נערה בדכאון

[אמאשלה*]

בתי בת 13 וחצי ואני חוששת שהיא סובלת מדכאון קליני. אנחנו משפחה בחינוך ביתי חופשי, ואני חוששת שהמצב הנוכחי תוקע אותה יותר ויותר בתוך היגון הזה שאופף אותה. אין למה לקום בבוקר, אין סיבה ללכת לישון בלילה, אין מה שמוציא אותך מהמיטה ומהפוך ומהאייפוד והאינסטגרם ושיחות הנוער העגומות עם שאר המדוכאות באינטרנט...

אני מרגישה מחוברת לאתר הזה, ולכן כותבת ומתייעצת כאן אך סלחנה לי על מיעוט הפרטים האישיים, מפאת צניעותנו.

בתור התחלה דאגנו לרשום אותה לשעורים בנושא מעניין וחשוב עבורה, ונראה שאכן עוזר לה לצאת קצת מהבית ולהתעמק במשהו שמהווה עבורה אתגר ועניין. כמו כן, החלטנו (למרות שזה בדרך כלל לא משהו שאנו נוהגים לעשות, בכל זאת חינוך חופשי וכל זה) שאנחנו לוקחים ממנה את כל האלקטרוניקה בלילה כי כשזה בהישג יד, היא לא ישנה עד 5-6 לפנות בוקר וזה משבש הליכים הורמונליים במוח. אני קצת רוצה להתחיל להכריח אותה לצאת איתי להליכות, הפעילות הגופנית ביחד עם השמש והאויר הצח בטוח ישפרו את הפרשת הכימיקלים הנכונים במוח... אך משהו עוצר אותי מלאלץ אותה. והיא לא רוצה. אני מציעה אך היא מעדיפה להשאר במיטתה עם האייפוד והספרים שלה.

[אמאשלה*]

ממשיכה:
למה אני חושבת שהיא בדכאון? ראשית, הבחנתי כי החלה לחתוך את עצמה. הבעתי דאגה עמוקה לעניין והבטיחה שתפסיק, אך לא הפסיקה. אני מעלימה את כל החפצים החדים אבל תמיד אפשר למצוא משהו... אפילו ציפורניים.

בנוסף היא מתבודדת באופן קיצוני, עגומה כל הזמן, בוכה המון. היא מביעה יחס שלילי כלפי עצמה: היא לא שווה שום דבר. היא לא מוצלחת. היא מכוערת.... ברור שהיא לא, אך לא משנה מה אני אומרת. היא מתארת את הרגשתה כטביעה, טובעת ולא מצליחה לשחות. היא מביעה רצון למות.

אני מחפשת מטפלת עבורה אך זו תקופת חגים וכולם בחופש... מקווה למצוא מישהי בקרוב. וגם אז, תוהה כמה זה יהיה יעיל כשהיא עצמה לא רוצה לשתף עם זה פעולה. היא לא רוצה לדבר עם פסיכולוגית.

[אמאשלה*]

נוודית, תודה. זה אכן מלחיץ ומפחיד, ורוב יומי (ולילי) אני סבה סביב העניין הזה. היא לא ילדה יחידה וכך גם שאר המשפחה מושפעת מזה. אני מפחדת להשאירה לבד בבית, אבל לכי תכריחי נערה בת 13 לצאת איתנו כשהיא מסרבת בכל תוקף.

יש לי ערכה של פרחי באך, עם ספר שמסביר על כל תמצית. בעבר היא סירבה לקחת תמציות שהכנתי לה. עכשיו נתתי לה את הספר והסברתי לה את החשיבות וביקשתי שתקרא ותרכיב לעצמה תמצית. כולי תקווה שהיא תסכים. אני די בטוחה שפרחי באך יכולים לעזור ממש טיפטיפונת במצב כזה, אבל כל סיוע ולו הקטן ביותר הוא מבורך.

[אמאשלה*]

מסיכת חמצן - יש לי חברה שעברה ועדיין עוברת עם בתה דבר דומה, היא תומכת בי מאוד. יש לי איש יקר. ויש פה... גם סוג של חמצן ומקום לפרוק. תודה.

[אמאשלה*]

סקייפ זה רעיון.... מעניין אם זה יעיל כמו שיחה פנים אל פנים. ויש לי גם רעיון למטפלת שאכן נמצאת רחוק מאתנו. אני תוהה, אבל, אם זה לא תוקע אותנו שוב בתוך העולם הוירטואלי הזה שהיא שוקעת בו, במקום להפתח לאנשים שאפשרמגם לראות ולגעת ולהיות נוכחים איתם. מה שבטוח זו מחשבה...

תודה וסליחה על תגובותיי המקוטעות. אני כל כך מבולבלת.

