סיפור לידה שלישית ומהירה

[אמא_מאושרת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולן, לקראת הלידה הנוכחית קראתי המון סיפורי לידה וצפיתי בסרטי לידה. האתר ושיתופי הנשים היולדות שבו סייעו לי המון ונתנו לי הרבה מאוד השראה והכנה רגשית ופרקטית, ולכן אני בוחרת לשתף אתכן את סיפור הלידה של ביתנו, ילדה שלישית אחרי שני בנים, עכשיו כשזה טרי - היא נולדה לפני 4 ימים...ב 29.8.12
כהקדמה אני רוצה לספר שלידתו של בננו הבכור היתה קשה מאוד וטראומטית והסתיימה בניתוח קיסרי, לאחר 37 שעות של צירים אינטנסיביים וכל ההתערבויות האפשריות, למרות ש24 שעות ראשונות היו טבעיות וללא אפידורל... ולידתו של בננו השני היתה כבר טבעית, קצרה יותר (13 שעות מהתחלת הצירים ועד הסוף), אך הסתיימה בשלוש שעות תמימות של צירי לחץ והיתה כאובה ומאתגרת גם אם מעצימה ומרוממת... ואני מציינת זאת כדי להדגיש שלא תמיד הלידות הקודמות מעידות על הצפוי בלידה נוכחית - כי הלידה הזו היתה קצרה, מדהימה, קלה בהרבה יותר - אם כי גם כואבת ומאתגרת, אבל - היא ארכה רק 6 שעות מתחילת תזמון הצירים ועד יציאת התינוקת, ובחדר הלידה שעתיים בלבד!
בלילה שלפני התעוררתי באמצע הלילה בהתרגשות, שוב דמיינתי או חשבתי שאולי הלידה תתחיל הלילה, ושוב הרגשתי שיש אמנם בתכווצויות, כמו שליוו אותי כבר מתחילת התשיעי ועד כה - שבוע 39+1, אבל עדיין הן לא מתפתחות לצירי לידה. כבר סיימתי כמובן מזמן להכין הכל - תיק לידה, לימוד של שיטת עשרת התחנות - עליה אני ממליצה מקרב לב, ציוד לתינוקת, ניקיון יסודי של הבית. בכל אופן התכוונתי ואמרתי לעצמי ולעוברית המתוקה שאמנם אמא חסרת סבלנות כי היא רוצה כבר לראות אותה, אבל אני מקבלת אותה כפי שהיא ברגע זה בין אם זה בתוך הבטן או מחוצה לה.
חזרתי לישון וקמתי אל תוך בוקר של הכנת שני ילדיי לגנים החדשים שלהם, ליוויתי את הגדול (אמא נו בואי כבר, הוא צועק לי בעלייה ואני מסמנת לו שירוץ ואני אגיע לאיטי, מתגלגלת לי בהדרגה), ואת הקטן. סוף סוף בוקר לעצמי אחרי כל החופש הגדול הזה ואחרי הסתגלות מוצלחת ומהירה של הבנים לגנים. פתחתי את הבוקר בארוחה עם המון תה עלי פטל (אמנם אני מנסה להתחבר לסבלנות וקבלת הקצב הטבעי של התינוקת ובחירתו של אלוהים לגבי מועד הלידה הנכון אבל על קצת זירוז טבעי וחיזוק שרירי הרחם אינני מוותרת...). אחר כך מתיחות ותרגילים לשחרור נפלא ומקל של גופי הכבד... אמי שוב התקשרה, כמו שהיא עושה שלוש פעמים בכל אחד מהימים האחרונים, לשאול איך אני מרגישה ומארתי שכבד לי וקצת קשה לי וכואב בבטן ובגב התחתון, אז היא אמרה שזה מצוין ושהיא מוכנה שזה יהיה היום. לאחר מכן ישבתי למדיטציה ארוכה בחדרנו, וחוויתי חוויה מופלאה שהמחישה לי את מה שאחת מכן כתבה כאן באתר, שבכל ציר אלוהים מיילד אותי ואת התינוקת... יכולתי להרגיש את האור נכנס לגופי מלמעלה, מן הקודקוד, יורד ומטהר מטה את גופי וכשהוא מגיע לאגן ואל האדמה, יוצר התכווצות ברחם. זה קרה ארבע פעמים במהלך המדיטציה והרגיש קסום ומרגש. בן זוגי התעורר במהלך ישיבת המדיטציה וזרק כמה "משפטי זימה" אלי על הבוקר, זה העלה בי חיוך, אני אוהבת להרגיש נחשקת אפילו עכשיו כשאני כזאת ענקית, אבל אמרתי לו שיקום, ישתה קפה ונראה אחרי המדיטציה...הדרך המופלאה בה מתמזגים שיא הרוחניות ושיא הגופניות. "שוחחתי" עם העוברית במדיטציה והיא הרגישה לי שלווה והרמונית כמו בכל שיחה לפני כן, כמו שהיא גם עכשיו כשהיא בחוץ. מחכה, כמוני, לקבל את האות שזה הרגע המתאים. בקרוב אפגוש אותה... המחשבה על כך ריגשה אותי והפכה את כל מועקת ההמתנה ואי הוודאות לשמחה, אופטימיות, תחושת הודיה.
