סיפור הלידה של ביסלי

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

רקע:
ביסלי הוא הילד הרביעי שלי.
בלידה הראשונה, נולד בני הבכור בשבוע 39 + (משהו) בלידה טובה וטבעית שנמשכה בין 7 ל 8 שעות מיציאת הפקק הרירי והתחלת הצירים. קישור לסיפור הלידה: סיפור הלידה של נריה
בלידה השניה, נולדה דניאל ז"ל. בשבוע 38 +3. הייתי בשמירת הריון בחודש האחרון עם פתיחה של אצבע וחצי. כשהצירים התחילו, לא הבנתי בהתחלה שאלה צירים. ציר של חצי דקה כל 7 דקות. בעודנו בהתארגנות לצאת לבי"ח – היא נולדה. כשעתיים אחרי תחילת הצירים. היא מתה זמן קצר אח"כ מסיבה לא ידועה. קישור דניאלה שלי (תגללו למטה ויש שם את סיפור הלידה)
הריון הבא היה צמוד לקודם. הריון מלא חרדות, נוודות של מלחמה, חזרה הביתה והמון לחץ לקראת הסוף. סיפור הלידה הטובה הזו: סיפור הלידה של טוויטי

ההריון והקדמה ארוכה ללידה קצרה...

וככה הגענו להריון הרביעי...
ההיריון עבר על מי מנוחות. התחלה של בחילות ואכסה כללי , והמשך טוב וקל. נראיתי מעולה, עליתי בערך חצי ממה שעליתי בהריונות קודמים. לא "הכנסתי" את עצמי לשמירת הריון. וכן הורדתי הילוך, אבל המשכתי לתפקד, ללכת לבריכה וליהנות מהריון קל יחסית.
אפילו הצירים שבד"כ מלווים אותי בערך כל השליש השלישי – ומאחר ויכולים להתפתח "ברגע" ללידה – מלחיצים אותי. היו רגועים וקלים.
שבוע 36 + - כבר לקחתי ימי מחלה. הילדים בשבוע החופש מהמסגרות (קיבוץ...) ואנחנו נוסעים לבקר את גילי ומשפחתה הנפלאה בירושלים כבר צחקתי עם גילי, שאם אני אלד, היא תלווה אותי ...
בבוקר של יום חמישי השכמנו קום וב5 וחצי בבוקר התייצבנו, גילי ו2 מילדיה אנוכי ובני הבכור בגן החיות לסיור התעוררות בגן החיות. הסיור נגמר והמשכנו עוד להסתובב. לי כבר נעשה קשה. וחזרנו הביתה.
אחרי הצהרים חזרנו לגן החיות, גילי, ביתי הקטנה ואני. התכוונו להשתמש ברכבת ולא ללכת כ"כ הרבה – אבל מצאנו את עצמנו, בפעם השנייה באותו יום מטיילים בגן החיות. הקטנה הייתה מאושרת והתרוצצה הלוך ושוב הלוך ושוב – רצה טיפסה על פסלים ונהנתה מכל רגע – היה שווה. לגמרי שווה !!!
בבוקר של יום שישי, קמנו בירושלים ומאוד לאט התארגנו לנסיעה צפונה. אני לא מצאתי את עצמי. לא נח בישיבה. לא נח בשכיבה – פשוט לא נח.
במהלך הנסיעה הביתה היו צירים כל 10 דקות. לא אמרתי לאיציק, כי לא רציתי להלחיץ. חזרנו הביתה שכבתי לישון צהרים. התעוררתי ועדיין יש צירים. הם לא ממש סדירים חלק כל 7 דקות ואז פתאום אחד אחרי 4 ושוב מתרחקים. הם לא כואבים, אבל הם שונים מהצירים שאני רגילה אליהם.
האיש כבר שואל. עולים לבי"ח? מדברת עם גילי, חושבת לחכות קצת ובסוף מחליטה לעלות, יודעת שזה יהייה "סתם" אבל צריכה להרגיע את עצמי. כמובן שאדרנלין הנסיעה מרגיע את הדברים. אם כי במוניטור בבי"ח יש צירים כל 7 דקות (ופתיחה 2 וחצי מחיקה 70%) אבל לי הם כבר מרגישים אחרת. חותמים על אי אשפוז וחוזרים הביתה.

