סיפור הלידה של רוני

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית (בצימר), דף סיפור לידה במים}

[לידת_בית*]

סיפור הלידה של רוני – 22/10/08

רוני שלנו נולדה בבוקר ה-22/10/08 בלידת צימר נפלאה, לידת מתנה.

אני מעלה את הסיפור על הדף כדי שלא יברח לי אף פעם...וגם כדי לתת טיפים שעזרו לי לאחרות, שגם חולמות על חוויה אחרת, חוויה מתקנת.

קיצור הפרקים הקודמים:

את ע. בכורנו ילדנו ב- "לידה מסטולית". זה היה ב-99'. בשבוע 38 פתאום המים התחילו לזלוג, כנראה עקב מאמץ גדול מידי ביום שרב חם. הלכנו לבלינסון, התחברנו לווריד / חוקן / מוניטור ובהמשך לאפידורל. בלידה עצמה לחצתי כאשר המכשיר הראה שצריך, חתכו אותי, ואז יצא ע. . 2800 גרם של עיניים פקוחות וחקרניות. המיילדת נגה עטפה אותו כמו בבושקה והניחה אותו בצד, וגם משם הוא המשיך להביט איך תופרים את אמא שלו מכל הכיוונים..

ש. באה אלינו ב-2002. ללידה שלה אני קוראת "לידת ההסטריה". ההיריון שלה היה מלווה בהמון קשיים ובעיות. לשבוע 40 הגענו כבר מאוד מותשים. הרופאים פסקו שאין טעם להמשיך בהריון משום שהיא לא העלתה כלל במשקל במהלך התשיעי. וכך מצאנו את עצמנו במיון יולדות בלינסון בבוקר יולי חם. אנחנו וכל עם ישראל. הרופא שבדק עשה (על דעת עצמו ומבלי להסביר) סטריפינג. הצירים שהגיעו היו מהירים וכואבים, אבל חדר לידה פנוי – אין. מחכים בחוץ, ומחכים. איש לא בודק או שואל. עושים תנועות, גונחים, מחפשים איך להקל וכלום. ב-14:00 בערך מוצאים לנו חדר, שמתברר גם כחדר ציוד של הצוות. בין 14:00 ל-15:00 אני מחוייבת על ידי המיילדת לעשות מוניטור בשכיבה, דבר שמרגיש בלתי אפשרי לחלוטין, סדרה של שאלות מטופשות ("מתי קיבלת את המחזור הראשון"?) החלפת משמרות של הצוות, כל שנייה נכנס מישהו אחר לחדר לקחת משהו או להחזיר או לבדוק משמרות, אני כבר הייתי היסטרית לחלוטין מעוצמת הכאבים, צורחת כמו כבש שחוט, אני מקיאה ובמקביל ש. נורית החוצה עם הציר לחץ הראשון ולא יכולתי ולא רציתי לשמוע מה יש למיילדת להגיד. רק שנגמור עם זה כבר. יצאת כולי קרועה, עם תינוקת של 2300 גרם. עם הרגשה שאיבדתי את כבודי כבן אנוש.
ש. נלקחה אחר כבוד לחדר תינוקות ל"טיפול" בתינוקות קטנים. חיים הצטרף כדי לבדוק מה עושים לה. אני נשארתי לבדי עם אכזבתי לחכות לתופרת. רועדת כמו עלה נידף, כמעט לא מכוסה, בחדר שכל רגע נכנס אליו מישהו. בוכה נשבעתי שלא עוד. הרגשתי פיזית בגרון את משמעות המושג "אכזבה מרה".
אח"כ בא אשפוז איום ("אסור להוציא תינוקות קטנים מהתינוקייה!") ואיתו התחלה של חשבון נפש על איך אפשרנו לממסד להרוס לנו את הרגע הקדוש והיקר של פגישתנו הראשונה עם בתנו. בבית כתבתי מכתב ארוך לבלינסון ובסיומו איחלתי לעצמי שכאשר ש. תלך ללדת היא תעשה זאת במרכז לידה שינוהל על ידי מילדות נשים ולא בבי"ח.
אז לא העליתי בדעתי ללדת שוב.
אבל כחלק מתהליך ההחלמה קניתי לי את הספר "ללדת בבית" והתבאסתי לגלות שהייתה אופציה אחרת, שאני בכלל לא חשבתי עליה. לפני הלידה לא חשבתי שאפשר ללדת בלי אפידורל. לא ידעתי שאפשר להיערך לזה, להתמודד עם זה.