אני מסיימת את המדיטציה שלווה ופתוחה וקורנת, ומפרגנת לאיש שלי שיחת טלפון ארוכה עם חבר הנפש שלו, תוך שאני תוהה האם זה יקרה היום. כשהוא מסיים אני מבשרת לו בחיוך שובבי שעכשיו אני פנויה למה שהוא הציע קודם לכן אם הוא רוצה. ואכן, אנחנו זורמים לנו באינטימיות שלנו. כמה טוב בוקר בלי הילדים סוף סוף... אמנם תוך כדי אני מרגישה כיווץ חזק, אבל אני נושמת לתוכו וזה חולף, מרגישה טוב, נעים לי וגם לו, אני מרגישה נחשקת ואהובה וסקסית, ומהרהרת בכך שאולי כפי שאומרים, אותה אנרגיה שהכניסה אותה לתוכי גם תוציא אותה משם. אכן, במקלחת שאחרי אני מתחילה להרגיש התכווצויות מעט תדירות וחזקות יותר. אני אומרת לבן זוגי שאולי זה יתחיל היום, ואולי זה יחלוף, אני עדיין לא יודעת והיו לי התכווצויות רבות כל כך החודש שאני משתדלת לא לפתח ציפיות.
בשעה אחת עשרה וחצי אני שמהלב שההתכווצויות נהיות בתדירות קבועה, אז אנחנו מתחילים לתזמן ולבדוק. בן זוגי שואל אם זה אמור להיות שעה שלמה בתדירות של כל חמש דקות או שלוש דקות. אנחנו לא מספיקים להבהיר את הסוגיה ואין צורך... התדירות אצלי נהיית מלכתחילה כל שלוש דקות, אם כי הצירים אינם כואבים כל כך והם קצרים. אנחנו מתזמנים כך שעה וחצי, בהתרגשות הולכת וגוברת ומחליטים להודיע להורינו שיגיעו כדי שיהיה סידור לילדים להוציא אותם מהגן אם אכן צנטרך לנסוע לביחת החולים, מה שכנראה אנחנו כבר מבינים בשלב זה שאכן עומד לקרות. המחשבות המלחיצות קצת, השליטה והארגון הכרוכים בכל ההחלטות האלו של הסידור לילדים מוציאים אותי מעט מהפוקוס, הצירים ממשיכים אבל מעט אולי מתרחקים, אז אני מחליטה באופן מודע להרפות ולהניח לבן זוגי לטפל בזה. אני נכנסת לחדר השינה שלנו ומסיטה אל הוילון, שיהיה מעט חשוך, ומתמקדת פנימה. יש בי המון יאנג, אני מתהלכת מצד לצד, יושבת על כדור הפיזיו בקפיצות קטנות. הצירים מתחזקים אך עדיין לא כואבים לי ממש. עוד שעה עוברת לה, התזמון כל חמש עד שלוש דקות, עדיין למרות ההגדרות העקרוניות של למדוד שעה, לא נראה לי שאני בשלה לנסוע לחדר לידה.