מכריזים על "שמירה" וביממה הקרובה אני שוכבת במיטה רוב הזמן.

ביום שני, נוסעת לבנק (משהו שאי אפשר לדחות) שם בשירותים נתקלת בפקק הרירי. נכנסת להיסטריה קלה , מגיעה לרופא שלי – פתיחה אצבע בקושי.
איציק מסכם עם הבוס שלו שהוא יעבוד מהבית עד הלידה (הוא עובד שעה נסיעה מהבית- ובקצב שלידה יכולה להתפתח אצלי....) פה ושם הוא כן קופץ לעבודה לשעה שעתיים ונחרד מכל טלפון שלי.

ככה עובר השבוע. בימים הראשונים עוד יש מידי פעם הפרשות סטייל פקק רירי. אבל בסה"כ שבוע נורמלי. רק שהורדתי עוד הילוך.

במהלך השבוע הזה, התחיל סוף סוף יצר הקינון. הורדתי בגדים מהבוידם של ההורים שלי, מיינתי, כיבסתי (וכשהם היו מוכנים במיבש, נתקפתי בבפחד- אז קיפלתי בחזרה לשקיות ושמתי בארון )

במהלך כל הזמן הזה, אני יותר ויותר בהשתבללות, לא רוצה לפגוש אנשים לא רוצה לבוא לאירועים של הקהילה (היתה קבלת שבת עם השטת נרות על הנחל-אני כבר לא "בתפקיד" ואני בוחרת לא לבוא.) אפילו לבקר חברה טובה שילדה שבוע לפני כן היה לי קשה.

הגיע סוף השבוע. קבענו עם לילך ורועי (היא עם בטן בהפרש קטן מאוד ממני) לארוחת ערב ושרועי יעזור לאיציק לארגן את החדר ל "מוד תינוק".
אני הורמונלית ומשתלחת ואיציק אוהב להוסיף אש למדורה וככה יצא שאחרי שכבר סידרנו הכל וההורים שלי ורועי ולילך אצלנו – עזבתי הכל והלכתי לנחל לבכות.
חזרתי נכנסתי למיטה והמשכתי לבכות. כולם כבר יושבים לארוחת ערב.

נרגעתי והצטרפתי.
הערב מתקדם. לילך מדווחת על צירים אצלה, היא קמה ומתנענעת.
היא רוצה הביתה ואומרת שאולי הלילה תלד. אני גם חושבת לעצמי שאולי הלילה אלד.

הבוקר מגיע. איציק עוזר בהעברת מתילה בגדים - "קינון אחרון".
לוקח את הילדים לבריכה. אני מסדרת פינות אחרונות של בלאגן.
אחה"צ הגדול שלי הולך לחבר והקטנה הולכת לטיול עם סבתא.
איציק הולך לעשות "באדי רפטינג בנחל" (זה אומר בערך שעתיים בלי שיהיה קשר איתו)
היום עובר בנעימים. אני לא מרגישה צירים מיוחדים.
אחרי ההשכבה של הילדים, איציק עולה לעבודה – הוא אומר שזה רק לרגע "להריץ" משהו במחשב של העבודה. אבל מתעכב שם.
אני שרועה, רואה טלוויזיה. יש צירים, לא ברור לי אם הם שונים מהקודמים. אולי הצטרף אליהם כאב מחזור חלש? אולי לא? מחר בבוקר נלך לרופא ונבדוק מה קורה.

מתקלחת, איציק עוד בעבודה אומר שהוא עוד רגע בדרך הביתה.
שוכבת במיטה, החדר כבר מוכן לקבלת תינוק, רק המיטה שרציתי להצמיד עוד לא שם (איציק יעשה את זה אחרי הלידה) הכל בסדר. אפשר ללדת.

לא נרדמת. שוכבת במיטה ולא נרדמת. זה לא כ"כ שונה מלילות אחרים, אבל הפעם אני לא קמה לחזור לבהות בטלוויזיה. אני שוכבת שם.
ב 1 בלילה – איציק חוזר. כמה דקות אחרי זה אני נרגעת ונרדמת.

