סיפור הלידה הרביעית שלי

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[אין_ייאוש*]

סיפור הלידה הרביעית שלי

מבוא
כל הלידות הקודמות שלי התחילו בירידת מים לפני התאריך המשוער. צירים היו, אבל כאלה שלא נחשבים...

את הבכורה ילדתי למעלה מיממה, לאחר שהחלה ירידת המים, ולאחר שלגופי הוחדרו פיטוצין ואלחוש אפידורל.

כשהגעתי ללדת את התאומות, לא היו לאף אחד תכניות לערות לדמי זירוז בגלל המתיחה המוגברת של הרחם. הצירים היעילים התפתחו בסופו של דבר רק במקביל לזיהום שהתפתח בשליה, ואז הובהלתי לחדר הלידה, שם קיבלתי עירוי אנטיביוטיקה לווריד, אופטלגין נוזלי, אפידורל וניטור חיצוני ופנימי.

הלידה של הבן התפתחה מהר. ירידת המים החלה בדרך מההורים שלי להורים של בעלי בערב שבת בנר רביעי של חנוכה. צלחתי את הארוחה בקלות, חזרנו להוריי, עדכנתי את אמא שלי, השכבנו את הבנות, ואפילו בעלי פרש לנוח, ורק כשהתרשמתי שהצירים מתחזקים – יצאנו לבית החולים. כשנבדקתי לראשונה נמצאה פתיחה של 4, ותוך שלושת רבעי שעה מהבדיקה החזקתי תינוק בידיי.
לידה כזאת איחלתי לעצמי גם הפעם. מה זה "איחלתי"? היה לי ברור שתהיה. לא? לא.

