נסיון שני
-
יעלי_לה
- הודעות: 4321
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
נסיון שני
החיפושית הפכה אותי לאמא. נכון, בהתחלה היה לי מוזר לחשוב על עצמי כאחת כזו אבל גדלתי לתוך התפקיד, לתוך השליחות הזו. היום אני לחלוטין רואה את עצמי אם. אשה. אחת מתוך השבת הנשי המפואר. כבר לא ילדה שובבה. לא, לא איבדתי את השמחה ואת הנעורים (אני מקווה) אבל הכל קיבל פרופורציות שונות. אני כל-כך כל-כך מזדהה. תיארת את זה מקסים.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
נוסעים באוטו, ברדיו מתנגן "שיר לשירה" המקסים של יהונתן גפן. אבא מגביר. חיפושית מתלוננת, בזמן האחרון אי אפשר לשמוע שום דבר אם זה לא שירי ע. הלל או אריק איינשטיין לילדים. אנחנו מנסים לשכנע אותה, היא מתלוננת עוד יותר וכבר כמעט שלא נהנים מהשיר שכולו עליה. אני מפסיקה לשכנע ואומרת לה "את יודעת מתוקה שזה שיר שאבא אחד כתב לבת שלו התינוקת?" שקט נופל על המושב האחורי. החיפושית מקשיבה למילים. כשנגמר השיר אומרת "אין... עוד פעם!".
-
קר_שינדו*
- הודעות: 220
- הצטרפות: 01 אפריל 2006, 03:41
- דף אישי: הדף האישי של קר_שינדו*
נסיון שני
שמחתי מאוד על ביקורך 
מזל טוב לחיפושית (וגם לחיפוש). אני מצרף שיר במתנה לחיפושית מתוקה.
אֵיךְ עָנַדְתִּי אֶת הַזֵּר / זְאֵב
אָבִי אָמַר לִי:
מָחָר לַאֲחוֹתְךָ יוֹם הֻלֶּדֶת
וְהִיא בְּיוֹם זֶה עוֹנֶדֶת
אֶת פִּרְחֵי הַגָּן.
אֲנִי אֲהַבְתִּיהָ מְאֹד
וְהִשְׁכַּמְתִּי אֶל הַגָּן
פְּרָחִים לִלְקֹט.
מָה, עוֹד לַיְלָה - -
וּבְצַמֶּרֶת הָעֵץ מִלְמַעְלָה,
בִּקְצֵה הֶעָנָף,
אוֹחֵז כְּבָר הַיּוֹם בְּקֶרֶן-זָהָב.
וְאֵי-שָׁם מִן הַקֵּן
נִפְרֶדֶת צִפּוֹר-אֵם מִן הַבֵּן.
מַרְעִידָה זַלְזַל
וְטִפַּת טַל
נוֹטֶפֶת טִיף וָדֹם,
וּפִתְאֹם –
כָּל הַגַּן נִמְלָא יוֹם.
וְהַפְּרָחִים
עוֹד עוֹצְמִים עַלְעָל אֶל עַלְעָל,
הִתְכּוֹפַפְתִּי
וְקָטַפְתִּי
פֶּרַח נָם עַל הַטַּל.
וּבַיָּד
הוּא פּוֹקֵחַ לְאַט
עַלְעָל אֶחָד וּשְׁנַיִם
וּמִיָּד
צוֹחֵק יָשָׁר לָעֵינַיִם.
פֶּרַח עֵר
בִּשְבִיל הַזֵּר.
וְכָךְ
כּוֹתֶרֶת אֶל כּוֹתֶרֶת
וְגִבְעוֹל עַל גִּבְעוֹל
וְהַזֵּר גָּדֵל,
הָלוֹךְ וְגָדוֹל,
לְפֶתַע – קוֹל.
מִי ?
אוּלַי הִתְחִיל כְּבָר יוֹם-הַהֻלֶּדֶת
וּלְבָבִי דוֹפֵק, וְיָדִי רוֹעֶדֶת ...
וְאוּלַי בַּזֵּר לִשְזֹר
גַם דְּפִיקוֹת שֶל לֵב,
גַם קֶרֶן שֶל אוֹר - - -
אַךְ פֶּרַח בָּר,
תְּכַלְכַּל וְעָנֹג
הֵצִיץ מִן הָעֵשֶׂב הַיָּרֹק
וְשָׁם
גַּם "טִפַּת דָּם"
וְאַמְנוֹן וְתָמָר –
וְהָלַכְתִּי הָלוֹךְ וְקָטוֹף,
הָלוֹךְ וְאָסוֹף.
וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם נוֹטֶה לַעֲרֹב.
פִּתְאֹם
נָשָׂאתִי עֵינַי לַמָּרוֹם
וְהַשֶּׁמֶשׁ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם.
וּבְבוֹאִי עִם הַזֵּר –
תֹּף וּמְצִלְתַּיִם
וּקְרִיאוֹת "תְּחִי"
וּמְחִיאוֹת-כַּפַּיִם.
וְעַל מֵאוֹת יָדַיִם,
אֲחוֹתִי נִשֵּׂאת וּלְרֹאשָהּ –
זֵרִים,
אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָה.
מַה לַּעֲשׂוֹת ?
אֵיכָכָה אֶעֱנֹד
אֶת הַזֵּר לְרֹאשׁ הָאָחוֹת ?
_ _ _ _ _ _ _
וְלָמָּה עֵינַיִךְ עֲצוּבוֹת,
הַאִם כִּי אָחִיךְ הַקָּטָן
הִתְמַהְמַהּ בַּגַּן
וְאֵחַר לָבוֹא ? –
הִנְנִי פֹּה,
בָּאתִּי הֲלֹם.
וּפִתְאֹם
מֵעַל לָרָאשִׁים
קָפְצָה אֲחוֹתִי לְבֵין הָאֲנָשִׁים,
וּבְדַרְכָּהּ נוֹשֵׁר
זֵר אַחַר זֵר.
וּבְבוֹאָהּ אֵלַי
רָאִיתִי רַק עֵינֶיהָ מוּל עֵינַי –
וּפִיהָ מְחַיֵּךְ,
וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ –
הַזֵּר שֶׁלִּי
בְּרֹאשׁ אֲחוֹתִי.
מזל טוב לחיפושית (וגם לחיפוש). אני מצרף שיר במתנה לחיפושית מתוקה.אֵיךְ עָנַדְתִּי אֶת הַזֵּר / זְאֵב
אָבִי אָמַר לִי:
מָחָר לַאֲחוֹתְךָ יוֹם הֻלֶּדֶת
וְהִיא בְּיוֹם זֶה עוֹנֶדֶת
אֶת פִּרְחֵי הַגָּן.
אֲנִי אֲהַבְתִּיהָ מְאֹד
וְהִשְׁכַּמְתִּי אֶל הַגָּן
פְּרָחִים לִלְקֹט.
מָה, עוֹד לַיְלָה - -
וּבְצַמֶּרֶת הָעֵץ מִלְמַעְלָה,
בִּקְצֵה הֶעָנָף,
אוֹחֵז כְּבָר הַיּוֹם בְּקֶרֶן-זָהָב.
וְאֵי-שָׁם מִן הַקֵּן
נִפְרֶדֶת צִפּוֹר-אֵם מִן הַבֵּן.
מַרְעִידָה זַלְזַל
וְטִפַּת טַל
נוֹטֶפֶת טִיף וָדֹם,
וּפִתְאֹם –
כָּל הַגַּן נִמְלָא יוֹם.
וְהַפְּרָחִים
עוֹד עוֹצְמִים עַלְעָל אֶל עַלְעָל,
הִתְכּוֹפַפְתִּי
וְקָטַפְתִּי
פֶּרַח נָם עַל הַטַּל.
וּבַיָּד
הוּא פּוֹקֵחַ לְאַט
עַלְעָל אֶחָד וּשְׁנַיִם
וּמִיָּד
צוֹחֵק יָשָׁר לָעֵינַיִם.
פֶּרַח עֵר
בִּשְבִיל הַזֵּר.
וְכָךְ
כּוֹתֶרֶת אֶל כּוֹתֶרֶת
וְגִבְעוֹל עַל גִּבְעוֹל
וְהַזֵּר גָּדֵל,
הָלוֹךְ וְגָדוֹל,
לְפֶתַע – קוֹל.
מִי ?
אוּלַי הִתְחִיל כְּבָר יוֹם-הַהֻלֶּדֶת
וּלְבָבִי דוֹפֵק, וְיָדִי רוֹעֶדֶת ...