אני מתעוררת . מרגישה שיורדים לי המים מחליקה מהמיטה לרצפה (אחרי זה ראיתי שלא הספקתי וחלק ירד גם המיטה). השעה 1:25
"איציק ירדו לי המים" להזכירכם, בלידה הקודמת לקח שעה מירידת מים ללידה.
להגיע לבי"ח שלנו לוקח כשעה. מתארגנים במהירות. אני הולכת להחליף תחתונים ולהתלבש. זה מיותר המים ממשיכים לרדת.
מחליטה לא "לבזבז" את המכנסיים הנוחות האחרונות שעוד עולות עלי. לובשת טוניקה ולוקחת איתי לונגי להתעטף בחלק התחתון בדרך מהאוטו לחדרי הלידה.

איציק בינתיים מתקשר לאמא שלי, מביא את האוטו קרוב, עוזר בארגונים אחרונים (בקבוקי מיץ תפוחים ועוד כאלה...) אנחנו מוכנים ליציאה, אמא שלי בדרך אלינו (גרה 3 דקות הליכה מאיתנו) ואנחנו יוצאים.
השעה 1:35

אני מסמסת לגילי "ירדו המים. אנחנו בדרך לבי"ח". (בטוחה שהיא בטח ישנה) והיא חוזרת אלי. אחד הדברים שהיא אמרה "עכשיו את פשוט צריכה להגיע ושיניחו לך ללדת".
אני ואיציק בדרך. מתרגשים ומתוחים.
הצירים מגיעים. כל 7 דקות בערך (ומתקצר לכיוון הכל 3-4 דקות מורגשים יותר ויותר.) אני מרגישה קצת לחץ ולא ברור לי אם אני צריכה לשירותים או שזה זה. אני יושבת זקופה ולא נותנת לזה להתקדם. כולי החזקה. הדרך מכניסת לילה של בי"ח למעליות לחדרי הלידה – ארוכה, מרובת מסדרונות ומפותלת. ממש לא ברור לי איך אוכל ללכת את זה (לא בגלל כאבים, אלא כי אני צריכה לשירותים ולא בטוחה מה זה ולא רוצה לבדוק בשירותים בכניסה למיון ) – אנחנו מתקשרים לחדרי לידה ומבקשים שיחכה לנו בכניסה כיסא גלגלים. בינתיים, כמעט עם כל ציר המים ממשיכים לרדת. זה די מצחיק אותנו, כי ממש שומעים זרימה של מים מטפטפים אל ריצפת האוטו .

הגענו. איציק עצר את הרכב בכניסה למיון. רץ להביא כיסא. הודיע לשומר שהוא משאיר את האוטו לרגע. התיישבתי בכיסא ואיציק התחיל לרוץ, מה זה לרוץ... לטוס במסדרונות בי"ח. אני נשפכתי מצחוק. ראיתי איך עוד רגע אנחנו דורסים אנשים שהמתינו במסדרונות , אנחנו חולפים על פניהם מגיעים למעליות ומשם לחדרי הלידה – כל החלק הזה של הנסיעה וההגעה היה הזוי ומבדח.

בחדרי לידה, הסברתי שאני בלידה רביעית, יולדת מהר וביקשתי לוותר על חדרי קבלה ולהיכנס ישר לחדר לידה – וכך היה. נכנסתי לחדר הטבעי. זרקתי את הלונגי, הורדתי את התחתונים הרטובים. המיילדת ביקשה לבדוק אותי. פתיחה 4 מחיקה 70. הופתעתי קצת. אבל גם ידעתי שמכאן הכל יכול לרוץ מהר.

היא ביקשה לעשות מוניטור קודם. המוניטור בחדרי לידה טבעי הוא אלחוטי ולמעשה יכול להיות גם במים (יש שם ג'קוזי) אבל היא אמרה שבד"כ הוא לא קולט טוב עם מסתובבים וכדאי לי לשכב כדי שיצא מוניטור טוב. זה היה קצת טיפשי – אם הייתי מסתובבת קצת, אז פשוט הייתי יולדת (אני מניחה) אבל סיכמתי איתה על מוניטור על כדור פיזיו.מיקמתי אותו ליד המיטה (הזוגית והמזמינה) וליד חבלים שיורדים מהתקרה. ישבתי עליו, הזזתי אגן (אבל בדיעבד אני יודעת שעוד לא ממש שחררתי וגם התנועתיות עוד היתה "בקטנה") נתלתי על החבלים.
איציק חזר מלהחנות את הרכב, הלך לקנות לו לשתות. בתכלס בתוכנית של שנינו הוא לא היה אמור להיות בלידה, אבל הוא היה שם ובהלך כל הלידה היה פרח קיר

