סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

הכי מטורף, שבאמצע שהייתי לכתוב את הפסקה הקודמת
אמא שלי באה לסגור את החלונות שפתחתי תוך סינון 'תגידי לי, את משוגעת?'

כבר נמאס לי לשמוע אמירות כאלה ממנה (משוגעת, חולת רוח וכיוצא באלו מטעמים)
ועניתי לה 'א-ת משוגעת !'

מיד היא דרשה שאתנצל
אמרתי בסדר, אבל גם את קראת לי משוגעת
היא: אני אמא שלך, לי מותר. א-ת לא תדברי אליי ככה
אני: אם את רוצה שאתנצל - תתנצלי גם את
היא: אם את לא מתנצלת, אז תלכי מפה. לא לא מהחדר. תלכי מהבית

בקיצור, היא רוצה שאני אארוז ואלך.

בניגוד לטבע שלי תמיד להוריד פרופיל, אני לא מתכוונת להתנצל
כי אני חושבת שהיא פוגעת בי שוב ושוב ולא מתנצלת, והיא חושבת שבתוקף היותה אמא שלי - לה מותר לדבר אליי לא יפה ולי אסור
וכי היא מנצלת את הכוח שלה עליי להחזיק אותי קצר וקטן
וכי איומים ומניפולציות תמיד היו כלים בידיה
ונמאס לי להסכים לזה

בדיוק הייתי באמצע לכתוב על הפחד שיש לי מהחיים
מלצאת החוצה
רציתי לספר על תחושה תמידית של 'חוסר בכישורי חיים'
ואי הידיעה איך להתמודד עם החיים האלה
והפחד -----------------

והנה, אני עכשיו צריכה ללכת !

אין לי מושג לאן ללכת

אני חושבת על הבית הנטוש שגיליתי לפני כמה ימים, אבל הוא פרוץ, וזה קור אימים בלילה
עם כל הפנטזיות, אני לא חושבת שאני בנויה לדברים מהסוג הזה

אין לי מושג לאן ללכת
אני לא יודעת לאן הולכים בחיים האלה

היא הלכה וחוזרת עוד שעתיים.
היא אמרה שעד אז היא רוצה שאלך.

אני צריכה לארוז.
אין לי מושג מה לארוז.
אני לא יודעת לאן לארוז.
יש לי דלקת ברגל ששברתי, כך שלא אוכל לסחוב הרבה.

אני מרגישה כל-כך קטנה מול החיים האלה.

אני מפנטזת על לנסוע להודו ולא לחזור.
יש לי כסף רק לכרטיס טיסה אולי, אבל לא בשביל לחיות שם.
אלא אם כן אחיה שם ברחוב.

אני צריכה לארוז.
ואני מרגישה משותקת.

הם כל-כך פגעו בי בלי סוף, ואני שתקתי כל הזמן כי הייתי 'צריכה' אותם.
בא לי ללכת ולא לדבר איתם יותר לעולם.

אם רק הייתי יודעת לאן ללכת.

סוסה יקרה, עצוב לי מאד מה שקורה שם. אני לא יודע מה עובר להוריך בראש, מן הסתם הם חושבים שהם עושים לך טוב, אבל עדין, על פניו זה נשמע לא הוגן. אולי הם סתם בוחנים אותך. את מוזמנת לנחות בביתי מתי שבא לך אם כי אני גר ליד חיפה ולא בטוח שזה יסתדר לך או שיש לך מקומות יותר מתאימים. ביתי צנוע -יש לך פה חדר משלך עם אינטרנט והמון מרחב וכבוד ממני.

אויששש. מה את מתכוונת לעשות?
אני מבינה את הרצון שלך, לעמוד על שלך והיות נאמנה לליבך אבל אני תוהה אם לא כדאי במצב הזה ליצור הידברות. לאוו דווקא התנצלות או חנופה (זו תחושה איומה שאתה מרכין את ראשך רק כי אתה צריך משהו...), פשוט הידברות, לבקש הבנה ולנסות גם לתת אותה בחזרה. אפשר להבין אחרים ועדיין להיות נאמנה לליבך.

סוסת פרא יקרה.
האומץ שלך לשתף ולפנטז נותן לי השראה.
רציתי לומר שגם אני לא מתחבר לדפוס הכולל בתוכו את הקונצפט של "התנצלות".
אבל לפעמים אם מישהו מרגיש פגוע לאחר שעשיתי או אמרתי משהו (וזה לעולם לא הכוונה) - אני מרגיש צורך לבטא משהו.. התרבות אומרת "להתנצל".. אבל זה לא מספיק מדויק בשבילי.. אבל אז חידדתי את זה ל"לבקש סליחה" - או יותר נכון - לבקש שתסלחי לי.
ככה אני עדיין אחראי למעשיי - ואני נותן לה את הכוח לסלוח... אם היא רוצה. ואם זה בא ממקום טהור אצלי (כלומר אם אני מעוניין בסליחה באמת ולא במשהו אחר) - זה עובד יופי.
כל טוב.

אוי. האם את גרה אצל הורייך? כמה זמן? האם אין לך כל אפשרות לשכור משהו קטנטן במקום לא יקר כדי להיות בלתי תלויה בהם?
זה נראה לי שווה בכל מקרה.
חזקי ואמצי. יש לך כוחות

סוסת פרא יקרה

עצוב לשמוע, אבל האמת שמזמן תהיתי למה את גרה איתם? (כמובן שאת לא חייבת לענות ואולי יש תשובה הגיונית)
לי אישית נראה שהייתי עושה הכל בשביל לצאת מהבית שלהם.
זה ישפר את היחס שלהם אלייך, וגם את ההרגשה שלך מולם.
אולי פשוט תנסי משהו זמני שבעזרת ה' יהפוך לקבוע?

בהצלחה! @}

אני הייתי קופצת בשתי ידיים על ההצעה שקיבלת פה.
עוד הרפתקאה..
שווה ביותר!

נשימה עמוקה, חיבוק גדול ו....צאי לדרכך!
כחותיך והיקום בעדך!
אם בא לך על אי בצפון, יש פה.

אחותי, זאת ההזדמנות שלך, אם בא לך לחיות בטבע, עם עוד אנשים מקסימים, במקום לא קר, יש אחלה זולות במצוקי דרגות, יש מעיין להתקלח ואת הים המדהים הזה, יש עצים לחיות תחתיהם, יש את שלום נווד וותיק בן בערך 56, צייר, מוזיקאי, יש תמיד אוכל חם מהמדורה, כל היום שמש, בערב קריר ומתחממים ליד האש, אם את רוצה אני מוכנה לעזור לך באיפה ואיך ומה צריך, חייתי ככה שלוש שנים, אני מכירה את כל הנוודים הוותיקים.

אוי, תודה כולם.

אני עכשיו אצל אחותי, ואח"כ אצל חברה, ואח"כ אצטרך לחשוב. אבל לחשוב ממש ממש טוב.

ההתלבטות הגדולה שלי:
אם לכוון עצמי עכשיו להשתקע - עבודה מלאה, כסף, שכר דירה, חשבונות וכו' וכו'.
או להגשים את חלומות הנדודים שלי, שאולי מאוחר יותר לא יהיה לי זמן להגשים.

יש קול שאומר שצריך להשתקע, וסה"כ אין לי שום חסכונות ומה יהיה אח"כ.
אבל אני לא מפסיקה לחלום על זה - גם בפנטזיות וגם ממש בחלומות בלילה - שאני יוצאת לנדודים.
אמנם בחלומות בלילה זה נורא מפחיד, אבל אולי זה בגלל שעדיין לא העזתי.

האמת, שני הכיוונים מפחידים אותי נורא.

אני בכלל, כפי שניסיתי אתמול להתחיל לכתוב, די מבועתת מהעולם.
אני חשה את העולם כמקום עויין, כמעט על כל האספקטים שלו, וכמעט כל התנהלות בתוכו מפחידה אותי.
(סליחה שאני לא מצדיקה את הדימוי של סוסת הפרא

)

היציאה לנוודות מפחידה מהמון אספקטים.
הנה, רק אתמול בלילה באתי לישון אצל אחותי, וזה היה לי מספיק קשה.

נורא קשה לי לישון אצל אנשים אחרים.

קשה לי אם יש קצת רעש, ואם קצת קר, ועם המזרון לא נוח וכו'.
לא נרדמתי ממש עד הבוקר.

אז איך אצא לנוודות?

מצד שני - להתחיל עכשיו עם עבודה ודירה, נראה לי שזה ממש יחנוק אותי.
אני מרגישה שעבודה במשרה מלאה שצריך בה לכסות שכר דירה והכול - יגמור לי את החיים.

בכל זאת, כרגע זה דווקא הצד שמרגיש לי פחות מפחיד.
כבר יש בי נכונות למצוא עבודה במשרה מלאה, ולצאת מהבית.
רק לא לחזור לשם.

אבל דווקא בגלל שזה הפחות מפחיד, יש לי הרגשה שהנדודים זה מה שבאמת אני צריכה להגשים.
מה גם, שעל הנדודים אני חולמת, לא על השתקעות.

והאמת, כמעט אף פעם לא היו לי פנטזיות על בית.
הקשר שלי לבית מתבטא בעיקר בזה שאני זקוקה לו, תלויה בו, זקוקה לנוחות ולביטחון שלו.
אבל זה רק מצד הקליפה.
מצד המהות בית הוא לא מושא כמיהותיי.
הנדודים הם מושא כמיהותיי.

האמת, אני כן יצאתי פעם למסע רציני
נסעתי להודו לשנתיים.
טסתי לבד
ורוב הזמן הייתי שם לבד
נסעתי ברכבות לבד
עשיתי הכול לבד.

