סיפור לידה שלישית במבי נולד

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[אורלי_נ*]

הרבה מאוד עברתי בהריון הזה.
המון לבטים, המון חוסר החלטיות, חוסר יציבות.
בהתחלה לא ידעתי בכלל מה אני רוצה מהלידה הזו ואמרתי, בצדק, יש זמן.
באמצע ההריון שוחחתי ע המיילדת שלי והחלטתי ללדת גם הפעם בבית.
שוחחתי עם מיילדת נוספת כי הרגשתי צורך ביותר מרחב הפעם.
לאט לאט התחיל לכרסם בי הרצון להיות לבד בלידה.
שיחזרתי את הלידה הקודמת, והרגשתי איך הפרטיות נפגעה בעצם השהיה הרצופה של הדולה, המיילדת, אחותי...הרגשתי שהייתי בלחץ מסוים, כאילו אני מעלה פה הצגה לכבוד מישהו ולא רציתי לחזור על זה שוב.
באותה התקופה חווינו שינויים מסויימים שפגעו בהכנסה הקבועה והרגשתי שאני לא רוצה להוציא 7000 שח על לידה בבית.
פתאום הרגשתי מרוקנת.
חלשה.
התקשתי לאסוף את עצמי ולחשוב בצורה צלולה והגיונית.
הרגשתי שלא יהיו לי הכוחות הנפשיים הדרושים להתמודדות עם כאבי לידה.
אולי עם לידה באופן כללי.
ביטלתי את המיילדת.
החלטתי לא להחליט.
ההריון התקרב לסופו והייתי מותשת.
פיסית, כאב לי כל הגוף. השרירים בבטן התחתונה,הטוסיק, המון לחץ, עייפות רבה, בקושי ישנתי בלילות.
כל היום התרוצצתי וטיפלתי בשני ילדים וסבלנותי נמדדה כל הזמן.
לא היתה לי עזרה עם הילדים ועם עבודות הבית ונשברתי.
ממש לקראת הלידה, כמה ימים לפני החלטתי שאני הולכת לבית חולים.
בהתחלה רציתי רק להגיע למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, וללדת.
הרגשתי שדווקא שם-תהיה לי הפרטיות שאני צריכה.
התאריך הגיע. יום שישי. בעלי ואני החלטנו לצאת קצת מהבית. סוף ינואר. נסענו לחוף הים. רוח זלעפות טרקה עלי את הדלת של האוטו לפני שהצלחתי לצאת ממנו.
לא רוצה לטייל בחוץ. רע לי, קר, סוער, זועף.
נסענו לאיזה קניון.
טיילנו קצת, אכלנו.
יום שבת עבר.
יום ראשון חברה אמרה לי ללכת לחוף הים ולטייל ברגליים יחפות על החול. שתיים עשרה בצהריים, אני בעלי ושני הילדים מטיילים על קו החוף.
הילדים מבסוטים, אני מצלמת אותם, הולכת המון.
כועסת.
לא מרוצה. לא רוצה. נמאס לי. מכונסת, משתדלת לשדר עסקים כרגיל אבל אין לי אנרגיה.
חלשה.
שבורה.
מטולטלת.
בלילה רצינו לצפות בסרט ונרדמנו. ישנו בערך מתשע.
חצות וחצי התעוררתי. רגיל.
יש לי צירים כבר חודשיים רצוף, מה חדש?
קמתי והלכתי לסלון. הכנתי קפה. הדלקתי טלויזיה.
פתאום החלטתי: אני לא מבזבזת אותם הפעם. די. דדדדדיייייייי.
כל פעם שהיתה התכווצות,אפילו קטנטונת-קמתי, עיגולים, עיגולים וחזרתי לשבת. בהתחלה כל 20 דקות. תוכניות זוועה. לא אכפת לי, אני לא חוזרת לישון, לא שוכבת, באתי להילחם.
בשלוש בלילה הצירים תכופים יותר, כל 5-10 דקות. לא סדירים.
בארבע כבר יש צירים. מורגשים,צפופים,עשיתי את זה.
בארבע וחצי הערתי את בעלי. הוא שואל למה לא הערתי אותו.
הוא סתם היה מפריע לי. הכי טוב לי איתי.
בחמש וחצי אחותי הגיעה ואני צוחקת. מבסוטית. זהו, אני אביא היום ילד הביתה.
החלטתי ללכת לבית החולים באנרגיות טובות ועם גישה חיובית. הם שם בשבילי,כדי לעזור לי. מיילדות זו שליחות. כך יהיה. אני אעשה שיהיה.
שש בבוקר הגענו לקפלן. צירים כואבים,צפופים, ארוכים. אני מבקשת מיד אפידורל.
לא מסוגלת להתמודד. לא רוצה. הכי חלשה שהייתי בחיי.
הרופאה בודקת אותי והבדיקה כואבת. אני כבר יודעת לבד שאין פתיחה גדולה. ככה זה אצלי-כל עוד הלידה לא נפתחת וזורמת הבדיקות כואבות לי תופת.
היא אומרת שתיים וחצי. עוד קצת חמודה.
אני שונאת את כל העולם. בא לי לחנוק את האחיות שמציעות לי מקלחת,טיול.
בחוץ אני מחזיקה את עצמי מאוד, מאופקת, הגיונית. מה הן אשמות.
בעלי סופסוף למד. לידה שלישית הוא כבר מיומן. לוקח אותי לטיול במסדרון, בא לי לברוח מעצמי מגופי מהצירים ואין לאן. הם בתוכי. הוא מנסה לעודד, למשוך קצת זמן. מחזק.
אני לא מתחזקת.
כל ציר אני על הרצפה.
בסוף תפסתי ספסל ותקעתי את הראש בתוכו. כל ציר התחפרתי בפחד, ברחמים עצמיים, בתהום קטנה.
הוא לוקח אותי למקלחת. לא כייף לי. הוא מצלם.
אני מבקשת להיבדק. הבדיקה לא כואבת,אני כבר יודעת. זהו, זה נפתח.זה זורם, זה התחיל.
הרופאה אומרת "ארבע" את יכולה להיכנס לחדר לידה.
אני מחבקת את האחיות בקבלה, מודה להן. מתוקות. הולכים לחדרי לידה.

