, ואת האופניים מכוסים בכל מגבות המטבח שיש לנו בבית. הדס דיברה אל עצמה, שקועה במשחק דמיוני שלא הבנתי את טיבו המדויק. חייכתי לעצמי. זו הדס, על המתנות שלה ועל הנקודות החלשות והפגיעות. חשוב לי לעזור לה כדי לבלום את המגמה של הימנעות והצטמצמות תנועתית, ולמנוע את התרחבות הפער בינה לבין בני גילה. יחד עם זאת, אני מנסה לא לשכוח את הייחוד שלה, את היופי ואת המתנות שלה. היא לא חייבת להיות טובה בכל דבר.
אנחנו בדרכנו לאבחון מקצועי. עכשיו, בגיל ארבע, החברים של הדס מתחילים ללכת לחוגי ספורט וריקוד, מה שמחדד לנו עוד יותר את הפער בינה לבינם. ברור לגמרי שחוג כזה הוא לא אופציה עבורה כרגע, שזו תהיה חוויה מכאיבה ומתסכלת. לכן אנחנו מקווים ש"חוג התנועה" הראשון שלה יהיה מסגרת כלשהי של ריפוי בעיסוק, שתיתן לה נקודת התחלה טובה יותר.
תמר, אם את רצינית בעניין הספר, אני מציעה לך להקדיש פרק שלם לנושא העמדה הרגשית של ההורים כלפי הילד המסורבל. דיברנו כאן על הדרכים שבהן את, כמרפאה בעיסוק, יוצרת סביבה מקבלת, בטוחה ומעצימה לילדים שאת עובדת איתם, ונתת לנו רעיונות מצוינים בהקשר הזה. אבל צריך לדבר גם על העמדה המסובכת יותר שבה נמצאים ההורים. להורה (כלומר, לי) קשה יותר למצוא את המרחק הנכון מהילד, לשים בצד את המטען האישי שלו, את האכזבה והדאגה, ולעבוד עם הילד ממקום של חמלה (זו המילה שעולה לי עכשיו בראש. לא רבה איתה).

אין מה לעשות - שהיקום מקביל -הוא מקביל. הוצאת לי את המילים מהראש! היום הינו בריפוי בעיסוק ופתאום התחשק לי לקום ולברוח וממש הרגשתי שמחה שבשבוע הבא זו הפעם האחרונה. יצאתי משם בהחלטה נחשוה לעבוד על לא לשכוח את הייחוד שלה, את היופי ואת המתנות שלה. היא לא חייבת להיות טובה בכל דבר. (בלשון זכר ,כמובן, במקרה שלנו), חשבתי לעצמי שהוא כל כך מקסים ומיוחד וחכם אז למה לגרור אותו לדבר הזה שבו הוא חווה הצלחות מעטות ובמאמץ רב. וכבר רציתי לבוא ולכתוב את זה אבל את הקדמת אותי! (-:
לבכור, אגב, נעים מאוד במפגשים האלה, וזו בדיוק הנקודה שהעלית פה - העמדה הרגשית של ההורה. כאן הדרך שאני צריכה לעבור עם עצמי כדי לברר למה זה כל כך מפריע לי. גם עודף המשקל לוחץ בדיוק על אותם הכפתורים.
דרך ארוכה נפרשת לפני, כמה נעים לדעת שאני לא הולכת בה לבד.

(ודרך אגב, האופניים? גם אצלנו - בדיוק ככה, כמעט ולא רוכב אלא אם מעודדים אותו ומלווים אותו)

לאמא של הדס שלום רב, פתחתי את הדף הזה כי הוא קפץ לי מול העיניים במה חדש.
אני מאד התרשמתי מיכולת ההתבוננות שלך בהדס ובך עצמך, לי יש תינוק קטן ואני שואבת הרבה השראה מאמהות כאן באתר כי אני רק בחיתולים (תרתי משמע) של הקשר ביני לבין תינוקי.
קראתי כמעט הכל ורציתי להוסיף מספר נקודות שעלו בראשי:
דיברתם על ללכת על חוף הים או בכלל - יחפים. במקצועי אני רפלקסולוגית ומנקודת מבטי החול בים זו הרפלקסולוגיה הכי טובה שאפשר, החול עם הטקסטורה הגרגירית ובכך שהוא שוקע עם כל דריכה בדיוק בעוצמה ובמנח של הרגל מעניק את הגירוי לכף בדרך הכי טובה לרגל, ולפי כך מגרה את הריפוי הטבעי של הגוף וכפי שנאמר למעלה מאזן את כל היציבה, אז מומלץ תמיד לכולנו.

כמו כן עלה בדעתי להציע לך אולי להתנסות קודם על עצמך על שיטת פלדנקריז, אולי שמעת עליה, כל השיטה זו מודעות דרך תנועה, יש שיעורים פרטיים או קבוצתיים, אני התנסתי בשתיהן בזמן ההריון וזה חולל פלאים.
אני חשבתי שלהדס שיעור פרטי זה יהיה נהדר, הכל נעשה בכיוונון עדין ביותר וזה לא ריפוי בעיסוק אשר יכול לתסכל. אני רק יכולה להציע לך על זו שטיפלה בי באופן פרטי בזמן ההריון, אני יודעת שהיא עזרה לילדים רבים והיא פשוט נהדרת. השיעורים הקבוצתיים אולי יועילו לך יותר, אשמח לפרט יותר אם תרצי.

אני אמשיך לעקוב, ואומר לסיום שעצם תשומת הלב שלך והרצון למצוא את הדרך רק מורים שאת בכיוון הנכון ומאחלת לך ולהדס להמשיך וללמוד ביחד להתפתח ולצמוח בדרך הנכונה לכם.

בדרך לאבחון מקצועי

כמה נקודות:

במהלך האבחון, תהיה הכי פחות מעורבת רגשית שאפשר. כמובן שאי אפשר, אבל בכל זאת. תעשי מדיטציה, תסקרי את מדפי הצעצועים, תזמזמי לעצמך שירים...

"אבחון" ו"מבחן" הן מילים דומות מדי. וזה טבעי להילחץ מזה.
אולי המילים "סקירה וניסוי" מתאימות יותר. אשת המקצוע רוצה ללמוד על הדס הרבה דברים במעט זמן. אז היא "סוקרת" אותה

, נותנת לה כל מיני פעילויות ורואה מה קורה.

אחרי האבחון, חשוב לשבת עם המרפאה ושהיא תעבור אתך על הכל. כאן נכנסת תסמונת ה- "10 דקות וזריז כי יש לי עוד קליינט מחכה בחוץ", שאת צריכה להתגבר עליה. תשבי שם כאילו יש לכן את כל הזמן בעולם, תעצרי כל פעם שנדמה לך שלא הבנת משהו, תבקשי הסבר שני ושלישי, תוודאי שאת מבינה למה התכוון המשורר, בקיצור - תחלבי את כל המידע שאת רוצה. את אמורה לקבל עותק של סיכום האבחון - תכתבי עליו את כל ההסברים וההרחבות, כי אחר כך קל לשכוח.

אם הם יכולים לתת לך את הסיכום בכתב, לתת לך עוד רבע שעה (או יומיים) לעבור עליו ואז להיכנס לפגישה - אולי זה אפילו יותר טוב (כי יש לך זמן לקרוא ולנסח שאלות), אבל אולי זה יכול להלחיץ סתם, לבלבל ואף לעצבן. לפעמים שפה מקצועית עושה את זה...

החברים של הדס מתחילים ללכת לחוגי ספורט וריקוד

בסביבות גיל 20 התאמנתי בקראטה, ונדהמתי לראות איך הוא עבד על הסרבול התנועתי שלי.
תוך פחות משנה מאז שהתחלתי, התנועה שלי נעשתה יותר אלגנטית, יותר מדויקת, הפסקתי להיתקל בשולחנות וכסאות!!! והרגשתי את החיסכון באנרגיה, את היעילות החדשה שלי.
קצת אחר כך הגעתי להכשרה הראשונה שלי כסטודנטית, וראיתי איך הריפוי בעיסוק והקראטה מתחברים ביחד.
(לדעתי, בתחום של מוטוריקה גסה, לקראטה היה יתרון על רב"ע - לגבי, יש להדגיש, כי אני אהבתי את זה וזה תפס אותי. זה גם היה בגיל המתאים ובשלב המתאים של חיי. אבל אין ספק שגם אובייקטיבית - יש לקראטה המון המון מעלות, כי הוא עובד על הגוף בצורה מאוד מוצלחת).

לא להזכיר את העובדה שזה עושה נפלאות לתפיסה המרחבית. לדעתי, [גם] בגלל זה יש לי יכולת ניווט טובה, ובאותה תקופה גם הרגשתי איך היכולת שלי לתמרן את האוטו ברוורסים ובמקומות צרים - משתפרת.
המורה שלי היה איש מקסים, ואמר לי שעברו אצלו לא מעט ילדים ומבוגרים עם כל מיני מינים של קשיים ובעיות פיזיות.
אני הייתי שולחת אליו ילד רגיש, בלי להסס, אם הילד היה רוצה ללמוד קראטה.
(אני יכולה לתת לך את הפרטים שלו, הוא בירושלים, וללא ספק מכיר מורים אחרים במקומות אחרים בארץ)

אני לא הייתי פוסלת חוג "רגיל" אצל מורה מנוסה, קשוב וער לצרכים מיוחדים, וכזה שלא מעודד "תחרותיות" משחיתה.
אם הדס מגלה משיכה לכיוון מסוים, אם היא מספיק נהנית מהפעילות עצמה ולא פוזלת כל שניה לילדים אחרים לצורך השוואות, אם המורה בא בגישה מתאימה, ואם הוא מקצוען ומנוסה וסבלני - זה יכול להיות טוב.