אבל מה, זה לא היה לי קל בכלל
לקח לי 5 שנים לאזור אומץ לנסוע
ובתוך הודו עצמה - היה לי מאוד מאוד קשה לעבור ממקום למקום
זה כל פעם היה פחד מחדש
וכל פעם שהייתי מגיעה למקום חדש הייתי בדיכאון ומסתגרת בחדר בימים הראשונים, מפחדת לצאת
רק לאט לאט הייתי נחשפת למקום, לומדת אותו, מתרגלת
ואז שוב היה לי קשה לעבור למקום חדש

כך שרוב הזמן בהודו הייתי רק במעט מקומות הרבה זמן בכל מקום
ולא כמו רוב הטיילים שעוברים מהר ממקום למקום

יש לזה אמנם ייתרון
הבעיה שזה נבע ממקום של פחד אצלי
קושי להתמודד

העולם מפחיד אותי
מקומות חדשים מפחידים אותי
מיטות לא מוכרות מפחידות אותי (במקרה, הטוב שיש מיטה, ואם אין אז בכלל...)

***************

מלבד זאת, שגם כשנסעתי להודו, בעצם החלום שלי היה לנדוד באמת
לא כמו תיירת מערבית שעוברת בין גסטהאוסים שונים
החלום שלי היה להסתובב עם תיק קטן, בלי כסף
לעבור ממקום למקום בכפרים לא מוכרים
להתגנב לרכבות
לישון בחוץ, ברחוב, ביער
אולי לקבץ נדבות
אולי לבקש לישון אצל אנשים

לחיות קצת כמו הסדהו-אים בהודו שאין להם בית

אבל אף פעם לא העזתי לממש את זה

על אף שהייתי גאה בעצמי שמימשתי את הטיול הזה, ועשיתי הכול לבד
וזה מדהים במיוחד בשביל אדם כמוני -

עדיין הרגשתי שזה לא מומש באמת
מעולם לא יצאתי לנדודים אמיתיים

אני כרגע שוב משתעשת במחשבה לטוס להודו, רק עם כסף לכרטיס טיסה, ולזרוק את עצמי שם
ומה שיבוא יבוא

(אבל מה אם אף אחד לא ירצה לארח אותי ואצטרך לישון ברחוב בקור?
ומה אם אחטוף מחלות?
ומה אם אחטוף דלקת בדרכי השתן, שכבר סיפרתי לעיל שזה מוכר אצלי?
מי יטפל בי? לאן אלך?)

*************

מצד שני, עברה לי מחשבה בראש לעשות משהו קצת דומה - אבל בארץ.
לנדוד בין מקומות כמו ש-אהבה טהורה תיארה
או אפילו בין אנשים ומשפחות - שאתארח אצלם כל פעם כמה ימים תמורת עזרה
וכך אנדוד ברחבי הארץ
(שגם זה חלום שלי)

*************

אני תוהה אם אני שוב עסוקה בפנטזיות, או שאלה דברים שאני אעז סוף סוף להגשים.

תבינו, שאם זה משהו שקשה לרוב האנשים - לאנשים כמוני עם 'חרדת חיים' עוד הרבה יותר

אז למה דווקא מישהי כמוני עם קושי עצום כזה מפנטזת על דברים כאלה?

ואולי דווקא בגלל זה....

*******************

אני לא רוצה לעורר ציפיות.
רוב הזמן בדברים האלה אני מרגישה ממש קטנה. כואבת. ולא מסוגלת.
אני כמו ילדה קטנה ומבוהלת שאיבדה את אמא שלה בשוק סואן
או שהלכה לאיבוד ביער גדול

העולם נראה לי עצום ואינסופי
איני יודעת במה להיאחז

אם בכל זאת לעזוב רגע את הפחדים ולדבר בפרקטיות
אז אני רואה כרגע 3 אפשרויות לנגד עיניי:

לצאת למסע בארץ - בין קהילות או בין משפחות
לצאת לטיול נוודות בהודו
עבודה ודירה ולהשתקע

יש לי רצון לממש את שלושתם לפי הסדר.

אני רואה שהמסע כבר התחיל!
כשאני קורא אותך אני נזכר באשה המופלאה peace pilgrim -
http://www.peacepilgrim.com/
היא נדדה במשך 28 שנה האחרונות של החיים שלה - התנתקה אבל למעשה התחברה לכולם ונתנה לי הרבה מאד השראה..

אני מפחדת שאני לא אעז ממש אף אחד מהם ואחזור איכשהו לבית של ההורים ושוב הכול יתנהל בעצלתיים בלי לדעת לאן דברים הולכים בעצם

אני רוצה קודם כל להגיד שזו לא אשמתי. מאוד קשה לי עם החיים.
אני רוצה שאנשים יבינו שמאוד קשה לי עם החיים ויפסיקו לשפוט אותי או לצפות ממני

זה לא שאני לא רוצה בעצמי לזוז - אני רוצה

אבל לפני זה אני רוצה אמפתיה לכך שהקושי והפחד הם ממש אימתניים

הייתי רוצה שיתנהגו איתי כמו בספר 'עקרון הרצף' ששם מתואר קרוב אחד של משפחת האינדיאניים שנחשף לעולם המערבי, ואז כשחזר לגור עם המשפחה האינדיאנית הוא רק גר אצלם ולא עשה כלום. והם לא אמרו לו כלום ולא דחקו בו. הם התפרנסו ונתנו לו משלהם.
עד שיום אחד, אחרי 3 שנים אני חושבת, פתאום התחשק לו גם לקום ולדוג דגים. ואח"כ התחשק לו גם להקים גינת ירק משלו, ולאט לאט חזר לחיים יצרניים כמו שלהם.

כי הם מאמינים בכך שכולנו במהות יצורים חברתיים ומועילים.
ובכך שעזבו אותו לנפשו וסמכו על התהליך - זה קרה.

הייתי רוצה שגם מישהו יאפשר לי את זה, ויניח לי לנפשי, בלי ללחוץ עלי 'נו, מתי? נו, מתי?' - עד שהמהות האמיתית שלי תתגלה מעצמה.
שאם היו מאמינים בי וסומכים על התהליך זה היה קורה.

אבל כרגע זה לא יכול לקרות ככה, כי אין אף אחד פה שיכול ליישם דרך חשיבה כזאת, ובטח לא ההורים שלי
שאף פעם לא ממש הייתה להם סבלנות
ועוד מזמן שהייתי ילדה הם כל הזמן היו מאיימים להעיף אותי מהבית

אני בטוחה שאם מישהו היה מתייחס אליי כפי שהאינדיאנים התייחסו לקרוב ה'מערבי' שלהם - אז זה היה קורה, ובגדול
אבל אין לי דרך להוכיח את זה, כי אף אחד פה הוא לא אינדיאני

אני רוצה שיאמינו לי שאני באמת רוצה לזוז, אבל קשה לי מאוד
ושיפסיקו להגיד לי 'למה את לא יכולה להיות כמו כולם?'

אולי יש לי נכות מסוימת?
יש לי נכות !
מה, אתם לא רואים?

ואם לא היו לי רגליים - כן הייתם מבינים?!

גם אם החיים 'מאלצים' אותי כרגע לזוז, וברור שאולי טמונה כאן אפשרות לצמיחה,
עדיין אני רוצה אמפתיה לכמה שזה קשה לי ולכמה שאני מבוהלת
ולא רק: 'אוי, איזו הזדמנות נפלאה לצמוח !'

זו לא חוכמה להגיד כשלא אתה נמצא בתוך הסיטואציה, או אם אתה לא מכיר פחדים כאלה ברמה של להוציא את האף מהבית

שולחת לך הרבה אמפתיה והרבה אומץ לצאת לדרך חדשה.
י

מה שכן, ביחס להורים שלי

זו כבר תקופה ארוכה שנהיה מתח גדול יותר מהרגיל
ועל כל דבר קטן שלא מצא חן בעיני אמא שלי - היה איום של העפה מהבית

וגם בלי קשר, הרגשתי שאני לא יכולה כבר לסבול את ההתנהלות הנוראית שלהם
התנהלות של צרחות, ואיומים, ומניפולציות ואלימות מילולית וביקורת וקטילות - בלי סוף. ממש, לאורך כל היום
(לא רק כלפיי. גם ביניהם וכלפי אחותי וכו'. זו ההתנהלות)

ברור שהם לא אשמים, הם לא מכירים התנהלות אחרת
אבל הרגשתי שזה נורא בשבילי
וככל שיותר הרגשתי את זה
הבנתי יותר כמה זה היה נורא לי בתור ילדה.

וזה אולי משהו שמקשה עליי לשחרר
המקום בתוכי שרוצה את התיקון, ומתעקש עליו, למרות שכנראה הוא לא יכול להגיע שם
שמתעקש לנעוץ רגליים דווקא במקום הזה - כדי לקבל תיקון
אבל אין

הרגשתי לפעמים שאני מסתכלת עליהם ולא זוכרת שהם ההורים שלי
סתם שני אנשים מסכנים שגידלו אותי, ומי הם בכלל
והאם אני אוהבת אותם בכלל
והאם הייתי רוצה להיות בקשר עם שני האנשים האלה לולא הייתי זקוקה להם?

התשובה שלי מאוד מביישת: נדמה לי שלא הייתי מוצאת בהם שום עניין אם לא הייתי זקוקה להם !

ואתמול כשהלכתי מהבית אמרתי לעצמי: הם לא ההורים שלי. הם כבר לא ההורים שלי.
יש איזו הקלה במשפט הזה.

זה לא מתוך כעס.
זה פשוט שאני לא רואה איך הם ההורים שלי.
מלבד זה שעליי להכיר להם תודה שגידלו אותי (בצורה המעוותת שהם ידעו, אבל גידלו אותי)

אני ממש לא מרגישה שהם ההורים שלי
ואני מרגישה שהם אף פעם לא היו הורים
ושאף פעם לא היו לי הורים

*****************

ניסיתי להסתכל בדמיוני על הבית שלהם וגם להזכיר לעצמי: 'זה לא הבית שלך. זה הבית שלהם. זה כבר לא הבית שלך ולא החדר שלך...'

אבל זה קצת יותר קשה לי.
אני צריכה להבין שהבית הזה הוא לא הבית שלי.

כרגע - אין לי שום בית

אולי אם לא אזדקק להם - אוכל לגלות שאני אוהבת אותם.