[אמאשלה*]

בימים שהיא הולכת לשיעורים שלה, היא שמחה יותר. זה ממש ממש חשוב לה והיא אוהבת את זה. עם זאת, זה לא בית ספר וכשדיברנו על האופציה היא לא רוצה בכלל. וגם אני חושבת שלהוסיף סטרס של בי"ס עליה עכשיו רק יגרום ליותר בעיות. אבל אולי אני טועה?

[אנונימי]

וואו, זה ממש מזכיר לי את עצמי בגיל 13.
הייתי במצב דומה ולמרות ההתנגדות שלי השתכנעתי ללכת לטיפול. במקומך הייתי ממשיכה להתעקש איתה בכיוון זה.
גם אני נכנסתי מאד לעולם הוירטואלי כי היה לי קשה להתחבר לאמיתי. בסוף למדתי...
אולי יעזור לה להיפגש עם בחור\ה יותר מבוגרת שילוו אותה בתהליך הזה. כמו מין אח או אחות גדולים. מכירה מישהו כזה?
פרחי באך זה רעיון מעולה - אני עד היום מצטערת שאז לא ידעתי על קיומם ונאלצתי לקחת תרופות כימיות למיניהן. (לא ממליצה!)
ספורט - מאד מאד מאד עוזר. לא משנה מה. זה ממש מציל חיים. אולי היא תתחבר למשהו כמו יוגה או תנועה חופשית, שגם יעזרו לה לקבל יותר את הגוף שלה.
גם תזונה נכונה עוזרת מאד למצב הרוח.
לצאת מהבית ולהיות בקשר עם אנשים זה מאד חשוב. גם להיות בפעילות שמסיחה את הדעת. חלק מהבעיה היא ששוקעים במחשבות ואין שום דרך לצאת, לכן עבודה פיזית מונוטונית זו אופציה נהדרת (גם לנקות את הבית ולשטוף כלים . אם היא אוהבת טבע אולי היא תתחבר להתנדבות בחווה או משהו דומה. לא יודעת מה סדר היום שלכן ואיפה אתן גרות אבל זה יכול להועיל.
יצירה, אמנות, כתיבה, שירה, מוסיקה, מה שלא יהיה - גם מאד עוזר.

אני זוכרת שבגיל הזה גם אני מאד התנגדתי לטיפול וחסמתי את האהבה והנסיונות של ההורים להגיע אליי. אבל בתוכי באמת רק רציתי שמישהו יעזור לי ויציל אותי. אולי גם היא כזו והייתי מתעקשת להגיע אליה גם אם היא חוסמת.

[אנונימי]

אגב, אשמח לכתוב מכתב אישי לבת שלך, ולספר לה על מה שעברתי בגילה, איך הרגשתי והדרכים לצאת מזה. אם תרצי..

[מ_י*]

קשה מאד
צריך עזרה ודחוף
אני מציעה לפנות להומיאופטיה מנסיון זה יכול לעשות פלאים
לא יודעת איפה אתם בארץ
אם נגישים לירושלים יכולה להמליץ על הומיאופטית מתאימה
חזקו ואמצו

[תמורה*]

שמעתי פעם על נערה בגיל יותר מבוגר קצת שנעזרה מאוד בצפריר
אני לא יודעת אם בצפריר או ב פרחי באך אבל מה זה חשוב?

[קוראת*]

אנחנו משפחה בחינוך ביתי חופשי, ואני חוששת שהמצב הנוכחי תוקע אותה יותר ויותר בתוך היגון הזה שאופף אותה.

לדעתי, כדאי לשלוח אותה לבית ספר. אנשים עם נטיה לדכאון או אפילו מלנכוליה מגיבים רע מאוד לשעות רבות לבד ולצורך לארגן לעצמם את החיים עם משמעת עצמית גדולה. מסגרת הומה מאוד עוזרת להם. אפשר בית ספר דמוקרטי.

[אמאשלה*]

אני מודה לכולכן.

The cure ממש ממש תודה על השיתוף מנסיונך. אני מודה לך מקרב לבי על הצעתך לכתוב לה - בשלב זה אינני רוצה לערב אותה בהתייעצותי כאן, אבל אולי בהמשך. אני מקווה שהיא תלמד לקבל את העזרה שלנו. די גמלה בלבי החלטה על כך שחייבים טיפול, גם אם היא לא רוצה. לפעמים צריך התערבות.

מ י ממש תודה, אני מעדיפה לא לציין את איזור מגורינו, אבל תודה, נחשוב על הומיאופתיה ברצינות. אין ספק שנדרשת פה התערבות, צריך רק למצוא מה הכי נכון לה ולנו.

תמורה - תודה על ההצעה, יש לנו נסיון עם פרחי באך ובהחלט אדחף לכיוון הזה.