---

יום חמישי/ 15.7.2010/ ד' אב ה', תש"ע/ שבוע 37

טרום בית החולים
ירידת המים מתחילה לקראת שמונה בבוקר. צירים ליוו אותי כבר זמן-מה פה ושם, ואני לא מרגישה שינוי מיוחד בתכיפותם או בעצמתם. בדיוק התארגנּו כדי לקחת את הגדולה לקייטנה (היום טיול!) ועם שלושת הקטנים עמדתי להגיע לגן השפתי של אחת התאומות, שאמנם היה פעיל לאורך כל יולי, אך אנו ביקרנו בו עד היום בסך הכול פעם אחת במהלך החופש, נאמנים ל"קייטנת הבית". היום מתוכנן בגן ביקור של תרפיסטית באמצעות בע"ח, שתביא אִתה אי אילו חיות. על רקע ניסיונות העבר אני מחליטה במהירות להניח תחבושת בתחתונים, למלא בתיקי אספקה מוגברת של חיתולים לבּן הצעיר ולצאת לדרך כמתוכנן. מה בוער?
אחרי שנפרדים מהגדולה, מגיעים לגן. מספיקים לשחק קצת, להתפלל. התרפיסטית מגיעה אחרינו, ואנו נהנים לשמוע הסברים על האיגואנה ועל האוגר וללטף אותם. לקינוח מקבלים דפי צביעה. אני כבר די ספוגת מים (למה הסתפקתי בתחבושת ולא לקחתי מיד חיתול?), ולכן מודיעה לילדודס, שאני מרגישה שכדאי לבדוק אם התינוק כבר מוכן לצאת, ולכן בינתיים אקח אותם לשירה, שהייתה המטפלת של בני לאורך השנה. אני מפקידה בידי שירה הנרגשת את הילדים, את אספקת החיתולים ואת דפי הצביעה, וגם מסכמת שבִּתהּ תלווה את בכורתי אליהם, לאחר שתשוב מטיול הקייטנים. יוצאת משם ושלל ברכות מלוות אותי.
אני חוזרת הביתה. הצירים ממשיכים להיות מרוחקים ולא סדירים. אני מנסה לבדוק פתיחה ולא מצליחה להרגיש כלום. אני מחליפה לתחתונים יבשים והפעם מצטיידת בחיתול לשיפור הספיגה.
אני לא שוכחת להתקשר לברוך מכפר סבא, כדי להודיע, שלא אבוא היום לקחת את השולחן שפירסם באתר "יד 2". "משהו צץ". הוא נשמע מופתע שטרחתי להודיעו על הביטול.
אני מתקשרת לאב לעתיד ומבקשת שיגיע כשיוכל, אך מבהירה כי אין סיבה למהר. אני אפילו חושבת שעדיף להישאר בבית כמה שאפשר. בשביל מה לי לבוא לביה"ח? כדי לחטוף איזה זיהום חלילה?
הוא מצִדו מבקש מראש הצוות שלו שיסיע אותו (האוטו אצלי), ומגיע תוך חצי שעה חדור מוטיבציה: "נו, מתי נוסעים לבית החולים?" אני מתחילה לשאול את עצמי, אם לא היה עדיף להודיע לו רק עוד כמה שעות. בשביל מה הוא צריך את הלחץ הזה? הרי הוא לא מרגיש מה אני מרגישה. ובשביל מה אני צריכה את הלחץ הזה?
בינתיים אני מארגנת תיקים: תיק לחדר הלידה ותיק למחלקה. כבר הכנתי מבעוד יום רשימה מפורטת, וכל שנותר הוא לעקוב אחר הכתוב. אני כבר נרגשת ומתחילה לחוש לחוצה, אולי גם טיפונת עליית חום של התרגשות כנהוג אצלי.
מתיישבים לאכול. הריח של השניצל הצמחי (תשעת הימים) שבעלי חימם לו די מגעיל אותי, אבל תבשיל הירקות הביתי שאני מוציאה מהמקרר משתלב נפלא עם הפירֶה. אני משתדלת לא לאכול הרבה, כדי שלא יכביד עלי.
בעלי מתקשר לאמא שלו לברר איפה נוח לה שאלד: "אצלי או אצלך?". בכל זאת הוא צפוי להישאר שבת עם ארבעה ילדים... מוחלט ללדת קל"ב. ההורים שלו יגיעו לשבת.
אני מציעה שנלך לנוח. הוא נרדם מצוין. אני קצת פחות. בכל זאת, גם שמנה וגם לחוצה.
קמים בצהריים. אני בעד למשוך עוד קצת; לו כבר בוער לצאת לדרך. נדמה לי שהתפללתי "מנחה". עוד קצת התארגנויות, לעדכן את הרשימה שאני משאירה מאחוריי (עוף שהוצאתי מהפריזר מופשר במקרר, חוג שחייה לגדולה מחר בבוקר, לא לשכוח את ההפתעות שקניתי לחבורה הנותרת מאחור וכו') עיפרון לעיניים כדי להתחגג קצת לקראת התינוק הצפוי ו... יוצאים.

כמעט בבית החולים
עוצרים בקניון בכניסה ל"אסף הרופא". כבר קניתי בגדים חדשים מראש – גם לילד חמישי מגיע, לא? – אבל לא שמתי לב, שהחליפה התכולה היפה, שקניתי על סמך התבוננות בחולצה מבעד לאריזה, כוללת גם מכנסיים מנוקדים בוורוד, בכתום וכו', ואינני רוצה לפגוע בגיבוש הזהות הגברית של הרך הנולד מיד עם צאתו מבית החולים. התור ארוך, הבעל נטול סבלנות, אך לבסוף אני יוצאת ותאוותי בידי – בגדים תואמי מִגדר למהדרין. ואז מוחלט לגשת אל דוכן מיצי הפֵרות הטבעיים. בעלי בוחר לו איזה שייק מגוון. אני רוצה משהו שלא יעורר פעילות מעיים מוגברת, שלא יהיו פדיחות בלידה, אך מיץ רימונים אין. גם לימונענע אי אפשר היה לקבל. מה, אי אפשר קצת להתחשב פה ביולדות??? נו, אני מוותרת על משקה משלי, ומתכבדת מדי פעם מהמשקה של בעלי.
מוציאים מהאוטו את התיקים וניגשים אל הבניין הרלוונטי, שכבר הכרתי מהסיור שהשתתפתי בו לפני כשלושה שבועות. היה לי חשוב לבקר בחדרי הלידה קודם הלידה, כי כל לידותיי הקודמות היו בבית חולים אחר, "מאיר", והרגשתי צורך להכיר את המקום, את המראות ואת הגישה (לפחות המוצהרת) טרם הלידה. זה נסך בי רוגע (שהתברר אחר כך כשגייה באשליות...).

