סיפור לידה של ד

[אנונימי]

דף סיפור לידה (דף סיפור לידה בבית חולים (משגב לדך))

[ד_*]

בסוף השבוע הארבעים ואחת אמרתי לרון שצריך לעשות משהו. לקחנו יום חופש (מממ... אז זה עוד היה אפשרי) ונסענו לטייל בצובה. היה אביב, השקדיות פרחו, היה מזג אויר מצוין. טיפסנו ברגל למבצר וחזרנו מסביב, ואחר כך עוד נסענו לראות פריחה בסביבה. רון הצחיק אותי נורא (ניסינו להגדיר פרחים תוך כדי נסיעה). חזרנו הביתה ונחנו בצהרים...
בחצות התעוררתי בהרגשה שהרטבתי במיטה... רצתי לשירותים והבנתי שיורדים לי המים. הערתי את רון ולמרות שגרנו אז בערך שתי דקות ממשגב לדך והתיק היה מוכן בערך שבועיים, הגענו לשם רק בשתים בלילה.
מוניטור - הדופק בסדר אבל אין צירים. שלחו אותי לנוח. רון ניסה לנוח לידי אבל שניים על מיטה זה לא זה. שלחתי אותו הביתה. הוא חזר בצהרים אחרי שינה ומקלחת, אבל אני לא נחתי הרבה. בגלל גיל ההריון החליטו להכניס אותי לחדר לידה עם פיטוצין. לפני זה שלחו אותי לעמוד בתור לאולטראסאונד, שבו לא ראו הרבה בגלל שלא היו הרבה מי שפיר. בחדר הלידה חיברו אותי לאינפוזיה עם פיטוצין. הבעיה היתה שבכל פעם שהוא התחיל להשפיע - הדופק של העוברית שלנו ירד. הם הורידו את הכמות - הוא התאושש. אמרו לי להתכונן לניתוח. ביקשנו להמתין. הרשו לנו. בין לבין שמענו נשים יולדות מסביב, באות, יולדות, הולכות. המיילדות לא הפריעו לנו יותר מדי, אבל גם לא עזרו. צוותים צוותים הם עברו אצלנו, קיבלנו אותן, עברנו בסבלנות את סידרת השאלות שלהן, את הבדיקות, שוב ביקשנו להמתין ושוב קיבלנו רשות. זוג מילדות אחד אפילו הרשה לנו ללכת לטייל במסדרון קצת. בזמן הטיול סיכמנו בינינו לנסות להימנע מניתוח עד כמה שניתן. סמכנו על המנחה שלנו בקורס הכנה ללידה שהבטיחה לנו שאם אין מצב חירום, אין לאף אחד זכות להכניס אותנו לחדר ניתוח ללא רצוננו והסכמתנו.
התמקמנו בחדר הלידה בנוחות: כריתי, טייפ עם סוטרות שאהבנו, ספרים, אור עמום. רון נישל את המיילדות מהפוף ששימש אותן למנוחה וניסה לישון עליו. חיכינו לצירים בחדר לידה והם פשוט לא באו. הרגשתי מוכנה לגמרי ללדת, רציתי כבר את העוברית שלי אצלי, רציתי להניק אותה ולראות את הפנים שלה. ההריון היה פשוט מושלם וכל כך אהבתי את ההרגשה של להיות בהריון. הרגשתי שלמה, עגולה, נשית. הרגשתי שההריון ממצה את הישות של מה שאני. לא הבנתי למה הלידה לא מתקדמת (בדיעבד, התשובה טמונה במשפטים האחרונים).