במחשבה שניה - היא בת ארבע. צעירה מאוד. המ...

מימה -

גם עודף המשקל לוחץ בדיוק על אותם הכפתורים.
כן, נכון. זה נושא כל-כך גדול ומורכב מבחינתי שאין לי את כוחות הנפש לפתוח אותו כרגע. אני עובדת קשה עם עצמי על השתחררות מההסתכלות המערבית העכשווית על עודף משקל כעל אות קלון ועדות לכישלון, ובאופן כללי יותר: על השתחררות מהשוואות לאחרים, על ניסיון להתבונן באנשים מבפנים ולא מבחוץ, ועל פיתוח סובלנות וחמלה כלפי חריגוֹת מִתֶקן הילד המושלם. כמו בסטיקר על מכוניתה של מכרה לסבית שלי: "celebrate diversity".

אלמונית - תודה על הרעיונות ועל הרוח הטובה שמנשבת מדבריך.
כרגע פלדנקרייז לא על הפרק אצלנו, אבל את מוזמנת לפרט לטובת קוראים אחרים בדף.

תמרוש - תודה.
גם לי יש הרגשה שקראטה יכול להתאים להדס. לבן של חברים שלנו, ילד עם סירבול מוטורי מאובחן, יש חוויות חיוביות מחוג קראטה 'רגיל'. הוא התחיל את החוג בגיל 6, אחרי יותר משנה של ריפוי בעיסוק, וזה נראה לי מסלול הגיוני. כרגע נראה לי שהדס זקוקה למסגרת של אחד-על-אחד. לצערי היא מודעת לנחיתות שלה בהשוואה לילדים אחרים, והיא מרשה לעצמה להתנסות בדברים חדשים/מאתגרים רק כשאנחנו לבדנו. (נדמה לי שכבר כתבתי כאן פעם, שיותר משאני מופתעת מכך שהילדוּת שלי משחזרת את עצמה, נצבט לי הלב מכך שזה קורה כל כך מוקדם).
ובכל זאת אשמח אם תכתבי כאן את פרטיו של המורה לקראטה. שיהיה לנו לשימוש עתידי וגם לטובת קוראים אחרים.

ושאלה אחרונה - איך לדעתכן כדאי להציג להדס את האבחון? מה להסביר לה על מהלך האבחון ומטרותיו?

להסביר במילים הכי ברורות ופשוטות שיש לה קושי בדברים מסוימים, למשל לתפוס כדור, לרכב על אופניים וכד' והיא הולכת לפגוש מישהי שתרצה לשחק איתה בכל מיני משחקים וככה תוכל לעזור לה ללמוד לעשות את הדברים שהיא מתקשה בהם יותר טוב.

שיהיה המון בהצלחה

אני השתמשתי רק בחלק השני של ההצעה של גלית ועמרי והיא הולכת לפגוש מישהי שתרצה לשחק איתה בכל מיני משחקים ובאמת הסברתי שהמשחקים האלה יתנו לו כוחות ויחזקו אצלו דברים שהוא יכול לעשות, כך שיוכל לעשות אותם עוד יותר טוב (טרמינולוגיה של גיבורי על שזה, מה לעשות, החומר שהוא שוחה בו). לי לא התאים, בשום שלב להגיד לו שיש לו בעיה, והוא אכן לא מסתובב בעולם בתחושה שיש לו בעיה.
העדר הדימוי העצמי של "לא מסוגל" הציג עצמו בפני במלוא הדרו אתמול. נסענו לפארק "שביל התפוזים" (על יד חדרה - להחליף קצת את המרחב המוגן במרחב ירוק

) זה פארק מקסים ויש בו המון מתקנים שכוללים טיפוס וזחילה ושלל פעולות מוטוריות. אסף התקשה בלא מעט מהמתקנים, אבל מעבר לקושי האוביקטיבי לא נגרמה לו שום עגמת נפש או תחושת כשלון. היו דברים שהוא ניסה והחליט לוותר והיו דברים שהוא אמר "אני לא מוותר" והצליח. אתמול גם קיבלתי המחשה מצוינת לנושא העמדה הרגשית של ההורים כלפי הילד המסורבל , היה מתקן אחד שכלל זחילה בצינור ולאחריה טיפוס בשיפוע די תלול על רשת (כמו סולם חבלים רחב )ובתום הטיפוס ירידה באומגה למזרון מתנפח (כזה שקופצים עליו). כשהיינו שם בתחילת הקייץ אני הלכתי עם אסף למתקן הזה, עברתי בו יחד אתו ועם כל הסרבול, האיטיות והחששות שעברנו בדרך, הגענו אל סופה המיוחל ולאושרו של אסף לא היה גבול. הפעם הוא היה ממש קצר רוח לחזור למתקן ההוא אבל אמא שלי ביקשה ללכת איתו כי היא חששה להשאר עם שני הקטנים בבריכה (טיפוס יבשה מובהק) ידעתי שסיכוייו להצליח איתה כמלווה פחותים וזה מה שהיה. היא טענה שהוא פחד וכשהיגיעו עוד ילדים הוא איבד את שארית האומץ שלו. כמובן לא היה לה מושג שהעמדה שלה יכולה להיות קשורה באיזשהו אופן לאי ההצלחה שלו, ואי מכירה את אמא שלי, ברכה על ראשה, שעם כל הכוונות הטובות שלה יכולה גם לייצר שפע לחץ... אסף לא רצה לחזור למתקן ההוא אבל הלך איתי למתקנים אחרים ואת מה שהיה שם כבר כתבתי. כך או כך ממליצה בחום על המקום כאתר בילוי לילדים מכל הסוגים ונטול סבל הורי....

תודה, גלית ומימה.
מאוד מתחברת להצעה שלך, מימה, לדבר במונחים חיוביים ולא במונחים של בעיה.

ועכשיו תורי להתפעל מהיקומים המקבילים: אני מתה על שביל התפוזים. היינו שם פעמיים, זה רחוק לנו ויקר לנו, אבל זה פשוט מקום נהדר.

מסכימה מאוד עם מימה.

הכי פשוט זה "אנחנו הולכים למישהי שתשחק אתך ביחד, ואם היא תמצא חן בעיניך אולי ניפגש אתה שוב כדי שתוכלי ללמוד ממנה כל מיני משחקים חדשים".
להבהיר שזה מפגש חדפעמי, אבל עשוי להיות לו המשך. המטרה של האבחון כרגע מעורפלת לגמרי, כי בגיל הזה זה נראה לי נכון, להסביר את ההקשר המיידי של הסיטואציה, בלי להעמיס על זה הקשרים יותר "משניים" (שלנו נראים טריוויאליים לחלוטין, אבל בשביל ילד צעיר הם תלושים מהקונטקסט המיידי). "שיפור יכולות קיימות" - עזבי את זה, זה אינטלקטואלי מדי. היא באה לשם כדי לשחק וכדי ללמוד משחק חדש, שאלו שני דברים שילדים עושים ממילא כל הזמן.

כשאני ראיתי מרפאות בעיסוק עושות אבחונים, הן בדרך כלל אומרות משהו כמו: יש לי פה כל מיני משחקים בשבילך. בלי להיכנס בכלל למטרת האבחון. אחת היתה אומרת לפעמים: אני אבקש ממך לעשות כל מיני דברים, שחלק יהיו מוזרים או מצחיקים (חיקוי תנועות ופרצופים, הוצאת לשון וכאלה). מרפאה אחת אמרה לילד אחד: תשמע, הכנתי לך פה היום המון דברים, אז כדי שנוכל להספיק את כולם אני לפעמים אבקש ממך להפסיק באמצע ולעבור לדבר הבא (וכך היא הורידה את הלחץ האפשרי של "אוי, לא השלמתי את המשימה" שעלול להיווצר בטעות).

התפילות לשלומו של אביב, המרפא בעיסוק של משפחת מי מה, הועבר ל בבקשה תדליקו לי נר.

איזה יופי לשמוע. אני בטוחה שאת והשבלול תהיו צוות מצוין.
תספרי לנו איך זה הולך?

קראתי את הדף המרתק הזה בבתאחת ורציתי להוסיף עוד זוית ראיה:
אם נחשוב על כמה תחומים הילד אמור "להשתלט" מרגע היוולדו ועד, נגיד, גיל 6 הרי זה ה-מון! הוא אמור לפתח יכולות מוטוריקה לסוגיה, שפה, קוגניציה, דמיון, יכולות חברתיות, זהות ועוד ועוד. נראה לי קשה לעשות הכל בבת אחת ובאותו קצב. נראה לי שיש ילדים שמקדמים קודם תחומים מסוימים (מה שיותר קל להם?) ואז מתפנים לשליטה במיומנויות האחרות. בכורתי למשל לא היתה טיפוס פיזי מאד והיא היתה גם מאד זהירה, אבל היא מאד פיתחה את הצד הרגשי-תקשורתי-קוגניטיבי. בערך החל מגיל ארבע ההתנסות הפיזית החלה למשוך אותה יותר והיא יותר מעזה ורוצה להתנסות.
תפקידנו הוא לאפשר ולספק הזדמנויות התנסות.
עוד כמה רעיונות שעלו לי:

תופים- לתת לה להתנסות גם בתיפוף וגם בתנועה לקצב התוף. אם התייחסת לריקוד, הרי שאם אתם שומעים הרבה מוזיקה בבית ורוקדים לעיתים, היא תצטרף (אם לא עכשיו, מתישהו).
אמרו כבר אבל ים, ים ושוב פעם ים- גם התנסות במים, גם בחול וגם מרחב פתוח להשתוללות במקום כדור בים אפשר גם למלא בלון בקצת מים ואז לנפח אותו (אז הוא לא עף מכל רוח וקל יותר לשחק איתו).
חברה- ורצוי במפגש בחוץ. לאורך כל הדף ציינת, אמא בלמידה, שבפעמים שהייתם עם חברים היה כיף לכולכם (גם את "מורידה לחץ", גם הדס נמשכת לפעילות)
"חמור" קפיצה- יש כאלה בחנויות, עשויים מגומי קשיח (בד"כ צבעוני עם כתמים לבנים), לא מוצאת לזה כרגע קישור, אבל מחזיקים לו באוזניים וקופצים על זה. זה נורא כיף.

