סיפור הלידה של מיקה מילר

[אנונימי]

^{דף סיפור לידת בית}, ^{דף סיפור לידה}

[מירי_ועמית*]

סיפור הלידה של מיקה

זה התחיל ביום שישי בלילה. אמרתי לעמית שאני כל כך ענקית שאפילו בגדי ההריון לוחצים לי. נסענו לאכול במסעדה עם חברים וכבר בדרך במונית לא הרגשתי טוב. עמית הציע שנחזור הביתה, אבל אני חייכתי ואמרתי לו שזה בטח יעבור. כשהגענו למסעדה והרחתי ריחות של אוכל, הבחילה כבר היתה ממש חזקה. החלטנו שחוזרים הביתה. החברים הסתכלו עלינו במבט חצי מחוייך, ואני אמרתי שאני בסך הכל לא מרגישה טוב, זה לא אומר שאני יולדת. אבל כולנו ידענו שהנה זה מתחיל.
בדרך הביתה עוד הספקנו לקנות לעמית חומוס כדי שיאכל משהו, כי לא ידענו מתי נוכל לצאת מהבית.
בבית שלשלתי והיו לי מיחושים של כאבי מחזור קלים בבטן התחתונה (לכן חשבתי שהמכנסיים לוחצים לי בהתחלה, כי כבר שכחתי מה זה כאבי מחזור...). הלכנו לישון לכמה שעות והתעוררנו בשבת ב-6:00 בבוקר, עדיין עם אותם מיחושים ועם דימום של הפקק הרירי. החלטנו שלא פוגשים חברים היום ולא יוצאים מהבית, כי לא ידענו מתי יגיעו הצירים הכואבים, אז בילינו לנו בבית, אני עשיתי יוגה, בישלנו, אכלנו, ראינו סרט, ועדכנו את אילנה שמש המיילדת שזה התחיל. אפצ'י החתול שלנו התיישב לי על הבטן למשך איזה 20 דקות, מנהג שהיה לנו לפני ההריון ובתחילתו, ונפסק פתאום כשהבטן התחילה לגדול. הוא כנראה הרגיש שמשהו קורה (או שזה הכל בראש שלנו). בשבת שוב הלכנו לישון לשעות ספורות בלילה, והתעוררנו ביום ראשון ב-6:00 בבוקר עם צירים יותר כואבים.
כל כמה שניסינו לתזמן את הצירים – לא הצלחנו. המשך היה בערך 30-50 שניות והכאב התגבר, אבל הפערים בין הצירים קפצו מ-16 דקות ל-7 דקות, מ-9 דקות ל-5 דקות ולא היו סדירים בשום שלב. דיברנו עם אילנה מידי פעם כדי לדעת איפה אנחנו עומדים, וכשהצירים הגיעו ל-60, 70 שניות (עדיין לא סדירים), הם כבר כאבו יותר. ביליתי על כדור הפיזיותרפיה – קפצתי עליו, נשענתי עליו עם החלק העליון של גופי כשברכיי על הרצפה (מעין עמידת 6), הייתי הרבה על הצד , ואפילו קצת נמנמתי בין הצירים. היינו על השטיח בסלון כל הזמן הזה.
כך עבר לו הזמן, והכאב של הצירים מתגבר, ואיתו הקולות הנמוכים שאני משמיעה והקוטר של פתיחת הפה. עמית עשה לי מסז'ים בגב התחתון, חיבק ונישק, תזמן את הצירים ודיבר עם אילנה. בהתחלה, בין לבין, הוא גם עבד על תסריט עריכה לפרוייקט עסקי, אבל באיזשהו שלב פשוט ניתקנו את הטלפונים ואת האינטרנט ושקענו בעצמנו, בעבודה האמיתית. המצלמה שלנו עמדה על חצובה, ועמית הפעיל אותה והחליף קלטות מידי פעם. בהתחלה עוד הערתי לו שידליק את המצלמה, אבל באיזשהו שלב כבר לא יכולתי לדבר. בין הצירים אני עוד זוכרת שהסתכלתי על ה- DVD שהוצאנו מהווידאומט יום קודם, ורציתי כל פעם להגיד לעמית שצריך להחזיר אותו לווידאומט, אבל אז חשבתי לעצמי שאני לא מוכנה להישאר בלי עמית אפילו דקה.