קבלה 15:00
האחות מרים מקבלת אותנו בנועם. אני מונחית לתת שתן לכוסית, אבל בדיוק עשיתי פיפי לפני שנכנסנו. היא מוותרת ללא טענות. חום: 37.2. ככה זה כשאני מתרגשת. ירידת המים התמתנה בינתיים. אני מחוברת למוניטור (לקח לנו אולי חצי שעה לגלות שהוא לא רשם כלום, ואז לנסות להתגבר על פלאי הטכנולוגיה כדי שכן ירשום משהו); נבדקת פתיחה: בקושי 1. האחות המשועשעת-משהו מבהירה, שלא היה לי סיכוי לבדוק לעצמי פתיחה. אויש, איזו אכזבה. קיוויתי כל-כך שהלידה תהיה דומה לזאת של הבן הקודם, מהירה וטובה. אני מתחילה להבין, שאולי לא אלד היום. ברית ביום שישי? דווקא סבבה.
בין לבין שיחת טלפון לסבתא שלי לבטל את הביקור שתואם לאחה"צ.
האחות לא מתפעלת מהצירים, וגם לא משוכנעת שמדובר בירידת מים. אני מסבירה, שכבר החלפתי את החיתול הספוג, ושזאת פעם רביעית שיש לי ירידת מים, ואני כבר מזהה את התופעה. גם לאחר שהפד האינדיקטיבי שהיא נתנה לי נצבע בכחול, היא מצליחה להפיק את המשפט המופלא: "קרוב לוודאי שכנראה שזאת ירידת מים", ושולחת אותי לבדיקה פנימית שנייה, הפעם אצל הרופא.
ממתינים. אני עומדת, כי כבר נפרדתי מאמצעי הספיגה, ולא מתאים לי להתיישב ולהרטיב את החצאית.
סוף סוף נכנסנו לרופא. הוא אדיב. כמה שאלות ואני מוזמנת אל כיסא הכבוד. חוששת מאיזה סטריפינג ללא רשותי, אבל לא פוצה פה מחשש להיתפס כפרנואידית או לעורר אנטגוניזם. הרופא בודק אותי באיזה מכשיר מתכתי, שמפעיל לי לחץ לא נחמד על הרקטום. מים זולגים. הרופא מאמין לי. יש! אני מתקבלת ללידה. בפתיחה לעומת זאת לא חלה התקדמות.
אה, ושום סטריפינג. בטח קראתי יותר מדי "פורום לידה" ו"באופן".
שוב מחכים. לא ממש ברור לְמה. כנראה שיתפנה חדר לידה. עמוס. בינתיים האחות מציינת בטפסים, שנרצה להיות נוכחים בזמן רחצת התינוק וחיסונו, וכי אני מעוניינת בביות. חה...

חדר לידה – פרק א – 18:00
מיילדת צעירה וחביבה מקבלת את פניי: "תרצי לעשות חוקן?" אני מעדיפה לדחות את ההחלטה ומבקשת להתקלח. רוצה לנצל את המקלחת גם לעיסוי פטמות, כפי שתכננתי לעשות (לעסות) במקרה של לידה שמתפתחת לי שוב ל-א-ט.
האחות מבקשת שאמתין לרופא ואשמע ממנו מה מקובל. בתיאום עם הרופא היא תאשר כל דבר.
אני נכנסת לשירותים. דם מהלידה הקודמת עוד נותר שם, וצריך פטיש 5 קילו כדי להוריד את המים.
ד"ר בן-עמי מגיע מצויד בשפע ביטחון עצמי: "אני רוצה לבדוק אותך".
???????!!!!!!!
אני: "אבל יש לי ירידת מים, וזו תהיה בדיקה פנימית שלישית בשלוש השעות האחרונות. לא תוכל להסתמך על הבדיקות של העמיתים שלך? אני חוששת מזיהום."
אבל לרופא יש פתרון. זיהום לא יהיה פה, כי הוא מתכנן לפצוח בזירוז. רק אם תוך 18 שעות מתחילת ירידת המים אין לידה, הם מתחילים לערות אנטיביוטיקה. את זה כבר שמעתי בקבלה. לפני שנתחיל הוא רק רוצה לבדוק, כדי שיחליט באיזה זירוז לבחור. ממש הצעה שאי אפשר לסרב לה. אוי, אולי טוב שקראתי קצת "פורום לידה" ו"באופן".
אני מבקשת פסק-זמן. מתקשרת לחברתי הטובה אילנה בעלת התואר השני במיילדוּת. היא ממתינה לטקס הענקת כומתה, אבל מוצאת זמן ופינה שקטה (יחסית) כדי לשוחח אתי ולעודד אותי.
אני מסרבת לבדיקה השלישית. וגם לזירוז.
בפרוטוקול נכתב, שהיולדת התעקשה על קבלת טיפול שמרני, ואני נשלחת למחלקה להריון בסיכון, שם יוחל במתן אנטיביוטיקה דרך הפה מחשש לזיהום...

