סיפור לידת בית של הלל

[יעל*]

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת..." "עזי וזמרת יה, ויהי לי לישועה..." איזה נעים להתעורר לצלילי השירה של אמא ואבא. ערב שבת, כבר כמעט אחת בלילה, אמא ואבא יושבים בסלון של סבתא ושרים את שירת הים.אבא אמר לאמא שעכשיו ממש בני ישראל התחילו לצאת ממצרים ואמא אומרת לו שהיא כל כך אוהבת את השירה הזו... פתאום אני מרגיש שאני גם רוצה כבר לצאת... אמנם נעים ורך פה אבל היום כבר יט' בניסן והיום בדיוק התאריך המשוער. אני חושב שהגיע הזמן, אני אנסה לסמן קצת לאמא, אולי היא שכחה שזה היום.


"נשפת ברוחך כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים..." "צ'ופ, אני כל כך אוהבת את הקטע הזה, אני כמעט בוכה". סיימנו לשיר את שירת הים והתכוננו ללכת לישון. "כואבת לי הבטן" אמרתי. הייתי בטוחה שזה כבר יעבור, נכנסנו למיטה. "אני לא יודעת מה זה אבל כואבת לי הבטן, אולי זה צירים?" שנינו היינו בטוחים שזה בטוח לא צירים, אלא סתם כאב בטן, אלא שאני לא סובלת מכאבי בטן ובטח שלא מכאלה ממושכים. 03:00 בלילה ואני מתחילה להסתובב עם צירים ברחבי הבית של סבתא. הולכת לשירותים, רואה את הפקק הרירי אבל בטוחה שאני מדמיינת. חזרנו למיטה ובסוף נרדמנו וקמנו בבוקר...
ובבוקר כבר לא היה ברור מה היה אתמול, אבל היה די ברור לי שמדובר בצירים, טוב בכל זאת היום התאריך המשוער, ובהחלט יש לי תינוק בבטן שרוצה כבר לצאת החוצה, בין אם אאמין שזה יקרה ובין אם לא.

אני אוהב את נחלאות, אנחנו מטיילים כאן הרבה מאז שאני ממש קטן. כל פעם שעולים לסבתא היא מדברת אליי ומספרת לאמא כמה היא מתרגשת לראות אותי כבר. גם אני מחכה לראות את אמא ואבא ואת כל המשפחה שמדברת אליי כל הזמן. הרבה פעמים אני מנסה לדמיין איך הם ייראו.
אבא חזר מהתפילה ובא לבדוק מה שלומנו. אמא סיפרה לו שראתה עכשיו בבירור את הפקק הרירי ובעקבות כך יצאנו לטיול בוקרי של שבת. אבא ממש דאג והפסיק לחבק את אמא כי אולי זה כבר אסור. אבא אמר שנחפש בין בתי הכנסת בנחלאות ונשאל רב מה הוא אומר. הלכנו והלכנו ולא מצאנו אף אחד. אחרי יותר משעה אבא נכנס לבית מדרש כלשהו וחזר עם בשורה משמחת שהכל בסדר. אבא ליטף את הבטן של אמא והרגשתי חמימות נעימה...
שלא תחשבו ששכחתי שאני רוצה לצאת החוצה, היום יט' בניסן! אני לא יכול לחכות יותר אני ממש מתרגש.