עמית דיבר עם אילנה מידי פעם, ואמר שהיא מגיעה בסביבות 22:00. ב-18:00 בערך זה כבר ממש כאב ולא ראיתי בעיניים. היו לי 2 התקפי בכי עוד לפני שאילנה הגיעה, זה היה מן מטען שרצה להשתחרר. חשבתי – אם זה כל כך כואב עכשיו, לאן זה עוד יגיע? השתדלתי לזכור לנשום עמוק (עמית נשם איתי וחיבק וחיזק אותי כל הזמן – אני ממש לא מבינה מאיפה היו לו כוחות), ולהתרכז רק בציר הנוכחי – לא לחשוב על הציר שהיה קודם, וגם לא על זה שאחריו. להרפות, לקבל את הכאב, לא להתנגד.
אילנה הגיעה ב- 21:45 ועמית ירד לעזור לה להעלות את התיק. זאת הפעם הראשונה שנשארתי בלעדיו וקצת נבהלתי. ואז אילנה נכנסה ואמרה לי "או, את נראית מצויין" (תרגום מאילניות לעברית: "יופי, נראה שאת כבר לא רואה בעיניים, סימן שאת בלידה"). עמית רצה להכין לה קפה ולהחנות לה את האוטו (שבינתיים חסם חניה של שכן עצבני במיוחד), אבל היא אמרה שקודם היא תבדוק אותי. היא כנראה עוד חשבה שהיא תספיק לחזור הביתה לישון... ואז היא בדקה אותי וגילינו שאני בפתיחה של 6 ושהראש כבר ממש נמוך. איזו הקלה, פחדתי נורא שהיא תגיד לי שאני בפתיחה של 3 או 4 ושיש לי עוד זמן. עמית הלך להחנות לאילנה את האוטו, ואילנה המשיכה לטפל בי – לעשות לי מסז'ים ורפלקסולוגיה, וגם הצמידה לי בקבוק חם לבטן התחתונה (מקור הכאב) כל משך הציר, מה שהקל מעט על הכאב. אפצ'י (החתול הזכר השחור) התיישב לידי וליד אילנה, וחיכה. צ'ולו (החתולה הנקבה) נעלמה, היא הלכה להתחבא איפשהו.
עמית חזר אחרי כ- 20 דקות מזיע, סיפר שנתקע אחרי מישהו שניסה לחנות את האוטו שלו במשך איזה 10 דקות שנראו כמו נצח. כל כך ריחמתי עליו. פתאום נזכרתי שלא נתתי לו להתרחק ממני מילימטר, אפילו לא להשתין. נורא שמחתי שהוא חזר. עמית מילא לי אמבטיה, כי אחרי פתיחה של 5 מותר לעשות אמבטיה מבלי שזה יעכב את הצירים. ואילנה שתתה קפה, כי היא הבינה ש"הלילה עוד צעיר". וכך התקדמנו, כשאני רוב הזמן על הברכיים, שעונה על כריות ששעונות על כיסא מקדימה, מידי פעם נכנסתי למקלחת כי הזרם של המים החמים הקל עליי מעט (על הישיבה בתוך האמבטיה ויתרתי כי לא היה לי נוח). המים ירדו באיזשהו שלב, בהתחלה שלולית קטנטנה, ואחר כך שלולית גדולה, שתיהן שקופות, לשמחתי. הדימום של הפקק הרירי נמשך כל הזמן.
וכך עובר לו הזמן, אילנה ועמית מטפלים בי, וכולנו שקועים במלאכה, במין שקט כזה, שהרעש היחיד שמפלח את השקט זה הקולות הנמוכים שלי, שהולכים ומתגברים עם הכאב של הצירים. היו לי גם התקפים של רעידות בכל הגוף. בפתיחה של 8 כבר הרגשתי מעט לחץ בפי הטבעת, ובשעה 2:00 בערך, בפתיחה של 9.5, אילנה אמרה שנשארה עוד חתיכה קטנה מאוד של צוואר הרחם שהיא תנסה להעביר אותה מאחורי הראש כדי לזרז. זה לא הצליח כי לא הגיעו צירים, ובלי צירים אי אפשר היה לבצע את הפעולה. חיכינו לצירים, עברנו לחדר השינה על המיטה בעמידת 6, בשלב מסויים אילנה שלחה אותי לשבת בשירותים אבל כלום לא עזר, הצירים נתקעו ולא הגיעו. אני זוכרת שכבר היה לי ממש קשה ללכת אפילו עד השירותים, ושהלכתי עם הגב כפוף (קצת כמו שימפנזה), כי הראש כבר היה ממש ממש נמוך, אבל אני