אגב, שימי לב שאתם לא מתמקדים רק בחלק הפיזי-מוטורי (נגיד בהכוונת פעילות, במתנות שקונים לה וכו'). גם דמיון זו תכונה מופלאה וכדאי לאפשר לה לשכלל אותו (משחקי דמיון). איזון, כמו תמיד, הוא שם המשחק.

היי שחר, ברוכה הבאה

נראה לי קשה לעשות הכל בבת אחת ובאותו קצב. נראה לי שיש ילדים שמקדמים קודם תחומים מסוימים (מה שיותר קל להם?) ואז מתפנים לשליטה במיומנויות האחרות.

נכון מאוד.
ולכן אמרו לנו בקורסים המתקדמים לזרוק את כל טבלאות ההתפתחות לפח

, ולהסתכל על הילד. ממילא טווח הנורמה הוא ענק. ומה שהיינו צריכות לפתח זה את ההבנה למה הוא לא עושה מה שהוא עושה. אם מסתכלים על התפקוד ורואים שאין ממש משהו שמגביל אותו - אז המסקנה האפשרית היא שהילד עובד כרגע על תחומים אחרים, ש"סדר העדיפויות" שלו שונה, שזה הקצב שלו, שהוא נמצא כרגע בשלב סטטי יותר, אולי של ביסוס ולא של למידה חדשה.
אבל אם מסתכלים לעומק ורואים משהו ספציפי שמפריע להתפתחות - למשל, טונוס שרירים לא תקין - או שההתפתחות לגמרי נעצרה מסיבות בלתי ברורות ולמשך פרק זמן ארוך מדי, אז יש מקום להתערב...

לא התיימרתי לתת חוות דעת מקצועית וברור שאין לי כלים לשפוט אם יש או אין כאן בעיה, אבל לטובת כל מי שקוראת את הדף וחוששת אולי גם לבנה/בתה יש בעיה, נראה לי חשוב לציין גם את הזוית הזאת.
נראה לי שאנחנו מסכימות בעניין, לא?

בטח שאנחנו מסכימות.
מה, לא כתבתי לך קודם נכון מאוד ?

אז הנה, בקול יותר צלול:
נכון מאוד!

אה, דרך אגב, החמור-קפיצה הזה זו עוד פעילות שנותנת תנועה ליניארית. זו היתה אחת השאלות הראשונות שאמא-בלמידה שאלה אותי, נכון? אז אפשר להוסיף את זה לרשימה.

רגרסיה מסוימת. הריצה שלה חזרה להיות מסורבלת ותינוקית, כשאני "משחררת" אותן בפארק או בבריכה הבכורה טסה קדימה כמו קפצון והגוזלית נתקעת לה.
והגמילה מחיתולים, הוי הגמילה מחיתולים, כבר שלושה חודשים של צעד קדימה שניים אחורה, אחרי כמה ימים נהדרים היו לה היום כמה פספוסים בזה אחר זה וכשניקיתי את התוצרים כמעט בכיתי מרחמים עצמיים שאני צריכה לנקות תחתונים מטונפים של ילדה בת שלוש וחצי. עד שהיא כבר התגברה על הפחד הקיומי של להיות ללא חיתול, עד שמצאנו סיר שהסכימה לשבת עליו - יציב וגבוה ורחב, כמעט כמו אסלה מיניאטורית, עם הסיר הפשוט היא לא הסתדרה כי הוא היה זז כשהיתה מנסה לשבת עליו ומפחיד אותה נורא, ולאסלה הרגילה היא כמובן לא הסכימה להתקרב כי היא לחלוטין לא הסתדרה עם רצף התנועות של עליה על השרפרף-חצי סיבוב אחורה-התיישבות, עד ש ועד ש, כבר הגענו לסטטוס קוו מסוים, נסענו לחו"ל, רגרסיה מוחלטת לחיתולים 100% מהיממה, חזרנו הביתה, הגמילה התחילה לחזור למסלול, ועכשיו שוב היא מרגרסת. ברור לי שיש כאן עניין תחושתי מסוים, בשילוב עם המון קשיים רגשיים, כל כך כואב לי שלפצפונת כזו יש קשיים שמונעים ממנה כל כך הרבה.

(לא מרבה להשתמש בסימן הזה, אבל עכשיו הוא מתאר במדויק את רגשותיי ואת הזדהותי).
גם להדס היו קשיים ניכרים עם רצף התנועות של עליה על השרפרף-חצי סיבוב אחורה-התיישבות. אז עוד לא היה לי ברור שיש לה בעיה בתחום המוטורי, ותהיתי ביני לביני אם לרוב הילדים יש קשיים כאלה (היום הם מאחוריה, בין היתר בזכות הגובה שלה).

גם אצלנו, בתחום המוטורי תהליך ההתפתחות לגמרי לא ליניארי, ובכלל אפשר לראות התפתחות רק אם מודדים את הדס ביחס לעצמה ולקצב ההתפתחות המשוער שלה לולא המאמץ המתמשך שלנו בתחום הזה. כי אם משווים אותה לילדים אחרים, הפער כנראה רק הולך וגדל. רוב הזמן היא עדיין מפעילה את הגוף פחות מילד ממוצע בגילה, חיה דרך הדמיון והמילים ולא דרך הגוף, כלומר היכולות המראש-חלשות שלה זוכות גם להרבה פחות אימון.
יוצא לי לחשוב הרבה על הפער בין הציפיות שלי בנוגע למהלך של תהליכי 'התרה' של בעיות לבין אופיים של תהליכים כאלה בפועל. אני מרגישה שהתודעה שלי עוצבה על ידי אינספור סרטים וספרים, בעלי מבנה קבוע פחות או יותר: בעיה אישית של הגיבור - מבוי סתום - נקודת מפנה - תהליך ליניארי של התרה והתקדמות - פתרון. בטח יש שם מקצועי לז'אנר הזה של סרטים. נקודת המפנה מתרחשת כמובן בשליש האחרון של הסרט. הסופר שלא מצליח לכתוב מגיע לתובנה שמשחררת אותו סוף סוף מהמחסום היצירתי. מיד אחר-כך רואים אותו רכון על שולחן הכתיבה וכותב וכותב וכותב וכותב. בחוץ מתחלפים יום ולילה, קיץ וחורף, המאפרה מתמלאת בבדלי סיגריות, מדי פעם הוא קם ועושה סיבוב בחדר במצח מקומט או קורע איזה דף ומשליך לסל הניירות. רצף של תמונות שמתעדות תהליך מרוכז של מאמץ, פסקול של עשייה ואופטימיות ברקע, ו-הופ, הושלם הספר שיזכה את הסופר בפוליצר. וכך גם עם האתלט התקוע (מפנה-אימונים מפרכים-זכייה בתחרות חשובה), המדען (מאמץ מרוכז עד לגילוי המדעי שישנה את פני האנושות), הילד שלא מתקשר עם סביבתו, וכו' וכו'.
בפועל, כל פעם אני מתאכזבת מחדש לגלות, לתהליכים כאלה יש אופי אפור וסיזיפי הרבה יותר, גם אחרי נקודת המפנה (אם יש כזו). בעיות משמעותיות לא תמיד באות לידי פתרון מלא, ולפעמים הן נועדו ללוות אותנו במשך חיים שלמים.
בעצם, כשתהליך התקדמות מתפתח היטב יש לו מבנה של ספירלה - לעתים קרובות נדמה לך שחזרת אחורה וזה מתסכל ומייאש, אבל בעצם את במקום טוב יותר, בסיבוב מתקדם יותר של הספירלה. בסיבוב הזה, הרגרסיה בוודאי תהיה קצרה יותר מבפעם הקודמת, ואחר כך, אמן ואמן, לא יהיו עוד רגרסיות משמעותיות.

מה שאני מנסה לומר (קודם כל לעצמי, כמובן), הוא שאולי התאמת הציפיות למציאות יכולה לחסוך לפחות חלק מכאב הלב והתסכול. לצד זה אני מנסה גם להסיט את הפוקוס שלי מההישגים המצופים אל עצם העבודה וההשתדלות, כי רק עליהן יש לי שליטה. כמו באחת היוגה-סוטרות של פטנג'לי: "להתרכז בפעולה ולא בפירותיה". באנלוגיה לנושא של עודף משקל, אני מנסה לחשוב על העבודה שלנו עם הדס על חיזוק הצד המוטורי, לא כעל דיאטה שיש לה יעד סופי של הסרת כך וכך קילוגרמים, אלא כעל אימוץ משפחתי הדרגתי של הרגלי אכילה בריאים יותר, תוך התנתקות מהמושגים של שמן-רזה, כשהשינוי בהרגלים הוא הוא ההישג הרצוי, והירידה במשקל היא רק תופעת הלוואי שלו. הצלחתי להבהיר את עצמי?