וְאוּלַי בַּזֵּר לִשְזֹר
גַם דְּפִיקוֹת שֶל לֵב,
גַם קֶרֶן שֶל אוֹר - - -
- - - נֶהְדָּר,
אַךְ פֶּרַח בָּר,
תְּכַלְכַּל וְעָנֹג
הֵצִיץ מִן הָעֵשֶׂב הַיָּרֹק
וְשָׁם
גַּם "טִפַּת דָּם"
וְאַמְנוֹן וְתָמָר –
וְהָלַכְתִּי הָלוֹךְ וְקָטוֹף,
הָלוֹךְ וְאָסוֹף.
וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם נוֹטֶה לַעֲרֹב.
פִּתְאֹם
נָשָׂאתִי עֵינַי לַמָּרוֹם
וְהַשֶּׁמֶשׁ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם.
וּבְבוֹאִי עִם הַזֵּר –
תֹּף וּמְצִלְתַּיִם
וּקְרִיאוֹת "תְּחִי"
וּמְחִיאוֹת-כַּפַּיִם.
וְעַל מֵאוֹת יָדַיִם,
אֲחוֹתִי נִשֵּׂאת וּלְרֹאשָהּ –
זֵרִים,
אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָה.
מַה לַּעֲשׂוֹת ?
אֵיכָכָה אֶעֱנֹד
אֶת הַזֵּר לְרֹאשׁ הָאָחוֹת ?
_ _ _ _ _ _ _
וְלָמָּה עֵינַיִךְ עֲצוּבוֹת,
הַאִם כִּי אָחִיךְ הַקָּטָן
הִתְמַהְמַהּ בַּגַּן
וְאֵחַר לָבוֹא ? –
הִנְנִי פֹּה,
בָּאתִּי הֲלֹם.
וּפִתְאֹם
מֵעַל לָרָאשִׁים
קָפְצָה אֲחוֹתִי לְבֵין הָאֲנָשִׁים,
וּבְדַרְכָּהּ נוֹשֵׁר
זֵר אַחַר זֵר.
וּבְבוֹאָהּ אֵלַי
רָאִיתִי רַק עֵינֶיהָ מוּל עֵינַי –
וּפִיהָ מְחַיֵּךְ,
וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ –
הַזֵּר שֶׁלִּי
בְּרֹאשׁ אֲחוֹתִי.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
פנינים
פתאום נפתח לה העניין של השפה. יש משפטים. מכיוון שהיא די אפרוחה שמצייצת וקשה לשמוע מה היא אומרת (בניגוד מוחלט לבכי הצעקני-מרעיד קירות שלה כתינוקת) צריך להקשיב חזק חזק...
אנחנו שותות מיץ מנגו, חיפושית מכוס עם קש ואני מכוס רגילה. חיפושית עושה בועות. אני רגילה כבר ויודעת למזוג לה בדיוק לגובה שלא קופץ מהכוס. חיפושית צוחקת ואומרת "רק אובי שה בועות. אמא לא שה בועות. אמא אסור שה בועות!" (היתה שבוע אצל סבתא ולמדה היטב את המילה "אסור!").
היא מטפסת לי על הבירכיים בעוד אני גולשת באינטרנט, מושכת לי את החולצה למעלה ומחבקת לי את הבטן "צה גיש קוקי" (תרגום: רוצה להרגיש את תינוקי).
אחד הצירופים הכי בנאלים שלה שאני הכי מתרגשת לשמוע אותם זה: "לא צה!" כמובן שזה אומר "לא רוצה", למה מתרגשת? כי היא כבר לא קטנה שמיבבת כשהיא רוצה משהו או לא רוצה, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ומה לא ויודעת לעמוד על שלה. אין צירוף מילים אחר בעולם שאני מכבדת יותר.
איזה גיל מדהים! איזה ילדה מקסימה! איזה כייף להיות אמא!
פתאום נפתח לה העניין של השפה. יש משפטים. מכיוון שהיא די אפרוחה שמצייצת וקשה לשמוע מה היא אומרת (בניגוד מוחלט לבכי הצעקני-מרעיד קירות שלה כתינוקת) צריך להקשיב חזק חזק...
אנחנו שותות מיץ מנגו, חיפושית מכוס עם קש ואני מכוס רגילה. חיפושית עושה בועות. אני רגילה כבר ויודעת למזוג לה בדיוק לגובה שלא קופץ מהכוס. חיפושית צוחקת ואומרת "רק אובי שה בועות. אמא לא שה בועות. אמא אסור שה בועות!" (היתה שבוע אצל סבתא ולמדה היטב את המילה "אסור!").
היא מטפסת לי על הבירכיים בעוד אני גולשת באינטרנט, מושכת לי את החולצה למעלה ומחבקת לי את הבטן "צה גיש קוקי" (תרגום: רוצה להרגיש את תינוקי).
אחד הצירופים הכי בנאלים שלה שאני הכי מתרגשת לשמוע אותם זה: "לא צה!" כמובן שזה אומר "לא רוצה", למה מתרגשת? כי היא כבר לא קטנה שמיבבת כשהיא רוצה משהו או לא רוצה, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ומה לא ויודעת לעמוד על שלה. אין צירוף מילים אחר בעולם שאני מכבדת יותר.
איזה גיל מדהים! איזה ילדה מקסימה! איזה כייף להיות אמא!
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
טוב, סיימתי לקרוא את הארי פוטר השביעי, אפשר לחזור לכתוב...
ארנב.
לפני איזה חודש ישבנו לנו על הדשא ופתאום ראיתי בתוך העלים עיגולים קטנים וחומים. היה ברור לי וגם לחיפושית שזה קקי. הזמנו את האב לנסות ולנחש איתנו של מי הקקי הנ"ל, ברור שזה לא היה קקי של חולדה או עכבר, גם לא של חתול ולא של קיפוד. לי זה נראה כמו קקי של מכרסם גדול, נגיד ארנב. האיש אמר שאין מצב שיש לנו ארנב בגינה כי אחרת היינו רואים אותו. הזמנתי אותו למארבים אבל לא ממש מימשנו את התוכנית.
שבוע או שבועיים מאוחר יותר בעודי אצל הורי מתקשר האיש: "צדקת!" נו ברור אבל במה? "יש ארנבת ענקית בגינה!" וככה הצטרפה אלינו ארנבת שחורה לבנה מאוד גדולה למצבת החתולים בגינה. בהתחלה היא אכלה גזר ותפוחים אחר כך הסתבר שזה בכלל ארנב והוא הסתבר כחובב אוכל חתולים ועבר לישון יחד עם החתולים במרפסת. החיפושית קראה לו "אבי" ומאוד נהננו יחד. השכנים לא כל כך. הוא אכל להם את כל הגינה, אצלנו רק את התרד, משום מה שום דבר אחר לא ממש מצא חן בעיניו או שאולי היה שבע מהאוכל של החתולים והצמחים של השכנים ואז ביום חמישי הקטנה רצתה לצאת לחפש את אבי ארנבי בגינה, התעצלתי כי היה חם והצלחתי לסחוב אותה עוד כמה שעות עד שאבא חזר מהעבודה ויצא לגינה לגלות שארנבי מוטל על הדשא ללא רוח חיים... כנראה שהוא ממש עלה לשכנים המקסימים שלנו על העצבים. מיסכן.... המעניין הוא שמאז הקטנה לא מדברת יותר על לצאת לחפש אותו בגינה, כאילו הבינה לחלוטין שהוא כבר לא יחזור. ואולי היא הבינה...
מאז הארנב גם החיפושית התחילה לאכול גזר, פתאום יש המון במקרר אז היא אוכלת וגם מאוד אוהבת לגרור במגררת ולשמוע את הסיפור על סבא אליעזר באותו הזמן. ערב אחד אחרי שהעבירה שעה שלמה בגרירת גזר נושן, שהיה מיועד לגרישה האוגרת בכלל, במגררת היא החליטה לאכול אותו יבש וקשיי כמו שהוא, שום הצעה לגזר חדש לא צלחה וככה מצאנו את עצמנו הולכים לישון, אבא, אמא חיפושית וגזר. עד שבדל הגזר לא נלעס עד תום לא עזבה אותו הקטנה ולא נרדמה. בבוקר פתאום נזכרה בגזר. "צה גזר!" צעקה "בואי אני אתן לך גזר" עניתי ופניתי למקרר. "לא! איפה גזר?" היה ברור שהיא מתכוונת לזה מאתמול שכורסם בעודה חצי ישנה ונעלם לתוך הבטן הקטנה שלה. הסברתי לה שאולי היא לא זוכרת כי היתה מאוד עיפה אבל היא אכלה את הגזר, שהוא נכנס לפה שלה ומשם ירד למטה לבטן השמחה, הסיפור שלי לא שכנע אותה "אכללי!" האשימה "אף אחד לא אכל לך מתוקה, את אכלת את הגזר." ניסיתי להרגיע אבל היה ברור לי שזה כבר לא יעזור, היא התחילה לילל ודי.