קוראת - זו אחת ההתלבטויות. הבעיה עם בית ספר ולא משנה איזה, היא עצם הלחץ הרב המקושר אליו. גם מבחינה רעיונית - הרעיון מלחיץ אותה מאוד, והוספת סטרס על מצבה הנוכחי לא בטוח שזה רעיון טוב... וכמובן מהבחינה הפרקטית - לימודים בכפיה (סליחה, אבל זה מה שזה.. אם זו לא בחירה שמגיעה ממנה) שעורי בית, עבודות, מבחנים, לחץ חברתי, בריונות, סמים... אני בכוונה מקצינה, כי החיים שלה הם קיצוניות אחת גדולה כרגע. מעבר לזה שאפשר לחשוב שילדים שהולכים למסגרת הומה לא סובלים מקשיים רגשיים... בת של חברה הוצאה מביהס בדיוק מאותן סיבות בגיל דומה.

אז למה ההתלבטות? נראה לי שבעיקר כי, למרות שנים של חינוך חופשי, אנחנו עדיין לוקים בכשל החברתי הנרכש הזה, שגורם לנו לקפוץ למסקנה שביה"ס יפתור הכל ברגע שעולה קושי, שהוא במקרה גם קושי של ילד שגדל בבית בלי כפיה.

[אמאשלה*]

ובכל זאת המצב הנוכחי אינו טוב. מה שכרגע אנו מתמקדים בו זה בשני מישורים:

1. שיפור מצבה הפיזי של הבת, שזה אומר שינה מרובה בשעות הלילה, תזונה טובה, הקפדה על פעילות גופנית יומיומית ושהיה בחוץ.

1. אני דואגת לספק לה פעילות מרובה ויומיומית, כך ששעות הלבד-בחדר-עם-האייפוד שלה יהיו מצומצמות ביותר.

בעקרון, ובהמשך למה שכתבתי קודם, למדנו בשנים האלה שבית ספר הוא לא באמת פתרון לכל (לפעמים כן. בינתיים טרם מצאנו סיטואציה כזו במשפחה שלנו) ורצוי לנו קודם לבחון מה בדיוק חסר, ואיך אפשר לארגן את זה בחיים שלנו היום בלי מסגרת חיצונית.

אילו היתה מעוניינת במסגרת, בוודאי שהיתה הולכת ומיד - אין פה בכלל שאלה. הקושי שלנו, וההתלבטות בעניין, הוא האם ראוי בשל מצבה הנפשי לכפות זאת עליה. והאם, עם כל הלחץ הנלווה, זה בכלל יועיל או שמא יחריף את מצבה.

[ענ_בל*]

ליבי איתכם. אתם נמצאים בסיטואציה לא פשוטה אבל מה שחבוב זה שאת/ אתם רואים את המציאות ומוכנים לעשות מה שצריך כדי לעזור לבת. אני מסכימה מאוד עם הגישה שצריך למצוא מטפל/ת לבת. לפעמים לוקח זמן למצוא מישהי מתאימה אבל, צריך אורך רוח. חשוב מאוד שגם אתם תפגשו עם אותה מטפלת פעם בכמה שבועות כדי לטפל בכם כהורים ולמצוא את הדרכים הנכונות לעזור לה. לוקח זמן לא מבוטל לצאת מדיכאון אבל אתם בדרך הנכונה וזה מה שחשוב.
אנחנו שם, במצב הזה. ביתי קצת גדולה מביתך. מטופלים ומטפלים והיום המצב ממש השתפר והיא בטיפול שמתאים לה ולנו.
מחזקת.

לגבי בית ספר, נראה לי שזה לא הזמן המתאים. יש שם לחצים שכרגע עלולים להחליש אותה יותר.
בהמשך אפשר לחשוב על זה אם היא תרצה.

[ענ_בל*]

עוד כמה דברים חשובים

מצויין שאתם מצמצמים שעות של מסכים והתחברות לאינטרנט. אל תוותרו ותהיו אסרטיביים בעניין.

אם היא חותכת את עצמה כדאי לבדוק איתה מה הסיבה.. זה בדרך כלל רצון לנתב את הכאב הנפשי למקום אחר. להקשיב ולהכיל ולהציע דרכים אחרות להתמודד עם הכאב (כולל שיחות עם מטפלת) אבל להיות חד משמעיים ולומר משהו כמו "אנחנו לא פוגעים בעצמנו גם אם קשה לנו מאוד, זה לא נהוג אצלנו" תמצאו אתם את המילים.

אני ממש צעקתי על ביתי כשיום אחד היא שרטה את עצמה בשירותים של בית הספר. היה גם סיפור עם חברה במצב דומה שהן היו בקשר ותמכו אחת בשניה ואמרתי אחרי מחשבה שאם היא תמשיך לפגוע בעצמה אני אשקול להפסיק את החברות בינהן.

למחרת היא באה ואמרה שחשבה על זה וגם אם יהיה לה קשה מאוד היא החליטה לא לפגוע בעצמה יותר.