– אבל פרח טוב כזה שאם צריך משהו – הוא בדיוק שם בשביל זה)
אחד התפקידים שלו – למלא את הג'קוזי כדי שמיד כשכל הפרוצדורות יגמרו אני אוכל לקפוץ למים. (הייתי המון בבריכה והמון עם מים כל ההיריון- ואפילו חשבתי אולי אני "בטעות" אלד בג'קוזי).
בינתיים עונה על כל השאלות, ממלאים את טפסי הקבלה (כי כאמור דילגתי על השלב הזה)
המיילדת מציעה לפתוח וריד – אני מסרבת.
היא אומרת שהרופאה רוצה שאני אבוא לעשות אולטרסאונד – שוב בדיעבד אולי הייתי צריכה פשוט לסרב, אבל אני זרמתי איתם. רציתי שהם ירגישו בנח, שאני ארגיש בנח ושפשוט יתנו לי ללדת.
הרופאה נכנסת. אומרת שעוד רגע המיילדת תנתק אותי מהמוניטור ואז לבוא אליה.

הדקות חולפות. יש מוניטור מושלם של יותר מ20 דקות ואני כבר רוצה להתהלך בחדר (וגם לשירותים

) אני קוראת למיילדת ובינתיים קמה ומתחילה להסתובב בחדר (20 דקות מושלמות כבר יש...) האמת שהמוניטור המשיך להיות טוב גם בתנועה.
לוקחות עוד כמה דקות והמיילדת מגיעה. אני הולכת לשירותים ומשם לחדר אולטרסאונד.
הרופאה בודקת. מיותר לציין שכל אחות/מיילדת/רופא שרואה את הסיפור שלנו – שואל על הלידה של דניאל – אבל זה לא ממש מפריע לי. אני עונה בחיוך.
הרופאה אומרת שהכל תקין. אני מרגישה ציר מתקרב ושואלת "אפשר לקום?". הרופאה" עוד רגע אני מודדת את הירך? אני: "בשביל מה? תני ללכת ללדת ועוד מעט הוא יצא ותוכלי למדוד לו את הירך ."

הרופאה מנסה לשכנע אותי, לפתיחת וריד. אני ממש לא מרגישה צורך להתווכח או להעביר משהו מהאנרגיה שלי לנקודה הזאת. אני אומרת בסדר ובדרך בחזרה לחדר מבקשת מהמיילדת שתבוא לפתוח אותו. היא שואלת אם הרופאה שכנעה אותי ואני עונה בחיוך ובנעימים, שאני פשוט רוצה שהם יהיו רגועים ואז אני אוכל ללדת בשקט.

נכנסים לחדר. אני מורידה את הבגדים. לובשת חזייה של בגד ים ונכנסת לג'קוזי. נמצאת בערך חצי דקה. זה ממש לא מתאים לי ואני יוצאת ולובשת כותנת בי"ח.
המיילדת באה לפתוח וריד. בחלק החיצוני מעל מפרק כף היד (כדי שלא יפריע בתנועתיות) כואב לי נורא ואני מבקשת להוציא אותו. היא אומרת שנחכה כמה דקות ואם זה עדיין יכאב היא תוציא. אני קמה , מסתובבת בחדר "כמו נמר בכלוב" בציר אני נשענת על השיש בעמידה. כעוד רגע ואת הוריד הפתוח אני לא מרגישה.

משאירים אותנו סוף סוף לבד.אחרי כל הפרוצדורות.

אפשר ללדת.