אגב, אני חייבת לציין שעם כל הקשיים שהיו בהריון, בלידה ובהחלמה הממושכת, ש. הייתה (ועודנה...) תינוקת מקסימה, נוחה ונהדרת. אושר צרוף.

ההיריון של רוני:
6 שנים אחרי ש., ביום חורפי קר במיוחד הרינו את רוני.
האחים שלה ביקשו וחזרו וביקשו אחות. ואנחנו שינו פאזה ומיקום בחיים והרגשנו שהגיע הזמן.
ההיריון היה די קל ועבר בנוחות.
מיד אחרי שכל הבדיקות הראו שהפעם הכול כשורה התחלתי לתכנן את הלידה.
קודם כל קראתי את כל הספרים שהצלחתי לשים עליהם יד: ללדת בבית, לידה פעילה וכו'.
התחלתי לקרוא באופן יומיומי חומרים באינטרנט על לידות פעילות, טבעיות ובבית. שמרתי לי אינפורמציות חשובות בתיקים במחשב.
הלכתי ליוגה אצל חברתי ס. פעמים בשבוע. שם למדתי את המושג הרפיה של הגוף ושל המודעות. שיעור שהיה מאוד משמעותי עבורי, ללידה ולחיים בכלל. מהיוגה המשכתי גם להליכה ברגל כמה שיותר. כך שרוב הזמן הייתי בכושר סביר ובסוף התשיעי ללא שום התנפחויות.
התחלתי להתעניין אצל חברות בישוב איפה ועם מי הן ילדו. מספר חברות ילדו בבית, למרות המרחק הרב מבי"ח. הרוב בבי"ח השונים באזור.
מהבירורים שמעתי על האפשרות של לידה בצימר / מרכז לידה ליד בי"ח. באזורנו יש 2: רוזי בפוריה ונעמי בכברי.
נעמי נואה – אחרי ה"הכרות" באינטרנט שוחחתי עם יולדת שילדה איתה (מהאינטרנט...) שהמליצה בחום, אח"כ פגשתי חברה של חברה שמכירה את נעמי וחלקה לה שבחים רבים. קבעתי איתה פגישת הכרות. בפגישה שנערכה בכברי הצגנו את עצמנו, נעמי הראתה לנו את החדר והאמצעים שבו (הבריכה, ושאר האלמנטים). דיברנו על הלידות הקודמות שלי. נעמי סיפרה על הגישה שלה כמיילדת. אני הרגשתי שזה מאוד מתאים לי, נעים לי. תוך כדי השיחה איתה הבנתי שאני צריכה להיות יותר ברורה לגבי איך אני רוצה את הלידה הזו, לעצמי ולמיילדת.
אחרי הפגישה הראשונה כבר לא חשתי צורך לראות את רוזי מפוריה וסגרתי עם נעמי.