חיבוק

[קוראת*]

לימודים בכפיה (סליחה, אבל זה מה שזה.. אם זו לא בחירה שמגיעה ממנה) שעורי בית, עבודות, מבחנים, לחץ חברתי, בריונות, סמים... אני בכוונה מקצינה

אבל למה את מקצינה? סליחה על השאלה. בתיכון הדמוקרטי של הבית ספר של הבן שלי שום דבר ממה שתיארת לא קיים. אולי קצת לחץ חברתי, אבל הוא בנוי כך שכל אחד מוצא לו את הקבוצה שלו. זאת לא כיתה אחת שחייבים להסתדר איתה.
לאנשים דכאוניים לא טוב להיות הרבה לבד. הם זקוקים למסגרת ולפעילות וסיבה לקום בבוקר.
לא יודעת אם סבלת מדיכאון פעם. אבל בתור אחת שסבלה אני יכולה להגיד לך ששעות לבד ללא מסגרת זה ממש מתכון לשקוע עוד יותר.
עדיף קצת לחצים מבחוץ מאשר לשקוע בתוך הנפש כל הזמן.
איך חברה אמרה לי לאחרונה? "אין לי זמן להיות בדיכאון, אני נורא עסוקה".

[פלונית_1*]

אני הייתי בבית הספר ודיכאונית.
אצלי מה שהיה חסר זה פעילויות מעניינות שהן לא בית ספר. טיולים כמו בחוגי סיור, צופי ים, ספורט במסגרת, למשל חוג כדורסל או אומנויות לחימה או ריקוד, עבודה, למשל בייביסיטר, התנדבות, אומנות, מוזיקה, סוסים, טניס....
מה שעוד היה חסר לי היה שליטה על החיים שלי. שזה משהו שאין בבית ספר, וגם עם ההורים שלי לא היה לי. אז אולי הייתי מציעה לה מלא אפשרויות, ותקציב, ונותנת לה להחליט מה יעשה לה טוב.
שעות לבד הן אכן מתכון לשקיעה, אבל בית ספר אצלי לא פתר את העניין אלא רק החמיר.
הייתי גם מנסה לברר אם היא עברה טראומה כלשהי, מישהו מציק לה, לועג, אולי חלילה פגיעה מינית.

[קוראת*]

טיולים כמו בחוגי סיור, צופי ים, ספורט במסגרת, למשל חוג כדורסל או אומנויות לחימה או ריקוד, עבודה, למשל בייביסיטר, התנדבות, אומנות, מוזיקה, סוסים, טניס....

את כל זה יש בבתי הספר הדמוקרטיים, למשל. התיכונים מאוד השתנו בעשרים השנים האחרונות.
בבית הספר של הבן שלי אפשר להתמחות כמעט בכל דבר, יש פעולות התנדבות, יש קבוצת מוזיקה, יש מרכזי אמנות, אפשר לעבוד בגן ילדים, אפשר לעבוד בווידאו. זה בית ספר די עני ובכל זאת מאפשר לכל אחד סוג של מימוש עצמי לפי יכולותיו הלימודיות והחברתיות.
ובנוגע לשליטה, יש בו בחירה של המערכת והפעילויות וגם יכולת להיות שותפים בוועדות של בית הספר. כך שיש בהחלט שליטה לא רעה על החיים.

בכל מקרה, בהצלחה.

[לולה*]

אמאשלה, קודם כל כל הכבוד שאתם רואים אותה ואת מה שעובר עליה. זה ממש לא ברור שכך יהיה.
גם אני סבלתי מדיכאון כנערה, וגם היום יש לי נטייה לדכאונות, ומדי כמה שנים זה חוזר.
אשתף קצת מנקודת מבטי:
לגבי טיפול, זה שהיא מתנגדת לא אומר שהיא לא רוצה ובטח לא אומר שהיא לא צריכה. היא לא בהכרח יודעת מה יהיה לה טוב בטווח הארוך, או שיודעת ואין בה את הכוחות כרגע לשתף פעולה ברמה הבסיסית של להגיד כן לטיפול.
טיפול יכול להיות מאוד מפחיד גם עבור מבוגרים, יש בזה הכרה בבעיה, הכרה בכך שאתה לא יכול לפתור אותה לבד, זו היזקקות מאוד גדולה, חשיפה מאוד גדולה לפני מישהו שהוא זר בהתחלה ועוד ועוד.
אבל מטפל/ת טובים יידעו איך לעבוד עם כל הקשיים האלה.
לכן לדעתי כדאי שתגיע לטיפול, גם אם היא לא מסכימה. בדיוק כמו עם המסכים.
לגבי החיתוך העצמי - הייתה לי חברה שהייתה עושה את זה, זה מאוד מאוד קשה לשלוט בזה לבד. זה דחף. ברגע שהיא מבטיחה להפסיק היא כנראה מתכוונת לזה אבל כשהדחף מגיע זה מאוד קשה להתנגד.
לכן אני לא חושבת שיש טעם לאסור את זה עליה, אלא לטפל בבעיה שגורמת לה לנהוג כך. זה כמו שאת לא יכולה לאסור עליה להיות בדכאון.
לגבי מה שקוראת כתבה - אני מסכימה עם התובנה הבסיסית, ששעות רבות לבד זה רע מאוד עבור מי שנוטה לדכאון, אבל דווקא ממש לא חושבת שבית ספר הוא הפיתרון היחיד.
במיוחד אם היא מתנגדת. חלק מהרווח של השהות בחוץ הוא שאתה מעורב רגשית במה שקורה, אתה מתעניין במשהו, נסחף בפעילות, ואז אין את המחשבות הדכאוניות החוזרות.
בבית ספר אפשר לבהות ולחשוב שעות רבות מאוד אם לא מתעניינים במה שקורה.
זו לא באמת נוכחות במקום אחר, הנוכחות היא רק בגוף (לא אומרת שכך זה אצל כל מי שהולך לבית ספר. אבל מי שמתנגד ללכת וגם ככה כבר בדכאון, יש סיכוי לא מבוטל שכך יקרה). יכול להיות שאחרי שתתחיל טיפול ותצבור קצת כוחות זה יהיה יותר רלבנטי.
כרגע הייתי מתמקדת בלחזק אותה ובלמצוא עוד פעילויות בחוץ ועם אנשים שהיא תרצה ללכת אליהם, או לפחות תסכים לנסות מתוך הכרה במצב שלה שמצריך את זה. אולי התנדבות איפשהו?
שולחת לכם חיזוקים