הצירים מתגברים. חלק אני עוברת בעמידה, חלק בהשענות על הר כריות שנמצא על המיטה (בעצם זה מין עמידה על הברכיים וכל פלג הגוף העליון נשען בזויות גבוהה קדימה). בטעות לחצתי על הלחצן שקורא למיילדת. מגיעה הבחורה השנייה שהייתה בקבלה. אני בתנוחת עובר כל המיטה בין צירים. אני נוהמת שלא קראתי לה. איציק מסביר שנלחץ בטעות. היא שואלת עם הכל בסדר ומלטפת אותי בעדינות בגב התחתון – זה משגע אותי ואני לא יכולה להגיד לה להפסיק (נראה לי שאותו מגע אבל עם עוצמה ולא בריחוף , דווקא היה יכול להתאים) היא מבינה שהיא לא רצויה/אני לא צריכה כלום ואומרת שנקרא להם אם נצטרך.

אני חייבת להגיד לטובתם שהם הבינו שאני לא צריכה אותם ומאותו רגע עזבו אותי בשקט. המיילדת, לא ממש הייתה בראש שלי (כפי שתראו בהמשך) אבל היא ממש ניסתה להתאים את עצמה אלי, להיות בשבילי מה שאני צריכה ולא מה שהיא רגילה)
בין לבין אני הולכת להתפנות שירותים.
הטענה היחידה שיש לי כנגד השיפוץ בחדרי הלידה הוא שאין צינור מים מחובר לשירותים וכל פעם הייתי צריכה לשטוף את עצמי במקלחת.

מתחיל להיות לי קשה. אני לא מוצאת את עצמי. לא רוצה שיבוא ציר וכשהוא בא אני רוצה שילך. אני רוצה לישון.
מצד שני, אניי מקפידה על תנוחות זקופות- רוצה לקדם את זה.
בין ציר לציר, אני נחה רגע, (או בעובר או בשכיבה על הצד) הולכת לשירותים חוזרת או למנוחה קצרה נוספת או לציר הבא.
חם לי – איציק תדליק מזגן אין לי אויר.
צירים
קר לי – איציק לכוון תמזגן אחרת – האמת שלא ממש יוצאים משפטים, אבל איציק מבין.

צירים, שירותים. הכריות במיטה הם גלילים עבים מצופים בחומר פלסטי לא נעים. אני כל הזמן עם כרית רגילה בציפת כותנה נשענת עליה – שתפריד אותי ממדע הפלסטיק. מחבקת אותה במנוחה על הצד או שמה עליה ראש.
אחרי כל הליכה לשירותים אני חוזרת אליה. לפעמים אני גם הולכת איתה בחדר ונשענת עליה על השיש.

אני יודעת שבאיזה שלב שאלתי את איציק אם הוא מתזמן, הוא ענה "בשביל מה? אנחנו כבר כאן" וזה גרם לי לחייך ולשמוח שהוא שם (בדרך כלל איציק הוא אדם מתמטי שרק צפוי שימשיך לתזמן וגם יוציא סטטיסטיקה בסוף

.)

בניגוד ללידות קודמות שבהם רוב התנועה שלי היתה קדימה אחורה, הפעם אני מרגישה צורך לנער את האגן מצד לצד . ביחוד כשאני נשענת על הכריות קדימה.

אני מצליחה "לנמנם" כמה רגעים בשכיבה על הצד (כשקמתי איציק שאל עם הצלחתי לישון) אני מיואשת (או אולי זה היה לפני שנמנמתי? אני לא בטוחה. הכל זכור בתוך ערפל הלידה – ללא זמן) אני לא רוצה שיבוא ציר רוצה לנח.המילה אפידוראל עוברת בראש – וממשיכה הלאה.
הקולות שאני משמיעה בזמן הצירים מתגברים. אני אומרת לעצמי שזה בטח שלב המעבר ועוד מעט זה יגמר – זה לא מעודד אותי .

אני על המיטה בציר אדיר. תוך כדי אני בודקת אם כבר יש ראש. אין. איציק בא לנסות לראות אם הראש מגיע. אני נוהמת." אין, כבר בדקתי" (מסתבר שהוא שמע שנהמתי לא להציץ

).