"בואי אתן לך גזר חדש" הצעתי אבל היא רק יבבה חזק יותר "לא חדש! לא חדש!"
"טוב, אז בואי אתן לך גזר ישן." אמרתי ולהפתעתי שרר שקט. ניצלתי את ההזדמנות ניגשתי למקרר והוצאתי גזר "ישן" קילפתי והגשתי לחיפושית שניגבה את הדמעות ולקחה אותו ממני בחיוך מפוייס.
מאז היא אוכלת רק גזר ישן.
(ולא, זה לא עובד עם דברים אחרים...).
תחילת החופש הגדול שלנו.
חשבתי שאני אראה את זה ביותר דפי חינוך ביתי אבל התבדתי. תמיד אהבתי את הראשון בספטמבר. נו, לא תמיד, רק מאז שאני לא מלמדת ולא לומדת. היום הכי טוב בשנה. טוב, כמעט הכי טוב, גם היום שאחרי חופשת הפסח זה יום לא רע בכלל.
פתאום יש שקט. לא שלפני כן היה רעש בוטה, אבל פתאום זה נראה אחרת. שקט נעים ורגוע שכזה. אולי זה קול נשימת הרווה של כל ההורים האלה שסוף סוף שלחו את הילדים לבית הספר ולגן ועכשיו הם יכולים סוף סוף לנשום בנחת (ולשתות כוס קפה).
עכשיו נוכל סוף סוף לחזור לטייל בלי להדחק, אפילו לדואר יהיה הרבה יותר קל להכנס. נוכל ללכת לבריכה וגם לשחות בבריכה החיצונית, זו שכל הקיץ היתה מלאה בילדים גדולים שקופצים וזורקים כדורים, איפה שאפשר להשתמש בגלגל ים ולא רק במצופים. סוף סוף נוכל ללכת למשחקיה בלי שיקפצו עלינו ילדים ענקיים שבאו עם האחים הקטנים שלהם כי לא היה מה לעשות איתם בבית. סוף סוף.... כל מה שצריך לקרות עכשיו זה שכבר יגיע הסתיו.
ארנב.
לפני איזה חודש ישבנו לנו על הדשא ופתאום ראיתי בתוך העלים עיגולים קטנים וחומים. היה ברור לי וגם לחיפושית שזה קקי. הזמנו את האב לנסות ולנחש איתנו של מי הקקי הנ"ל, ברור שזה לא היה קקי של חולדה או עכבר, גם לא של חתול ולא של קיפוד. לי זה נראה כמו קקי של מכרסם גדול, נגיד ארנב. האיש אמר שאין מצב שיש לנו ארנב בגינה כי אחרת היינו רואים אותו. הזמנתי אותו למארבים אבל לא ממש מימשנו את התוכנית.
שבוע או שבועיים מאוחר יותר בעודי אצל הורי מתקשר האיש: "צדקת!" נו ברור אבל במה? "יש ארנבת ענקית בגינה!" וככה הצטרפה אלינו ארנבת שחורה לבנה מאוד גדולה למצבת החתולים בגינה. בהתחלה היא אכלה גזר ותפוחים אחר כך הסתבר שזה בכלל ארנב והוא הסתבר כחובב אוכל חתולים ועבר לישון יחד עם החתולים במרפסת. החיפושית קראה לו "אבי" ומאוד נהננו יחד. השכנים לא כל כך. הוא אכל להם את כל הגינה, אצלנו רק את התרד, משום מה שום דבר אחר לא ממש מצא חן בעיניו או שאולי היה שבע מהאוכל של החתולים והצמחים של השכנים ואז ביום חמישי הקטנה רצתה לצאת לחפש את אבי ארנבי בגינה, התעצלתי כי היה חם והצלחתי לסחוב אותה עוד כמה שעות עד שאבא חזר מהעבודה ויצא לגינה לגלות שארנבי מוטל על הדשא ללא רוח חיים... כנראה שהוא ממש עלה לשכנים המקסימים שלנו על העצבים. מיסכן.... המעניין הוא שמאז הקטנה לא מדברת יותר על לצאת לחפש אותו בגינה, כאילו הבינה לחלוטין שהוא כבר לא יחזור. ואולי היא הבינה...
מאז הארנב גם החיפושית התחילה לאכול גזר, פתאום יש המון במקרר אז היא אוכלת וגם מאוד אוהבת לגרור במגררת ולשמוע את הסיפור על סבא אליעזר באותו הזמן. ערב אחד אחרי שהעבירה שעה שלמה בגרירת גזר נושן, שהיה מיועד לגרישה האוגרת בכלל, במגררת היא החליטה לאכול אותו יבש וקשיי כמו שהוא, שום הצעה לגזר חדש לא צלחה וככה מצאנו את עצמנו הולכים לישון, אבא, אמא חיפושית וגזר. עד שבדל הגזר לא נלעס עד תום לא עזבה אותו הקטנה ולא נרדמה. בבוקר פתאום נזכרה בגזר. "צה גזר!" צעקה "בואי אני אתן לך גזר" עניתי ופניתי למקרר. "לא! איפה גזר?" היה ברור שהיא מתכוונת לזה מאתמול שכורסם בעודה חצי ישנה ונעלם לתוך הבטן הקטנה שלה. הסברתי לה שאולי היא לא זוכרת כי היתה מאוד עיפה אבל היא אכלה את הגזר, שהוא נכנס לפה שלה ומשם ירד למטה לבטן השמחה, הסיפור שלי לא שכנע אותה "אכללי!" האשימה "אף אחד לא אכל לך מתוקה, את אכלת את הגזר." ניסיתי להרגיע אבל היה ברור לי שזה כבר לא יעזור, היא התחילה לילל ודי.
"בואי אתן לך גזר חדש" הצעתי אבל היא רק יבבה חזק יותר "לא חדש! לא חדש!"
"טוב, אז בואי אתן לך גזר ישן." אמרתי ולהפתעתי שרר שקט. ניצלתי את ההזדמנות ניגשתי למקרר והוצאתי גזר "ישן" קילפתי והגשתי לחיפושית שניגבה את הדמעות ולקחה אותו ממני בחיוך מפוייס.
מאז היא אוכלת רק גזר ישן.
(ולא, זה לא עובד עם דברים אחרים...).
תחילת החופש הגדול שלנו.
חשבתי שאני אראה את זה ביותר דפי חינוך ביתי אבל התבדתי. תמיד אהבתי את הראשון בספטמבר. נו, לא תמיד, רק מאז שאני לא מלמדת ולא לומדת. היום הכי טוב בשנה. טוב, כמעט הכי טוב, גם היום שאחרי חופשת הפסח זה יום לא רע בכלל.
פתאום יש שקט. לא שלפני כן היה רעש בוטה, אבל פתאום זה נראה אחרת. שקט נעים ורגוע שכזה. אולי זה קול נשימת הרווה של כל ההורים האלה שסוף סוף שלחו את הילדים לבית הספר ולגן ועכשיו הם יכולים סוף סוף לנשום בנחת (ולשתות כוס קפה).
עכשיו נוכל סוף סוף לחזור לטייל בלי להדחק, אפילו לדואר יהיה הרבה יותר קל להכנס. נוכל ללכת לבריכה וגם לשחות בבריכה החיצונית, זו שכל הקיץ היתה מלאה בילדים גדולים שקופצים וזורקים כדורים, איפה שאפשר להשתמש בגלגל ים ולא רק במצופים. סוף סוף נוכל ללכת למשחקיה בלי שיקפצו עלינו ילדים ענקיים שבאו עם האחים הקטנים שלהם כי לא היה מה לעשות איתם בבית. סוף סוף.... כל מה שצריך לקרות עכשיו זה שכבר יגיע הסתיו.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
הכי הגיוני בעולם... ילדה שבינואר מתרוצצת בגינה הבוצית והקפואה, מבקשת שימלאו לה מים בגיגית כדי להשתכשך עירומה בקור-בספטמבר החם למדי של חדרה מבקשת ללבוש מעיל וכובע צמר ומיבבת "קר לי" תוך כדי הזעה מסיבית לתוך סיבי הפליז של המילוי הפנימי של המעיל... טוב שאת המגפיים החבאתי מבעוד מועד...