[לולה*]

עכשיו ראיתי את הרעיונות המעולים של פלונית מעליי.
קוראת, בית הספר הזה נשמע טוב, אבל זה לא פתרון שבהכרח מתאים לכל אחד. חוץ מזה, כשבאים מתוך התנגדות, קשה מאוד למצות את מה שיש לבית הספר להציע.
וגם, מה שלא מתאים עכשיו, יכול אולי להתאים בעתיד.

[לולה*]

אגב, גם בית הספר שאני הלכתי אליו הציע המון המון אפשרויות מעולות. היום הייתי שמחה לבלות שם את ימיי (-:
אבל אז רציתי לעשות עם חיי דברים אחרים.

[אמאשלה*]

אני קוראת את הכל, תודה.

עוברים עלינו ימים לא פשוטים. הגענו למצב שאינה יכולה להשאר לבדה לרגע, יום ולילה, מחשש פן תפגע בעצמה. היא כמו תינוקת, שצריכה תזכורות ועזרה בפעולות הפשוטות של היום: לקום, להתלבש, לצחצח שיניים, לאכול, לשתות. אני שם באופן תמידי, להרים אותה כל פעם מחדש מהתהום הזו שהיא צונחת אליה.

הגענו למסקנה שבית ספר יעצים את הבעיה שלה. היא תלך שם לאיבוד. מי כמוני זוכרת כמה קל להיעלם, וכמה רעש צריך לעשות כדי להיראות. את ההמולה והעניין אני דואגת לספק לה בבית, בסביבה המוכרת והצפויה, עם האנשים המוכרים והאהובים. בסהכ, זה לא שאנחנו יושבים כל היום בבית ומסתכלים על הקירות... יומנו עמוס ועסוק ואני לא מוותרת לה, ולא מאפשרת לה יותר ימי בית כשאני יוצאת עם שאר הילדים.

[אמאשלה*]

אמרתי למישהי מוערכת ואהובה, שקשה לי עם עצמי, שאני לוקחת ממנה את החופש ואת הספייס והפרטיות שהיא רוצה וצריכה. והמישהי הזאת הזכירה לי, בחוכמתה הרבה, שיש זמן ועת לכל, ושכנראה במצב הנוכחי זה לא הזמן לספייס ולפרטיות. מזכירה את זה לעצמי בכל הזדמנות.

[אביבה123*]

שווה לבדוק אם זה לא משהו פיזי. רגישויות למזון למשל - יכולות לגרום לדכאון. או חוסרים תזונתיים. או הרעלות שונות.

ובמקביל: אדם צריך שתהיה לו מטרה בחיים. יש לה מטרה? אם לא, אולי צריך לעזור לה למצוא אחת. ואז לעודד אותה לעבוד קשה כדי להשיג אותה.
אמרת שבימים שהיא הולכת לפעילות ספציפית שהיא אוהבת היא במצב יותר טוב. אולי אפשר להרחיב איכשהו את הפעילות הזאת?

[אמאשלה*]

תודה אביבה, זה רעיון טוב לקחת אותה לבדיקות מקיפות ולציין את העניין הזה. יש משהו מסויים שמומלץ לבקש לבדוק?