(אני לא יודעת מה אגלה על הקשר איתם כשכבר לא אזדקק להם. אני מקווה שאגלה משהו שהוא מעבר ל'הכרח' ו'קשר דם')

אולי זה נדמה שאני כרגע יושבת על האינטרנט וכותבת, אז בעצם הכול אצלי בסדר

אבל באמת - שום דבר לא בסדר

אני לא הצלחתי להירדם בלילה
ואין לי שום מושג מה לעשות

יחד עם הבקשה שלי להבעת הזדהות ואמפתיה לקושי -

ברמה הפרקטית
אשמח לעוד רעיונות כמו ש-אהבה טהורה כתבה לי. או רעיונות אחרים....

<המחכימון: 'שמיכת ההווה לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו'>
<בד"כ המחכימון הזה לא מזיז לי, אבל עכשיו קצת מנחם...>

בעצם, אני עוד לא יודעת אם אוכל ליישם את הרעיונות.
אם יש לכם רעיונות - אז בכל מקרה, בלי ציפיות....

<סוסת פרא רוצה לשמור לעצמה את האפשרות לעשות מה שביכולתה בכל רגע, גם אם זה אומר לחזור ולהתחפר בתוך השמיכות>

אולי אם לא אזדקק להם - אוכל לגלות שאני אוהבת אותם.

אמן.

כתבתי לך מייל.

אני לא חושבת שאת צריכה לזנק מיד אל כל מה שמפחיד אותך. זאת אומרת, בלי תמיכה מסוג כלכלי או חום. זה נשמע לי מפחיד מדי, ההימור הזה, שהוא כמעט להיות או לחדול. לפי דעתי, גם אם הולכים בצעדים קטנים ומדודים, ומרגישים בכל רגע שהכל במקום, מתקדמים. ואני מכירה את החירות והיכולת שבטיול, אבל אני לא יודעת אם זה פועל בכל תנאי. אולי אם תגורי ביחד עם שותפים, ולא תצטרכי משרה מלאה כדי לשלם שכ"ד, תוכלי לעשות גם דברים שגורמים לך להרגיש טוב. או שאולי תעברי לגור במקום אחר, זול יותר, שזה גם סוג של טיול וגם סוג של ביטחון.
בנתיים, שולחת לך מכאן חיבוק גדול והרבה כוח ואמונה בדרך של הדברים להסתדר.

אני מאוד מודה לכולכם על האמפתיה והחיזוקים והרעיונות.
באמת, לכולכם....

תודה גדולה !

הלוואי שיהיו לי דברים מופלאים לספר...

או אפילו בין אנשים ומשפחות - שאתארח אצלם כל פעם כמה ימים תמורת עזרה
אלינו את כבר מוזמנת.
כדי להוריד קצת מהפחד של החוף, אני אוסיף שהאנשים שם חיים עונה שלמה [כל החורף] ואז עוברים למקום יותר נעים בקיץ, חוץ מזה תמיד מגיע אוכל מבחוץ [אורחים] ואף פעם לא חסר אוכל וכשמתבשלת ארוחה על המדורה היא בשביל כולם,
כולם דואגים לאסוף עצים ומים ועם זאת לכל אחד יש זולה משלו ופרטיות, אם למשהו חסרה שמיכה או בגד או כילה אז יש מי שידאג לו, זה לא מקום מושלם אבל יש בו הרבה אהבה וקבלה והטבע מסביב מרגיע ופותח את הלב, הרבה אנשים שם הם ילדים בגוף של מבוגרים, אנשים שגדלו ללא הורים או אהבה ויוצרים סוג של משפחה, זה מקום שמהר מאוד מרגישים בו בבית, מקום עם הרבה פשטות ותמימות ואאוטסיידרים מרגישים בו במרכז (-:
אשמח לדבר בטלפון ולענות על כל שאלה, בלי לחץ, מבינה מאוד את הפחד שלך, רק שהבחוף הזה לא מרגישים לבד בעולם, ההיפך, זה שילוב של עצמאות, פרטיות עם הרבה תמיכה וביחד.

אני נזכר באשה המופלאה peace pilgrim
הי בעלי תמיד מספר לי על הספר הזה שנגע בעימקי נשמתו,
יש דרך להשיג אותו בארץ, זאת תהיה מתנה נפלאה בשבילו.

אוף סליחה, זה היה אמור להיות בדף של אופק,
מישהו יכול להעביר את זה לשם ולמחוק את ההודעה הזאת?

יקירתי האמיצה,
אני קוראת את מה שאת כותבת על המסע בהודו (למשל), וחושבת לעצמי כמה אומץ וכמה כוחות ונכונות להתמודד גייסת והפעלת בשביל המסע הזה. ולפחות בעיני, אלה נדודים לגמרי אמיתיים. אמיתיים כמו שהם יכולים להיות בשבילך , עם כל מה שזה אומר. עם כל ההתמודדויות שבדרך. ואם המעברים הם קשים ומאיימים, אז בוודאי שהדבר החכם והקשוב לעצמך הוא לעשות אותם לאט, בקצב שבו את מרגישה בטוחה ומסוגלת. כי אין פה מה להוכיח לאף אחד, אין דפוס אחד של נדודים שהוא ה"אמיתי" או האולטימיטיבי. יש אותך, את הצרכים שלך, החלומות שלך, הדברים שאת רוצה לממש ולעשות, והתכניות שלך אמורות לשרת אותך, לעשות לך טוב ונעים וחופשי ובטוח.....

הלוואי שיהיו לי דברים מופלאים לספר...

יש לך. את בעצמך מופלאה.

וזה מזכיר לי סוג של אנקדוטה - אחותי ובעלה נורא אוהבים לטייל בטבע, לישון בשטח, לעשות קמפינג וכאלה. ובגלל שהיא אחותי הגדולה, המון שנים הרגשתי שזה "ערך" אבסולוטי לאהוב את הדברים האלה, וכל הזמן הייתי בעמדת התנצלות על זה שזה לא מתאים לי. שאני לא מצליחה לישון טוב בתנאים כאלה, שאני נורא סובלת מהשמש, שכל העניין לרוב מייצר בשבילי הרבה יותר אי נוחות מאשר כל דבר אחר. וכל הזמן הרגשתי מולם שאני חלשה, או לא מסוגלת, או לא מתמודדת. ולקח לי הרבה זמן להבין, שאין כאן שום ערך. יש כאן אנשים שונים, ולכל אחד מתאימים דברים שונים. ואין שום הגיון בלעשות משהו שלא מתאים לי ולא נעים לי, רק כדי להוכיח להם או לעצמי שאני מסוגלת, או שגם אני אוהבת את זה.... ויש בזה משהו כל כך משחרר, בהבנה הזאת.
כן, אנחנו מתמודדות (ואת מתמודדת בצורה מדהימה בעיני) עם דברים כל הזמן, אבל יש לנו גם תפקיד (חשוב!) לשמור על עצמינו, להישאר קשובות לצרכים האמיתיים, ולא להתעלם מהתחושות שעולות.

שולחת לך המון חיזוקים וחיבוקים.

כן, אנחנו מתמודדות (ואת מתמודדת בצורה מדהימה בעיני) עם דברים כל הזמן, אבל יש לנו גם תפקיד (חשוב!) לשמור על עצמינו, להישאר קשובות לצרכים האמיתיים, ולא להתעלם מהתחושות שעולות.

שולחת לך המון חיזוקים וחיבוקים.
אמן@} @} @}

(())(())

תודה רבה על החיזוקים !

שלשום, כפי שכתבתי, ישנתי אצל אחותי.
אחותי אמנם אירחה אותי, אך לא ממש האירה פנים.
כשהגעתי נתנה לי מזרון, סדין, שמיכה, כרית ו-לילה טוב.
קצת התבאסתי.
היא אמרה שגם לה קשה עכשיו ואין לה כוח לשיחות נפש. טוב. קיבלתי. אני יודעת שהיא עוברת תקופה קשה.
אבל זה היה קצת מוזר שלא התייחסה בכלל למצב המשונה שנקלעתי אליו.
אח"כ השתדלה להיות קצת יותר נחמדה.
בכל אופן, הבנתי שלא יותר מדי נוח לה שאהיה אצלה, אז כדאי לי למצוא לאן ללכת.

לשמחתי, מישהי חמודה מהאתר הזמינה אותי אליה.
קבענו להיפגש בירושלים למחרת ולנסוע משם אליה.

בבוקר הייתי לבד אצל אחותי בבית. ולמזלי הצלחתי כך להשלים קצת שעות שינה (שהרי בלילה לא הצלחתי לישון).
ואח"כ גם ניקיתי לה קצת את המטבח שנראה כאילו לא נגעו בו כבר שנתיים, והרגשתי שזה נכון לעשות איזו מחווה תמורת האירוח.

יצא שאחותי בדיוק נסעה לירושלים אתמול אחה"צ ולקחה אותי כדי להיפגש עם החברה. איזה צירוף מקרים נפלא !

בירושלים כשחיכיתי לחברה, ישבתי מחוץ לתחנה המרכזית.

לא יכולתי כ"כ לשוטט מסביב, כי לצערי יצאתי מהבית עם תיק ע-נ-ק. (לא ידעתי לאן אלך, אז לקחתי גם שק שינה שמן ואוהל בתוך התרמיל).

בינתיים הסתכלתי על האנשים שעוברים, על הבתים האלה שמול התחנה עם התחושה המיוחדת שהם נותנים.
וזה היה נורא נעים.
הרגשתי שאם לא היו לי דאגות על 'מה יהיה אח"כ', 'לאן אני אלך', 'איפה אני אגור', 'מאיפה יהיה לי כסף' וכד' -
לולא הדאגות האלה, אז פשוט כ"כ נחמד סתם לשבת באמצע הרחוב ולבהות.
הייתי יכולה להעביר את כל החיים שלי בשיטוטים כאלה בין מקומות ואנשים.

