סיפור הלידה של שוני

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור אחים בלידה}

[אנונימי]

(נכתב ב 16.2.04)

ביום ששי, הדר (בן שנתיים וחצי) נרדם כבר בשש בערב. אלעד ואני נדברנו שנעיר אותו אחרי שעה, כדי שלא ישאר ער אח"כ כל הלילה.
אבל כשכבר היה שמונה בערב, ועדיין לא הערנו אותו, החלטנו לוותר לו, ולתת לו לישון כמה שהוא רוצה. הוא התעורר בשבת, בשבע וחצי בבוקר בערך, אבל נאלץ למשוך עוד כחצי שעה, כי אני עדיין לא קמתי, וכרגיל, הוא לא רצה לקום לבד.
הילד היה מורעב, מכיון שדילג על ארוחת ערב. הוא אכל ארוחת בוקר מפוארת, ולאחריה עשה דבר משונה ביותר: הלך להתכרבל עם אבא שלו, במיטה. אמר שקר לו. ונרדם.
אלעד כבר חשב ששוב הילד חולה. גם אני תהיתי מה עובר עליו.
כשדיברתי עם אחי בטלפון, שאלתי אותו מה דעתו, אם הדר חולה. הוא ענה בפסקנות שלא, שזה שטויות, שזה רק בגלל ההריון וסופו הממשמש ובא. תשובה לא אופיינית כלל לאחי.
בדיעבד, נראה לי שהוא באמת צדק – שהדר הכין לעצמו מאגר אנרגיות, כדי להיות איתנו בלידה.
בסביבות עשר וחצי בבוקר, הלכתי גם אני לישון. ישנו ביחד קצת, אבל אז הוא קם, ואני המשכתי לישון. אפילו לא שמתי לב שהוא כבר לא ישן לידי. באחת עשרה וחצי בערך, הגיעו חברים של אלעד לביקור. רק אחרי שכבר היו פה מס' דקות וההמולה גברה, התעוררתי.
לא הרגשתי כל כך טוב. בעיקר חולשה ועייפות. הרגשתי צירים קטנים מדי פעם, שהייתי בטוחה שהם עוד צירי ברקסטון היקס, ולא ייחסתי להם חשיבות. רק לקראת הערב, חשבתי שכדאי לבדוק את תדירותם, וגיליתי שהם כל חמש דקות. ועדין לא חשבתי שזה זה.
סך הכל, הייתי בשבוע 37. והלא כל הזמן ידעתי (???!!!) שאלד בשבוע ה-41, כך שברור שיש לי עוד זמן.
אמנם לכל אורך ההריון ידענו שיש אפשרות שטעינו בארבעה שבועות, אבל באותה שבת, זה לא היה בתודעתי.
חשבתי שזה כלום ויעבור, או שזה כמו אצל אלונה רוטר, שצירים התחילו ואז פסקו לשבועיים.
החלטתי לצלצל למיכל בונשטיין (המיילדת), ולעדכן אותה, שיהיה.
היא שמחה: איזה יופי.
לא הבנתי על מה השמחה – הלא מבחינתי זה קצת מוקדם.
אבל היא בשלה: לא, זה יופי, כי את מוכנה, התינוק מוכן (היא העריכה את משקלו שבוע קודם כשלוש מאתיים. מספיק גדול לכל הדעות), ואין סיבה שלא יצא. שבוע 37 זה בסדר גמור. רק ביקשה שאבדוק שהוא זז, כדי שנדע שהוא בסדר.
כאילו כל מה שהייתי צריכה זה האישור ממנה, בתום השיחה חשתי הקלה, שזה באמת בסדר: הוא יכול לצאת אם הוא רוצה.
אז נכנסתי בינתיים לאמבטיה, לחצי שעה או פחות, כדי לבדוק אם פיצי זז. רק שם יכולתי להתפנות להתעסק בזה, וגם רציתי להתקלח, וגם סתם רציתי אמבטיה. הוא זז יופי. הדר הצטרף אלי קצת. האמבטיה הזאת היתה במקום.
בהדרגה ובמתינות הצירים התחזקו. טיפין טיפין מציר לציר, בצורה כל כך עדינה שלא הרגשתי אפילו שהם בעצם מתחזקים – הם התחזקו; ורק כשמצאתי את עצמי מתרגלת קולות ונעצרת בגינם מכל פעולה אחרת, הבנתי שזה זה.
התקשרתי אליה שוב: מיכל – זה כנראה זה.
היא: יופי.
אני: אז מה עכשיו?
היא: כלום. ממשיכים.
אני: מתי לקרוא לך? היא: כשתצטרכי שאבוא.
אני: ואיך אדע מתי זה?
היא: את תדעי.
אני: אבל איך אדע?
היא: כשתרצי שאבוא, תקראי לי.
אני: טוב.
לדעת לזהות מה אני רוצה זה קל מספיק.
הודעתי לקרן ומירי, שאמורות היו להצטרף, שזה כנראה זה, ושידעו שבקרוב כנראה נתקשר אליהן.
בתשע וחצי החלטתי שלא מרחמת עליה יותר, על מיכל, ושלא אכפת לי לתזז אותה יותר, ושתבוא. לא שבטוחה שזה או-טו-טו קורה, אבל שתבוא. אלעד התקשר אליה. היא אמרה שיקח לה כשלושת רבעי שעה להגיע.
מתי שהוא בשירותים, שמעתי פלאק. זה היה הקרום הרירי שצנח לו לשם אחר כבוד.
בעשר ורבע היא היתה אצלנו. אלעד עזר לה להעלות את הדברים ואחרי התארגנות קצרה, היא בדקה אותי. התוצאה, פתיחה של חמש אצבעות.
הזמנתי את קרן.