שחר, תודה על הרעיונות הטובים. מסכימה איתך מאוד ש תפקידנו הוא לאפשר ולספק הזדמנויות התנסות_, וגם ש _איזון הוא שם המשחק.

אחת המסקנות שלי מהזמן האחרון היא שאחרי כל התקדמות חשוב לתת להדס זמן של מנוחה והתענגות על ההישגים החדשים שלה, ולא למהר להציב לה אתגרים חדשים. לפעמים אני מפספסת את הצורך שלה בהפסקה כזו, ואז הדס מראה לי בדרכים שונות שהיא זקוקה למנוחה.

ובעניין דומה-
שלשום לקחתי את הדס ואיה לבריכה. להדס אין כמעט ניסיון עם בריכות, ומאחר שהייתי לבד עם שתיהן נכנסתי איתן לבריכת התינוקות (להבדיל מבריכת הילדים, המחוברת לזו של הגדולים). הבריכה במושב שורש מקסימה: היא מקורה, יש בה מגלשות מים קטנות ומזרקות צבעוניות בצורת חיות. הדס לא הייתה חריגה בבריכת התינוקות. כנראה שהרבה ילדים בגודל שלה עדיין מעדיפים להרגיש את הרצפה מתחת לרגליים, או סתם להצטרף לאחים הקטנים.
הדס לא איתגרה את עצמה לרגע. היא שיכשכה במים עם הגלגל שלה, שהיה לחלוטין לא נחוץ בגובה 20 סנטימטר, ולא ניסתה אפילו את המגלשות. אבל הפעם, בניגוד לסיטואציות אחרות, הרגשתי שהיא נהנית מכל רגע ולא נמנעת מתוך מצוקה.
בחודשים האחרונים פיתחתי נטייה אוטומטית לאתגר אותה בסיטואציות כאלה (רוצה שנתמסר בכדור? שננסה את המגלשות? את יכולה גם בלי גלגל!). הפעם החלטתי להימנע מזה, ולתת לה פשוט להנות ולהתיידד עם המים. (סיפרתי היום לאורי: "החלטתי שהמטרה היא..." והוא הביט בי ונאנח: "תמיד צריכה להיות מטרה לכל דבר?"). אחר כך עשינו הפוגה בג'ימבורי קטן בשטח הבריכה, והדס התגלגלה והשתוללה שם באופן מאוד משמח. מעניין אם יש קשר בין שתי הפאזות המנוגדות האלה של הבוקר.

ועוד גילוי השבוע: עפיפון פשוט (עשרה שקלים בעפיפוניאדה) הוא תמריץ נחמד מאוד לריצה.

בעצם, כשתהליך התקדמות מתפתח היטב יש לו מבנה של ספירלה - לעתים קרובות נדמה לך שחזרת אחורה וזה מתסכל ומייאש, אבל בעצם את במקום טוב יותר, בסיבוב מתקדם יותר של הספירלה. בסיבוב הזה, הרגרסיה בוודאי תהיה קצרה יותר מבפעם הקודמת, ואחר כך, אמן ואמן, לא יהיו עוד רגרסיות משמעותיות. תודה ענקית על המילים החמות והמנחמות.

מנסה להרגיע את עצמי: בחודש האחרון השפה והתקשורת שלה התפתחו מאוד. יש לה הרבה-הרבה פחות התקפי זעם וקריזות. לעומת הקיץ שעבר, אין מה להשוות מבחינה מוטורית, היא מוכנה להתנדנד ולהתגלש ומצליחה לעשות את התנועות הנכונות על התלת אופן, להניע אותו בעצמה עדיין ממש לא - כנראה כי אין לה מספיק כוח ברגליים התינוקיות שלה. היא גדלה פיזית.

(אז למה יש לי צביט בלב כשאני רואה ילדה בגילה או קטנה ממנה הולכת על קורה, לבד, והילדונת שלי נצמדת לי לאצבע כמו לגלגל הצלה כשהיא צולחת את הקורה שרחוקה 20 סנטימטר מהקרקע?)

התנתקות מהמושגים של שמן-רזה ואימוץ משפחתי הדרגתי של הרגלי אכילה בריאים יותר, כשהשינוי בהרגלים הוא הוא ההישג הרצוי, והירידה במשקל היא רק תופעת הלוואי שלו. או. הנה משהו שאני מאוד מנסה ליישם, למרות שהגוזלית לא נושאת עודף משקל אבל יש לה את מבנה הגוף שלי ואני מתבוננת בה ורואה: ילדונת שמעדיפה לשבת על לרוץ. ילדונת שבורחת כמו מאש מכל מצב שבו היא צריכה להתחרות פיזית עם מישהו. היינו בגינה עם חברים - חבר של הבכורה מהגן ואחותו, שגדולה מהילדונת שלי בכמה חודשים ומפותחת ממנה בכמה סדרי גודל, במידה כזו שהיא משחקת עם הגדולים. הגדולים רצו ושיחקו והתיזו מים, היא נכנסה קודם כל להתקף בכי, נצמדה אלי, לא רצתה לשחק איתם, ישבה איתי על המרבד וביקשה לאכול את העוגיות שהבאנו.

שוב תודה על התשובה שלך, אני עוד אקרא אותה ואהרהר בה.

שאחרי כל התקדמות חשוב לתת להדס זמן של מנוחה והתענגות על ההישגים החדשים שלה, ולא למהר להציב לה אתגרים חדשים. אכן, גם אני שוכחת.
האפרוחיות שלי היו גרות בבריכה אילו יכלו (הבכורה הביעה אתמול משאלה שאבא היה עובד בבריכה). הקטנה מאוד אוהבת לקפוץ מהדופן פנימה, ואני תופסת אותה חמישים פעם ברצף.
יש לנו בריכה "פושטית" קרובה לבית אבל עם בריכת ילדים נעימה מאוד, לא בריכת פעוטות בעומק 20 ס"מ אלא בריכה ממש, בעומק חצי מטר בערך, בגודל 8X4 מטרים בערך, ובבריכה הזו תמיד יש ילדים בגילאי שבועיים עד עשר בערך

ויש בריכה מושקעת, עם שלוש מגלשות (שבקטנה שבהן היא כבר גולשת לבד!), ובריכת גלים ענקית שמדמה חוף ים, כולל ההעמקה ההדרגתית. שלושתנו אוהבות לעמוד במקום שמתאים בגובה לבכורה, הקטנה אצלי על הידיים ואנחנו תופסות גלים.

עפיפון? ננסה. למרות שבעיר שלי יש מרחבי דשא עצומים, והיא עדיין מעדיפה להחזיק לי את היד על לרוץ. אחותה הבכורה והאתלטית מאוד משתלטת על העניינים ונראה לי שהקטנה מנסה לא להכנס לנישה שלה.

אגב, איך התנהלה אצלכם הגמילה מחיתולים?

אחותה הבכורה והאתלטית מאוד משתלטת על העניינים ונראה לי שהקטנה מנסה לא להכנס לנישה שלה.

נשמע לי כמו חלק חשוב מהעניין. ולא שיש לי פתרונות. אני חושבת...

<אמא של ליה גדלה במשפחה עם חלוקת תפקידים מאוד מוגדרת. ועוד סנדוויץ' בין שתי אחיות...>

מה עם למצוא לקטנה איזו "נישה תנועתית" משלה?
איזו מסגרת שבה היא יכולה להתנועע הרחק מאחותה? עלה לי לראש קפוארה . היא בטח עוד קטנה לזה, אבל
א. אולי זה יוביל אותך לרעיון אחר
ב. יכול להיות שתמצאי מדריך שמסכים לנסות את זה. כבר ראיתי קטנטנים מכייפים על זה בארועים ספונטניים.
זה דבר מדהים. חושבת על זה בהקשר שלי כילדה (כבר כתבתי כאן פעם משהו על החוויות ההן -
רוצה להתנועע אבל לא רוצה בלט, לא יכולה לחשוב על ג'אז, ולא מוכנה למשהו "של בנים".)
בקפוארה יש משהו מושלם מהבחינה הזאת - יש קצב, יש תנועה זורמת, וקוארדינציה, והפנינג חברתי אבל אין דרישה לקוקטיות.

עדיין חושבת...

ומצליחה לעשות את התנועות הנכונות על התלת אופן, להניע אותו בעצמה עדיין ממש לא.
הי אמא אינקובטור! הנסיון של ילדי (מסורבלים כבדבדים ומתוקים - הבנים בני 3 ו 6 ) מראה שדוקא על אופניים עם גלגלי עזר קל יותר ללמוד לדווש. נסי לבדוק בתחילת הדף הזה נדמה לי שזו היתה חוויה של עוד ילדים. אולי הכיוון האנכי של הדיווש קל יותר לדובונים (-:

ותגידו , אמהות יקרות, איך אתן מצליחות לצלוח את השבת כשאתן גולשות פה בשעות כאלו <מימה החזיקה מעצמה גיבורה גדולה כי נשארה ערה ועירנית אחרי חצות הלילה>?