מה זה הצירים האלה? באים והולכים..נעלמים ומופיעים שוב. אמאל'ה אולי אני עוד כמה דקות מתחילה ללדת? זה ממש מפחיד אותי. אני דוחקת את המחשבה הצידה ואנחנו ממשיכים את השבת כרגיל. קצת טיולים ואחר כך סעודה שלישית. יוצאת השבת ואנחנו ממהרים לנסוע הביתה, לא נראה לי שכדאי ללדת בבית של סבתא... בדרך אני מתקשרת ליעל הדולה שלי ומספרת לה על מה שהיה בשבת. היא אומרת שהתחלתי את השלב הלטנטי ושזה יכול לקחת שבוע. "יופי" חשבתי לעצמי, כי אני ממש לא מוכנה ללדת עכשיו. הגענו הביתה וטיפסנו על הקירות.. צירים קלים באים והולכים, אבל מתי אני אלד? איזה מן דבר זה? לא שמעתי הרבה סיפורים על צירים כל כך ממושכים לפני הלידה. הייתי בטוחה שאלד בערב פסח, או יותר נכון, קיוויתי ללדת בערב פסח, אבל זה לא קרה ובעצם אנחנו מטפסים על הקירות כבר שבועיים. לא מצליחים לעשות שום דבר, מחכים ומצפים ללידה...במהלך השבוע הצירים המשיכו וביום שלישי החלטנו ללכת לגן חיות. החלטה מיוחדת מאוד ביחס לעובדה שכמה שעות אחר כך התחילה הלידה. למרות שאני בטוחה שדר' שיפטן היה בא ליילד אותי אפילו ליד אגף הגי'רפות.

אני שומע כל מיני קולות מיוחדים. אני לא זוכר ששמעתי אותם בעבר. לא יודע למה אמא ואבא החליטו לקחת אותי לגן חיות יום לפני לידתי, אבל אני סומך עליהם. אני שומע את אמא אומרת לאבא להסתכל על הפינגווין ושזה ממש מתוק שהוא נופל למים. אמא ממש עייפה ומרגישה צירים שבאים והולכים. דר' שיפטן מתקשר אליה לראות מה קורה, והוא אומר לה שבטח היא תלד היום או מחר. איזה כיף!! אני כבר רוצה לצאת, אבל אמא לא ממש נותנת לי... טוב ככה זה לידה ראשונה...

חזרנו מגן החיות ובלילה הלכנו לישון. בחודש האחרון אני מתפנקת במיוחד בלילות כי אני יודעת שעוד כמה ימים והמצב ישתנה מקצה לקצה, אז אני מתענגת על כל רגע שאפשר לנוח ולהתכרבל ביחד או לישון בצהריים ככה סתם.
ב05:00 קמתי עם צירים ברורים. אמנם זה לא היה כל כך כואב, אבל כבר לא היה על מה להתווכח, אני עוד מעט יולדת. התקשרנו לדר' שיפטן, התקשרנו ליעל והודענו להם. דר' שיפטן התחיל בנסיעה אלינו, וידענו שיש זמן, סה"כ הוא גר רחוק.. ויעל, שגרה כמה בתים ממני התכוננה גם היא, אמרתי לה שלא תבוא עכשיו כי חבל על הזמן, אני אקרא לה כשהמצב יהיה ממש ברור. צ'ופ ואני יצאנו לספסל בחצר ואכלנו תותים ועוד פירות טעימים. פגשנו את גברת תקאי השכנה היקרה שלנו ואמרנו לה בוקר טוב. היא כנראה לא יודעת מה קורה לי בבטן, אבל עוד מעט היא תשמע לבד. נכנסו הביתה והצירים מתחזקים. ניסיתי לספור את המרחק בין הצירים ואת אורכם אבל ממש לא הצלחתי, גם מרוב התרגשות וגם כי הם היו כל כך לא סדירים, אך עם זאת ארוכים וברורים. "למה הצירים שלי כאלה מוזרים?" שאלתי את צ'ופ. אולי אני בכלל לא עומדת ללדת, אולי נגיד לדר' שיפטן שיחזור הביתה. סה"כ לבקש ממנו לנסוע מהצפון הרחוק אל פני קדם פעמיים בשבוע אחד זה קצת מוגזם. אבל אין סיכוי שזאת לא לידה. בטח עוד מעט הצירים יהיו סדירים יותר וברורים. בנתיים אני אתפלל שחרית. פתחתי את הסידור הלבן והיפה שצ'ופ קנה לי והתחלתי להתפלל תוך כדי הליכה מהירה וריצה מקצה לקצה של הסלון. התפללתי על כמה אנשים שיזכו לזיווג הגון ופרי בטן והייתי בטוחה שתפילותיי ייענו כי אני בלידה. באיזה שהוא שלב, כבר לא יכולתי להתפלל וויתרתי על תפילת עמידה. הסתובבתי בתזזיתיות בחדר ובכל ציר עצרתי וניסיתי לעבור איתו לציר הבא. הצירים לא היו ממש חזקים, אך בהחלט היו מורגשים. רציתי ללכת לנוח קצת אבל זה לא עבד ואחרי כמה דקות טיפטפו לי המים. אז זה לא יורד בבום כמו בסרטים? קצת מאכזב...והאמת שקצת נלחצתי כי לא הבנתי באיזה צבע הם והתחלתי לדמיין שאני לא מרגישה תנועות עובר. באיזה שהוא שלב דר' שיפטן הגיע בעוד אני מקפצת לי מעלה מטה על כדור פיזיו בסלון. אני מראה לו את הצבע של המים והוא אומר שהכל בסדר גמור. הוא מסתכל עליי ואין לו מושג באיזה שלב אני. הוא מסתכל עליי הרבה זמן, ואני רואה שהוא בוחן את מצבי, אבל לא אכפת לי אני חוזרת לכדור ממשיכה לקפץ.