הייתי צריכה לעשות בדיקות דם הבוקר. הקטנה העירה אותי בשבע בבוקר, סוף סוף היא קמה לפני שמאוחר מדי ללכת לאחיות במרפאה. הלבשנו מהר ויצאנו לטיול בוקר. ליד בית הספר עלו בי סימני שאלה, מה, שינו את החוקים? מתחילים לימודים בתשע? מעניין... הילדים לא מאחרים ללימודים ומשמרות הזה"ב רק התחילו את משמרתם... אחרי שעברנו במעבר החציה מצאתי איזה אמא לשאול אותה מה השעון שלה מראה-נו, כמובן שהעבירו לשעון חורף בעוד אנחנו חורפים... טוב, זה בטח קורה להרבה אנשים פה באתר...
אני נכנסת לאחות הלבבית שמאוד שמחה להקיז את דמי. הקטנה מבקשת לראות, באופן הכי טבעי שיש אני מושיבה אותה על הברכיים שלי ונותנת לה לראות, לי לא כואב אז אין שום סיבה שלה זה יכאב... האחות ממלאה שתי מבחנות מלאות דם, אני מבחינה בסימנים מוזרים על פני הילדה שלי (שחזתה בדם ניגר פעמיים בחיים שלה-פעם אחת כשחטפה ביס מגרישה האוגרת ופעם נוספת בדיוק בשבוע שעבר כשעשינו נסיון ראשון עם בייביסיטר/דודה והיא שמרה עליה יותר מדי עד כדי כך שהיא נפלה מהשולחן ונשכה את הלשון, בשני המקרים לא נרשמה היסטריה מיוחדת ומיד חזרנו לענייני שגרה ומשחק) כשהאחות הוציאה את המחט מהיד שלי הקטנה התחילה ליבב כאילו לה אמור לכאוב, ממש אמפטיה... היא אמרה שהיא מפחדת... היא לא אמרה ככה כשניסתה בעזרת המצח הנחוש שלה, לשבור לי את האף לפני שבועיים... זה היה הרבה יותר כואב...
עכשיו אני כבר ממש חושבת שנצטרך להוציא אותה מהבית בלידה, עושה רושם שיש לנו עסק עם רגישה מדי...
<עכשיו היא מסתובבת עם מעיל, כובע צמר ומטריה ומבקשת לצאת לחכות לאבא שיחזור מהעבודה... עוד איזה עשר שעות...>
הייתי צריכה לעשות בדיקות דם הבוקר. הקטנה העירה אותי בשבע בבוקר, סוף סוף היא קמה לפני שמאוחר מדי ללכת לאחיות במרפאה. הלבשנו מהר ויצאנו לטיול בוקר. ליד בית הספר עלו בי סימני שאלה, מה, שינו את החוקים? מתחילים לימודים בתשע? מעניין... הילדים לא מאחרים ללימודים ומשמרות הזה"ב רק התחילו את משמרתם... אחרי שעברנו במעבר החציה מצאתי איזה אמא לשאול אותה מה השעון שלה מראה-נו, כמובן שהעבירו לשעון חורף בעוד אנחנו חורפים... טוב, זה בטח קורה להרבה אנשים פה באתר...
אני נכנסת לאחות הלבבית שמאוד שמחה להקיז את דמי. הקטנה מבקשת לראות, באופן הכי טבעי שיש אני מושיבה אותה על הברכיים שלי ונותנת לה לראות, לי לא כואב אז אין שום סיבה שלה זה יכאב... האחות ממלאה שתי מבחנות מלאות דם, אני מבחינה בסימנים מוזרים על פני הילדה שלי (שחזתה בדם ניגר פעמיים בחיים שלה-פעם אחת כשחטפה ביס מגרישה האוגרת ופעם נוספת בדיוק בשבוע שעבר כשעשינו נסיון ראשון עם בייביסיטר/דודה והיא שמרה עליה יותר מדי עד כדי כך שהיא נפלה מהשולחן ונשכה את הלשון, בשני המקרים לא נרשמה היסטריה מיוחדת ומיד חזרנו לענייני שגרה ומשחק) כשהאחות הוציאה את המחט מהיד שלי הקטנה התחילה ליבב כאילו לה אמור לכאוב, ממש אמפטיה... היא אמרה שהיא מפחדת... היא לא אמרה ככה כשניסתה בעזרת המצח הנחוש שלה, לשבור לי את האף לפני שבועיים... זה היה הרבה יותר כואב...
עכשיו אני כבר ממש חושבת שנצטרך להוציא אותה מהבית בלידה, עושה רושם שיש לנו עסק עם רגישה מדי...
<עכשיו היא מסתובבת עם מעיל, כובע צמר ומטריה ומבקשת לצאת לחכות לאבא שיחזור מהעבודה... עוד איזה עשר שעות...>
-
מי_מה*
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
נסיון שני
אני לא יכולה להישאר אדישה למישהי שקוראת הארי פוטר...
של אחוות מכוּרוֹת...
של אחוות מכוּרוֹת...-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
חיפשנו לנו מיילדת בית, אחת כזו שנהיה מוכנים להכניס לביתינו מבצרנו. נפגשנו עם כמה. אחת מהן שאלה אותי מה אני עושה, במה אני עובדת. פרסתי בפניה את רשימת המכולת שלי (כאילו זה איזה ראיון עבודה או משהו...) ולבסוף ציינתי שאני אמא וזהו. היא היתה חייבת לספר איזה בדיחה שיצאה לה די עקום ומרוב נסיון להשמע מקבלת ומכילה יצא שכל ההתנשאות שלה בלטה החוצה. אחר כך שאלה מה עם פעילות גופנית. צינתי שאני עושה יוגה והמון פעילות עם הילדה, התגובה שלה היתה "יוגה זה יופי אבל פעילות עם הילדה זה לא ממש נחשב..." לא ממש נחשב? ללכת פעם בשבוע שלושת רבעי שעה לכל כיוון כדי להגיע לבריכה לשחות עם ילדה במשך ארבע שעות כולל בריכות שלמות כשהיא בגלגל הים עושה גלים וצווחת מאושר שהיא בסירה-לא נחשב? לטפס על סולמות בגן שעשועים ועוד כל מני דברים מאוד פעילים שעושים שם-לא פעילות? לזחול בבית ולעשות תחרויות של כל מני הליכות משונות-לא פעילות? לרקוד עם הילדה על הידיים תוך כדי דיגדוג וקולות של חיות-לא פעילות? לנקות את הבית אחרי הפרוגרום-לא פעילות? והטיול היומי שממשיך מעל שעה בדרך כלל (לא מומלץ להריוניות ללכת שעה לפחות ביום?) ובכלל כל ה"לא פעילויות" שאני עושה בדרך כלל, לא פעילות? אז למה אני מגיעה לסוף היום עם התכווצות שרירים בידיים/רגליים ועיניים נעצמות מעצמן? אה, אולי משעמום... טוב, ברור שלא בחרנו בה. נכון?
-
יעלי_לה
- הודעות: 4321
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
הקטנה היתה אתמול אצל סבתא לבד. כשחזרה נשאה באמתחתא ספר חדש שקיבלה מתנה לחגים, הדובון לאלא. משהו מילדותי אותת לי שזה לא מהספרים שהייתי מוכנה להקריא לה אבל היא מיד רצה אלי "אמא פור!" עם הספר ביד "בובי לאלאלאלא!" קראה בשמחה, ניכר שהיא כבר הכירה את התוכן. ישבתי, פתחתי את הספר ומיד עם הדף הראשון נזכרתי למה אני לא רוצה להקריא לה את הספר הזה יותר.
אחת המילים הראשונות שהקטנה שלנו למדה להגיד היתה "לא" ואנחנו מאוד שמחנו על כך בתור אנשים שדי קשה להם לבטא את המילה הזו ולהציב לעצמם גבולות בפני אחרים היה זה מבורך למצוא שהיא כן יכולה להציב גבולות בעוד שאין בפיה לקסיקון מילים גדול ומפורט. מאוחר יותר הצטרף ה"די!" ובכלל היינו מאושרים עד הגג, בכל מה שקשור לגוף שלה הכבוד למילה הוא גדול. לכל מי שבא במגע עם הקטנה סברנו מיד שאם היא אומרת לא או די מיד לציית אין להם שום עניין עם חינוך הילדה שלנו ושפשוט יכבדו את בקשותיה. והנה בא הספר הזה ואומר לה שלהגיד לא זה רע ובכלל, לא לאכול כשאמא אומרת זה רע ותקבלי עונש, ועוד איזה עונש? עונש שאף אחד לא יבין אותך כשתדברי... איזה תסכול! האומללות הכי גדולה של ילדה בת שנתיים שרק עכשיו סוף סוף מצליחה רוב הזמן לבטא את כל מה שהיא רוצה במילים. המילים האהובות עליה הן "לא תודה" "לא רוצה" "לא לגעת" "לא אוהבת" ועוד כל מני צרופים של המילה "לא", נו, בת שנתיים... הספר נגנז, בטלפון לסבתא הובהר שמהיום עדיף להתיעץ איתנו לגבי איזה ספר לקנות לה כי הספרים שהיו מקובלים לפני שלושים שנה כבר ממש לא עוברים את גבול הטעם הטוב, סבתא שקנתה שני ספרים כאלו עלעלה בספר שברשותה והסכימה שהוא מזעזע (חרף העובדה שלדעתי היא הקריאה לקטנה את הספר עוד בביתה כי הקטנה כבר ידעה את הסיפור די בעל פה כשאני סיפרתי לה ואפילו ידעה לסגור את הספר בחלק של העונש להפוך אותו לציור שמאחור ולצרוח בהסטריה "כן!כן! כן! כן! ככןןןןןןןן!" לפני הגניזה).