לא קלטתי שזה קרוב. אולי פחדתי להפוך לאמא, אולי פחדתי להיקרע, אולי פשוט לא האמנתי שזה הולך להיגמר, לא יודעת - זה פשוט נתקע. אני התחלתי קצת להתייאש, אבל כל פעם שאילנה בדקה את הדופק ושמענו את הלב פועם בחוזקה ובקצב, התמלאתי כוחות מחודשים. אני זוכרת ששאלתי אותה באיזשהו שלב אם היא מיואשת ממני, והיא אמרה שמה פתאום ושאני מתקדמת ממש יפה. היא גם ניסתה להגיד לי שזה ממש מתקרב, אבל אני סירבתי להאמין.
בזמן שישבתי בשירותים שמעתי את אילנה ועמית מתלחשים, ולא הבנתי על מה, ואז הם קראו לי וראיתי שהם שמו מזרון למרגלות המיטה. ואז אילנה אמרה שנעשה עיסוי פטמות כדי להזמין את הצירים ("להזמין את הצירים" נשמע מצחיק, לא? למה שנזמין ציר, זה כואב, לא?). זה היה די סיוט: עמדתי מול עמית כשאילנה לצידו, אני מעסה את הפטמות לפי ההוראות שלה, מסתכלת לעמית בתוך העיניים כדי להתרכז, ולאחר מספר דקות מגיע ציר, ואז אני כורעת ועמית מחזיק אותי בזמן שאני לוחצת. וכך כמה וכמה פעמים, משהו כמו שעה וחצי, שנראו לי כמו נצח. הצלחתי אפילו להירדם לכמה שניות בעמידה. בין לבין עמית ואילנה ניגבו את הדם שטיפטפתי, ובשלב מסויים כבר לא היה לי כוח ללכת להשתין בשירותים אז השתנתי על הרצפה ועמיתוש ניגב אחרי. אילנה אמרה לעמית להפעיל את המצלמה ושזה כבר ממש קרוב. היא הציעה שאושיט את היד וארגיש את הראש שכבר ממש ממש נמוך, אבל לא היה לי כח. אני זוכרת שהסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי שהיא מתחמנת אותי, ושזה בטח ייקח עוד כמה ימים או שעות לפחות. חשבתי לעצמי למה אי אפשר ללכת לישון קצת ולהמשיך מחר? ואז שאלתי גם איפה כל הנשים האלה שיולדות תוך שעה וחצי, איפה הן המנייקיות האלה, שיבואו לכאן עכשיו. המשכנו עם הטכניקה הזו של עיסוי הפטמות ואז, זה פשוט הגיע. הרגשתי צורך אדיר ללחוץ, הרגשתי את הראש יורד וצרחתי שאני נקרעת, אבל אילנה ב'קוליות' שלה הרגיעה אותי ונתנה לי הוראות מתי להפסיק ללחוץ ורק לנשום כדי לא להיקרע. עמית עבר לצד שלי כדי להחזיק אותי ולנשום איתי. פתחתי עליו עיניים כמו של משוגעת בזמן הנשימות. חשבתי שבטח כל השכונה יצאה למרפסות ושומעים אותי צורחת, אבל לא ממש היה לי אכפת, הייתי במקום אחר. אני זוכרת שזה ממש שרף, שבקושי הצלחתי להחזיק בקצות המיטה כדי לא ליפול ושרעדתי נורא, ובעיקר שלא האמנתי שהנה זה קורה, ושתיכף תיכף נראה את התינוקת שלנו. ואז שמענו בום טראח, החתולים נהמו אחד על השני והפילו כיסא במטבח, והראש יצא. בקושי שמענו את הבכי של מיקה בגלל הרעש של החתולים, ואז גם הכתף יצאה ותוך שניה מיקה היתה עלי ועמית לידנו ואילנה מולנו, וכל הכאב עבר. איזה קתרזיס !!!!! אני התפוצצתי באדרנלין תוך שניות, ועמית צנח בעייפות. פחדתי שמיקה תחליק לי מהידיים בגלל כל הוורניקס אז אילנה כסתה אותה בחיתול ובכובע.