הוריי מגיעים, וגם הילד הקטן כבר בבית. אני מנשקת אותו ומפנקת אותו קצת ומשאירה אותו לסבא וסבתא שלו, אחרי שאני מברכת אותם בחטף, אני מחליטה להשמיע את אוסף השירים שהכנתי ללידה, ונכנסת עם הכדור פיזיו אל חדר הילדים עם הוילונות הכחלכלים מוסטים לשמוע את המוסיקה באפלוליות הנעימה. המוסיקה פותחת את הרגש שלי, ואני מתחילה לבכות עם השיר let the sun shine in ואחריו כשאני מאזינה גם ל-"אנא בכוח". בן הזוג נכנס ומסתכל עלי: מה את פוחדת או שכואב לך? הוא שואל בדאגה וחמלה - לא, אני רק מתרגשת. אני משיבה לו בדמעות. הרגש שלי פורץ וקשה לי להכיל אותו. אמא שלי פותחת את הדלת, אני יושבת על הכדור עם הגב אל הכניסה. היא שואלת אותי אם אני רוצה להיות לבד או איתה, ואני זורקת מידית: "לבד!". מרגישה שזה אינטימי מידי לעבורי לחלוק זאת עם כל אדם מלבד בן זוגי. מזל שהיא וודאי מבינה ולא נעלבת, סלחנות ברוכה לה זוכות נשים בלידה. השיר הבא קליל וקצבי יותר: sex machine . אני מרגישה שזה מאפשר י לאסוף את עצמי רגשית, ולחזור למצב פעיל יותר, תנועתיות, כשהפתיחות הנותרה אחרי ההתפרקות הרגשית נעימה לי, אני כמו מואווררת, משוחררת יותר. אני מבקשת מבן הזוג שלי שיביא לי את היין האדם המבעבע ומתקתק שהכנו ללידה. אחרי שלא שתיתי כלל יין כל ההריון, זה ממש נעים לי. אנחנו מרימים כוסית, ועוד חצי, ושותים לחיים. זה עולה לי מיד לראש, ואני מרגישה קלילה עם המוזיקה, כאילו אנחנו נוסעים לאיזה מסיבת טבע. אנחנו יוצאים!
באוטו אני בוחרת לשבת מקדימה, כדי להיות יחד עם האיש שלי, למרות שאולי במושב האחורי אפשר לעמוד על הברכיים. הצירים כבר חזקים יותר. אני מרגישה שכל ציר הוא כמו גל, וכשאני נכנסת פנימה לתוך עצמי ומתמסרת לכל ציר אני כמו גולשת על הגל, כדי שלא יהפוך או יטביע אותי מזכירה לעצמי לא להתנגד, לא לפחד מהכאב, לפתוח את צוואר הרחם, להרפות למטה. הנוף נפלא בעיני, חושיי פתוחים לטבע שסביב, ההרים, החורש, השמיים. אנחנו מגיעים לבית החולים זיו בצפת ומחליטים לחנות יחד בחניה הרגילה כדי שנוכל להגיע יחד לחדר לידה. בן זוגי מעמיס על עצמו את הציוד ואנחנו הולכים. קצב הליכתי איטי מאוד, וכל כמה צעדים אני צריכה לעצור כדי להישען על משהו או על האיש שלי ולעבור עוד ציר. בזכות היין לא אכפת לי שיראו, וישמעו את אנחותיי. אבל אני שמחה שאני לא צועקת הקולות שיוצאים ממני רכים, פותחים למטה, מרגיעים את התינוקת.
אנחנו מגיעים למיון יולדות ואני מכריזה: "באתי ללדת". מפנים אותי למוניטור, אותו אני מקבלת בעמידה על הברכיים, נשענת על משענת המיטה שהורמה עבורי, ביקשתי וקיבלתי גם כרית. האחיות נחמדות אליי, אחת מהן אומרת לי שאני מאוד יפה ובקרוב לא תהיה לי בטן. למרות כל זאת כואב לי מאוד. בן זוגי עזב לכמה דקות לרשום אותי בקבלה, ויש לי רגע שבירה, כי הכאב גדול, התנועה קצת מוגבלת בגלל המוניטור, אותן עשרים הדקות שיש להמתין נראות לי כמו נצח ויש לי ספקות בנוגע ליכולתי לעבור את כל התהליך כאן בלי אפידורל ולעמוד בכאבים.כשהוא חוזר האיש שלי מעודד אותי כמו גדול, ואני מוצאת בי את הכוח להאמין לו שיהיה בסדר. מגיע רופא, גס ביחסו ואופן דיבורו, הוא שואל אותי המון שאלות (מתי תאריך ווסת אחרונה? - אני מתקשה להיזכר ואומרת שאני בשבוע 39+1. הוא חוזר על השאלה, והמיילדת זורקת לו "תעשה את החישוב..."), מזרז אותי לבידקת פתיחה מכאיבה ופולשנית - חמש אצבעות, ואולטראסאונד להערכת משקל. אני מתנחמת בכך שהוא מזרז אותי כי הוא מעריך שהלידה קרובה ומתקדמת במהירות. אני מתבשרת שלא יכניסו אותנו לחדר לידה הטבעי בגלל הניתוח הקודם שעברתי וכרגע לא מאוד אכפת לי מזה. אנחנו נכנסים לחדר הלידה. יש לי הקלה מסויימת בזכות הפרטיות והתחושה שהנה אנחנו במקום בו אלד.