אני מסמן לאמא כבר כמה ימים, אבל היא מחליטה קצת לחכות. אני מבין את זה לגמרי ואני אצא בזמן הטוב ביותר בשבילה. אמא, אני כאן מחכה ונראה לי שאנחנו כבר מוכנים. הייתי אומר שתוך כמה שעות אני בחוץ, מה את אומרת?

דר' שיפטן רצה לבדוק אותי, קצת מלחיץ כי אני יודעת שהוא אף פעם לא עושה בדיקות מיותרות. נשכבתי על המיטה והוא בדק. ובדק, ובדק ובדק... הוא לא מצליח למצוא את הצוואר והוא אומר שאו שהצוואר אחורי מאוד או שאני בפתיחה מלאה. "איזו אבחנה מדוייקת" חשבתי לעצמי" והאמת שקצת התחלתי להלחץ. וכך עברו להם כמה שעות של צירים מורגשים אך לא נוראיים כל כך, אני צ'ופ ויעל מחכים שמשהו יקרה... עוד כמה שעות ועוד בדיקה, דר' שיפטן מתחיל קצת להלחץ כי הוא לא מבין מה קורה שם, הוא לא מצליח למצוא את הצוואר והוא טוען שהצוואר מאוד מאוד אחורי. למשמע משפטי ה"לא, אני לא מוצא אותו..." אני מתחילה להלחץ ובטוחה שמשהו לא ממש בסדר. באיזה שהוא שלב אני נכנסת למצב רוח מאוד מבאס, כנראה לחוצה וחוששת מאוד ומתחילה לבכות. יעל מסמנת לדר' שאני כנראה עוד רגע יולדת והם כבר פורשים לי סדיניות על המיטה. איזה יולדת חשבתי לעצמי, אני בכלל לא מבינה איך הוא אמור לצאת משם, נראה לי שהם טועים. וצדקתי. הלכנו לספה בסלון ואני בוכה ובוכה כי אני מרגישה שאני לא מחוברת לתינוק שעומד לצאת ממני, אני לא מצליחה לחוש אותו ולא בטוחה פתאום אם אני מצפה לו או לא. ביקשתי שצ'ופ יראה לי תמונה של תינוק, כדי שהרגשות האימהיים יציפו אותי שוב. זה עובד קצת. אבל אני ממשיכה לבכות. "את רוצה לשמוע מוזיקה?" יעל מציעה. כן אמרתי תוך כדי בכי. "מה להביא לך?" צ'ופ שאל. אני רוצה לשמוע את הדיסק של הרב קוק. שים שיר מספר 8. "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה..." ואני ממשיכה לבכות ולבכות ותו"כ חושבת לעצמי מה דר' שיפטן חושבה על כל הסיטואציה הזאת.