יש קצב, יש תנועה זורמת, וקוארדינציה, והפנינג חברתי אבל אין דרישה לקוקטיות. אצלנו יש טקוונדו, ויש יוגה לילדים. הן דווקא התלהבו מ-DVD של יוגה שהתעמלתי איתו. בחוג הבלט שהבכורה תלך אליו בספטמבר יש גם סטפס לקטנטנים מגיל שלוש, יכול להיות קצבי ונחמד.

ותגידו , אמהות יקרות, איך אתן מצליחות לצלוח את השבת כשאתן גולשות פה בשעות כאלו פשוט להיות באזור-זמן אחר בעולם

האופניים כרגע בלי גלגלי עזר כי הבכורה מתאמנת על בלי-גלגלים, ננסה להחזיר את הגלגלים אבל לצורך כך אני צריכה ללמוד לתפעל מפתח ברגים.

עד ש אמא של ליה כבר מציעה למישהו קפוארה אז הם בוחרים ביוגה D-:

נכנסתי להחזיר חובות באיחור של חמישה ימים, מה שעונה בעקיפין לשאלתך, מימה: ותגידו , אמהות יקרות, איך אתן מצליחות לצלוח את השבת כשאתן גולשות פה בשעות כאלו? - אם אני לא גולשת בשעות הזויות, אני בקושי מצליחה לגלוש בכלל.

ילדונת שבורחת כמו מאש מכל מצב שבו היא צריכה להתחרות פיזית עם מישהו.
מוכר מאוד מאוד.
השבוע היו אצלנו שני חברים בני גילה של הדס - אלון ודנה. בשש, כשהחום נשבר, יצאנו לטיול בשכונה, עם אמא של אלון ועם איה בעגלה. אלון ודנה פתחו מיד בריצה, והדס נשארה מאחור וקראה אחריהם: "בכאילו שאני האחות הקטנה שלכם ואני תמיד מגיעה אחרונה, טוב?".
(מתוקה הילדה שלי, עם ניסיונות ההתמודדות היצירתיים שלה).
החלטתי לעשות framing אחר לסיטואציה (אני מאמינה גדולה ב-framing) ואמרתי בקול רם: "קדימה, תשיגו אותנו שלושתכם".
זה עבד. הדס הצטרפה בריצה לאלון ודנה, והפעם האטיות היחסית שלה לא ריפתה את ידיה (רגליה

). הם המשיכו לרוץ, בהפסקות, לאורך כמה רחובות. בהמשך הטיול המשכתי להתייחס אליהם כאל קבוצה אחת: "וואו, יש פה שלושה ילדים שממש אוהבים לרוץ!"; "הי, אתם רצים נורא מהר, חכו לנו!", וכך הלאה.
אז לא שתמיד צצים לי פתרונות קסם כאלה שמשנים במחי משפט את הסיטואציה, אבל אני באמת מאמינה שיש לנו את המרחב הזה לנסות ולתעות ולגלות מה עובד. (תזכירו לי את האופטימיות הזו בפעם הבאה שהדס נכנסת לשיתוק ומסרבת לעלות על המתקנים בגינת המשחקים).

אגב, איך התנהלה אצלכם הגמילה מחיתולים?
הגמילה דווקא התנהלה בקלות יחסית (את יודעת איך זה: you win some, you lose some). אני לא חושבת שלמוטוריקה היה שם משקל משמעותי. בפעמים שבהן הדס הסתבכה עם המושב והרגישה שהפיפי בורח לה, פשוט עזרנו לה להתיישב.

האפרוחיות שלי היו גרות בבריכה אילו יכלו (הבכורה הביעה אתמול משאלה שאבא היה עובד בבריכה). הקטנה מאוד אוהבת לקפוץ מהדופן פנימה, ואני תופסת אותה חמישים פעם ברצף.
אז אולי כדאי להתחיל דווקא משם, מהבריכה? כשבוחרים "נישה תנועתית", נראה לי נכון להתחיל בכיוון שהיא אוהבת ובו כבר יש לה ביטחון בסיסי. (אם כי גם היוגה נשמעת מבטיחה).
במחשבה שנייה, אולי בעצם נכון יותר לבחור את הכיוון לפי המורה. כמו שכתבה תמר במעלה הדף: מורה מנוסה, קשוב וער לצרכים מיוחדים, וכזה שלא מעודד "תחרותיות" משחיתה. (...) אם המורה בא בגישה מתאימה, ואם הוא מקצוען ומנוסה וסבלני - זה יכול להיות טוב.
במחשבה שלישית, נראה לי שייטב לאפרוחית שלך בשיעורים פרטיים או בקבוצה פצפונת ולא ממש בחוג. לפחות בהתחלה.

_החלטתי לעשות framing אחר לסיטואציה (אני מאמינה גדולה ב-framing) ואמרתי בקול רם: "קדימה, תשיגו אותנו שלושתכם".
זה עבד. הדס הצטרפה בריצה לאלון ודנה, והפעם האטיות היחסית שלה לא ריפתה את ידיה (רגליה ). הם המשיכו לרוץ, בהפסקות, לאורך כמה רחובות. בהמשך הטיול המשכתי להתייחס אליהם כאל קבוצה אחת: "וואו, יש פה שלושה ילדים שממש אוהבים לרוץ!"; "הי, אתם רצים נורא מהר, חכו לנו!", וכך הלאה._

מה קורה עם האבחון, דרך אגב?

ושאלה לי אליכן: מה אתן יכלות לספר לי על ילדים שלומדים לנגב את הישבן? איך לימדתן אותם לעשות את זה כמו שצריך, ומה קרה אם היו מריחות? האם הסרבול שיחק בזה תפקיד, ואיך? בקיצור - כל מה שיש לכן להגיד - תביאו.
<זקוקה לעזרה>

_החלטתי לעשות framing אחר לסיטואציה (אני מאמינה גדולה ב-framing) ואמרתי בקול רם: "קדימה, תשיגו אותנו שלושתכם".
זה עבד. הדס הצטרפה בריצה לאלון ודנה, והפעם האטיות היחסית שלה לא ריפתה את ידיה (רגליה ). הם המשיכו לרוץ, בהפסקות, לאורך כמה רחובות. בהמשך הטיול המשכתי להתייחס אליהם כאל קבוצה אחת: "וואו, יש פה שלושה ילדים שממש אוהבים לרוץ!"; "הי, אתם רצים נורא מהר, חכו לנו!", וכך הלאה._

פשוט מדהים! הלוואי וכל האמהות שמגיעות לפיזיותרפיה עם ילדים מסורבלים היו מסוגלות להגיע לכזו הבנה והתמודדות עם סיטואציה בעייתית.

את כל הזמן כותבת כמה קשה לך לראות את הדס בגלל זכרונות שלך מהילדות. את חוששת שהזכרונות הללו יעמדו בדרכה. יש לי נקודת מבט אחרת להציע לך. לפעמים מגיעים אלי ילדים מסורבלים להורים ספורטאים. להם הכי קשה. כל קושי קל שלהם מתבלט מול יכולות ההורים. ההורים עצמם אפילו אם בראש הם יודעים שהילד לא עצלן אלא קיים אצלו קושי אובייקטיבי קשה להם להבין זאת ברגש. הם לא יודעים איך להתמודד עם זה כי הם מעולם לא התמודדו עם בעיה דומה.
את רואה את הדס כמו שהיא, רואה את הטוב, רואה את הקושי, מבינה אותו - בגלל שהיית שם. לכן את גם עוזרת לה (ועושה דברים נהדרים, דרך אגב, ממש כמו בטיפול).

ודרך אגב אני ממליצה על אבחון משולב של ריפוי בעיסוק עם פיזיותרפיה. לכל אחד נקודת מבט מעט שונה וזה מאוד תורם לילד.

<נעמה מקווה שלא יצאה נורא מבולבלת, הקטנה קראה לי בערך 4 פעמים באמצע>

הי נעמה, ברוכה הבאה. מוזמנת לחלוץ סנדלים ולשבת אתנו @}.
תודה על המילים החמות.

מה קורה עם האבחון, דרך אגב?
ודרך אגב אני ממליצה על אבחון משולב של ריפוי בעיסוק עם פיזיותרפיה
אנחנו נתונים כרגע לחסדי הגננת, שעדיין לא סיימה למלא את הטפסים, ואחר-כך לחסדי קופת-החולים. יש לי הרגשה שזה ייקח עוד כמה שבועות או אפילו חודשים. (הצד החיובי: מאחר שאנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, אנחנו לא משליכים את יהבנו על האיבחון הזה אלא ממשיכים ללמוד את הנושא בעצמנו).

מה אתן יכולות לספר לי על ילדים שלומדים לנגב את הישבן? איך לימדתן אותם לעשות את זה כמו שצריך, ומה קרה אם היו מריחות? האם הסרבול שיחק בזה תפקיד
הו! הזכרת לי אירוע מגיל שלוש בערך. הדס הכריזה על קקי ונעלמה בשירותים. מאוחר יותר ראיתי אותה מסתובבת בבית וחשדי התעורר.
"הדסי, עשית קקי?"
"כן".
"ומי ניגב לך?"
"אני ניגבתי."
"את בטוחה?"
"כן."
"בטוח בטוח?"
"כן. ניגבתי בכאילו".

(זה היה בשיא תקופת הבכאילו, שבאופן כללי הייתה תקופה מופלאה. היינו המומים לגלות שחלוקת גלידה-בכאילו תוך כדי נסיעה פותרת כמעט כל משבר).
האמת היא שאין לי שום דבר מעניין לספר בנושא ניגוב טוסיקים. הדס נגמלה בגיל שנתיים, ללא קשיים מיוחדים. בחודשים האחרונים היא מתעקשת לנגב את הטוסיק לבד, וכשאני בודקת אחריה זה תמיד יוצא נקי. כמו שאני מבינה את זה, זה לא שטכניקת הניגוב שלה כזאת טובה, אלא שבדרך כלל הטוסיק פשוט נקי מלכתחילה

.