מי כל שבינתיים התקשרה אלי חזרה, הציעה את שירותיה עבור הדר (היא לא היתה מועמדת, כי חשבנו שתהיה בתאילנד כשאלד.) שאלנו את הדר את מי הוא מעדיף: מי כל או מירי. הוא לא הסכים לבחור. לאחר מספר נסיונות עקרים הוא אמר שהוא רוצה את מיכל בונשטיין. חמוד – נראה לי שהוא חשב שמי שתבוא, תבוא במקומה... אני מניחה שמה שעבר לו בראש זה שמיכל הלא באה לעזור לי ללדת, אז מה יהיה? איך מי כל או מירי יוכלו לעזור לי? כשהסברתי לו שזה לא במקום, שמיכל ב. נשארת בכל מקרה, הוא ביקש את מי כל ותמרי. והסכים להסתפק ב מי כל .
אלעד ניפח את הבריכה בינתיים, והתחיל למלא אותה בעזרת דליים (הוא לא הצליח לחבר את הצינור לאף אחד מהברזים). הוא העמיד סירי מים על הכיריים, ושלחנו את אחי שיקנה סדיניות. היו לנו רק בודדות, שנשארו מהלידה של רותם, מאילנית.
בכלל, כל מה שהכנו, זה מהשאריות של אילנית – כי הרי יש לנו עוד זמן... לידת שאריות...
קרן הגיעה תוך 20 דק'. היא הגיעה בדיוק על ציר. כשהוא נגמר, הספקנו להחליף כמה מילים. מהציר שאחריו, כבר לא באמת דיברתי עם אף אחד.
מי כל הגיעה קצת אחריה.
הצירים היו קצרים וחזקים, והלכו והתחזקו עוד יותר.
מדי כמה צירים, שיניתי מיקום. בכל ציר מיכל ב. הניחה יד טובה על המקום הכואב בגב.
הייתי על הברכיים, על הספונת הפתוחה, שעונה עם פלג גוף עליון על כדור פיזיו. ואז הרגשתי שאני נורא נחלשת. שלא יכולה להיסמך על הידיים, ושעוד רגע אני מתעלפת. אמרתי את זה למיכל ב. מוזר לי קצת שלא הרגשתי מאד בלחץ מזה. זה פשוט הטריד אותי. כאילו עננה קטנה שקיימת שם, ולא איזה משהו איום ונורא, שעלול לטרפד לי את כל התוכניות... מיכל, בעוד יותר פשטות, נתנה לי טיפות ארניקה. זה מיד החזיר אותי לתפקוד. לא עוד עילפון בפתח. גם אחרי הציר הבא, היא נתנה לי עוד חיזוק ארניקה, וזהו – עוד שלושה צירים שבהם פיצי יצא לו החוצה.
תוך כדי שלושת הצירים שלפני הוצאתו, חשבתי לי מתי כבר אצעק ש"לא יכולה יותר", זה המפורסם, זה שאחריו התינוק יוצא. אבל זה לא קרה. ועוד חשבתי: מה יותר טוב – אפידורל, או הכאבים האלה. גם לא ידעתי כמה זמן זה עוד יימשך. לא ידעתי שעוד שתיים-שלוש דקות וזה נגמר.
אז גם מיכל אמרה שזהו זה. שכדאי שאוריד את הטרנינג. הייתי לבושה לגמרי, טריקו, פליס, מכנסי טרנינג...
נדמה לי גם שהיא רצתה עוד לבדוק איפה התינוקי ממוקם, ולכן עברתי לשכיבה על הגב לרגע, אבל מיד אחרי זה עברתי לשכיבה על הצד וכך נשארתי. ואז הרגשתי אותו נכנס לי לתוך האגן. אמרתי למיכל: הוא יוצא לי עם הקקי. היא הורתה לאלעד להרים לי את הרגל. בציר הבא, הוא כבר היה כמעט לגמרי בחוץ, ואז הרגשתי אותו יוצא, יחד עם צריבה בפתח הנרתיק, שהיתה קצת קרעים שטחיים.
וזהו. הוא היה בחוץ והכאבים עברו.
חצות ורבע, של יום א' 8.2.04, ט"ז בשבט.