ואז בא הלילה. אחרי טיול גדול בשכונה וארוחת ערב נעימה הלכנו לישון. אי שם באמצע הלילה הקטנה חולמת חלום וצועקת מתוך שינה "לאלאלאלאלאלאלאלאלאלא!" כולה מסויטת, אני מלטפת ומרגיעה, היא חוזרת לנחור. אחרי כמה דקות שוב צעקות "לאלאלאלאלאאלא! בובי!לאלאלאלאלאלאלא!" ובכי היסטרי ואז צעקות "כןכןכןכןכן!" הכל חצי מתוך שינה, מתוך חלום. היא חלמה את הספר, חלמה שלא מבינים אותה, חלמה ששוב אין לה מילים. הערתי אותה והרמתי אותה על הידיים כשאני יושבת במיטה, ערסלתי אותה ושאלתי אותה אם היא ורוצה שנסגור את הספר בארון שלא יפחיד אותה יותר "לא אמא, רק ספר" ענתה המקסימה ונרדמה סוף סוף לשינה שלווה כשאני מחבקת ומנשקת אותה.
אבא וחיפושית משחקים בחדר במשחק של חיות והאוכל שלהן, אחד האהובים עליה. על כל כרטיס יש ציור של חיה וכתוב את שמה ועל הכרטיס המקביל יש ציור של המזון וכתוב את שמו, היא יודעת להרכיב בעל פה כבר מהפעם הראשונה לא ממש אתגר אבל כייף לה לשחק עם החיות, אוהבת חיות. אבא מחזיק את הכרטיס של התרנגולת ושואל את החיפושית "את יודעת מה כתוב כאן?" חיפושית עונה "תרנגולת" אבא שואל "איפה כתוב?" והיא מראה לו את התכתובת. אבא שואל "רוצה לראות משהו מצחיק?" ושולף דף מעל שולחן העבודה שלה וכותב בטוש "תרנגולת" הקטנה צוחקת "תרנגולת!" מזהה את הצורה של המילה. אחר כך הוא כותב "כבשה" ושואל "מה כתבתי כאן?" והיא בלי להתבלבל "כבסה" אחר כך הוא כותב "זרעונים" היא מזהה גם את המילה הזו וקוראת לאחד הדובים שלה "תיראה! אבא צייר תרנגולת, כבסה, זרעים!" אומרת לדוב. וככה הם ממשיכים לשחק ולצייר מילים. מדהים מה שהם לומדים כשאף אחד לא מלמד אותם.
התלבטתי אם לערוך ולתקן שגיאות כתיב אבל בחרתי שלא, צריך איזה עדות לכך שאני באמת לא עשיתי כלום, אני בכלל דיסלקטית, זה הכל בא ממנה...
אחת המילים הראשונות שהקטנה שלנו למדה להגיד היתה "לא" ואנחנו מאוד שמחנו על כך בתור אנשים שדי קשה להם לבטא את המילה הזו ולהציב לעצמם גבולות בפני אחרים היה זה מבורך למצוא שהיא כן יכולה להציב גבולות בעוד שאין בפיה לקסיקון מילים גדול ומפורט. מאוחר יותר הצטרף ה"די!" ובכלל היינו מאושרים עד הגג, בכל מה שקשור לגוף שלה הכבוד למילה הוא גדול. לכל מי שבא במגע עם הקטנה סברנו מיד שאם היא אומרת לא או די מיד לציית אין להם שום עניין עם חינוך הילדה שלנו ושפשוט יכבדו את בקשותיה. והנה בא הספר הזה ואומר לה שלהגיד לא זה רע ובכלל, לא לאכול כשאמא אומרת זה רע ותקבלי עונש, ועוד איזה עונש? עונש שאף אחד לא יבין אותך כשתדברי... איזה תסכול! האומללות הכי גדולה של ילדה בת שנתיים שרק עכשיו סוף סוף מצליחה רוב הזמן לבטא את כל מה שהיא רוצה במילים. המילים האהובות עליה הן "לא תודה" "לא רוצה" "לא לגעת" "לא אוהבת" ועוד כל מני צרופים של המילה "לא", נו, בת שנתיים... הספר נגנז, בטלפון לסבתא הובהר שמהיום עדיף להתיעץ איתנו לגבי איזה ספר לקנות לה כי הספרים שהיו מקובלים לפני שלושים שנה כבר ממש לא עוברים את גבול הטעם הטוב, סבתא שקנתה שני ספרים כאלו עלעלה בספר שברשותה והסכימה שהוא מזעזע (חרף העובדה שלדעתי היא הקריאה לקטנה את הספר עוד בביתה כי הקטנה כבר ידעה את הסיפור די בעל פה כשאני סיפרתי לה ואפילו ידעה לסגור את הספר בחלק של העונש להפוך אותו לציור שמאחור ולצרוח בהסטריה "כן!כן! כן! כן! ככןןןןןןןן!" לפני הגניזה).
ואז בא הלילה. אחרי טיול גדול בשכונה וארוחת ערב נעימה הלכנו לישון. אי שם באמצע הלילה הקטנה חולמת חלום וצועקת מתוך שינה "לאלאלאלאלאלאלאלאלאלא!" כולה מסויטת, אני מלטפת ומרגיעה, היא חוזרת לנחור. אחרי כמה דקות שוב צעקות "לאלאלאלאלאאלא! בובי!לאלאלאלאלאלאלא!" ובכי היסטרי ואז צעקות "כןכןכןכןכן!" הכל חצי מתוך שינה, מתוך חלום. היא חלמה את הספר, חלמה שלא מבינים אותה, חלמה ששוב אין לה מילים. הערתי אותה והרמתי אותה על הידיים כשאני יושבת במיטה, ערסלתי אותה ושאלתי אותה אם היא ורוצה שנסגור את הספר בארון שלא יפחיד אותה יותר "לא אמא, רק ספר" ענתה המקסימה ונרדמה סוף סוף לשינה שלווה כשאני מחבקת ומנשקת אותה.
אבא וחיפושית משחקים בחדר במשחק של חיות והאוכל שלהן, אחד האהובים עליה. על כל כרטיס יש ציור של חיה וכתוב את שמה ועל הכרטיס המקביל יש ציור של המזון וכתוב את שמו, היא יודעת להרכיב בעל פה כבר מהפעם הראשונה לא ממש אתגר אבל כייף לה לשחק עם החיות, אוהבת חיות. אבא מחזיק את הכרטיס של התרנגולת ושואל את החיפושית "את יודעת מה כתוב כאן?" חיפושית עונה "תרנגולת" אבא שואל "איפה כתוב?" והיא מראה לו את התכתובת. אבא שואל "רוצה לראות משהו מצחיק?" ושולף דף מעל שולחן העבודה שלה וכותב בטוש "תרנגולת" הקטנה צוחקת "תרנגולת!" מזהה את הצורה של המילה. אחר כך הוא כותב "כבשה" ושואל "מה כתבתי כאן?" והיא בלי להתבלבל "כבסה" אחר כך הוא כותב "זרעונים" היא מזהה גם את המילה הזו וקוראת לאחד הדובים שלה "תיראה! אבא צייר תרנגולת, כבסה, זרעים!" אומרת לדוב. וככה הם ממשיכים לשחק ולצייר מילים. מדהים מה שהם לומדים כשאף אחד לא מלמד אותם.
התלבטתי אם לערוך ולתקן שגיאות כתיב אבל בחרתי שלא, צריך איזה עדות לכך שאני באמת לא עשיתי כלום, אני בכלל דיסלקטית, זה הכל בא ממנה...
-
סימנים_בדרך*
- הודעות: 103
- הצטרפות: 18 אפריל 2007, 10:52
- דף אישי: הדף האישי של סימנים_בדרך*
נסיון שני
אני כ"כ אוהבת לקרוא אותך!