_{ותמר, נכון שהשמועות על נטישת האתר ממש לא קשורות לדף הזה, ואין לנו שום סיבה להיכנס לפאניקה?}

אסף (נמאס לי לקרוא לו "בכורי") כבר בן 6 מתחיל כתה א' עוד כמה ימים (נושא מודחק היטב) ועדיין מתקשה בניגוב. כשהוא לא במחיצתי מנגב לבד וזה די נמרח לו. בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שיש קשר לסרבול. אבל ככל שחושבת על זה הרי חלק מהתסמונת הוא גם קושי בתכנון תנועה וכאן נדרש תכנון ברוורס ו"על עיוור" אז הגיוני שזה ישפיע.אשמח לתובנות והמלצות לפעולה (במיוחד עכשיו משנרגעתי שתמר עוד איתנו (-: )
רציתי גם לכתוב על אחים לצעירים למסורבלים כי יש לי כמה תובנות בנושא לאחרונה אבל גם

וגם צריכה להכין ארוחת ערב אז בהמשך, ואם בנתיים יש למישהי משהו לתרום בנושא זה יהיה כמובן משמח מאוד.

כמו שאני רואה את זה, ובואו תעזרו לי לחשוב ביחד,
יש כאן עניין של לעשות פעולה מדויקת ועדינה, בלי לראות מה את עושה, וכשהיד מאחורי הגב.
אני מניחה שדרושה כאן יכולת טובה לתחושה, גם של מגע, באצבעות (לדעת איפה הנייר נגמר והטוסיק מתחיל) וגם של פרופריוספציה וקינסתטיקה, כלומר היכולת להרגיש איפה אברי הגוף שלך נמצאים או נעים בכל רגע נתון. זה כולל גם לדעת כמה לחץ להפעיל כנגד הגוף כדי שזה באמת ינוגב ולא ירופרף ויימרח.
ברמה המוטורית-תכנון תנועה, צריך לקפל את נייר הטואלט, בדרך צריך להעריך מהו הגודל הסביר בשביל פיסת הנייר המקורית, כמה קיפולים צריך לקפל בשביל ליצור גודל סביר של נייר מקופל וגם מספיק שכבות שלו - הרבה תכנון.
אחר כך צריך להביא את הנייר לישבן בלי, למשל, למעורך אותו לגוש כדורי בכף היד, ובלי שכל הקיפולים ייפתחו ויישאר לילד ביד רק קצה של נייר לנגב אתו.
אחר כך צריך לבצע את הניגוב הראשון, להעריך כמה קקי יש שם, ולזרוק את הנייר אחרי ניגוב אחד. נדמה לי שראיתי פעם ילד שפשוט ניגב הלוך-חזור ולא ידע מתי להפסיק, לזרוק את הנייר ולקחת פיסה חדשה.
ואז צריך להעריך אם צריך לנגב עוד פעם או שעוד לא. שוב, תכנון, והיכולת להשתמש במידע שאת מקבלת מהתחושה ביד ומהסתכלות בנייר עצמו.
בזמן הניגוב, צריך לסובב יד אחת מאחורי הגב עם חצי סיבוב של הגו (ויש ילדים שמתקשים בזה) (האלטרנטיבה היא לנגב מלמטה, מבין הרגליים). וכאן השאלה היא מה עדיף: בישיבה או בעמידה? אם בישיבה, אז קל יותר לשמור על שיווי משקל, אבל צריך להשחיל את היד בין הגוף לאסלה. אם בעמידה, אז יש גם עניין של שווי משקל וגם העכוזים קרובים יותר אחד לשני, אז צריך לפשק רגליים או להתכופף או משהו כזה...
ובהתייחסות לניגוב עצמו: צריך להפעיל את האצבעות בקואורדינציה מסוימת, לא הכי מורכבת בעולם, וגם להפעיל מספיק לחץ על העור, בשביל שזה באמת יינוגב ולא יימרח.

בעניין הוא שאני אף פעם לא גידלתי ילד ולא התנסיתי בזה, אז אני לא בטוחה איך זה באמת נראה בשטח - מה שכתבתי עכשיו זה ניתוח פעילות על סמך ההתנסות שלי בפעולה הנכבדה

. אבל איך זה נראה אצל ילדים?

_{נ.ב. כן, אני עוד פה, כי זה דף "הכה את המומחה" שלי, אבל רק פה. שאר "באופן" מחוץ לתחום}

ניתוח מקסים של הפעולה הנכבדה , אנסה להתבונן יותר בזמן ביצוע כדי לעמוד על נקודות הקושי. לראות אילו פתרונות הוא בוחר ומה עובד יותר טוב. אשתף כשיהיו לי תובנות. תודה על נתינת נקודות להתבוננות.

תראו מה מצאתי בפורום ריפוי בעיסוק של תפוז:

רכיבה על אופניים

"חשוב לי לספר לכן על הבן שלי שעד גיל 5 לא הצליח לדווש באופניים. ילד חכם ונבון שפשוט לא הבין את התנועה. לא עזר שהחזקנו לו את הרגל על הפדלים ולא כל העצות שניסו לייעץ לנו.
במקרה בחופש הזה נקלענו למלון שהיו בו אופניים כמו של נכים= אופני משחק שזזים באמצעות סיבוב הפדלים בידיים. הוא שיחק עם זה 5 דקות ואז הושבתי אותו על אופניים רגילות. מיד הוא התחיל לדווש. כאילו המוח קלט את התנועה שנדרשת ממנו".
נכון נחמד?

להלן מה אני חושבת על זה:

מגניב!! זה אומר שאם תנועה נלמדת באמצעות איבר אחד, יש יכולת העברה ויישום (אולי חלקית) גם לאיברים אחרים.
אני מנסה לחשוב איך זה כך (ברמה הפיזיולוגית). כנראה זה בגלל שהחלק התפיסתי כבר נעשה (התארגנות במרחב, למידת היחס המרחבי בין הגפה הימנית לשמאלית, היחס ביניהם לבין הגוף), ורק צריך להעביר את היישום מהרגליים לידיים.

אה, ועוד משהו שחשבתי עליו: הידים יותר מאומנות מהרגליים בכל מני פעולות שדורשות קואורדינציה: טווח המיומנויות שלהן רחב יותר משל הרגליים, ולכן לילד עם בעיה בתכנון תנועה, עשוי להיות קל יותר ללמוד לתפעל דוושות בידיים.
אולי גם בזה ילד עם בעיית תכנון יתקשה, אבל אז כהורה/מרב"ע יותר קל לתת לו פידבק או אפילו לעשות את התנועה יחד אתו.
דרך אגב, אפשר לנסות ליישם את השיטה עם האופניים הרגילים של הילד: פשוט הופכים אותם, מעמידים אותם על המושב והכידון ומדוושים בידיים.

כמו תמיד את שולה גרגרי זהב...

הערה נוספת בנושא ניגוב השבנים. לעתים קרובות רגליו של הילד אינן נוגעות ברצפה ולא תמיד יש שרפרף בנמצא. זה מוסיף גם אתגר של שווי משקל בנוסף לכל שאר המשימות.

במחשבה שלישית, נראה לי שייטב לאפרוחית שלך בשיעורים פרטיים או בקבוצה פצפונת ולא ממש בחוג. לפחות בהתחלה. הוי, האפרוחית שלי. עכשיו אנחנו עובדים על הקשבה בסיסית בניגוד ל"לעשות בדיוק מה שבא לה".
היא בקשה לצאת עם התלת אופן כשיצאנו עם אחותה להתאמן על בלי-גלגלי-עזר, ממש מעצבן המכשיר הזה, למרות שהיא צמחה לגובה בזמן האחרון הרגלים שלה עדיין קצרות מדי.
את הרגרסיה האחרונה בגמילה ובתנועה אני תולה בקפיצה אדירה, נחשונית ממש, בדיבור ובהבנה שהיתה לה בקיץ האחרון. אבל אותה הבנה גם גורמת לה להתקפי זעם כשאחותה רצה עם חברים בפארק או בגינה והיא נשארת מאחור.

כאילו המוח קלט את התנועה שנדרשת ממנו". אהבתי מאוד והתחברתי, גם קטנתי לומדת דרך הראש ולא דרך הגוף. וגם אמא שלה, אגב.

אשמח לתובנות והמלצות לפעולה בכורתי, בלתי-מסורבלת בעליל ואף אתלטית בניגוד מוחלט לאמא שלה, מצליחה לנגב באופן יסודי רק עם מגבונים. היא בת חמש וחצי. אני קונה (בסכום בלתי שפוי בעליל) מגבונים-נשטפים כאלה שאין בעיה לזרוק לאסלה, היא מרגישה עצמאית, הניגוב יעיל, וכולם שמחים.

לנגב באופן יסודי עם מגבונים.
חשבתי על זה
וגם, אפשר להכניס בידן, ואז הכל נשטף ואת מנגבת רק כדי להתייבש. גם אומרים שזה יותר בריא.