מיקה (שעוד לא היה לה שם) הפסיקה לבכות והסתכלה מסביב בעיניים גדולות גדולות ("אה, אתם ההורים שלי הפעם? טוב, נו, אני כבר אסתדר"), ולאחר זמן קצר התחילה לינוק, בעזרתה של אילנה. ואני כל הזמן זכרתי שעד שהשיליה לא יוצאת, הלידה לא נגמרה. שאלתי את אילנה מתי תצא השיליה והיא אמרה לי לא לדאוג ושיש זמן. הנקתי את מיקה קצת, וכשחבל הטבור הפסיק לפעום, אילנה ניתקה אותו, מסרנו אותה לעמית, והוצאנו את השיליה. מיקה הוחזרה לזרועותיי ולציצי שלי, היא ינקה וינקה וינקה ואני הייתי מאושרת ובאופוריה ועמית ואילנה התעסקו עם השיליה, ובשרו לי שהיא יצאה שלמה ויפה ושהכל בסדר.
ב-20 ביוני, יום שני ב- 4:11 בבוקר מיקה נולדה (אגב, בדיוק התאריך לפי החישובים של אילנה, למרות שהחישובים האחרים הצביעו על שבוע לפני). אם מחשבים לפי הצירים הכואבים, הלידה ארכה כ-22 שעות. ב-6:30 בבוקר הבית חזר לצורתו, התקלחנו ואכלנו קצת, אילנה הלכה, ושלושתנו הלכנו לישון ביחד במיטה (אחרי שהודענו להורים). שלושתנו התעוררנו ב-12:00, כאילו ככה זה היה תמיד, ב-14:00 הגיעו זוג חברים עם ארוחת בוקר, וחברים קרובים נוספים התחילו להגיע ואנחנו עדיין היינו באופוריה. בשבועות הבאים החברים והמשפחה דאגו לנו לאוכל, שטפו כלים, חברות עם תינוקות הגיעו ופתחנו ב"הפנינג הנקה"... כל מי שרצה להביא מתנה – ביקשנו אוכל במקום (איימי, תודה על העצה !!!). אחרי שבוע שבמקום לישון בהינו במיקה בלי סוף סופסוף קרסנו, ניתקנו טלפונים, וישנו יום שלם. מאז אנחנו מקפידים לנוח יותר (ההמלצה של הזקנות "כשהתינוק ישן גם את ישנה" – כדאי מאוד).
לא האמנתי שזה קרה, ואני עדיין לא מאמינה כשאני נזכרת במסע הזה שעברנו. אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את זה אחרת. אנחנו מאוד שמחים שהחלטנו ללדת בבית ועם אילנה ובלי אנשים נוספים. זה לא יכול היה להיות אחרת, זה היה הכי נכון בשבילנו, ואיזה מזל שלא היינו בבית חולים, לא הייתי יכולה לעמוד גם בלידה וגם בלהיות בטריטוריה זרה, עם אנשים בחלוקים ירוקים שאני לא מכירה, להתעצבן במקום להתרכז במה שצריך לעשות (כי אותי רובם כל הזמן מעצבנים, מה לעשות). אכלתי ושתיתי כשרציתי, הייתי עירומה לגמרי בלי לתהות מי הבא שייכנס לחדר, לא התביישתי להשמיע איזה קולות שרציתי, לא הפחידו אותי כי לא עמדתי בזמנים, לא חיברו אותי למוניטור שיגביל את תנועתי, לא השכיבו אותי על הגב, לא חתכו ולא תפרו אותי (גם לא נקרעתי בזכות אילנה והאפי נו), ישבתי בשרותים שלי בבית שלי עם מילדת שבחרתי, עם המוזיקה שלי, החתולים שלי, בלי לרוץ ולמלא ניירת, בלי לחכות בחדר המתנה, בלי להסביר למה אנחנו מעדיפים לידה טבעית ולא אפידורל, בלי רעש של מזגן ואור של ניאון ובלי שיפרידו אותי ממיקה ומעמית. אפילו את בדיקת הדם ל-PKU שאילנה חזרה לאחר מספר ימים כדי לעשות מיקה לא הרגישה, כי אילנה דקרה אותה בזמן הנקה.