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
טיילנו עם הקטנה אתמול בערב בטיילת של חיפה ואכלנו גלידה, פתאום הקטנה גילתה ג'וק. היתה זו הפעם הראשונה שבה היא ראתה ג'וק חי ושלם בדרך כלל החתולים מחסלים כל סימן לג'וק לפני שבכלל זיהינו את קיומו. מיד התחילה לרוץ אחריו בחדווה תוך צעקות "חמוד!".
מאוחר יותר רצה לה עירומה בטיילת תוך צעקות "הצילו!" כי רצתה שאבא שלה או אני שכבר היינו מוטשים למדי, נרדוף אחרי ונתפוס אותה, לא הגיעו מרשויות הרווחה עדיין.
ותודה לסימנים בדרך, תודה בכלל לכל המציצים.
מאוחר יותר רצה לה עירומה בטיילת תוך צעקות "הצילו!" כי רצתה שאבא שלה או אני שכבר היינו מוטשים למדי, נרדוף אחרי ונתפוס אותה, לא הגיעו מרשויות הרווחה עדיין.
ותודה לסימנים בדרך, תודה בכלל לכל המציצים.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
הצעתי לקטנה, לפני כמה ימים, טיול על התלת אופן שלה, היא יצאה מהבית השמחה ורצה לחצר, עד ששמתי לב היא עמדה ליד האופניים שלי, המאובקות, "אוניים אמא!" קראה, כבר כמעט חצי שנה שלא רכבנו עליהן, האמת שאני גם מתגעגעת אבל גם בלי הריון חום הגוף שלי לא מאפשר לי ליסוע כל כך על האופניים בקיץ, שלא נדבר על כך שאין סיכוי בעולם שאני אוכל לדחוף את עצמי עם הבטן הזו מאחורי הכסא שלה עכשיו... הסברתי לה שאחרי שתינוקי יוולד אני אוכל שוב לשבת שם מאחוריה ושעכשיו זה באמת קצת צפוף לי. היא קיבלה את הטיעון "אמא גדולה." סיכמה.
לאחרונה נמאס לה לשמוע הסברים. אם אנחנו נוסעות באוטו/אוטובוס או סתם מסתכלות בתמונות של אחותי מאירלנד היא מבקשת "לא דבר אמא, רק אני!" ואז אני שומעת (צריך ממש להתאמץ כי הקטנה שלי מדברת אפרוחית) הסברים קסומים לכל מני דברים קשורים ולא קשורים. למשל אתמול בנסיעה היא סיפרה על האורות של הבתים ומשם גלשה לסיפור על החורף והגשם ועל תינוקי שיבוא בחורף כשדודה נחמדה תבוא לעזור לאמא להוציא אותו ואחר כך נלך כולנו לקפוץ בשלוליות, עם תינוקי ב"יאמו" (שם כולל לכל מנשא קיים מבחינתה) ויהיו לו מגפיים ובמבי גם הופ הופ...
לאחרונה נמאס לה לשמוע הסברים. אם אנחנו נוסעות באוטו/אוטובוס או סתם מסתכלות בתמונות של אחותי מאירלנד היא מבקשת "לא דבר אמא, רק אני!" ואז אני שומעת (צריך ממש להתאמץ כי הקטנה שלי מדברת אפרוחית) הסברים קסומים לכל מני דברים קשורים ולא קשורים. למשל אתמול בנסיעה היא סיפרה על האורות של הבתים ומשם גלשה לסיפור על החורף והגשם ועל תינוקי שיבוא בחורף כשדודה נחמדה תבוא לעזור לאמא להוציא אותו ואחר כך נלך כולנו לקפוץ בשלוליות, עם תינוקי ב"יאמו" (שם כולל לכל מנשא קיים מבחינתה) ויהיו לו מגפיים ובמבי גם הופ הופ...
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
אני כותבת בהמשכים היום כי היא החליטה לישון צהריים עד מחר (הלואי! גם להורים מגיע פעם בשנה ערב חופשי, אפילו כאלה שלא לוקחים בייביסיטר...) ומדי פעם אני בטוחה שהיא קוראת לי...
ילדה שגדלה בלי חיתולים התחלה מאוחרת מטפלת בבובת התינוק שלה. כבר כמה שבועות שאני קולטת אותה לוקחת את התינוק לפני שהיא משכיבה אותו לישון בארגז שלו (זו המיטה שעשינו לו בחדר המשחקים, בלילה הוא ישן איתנו כמובן כמו כל שאר חיות היער המועדפות עליה) מניחה אותו על השולחן עבודה שלה לוקחת טישו, מפסקת לו רגליים ואומרת "להחליף חיתולי לתינוקי, יש גם פיפי וגם קקי" ואז מנגבת. היא לא זכתה לצפות באופן מאסיבי או ישיר בתינוקות מוחלפים ובטח לא ברשמיות שכזו תהינו מאיפה זה הגיע והאם היא זוכרת משהו מהתקופה הקצרה שבה כן היתה מחותלת רוב הזמן (ארבעה חודשים סך הכל לפני ואחרי היתה בלי חיתולים). היום היא מגיעה אלי עם חיתול בד ובובת התינוקי ומבקשת ממני "אמא עזור!" אמרתי לה שאולי יהיה לתינוקי הרבה יותר נעים לעשות פיפי וקקי בסיר כי זה באמת לא נעים להיות עם חיתול רטוב ושהיא יכולה לקחת אותו בדיוק כמו שאמא היתה לוקחת אותה כשהיתה קטנה יותר. היא עצרה, חשבה לרגע, הוציאה סיר צעצוע, הושיבה את תינוקי על הסיר. אחר כך אמרה לתינוקי "תינוקי עשה פיפי גדול! כל הכבוד תינוקי, מצויין!" ולקחה את הסיר לרוקן בשרותים אחר כך כשחזרה אמרה "יש גם קקי?" והושיבה אותו שוב אחר כך גם ניגבה יפה ושוב שיבחה אותו "מצויין תינוקי. קקי בסיר!". ולסיום הלכה עם בקבוק של קרם גוף ריק "לנקות שרותים כמו אמא והלוזון* שלי" (אישי היקר טוען שאני בעלת מוח בעייתי שכן אני נוהגת לקרוא למברשת הזו שמנקים איתה את האסלה "אלי לוזון" לקטנה יש מברשת כזו משלה אחרי שהתחילה לחזר באופן אובססיבי אחרי זו שאני ממש מנקה איתה ואיכס. אם יש עוד אנשים שם בחוץ שקוראים לזה ככה בבקשה להתפקד כי אני יודעת בודאות שלא אני המצאתי את השם רק לא זוכרת מה המקור...).
ילדה שגדלה בלי חיתולים התחלה מאוחרת מטפלת בבובת התינוק שלה. כבר כמה שבועות שאני קולטת אותה לוקחת את התינוק לפני שהיא משכיבה אותו לישון בארגז שלו (זו המיטה שעשינו לו בחדר המשחקים, בלילה הוא ישן איתנו כמובן כמו כל שאר חיות היער המועדפות עליה) מניחה אותו על השולחן עבודה שלה לוקחת טישו, מפסקת לו רגליים ואומרת "להחליף חיתולי לתינוקי, יש גם פיפי וגם קקי" ואז מנגבת. היא לא זכתה לצפות באופן מאסיבי או ישיר בתינוקות מוחלפים ובטח לא ברשמיות שכזו תהינו מאיפה זה הגיע והאם היא זוכרת משהו מהתקופה הקצרה שבה כן היתה מחותלת רוב הזמן (ארבעה חודשים סך הכל לפני ואחרי היתה בלי חיתולים). היום היא מגיעה אלי עם חיתול בד ובובת התינוקי ומבקשת ממני "אמא עזור!" אמרתי לה שאולי יהיה לתינוקי הרבה יותר נעים לעשות פיפי וקקי בסיר כי זה באמת לא נעים להיות עם חיתול רטוב ושהיא יכולה לקחת אותו בדיוק כמו שאמא היתה לוקחת אותה כשהיתה קטנה יותר. היא עצרה, חשבה לרגע, הוציאה סיר צעצוע, הושיבה את תינוקי על הסיר. אחר כך אמרה לתינוקי "תינוקי עשה פיפי גדול! כל הכבוד תינוקי, מצויין!" ולקחה את הסיר לרוקן בשרותים אחר כך כשחזרה אמרה "יש גם קקי?" והושיבה אותו שוב אחר כך גם ניגבה יפה ושוב שיבחה אותו "מצויין תינוקי. קקי בסיר!". ולסיום הלכה עם בקבוק של קרם גוף ריק "לנקות שרותים כמו אמא והלוזון* שלי" (אישי היקר טוען שאני בעלת מוח בעייתי שכן אני נוהגת לקרוא למברשת הזו שמנקים איתה את האסלה "אלי לוזון" לקטנה יש מברשת כזו משלה אחרי שהתחילה לחזר באופן אובססיבי אחרי זו שאני ממש מנקה איתה ואיכס. אם יש עוד אנשים שם בחוץ שקוראים לזה ככה בבקשה להתפקד כי אני יודעת בודאות שלא אני המצאתי את השם רק לא זוכרת מה המקור...).