הזמן עובר, ואני רואה שהשמש לאט לאט נעלמת. כבר 17:00 בערב ועוד לא ילדתי, הצירים כבר כואבים ולא כזה נעים לי. טוב, כמה שעות זה עוד יכול לקחת? שאלתי את עצמי. בטח עד הלילה והוא בחוץ. אני על המיטה בחדר, החדר מאפיל לאט לאט. הצירים כבר כואבים ואני זוכרת את עצמי זזה על המיטה מפינה אחת שלה לפינה אחרת, ובזמן כל ציר מתגלגלת עליה ומנסה להעביר את הכאב. מדי פעם יעל עושה לי עיסויים בגב תחתון וזה די נחמד. באיזה שהוא שלב גם צ'ופ עשה לי עיסוי וגם יעל בחלק אחר של הגב. "אף פעם לא חשבתי שאקבל מסאג' של 4 ידיים" אמרתי להם. יעל לוחצת לי על נקודות שיאצו ברגל "אייייי!" צעקתי. "הנקודה יותר כואבת לך מהציר?" "נראה לי שכן" אמרתי לה. "אז מצבך טוב". השעות עוברות והצירים מכאיבים יותר. אני לאט לאט נהיית מעורפלת הכרה ולא זוכרת כמעט כלום מהזמן הזה. דר' שיפטן בודק אותי עוד ואין בשורה משמחת בפיו, הוא לא מבין למה הוא לא מוצא את הצואר. האמת גם אני לא, והתגובות שלו מלחיצות אותי. אחרי כל בדיקה כזאת אני נכנסת להיסטריה גדולה עוד יותר. לא זוכרת מתי, הציעו לי ללכת למקלחת. לא ממש רציתי אבל צ'ופ ויעל אמרו שזה יעשה לי טוב אז הקשבתי להם. באמת המים היו חמים ונעימים, קצת הקלו על הכאב. אבל אני לא חסידה גדולה של מים ויצאתי משם די מהר. הצירים כבר כואבים מאוד וזה מתחיל לעייף אותי. חזרתי למיטה בחדר שינה והמשכתי להתמודד על הצירים בכל מיני תנוחות שונות ומשונות. אני כבר גמורה מעייפות, מנסה לישון בין ציר לציר, אבל האמת, זו לא שינה מרנינה במיוחד... הלילה עוד מעט כבר כאן ועוד לא ילדתי, די מבאס, וכמה שעות אפשר לסבול את הכאב הזה?

אמא, נראה לי שכדאי לך ללדת בדקות הקרובות. אנחנו בספירת העומר, עוד רגע שקיעה ואנחנו עוברים מהחסד שבגבורה אל הגבורה שבגבורה ואני לא יודע אם הייתי מציע לך ללדת ביום כזה.

24:00 דר' שיפטן מתייעץ עם מישהי בטלפון ואומר ליעל שהיא הציעה לו שאשתה קצת יין. יין? טוב, למרות שלא הסכמתי לאכול שום דבר במהלך כל הלידה, כי פחדתי מבעיות עיכול שונות, הסכמתי ליין. דר' שיפטן וצ'ופ דנו קצת בינהם וצ'ופ הביא לי בקבוק ירוק ומעוצב שהוציא מהמקרר. אני רואה שזה יין רימונים שצ'ופ קנה לנו לשנה. אנחנו נשואים כבר שנה ו8 אבל עדיין לא הצלחנו לשתות ממנו כי כל פעם צץ משהו אחר. אז מצאנו סיבה מצויינת. באמת היין היה טעים מאוד והתענגתי על כל לגימה. וכל פעם שסיימתי את מה שהיה בכוס ביקשתי עוד. היין היה רעיון מצויין, הוא עזר לי להרגע ולהשתחרר ולהתמודד עם הצירים. הרגשתי בפלנטה אחרת, לוגמת מהיין הטעים ורגועה..כל כך רגועה. אחרי כמה זמן קמתי והצירים ממשיכים. כבר כמה שעות שדר' שיפטן מציע לי זריקה להרפיית שרירים שתעזור לי להרפות ולשחרר את החסימה שמונעת ממני ללדת. אני מסרבת בכל תוקף, כבר כמה דקות ואני ממשיכה לסרב עכשיו. אני יולדת בצורה טבעית ולא מוכנה לשום תרופה או משהו מערבי כזה או אחר. ממש לא היית מוכנה לשמוע על זה אפילו והמשכתי כאילו הכל כרגיל. מתישהו הצירים נהיו יותר ויותר חזקים. ובפעם הבאה שהדר' הציע לי את הזריקה כבר חשבתי שוב. התייעצתי עם יעל. הרגשתי שאני לא מצליחה להרפות וזה תוקע אותי ואני כל כך מבוהלת לחוצה וכל כך כואב לי.. אולי זה יזרז את העניינים. שאלתי את הדר' אם יכאב לי יותר. הוא אמר שכן אבל זה אומר שהלידה מתקדמת. נתתי לו להזריק את החומר המגונה. אחרי כמה דקות נהייתה התקדמות יחסית מהירה.