שמתי לב, איך זה שלמרות שהרגע הנוכחי היה נהדר ולא היה חסר בו כלום, היה לי קשה רק ליהנות, בגלל חוסר הוודאות.

בכל זאת, היה לי יום נחמד אתמול.

החברה אספה אותי, וקצת הסתובבנו, הלכנו קצת לאמא שלה, ואח"כ נסענו לבית שלה.
הרגשתי נורא כיף.
הנסיעה הייתה ארוכה ובדרך דיברנו.

לפני כן הכרנו רק מהתכתבויות ומהטלפון. בעצם זו הייתה 'פגישה עיוורת'.

הרגשתי נעים להסתובב איתה, לפגוש את אמא שלה, לשמוע על החיים שלה.
אני אוהבת ככה להתערבב בחיים של אנשים.

ובעצם, זה מוזר, כי זה לא ממש משהו שאני עושה.
אני בד"כ מאוד לעצמי, ורוב 'הקשרים החברתיים שלי' מתנהלים דרך הטלפון. (או באינטרנט).
יש לי מעט מאוד חברויות ממשיות בחיים הלא וירטואליים.

אבל התחושה הזו שהרגשתי אתמול גרמה לי לחשוב יותר ברצינות על הטיול הזה בארץ בין אנשים ומשפחות.
נורא בא לי להכיר אנשים, להכיר סגנונות חיים, צורות חשיבה, סתם ככה - להיפגש בזה, לגעת בזה.

***********

בלילה הייתה לי מיגרנה. ושוב היה לי קשה להירדם. ושוב נרדמתי בערך רק בבוקר.
כשניסיתי להירדם היה לי קר מדי. אח"כ חם מדי. וכאב הראש לא נתן לי מנוחה.
ולמרות שקמתי באמצע הלילה לקחת כדור - המיגרנה נמשכה עד היום בצהריים.

זה הרבה פעמים קורה לי ממאמץ.
ונראה שלמרות שהיה אתמול נעים, הייתי במאמץ נפשי גדול מדי.

זה שוב עורר בי מחשבות:
איך את רוצה לנדוד ואת אפילו לא יכולה להירדם בתנאים סבירים?
וגם המיגרנות...
אני סובלת ממיגרנות בכל מיני מצבים לא שגרתיים וכד'.

הרגשתי שיש לי קצת כעס על עצמי שאני כזאת 'לא קלילה'.
ושקשה לי להתרגל לכל מיני תנאים שונים.
וכאילו 'מפונקת'.

זה לא נכון שאני מפונקת. באמת קשה לי. אבל זה מבאס אותי שזה ככה. וגם מרגישה הרבה פעמים צורך להתנצל על זה בפני אנשים.

למזלי, החבֵרה שאני מתארחת אצלה היא מאוד מכילה ופתוחה
ואני מרגישה נוח איתה להיות אפילו לא במיטבי
וזה דבר נורא נורא חשוב

איזה מזל !

טוב, זהו בינתיים, צריכים פה ת'מחשב, ולא בא לי שיזרקו אותי אחרי יום בגלל שאנ'לא נותנת להם ת'מחשב

דווקא ירושלים?
אולי תראי שם שלג P-:

הנה סוסת פרא באמת התחילה לשעוט עם הרוח

שתהיה לך רוח גבית

שליחה על ידי א* » 30 ינואר 2008, 00:44

"....יום אחד יבוא מי שחיכית לו, מי שאת רוצה יבוא,אל תלכי עם מי שלא, תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב..."
(גלי עטרי "רק מה שאת אוהבת")
קוראת אותך (כמעט) באדיקות.

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.

קוראת אותך (כמעט) באדיקות.
תודה א'.

שתהיה לך רוח גבית
הלוואי. תודה

************

אני עדיין אצל החברה. לשמחתי היא מאוד אוהבת שאני כאן, וזה מקל עליי להיות
יוצא לי להיות עם הילדים שלה. זה נורא כיף לי. אני בכלל אוהבת להיות עם ילדים. ויש לה ילדים מקסימים
אם אני יכולה להיות לעזר, אז גם אני מרגישה טוב

סוסת פרא, יצא לי לשוטט היום הרבה באתר ובכל פעם שריפרשתי את "מה חדש" קיוויתי לראות את השם שלך ולשמוע שהכל בסדר. תדעי, שאנשים בכל הארץ הזו (לפחות, לדעתי גם בכל העולם

) מחזיקים לך אצבעות ומחכים לשמוע דברים טובים. את לא לבד.

היום אחד הילדים שאל אותי: 'איפה הבית שלך'
אוטומטית רציתי לומר את שם העיר שהוריי גרים בה, כי הייתי רגילה לראות שם את ביתי
אבל אז נזכרתי שבעצם זה לא הבית שלי
לא ידעתי מה לענות

**********

אבא שלי דואג לי ומתקשר כל יום.
עם אמא שלי אני לא רוצה לדבר. לא בגלל שאני כועסת עליה, אלא פשוט אין לי מושג מה לומר לה
הנושא טעון מדי, ועדיין לא מצאתי איך לפתור אותו. אז אין לי מושג על מה יש לדבר עכשיו.

בכל אופן, אני חשבתי שהיא כבר התחרטה על איך שהתנהגה איתי
ואז להפתעתי אבא שלי אמר לי שהיא עדיין מצפה שאתנצל.
אמרתי לו שאם מישהו מסביר לי שנפגע, ואני באמת מרגישה שיש לי אחריות על זה, אני נוהגת להתנצל
אבל לא כששמים לי אולטימטומים !

ברגע שהיא מתנה את המגורים בבית בהתנצלות - אין שום סיכוי שאני אתנצל

מלבד זאת, שאני ממש לא חושבת שעשיתי לה משהו ממש נורא
ולעומת זאת אני כן חושבת שהיא בעצמה התנהגה אליי לא יפה ופגעה בי מאוד הרבה יותר
אם כבר היא מבקשת התנצלות....

והיא בכלל לא מבחינה בזה שהיא פוגעת בי שוב ושוב ושוב. בשבילה זה טבעי
וגם משום מה חושבת ש: בתור אמא - מותר לה
רק לילדה אסור לדבר לא יפה אל אמא. אבל לאמא מותר להגיד ולעשות מה שהיא רוצה
וזו הייתה הגישה שלהם מתמיד
ושמרו על 'כבודם' תמיד כאילו זה הדבר הכי קדוש בעולם
ואני מתעבת את הגישה הזאת

אמרתי שאתנצל רק אם אבין או ארגיש שבאמת עשיתי משהו רע
ולא כדי לחזור לביתם.
אם אתנצל כדי לחזור - הרי שזה בעצם שקר וצביעות מצידי. וזה אני לא מסוגלת

אני מקווה שבאמת יעביר לה את המסר כפי שהבעתי אותו

תודה יעלפו. עוזר לשמוע.

אני כמובן יודעת שהם גם נתנו לי הרבה
אני לא שוכחת את זה ולא מבטלת את זה

אבל אני חושבת שבמקביל הם פגעו בי הרבה
ודווקא זה שכאילו הייתי זקוקה להם, איפשר להם יותר לפגוע בי, כאילו אני בידיים שלהם
כאילו אני תלויה בחסדם
ולכן אני יכולה לספוג כל דבר

אז יש גם את זה וגם את זה

רק שעכשיו ברור לי שאני לא יכולה יותר להיות תלויה בחסדם. זה בלתי אפשרי לי. זה מסרס אותי

זה קצת אפילו דביק לי כשאבא שלי מתקשר כל יום
אני מרגישה אי נוחות פנימית מאוד גדולה כשאני משוחחת איתו

כאילו, הדאגה הזאת...
יש בה משהו מעיק...

מצד שני, אני עדיין חוששת לנסות להתנתק ממנה - כי מה יהיה אם בכל זאת אזדקק להם

אני כל הזמן שומרת על דברים לא נוחים מפחד שאזדקק
נזהרת לא לשרוף גשרים
וזה שומר אותי קטנה
מאוד קטנה

בהקשר הזה, משפט שמאוד מאוד התחברתי אליו שכתבה היום 'פינגלה' ב-בלוג אימון ואי השתוקקות:

יש איזה משהו בבית הזה (בתחושת הבית הכללית, לא בבית ספציפי), שהוא גם העוגן והבסיס וגם הרבה פעמים המקום שמסרס אותנו....

כמה נכון !!!!!!!!!!!!!!!!!

ההתקשרות הזאת לנוחות ולביטחון, כל כך מסרסת....
אתה עשוי לאבד את עצמך בתוך זה.
אתה עשוי לוותר על עצמך למען זה.

אבל איך אפשר לחיות בלי הנוחות והביטחון האלה?
איך אפשר לצאת החוצה מהכלוב הבטוח אל העולם?
זה משהו שכ"כ לא למדתי....

אני גדלתי בשבי.....

אני אמנם סוסת פרא במהות.
והמהות הזאת לשמחתי עדיין לא התעמעמה לחלוטין ומנצנצת מתוכי

אבל במעשה אני חיית שבי
שאין לה ממש מושג איך לחזור להיות חיית פרא

ועכשיו, כשמארחים אותי פה
אני מבחינה
עד כמה זה חשוב שיש לך איפה לישון
שיש לך מה לאכול
שיש מסביב קירות ותקרה וחמימות בעצמות
שיש כרית ושמיכות
שיש כל זה....

מצד אחד זה מלמד להכיר תודה על כל הדברים הלכאורה פשוטים האלה
כי זה יכול גם היה לא להיות
הייתי יכולה להסתובב בקור ולא למצוא לאן ללכת. ולישון באוהל בקור הזה זה בעצם אומר לא לישון בכלל
והייתי יכולה להסתובב רעבה

אז כמה זה חשוב.

ומצד שני - כואבת לי התלות הזו בדברים האלה
כי אני לא יודעת איך ישנים בקור
ואיך מצליחים לחיות עם רעב, או אולי איך יודעים מאיפה להשיג אוכל וכד'

**********

הייתי רוצה להסתובב בעולם עם ביטחון ביקום שבכל רגע היקום ישלח לי את מה שאני צריכה.