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
נפגשנו עם ההורים שלי בחג אצל דודתי. היו שם זוג זקנים מכובדים מהמשפחה, מאוד מבוגרים. החיפושית התרוצצה עירומה ומבסוטה. אמא שלי כמובן אמרה בטון מתנצל "אני לא יודעת למה היא ככה, אצלי תמיד היו הולכים לפחות עם תחתונים וגופיה היא לא מוכנה אפילו לזה!" הזקנה אמרה "תהיה לה בעיה בגן" ואז אמא שלי ענתה באופן שהפתיע אותי מאוד "היא לא הולכת לגן" והזקנה אמרה "אבל היא תלך" ואמא שלי ענתה לה "נראה שלא" באופן ברור ושלם ולא בהתנצלות או עם מבט כזה של "נו, הנוער של ימינו..." ואז הזקנה אמרה "ולבית הספר היא תלך?" ואמא שלי ענתה "מי יודע? כנראה שגם זה לא." וזהו. לא היה עניין או דיון בעניין. נראה שזה חילחל הרבה יותר טוב ממה שציפיתי... אולי אני לא מעודכנת והיתה איזה כתבה בלאשה על חינוך ביתי? אודטה דיברה על כך בצורה תומכת? משהו? לעומת זאת עם ההנקה עדיין יש לה בעיה די רצינית (אולי מספיק כבר? היא נובחת עלי כשהחיפושית שוב מבקשת לינוק בעודנו יושבים על הדשא).
שלשום היא שאלה את השאלה הראשונה שלה. שכבנו על המיטה אחרי שנת צהריים, אבא, אמא וחיפושית. חיפושית מתפנקת לה בין אבא לאמא ומדברת עם עצמה בעיקר. "אבא גדול" היא אומרת "אמא גדולה, אובי קטנה. תינוקי קטן." ואז מתישבת ומסתכלת עלי "אמא, מתי תינוקי יהיה גדול?" ככה מילה במילה עם הפסקות מצחיקות כאלה בין מילה למילה. היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה הלאה בענייניה.
הלכנו לטיול. ליד הבית יש סוכה. היא עומדת שם כבר שבוע אבל עד עכשיו לא עניינה אותה בכלל. פתאום כשעברנו שם ליד היא מצביעה ושואלת אותי "אמא, מה זה פה?" אז עניתי לה שזו סוכה "מה עושים פה?" היא המשיכה אז הסברתי לה מעט על הסוכות ומה אנשים עושים בהם, לא נראה לי עדיין ממש מתאים להתחיל לספר לה על יציאת מצריים, אחרי הכל זה סיפור ארוך והטיול ממשיך לעבר דברים מסקרנים לא פחות...
הלכנו לראות רכבות בשדה אבל אז גילינו שהשדה נעול. מישהו נעל את השדה שלנו. כמה קוצים ועשבים ונעלו. מצחיק לחשוב שסביב חדרה יש גדר ונועלים בה שערים כמו בקיבוץ. אז ישבנו לנו על מדרכה צרה וצפינו ברכבות החולפות. אחר כך גילינו שפתחו את השער שעל הגשר החדש, משם אפשר ללכת לטייל בפרדסים. צעדנו לנו בין העצים ודיברנו על האשכוליות הירוקות והאקליפטוסים שתחמו את הפרדס. אחר כך חזרנו שוב וראינו את הרכבות מלמעלה. המשכנו לעבר גן שעשועים אחד קטן ואני רציתי רגע לנוח על הספסל ולשתות מים בצל. חיפושית התנגדה אבל מהר הבינה שאם לא נשב לא נמשיך לשום מקום. פתאום משום מקום הופיע איש עם פחי זיתים גדולים וחצוצרה, התישב לידינו על ספסל אחר ואמר "עוד מעט תהיה פה הפעלה!" ואחר כך התחיל לנגן בחצוצרה שירים תימנים ישנים רק לנו ולעוד סבא אחד עם הנכד שלו, החיפושית התענגה כולה על הנגינה. היתה מרותקת לצלילים. אחר כך הגיעו עוד ילדים מבית מדרש קרוב וכמה אמהות עם ילדים קטנים יותר התקרבו מעט והחיפושית ביקשה לשחק לצלילי המוסיקה. אחר כך הלנו לנו ודי.
שלשום היא שאלה את השאלה הראשונה שלה. שכבנו על המיטה אחרי שנת צהריים, אבא, אמא וחיפושית. חיפושית מתפנקת לה בין אבא לאמא ומדברת עם עצמה בעיקר. "אבא גדול" היא אומרת "אמא גדולה, אובי קטנה. תינוקי קטן." ואז מתישבת ומסתכלת עלי "אמא, מתי תינוקי יהיה גדול?" ככה מילה במילה עם הפסקות מצחיקות כאלה בין מילה למילה. היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה הלאה בענייניה.
הלכנו לטיול. ליד הבית יש סוכה. היא עומדת שם כבר שבוע אבל עד עכשיו לא עניינה אותה בכלל. פתאום כשעברנו שם ליד היא מצביעה ושואלת אותי "אמא, מה זה פה?" אז עניתי לה שזו סוכה "מה עושים פה?" היא המשיכה אז הסברתי לה מעט על הסוכות ומה אנשים עושים בהם, לא נראה לי עדיין ממש מתאים להתחיל לספר לה על יציאת מצריים, אחרי הכל זה סיפור ארוך והטיול ממשיך לעבר דברים מסקרנים לא פחות...
הלכנו לראות רכבות בשדה אבל אז גילינו שהשדה נעול. מישהו נעל את השדה שלנו. כמה קוצים ועשבים ונעלו. מצחיק לחשוב שסביב חדרה יש גדר ונועלים בה שערים כמו בקיבוץ. אז ישבנו לנו על מדרכה צרה וצפינו ברכבות החולפות. אחר כך גילינו שפתחו את השער שעל הגשר החדש, משם אפשר ללכת לטייל בפרדסים. צעדנו לנו בין העצים ודיברנו על האשכוליות הירוקות והאקליפטוסים שתחמו את הפרדס. אחר כך חזרנו שוב וראינו את הרכבות מלמעלה. המשכנו לעבר גן שעשועים אחד קטן ואני רציתי רגע לנוח על הספסל ולשתות מים בצל. חיפושית התנגדה אבל מהר הבינה שאם לא נשב לא נמשיך לשום מקום. פתאום משום מקום הופיע איש עם פחי זיתים גדולים וחצוצרה, התישב לידינו על ספסל אחר ואמר "עוד מעט תהיה פה הפעלה!" ואחר כך התחיל לנגן בחצוצרה שירים תימנים ישנים רק לנו ולעוד סבא אחד עם הנכד שלו, החיפושית התענגה כולה על הנגינה. היתה מרותקת לצלילים. אחר כך הגיעו עוד ילדים מבית מדרש קרוב וכמה אמהות עם ילדים קטנים יותר התקרבו מעט והחיפושית ביקשה לשחק לצלילי המוסיקה. אחר כך הלנו לנו ודי.
-
יעלי_לה
- הודעות: 4321
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
נסיון שני
קוראת אותך כמו תמיד. תודה.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
נסיון שני
יום הולדת שמח |בלון| 
ממישהי שהיתה שמחה אם היתה לה חברה כמוך @}
ממישהי שהיתה שמחה אם היתה לה חברה כמוך @}
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
תודה.
וגם תודה. לא ממש חגגתי יום הולדת אתמול אבל מקווה שהיום מאוחר יותר זה כן יתאפשר...