לגבי מטרה - טוב, היא בת 13... המטרות שלה זה דברים שלנו נראים לא חשובים או לא מעניינים, אבל עבורה הם כל עולמה. שוב - לא מפרטת, מפאת פרטיותה פן מישהו יעשה 1+1. השיעורים שהיא הולכת אליהם זה חלק מזה. להרחיב את הפעילות הזו זה בעייתי מכמה בחינות: קודם כל זה עולה הרבה כסף. כבר עכשיו אנחנו מוציאים על זה לא מעט, ולהוסיף עוד אני לא בטוחה שנוכל. בנוסף, השעות הן מצומצמות מאוד - שעתיים בערב. אילו יכולתי לארגן לה פעילות דומה לקחת יותר שעות בשעה יותר מוקדמת, זה יכול היה להיות נהדר, אבל אין. לקבוצת הגיל שלה - אלה השעות. היא כבר הולכת שלוש פעמים בשבוע. ואחרון חביב ואולי הכי חשוב - מכיוון שפעילות זו דורשת הכנה ועבודה בבית (שעורי בית, נקרא לזה), שכבר עכשיו היא מרגישה שזה עומס (כרגע מבורך), להוסיף עוד זה משהו שהיא חוששת שיהיה לה יותר מידי מהבחינה הזאת.

יש סדנאות קצובות בזמן שהיא רוצה להצטרף לאחת כזו, הסדנה הבאה מתחילה בפברואר... זה יוסיף עוד שני אחהצ בשבוע לפעילות קבועה שהיא אוהבת, אבל יש עוד זמן.

[פלוני_אלמונית*]

עוברים עלינו ימים לא פשוטים. הגענו למצב שאינה יכולה להשאר לבדה לרגע, יום ולילה, מחשש פן תפגע בעצמה. היא כמו תינוקת, שצריכה תזכורות ועזרה בפעולות הפשוטות של היום: לקום, להתלבש, לצחצח שיניים, לאכול, לשתות. אני שם באופן תמידי, להרים אותה כל פעם מחדש מהתהום הזו שהיא צונחת אליה.
זה נשמע באמת מאוד חמור, על גבול הפתולוגי, ולא מתאים להתערבויות של איזון מינורי כמו פרחי באך ועוד כאלה שהציעו פה, יסלחו לי. גם פרחי באך צריך לרצות לקחת, ולקחת אותם במודעות כלשהי.
מכל מה שתיארת, הדבר שהכי מדליק נורה אדומה הוא הניסיונות לחיתוך עצמי. וגם - שהמצב הולך ומידרדר. זה יכול להיות הורמונלי (שכיח בגיל הזה) או כימי (דורש התערבות) וכמובן מקבל חיזוק מהתנאים שאליהם היא מכניסה את עצמה.

ממליצה לך לקרוא על פציעה עצמית ואולי גם לפנות לקו החם של ער"ן לבקש עצות להתמודדות.

כמו כן, איך החברות שלה שאתן היא מתכתבת? האם הן טיפוסים בריאים ועליזים? או שהן סוחבות אותה יותר למטה? האם תוכלי לדבר אתן בצורה מרומזת ולנסות לברר איך הן חוות אותה?

מעבר לזה, אני יודעת שזה מוקצה באתר הזה, ואני עצמי נרתעת מהצעת תרופות כפתרון לכל דבר, אבל הייתי בודקת פגישה עם פסיכיאטר שידוע בגישה פתוחה יחסית.
תחשבי על זה כעל עירוי דם לאדם פצוע. נכון שהוא צריך טיפול מקיף יותר ולאורך זמן, אבל העירוי יאפשר לו להגיע למצב של תפקוד מינימלי שיאפשר בכלל להגיע לשלב של לחשוב בנחת מה עושים.

[פלוני_אלמונית*]

גם topic]כאן si[/po]/self injur/ יש הרבה מידע מועיל על פציעה עצמית.

[אמאשלה*]

תודה אלמונית. שום דבר אינו מוקצה מבחינתי, כל עוד זה באמת הדבר שהיא זקוקה לו.

את נושא הפגיעה/פציעה העצמית הספקתי לחקור היטב עקב המאורעות האחרונים. מסתבר שהתנהגות זו נפוצה למדי, עד כמה שזה מזעזע לחשוב על כך. זה מזכיר לי קצת את כסיסת הציפורניים האובססיבית שלי - להבדיל אלף הבדלות, כמובן. להרבה מאתנו התנהגויות קומפולסיביות שנובעות מכל מיני נסיבות רגשיות. החיתוך העצמי קשה לעיכול ואין ספק שזה סימפטום של קושי עמוק בהרבה, שיש לטפל בו.

לגבי החברות - אני יודעת שהחברה הטובה ביותר שלה היא דמות חיובית ותומכת, נערה עליזה וצחקנית מאוד. כשהיא בחברתה אני מרגישה רגועה ביותר, גם בגלל שאני מכירה היטב את המשפחה והאמא שם דמות חיובית ונהדרת בפני עצמה. חברות אחרות אני מכירה פחות. אני מאמינה שהיא התחברה עם כל מיני בנות שאינני מכירה דרך האינטרנט. התייעצתי עם מישהי בכירה מסהר, שהמליצה לא למנוע אינטרנט או להחרים מכשירים אלקטרוניים (כן להגביל, כשזה פוגע ישירות למשל בלילות כשאיננה ישנה). אז אני לא ממש יכולה למנוע את הקשרים האלה.