נכון שאם אתה מסתובב בעולם בלי כסף ובלי אוכל, ואז באים אנשים ומציעים לך משהו לאכול או מקום לישון
אז עדיין זה כאילו שאתה תלוי בהם.
אז איפה פה השחרור מתלות?

אבל מצד שני, אולי התלות היא - כאשר אתה תלוי במשהו ספציפי דווקא
אבל אם אתה פתוח מאיזה כיוון זה יבוא - אז זו לא תלות
אתה תלוי רק ביקום. באלוהים

תדעי, שאנשים בכל הארץ הזו (לפחות, לדעתי גם בכל העולם

) מחזיקים לך אצבעות ומחכים לשמוע דברים טובים. את לא לבד.
בהחלט.

_אבל מצד שני, אולי התלות היא - כאשר אתה תלוי במשהו ספציפי דווקא
אבל אם אתה פתוח מאיזה כיוון זה יבוא - אז זו לא תלות
אתה תלוי רק ביקום. באלוהים_
מסכימה. יש איזה תלות קיומית בסיסית שיש לנו - אנחנו צריכים איזה שהם תנאים פיסיים בשביל להתקיים, והם בהחלט כוללים אוכל, ומחסה. אנחנו יצורים רגישים.
אבל ליקום יש כל מיני דרכים לשלוח לנו את הדברים האלה ולמלא את הצרכים שלנו.... והרבה פעמים זה דרך אנשים אחרים שמגיעים בזמן הנכון כדי לתת לנו את הדבר שאנחנו צריכים באותו רגע, וגם כדי להזכיר לנו שאנחנו לא לבד כאן....

תדעי, שאנשים בכל הארץ הזו (לפחות, לדעתי גם בכל העולם) מחזיקים לך אצבעות ומחכים לשמוע דברים טובים. את לא לבד.

אם את בוחרת במה לבחור, במה "להיתלות", זה משנה את הכל
אני אתן לך דוגמא: היום למשל ממש התבאסתי כשקראו לי לבוא לעבודה (חשבתי - שלג, לא עובדים!). כשבאתי לעבודה אמרתי/הזכרתי לעצמי "את בחרת לבוא" וזה הרגיע אותי. הרי אם לגמרי לא הייתי רוצה ללכת - היה אפשר לעשות משהו בכיוון הזה.
קראתי עכשיו שוב את מה שכתבת, נראה לי שהתכוונת למשהו אחר. אבל אולי זה בכל זאת רלוונטי..

פראית, נזכרתי בבדיחה על האיש שטובע ולא מוכן לעלות על ספינה ולא על מסוק וטוען שאלוהים יציל אותו. וכשהוא מת ופוגש את אלוהים הוא שואל אותו- למה לא הצלת אותי?? ואלוהים עונה לו ששלח אליו ספינה ושלח אליו גם מסוק והוא לא הסכים לעלות...
זה שהסכמת להתארח אצל אחרים ולא להסתובב בחוץ בקור וברעב זו לא חולשה ולא וויתור. חשוב שתרגישי את זה, יש הבדל בין להעזר כדי לצמוח (יש את המשפט הזה, אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו) לבין תלות שמונעת תזוזה. כמו שזה נראה מהצד שלי של המסך בחרת באפשרות האמיצה. שולחת לך הרבה כוח וחיבוקים.

היי סוסת הפרא.
מדי פעם אני משוטטת בבלוג שלך. נדהמתי לקרוא מה שקורה לך.יתכן שכל המצב הזה היה צפוי...מה דעתך? בניגוד לקוראות/ים בבלוג אני חושבת שאת זקוקה לשינוי דחוף.למצוא מקום אולי שותפה בדירה עם מישהי/ו ולעמוד על רגלייך.וככל שתקדימי כן ייטב.יש בך כוחות רבים יותר ממה שאת מוכנה להודות.בכיינות לא תעזור לך כאן.תהפכי את הפחד לדחף ויוזמה."בכל דבר רע,יש משהו טוב" הייתה אימי אומרת.אולי זו הדחיפה שהיית זקוקה לה.
בקשר ל"ברוגז" עם אימך,תיפגשי איתה במקום ניטרלי ותשוחחי איתה.אני בטוחה שתבוא לקראתך.פשוט שתיכן עליתן על עץ גבוה וזקוקות לסולם "לרדת"...תרימי טלפון.אני בטוחה שזה מה ששתיכן רוצות, וזקוקות זו לזו.לא מתגרשים מההורים...בכל אופן מאחלת לך הצלחה בכל מה שתבחרי.תפילה וברכה תמיד רצויה...@}(())

אמא ללי ויעלפו, אתן מאוד צודקות במה שכתבתן. זה מחזק אותי במחשבות שלי על הנושא.
יערה, כתבת משהו חכם אך לא בדיוק הבנתי את הקשר לנושא התלות. בכל מקרה תודה

.
ותודה גם קטקטית ומלכה החדשה.

(חזרתי להרגלי הישן להגיב להודעות באופן ספציפי

)

אני חושבת שכל טיפת חיזוק במסע הזה חשובה לי. אז אני מאוד מוקירה את הליווי שלכם.

**********

סוף סוף פתחתי את הדף סוסת פרא יוצאת להרפתקה מי רוצה לארח.
אז נראה שזה באמת מתחיל....
(מקווה)
(אמאל'ה !)

בכיינות לא תעזור לך כאן.

אני דווקא חושבת שהיא מאוד עוזרת לי.
גם לרחם על עצמי זה חשוב.
(ותודה לאל, יש לי גם סיבות טובות.) (כמו לכל אחד מאיתנו...)
אם זה עולה, אז סימן שזה גם חלק מהתהליך.
ואני בכלל לא מתחברת למילה 'בכיינות'.
מותר להביע חולשה, ולבקש עזרה.

ואפילו, כן ! אפילו !
... לבקש שירחמו עליי !!!
שומו שמיים !!!!!!!

אוי, כמה שזה לא מקובל ואסור בתרבות שלנו. |
לרחם על עצמנו
לבקש רחמים

ואני אומרת: אם יש לי צורך כזה - אז הוא נכון
אפשר להרשות לזה להיות ולהתבטא
אפשר להביע את זה, לבקש את זה
ואפשר אפילו להתפלש (!) בזה

כמו כל דבר - זה ימצה את עצמו באופן טבעי, אם רק נרשה לו להיות

אני חושבת שהרחמים העצמיים הם מנגנון מאוד בריא, ואני בהחלט לומדת לקדם אותם בברכה
ולבקש מהסביבה את מה שאני צריכה
ולא רק את מה ש'מותר לרצות'

אני מרגישה שכאשר אין הפרעה של אמירות תרבויות מהסוג הזה
אז דווקא משם אני מתעצמת
ומקבלת כוח להמשיך הלאה....

הצטבר לי כ"כ הרבה לכתוב בימים האחרונים, והיה לי קשה לשבת ולעשות זאת.

רציתי להגיד שאחד הדברים הכי חשובים לי במסע הזה שאני רוצה לצאת אליו - זה לשים לב להישאר בתנועה.
מאוד קל לי להתרגל לנוחות ולביטחון, ולשכוח לזוז.

הנה למשל עכשיו אצל החברה ממש טוב לי
היא מאוד מרוצה מנוכחותי כאן ונותנת לי כל שאבקש

אני ממש מכירה תודה - גם לה
וגם ליקום המדהים ששלח לי אותה

וזה פשוט נפלא !

אבל,
חשוב לי לא להתרגל יותר מדי ולרצות להישאר עוד ועוד, אולי אפילו גם אם היא תרצה
כי כל הרעיון זה ללמד את עצמי להיות בתנועה, ליהנות מהתנועה

אני חושבת שאם אני באמת אצא למסע הזה בין אנשים, אחליט ביני לבין עצמי על איזה זמן מקסימום, שלאחריו שוב עליי לצאת לדרך (כלומר, שגם אם יהיה טוב שם, וגם אם ירצו שאני אשאר עוד - יהיה עליי לקום ולהמשיך לנוע).
לא החלטה נוקשה וזו לא התחייבות - אבל כקו מנחה.
בעיקר כדי לזכור למה בעצם יצאתי....

אני חושבת שדי מעט בחיים הכרתי חיים עם ילדים מקרוב.
כלומר, אני עובדת כבר הרבה שנים עם ילדים ותינוקות, אבל הרי אלו לא חיים שלמים של 24 שעות, אלו רק חלקי ימים.

עכשיו אני חיה בתוך בית עם ילדים.
ואני גם פה ושם נמצאת איתם ממש, משחקת, מחבקת, מקשיבה, עוזרת בדברים מסוימים.
ואני מרגישה את הדופק יותר מבפנים.

ומובן שזה לא כמו שהיו אלו ילדיי שלי, ולא כמו שהייתי יודעת שאנחנו יחדיו לתמיד
אבל זה בכל זאת שונה, עמוק יותר.

ואני רואה כמה שזה לפעמים מרגיש כזה נפלא - ועושה לי חשק כבר לילדים משלי
וכמה שזה לפעמים קשה וסוחט - ואז אני כבר לא כ"כ בטוחה

ובכל זאת, אני חושבת שאני לומדת המון
ואני מאוד שמחה על ההזדמנות שלי להיות לרגע חלק מהמירקם הזה

ומצחיק, המחכימון שהיה לי בהודעה הנ"ל: 'כולנו משפחה אחת'.

וכמה שזה לפעמים קשה וסוחט - ואז אני כבר לא כ"כ בטוחה
זה פחות קשה וסוחט כשזה הילדים שלך. בדוק.

ולגבי הרחמים העצמיים, אני חושבת שאת מאוד צודקת ו זה ימצה את עצמו באופן טבעי, אם רק נרשה לו להיות
בקשת עזרה היא סוג של עוצמה, היכולת לדעת מה יש לי ומה אין לי, ומה מתוך מה שאין לי אני מבקשת לעצמי, ומאמינה שאקבל.
ולמי שגדלה עם הורים קצת דומים לשלך חשוב לי להדגיש: את ראויה לקבל !