לעתים קרובות רגליו של הילד אינן נוגעות ברצפה ולא תמיד יש שרפרף בנמצא.
הערה מעולה! תודה

דוברי אנגלית היו אומרים עלינו שאנחנו קצת anal והם לגמרי יצדקו ...
אז ככה: הגדול מעדיף לנגב בעמידה <מימה עורכת תצפיות מדודקות ומזל שהילדים כבר רגילים למוזרויות אז זה לא מפריע להם> ונראה לי שזה מקשה על הניגוב כי אז הישבנים צמדים יותר אבל הוא לא רוצה בישיבה ולא משתמש בשרפרף (אפילו שיש לנו שניים!) כרגע די מורח. הפנים יפה את כמות הניר ואופן קיווצ'וצו וצריך רק לעבוד על איכות הלחיצה. ניפנף אותי באסרטיביות כשהצעתי עזרה וטען (בצדק) שהוא חייב להתאמן. המרכזי מנגב בישיבה עם רגליים באויר. משתמש בכמויות אדירות של נייר אבל יוצא לו נקי ביותר (מזל כי הילד נוטה לאיסטניסטיות).

זה הזמן (שבת בצהריים והקטנים ישנים) "לדבר" על הנקודה שהעליתי לגבי אחים צעירים של מסורבלים. אני הייתי בטוחה שהמרכזי מסורבל כאחיו כי לאופן התנועה שלו היו הרבה קווים דומים, אבל בזמן האחרון יצא לי לבלות איתם בנפרד ופתאום אני מגלה את מיומניות התנועה של המרכזי כשהוא לא נמצא בקרבת אחיו - הילד לחלוטין לא מסורבל! תכנון התנועה שלו מעולה הוא עולה על תלת אופן ומיד מדווש בו בקלות וגם מכוון היטב עם הכידון (מה שהבכור בכלל לא היה יכול בגילו) ואז פתאום נפל לי האסימון (או אולי למען הדור הנוכחי הSIM CARD ) שהסרבול של המרכזי נובע מחיקוי של אחיו הבכור!
כפי שהוא מעדיף מלפפונים כשהם אוכלים ביחד וסלט כשהוא אוכל לחוד, כפי שלמד לשלוט בשמות גיבורי העל ולהשתמש בכל מיני מילים של ילדי גן, כך הוא גם מתנועע כאחיו למרות שהיכולות שלו הן אחרות לגמרי. עכשיו כשאני כותבת את זה זה נראה לי כל כך מובן מאליו וברור כשמש , אבל זה לא היה לי, ולכן יתכן שיש עוד אמהות שתמצאנה את המידע הזה מועיל.

ורק עוד מילה על רכיבה על אופניים <מימה בהתקף פורה של תובנות> הרעיון של תמרוש עם דיווש ביידים נראה לי מעולה, אף כי טרם ניסינו, ונראה לי שמה שעבד אצלנו נשען על עקרונות דומים: הקורקינט. כבר דובר פה לא מעט בשבחי הכלי הנהדר הזה. הבכור עכשיו ממש אלוף בקורקינט, אפילו בהשוואה לחברים שלו שהם מאוד אתלטיים ועולים עליו בהצטינות בכל שאר הדברים שהם עושים ביחד. מאז שנהיה כזה שד על הקורקינט הרכיבה על אופניים נהיתה לו פחות קשה, במיוחד הענין של לכוון עם הכידון. הכיוון היה קושי משמעותי ברכיבה על אופניים ועל קורקינט זה הרבה יותר קל. נראה לי שאחרי שהגיעה לרמה טובה באחד - הצליח לעשות הסבת מיומנות לאחר.

לנגב באופן יסודי עם מגבונים.
נשמע מצוין.
כל הדיון הזה הפיל אצלי אסימון מכיוון אחר: הדס מתלכלכת הרבה בזמן האוכל. יכול להיות שגם זה קשור לסירבול?

את הרגרסיה האחרונה בגמילה ובתנועה אני תולה בקפיצה אדירה, נחשונית ממש, בדיבור ובהבנה שהיתה לה בקיץ האחרון.
נשמע מאוד מאוד הגיוני. התקדמויות מהירות כאלו עשויות לגרום לטלטלה רגשית וגם לחשש מאובדן הפריבילגיות שיש לה בתור 'תינוקת'. גם הקישור להתקפי הזעם נשמע הגיוני. והכל הכל נשמע לא פשוט אבל חולף, חלק מתהליכים טובים של צמיחה.

אפשר לנסות ליישם את השיטה עם האופניים הרגילים של הילד: פשוט הופכים אותם, מעמידים אותם על המושב והכידון ומדוושים בידיים.
איזה יופי של רעיון. ננסה ונדווח.
אני לא בטוחה האם הבעיה היא בתפיסת התנועה, או בחולשה של השריר שמקשה על ביצוע התנועה.
השבוע ביקרנו ב'שביל התפוזים', ויש שם מתחם עם מכוניות צעצוע (בימבות) לא ממונעות מסוגים שונים ובגדלים שונים, חלקן עם פדלים. על אחת המכוניות הללו, הדס שברה את השיא האישי שלה בדיווש, ודיוושה חמישה או שישה סיבובים. אורי הסביר לי מדוע לדעתו זה עבד (זווית נוחה של הפדלים).

כך הוא גם מתנועע כאחיו למרות שהיכולות שלו הן אחרות לגמרי. הוי כמה מוכר, למרות שאצלנו הבכורה היא הילדה הזו שכל פעילות שהיא מנסה - שחיה, התעמלות, רולרבליידס, החלקה על הקרח, רכיבה על אופניים, סתם משחק תופסת עם חברים - מצליח לה ככה בלי להתאמץ, לרוב בנסיון הראשון או לא הרבה אחריו. אבל החיקוי הוא בהרבה מאוד מישורים אחרים, הבכורה החליטה שהיא לובשת רק חצאיות או שמלות ואחותה כמובן ויתרה גם היא על המכנסיים, הרבה פעמים הן מתלבשות בעצמן ואני מוצאת את עצמי יוצאת מהבית עם שתי ילדות לבושות בדיוק באותם צבעים (הרבה פעמים מסתבר שגם אני לבושה בצבעים הנ"ל).

התקדמויות מהירות כאלו עשויות לגרום לטלטלה רגשית וגם לחשש מאובדן הפריבילגיות שיש לה בתור 'תינוקת'. ממש לחלוטין לגמרי כך. היא מאוד אוהבת "להיתנק". למשל, בביקור אצל בן הדוד בן ה-10 חודשים היא מיד התישבה בלול שלו ושיחקה עם כל הצעצועים. אם אני נכנסת איתה לחנות שיש בה עגלות ילדים, היא חייבת לנסות לשבת בעגלה ולהקפיד לחגור. ממש חשוב לה להיות תינוקת, היא לא תוותר על שום סממן של תינוקיות. אני מקוה שזה יעבור לה בשלב כלשהו, כי אני כבר מדמיינת ילדה בת שמונה יושבת בעגלה ומשחקת בפעלולון...

והכל הכל נשמע לא פשוט אבל חולף, חלק מתהליכים טובים של צמיחה. גוזרת ושומרת. תודה על המשפט היפה הזה. קשה לצמוח, בעיקר לילדה שכל תכליתה בחיים היא להשאר תינוקת, והיא נלחמת תמידית בכוחות הטבע שגוררים אותה קדימה.

הדס מתלכלכת הרבה בזמן האוכל. יכול להיות שגם זה קשור לסירבול?

בהחלט! אחת השאלות החשובות ששואלים באבחון זה איך הילד מסתדר עם אוכל. באחד הקורסים בנושא נאמר לנו ששאלת סינון מאוד טובה היתה אם הילד (בן לפחות 4 )יודע למרוח לבד על הלחם.

דבר שהצליח לי עם אופניים הוא להושיב על האופניים בשטח שיחסית נוח לנסוע בו (ישר, בלי מהמורות ובלי צורך להתעסק גם עם כוון הכידון) לתת לילד להניח את הרגליים על הדוושות ולהסיע לו את האופניים. נסיעת האופניים גורמת לסיבוב הדוושות.
בהתחלה הילד מדווש באופן פאסיבי ולאט לאט שיתוף הפעולה שלו גדל והוא צריך אותנו פחות.

זה נכון. אכילה היא פעילות מוטורית עדינה - גם של הידיים וגם של הפה. אז בגילאים צעירים, לפני שאת מצפה לשליטה טובה בעיפרון ודברים כאלה, את יכולה לקבל אינדיקציה טובה על ילד שיהיה צריך לשים לב למוטוריקה העדינה שלו מהסתכלות בו איך שהוא אוכל.

אבל בואי תגידי לי את: היא מתלכלכת בגלל השימוש בידיים או בגלל שתנועות הפה שלה מסורבלות?

ועוד משהו: עד עכשיו התייחסת אליה רק במישור של מוטוריקה גסה, ומעניין אותי לדעת למה

. האם פשוט אין לה קשיים בכך, או שלא רצית להעמיס על עצמך עוד תחום להתבונן בו (ולדאוג בגללו)?
<רוצה לאפשר שיחה, אבל לא להפיל תיקים

. וגם האספקט שלך, כאמא, שבו פתחת את הדף, מאוד מאוד מעניין אותי>

ובעניין צדדי: אוי כמה שנשפכתי מהתיאור שלך את התהליך של "בעיה אישית של הגיבור - מבוי סתום - נקודת מפנה - תהליך ליניארי של התרה והתקדמות - פתרון." זה כל כך נכון. וגם: נכון שהתהליך האמיתי הוא של ספירלה. אני, (תרשו לי רגע אישי) תמיד איכשהו ציפיתי מעצמי להתקדמות ליניארית: היום טיפה יותר טוב מאתמול, שטיפה יותר טוב מהשבוע שעבר. ו... איזה זמן זה פשוט לא עבד, והייתי בדיכאון קיומי, ואז נסעתי לישראל לחברים יקרים מאוד, ישבתי בחדר המדיטציה המדהים שלהם, והסתכלתי על ספירלה ענקית בצבע תכלת שהיתה צבועה להם על הקיר.
ו... נפל האסימון. ההתקדמות שלנו היא ספירלית. ולכן יש תקופות שנדמה לנו שאנחנו מתרחקות מהמרכז, ולמעשה אנחנו מתקרבות אליו מזוית שונה.
וכשסיפרתי את זה לחברתי, היא השלימה את התמונה ואמרה: כן, אבל בו זמנית את כבר במרכז.