המחלקה להריון בסיכון 19:00
מאשרים לנו לחפש שאריות מארוחת הערב. דווקא מצאנו. אני אוכלת משהו בחוסר תאבון, כדי שיהיה לי כוח.
ו... מהר-מהר אנטיביוטיקה דרך הפה. הצוות הרגיש הרבה יותר טוב אחר-כך. אחות ידידותית קלטה אותי למחלקה, קיבלתי חדר, ועד מהרה נשלחה אליי סטודנטית לסיעוד לחברני למוניטור וגם למלא שאלון: במה אני עוסקת? האם אני נוטלת סמים? וכאלה. בעלי יצא בינתיים. נדמה לי שהלך להתפלל. המתלמדת גם מדה את חומי (37.3) ואת לחץ הדם שלי.
הערכים במוניטור דינמיים. לפעמים דופק של 140 ולפעמים מחצית מזה. אני שואלת את הנערה, כשהיא מגיעה שוב. היא סבורה, שמדי פעם המכשיר רושם את הדופק שלי, ומנסה למקם את האלקטרודות טוב יותר.
נו, שוחררתי מהעונג. אולי סוף סוף אפשר יהיה להתקלח, לעסות פטמות, להתקדם קצת. כשהתקבלתי למחלקה אמרו שאוכל. פתאום לחוצים שוב. נרשמו שלוש האטות בדופק של העובר. "אבל הסטודנטית אמרה..." לא מעניין אף אחד.
אני בשירותים, ובעלי מלחיץ אותי מעבר לדלת, שחייבים להזדרז. מחזירים אותנו לחדר לידה. האחות ברקע. אני מנסה להתפנות ולא ממש הולך לי עם כל ההלחצות האלה.
כשאני יוצאת מחייבים אותי להתיישב בכיסא גלגלים, ואני מוחזרת אחר כבוד לחדר הלידה.

חדר לידה – פרק ב – 20:00
ד"ר בן-עמי נלהב לראות אותי: "נו, התחלנו להעלות חום?"
אני מסבירה, שזאת תופעה מוכרת אצלי במצבי לחץ.
"אה, ואת גם מורידה את הדופק של העובר, כשאת לחוצה?"
אני מובסת וללא מענה נותנת להם לעשות כרצונם. בַּתכנון החדרת בלון מכני. גם עירוי מתקבל. הם רוצים מוניטור פנימי כדי לקבל מידע מדויק יותר על עצמת הצירים.
ואני? אני ממשיכה לייחל למקלחת מרעננת ולהזדמנות לעיסוי פטמות.
שוכבת על המיטה די חסרת אונים. הרופא מסביר לי את המתרחש, ואני איני מישירה אליו מבט, מקווה שיילך כבר, כדי שיתאפשר לי לעבד את כל הסטיות האלה מהתכנית המקורית.
הוא נוזף בי: "אני רגיל ליצור קשר-עין עם המטופלות שלי!"
אני מסבירה: "אני לא יכולה ליצור אתך קשר-עין עכשיו, כי אני צריכה לבכות".
ארגונים אחרונים לעת-עתה והצוות יוצא. אני מוודאת עם בעלי, שהוא יעמוד בבכי הזה, ומסבירה לו, שזה בכי שצריך לפרוק את כל האיכסה, וממש לא מתאים לי, שהוא ינסה לנחם אותי תוך כדי. זה רק יפריע. הוא בוחר להישאר.
אני נותנת לעצמי לשחרר. יפחות מטלטלות אותי, דמעות זולגות. תוך רגעים ספורים אני קולטת, שהתוצאות עלולות להיות הרות אסון! כמה תנודות של הבטן, מוניטור משובש, ועוד אמצא את עצמי בדרך לקיסרי חרום.
מיד יבש מעיין הדמעות. לא נורא, בימים שלאחר הלידה הצלחתי לפצות את עצמי על הבכי האבוד.
בעלי ואני מבלים פרק-זמן מסוים במעקב אחר רישומי המוניטור, משוחחים קצת. אני אוכלת בהיחבא. הצירים נסבלים למדי. כמה פרקי תהילים.