תודה טבעונית. מאוד נעים לי עם ההבנה וההזדהות.
ולמי שגדלה עם הורים קצת דומים לשלך חשוב לי להדגיש: את ראויה לקבל ! - ממש עושה לי טוב לשמוע דבר כזה.

טוב, החלטתי לשלוח לאמא שלי אימייל.
הרגשתי מועקה גדולה בכל מה שקשור לנושא, ולא ממש התחשק לי לדבר איתם.
גם ידעתי שאני לא רוצה להתנצל, כי אני לא מרגישה שעשיתי שום דבר רע. אבל זה משאיר את המצב מעיק ודביק.

בסוף החלטתי להגיד לה שאני מצטערת שנפגעה, שזו לא ממש התנצלות, כי אני עדיין לא מרגישה שעשיתי משהו רע, בטח לא משהו כזה איום לגרש בגללו מהבית. אבל בוא נניח שאני כן יכולה להביע אמפתיה לכך שהיא נפגעה.

יחד עם זה, גם היה לי חשוב שתדע שאני לא אומרת שאני מצטערת כדי לחזור לבית שלהם.
(באופן אוטומטי יוצא לי לכתוב 'לחזור הביתה' - ואז אני מתקנת ל'לחזור לבית שלהם').

אז ישבתי וניסחתי אתמול משהו והיום שלחתי לה.

זה מה שכתבתי:

_

טוב, חשבתי על הדברים

אני מצטערת שנפגעת !

יחד עם זה, אני כבר לא מרגישה רצון לחזור לבית שלכם.
כי גם אני נפגעתי מהרבה התנהגויות ואמירות שלכם כלפיי – לאורך השנים, ובפרט לאחרונה.

כן, אני מודעת לכך שברמת החומר והעשייה הפיזית נתתם לי המו-ן, ועל כך אני מאוד מכירה לכם תודה. מאוד !
עם זאת, ברמה הרגשית נפגעתי מכם המון.

(אני יודעת גם שהנתינה שלכם בחומר הייתה מלווה בהשקעה רגשית עבורכם - אבל בשבילי זה לא מיתן את הפגיעות הרגשיות).

ברמה הרגשית אני חושבת שכמעט לא הרגשתי אי פעם שיש לי בית, או תחושת תמיכה.

אני יודעת שאתם לא אשמים, ואני לא אומרת את זה בהאשמה, אבל ככה זה.

אני גם יודעת שאיתי לא היה הכי קל, ואני ממש מבינה את זה שאתם רוצים את השקט שלכם, ובכל זאת – זה לא מקל על הצלקות הרגשיות.

אני מכירה לכם הרבה תודה על מה שכן נתתם לי
וכרגע אני מרגישה צורך להתנתק קצת

_

עד כאן מה שכתבתי.

לא היה לי קל. חששתי ללחוץ על כפתור 'שלח' - אבל שלחתי !

אני ממש ממש ומאוד מאוד רוצה להתנתק מכל תלות בהם. ואפילו במידה מסוימת או לתקופה - להתנתק מהם עצמם.

יחד עם זאת, יש לי חשש שאזדקק להם.
ואני מפחדת לשרוף גשרים.

אבל אני לא רוצה שזה מה שינהל את ההתנהלות שלי מולם.
כי זה בעצם מה שניהל אותי מולם עד עכשיו.
וזה חרא.
וזה לא בריא.

אני רוצה כן לדעת להכיר להם תודה על מה שנתנו לי, אבל גם לדעת לא לתת להם להתנהג אליי בכל צורה העולה על רוחם.
ולהפסיק לקבל מהם דברים.

והייתי רוצה להעז להגיד להם שכרגע אני לא רוצה קשר. פשוט כי אני צריכה את הניתוק הזה מהם, לא בגלל כעס.
ולא לפחד להתרחק מחשש שלא יהיה לי לאן לחזור.

(שכנראה שזה בעצם תמיד היה הפחד. שאם אתרחק - לא יהיה לי לאן לחזור)

אני רוצה פשוט להעז להיות מולם בדיוק מי ומה שאני, ולא מה שהם רוצים שאני אהיה
ואם זה לא יתאים להם - שתמיד אוכל ללכת, ושיהיה לי לאן ללכת

כרגע אני עדיין תלויה בהם בכמה דברים כספיים.

למשל הם משלמים לי את שיחות הטלפון הנייד. שאמנם אני מוציאה די מעט שיחות, וזה יוצא משהו כמו 130 ש"ח לחודש, אבל זה עדיין כסף.
ואני לא מרגישה שאני יכולה לוותר על הנייד, במיוחד בהנחה שאני הולכת עכשיו להסתובב בארץ בין אנשים - ואני מאוד אצטרך את הטלפון לתיאומים.
(יש לי גם בזקכרט, אך לא תמיד קל למצוא טל' ציבורי, וגם הכרטיסים הרבה פעמים מתקלקלים.
מאוד לא ארגיש ביטחון בשלב הזה אם לא יהיה לי טלפון צמוד אליי).

כמו כן, הם משלמים לי את הביטוח בריאות.
וגם פה ושם במסגרת הוראת הקבע של הקופה, אז גם תרופות או ביקורים אצל רופא.

הייתי מאוד רוצה לשלם ת'דברים האלה בעצמי, אבל אני לא יודעת איך.
כי אם אלך עכשיו לנדוד - איך ארוויח כסף?

********
בעקרון בכלל הייתי רוצה לטייל בלי כסף בכלל.

אבל אני לא ממש יודעת איך.

בנוסף לדברים שלעיל, יש לי למשל לשלם ביטוח לאומי. שאם אני לא רשומה כעובדת אז זה כ-130 ש"ח לחודש.
ועוד הוצאות על כל מיני דברים קטנים - כמו מברשת שיניים, פה ושם תרופות שאני לוקחת בלית ברירה, וכד'.

ויותר מזה, משהו שאני לא יודעת איך להימנע ממנו - זה הכסף לנסיעות ברחבי הארץ.
כי אני די פחדנית בנוגע לטרמפים.
אז אפשר אמנם להתארח אצל אנשים שגרים קרוב זה לזה, ועדיין זה יעלה...

וחוץ מזה, מה אעשה אם אצטרך למשל טיפול שיניים?

לפי החשבון שלי של כל ההוצאות שאני עשויה להצטרך בחודש - זה עשוי לצאת כ-700 ש"ח לחודש.

הייתי רוצה לדעת איך להמעיט את ההוצאות שלי למינימום
+ איך להרוויח את המעט הזה שאני צריכה.

הרבה תהיות, וגם דאגות

עוד דאגה שיש לי:
מה יהיה אם במהלך השיטוט הזה אהיה חולה?

הרי אני לא יכולה לנחות על אנשים שיטפלו בי.

(למשל צינון עם חום, או חלילה דלקת בשתן, וכיו"ב).

בד"כ במצבים כאלה הייתי חוזרת להורים.
אבל נמאס לי שההורים שלי הם ברירת המחדל.
אני לא רוצה ללכת אליהם עכשיו בשום צורה, ובטח לא כשאני חולה

<המחכימון: 'כולנו זקוקים לחסד'>

היי.קודם כל תחשבי חיובי ותהיי בריאה.ב.קיבלת היצע אדיר של פניות והצעות ונשאר לך רק לבחור...מה דעתך לרדת לסיני...וגם לעשות מסז'ים? נשמע טוב מאוד,מדליק ועונה על כל הציפיות שלך אחת לאחת ...הייתי הולכת על זה...שוטי (תרתי משמע) ושיהיה לך בהצלחה!!!!!@}

לגבי התלות, התכוונתי שאת יכולה לבחור להיתלות במשהו, כלומר לעשות משהו שלכאורה יקבע אותך, כמו עבודה או בית, אבל את בחרת להתלות בו - אז זה הופך את היחס אליו לאחר. ולפעמים שוכחים שזה מה שבחרנו אז צריך להזכיר לעצמך - לפעמים למשל מאוד מעיק לנקות את הבית או מאוד משעמם בעבודה (לא חסרים דברים "מעיקים")..

בהצלחה במסע!

שלום לך סוסת פרא. אני מעריכה את האומץ שלך לצאת למסע כזה. לי זה נראה לא פשוט בכלל, אבל עם אפשרות להתפתחות ולצמיחה.
לגבי השאלה על הוצאות נצרכות- אולי את יכולה לקבוע מראש עם המארחים שלך על ביצוע של כמה מטלות שאת תרצי לבצע והם ישמחו לקבל תמורת תשלום? שאלה יהיו כמה מטלות מוגדרות ולא גדולות וכל שאר הזמן יהיה כמו שהצעת- לפי הרצון הטוב שלך ושלהם.
כמו כן נראה לי שכדאי לך להתארח לא לכמה ימים בודדים אלא לשבוע לפחות (ורצוי אף לתקופות ארוכות יותר) כדי שהמעברים התכופים לא יהיו קשים מדי. אבל כמובן שזה לשיקול דעתך וגם לפי ההצעות שתקבלי.
מרגש מאד לקרוא את הבלוג שלך.

אוף, יש לי המון דברים לכתוב, אבל האינטרנט אצל החברה שאני אצלה התנתק, ועכשיו משתמשת בטובות של שכנים לישיבה על האינטרנט.
אז את רוב הזמן ניצלתי כדי להוציא את הפרטים בדף האירוח.
מקווה שאצליח יותר מאוחר למצוא אינטרנט לשבת עליו בניחותא ואוכל לכתוב.

נתתן לי כמה נקודות לחשוב עליהן.
וגם תודה על הפרגון.

יערה, עכשיו הבנתי למה התכוונת ואת ממש צודקת. זה משנה את זווית ההסתכלות.

נעים לי כאן. ויחד עם זה אני משופעת בדאגות.
יש רגעים שאני אומרת לעצמי: מה, את משוגעת? איך תעשי את זה? את לא מסוגלת. את סתם חיה בדמיונות.