הצירים/התכווצויות באות בתדירות שנראית לי גבוהה והולכת וגוברת. הם כואבים לי מאוד, נראה שאי אפשר להיות לגמרי מוכנה לזה. יש צירים שאני מתמודדת עימם היטב, נשארת במיקוד, מרפה אל הכאב, נושמת, נעה, נשארת זקופה כדי שהתינוקת תרד מטה. אני מרגישה שזה מתיש ומשתדלת למצוא תנוחה לנוח ולו רק לרגע קט בין ציר לציר, כך שבכל זאת לא יתפוס אותי בתנוחה מכאיבה כשיבוא הציר הבא. יש צירים בהם אני מרגישה שאני לא יכולה יותר וקשה לי, בן זוגי מעודד אותי בסבלנות אינקץ, באמונה, מזכיר לי אני רוצה להיות נוכחת בלידה, להיות פעילה, לעשות את העבודה כדי לקדם היטב את הלידה. הוא עושה זאת בכל פעם שאני אומרת ש"יש לי מחשבות על אפידורל" (והיו שלוש-ארבע פעמים כאלה בשעתיים הקצרות שהיינו בבית החולים - אני לא כל כך אמיצה כשזה נוגע לכאבי לידה, אבל משתדלת). אני חושבת שוב ושוב על כך שאלוהים עצמו עובר דרכי בכל ציר, יוצר דרכי חיים, מיילד אותי ואת התינוקת. אני מקשיבה למוסיקה שנותנת לי תזכורת על הכוונה ממנה אני באה, על הדברים הנעימים בעולם שמחוץ לכאבי הלידה, על הילדה שאני מחכה לה, התינוקת שהנה באה אליי עוד מעט קט. תוך כדי כך לוקחים לי גם דם לבדיקה, מכניסים חיבור לפתיחת וריד (אני מבקשת שימהרו אך בכל זאת עוברת ציר בתוך השכיבה המקשה ונוראית על הגב ותוך כדי המחט התקועה לי בזרוע), בדומה לכך גם בודקים לי את הפתיחה, אני חושבת לעצמי שאם זה פחות משבע אני אוותר ואכנע לאפידורל, למזלי זה כבר שמונה. זה מעודד אותי.
בן זוגי מחייך אליי, אומר לי שאני יפה, מלטף לי את החזה. זה מעלה בי חיוך רפה, עייף, אני אסירת תודה לו. אני אומרת לו שאני רק רוצה לדעת עוד כמה זמן זה יימשך. זה בידי שמיים, הוא מזכיר לי. ברקע נשמע שער הרחמים: "עם כוח, בלי כוח שער הרחמים..." אני חושבת לעצמי שאעשה זאת, עם או בלי כוח שנותר בי, שאני בתוך זה וזה קורה.
והנה מגיעה רופאה-אישה (בעיני כל הרופאות המיילדות צריכות היו להיות נשים בלבד), היא שומעת אותי אומרת לערן שאני לא יכולה יותר, שאני חייבת אפידורל עכשיו, בעודו מנסה לומר לי שרק הגענו לכאן ולעודד אותי שוב, היא אומרת שאולי כדאי שהיא תפקע את הקרומים, תפקע את מי השפיר, ומוסיפה את המשפט שהופך אותה להיות המלאך הגואל שלי: זה הדבר היחיד שמעכב כעת את הלידה, צוואר הרחם רך מאוד ולאחר הפקיעה תלדי בתוך עשר דקות. חבל לך לסבול שעה בבהמתנה לרופא המרדים, זה יכול הכל להסתיים מהר הרבה יותר". היא אמרה לי את אשר נכספתי לו, לדעת עוד כמה זמן יש לי! אני שואלת אותה באמת? מנסה לוודא שזה נכון, היא מסייגת ואומרת שלא ניתן לתת פרוגנוזה מדוייקת אף פעם בלידה, אבל לפי הניסיון שלה עשר אלי חמש עשרה דקות ואני אלד. נפלא. סוף סוף יש לי מה להישען עליו, וזה ממלא אותי כוח ונחישות. אני מסכימה. היא פוקעת עם המסרגות הארוכות האלו בתוכי את המים שנשפכים להם ומיד מכריזה שהפתיחה כבר מלאה ואני יכולה ללחוץ. קשה לי בשכיבה על הגב, אני מנסה ציר לחץ נפלא, כואב מאוד אך משחרר אחד, ומיד מבקשת לקבל כדור פיזיו כדי ללדת בעמידה על הברכיים והישענות על הכדור עם פלג הגוף העליון. הרופאה אומרת שאת זה כבר תעשה המיילדת והולכת לקרוא לה. אני חייבת את המיילדת עכשיו! אני מרגישה שהנה התינוקת כבר יוצאת.