[פלוני_אלמונית*]

אמאשלה,
כל מה שאת כותבת נשמע לי כל כך דומה לבת שלי.
האם יש איזה דרך יצירתית שבה נוכל לדבר בפרטי בלי להסגיר פרטים אישיים?
אני אגב הלכתי לנטורופתית שנתנה כמה דברים, אך בינתיים אין שיפור ואף החמרה במצב.
הוספתי גם אומגה 3 הגליל וקומפלקס ויטמין B.
האם בדקת אם יש לה חוסר בויטמין D? מסתבר שזה ויטמין שמשפיע בין היתר גם על מצב הרוח.
התחושה שלי שהיא שפעילות פיזית מאד מאד חשובה.
זה מזכיר לי שפעם נסעתי במונית ונהג המונית סיפר לי איך היה בדיכאון אמיתי, לא קם מהמיטה חודשים.
עד שהחליט שהוא חייב לצאת מזה.
ביום הראשון הלך כמה צעדים.
ביום שאחריו עוד כמה צעדים.
לאט לאט היה לו כוח לרדת למטה, ללכת בחוץ
כל יום עוד קצת ועוד קצת.
וכך הוציא את עצמו מזה.
ואני חשה שגם כאן נדרשים צעדים עדינים וקטנים, להכניס אור לחיים, דברים שמשמחים אותה.
לחפש אותם ולטפטף לה אותם בפינצטה, טיפין טיפין.

[פלוני*]

לו יכולת לפנות לכל המכרים בסביבת ביתך ולומר בקול רם.ביתי בדיכאון צריכה את עזרתכם ב:א,ב,ג,ד,
היייתם מתרוממים מעל ענן הדיכאון.
אני נפלתי לאותה מלכודת בן הזוג נכנס לדיכאון קליני חריף, ולא היה מוכן בשום צורה שהיא שיידעו מכך
הביטוי היה הסתגרות במיטה וחוסר רצון להיות בחברת אנשים ובני משפחה.
ביום שאזרתי אומץ לדבר עם כמה מחברותי ובני זוגם, חל השינוי.אני עדיין אנונימית אין לי הזכות כביכול לחשוף את בנהזוג
למרות שאני יודעת שההסתרה היא זו שהיתה הפקטור לזמן הרב שהדיכאון נמשך.
בפועל אחד הגברים "היתלבש "על בן הזוג והיה גורם לו לצאת מהמיטה כל פעם בתואנה אחרת.
בן הזוג בשלבים הראשונים ממש פחד ממנו אולם בהמשך הצליח לסגל הליכה יומית.....
כיום, ברוך השם בנהזוג עובד,פעיל צוחק,פשוט חי.
עדיין לא מבינה מדוע שחוליים קשים נופלים בחלקם של הבריות יש שיתןף ועזרה ואולם שדיכאון נופל בחלקו של אדם
מיד מופעל מנגנון הבושה,שחלילה לא ידעו,יגלו
למה?
מאחלת לך התבונה והכח לקבל את עזרת הזולת.בכוחם לעזור.
מזכרוני מתקופה זו הקושי הגדול ביותר היה לחטוף צעקות התפרצויות האשמות שבינם ובין המציאות היתה אך ורק
טובת הבנזוג.
ה' יהיא עמך,אמן.

[דררה_ירוקה*]

אמאשלה,
קודם כל חיבוק גדול. נשמע קשה..
לא קראתי הכל.
לגבי החיתוך: במסגרת עבודתי נחשפתי לתופעה של אתרי חיתוך באינטרנט: "חתכים" ו"פרפרים" (כנראה שיש עוד).
אלו אתרי תמיכה שמנוהלים ע"י ילדים ולכאורה אמורים למנוע את התופעה, אבל בפועל - מעודדים אותה!
ציטוט מהאתר מתוך עדות של נערה שהצטלמה לכתבה: "זה הטרנד עכשיו; זה עזר לנו , זה יעזור גם לך!" יש אפילו כמעט "תחרות", מי חותך יותר..
הנערה שהתראיינה נמצאת בטיפול שלדבריה מאד עוזר, אבל הדחף לחיתוך עצמי, עדיין קיים.
העיצה שלה להורים: למרות שזה עלול לעצבן את הילדים- תיכנסו לפייסבוק/וואטסאפ של הילדים, ובדקו היכן הם מסתובבים! יש אתר "כפתור אדום" עם אפליקציה להתקנה - ממליצה לך לגגל.
הנערה גם שיתפה בעיצה פרקטית שהפסיכולוגית שלה נתנה, שאולי תעזור גם לבתך:
בכל פעם שעולה הדחף לחתוך, להצמיד קוביית קרח לגוף, במקום. הקרח - יוצר תחושה דומה לזו שיוצר החיתוך:
כאב חד - שעוזר להרגיש משהו - כנסיון להלחם בתחושת הריקנות.
בכתבה התראיינו גם פסיכולוגים (הכתבה לא עסקה רק בחיתוכים עצמיים אלא גם בהתאבדויות), שהדגישו שוב ושוב - יש דרכים לטיפול במצוקות/דכאון של בני הנוער ושחשוב להעביר להם את המסר הזה!
אגב, בכתבה מצויין שחלק גדול של ילדים שהגיעו לחיתוך עצמי חוו בעבר השפלה (במסגרות כיתתיות ובמעגלים מורחבים באינטרנט).אני מניחה שלא זה המצב אצליכם בגלל שאינה בבי"ס וכנראה טוב שכך..
אז:טיפול!!!
ומנגד: כשהייתי נערה הורי הכריחו אותי להיפגש עם פסיכולוג בניסיון לטפל בהפרעות האכילה שהיו לי. לא שיתפתי פעולה ואחרי מספר מפגשים הפסיכולוג בעצמו אמר שאין טעם להמשיך..
אז מה כן? בהחלט צעדים עדינים, תמציות באך, שמש, פעילות גופנית ,בדיקות דם, ו..שינה. השינה בשעות הלילה קריטית! (בשמת פירטה רבות בעניין). האם זו אותה נערה שלא ישנה (מדף אחר?)