לאחר מכן נערכו עוד 2 פגישות עם נעמי. בפגישה השניה כבר ידעתי יותר להגיד מה אני רוצה בלידה (בעיקר מה אני לא רוצה: התערבויות, הפרעות, רעשים, וכו'. אני רוצה להיות הרבה במים. לא יודעת לגבי מסאג'ים. שיהיה לנו את הזמן שלנו אחרי הלידה). נעמי הציעה לצרף גם מילדת מתלמדת או דולה מתלמדת כדי לאפשר להם ניסיון. מהניסיון שלי בבלינסון העדפתי לוותר על זה. נעמי הציעה ואני קיבלתי את גומר כמיילדת גיבוי. גם עם גומר נפגשתי לפני הלידה ושוחחתי איתה ממושכות על ההיריון והלידה של שירה. שיחה שתרמה לי מאוד. עזרה לי להשאיר מאחור את כל החוויה ולהתקדם קדימה ממקום טוב יותר. לגבי הלידה לא סיכמנו מתי גומר תיכנס. אני רציתי מינימום אנשים סביבי.
בפגישה האחרונה לפני הלידה (שבוע 33) נעמי בדקה את הבטן וכבר הרגישה צירונים, ואני נכנסתי לבריכה "על יבש" כדי לנסות לדמיין לעצמי שם את הלידה. חתמנו על מסמך שמאשר שאנחנו מסכימים להתפנות לבי"ח מתי שנעמי תקבע כי יש צורך. יצאנו עם תחושה שבחרנו נכון, שעם נעמי ממש נעים.
במקביל הבטן גדלה (וגם התיאבון שלי...). כבר היה ברור שזאת לא לידה של 2 וקצת קילו.
התחלתי לשתות תה פטל (לרחם) וגם סרפד (לברזל). בעצת נעמי הגדלתי את מינון הברזל.
משכנתי ס. קיבלתי כדור פזיו וישבתי עליו יום יום בסוף ההיריון, מאוד מומלץ!
עצה טובה שקיבלתי מש. וע. חברותי – לדמיין את הלידה, כפי שאני רוצה שתהיה. בהתחלה זה היה מאוד קשה, אבל מצאתי שיטה, להיכנס בלילה למיטה עם אוזניות עם מוזיקה מרגיעה ולעבור על כל שלבי הלידה, כפי שאני רוצה שיקרו, אחד אחד, בראש. עשיתי את זה במשך כשלושה שבועות – ובדיעבד – זה כמעט מה שהיה בפועל.
ואח"כ לתרגל הרפיה מלאה. מעולה.
בתחילת תשיעי החברות אירגנו לי "מעגל לידה". ארוע שהיה מאוד חשוב ומרגש. דיברנו על לידות, על התמודדות עם הצירים, טכניקות וכו'. היתה אווירה מעולה וקיבלתי שרשרת שנשזרו בה חרוזים מקסימים, כל חרוז מחברה אחרת. בנוסף כל אחת כתבה לי כרטיס עם משפט עידוד ללידה. בלילה אח"כ לא הצלחתי להרדם מההתרגשות...