23:00 חילופי משמרות
דמויות חדשות נכנסות לסיפור: צופיה (?), מיילדת צעירה, שאני מרגישה רגש חיובי כלפיה בגלל המטפחת שלראשה ובגלל החיוך המשתתף והמעודד הנסוך על פניה, ואילן, בעל תואר שני במיילדות, שכנראה זוכה למעמד קרוב למעמד של רופא, אבל ברוך ה' היה ידידותי ומתחשב יותר מהרופא.
כשאילן שומע את הבקשה למקלחת, הוא מביע נכונות לאשר אותה.
יש איזו התעסקות בבלון המכני המקנן בין רגליי כבר זמן-מה. אילן טוען, שהוא אינו מנופח דיו או אינו מוחדר דיו. אני מתנהגת יפה בציפייה לפרס.
ואכן סוף-סוף ניגשת אל המקלחת המיוחלת ומשתדלת שלא לחפש כתמי דם, שהושארו על הרצפה למזכרת. מראש הצטיידתי בתיק כלי רחצה, ובו בקבוקוני סבון קטנים, שנותרו מאיזה נופש קיצי. אפילו פינצטה לסדר את הגבות הבאתי. בחיי!
לא כל-כך נוח להתפנות, כשמבין רגליי משתלשל צינור פלסטיק הדבוק לירכיי, אבל אני מצליחה במשימה, ופונה אל המקלחת. גם היא לא אידאלית. אין ראש מקלחת אלא רק שפופרת לאחיזה ביד, וקשה לכוון את טמפרטורת המים.
עד מהרה נשמעות קריאות מבחוץ.
מיילדת קולנית תמהה על היעלמות היולדת. היא זקוקה לי לשם... אני לא זוכרת כבר למה. אולי מוניטור.
אני מזדרזת, מתנגבת, מתלבשת ויוצאת. הייתי בפנים רק עשר דקות.
כשאני שוב בחדר הלידה, אין זכר לאחות הקולנית. אילן מאשר לי לחזור למקלחת.
קצת מבאס להתפשט שוב, אך לא חולפים רגעים רבים, ואני מוצאת את עצמי מתמסרת לזרם המים החמים ובמקביל מתרכזת בעיסוי פטמות. הפעם אני שוהה בפנים זמן ארוך יותר.
ושוב צעקות מבחוץ: "מה זה? היא משחקת אִתי חתול ועכבר?"
אני יוצאת. לא זוכרת כבר מה היה הקטע של הצעקנית.
הגיע תור הפיטוצין. הבלון המכני לא הגשים את התקוות שנתלו בו. אני מוותרת על התענוג המפוקפק שבאלחוש אפידורלי (לאחר התנסות אחת מוצלחת ועוד אחת כושלת בעברי), ומקבלת מאילן הבטחה, כי בזכות הוויתור הזה אוכל להתנועע, גם לאחר שיחל הטפטוף אל הווריד שלי.
הצירים נעשים תכופים יותר וחזקים יותר.
אבל המוניטור מתריע: שוב יש האטות דופק. מחליטים להפסיק את הפיטוצין.
ברוך ה' הצירים נמשכים. אולי עיסוי הפטמות עבד?
אני מבקשת לקום מהמיטה. לא!
"אבל אמרת שאוכל להתנועע?", אני מזכירה בתחינה. תכננתי להיות בתנועה כדי להתמודד עם הכאבים וגם כדי לקדם את הלידה.
"להתנועע על המיטה", פוסק אילן.
ובפועל אפילו זה בקושי מתאפשר לי, כי תנוחות מסוימות אינן מוצאות חן בעיני המוניטור.
"ורק לשירותים אפשר לקום?"
אי אפשר.
אבל אילן באמת נחמד ומשתדל. הוא עוזר לי לכוונן את המיטה, להיטיב את הכרית, וגם דואג לי לסיר לילה, אלא שכמו בהתנסויות בלידות קודמות אינני מצליחה להשתמש בו.
אני שוכבת על המיטה. מרגישה חסרת אונים כמו חיפושית הפוכה. זזה כמה מילימטרים ימינה או שמאלה, מטה את המיטה לשכיבה או מרימה קצת לישיבה, נושפת בצירים, מנסה לנמנם במין חוסר הכרה. בעלי נרדם על הכורסה לידי.
הזמן עובר. שלפוחית השתן שלי מחשבת להתפוצץ, אך אין מניחים לי לקום ולרוקן אותה.
הצירים חזקים, והפתק שהכנתי לי מראש בבית, ובו מבחר שיטות שליקטתי להקלת כאבי הצירים, כבר לא ממש רלוונטי. לא תכננתי להיות עקודה ככה! אני בעיקר נושפת, מנסה להרפות את הגוף ולזכור שלכל ציר יש משך מוגבל, שאחריו הוא מסתיים. עד הציר הבא.