אנחנו כבר במרכז.
ברגע שאנחנו מודעות למרכז, אנחנו כבר בו.
רק צריך להבין שאנחנו שם. או לזכור. או ליישם את זה. או ליהנות מזה.

_{תמרוש, כמו הסוס עם סכי עיניים: נכנסת ישר לדף הזה, יוצאת ישר מהדף הזה, בלי להסתכל ימינה ושמאלה ולפזול לדפים אחרים}

עד עכשיו התייחסת אליה רק במישור של מוטוריקה גסה, ומעניין אותי לדעת למה . האם פשוט אין לה קשיים בכך, או שלא רצית להעמיס על עצמך עוד תחום להתבונן בו (ולדאוג בגללו)? כן, כן וכן.
יש לה דמיון ענק שכל הזמן בתנועה, והיא מאוד אוהבת לשחק בבובות פיצקוניות (פולי פוקט למי שמכיר), וסתם בבובות קטנות - ברביות לא הולכות אצלנו בבית, רק ברבי בת-הים-הקטנה שמשום מה מככבת באמבטיה. חשבתי שהמוטוריקה העדינה שלה בסדר גמור. ואז התיישבנו לצייר, ציירתי קו וביקשתי שתעתיק - ממש לא הצליחה. לא קו מאוזן ולא מאונך. היא מציירת עיגולים וזהו, אפילו לא פרצופים, לא מסתדרת לה ההעתקה. אבל בהחלט אין לי כוח לדאוג לתחום מס' 4 (אחרי העיכוב השפתי, הקושי החברתי והסרבול המוטורי).

אבל היום יצאנו עם האופניים והיא דיוושה קצת על התלת אופן, ממש מעט אבל תענוג לראות!

בשעת האכילה היא מתלכלכת קלות, לא יותר מדי, בוודאי לא ברמה שמצריכה סינר. למרות שיוגורט או גלידה משאירים עליה את חותמם. גם ההגיה שלה בסך הכל טובה מאוד למרות העיכוב השפתי, והמילים שהיא כבר אומרת הן ברורות וצלולות.

תזכירי לי בת כמה היא?

שלוש וחצי, אבל היא פצפונת - במידות הגוף ובעיקר בפרופורציות היא קרובה לשנתיים וחצי לדעתי.

אמא אינקובטור, את צודקת בהחלט בסדר העדיפויות שלך.
בגיל הזה, ממש אין סיבה שתעמיסי על עצמך דאגה לתחום מס' 4, בטח ובטח שלא לתפקוד הגרפומוטורי (כל מה שנוגע לציור והעתקה. אלו פעילויות שכוללות גם מרכיבים של תפיסה ויזואלית שיש להם עוד זמן להתפתח). בינתיים תני לה להתקשקש עם צבעים וניירות כמה שהיא רק רוצה.

(לפעמים, כשאנחנו חושבים מוטוריקה עדינה, אנחנו ישר חושבים על נייר ועפרון. אבל כל שאר הדברים - לפתוח פקקים של בקבוקים מכל הסוגים, לקשור ולהתיר קשרים, לתמרן ולסובב חפצים בתוך כף היד - חשובים לא פחות, ולמעשה מהווים בסיס למיומנויות של כתיבה).

עד עכשיו התייחסת אליה רק במישור של מוטוריקה גסה, ומעניין אותי לדעת למה. האם פשוט אין לה קשיים בכך, או שלא רצית להעמיס על עצמך עוד תחום להתבונן בו (ולדאוג בגללו)?
לא התייחסתי למוטוריקה עדינה כי לא ברור אם גם שם יש בעיה. כלומר, ברור שהמוטוריקה העדינה לא מזהירה, אבל נראה שהיא בתחום הנורמה. הגננת החזירה השבוע את הטפסים לאבחון והשאירה את הסעיף הזה ריק. גם לה זה לא ברור עד הסוף.
ועוד סיבה: מאחר שלי עצמי אף פעם לא היו בעיות במוטוריקה עדינה, איכשהו האופציה הזו לא הייתה לי במודעות ולא ממש בחנתי את התפקוד של הדס בתחום הזה בהשוואה לבני גילה.

קשה לצמוח, בעיקר לילדה שכל תכליתה בחיים היא להשאר תינוקת, והיא נלחמת תמידית בכוחות הטבע שגוררים אותה קדימה.
מאוד נוגע ללב, האופן שבו את מתארת אותה. נשמע שזו דרכה להתמודד עם התביעות המתישות שהחיים מציבים לה בכל התחומים (הרגשי, החברתי, השפתי, הפיזי). תינוק הרי פטור מהתמודדות עם רוב התביעות האלה. יום יבוא והיא תרגיש מסוגלת יותר להתמודד עם אתגרי החיים האלה, ואז הצמיחה שלה תתרחש בשמחה ולא מתוך מאבק.

אבל היום יצאנו עם האופניים והיא דיוושה קצת על התלת אופן, ממש מעט אבל תענוג לראות!
איזה יופי @}.

לא התייחסתי למוטוריקה עדינה כי לא ברור אם גם שם יש בעיה.
מסקנות מתצפית בת שבועיים (הדס בת ארבע): היא מתקשה להשחיל חרוזים ומתעייפת מהר. לא אוהבת להשתמש בסכו"ם. אחיזת העיפרון לא בשלה ולכן היא לא מצליחה לצבוע 'בתוך הקווים' או לחבר נקודות בקו. מתקשה ללמוד איך להשתמש בעכבר מחשב.
שמחתי לראות שהמגירה שלה בגן החדש כבר מלאה בציורים. בלי קשר לאיכותם, אני שמחה שהיא מרשה לעצמה לצייר, למרות הנטייה שלה להימנע מפעילויות שבהן היא מרגישה חלשה בהשוואה לילדים אחרים.
אני מתארת לעצמי שרוב העקרונות שדיברנו עליהם בקשר לפיתוח המוטוריקה הגסה תקפים גם בקשר למוטוריקה העדינה. עם זאת, כמובן שאשמח להמלצות ספציפיות בנושא זה.

בגן הקודם של הדס היה חוג תנועה שהועבר על ידי מרפאה בתנועה, ובמשך תקופה ארוכה, הדס הייתה הילדה היחידה שסירבה להשתתף בו (אולי בגלל חוויות של חוסר הצלחה ואולי בגלל חוסר כימיה עם המורה).
בגן החדש צפויים שני חוגים: 'ריתמוסיקה' ויוגה לילדים. החוג הראשון כבר התחיל. שאלתי את הגננת איך היה השיעור הראשון, והיא סיפרה שהמורה ביקשה מהילדים לעשות תנועות מסוימות בידיים לקצב המוסיקה, והדס לא שיתפה פעולה. הגננת, ברגישותה, התישבה מאחורי הדס והזיזה את הידיים של הדס בהתאם להנחיות, ו'ראיתי שהיא מחייכת אז המשכתי'.
אני רושמת לעצמי להתעדכן אחרי השיעורים הבאים בכל חוג, ואם יהיה בזה צורך, לחשוב עם המורה בחוג ועם הגננת איך להקל על ההשתלבות של הדס.

ומהצד החיובי - בשבוע שעבר ביקרנו לראשונה בקיפצובה, חצי שעה נסיעה מהבית. (הדס קצת הופתעה לגלות שהמושג קיפצובה מתייחס גם למקום אמיתי, ולא רק להשתוללות על ערימת כריות בסלון). המקום היה נטוש משום מה, והביקור היה נפלא. שעתיים וחצי של פעילות גופנית אינטנסיבית ומגוונת. משהו בחידוש של המתקנים כאילו מחק את הדעות הקדומות של הדס על עצמה, והביא אותה להעז ולנסות. במיוחד מצא חן בעיניי מתקן שנקרא "שלב רב" (ראו תמונות 1 ו-2 באלבום התמונות של [url=http://www.kiftzuba.co.il):]קיפצובה[/url] שלוש קומות של מתקנים צבעוניים ומרופדים, מחוברות ביניהן בסולמות ומגלשות מסוגים שונים.
אם גם הביקור הבא יהיה מוצלח באותה מידה, נקנה כרטיסיה למקום.

הנה כמה עיצות של אביב (חזר להכרה לפני שבוע, המצב משתפר) המרפא בעיסוק, בקשר לדברים שהעלית:
דפי צביעה . נשמע באנלי אבל עם התעקשות על צביעה בתוך הקוים ובלי להשאיר "חורים" לבנים. וגם לגזור במספריים לפי קו מצויר, להתחיל עם צורות פשוטות - ריבוע, עיגול וכדו' ובהמשך קוים גליים ומפותלים.
זה כנראה משתלם - אסף קלע 8 סלים בסל הגבוה אתמול!