שמונה בבוקר.

משמרת חדשה הגיעה לפני כמה דקות.
מיילדת נחמדה, חיובית מקבלת אותי.
יש לי ציר, אני על הבירכיים מתחפרת עם הראש בכורסת המלווה.
"אה...ככה זה?".
כן. ממש ככה.
אני מבקשת אפידורל.
היא אומרת אין בעיה נקרא למרדים,נמלא טפסים,ניתן לך שקית נוזלים ואז תקבלי אפידורל.
אבל זה יקח לפחות חצי שעה אני נבהלת, ואין לי כוחות אין לי בכלל, ואין לי רצון.
פתאום מציץ בדלת רופא ובקול צוהל קורא "בוקר טוב!"
"אה ד"ר...., בוקר אור מה שלומך? הנה המרדים הכי טוב והכי נחמד בכל בית החולים, ד"ר, היולדת הזו רוצה אפידורל" היא מביטה אלי בעיניים מלאות פליאה ועידוד. יש לה חיוך טוב. קול נעים.
עוד לא מילאנו טפסים ולא פתחנו וריד...
הרופא מסתכל עלי ושואל:" איזו לידה זו?" אני אומרת שלישית. "וכמה פתיחה?" 4.
טוב, אני פותח ערכה, הוא אומר לנורית(המיילדת), תמלאי טפסים ותפתחי ווריד תוך כדי, למה שתסבול.
נורית מחייכת אלי מאוזן לאוזן.
אין דברים כאלו...היא לוחשת לי.
בא לי לבכות.
למה אני כל כך חלשה,למה?
מה קרה לי?
איך הגעתי למצב כזה?
הצירים כבר אחרים, אני יודעת שבלי אפידורל אני יולדת תוך שעה.
תוך חמש דקות אין כאבים.
נורית יוצאת, בעלי נרגע, אני המומה.
רועדת בטירוף.
נורית מסכימה שאעמוד עמידת שש על המיטה.
אני כל הזמן זזה, מניעה את האגן מפחדת שהלידה תתקע.
יש לי קוצר נשימה. אין לי אוויר. אני מבקשת חמצן. נורית אומרת שזה האפידורל.
חמש דקות ואני בסדר.
כל הזמן רועדת.
תשע וחצי נורית בודקת.
שבע.
הגוף עובד, אני לא מרגישה כלום.
עשר וחצי אני אומרת לבעלי-אני לא יכולה יותר, תקרא לנורית, משהו קורה. אני לא מרגישה כלום ובכל זאת משהו מוזר לי משהו קורה לי אני לא יכולה יותר תקרא לה.
נורית מגיעה ואומרת-נו רוצה ללדת? את בפתיחה מלאה.
?
?
ביקשתי שתסגור את האפידורל.
למה? היא שואלת.
כי אני רדומה מידי, אני לא מרגישה כלום, אני אפילו לא יודעת לאן ללחוץ, כלום.
היא סוגרת וקוראת למיילדת צעירה שתבוא לעזור לה.
אני נשכבת על הצד עם רגל באוויר והיא אומרת לי ללחוץ.
אני אומרת לה שאני לא מרגישה כלום.
היא מבקשת שאנסה לחיצה אחת ואם היא תראה שבאמת אני לא לוחצת טוב נחכה שהאפידורל ירד קצת.
לחצתי.
היא שואלת בהפתעה- את לא מרגישה?! את לוחצת מצויין! כמה כאלו ואת יולדת!
באמת? אני המומה. אבל אני לא מרגישה כלוווווווום.
כמה לחיצות. אני מבקשת הפסקה.
יש לי סחרחורת.
אני לוחצת חזק מאוד ומתאמצת למרות שאני מרגישה שאין לי לאן לכוון. עוד לחיצה, היא אומרת שניה, מים מקוניאלים. קוראים לרופאה שתבוא לחדר.
עוד לחיצה, התינוק בחוץ!
הוא בוכה קצת, יפה, וורוד, חיוני.
הרופאה מחייכת. הכל מצויין, יופי של לידה, יופי של ילד. עוזבת.
נורית מניחה אותו עלי ואני בוכה.
יו איך שבכיתי...לא בראשון ולא בשני בכיתי ככה. התרגשתי מאוד. שמחתי מאוד. הוקל לי מאוד.
נורית מסתובבת למיילדת הצעירה ואומרת לה שהיא לא ראתה מעולם יולדת שילדה בלי להרגיש דבר ועוד בכזו יעילות.
אני מבקשת לא לתת לי פיטוצין.
נורית אומרת שאם אניק היא "תוותר" לי.
היא רוצה להוציא את השליה.
אני מבקשת לא למשוך. היא אומרת תלחצי רק קצת ומחזיקה בחבל הטבור.
השליה יוצאת שלמה. נורית אומרת "מזל טוב".
השעה 11 בבוקר