אני כועסת על עצמי שאני בעצם לא בן אדם קליל כזה, ושקשה לי להיות בתנועה
ואפילו עכשיו כשאני לא בבית שלי, אני לא נמצאת ממש בהלך רוח של תנועה, ואפילו לצאת לטייל מסביב לקח לי כמעט שבוע ממתי שהגעתי
אני כ"כ קשורה לְנוחות ולביטחון של בית, שזה ממש מפחיד

(אני חושבת שדווקא בגלל זה, זה אפילו עוד יותר אמיץ מצידי המהלך שאני עושה עכשיו. אפילו רק לחשוב על זה - זה נורא אמיץ מצידי)

יומיים אחרי שהגעתי קיבלתי כאן שלשול מה זה רציני שנמשך כמעט שבוע. לא יודעת מה זה היה, אבל תודה לאל שזה עבר.
(נראה שהשלשול היה גם מנת חלקם של כמה מבני המשפחה).

חשבתי אם יש לזה משמעות. אבל לא תמיד חייבת להיות.
כמו שאמר אריסטו: 'שלשול זה שלשול זה שלשול'

*************

גם כשהגעתי החורף היה בעיצומו, השמים כ"כ קודרים וקרררררר, כמה ימים היה ממש קר. ואפילו ירד קצת שלג.
הרגשתי בתוך הבית כמו בועה בתוך שומקום. אפילו לא ראיתי איך נראה המקום מסביב.
הייתי רק בבית בבית בבית

רק לאט לאט התבהר, ובימים האחרונים נהיה ממש יפה.
בשבת יצאנו פעם ראשונה לטיול מסביב. גם למחרת עשינו טיול קטן.
סוף סוף ראיתי ת'בתים פה, את הנוף.
סוף סוף אפשר לראות את השקיעה מהחלון, ולא רק גוש של ערפל.

אז אני סוף סוף רואה שבאמת עוד אנשים גרים כאן מסביב, והבית הוא לא סתם בועה שמרחפת באוויר
וגם זה נותן הרגשה שמשהו ככה קצת נפתח

*************

וגם בלילות הראשונים היה לי קשה להירדם, ובקושי ישנתי עד הבוקר.
אולי בגלל הקור. אולי בגלל שזה מקום חדש. אולי בגלל כל המחשבות והטרדות על המצב שנכנסתי לתוכו.
אבל בימים האחרונים תודה לאל, אני ישנה בכיף.

*************

כן, נראה שאני צריכה כמה ימים כדי להתרגל לְמקום באמת.
ואח"כ עוד כמה ימים כדי להתחיל לרחרח מסביב.
ואולי עוד כמה ימים כדי לגלות גם את הסביבה יותר לעומק.

נראה שלמרות שבתוכי אני אש, במעשי אני קצת פלגמטית.

<המחכימון: 'מה שרואה מבפנים הוא מה שנראה מבחוץ'. יש קשר?

>

אמא שלי שלחה לי מייל תשובה על מה שכתבתי לה לעיל.
היא כתבה באופן מרגש, אבל אני לא רוצה להעתיק לכאן, כדי שלא תתאהבו בה. כי אני רוצה שתהיו בעדי !

אני יודעת שהם אוהבים אותי, ושהם לא פגעו בי בכוונה, והיא מודה בזה שהם ביקורתיים מדי בשביל נפש רגישה כמוני, ואני גם יודעת שהם התגמשו איתי בהרבה דברים -

אבל אני לא יודעת איך להסביר להם את הדבר הנורא בסיסי הזה - שלא הרגשתי אף פעם שיש לי בית אצלם במובן הרגשי.
שלא הרגשתי תמיכה.
שלא הרגשתי שיש לי את מי לשתף.
שלא הרגשתי שיש לי לאן לבוא כשאני צריכה תמיכה רגשית.
(למשל בעניין ההפלה - הייתי מה זה לבד. וידעתי שאני לא יכולה לשתף אותם).

ויותר מזה - שכמעט אף פעם לא הרגשתי רצויה אצלם.
מילדות המשפטים השגורים על פיהם, כמעט בכל פנייה שלי אליהם: נודניקית, מעצבנת, מטרידנית אחת, את לא רואה שאת מפריעה לי?, מה את מנדנדת, אני עסוקה עכשיו, אל תפריעי לי עכשיו, וכו' וכו'.

מילא אם זה היה נגמר בילדות. זה גם היה מספיק גרוע. אבל זה נמשך גם היום. על כל שאלה הכי קטנה אני שוב מתוייגת כ'נודניקית'.

וגם האיום לגירוש מהבית זה לא משהו שהתחיל לאחרונה, כי אז הייתי יכולה להבין.
עוד מילדות היו האיומים: אז תמצאי לך בית אחר, אז תמצאי לך אמא אחרת, אם את ממשיכה ככה - אני שולחת אותך לפנימייה וכו' וכו'. על בסיס די קבוע.

רצויה בטוח שלא הרגשתי.
אף פעם !

בילדות הייתה אלימות פיזית. ובמשך כל השנים עד היום אלימות מילולית.
צעקות וצרחות בלי סוף. איומים. מניפולציות. ביקורת בטונות. האשמות.
נכון שהתוכן שלהם משתנה במידת מה במשך השנים, אבל הרעיון נשאר אותו רעיון.

זה לא משנה אם הם אשמים או לא אשמים.
הם לא אשמים !
אז מה? זה הופך את זה לפחות גרוע בשביל הילדה? בשביל הבוגרת?
זה משאיר פחות צלקות?

כן, היו גם הרבה דברים טובים
אבל אי אפשר לקרוא לזה ממש בית.
זה לא בית שאתה יודע שאתה יכול לחזור אליו.
זה רחוק מתחושת הביטחון החמימות וההכלה שילד צריך. שבן אדם צריך.
מאוד מאוד רחוק.
מה לעשות

_אני כועסת על עצמי שאני בעצם לא בן אדם קליל כזה, ושקשה לי להיות בתנועה
ואפילו עכשיו כשאני לא בבית שלי, אני לא נמצאת ממש בהלך רוח של תנועה, ואפילו לצאת לטייל מסביב לקח לי כמעט שבוע ממתי שהגעתי
אני כ"כ קשורה לְנוחות ולביטחון של בית, שזה ממש מפחיד_
פראית יקרה, לא כולנו נוודים בנשמתנו, גם אני אוהבת "להרגיש בבית" בכל מקום שאני מגיעה אליו, אין בכך כל רע. כשטיילתי בחו"ל וכולם מסביבי רק רצו להמשיך הלאה כל הזמן, למקום הבא, לאטרקציה הבאה, אני העדפתי להתמקם, להכיר את הסביבה לאט לאט, למצוא פינות שאני מרגישה בהן בנוח, זה אחלה, אנחנו חוקרות לעומק ולא לרוחב.

בעצם הייתי באמצע השוונג של הכתיבה בפעם שעברה, והאינטרנט התנתק לי באמצע הכתיבה ולא הצלחתי להגיע לאינטרנט שוב עד עכשיו.

אז אני מעתיקה את הקטע האחרון שכתבתי לפני שהאינטרנט התנתק (מזל שאני עושה 'העתק' לפני שאני שולחת). זה המשך של הקטע האחרון שהוספתי פה:

**************

ואני חיים שלמים מסתובבת ומחפשת את הבית הזה.
נלחמת בתחושות הדחייה המוכרות, בתחושות של 'את לא רצויה', בתחושות של 'נודניקית אחת תלכי מפה'.
מחפשת מישהו או משהו שיאסוף אותי
שיאמר לי את בסדר
את תמיד בסדר
יש לך מקום פה אצלי תמיד
אני מקבל אותך כפי שאת
אני מוכן להקשיב לך תמיד - בלי לשפוט
לא משנה מה תעשי - את תמיד רצויה אצלי וראויה אצלי ואהובה אצלי, לא משנה מה תעשי
תמיד יש לך את העוגן הזה
את המקום הזה
תמיד יש לך לאן לחזור

מחפשת את המקום העוטף הזה והחמים הזה והמכיל הזה והמקבל הזה
שתמיד מחכה לי בזרועות פתוחות
את המקלט הזה

את הבית הזה

ורציתי עוד לספר
שהיו לי בימים האחרונים רגעים של חיבור עמוק
מין הבנה כזו
מין חיבור כזה לעצמי, לאלוהים

הרגשה שלמרות הכול
למרות שאני לא יודעת מה הבית שלי הפיזי פה בעולם |
יש לי בית
יש לי בית
פה בפנים
בלב שלי
בתוך החיבוק של אלוהים

ואני לא יודעת אם הוא הבית שלי
או שבתוך הלב שלי זה הבית שלו
או שזה אותו הדבר בעצם

ובלילות אני שומעת אותו לוחש לי: |
'אם יש לך בית בתוכי - אז יש לך בית בכל מקום בעולם
ואם אין לך בית בתוכי - בשום מקום לא תמצאי בית
אין בית חיצוני
רק אני'

ואני מרגישה אותו איתי
ואני בוכה

בשבוע שעבר היה לילה כזה
ששכבתי במיטה והרגשתי אותו איתי
ולא הצלחתי להירדם

ברגעים כאלה אני מרגישה שאני לא צריכה כלום
אפילו הכמיהה שלי לבן זוג שוככת
ואני כבר לא בטוחה אם אני אפילו אני צריכה את זה

אני מרגישה כ"כ מלאה

ברגעים כאלה אני חושבת שאולי אני אפילו יכולה לשכוח להורים שלי הכול
להפסיק לרצות מהם
להפסיק לצפות מהם

אני מרגישה אחרת
אני מרגישה שכל התאים בגוף שלי מתחלפים
ושרוח אחרת נחה עליי

שכבתי במיטה עם עיניים פקוחות לחושך
מרגישה כל תא וכל נים בגופי

והדמעות הציפו והציפו...

פסוקים שעלו בי מתוך החושך: |

"אחת שאלתי מאת אד-ני אותה אבקש

שִבתי בבית אד-ני כל ימי חיי

לחזות בנועם אד-ני ולבקר בהיכלו*...