שירותים עוד פעם. הפעם אני מורידה את הכותונת לגמרי. חוזרת למיטה . ציר . אני על ארבע והראש בהכתרה ואני צורחת.
איציק קם מהר מצלצל למיילדת ורץ לקרוא לה. במקביל הן שמעו אותי צורחת והם רצות אלי.
אני על ארבע, (רואה שיצא לי קצת קקי..) הראש בהכתרה . המיילדת מסדרת סדינית חד פעמים וכל מיני כאלה. היא אומרת תדחפי והוא בחוץ .
כואב לי ולא נח, אבל אני נוהמת משהו בסגנון "עוד מעט".
מגיע ציר. אני צורחת. אני מרגישה את האצבעות של המיילדת – זה ממש לא נעים. הראש יוצא ואני מרגישה שהיא מושכת אותו החוצה. אני צועקת לא למשוך, אבל הוא כבר בחוץ. השעה 04:30.

אני נשכבת והיא נותנת לי אותו. הוא צורח – ויש לו קול קול. זה פעם ראשונה שתינוק שלי צורח כל כך חזק. איציק אומר לי "תראי איזה גדול הוא" (אחרי שהוא נרגע קצת אני מציעה לו ציצי הוא יונק המון. צד אחד ואז צד שני.
המיילדת בודקת מידי פעם האם חבל הטבור עוד פועם. שואלת אם לנתק. ואני אומרת עוד לא. בדיוק ברגע שמרגיש לי שדי , היא באה בודקת ואומרת שזהו. איציק מנתק את החיבור הזה – מכאן והלאה יהיה חיבור אחר, גם לאבא וגם לאמא.

המיילדת מבקשת ממני לנסות להוציא את השלייה. אני לא מצליחה (באף לידה לא הצלחתי לדחוף אותה, אני בכלל לא מבינה מה אני אמורה לעשות שם..) בכל אופן היא קצת לוחצת על הבטן והשלייה יוצאת.
הפעם ביקשנו לראות אותה והיא פורשת אותה ואומרת שהיא שלמה וקוראת לעוד מיילדת לבוא לראות.

אחרי שהוא ינק הרבה לקחו אותו להישקל (3,490) אני נשטפתי וניקו את המיטה, כך שאפשר יהיה לחזור לשכב בנעימים.

המיילדת בדקה אותי. אין קרעים.

נשארנו שם עוד זמן מה (השעון הפנימי ממש עוד להתחיל לעבוד...)
אח"כ איציק הלך איתו למחלקת ילודים ואני למחלקת נשים.

אפילוג
מבית החולים השתחררתי עוד באותו היום (ב 20:00 בערב היינו בבית).
כמה טיפים על הפוסט:

• לזכור שיום אחרי, אם באים אורחים – צריך מבעוד מועד לשים גבולות (מי בא? מה מביא? כמה זמן נשאר?)
• מומלץ לא ללדת יומיים לפני שהילדים יוצאים ל4 ימי חופש – כמה שהיו חסרים לי הבקרים השקטים..
• מומלץ לתאם עם העבודה של האיש ולדאוג שלא יהיה בדיוק בימים שאחרי, דד- ליין נוראי (השווצרים באים..) (-:
• לזכור שכל פוסט הוא אחר. אז מה אם הילדה השנייה הייתה יונקת ועושה הפסקות, ונרדמת בלי הציצי ולאמא שלה היה נדמה שהיא פשוט אמא מנוסה? בא השלישי ועושה לאמא בית ספר – ילד צמוד ציצי, זכיתי בסדקים ימים הראשונים ואחרי שהם עברו התכבדתי בדלקת....ככה זה שאת בעלת ניסיון, "זורקת" על הקפדת התנוחה – בכל פעם!!!
• למי שמתכוונת לעשות ברית, אני ממליצה בחום ללדת בנות. (-:

איזו לידה מעולה ומשמחת.
ריגשת אותי.
מזל טוב

איזה יופי של לידה

מאוד מאוד שמחתי והתרגשתי לקרוא!
שפע חלב ואושר רב
וחיבוק

תודה דנה.

חשבתי עלייך בזמן האחרון...

קראתי בנשימה עצורה.
תודה על הסיפור.
ברכות להולדת ביסלי @}
מאחלת לך פוסט לדוגמא

מזל טוב! איזה אושר

מזל טוב. גם את הבת הקטנה שלנו אנחנו מכנים ביסלי. האמצעי הוא במבה.

באופן טבעי

באופן טבעי