יומיים קודם, סיפרתי לאלעד שיש תינוקות שיוצאים עם שק מי השפיר שלם, ז"א שהוא לא נקרע קודם ואין ירידת מים קודם.
ונורא רציתי שגם לנו יהיה ככה. אז קיבלנו. הוא לא יצא עם שק שעוטף אותו והוא שוחה בתוכו, אבל המים לא ירדו בעצם, והוא יצא עטוף בקרום הזה, ומיכל היתה צריכה לקלף אותו ממנו.
את חבל הטבור אלעד חתך ברגע שכל הדם עבר אל פיצי. מיכל כן מיהרה עם זה קצת, כי החבל היה קצר ולא יכולתי להניק אותו ככה, אז ברגע שהחבל התרוקן, הוא נחתך, פיצי עבר לגמרי לציצי, והתחיל לינוק.
לשליה לקח עוד קצת זמן לצאת. אחרי שהתאוששתי קצת יותר, התחלתי ללחוץ מתוך התכוונות שתצא, ואז היא יצאה. הנסיונות להוציאה לפני כן, היו עקרים.
לפי השליה, שנראתה מאד בוגרת, והציפורניים הארוכות של הפיצי, הבנו שאכן הייתי בשבוע 41 ולא 37 כפי שחשבנו קודם.
אח"כ, מיכל נתנה לי הסבר קצר על נושא הקרעים והתפרים.
אם יש קרעים עמוקים, אז הולכים לבית חולים לתפור. אם שטחיים – מיכל תופרת בעצמה. אפשר עם הרדמה, אפשר בלי.
והיה צריך לתפור, אבל שטחי.
הסתבר שהיא חיכתה לתשובה שלי לגבי הרדמה.
[יש דברים שרק לי הם מובנים מאליהם: ברור שלא תופרים לי כלום בלי הרדמה. ברור שמיכל תהיה המיילדת שלי, למרות שהיינו אצלה פעם אחת, לא נפגשנו ולא דיברנו עם אף מיילדת אחרת, וגם לא התקשרנו אליה להגיד לה שהחלטנו... כן, לי זה ברור – זה לא מספיק?]
אז עם הרדמה, התפירה עברה בסדר, אבל קרע אחד ממזרי, המשיך לכאוב ולהציק גם עם ההרדמה, ולקח לו כמעט שבוע להירגע. מאידך, אין מה להשוות לסיוט התפרים שאחרי לידת הדר. אין. אבל התפר הזה הציק.