הלוואי שתימצא הפסיכולוגית/מטפלת, שבתך תסכים להיעזר בה.
עוד חיבוק! מקוה בשבילכם לשיפור בקרוב!

[אחת*]

אור השמש ללא מחיצת זכוכית גם יכול לעזור מאוד ובכלל שהייה בחוץ,
השבוע אמור להיות שמשי ,עד כמה שאני יודעת, אולי תנצלו את זה לשהייה בחוץ של לפחות שעה כל יום בשעות האור.
אני מוצאת את עצמי לעתים כופה על הילדים יציאה החוצה לאור השמש, במדינות קרות יוצאים לשמש גם כשהטמפ מתחת לאפס (זה מעוגן במערכת החינוך למשל)

אולי תמצאו סטודנטית שעוסקת בתחום העניין של הבת ותמורת סכום לא גבוה במיוחד תוכל לעבוד איתה. בכל מקרה תעשי את האינטרפרטציה שלך לרעיון לפי תחום העניין שלה.
אולי אפשר לארגן לבתך ולחברתה עיסוק מעניין ביחד שייצור עוד עניין, אולי משהו יצירתי, אם היא לא עוסקת ביצירה (קרמיקה, תפירה, נגרות, ציור,וכו...)
או משהו תנועתי , כמו ריצה ,שחייה וכדומה
ואפשר משהו אינטלקטואלי ,יש ספרי לימוד טובים ואפשר אפילו בבית.
אני בתור נערה בגילה התנדבתי בתור סייעת לווטרינר, מה שמאוד עניין ובנה אותי,זה גם רעיון לפתח.

בכל מקרה
אם את רוצה עזרה יותר ספציפית, גם אשמח לעזור.

[אביבה123*]

אם את קוראת חופשי באנגלית, אני מאד ממליצה לך לקרוא באתר FEDUP.COM.AU שנותן מידע מקיף על רגישויות למזון ואיך הן יכולות להשפיע על מצבי רוח והתנהגות. המשפחה שלנו (כל ארבעתנו) גילינו שאנחנו מושפעים מרגישויות למזון, ואנחנו כעת בתהליך החלמה (כל אחד מאיתנו בשלב אחר בתהליך).

אני עקרונית לא מאמינה יותר מדי בבדיקות של הרפואה הקונבנציונלית. אני חושבת שיש המון דברים שהן לא מאתרות. למשל אני סובלת מבעיה בריאותית, אבל כל הבדיקות שלי כל הזמן יוצאות תקינות לגמרי בקונבנציונלי, ורק האלטרנטיבים מוצאים אצלי חריגות. אבל מה שכן אפשר לבדוק בקונבנציונלי זה בלוטת התריס, כי זה משהו שהן כנראה כן טובים בלמצוא, וזה משהו שמשפיע על מצב הרוח מאד.

לגבי מטרות: הבת שלי בת 10 וכשהיא הייתה בת 7 ובחינוך ביתי, עזרנו לה למצוא מטרה: להיות מתעמלת אמנותית. זה מאד עזר לה ושיפר לה את מצב הרוח. היא התאמנה הרבה בבית מעבר ל-3 פעמים בשבוע של האימון הרשמי, והעסיק אותה ועשה לה טוב. "מטרה" זה יכול להיות כל דבר - לסרוג, לכתוב סיפורים, לקחת קורס מקצועי דרך האינטרנט על איך מעצבים אתרים, להתנדב בעמותה לבעלי חיים. לדעת חשבון, לדעת היסטוריה... כל מטרה (גם אם לנו היא נראית טפשית) נותנת טעם לחיים וסיבה לקום בבוקר.