"כי יצפנני בסוכֹּה ביום רעה
יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני...

"שמע אד-ני קולי אקרא וחנני וענני.
לך אמר ליבי, בקשו פניי.
את פניך אד-ני אבקש...

עזְרתי היית, אל תטשני ואל תעזבני אלוהי ישעי |
כי אבי ואמי עזבוני ואד-ני יאספני"

ואלו המילים האחרונות מתנגנות בתוכי שוב ושוב
'כי אבי ואמי עזבוני
ואד-ני יאספני'

****************

ברגעים כאלה חולפות בי המחשבות ללא רחמים עצמיים |
כי אבי ואמי עזבוני - ואין בזה רחמים
רק ידיעה.

יש עצב, אך לא רחמים.
והעצב מהול בשמחה עמוקה.
ואד-ני יאספני - הכרת תודה מתוקה....
כל הגוף שלי נרעד מבכי
כל הגוף שלי מכיל את האור
כולי אור
כולי אור

(הפסוקים הנ"ל לקוחים ממזמור כ"ז בתהילים)

לצערי לא בכל רגע אני מרגישה את מידת החיבור העמוק הזה |
אבל זה קיים בתוכי כבר מזה כמה וכמה שנים
ועולה מתוכי פתאום
אם ברגעים קשים ואם ברגעים של שמחה גדולה

בשאר הזמן זה צפון בי
ומוחש בלב גם אם לא בעוצמות אקסטטיות

זה התעורר בתוכי גם כמה ימים קודם בלילה |
אבל כ"כ קשה לתאר את זה
פשוט קשה לי להעביר את זה למילים שלא יקטינו את זה

אני כ"כ רוצה לספר מה היה
והמילים כ"כ קטנות

לא יכולתי אז לישון, וכמה שעות בכיתי |
בכי אקסטטי, מופלא
עד כמעט בוקר
עד שהבכי נהפך לשירה

כ"כ שמחתי שכולם ישנו ולא שמעו אותי
לא רציתי שישאלו למה אני בוכה, שיחשבו שעצוב לי
לא יכולתי גם להפסיק כדי לענות

ועדיין אין לי מילים לספר

ובלילה האחרון (ליל שבת) חלמתי חלום מופלא:

הייתי עם אלוהים
אלוהים הושיב אותי על הברכיים שלו, כמו אבא שמחזיק ילדה
והחזיק ספר עב כרס
שכל הדפים שבו היו לבנים וריקים
(היה רושם של ספר חדש ויפה)
והוא פתח את הספר איפשהו באמצעו
ותוך כדי שהוא מחזיק אותי, הראה לי שהוא כותב משהו עליי בעמוד שנפתח
הוא כתב זאת בכתב זהב

ואני בחלום לא ידעתי מה הוא כותב
רק הבנתי שאם זה בכתב זהב - סימן שהוא כותב עליי דברים טובים

(והייתה לי בחלום אסוציאציה ל'ספר החיים').

מנסיון להיזכר, לא היה מסביב עוד כלום, היה רק הוא ואני על הברכיים שלו, והספר (ועט שכותב בכתב זהב)

זה אלוהים
ברגעים כאלה אני מרגישה שאני לא צריכה כלום
יודעת בדיוק על מה את מדברת

עברתי רק כדי לראות

אני כל-כך מאושרת מהבלוג הזה.
אני כל-כך מאושרת בכלל מהאפשרות הזאת של האינטרנט, שיש לי אפשרות לכתוב ולשתף בהגיגיי המון אנשים.
ובמיוחד אני מאושרת מהאפשרות לכתוב כאן, באתר המדהים הזה, עם האנשים הנפלאים שמלווים אותי.

כל זה מאפשר לי משהו שלא היה מתאפשר לולא היה אינטרנט, ובשבילי אולי גם לולא הקהילה פה: לכתוב.
פשוט לכתוב לעצמי. על עצמי. על הקורות אותי. על הסובב אותי. על התובנות המוצאות אותי.

ניסיתי אולי עשרות פעמים לכתוב לעצמי, ולא עלתה בידי.
וכאן, כ"כ חשוב לי. משהו מדרבן אותי כל פעם מחדש לכתוב. להעלות על הכתב את הדברים החשובים לי.
להבין יותר תוך כדי כתיבה.
לתעד דברים יקרים.

המחשבה על כך משמחת אותי כל פעם מחדש.

היום היה יום כייפי ביותר.

קמתי מאוחר. האמא בדיוק יצאה לעבודה ונשארתי כאן לבד. (קורה לי לפעמים שאני כאן לבד עד אחה"צ, ואז אני עושה דברים לעצמי, וגם פה ושם בבית, שיהיה נעים).
עשיתי יוגה, אכלתי, וקצת ניקיתי וסידרתי.
אח"כ הילדים חזרו, ו'עזרו' לי לתלות כביסה כדי שאבוא איתם לראות גור כלבים.
ואז החלטתי שבא לי לעשות סיבוב ביישוב ולקחת איתי את הקטנה בת ה-3. (האבא כבר היה בבית)

קודם כל זו פעם ראשונה שממש הסתובבתי ביישוב.
חוץ מזה היה ממש כיף עם הילדונת.

עשינו סיבוב ממש ממש גדול, והיא הלכה כל הדרך בלי לקטר ובלי לבקש על הידיים. רק היד החמודה שלה החזיקה לי את היד, וככה הלכנו כל הדרך.
דיברנו על כל מיני דברים שאנחנו רואים, והיא בעצמה הסבה את תשומת לבי לכל מיני דברים דקים שאני לא הבחנתי בהם, ועוררה בכך את התפעלותי.

בדרך חזרה קצת נמאס לי מעצמי שאני כל הזמן מדברת ומסבירה, והיה לי חשק קצת להיות בשקט ולשמוע את הציפורים.
אמרתי לה בלחש: 'בואי נהיה קצת בשקט ונקשיב לציפורים'.
ומאותו רגע עד שהגענו הביתה, כברת דרך ארוכה מאוד מאוד (אולי 20 דקות?), היא לא דיברה מילה.
רק הוסיפה להחזיק לי את היד, וללכת בצעדים קטנים וחמודים, ולהתבונן מסביב, ולהקשיב, וכנראה גם לחשוב המון המון מחשבות שלעולם לא יהיה לי מושג מה הן (איזה מחשבות יש לילדה בת 3?) - אבל כל הדרך בלי להוציא מילה.

ואני בכלל לא חשבתי שזה יחזיק יותר מדקה, אבל... זה היה מדהים.
ממש כיף.

אני בכלל הרבה פעמים חושבת שאנחנו מדברים יותר מדי. ובמיוחד עם ילדים – אנחנו יותר מדי מרגישים צורך להסביר ולתמלל ולשעשע במילים וכו' וכו'.
וכך גם מרגילים אותם להיות כל הזמן במֶלל. וברעש מוחי בלתי פוסק.

כמה כיף היה פשוט ללכת כך בשקט ולהקשיב לציפורים בשעת שקיעה.
לא האמנתי שילדה בת 3 מסוגלת לזה. אבל היא הדהימה אותי.

כשחזרנו לבית הייתי כבר די עייפה (זה היה סיבוב ממש גדול). אכלנו ארוחת ערב ושוב סידרתי וניקיתי קצת, וצנחתי על הספה עם ספר. ואח"כ השגנו מחשב מהשכנים, והנה אני פה על האינטרנט.

יום כייפי בהחלט.

כמו שאמר אריסטו: 'שלשול זה שלשול זה שלשול'

שווה גריון

אהבתי את החלום שלך

נו, איפה את?

והיא בעצמה הסבה את תשומת לבי לכל מיני דברים דקים שאני לא הבחנתי בהם, ועוררה בכך את התפעלותי.

זה מזכיר לי שילדים נמצאים בפליאה ובהשתוממות מכל התרחשות סביבם, הם מוקסמים מכל דבר קטן שאנו המבוגרים כבר מזמן שכחנו לעצור לרגע, להקשיב להתבונן ...

איזה כיף לקרוא אותך...@}

_אני קיוויתי שלמקרא המשפט
וחייב להיות בעולם הזה בית בשבילי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! -
אקבל כאן המו-ן חיבוקים עוטפים.
ואמירות של: 'כן, אהובה. יש בעולם הזה בית בשבילך ! ואת תמצאי אותו !'
זה מה שהלב מקווה לשמוע._

ציתות:
וחייב להיות בעולם הזה בית בשבילי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

.....ועוד אמר רבי נחמן: ציתות:
"אמנם אתם אנשים כשרים - אך לא זאת הייתה כוונתי.
רציתי שתהיו כמו חיות הנוהמות ביער לילות שלמים."
הופך לי את הבטן.
לא 'אנשים כשרים'.
חיות הנוהמות ביער.
חיות הנוהמות ביעררררררר.
להיות.
אני._

..אם רבי נחמן מברסלב היה גולש בבאופן, ורואה את הבלוג-
הוא היה שואל אם את מדברת בשם השכינה.... ..על בית המקדש..

שמתם לב שחלק מהדף נראה כמו תהילים וחלק כמו שיר השירים..
(לא, בנות,לא צריך להיסחף- לא אמרתי שתתחילו לצתת אותו)

הצלחתי לצתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת!
בלי "העתק" ו "הדבק"!!

בס"ד
לסוסת פרא

כולנו מתפללים לאלוקים שיהיה לך בית, או כמו שרשום על השטר של הדולר- אין גוד ווי טראסט, "באלוהים אנו בוטחים.
..אלא שלאחרונה נראה שגם הוא בצרות-

כי-
לך יש בית- זמני
לי יש בית שעומד-על-כרעי- תרנגולת (שכר הדירה....)
ולאלוקים אין בית בכלל

מיסכן, נאבך, תראו מה -זה:
בגלל כל החטאים של עם ישראל הוא הפך ל הומלס..
בסוף הוא עוד ימצא את עצמו בבית תמחוי של איזה כנסיה...
מישהו יכול לעזור? ( בראסלב, לובאביטש?)