הצירים כבר כואבים נורא נורא ואני נכנסת שוב למקלחת. אני צורחת בכל ציר ומרגישה שזה כבר כאב בלתי נסבל. לאט לאט מתחילים צירי הלחץ לבוא והם, לאט לאט לא לוחצים מאוד ולא ברורים מאוד. צ'ופ עוזר לי בהכל ואני אסירת תודה שהוא שם. "מתוקה ראיתי קצת דם על השטיח אחרי הבדיקה האחרונה" "אל תעזוב אותי!!!" התחלתי לבכות לו. המשכנו כרגיל ואני צורחת עדיין בכל ציר ותוהה מה משפחת תקאי אומרת על זה. אני מנסה לדמיין איך הוא אמור לצאת משם ולא מצליחה. "איך הוא ייצא משם?" שאלתי את יעל שוב ושוב. "תדמייני שזה כמו פרח שנפתח" היא אמרה לי ואני נאחזתי בדמיון הזה עד סוף הלידה. "די כבר!!!!" אני צורחת ויעל מתקנת אותי "בוא כבר!!!!" ואני אחריה בקול נמוך "בוא כבר...!!!!" אבל הוא עוד לא בא. אני יודעת שאלה חבלי משיח, אני יודעת את זה בכל רגע ורגע. אני יודעת שזה כבר נגמר ועוד מעט יהיה לי תינוק. אני גם חושבת על כך שיסורים מכפרים וזה מעודד אותי מעט. יעל אומרת לי שהבטן יורדת וזה מקסים, שאני יכולה לשלוח יד ולהרגיש את הראש שלו. לא הסכמתי בשום פנים ואופן, פחדתי נורא.

חזרתי לחדר, הצירים מתגברים אני מוצאת את עצמי בכל מיני תנוחות משונות על הרצפה, כורעת על רגל אחת, כורעת על רגל שנייה. אני מרגישה בבירור את הראש שלו מתקדם כלפי מטה יעל וצ'ופ משדלים אותי לעבור מתנוחה לתנוחה, אחרת הייתי נשארת באותה פוזיציה כמה שעות. הצירים בלתי נסבלים, אני על הרצפה כורעת וצורחת ומגלגלת את הראש שלי על צ'ופ שיושב על המיטה, מנסה לגלגל ממני את הכאב. אני רואה שגם הוא כבר סובל לראות אותי סובלת, והוא עייף, נורא עייף. ואני מרגישה נורא שהוא צריך לסבול ככה בגללי. "יעל, זה ייגמר?" יעל מחייכת אליי חיוך רך ואומרת לי שזה עוד מעט יעבור. אני מאמינה לה וזוכרת שהיא כבר עברה שלוש לידות. הזמן עובר ויעל נרדמת לידי בישיבה, צ'ופ מסכן על המיטה, והדר' כבר נראה לי מיואש. אבל אני יודעת שאני אלד בסוף, אני בטוחה בזה. אמרתי לצ'ופ מתישהו שעכשיו אני מבינה את הכוונה ב" האני אשביר ולא אוליד?" ד' לא ישאיר אותי ככה, אני בטוחה. לפני הלידה שיר אחד ליווה אותי "חבלי משיח, הנה זה בא היום הנה זה בא היום..." זמזמתי אותו לעצמי בימים שלפני הלידה, וזה כל כך אמיתי, חבלי משיח של ממש.