את החגים העברתי יחד עם החודש התשיעי. משתדלת לנוח כמה שיותר, שלא להגיע ללידה עם עייפות מצטברת. בסוכות התחזקו הצירונים ובשמחת תורה יצא הפקק הרירי. בשירותים היה שמחה וששון – 3 ימים של חוקן טבעי, סיום מעולה לכל ארוחות החג...
במוצאי שמחת תורה הרגשתי כבר יותר צירים ואמרתי לחיים שזהו. ביררתי עם השכנות איפה הן מחר (חופשת איסרו חג), שיהיה לילדים איפה להיות. התקשרתי לנעמי בערב לעדכן אותה, והיא אמרה: "טוב, אני הולכת לישון".
הילדים הולכים לישון מאוחר וגם אז, ש. לא מצליחה להירדם. אני שוכבת קצת על ידה, מזכירה לה שיש חופש ומה היא עושה מחר, ש. שואלת עם הלילה 'נוקי' באה, אמרתי לה שאולי...
אנחנו נכנסים לישון בערך ב- 23:00. להפתעתי אני ישנה די טוב עד 1:30 בערך.
אני קמה עם צירים והולכת לסלון, מנסה לקרוא בספר ("מלכים ג'" המעולה). מתחילה לתזמן וזה בערך כל 4-5 דקות. אחרי שעה – שעתיים של תזמון וצירים סדירים אני מארגנת את התיק. מהרעש גם חיים קם ומתחיל להתארגן. אני מתקשרת להעיר את נעמי ב- 4:30.
ב-4:45 אנחנו יוצאים. הילדים נשארים לישון בבית (כפי שהם ביקשו). השארנו להם פתק עם הנחיות ללכת לשכנים כשהם מתעוררים.
ב-5:20 אנחנו פוגשים את נעמי בצימר. הצירים כבר די כואבים אבל בין ציר לציר עוד אפשר לפטפט. אני תופסת את הכדור. נעמי עושה תה וחיים מארגן את הדברים שהבאנו ושם מוזיקה (להיטי שנות 60-70 כל הלידה, מגניב). נעמי בודקת עם המוניטור הידני ומסתכלת על הבטן, הכול תקין.
ב-6:30 הצרים מתחזקים ואני נכנסת לבריכה. לפני כן נעמי בודקת פתיחה (הפעם היחידה שבה בדקנו) – פתיחה של 7. המים מיד מרגיעים את הצירים. בין ציר לציר אני מצליחה להגיע להרפיה מלאה, אפילו המודעות שותקת הפעם. אני מרגישה את עוצמת ההתכנסות פנימה, כאילו שיש ערפל כבד על מה שקורה מחוץ לטריטוריה שלי. נעמי בודקת מפעם לפעם עם המוניטור. אני משתדלת להתמודד עם כל ציר שמגיע, מבלי לחשוב על הציר שיבוא אחריו. אני מדמיינת בראש את עבודת כל ציר ואיך שהוא הרחיב את הפתח לרוני. אחרי כל ציר אני אומרת לעצמי: זה היה ציר טוב, עשה עבודה מצוינת. אני מוצאת שמה שהכי מקל בצירים זה דווקא תנוחה מקופלת ללא תזוזה ולחיצה עם הידיים על הרקות. לא יודעת למה. לא היה לי צורך לזוז יותר מידי או להיתלות על משהו, רק להתרכז בתוכי.
ב- 7:30 מגיעה גומר – מילדת הגיבוי המקסימה ומיד עם הגיעה פוקעים לי המים בבריכה. המים צלולים.
אחרי הפקיעה הופכים הצירים למין ציר אחד ארוך ובלתי נסבל. אני מרגישה שאני חייבת לצאת מהבריכה. גומר ונעמי תומכות בי ואנחנו עוברים לחדר המרכזי. אני נוחתת על קצה המיטה, הכאב מטמטם אותי לגמרי. התנוחה לא נוחה לי ואין לי מושג מה לעשות עם עצמי. בדיעבד ברור שזה שלב המעבר. נעמי עוזרת לי לשנות תנוחה לכריעה אחורית נתמכת במיטה, חיים מחזיק לי בידים (אני מעקמת לו את היד הוא אמר, לתחושתו אם הוא היה מרפה אני הייתי נופלת אחורה על נעמי וגומר, אני הרגשתי די יציבה).