המיילדת מגיעה, ואכן, בציר לחץ אחד וצעקה שנצעקת ממני לבד הראש יוצא, אני מרגישה שורף למטה ושמחה כי אני יודעת שזה אומר שזהו זה. עוד ציר לחץ כל גופי לוחץ מעצמו ואני מוסיפה לו עוד מאמץ קל. המיילדת אומרת לי לעצור את הנשימה וללחוץ, אבל אני לא עוצרת אותה אלא נושמת, נותנת לקול לצאת ולגוף ללחוץ מעצמו, וזה נפלא ומדהים. עוד ציר יוצאת גם יד, ועוד אחד כל איבריה המתוקים נשטפים ממני ומחליקים החוצה, והקלה מיידית ננסכת בי ברגע אחד - בלתי ייאמן.
אני מעבירה רגל אחת מעל לחבל הטבור ונשענת אחורה, והנה היא כבר בזרועותיי, היא לא בוכה, עיניה פקוחות, היא נושמת. כמה קיוויתי שהיא לא תבכה! שיהיה לה נעים וטוב לצאת. כמה טוב שהצוות כאן גמיש ומתחשב בבקשות שכתבתי בתוכנית לידה, לא מלבישים/רוחצים/עוטפים או שוקלים אותה, אלא מניחים על גופי, על עורי, ושתינו מתכסות יחד, ובן זוגי, האבא הנפלא שלה מתחבק יחד איתנו ומסתכל עליה. הצוות יוצא לענייניו, ובהתחשבות מבורכת מניח לנו ליהנות ולצלול אל תוך הרגע המופלא הזה.
בן זוגי חתך את חבל הטבור רק לאחר הפסקת הפעימות שנמשכו עוד זמן רב. התינוקת רגועה במגע המנחם אל מול עורי, ואפילו הצלחתי להצמיד אותה לשד. איך שהיא יודעת כבר לינוק מעצמה, זה מדהים אותי. אני מלאת חמלה ואהבה אליה ושמחה על כך שיש לה כניסה רכה אל העולם. אמי ואבי נכנסים לאחר שאני מתכסה לראות אותה, אנחנו שתינו עדיין עירומות מתחת לסדינים אך יכולות לחלוק את האושר הזה עם המשפחה.
באמת זכיתי, הרבה גורמים שהביאו ללידה המופלאה הזאת: תודה לאל, לאלוהים המיילד בצירי הלידה, להשגחה האלוהית בה אני מאמינה בכל ליבי, תודה לתינוקת המדהימה השלווה, מתחשבת ומשכינת שלום שלנו ששיפתה פעולה, תודה לבן זוגי שתמך כל כך והיה שם בשבילי באופן טוטאלי, תודה לשיטת עשרת התחנות ולקרן אור מבית יהושוע שלימדה אותי אודותיהן, תודה למיילדת בת שבע לרופאת הנשים ולצוות הגמיש והמתחשב מחדר הלידה זיו בצפת, תודה לכל מי שתמך וסייע, ותודה לכן הנשים באתר שהייתן חלק מההכנה שלי ללידה זו.

[פלוני_אלמונית*]

מזל טוב

[חלומות_מתגשמים*]

מזל טוב!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את הלידה השלישית שלי אני לא זוכרת, רק יודעת שהתעוררתי ב3:20 בלילה וב3:50 כבר היתה בחוץ, ילדתי בפתח חדר הלידה, עם פיגמה ובלי לתת מספר זהות לצוות האמבולנס, אין על לידה שלישית!!!!!!