עוד מעט ואני מסיימת, רק עוד קצת. צירי הלחץ מתחזקים ואני ממשיכה לא להבין איך הוא ייצא ממני, מדמיינת פרח נפתח ומנסה להרגע. כבר כואב בצורה איומה ומתחילים צירי לחץ מסודרים וחזקים, ברור שעוד כמה דקות ואני יולדת. צירי הלחץ נמשכו הרבה זמן, אולי קצת יותר משעה, יעל אמרה לי להתלות על צ'ופ ואני עושה את זה, צ'ופ כבר כמעט קורס, אני שמה עליו את כל המשקל שלי והוא, אחרי לילה ללא שינה ובלי הורמוני לידה למינהם..עייף מאוד אבל נותן לי את כוחותיו האחרונים. דר' שיפטן אומר לי שהוא רוצה לבדוק מה קורה, לא רציתי בכלל כי כאב לי נורא, ולדמיין בדיקה בשכיבה על המיטה תוך כדי ציר כמעט גרם לי להתעלף. בכל מקרה אחרי כמה צירים נוספים עליתי על המיטה והוא בודק, עושה כל מיני טריקים למינהם שעוזרים לקדם את הלידה. אני מרגישה כבר שהוא עוד מעט יוצא, משתדלת לנשוף אותו החוצה כמו שלמדתי "ששש...." אני אומרת והדר' אומר לי ללחוץ "אני לא יכולה ללחוץ" שיקרתי. המשכתי לנשוף ולנשוף ואולי בלי לשים לב גם לחצתי. הראש יוצא לאט לאט. דר שיפטן אומר לי להניח עליו את הרגליים שלי ולמשוך בבד שהוא מחזיק.כמה צירי לחץ כאלה ופתאום בבת אחת, תינוק הגיח לאוויר העולם. שקט נעים ויבבות חרישיות באוויר. השעה 07:15 יום חמישי. ראיתי את הדר' מחזיק אותו והקלה גדולה על פניו. צ'ופ מתרגש ויוצא מהחדר, הוא לא עומד בזה והולך לחדר אחר. הדר' הניח את הקטנ'ציק על החזה שלי, ואני מסתכלת על הלא יאומן. "שלום, אני קצת מפחדת ממך" אמרתי לו. והוא קטן וסגול עם אצבעות קטנטנות מכורבל בתוך חיתול בד, מונח עליי.

אמא! אז ככה את נראית! איזה רך ונעים עלייך, אפילו יותר מבתוכך. אני באמת עייף, תודה על החלב זה באמת טעים כמו שמספרים. זה גם מרדים, והעיניים שלי נעצמות לאט לאט....

יעל לוקחת אותי להתקלח והקטנצ'יק אצל צ'ופ ודר' שיפטן. אומר לצ'ופ שיחליפו את הסדינים בחדר כדי שיהיה לי נעים כשאני חוזרת. אני יוצאת מהמקלחת, יעל ודר' שיפטן הולכים. צ'ופ ואני נשארים באופוריה בחדר. רחוקים אבל קרובים מתמיד, מסתכלים על היצור הקטנטן שזה עתה יצא מהבטן שלי, ואני עדיין לא מאמינה.

א' אייר ואנחנו נוסעים לירושלים לברית שלי. אני ממש מתרגש. עומדים להכריז שקוראים לי הלל, אבל אני יודע את זה כבר חמישה חודשים. אנחנו נכנסים לאולם ומניחים אותי על רב עם זקן לבן "וואו" אני חושב לעצמי... אני רואה את אמא בעזרת נשים לא מפסיקה לבכות ומישהי מחבקת אותה כל הזמן. לא הבנתי למה אמא בוכה, סך הכל זה מאורע משמח, טוב היא אחרי לידה... אני רואה את אבא מתרגש ומברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" ואני גם רוצה לברך, באמת עברתי דרך ארוכה.

[הריונית*]

ווואוווו !!!!!!!

מדהים, התרגשתי איתך.
איזה כייף לך שילדת בבית

[אמא_צעירה*]

עלו לי דמעות בעיניים, כמה מרגש!!
איזה כיף ללדת בבית ולהרגיש כל כך את הילד שלך
הרבה נחת

[יעל*]

(:
דף סיפור לידת בית