קראתי הרבה על לידת בית והערצתי זוגות שהלכו על זה. לא הייתי בטוחה שאנחנו בנויים לזה, למרות שהיה לי ברור שאני לא מעוניינת באפידורל, אלא בלידה טבעית. אני לא יכולה לשכב על הגב משותקת ולהפקיר את השליטה בגופי לצוות רפואי שישלוף מתוכי את התינוקת. ככל שקראתי יותר באינטרנט על לידת בית, התחלתי להבין שזו הלידה שמתאימה לי, וזה מה שאני רוצה. התחלתי לדבר על זה עם עמית ושנינו לא היינו בטוחים במאה אחוז. עד שהלכנו לבקר את אחיו ואשתו בבית החולים לאחר שילדו, כשהייתי בחודש השישי. הרחנו את הריח של בית החולים, ראינו את החדרים, את הצוות, את כל ההתנהלות ושמענו את סיפור הלידה הטבעית אמנם, אך טראומטית משהו, עם 3 משמרות של מיילדות שהתחלפו, שלא כולן תמכו בלידה טבעית, על המלחמה עם המימסד... ואז פשוט יצאנו משם והחלטנו שאנחנו יולדים בבית. המשפחה והחברים התרגלו למוזרויות שלנו. היו שהביעו חששות ושאלו "מה קורה אם" וקבלו תשובות, היו מעט "חרדתיים" שהציפו אותנו בסיפורים מחרידים, מהם השתדלנו להתרחק, אבל הרוב באמת קבלו את ההחלטה בהבנה ובפרגון.
נכון שאין דרך אחת שמתאימה לכולם. ברור שזוגות שמרגישים יותר בטוחים בבית חולים עדיף שילדו שם. זה עניין של אורח חיים ותפיסת עולם, ובעיקר אמונה. לידה היא תהליך טבעי שמתרחש מדורי דורות, שההתערבות הרפואית בו נחוצה במקרים נדירים ומסויימים, בטח הרבה פחות ממה שקורה היום בפועל. חברים ובעיקר חברות שלנו לא האמינו כמה מהר התאוששתי, כי רובן עברו חיתוך ותפרים, קיבלו אפידורל וסמים אחרים וילדו על הגב (זה דופק את הגב בדרך כלל), הופרדו מהתינוקות ומבני הזוג שלהם, וההתאוששות שלהן היתה קשה וארוכה יותר. מה שאני יכולה לומר שאנחנו בנויות ללידה – בגופנו ובנפשנו, זו לא שאלה של כח סבל, זה הכל בראש. אמונה, חברות, בעצמנו ובגופנו המופלא מכל.
תודה עמיתוש שהלכת איתי לכל אורך הדרך בלי לפקפק ועם נכונות אדירה וביטחון. תודה שנתת לי להישען עליך – תרתי משמע (ניתוח פריצת דיסק עליי). כבר הכתרנו אותך כ"הדולה העברי הראשון". מישהי אמרה לי שצריך אינטימיות מאוד גדולה עם בן הזוג כדי ללדת בצורה כזאת. זה נכון, אבל לא היה לי ספק לרגע שעמיתוש שם בשבילי כל כולו, לכל אורך הדרך, ושאני לא רוצה אף אחד נוסף לידי חוץ ממנו ומאילנה. חברות אמרו לי שיכול להיות שיהיו רגעים בלידה שאני ארצה להיות לבד, אבל לי לא היו רגעים כאלה. אני בפירוש יכולה לומר שלא "ילדתי", אלא "ילדנו" את מיקה ביחד !!!
היום, חודש אחרי הלידה, צפינו בוידאו בפעם הראשונה. אנחנו עדיין מרוגשים מהלידה, ומספרים את הסיפור לחברים שוב ושוב ושוב, הם בטח כבר התעייפו מאיתנו ולא נעים להם... אנחנו מרגישים התחדשות ושהזוגיות שלנו גדלה. מיקה היא חלק מהזוגיות שלנו, היא הצטרפה אלינו. אנחנו מרגישים כאילו היא היתה כאן תמיד. אני כבר מתחילה לדבר על הריון נוסף (טוב, נו, כמו שאיימי
אמרה – זו התמכרות). אנחנו מודים לאילנה שמש המדהימה על הרוגע, הנעימות, החום, המקצועיות והביטחון שהיא נתנה לנו; לאיימי שפירא המלאכית, שאותה הכרנו בזכות אילנה, על הליווי לפני ואחרי הלידה, על כל ההכנות והאינפורמציה ועל בכלל; ולמיקה היקרה שלנו, שהעניקה לנו מסע נפלא והפכה אותנו למשפחה.
מירי ועמית, יולי 2005.

[אלונ_צ'יק*]

מזל טוב ענק!!!!

סיפור לידה מקסים ומרגש @}

[ארני_ש*]

באמת מרגש . תתחדשו .