אלעד, שהיה מותש כבר, לקח את הדר ואת פיצי, ושלושת הגברים הלכו לישון ביחד. שלוש הבנות, ישבו להן בסלון ופטפטו. די מהר, קרן היתה צריכה לחזור הביתה – היא היתה אחרי תורנות והיתה כבר סמרטוטית. מיכל ב. התיישבה לכתוב סיכום, אבל עוד השתתפה קצת בשיחות, עד שחזרה לביתה. ורק מי כל ואנוכי המשכנו לקשקש לתוך דמדומי השחר.
בזמן הלידה, מי כל ישבה במרחק של כשני מטרים ממני, עם הדר בחיקה, קוראת לו ספר שהביאה לו במיוחד. על טרקטורים. אפילו לא באמת הצליחה לראות משהו.
בצירים של תחילת הערב, כשהתחלתי להשמיע קולות, זה נפל כל פעם על זמן שהדר דיבר איתי. ואני, בבת אחת הפסקתי להתייחס אליו – הוא לקח את זה מאד קשה. התחיל לבכות ולצעוק. ברגע שהציר נגמר, הסברתי לו שככה מתחילה הלידה, ושזה כואב לי, ושזה לא קשור אליו, ושכל פעם שזה נגמר אני שוב יכולה לדבר איתו, ושעוד מעט פיצי יצא... אלעד היה במחשב אז, ורק אחרי מס' צירים כאלה שהדר לקח כל כך קשה, הוא הצטרף אלינו. כבר חשבנו שפשוט נבקש שיקחו אותו, כי הוא לוקח את זה כל כך לא טוב, אבל אז היה עוד ציר, והוא ניגש אלי ואמר לי בשקט: אבל אמא, כשאת לא עונה לי אני לא מבין אותך. הסתיים הציר, ואמרתי לו שוב, אותו הדבר של קודם, ומאותו רגע, בכל ציר הוא ניגש אלי, וחיבק אותי. זה היה נורא כיף. אמרתי לו שהוא נורא עוזר לי, והתכוונתי לזה לגמרי. הוא היה איתי, הוא היה חלק ממה שקורה, והוא היה חבר, תומך, מתוק ומקסים.
לבריכה כבר לא נכנסתי בלידה, אז כדי שאלעד לא ירגיש פראייר, אחרי כל העייסק, הדר התפשט ונכנס למים. איזה מחזה מלבב.

בחמש בבוקר, נכנסתי למיטה, הצטרפתי אל הגברים.
ארבעה במיטה אחת.

פיצי נהיה שוּני בערך יומיים אחר כך. מיד לאחר הלידה, אחרי ששאלתי את מיכל ב. מה דעתה על השם הזה, היא השתמשה בו, אבל עוד לא סגרנו סופית. למחרת, כשהיינו בבית חולים אסף הרופא, נתתי את האישור. הדר ואלעד בחרו, וקיבלתי את בחירתם.

לקח לי קצת זמן להתאהב בילד. התחלתי רק אחרי ארבעה ימים, אבל היום, והוא בן שבוע, ואני לגמרי שבויה בקסמיו.

[אמבט_ים*]

למרות שכבר שמעתי את הסיפור הלידה שלך, קראתי אותו במתח והתרגשות, מקסים.

[לילה_טוב*]

וגם

[חגית_ו*]

ליאת!
איזה סיפור נפלא!
שיהיה לכם במזל טוב והמון כיף
וחבל שלא יצא לנו לפהגש אתמול. אני מקווה שעוד יצא...

[עדי_יותם*]

אוו, איזה סיפור מקסים.

[עדי_יותם*]

אוו, איזה סיפור מקסים.

[שמיכת_טלאים*]

איזה יופי! @}

[אנונימי]

תודה על התגובות

[מיכל_שץ*]

סיפור מקסים!

[טובי_י*]

מזל טוב!
סיפור ממש מתוק, וכמה כיף שלא הגעת לנקודת הלא יכולה יותר, שאני קוראת פה עליה הרבה.

אגב מה זה האוניקה הזה שמיכל נתנה לך וזה אושש אותך, זה טוב גם סתם לחולשה שלא קשורה ללידה?

[אנונימי]

וואללה, טובי, לא בדיוק יודעת מה זה...
אבל כן יודעת שזה טוב להרבה דברים. אצלנו משתמשים במשחה של זה במקרה של חבלות יבשות - במקום קרח. זה עושה אותה עבודה, בלי אי-הנוחות הנגרמת מהקרח, ועוד יותר חשוב, כשאין קרח בסביבה. שמעתי שזה שימושי בהרבה מצבים.

[נירית_שפירא*]

מזל טוב. מקסים. תהנו

[עירית*]

ליאת, רק היום הגעתי לדף הזה. מקסים.
התרגשתי מאוד D-:

[אורני*]

לידת בית -נכון?:)