באחת עשרה בלילה של ה 4 במרץ 98 פסעה למחלקת יולדות משמרת חדשה של מילדות. אני זוכרת שהעברת המשמרת היתה מלווה בצעקות ובריבים נוראיים בין הצוותים. בסוף הכל נרגע, וג'ויס נכנסה שוב לחדר הלידה כדי להביט עלי, שוכבת ככה על המיטה בלי כאבים, עם בטן ובן זוג שכולו כמה לעזור ואין במה. היא שאלה אותי מה אני עושה, ואמרתי לה - סטודנטית. היא הסתכלה עלי, ככה, במין מבט, ואמרה לי בלי היסוס: את יותר מדי אינטלקטואלית. המוח שלך עוצר את הגוף שלך. מה דעתך שניתן לך טישטוש? המוח שלך ינוח קצת והגוף יוכל לפעול. אני רגילה למכשפות סביבי. אמרתי לה - בואי נלך על זה. הלכנו על זה. זה עבד. בשניות. הטשטוש הגיע אלי דרך הווריד. חשתי שאני מקרינה אהבה לכל הסובבים אותי. רציתי לחבק כל רופא שבא לבדוק את הרישום במוניטור. שפעתי חום ורצון להעניק. באו גם כאבים אבל האמת - הם לא כאבו. הם היו שם ברקע, אבל בעיקר היתה אהבה. שאלתי את ג'ויס עד מתי היא נשארת. היא אמרה שעד שבע בבוקר. אז בחשבון לאחור היו בערך 7 שעות של צירים, אבל אני לא זוכרת אותם. אני זוכרת במעומעם שבסוף שמו לי מסכת חמצן על הפנים, כדי לעזור לעוברית לצלוח את המעברים בשלום, ושלמעשה רון היה צריך להעיר אותי בין ציר לציר כדי לדחוף. הוא אמר לי שעכשיו מגיע ציר, ושהוא סופר ושבמשך הספירה אני צריכה לדחוף. עשיתי מה שחשבתי שצריך לעשות. לא, זה לא ניסוח נכון. ללא ספק לא חשבתי כלום. הגוף שלי עשה משהו, אני לא זוכרת מה, אבל הוא עבד, כי עובדה שהעוברית שלי נולדה. היא יצאה עם חבל הטבור כרוך שלוש פעמים סביבה, ובעזרת ווקום (כנראה לא היה לי כבר כוח). בחדר נכחו בנוסף למיילדת ולעוזרת שלה לפחות עוד 4 אנשים (שני רופאים ושתי אחיות) מפני שהיה חשש שהעוברית תהיה במצוקה, אבל זה לא היה לי איכפת במיוחד. אני זוכרת שבשלב מסוים הרמתי את הראש ותהיתי מי כל האנשים האלה, ואז בירכתי אותם וקיוויתי שיהיה להם רק טוב, ממרומי ההיי שהייתי שרויה בו.
כשגייל נולדה שמו אותה מיד עלי, רון סירב בנימוס לחתוך את חבל הטבור, ואני חיבקתי אותה וליקקתי אותה וסיפרתי לה כמה התגעגענו אליה וכמה טוב שהיא סוף סוף באה. רון בכה בהרגשה ש"פתאום הכל נגמר, לא קלטתי שהיא תצא בסוף..." השליה יצאה בבת אחת מיד אחר כך, שלמה, ולא הספקתי לומר לה תודה כמו שתכננתי. משום מה היה לי נדמה שהחדר מלא דם, ואחרי כמה דקות לקחו את גייל ממני כדי לנקות אותה, לשטוף אותה ומי יודע מה. שלחתי את רון שישגיח עליה, ובינתיים תפרו אותי. שניהם חזרו, ואז השאירו אותנו בחדר הלידה הנקי לבד לפחות שעה, נדמה לי, ואולי יותר. זה היה זמן מתנה אמיתי. הייתי מלאת כוחות ומאושרת, רון לקח את גייל לחלון כדי להראות לה את העולם היפה שבחוץ, את הזריחה, ואז ג'ויס חזרה להיפרד לפני שהיא הולכת הביתה, שמה את גייל על הבטן שלי, תפסה את הציצי שלי וחיברה אותו לפה של גייל ואמרה: תני לה לינוק הרבה! היא צריכה הרבה כוחות אחרי הלידה הזו! מילאתי את מצוותה 14 חודשים.
נשארנו בבית החולים 3 ימים שבהם רוב הזמן גייל היתה אתי, במתכונת הנקה מלאה וביות מלא.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו. סיפור ותיק גרם לי לחשוב מחדש את הלידה של בתי. תודה