אחרי חצי שעה הקטן מתחיל לינוק.
נורית מחייכת.

עוד חצי שעה ובעלי הולך עם הקטן לבדיקת רופא.
אני מבקשת לא לרחוץ, לא טיפות, לא לחסן.

אחרי שעה וחצי בהתאוששות מעלים אותי למחלקה.

אני עוברת למיטה, האחיות אומרות לי שניה מתוקה, הרגע ילדת תני לנו לעזור לך.
אני מודה להן ומבקשת בנימוס, להשתחרר הביתה.

הן המומות. למה לך? הן שואלות.
כי בבית שלי טוב לי.

החלפנו עוד כמה מילים ובסופן הן אומרות לי שיפנו לרופאה ויבקשו בשבילי ואם ישחררו את התינוק מהתינוקיה אז אין בעיה.
הלכתי לרופאה. היא לא הבינה אותי, אבל חייכה, בדקה, אישרה ושיחררה.
בינתיים בעלי כבר היה עם התינוק בחדר שלי.
הנקתי אותו והלכתי לתינוקיה.
זה לא היה פשוט אבל האחיות יצאו מגידרן כדי לאפשר לי שיחרור הביתה לפני רדת הערב.
בסופו של דבר הרופאה חתמה על מכתב שחרור ונסענו הביתה.



בבית הילדים מתרגשים, אחותי בוכה קצת, חמי וחמותי כמעט התעלפו. הזמינו פיצה וקולה, לילדים חגיגה.
אחרי חצי שעה הם לוקחים אותם אליהם לשלושה ימים שקטים ומתוקים שבהם אני נחה, מניקה, נרגעת.

למדתי הרבה בלידה הזו.
למדתי שאם באים בגישה חיובית יש סיכוי גדול לקבל פידבק חיובי.
למדתי שמצב נפשי משפיע על החוזק והיכולות שלי.

זה לא רגיל לי, להיות חלשה. לבחור בקיצור.
אני חושבת אפילו שזו היתה הפעם הראשונה.
יש לי קצת חרטות. יכולתי אחרת. ואולי לא, לא יודעת.
למה זה קרה לי, אני צריכה עוד לעבד את זה.
אולי הייתי צריכה להיות "אנושית", אולי רציתי לבדוק מה זה אומר לוותר לעצמי ואולי באמת הייתי שבורה.
זה קצת מביך אותי, שהגעתי לשם, לתחתית הזו.
זה שטח לא מוכר.

[רחל_ברמן*]

מזל טוב!

[חוט_השני*]

מזל טוב!|תינוק|

[אינדי_אנית*]

מותר לך, היית עייפה ופחדת. לא תמיד צריך להיות גיבורים, צריך לדעת לפעמים גם לוותר לעצמנו. @}

[נטע_ש*]

נשמע לא פשוט... בעיני מרתק לקרוא איך מרגיש עם אפידורל למי שילדה בלי, לדוג' שהרגשת שמשהו קורה כשכבר היית בפתיחה מלאה, למרות שהגוף כביכול לא הרגיש כלום. שהדחיפות היו יעילות. מאד מעניין. סיפור לידה מאד חי, כנה, אמיתי, ועל כן מלמד.
מהדהד לי את הלידה שלי, וחושבת, אולי הגוזל שלי בא ללמד אותי לאהוב את עצמי גם כשלא תיפקדתי כמו שציפיתי מעצמי...?
מזל טוב, ותודה על השיתוף

[אורלי_נ*]

תודה.

[סלט_פירות*]

מזל טוב, ותודה על השיתוף
@}