הרגשתי את צירי הלחץ וניסיתי להרפות ולתת להם לעשות את העבודה, בכאוס שהיה אני לא יודעת האם לחצתי או שזה היה הציר. אחרי כמה דקות (שנראו לי מאוד ארוכות) רוני הוציאה את הראש ומיד התחילה לצרוח. הרגשתי לחץ מאוד גדול ורציתי יותר מכל דבר אחר בתבל שזה יגמר כבר. רציתי שנעמי פשוט תמשוך אותה החוצה. אחרי 2-3 דקות בציר הבא כבר יצא כל שאר גוף ורוני החליקה החוצה. בא לציון גואל. נעמי העבירה לי את רוני כשהיא עוד מחוברת אלי ומלאה ורוניקס, וכמובן צורחת בכל פה. רועדת מהתרגשות, קור והורמונים לקחתי אותה אלי ועשיתי לה "ששששששש".... רגע מאוד מרגש.
רוני נולדה בשעה 08:10 בבוקר. תינוקת גדולה, בריאה וחיונית.
אני שוכבת על המיטה, חיים לידי, רוני (עם עיינים עצמות, כל היום הראשון) עלי, אנחנו מתפעלים מפעימות חבל הטבור. אחרי כ-20 דקות כאשר חבל הטבור הפסיק לפעום נעמי חתכה אותו ולאחר מכן יצאה השליה בשלמותה והוכרזה כשליה "יפה וגדולה במיוחד".
בנתיים רוני מגלה את הציצי ונדבקת אליו ברעב גדול. חיים מודיע לכל מי שצריך, לש., השכנה חיים מודיע וילדיה רצים להעיר את ע. וש. (שעדיין ישנים בשלוה במיטותיהם) ולבשר להם שנולדה להם אחות.
אחרי שהקטנה ינקה אני מנקה אותה קצת ומלבישה אותה. נעמי שוקלת אותה והתוצאה מדהימה: 3600.!
אני קמה בקלילות, אין קרעים או חתכים והחיים יפים.. (תודה לאפי נו! היה שווה כל שקל לקום ללא קרעים). אחרי מקלחת וכמה טלפונים הכרחיים אנחנו סוגרים הכול והולכים לישון כולנו יחד על המיטה הגדולה. ככה זה צריך להיות.
אחרי צהרים חזרנו הביתה לקבלת פנים מרגשת של הילדים והחברים. תוך זמן קצר התמלא השולחן בארוחת ערב לגדוד – והתרגשות שאי אפשר לאוכל...
רוני שלנו כבר בת חודש. היא תינוקת מקסימה ונוחה. יונקת היטב ואפילו כבר מחייכת.
עבורי היה המסע הזה הוכחה חד משמעתי שאני יכולה. הגוף שלי יודע ללדת! חוויה ענקית, מצמיחה ובונה.
גם חיים שהיה מעורב בתהליך בצורה מאוד חלקית נכנס לזה לקראת הסוף והיום גם הוא אומר שזו הדרך הנכונה (עבורנו) ללדת בה.
אחרי זה הגיעו התגובות של הסביבה. מעטים מאוד שותפו במחשבות לפני הלידה של איפה ואיך, ואחרי הלידה נחשפנו פתאום לגל תגובות שנעו בין פרגון לבין תדהמה. מדהים כמה בורות ודעות קדומות קיימות אצל אנשים. אני מקווה שיותר ויותר לידות בית ולידות "צימר" יגרמו לכך שבהנהלת בתי החולים יבינו שיש לאפשר לנשים לחזור וללדת בצורה הטבעית, בכוחות עצמן, ללא התערבויות מיותרות. אני מקווה שעוד ועוד נשים יזקפו את ראשן וילדו כפי שהן רוצות.

אני רוצה להודות לחיים, שהיה איתי ב 'שותף' (גם) ב 'טיול' המרתק הזה. לא יכולתי לקוות לשותף יותר תומך ואוהב. בלעדיך לא היתי יכולה לעשות את זה. ולנעמי – מילדת נפלאה שנתנה לי את כל המקום שהיתי צריכה כדי ללדת את רוני בשלווה.

[או_רורה*]

מדהימה!

[עולם_קטן*]

איזה תיקון!
המון אושר ונחת @}

[עולם_קטן*]

אבל בעצם זו אינה לידת בית אלא לידת צימר ...

[מיכל_שץ*]

דף סיפור לידה

[ריש_גלית*]

מזל טוב!!! נשמע שעברת חוויה מתקנת במלוא מובן המלה!
אולי כדאי שתתני לעצמך שם או כינוי יותר אישי?
ואכן, בעצם זו אינה לידת בית אלא לידת צימר? ... (יש תיוג כזה?)
@}