יום שישי/ 16.7.2010/ ה' אב ה', תש"ע 7:00 חילופי משמרות
מיילדת רעננה מגיעה. נטלה (?) שמהּ. היא מלווה במתלמדת. אני מחייכת בנימוס, עייפה ומבואסת, ולא יודעת עדיין עד כמה היא תבוא לקראתי, ועד כמה קרב סופה הטוב של הלידה הזאת.
המיילדת בודקת פתיחה:" 5, אולי 6 אם אני מרחיבה." לא רע. משהו זז. אבל מתי זה ייגמר?
היא מבקשת את שיתוף הפעולה שלי כדי להוריד את ראש התינוק, שלדבריה ממוקם גבוה. הפרס המובטח הפעם: אורשה לקום מהמיטה ולקבל סיר על כיסא!
אני משתפת פעולה, לוחצת בזמן שהיא מרחיבה את הפתיחה. כנראה שיש התקדמות, כי אני זוכה באישור הנכסף, וכולם עוזבים את החדר.
סוף-סוף אני מתרוקנת בהדרגה מכמויות אדירות של נוזלים. בין לבין יש לי צירים חזקים ביותר, ואני מנצלת את התנוחה החדשה – מעין כריעה – לעבור אותם בשלום. אני נושפת: "ששששש..."
לבסוף אני חוזרת למיטה, ומהר מאוד פונה אל המתלמדת, שנכנסה לחדר לתומהּ: "אני מרגישה שהגיע הזמן ללחוץ". המתלמדת מצִדהּ נכנסת ללחץ, נושמת עמוק ומתחילה לדבר אליי בקול שקט ושלֵו, שרק מעצבן אותי: "אוקיי, תנשמי, תירגעי. תני לי לסדר לך את המיטה." היא מבקשת ממני למקם את הרגליים ואת הטוסיק במקומות המיועדים, ולי אין מספיק אוויר מרוב כאבים ומרוב דחיפוּת ללחוץ, כך שאינני יכולה לצעוק ולהסביר לה, שזה ממש לא הזמן לדרוש ממני דברים כאלה.
איכשהו אני מאורגנת על המיטה כראוי, וגם המיילדת מפציעה.
אני מתחילה ללחוץ. הן מרוצות – אני יודעת את העבודה. (טוב, יש לי קצת ניסיון...)
עוברות כמה דקות, וזה כואב לגמרי, אבל בלִבִּי שמחה, כי אני יודעת, שעכשיו יש לי מה לעשות, ואני יודעת בדיוק מה ואיך.
והנה הוא מגיע – התינוק המג'ופג'ף שלי!!! השעה 7:55! פחות משעה מתחילת המשמרת. אני אסירת תודה על העזרה בקידום הלידה התקועה הזאת!
טוב להודות לה'!
ועל אף שהמיילדת מבחינה, כי הוא נושם מהר מדי, ואחרי שהות קצרה במחלקת יילודים, יועבר התינוק החמוד למשטר הנוקשה של הפגייה (זה סיפור בפני עצמו, וב"ה תוך ימים ספורים שוחררנו משם הביתה), בכל זאת אני זוכה להיניק את גוש הוורניקס הקטן בחדר הלידה ולאמץ אותו אל לבי.
גם השליה יוצאת ללא כל בעיה.
מזל טוב!
אפילו הרופא מגיע לברך אותי. נו, תודה, באמת!
ובדרך אל מחלקת היולדות מחמיאות לי המיילדות שלי על הלידה הטבעית. ברררר...

[קוראת*]

כל הכבוד! מדהים....
ועוד היית צריכה לבזבז אנרגיות מיותרות על מלחמה מול המערכת.....

[אין_ייאוש*]

תודה על התגובה!
בזבוז האנרגיות הזה אכן היה מתסכל יותר מהשינוי מהמהלך שקיוויתי לו.

[רסיסים_של_אור*]

אוף, תחושת החיפושית העקודה זכורה לי היטב... תודה לאל שבהמשך התקדם יותר טוב !! והעיקר, שהתינוק חי בריא ושלם וגם את

[שמחת_ציון*]

כל כך הרבה אמונה בשביל להגיע לסוף הטוב.

והעיקר, שהתינוק חי בריא ושלם וגם את

[אין_ייאוש*]

תודה, חברות!

[אין_ייאוש*]

תודה, רק תיקון קטן... חמישה ילדים. הלידה השנייה שלי הייתה לידת תאומות.
שבוע טוב!

[טליה_אלמתן*]

מזל טוב
אני בוגרת של שלוש לידות ירידת מים בלי צירים. זה מעצבןןןן.... ומתסכל.....
(אחת מהן בבית - וזה לא הפך לקלה יותר את ההתמודדות עם אי הוודאות והתסכול של אי התפתחות הלידה כמתוכנן, אם זה מעודד אותך!)
ב"ה הצלחת לא להישאב למערבולת התערבויות, חלילה! זה ניצחון שלך! תשמחי בו!

[מנטרה*]

מזל טוב, והמון אושר.
סיפור חזק. מעניין שהלידה הרביעית הייתה קשה מהשלישית... הלכה הסטטיסטיקה שאומרת שהלידות הופעות קלות יותר מפעם לפעם.
כל הכבוד לך על כך שגם כשהיה קשה הקשבת לעצמך, וידעת מה לעשות...
המון אושר ובריאות ל"גוש הוורניקס הקטן".

[אין_ייאוש*]

טליה, חוששתני שנשאבתי למערבולת התערבויות, אבל באמת פחות ממה שהיה עלול להיות, ואני אכן גאה ושמחה על כך.
יש לי איזו פנטזיה על לידת בית, אבל לא נראה לי שאממש אותה בגלגול הזה. כן ניסיתי להישאר בבית כמה שיותר, ובאמת היה קשה להתמודד עם אי-הוודאות. אולי הייתי צריכה לעסות פטמות בבית. מה עשית את?

מנטרה, בדיוק על הסטטיסטיקה הזאת בניתי. לשווא. אולי בפעם הבאה...
גוש הוורניקס כבר התרחץ מאז כמובן, וכעת הוא נקי, רך, חלק, חמים וריחני. לזלול אותו!!!

תודה על הברכות!

[א_ל_א_ן*]

איזה כיף חמישה ילדים!!!!!
מזל טוב

[טליה_אלמתן*]

מה עשית את?
תלשתי שערות
בירידת המים הראשונה קיבלתי פיטוצין על ההתחלה. בלידה השניה התעקשתי וחיכיתי בבית היולדות כמעט יומיים, ובירידת המים השלישית (לידה חמישית) זה לקח יותר מיומיים! מה שמעניין, הוא בלידה הרביעית שלי, התינוקת יצאה כששק מי השפיר שלם סביב ראשה יש תקווה!

[אין_ייאוש*]

אז היית בבית יותר מיומיים מחכה ללידה?
אוי! באמת מזמין תלישת שערות!
כל הכבוד לך!
וניסית זירוזים טבעיים כלשהם?

[תפילה_לאם]

חזרתי לקרוא כאן.
מחזק מאוד את הרצון שלא ללדת בבית חולים הפעם.