החיפושית אימצה גור חתולים. זו כמובן לא הפעם הראשונה (חושבת שכתבתי על זה כבר פעם) זה הגור השלישי שהיא מטפלת בו,זה הראשון השנה. המזל מזלנו וכל הקיץ יצאנו בזול, לא מצאנו אף גור והגורה היחידה שהגיעה אלינו היתה מלווה באמא שלה ככה שכל מלאכתנו היתה להאכיל את האם. כבר שמחנו כי הגיע הסתיו ולא נפלו עלינו גורים מהשמים. הכי אני שונאת גורים יונקים, החרדה שהם לא ישרדו, ההאכלה האינטנסיבית, העובדה שלעולם זה לא יהיה כמו אמא וכמה עדיף היה להם להשאר עם אמא או לא להולד מראש... לא משנה. העיקר שהשנה נמנעו ואז ביום שישי הלכנו לטייל ומצאנו גור שמיד נצמד אל החיפושית שלנו כאילו חיכה אך ורק לה. רק היא הצליחה להרגיע אותו ולהאכיל אותו. גם את שני הגורים האחרים היא היתה זו שהצליחה להאכיל (עוגית טחינה מקמח מלא בפעם אחת...). היא מדהימה. כמה עדינות יכולה להיות בילדה די שובבה בת שנתיים? מרימה את הגור בשיא העדינות, מחבקת אותו ומנשקת אותו. היום בבוקר הוא העיר אותנו ביללות רעב. מיד היא קמה ודרשה ללכת לראות למה חתולי בוכה. כשאכל היטב שמחה ושיבחה אותו "מצויין חתולי!" ואחר כך דרשה ממנו שילך על הרגליים שלו. בסוף הוא הלך לישון בארגז שלו והיא ביקשה לאכול ארוחת בוקר, לראות פו הדב ולהכין פסטה לטיגר שלה. לפני שעה וחצי בערך הגור התעורר שוב ביללות רעב, האכלנו אותו וכשסיים בדיוק צלצל הטלפון, הלכתי לענות והשארתי את הקטנה עם הגור במהלך השיחה הקטנה הופיעה בסלון לבדה, שאלתי אותה אם סגרה את הדלת של החדר של הגור והיא אמרה שלא והלכה לסגור, כשחזרה רץ בעקבותיה הגור. כמו אמא אווזה קטנה הולכת ואחריה פצפון שחור מדלג בשמחה מדי פעם הוא מתבלבל והולך לכיוון אחר ואז היא שמה לב וצועקת "גור איפה אתה! בוא הנה!" וחוזרת אליו כדי שימשיך לצעוד אחריה. אחר כך סידרה את הכריות בסלון ושיחקה איתו במחבואים, הוא מתחבא והיא צועקת לו "קוקו!" כשמוצאת אותו, כשמיצתה את המשחק טיילה איתו קצת בבית וסיפרה לו איפה האוכל של החתולים הגדולים ואיפה לא עושים קקי ובסוף ביקשה שוב לראות פו הדוב כי הוא רוצה, היא התישבה איתו על הכרית הגדולה כשהוא בין הרגליים שלה והיא מלטפת אותו במרץ. מדי פעם שוב קמה ושיחקה איתו בטיולים בתוך ומעל ערימה הכריות בסלון ואז ראיתי אותה מחבקת אותו חזק חזק ואומרת לו בקול צפצופי ומתוק "אתה תינוקי שלי!" והוא? מצידו מבסוט מאין כמוהו, היא מועכת, מושכת, מרימה מהרגל מקפלת זנב והוא אפילו ציוץ לא משמיע כולו גרגורים ושבעות רצון (למען הסר ספק אני עם עין תמידית לראות שהוא עדיין נושם...) וכשהיא מניחה אותו לרגע כדי ללכת להביא משהו הוא מיד מתחיל לילל ולרוץ אחריה כאומר "אמא! לאן הלכת?"
עכשיו היא יושבת על כסא אדום קטן, הגור מונח על ברכיה על גבו ביד אחת היא מלטפת לו את הבטן ובשניה אוחזת כף רגל קדמית ומנשקת אותה שוב ושוב ושוב...
והנה היא שוב צועדת איתו כשהוא מניח את ראשו על כתפה והיא מלטפת לו את הגב... כמה רוך... כמה אמהות יכולים להסתתר בתוך ילדה כל כך קטנה...
וגם תודה. לא ממש חגגתי יום הולדת אתמול אבל מקווה שהיום מאוחר יותר זה כן יתאפשר...
החיפושית אימצה גור חתולים. זו כמובן לא הפעם הראשונה (חושבת שכתבתי על זה כבר פעם) זה הגור השלישי שהיא מטפלת בו,זה הראשון השנה. המזל מזלנו וכל הקיץ יצאנו בזול, לא מצאנו אף גור והגורה היחידה שהגיעה אלינו היתה מלווה באמא שלה ככה שכל מלאכתנו היתה להאכיל את האם. כבר שמחנו כי הגיע הסתיו ולא נפלו עלינו גורים מהשמים. הכי אני שונאת גורים יונקים, החרדה שהם לא ישרדו, ההאכלה האינטנסיבית, העובדה שלעולם זה לא יהיה כמו אמא וכמה עדיף היה להם להשאר עם אמא או לא להולד מראש... לא משנה. העיקר שהשנה נמנעו ואז ביום שישי הלכנו לטייל ומצאנו גור שמיד נצמד אל החיפושית שלנו כאילו חיכה אך ורק לה. רק היא הצליחה להרגיע אותו ולהאכיל אותו. גם את שני הגורים האחרים היא היתה זו שהצליחה להאכיל (עוגית טחינה מקמח מלא בפעם אחת...). היא מדהימה. כמה עדינות יכולה להיות בילדה די שובבה בת שנתיים? מרימה את הגור בשיא העדינות, מחבקת אותו ומנשקת אותו. היום בבוקר הוא העיר אותנו ביללות רעב. מיד היא קמה ודרשה ללכת לראות למה חתולי בוכה. כשאכל היטב שמחה ושיבחה אותו "מצויין חתולי!" ואחר כך דרשה ממנו שילך על הרגליים שלו. בסוף הוא הלך לישון בארגז שלו והיא ביקשה לאכול ארוחת בוקר, לראות פו הדב ולהכין פסטה לטיגר שלה. לפני שעה וחצי בערך הגור התעורר שוב ביללות רעב, האכלנו אותו וכשסיים בדיוק צלצל הטלפון, הלכתי לענות והשארתי את הקטנה עם הגור במהלך השיחה הקטנה הופיעה בסלון לבדה, שאלתי אותה אם סגרה את הדלת של החדר של הגור והיא אמרה שלא והלכה לסגור, כשחזרה רץ בעקבותיה הגור. כמו אמא אווזה קטנה הולכת ואחריה פצפון שחור מדלג בשמחה מדי פעם הוא מתבלבל והולך לכיוון אחר ואז היא שמה לב וצועקת "גור איפה אתה! בוא הנה!" וחוזרת אליו כדי שימשיך לצעוד אחריה. אחר כך סידרה את הכריות בסלון ושיחקה איתו במחבואים, הוא מתחבא והיא צועקת לו "קוקו!" כשמוצאת אותו, כשמיצתה את המשחק טיילה איתו קצת בבית וסיפרה לו איפה האוכל של החתולים הגדולים ואיפה לא עושים קקי ובסוף ביקשה שוב לראות פו הדוב כי הוא רוצה, היא התישבה איתו על הכרית הגדולה כשהוא בין הרגליים שלה והיא מלטפת אותו במרץ. מדי פעם שוב קמה ושיחקה איתו בטיולים בתוך ומעל ערימה הכריות בסלון ואז ראיתי אותה מחבקת אותו חזק חזק ואומרת לו בקול צפצופי ומתוק "אתה תינוקי שלי!" והוא? מצידו מבסוט מאין כמוהו, היא מועכת, מושכת, מרימה מהרגל מקפלת זנב והוא אפילו ציוץ לא משמיע כולו גרגורים ושבעות רצון (למען הסר ספק אני עם עין תמידית לראות שהוא עדיין נושם...) וכשהיא מניחה אותו לרגע כדי ללכת להביא משהו הוא מיד מתחיל לילל ולרוץ אחריה כאומר "אמא! לאן הלכת?"
עכשיו היא יושבת על כסא אדום קטן, הגור מונח על ברכיה על גבו ביד אחת היא מלטפת לו את הבטן ובשניה אוחזת כף רגל קדמית ומנשקת אותה שוב ושוב ושוב...
והנה היא שוב צועדת איתו כשהוא מניח את ראשו על כתפה והיא מלטפת לו את הגב... כמה רוך... כמה אמהות יכולים להסתתר בתוך ילדה כל כך קטנה...
-
אינדי_אנית*
- הודעות: 1097
- הצטרפות: 26 אוקטובר 2006, 22:38
- דף אישי: הדף האישי של אינדי_אנית*
נסיון שני
אוי איזה מתיקות...
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
החיפושית מתעוררת בבוקר, שולפת רגל מהשמיכה "בוקר טוב רגל!" קוראת בשמחה שולפת עוד רגל "בוקר טוב רגל שניה!" וככה איבר איבר "בוקר טוב סנטר!" "בוקר טוב טוסיק!" וכשכולה בחוץ מתחילה בהשתוללות על המזרון ואז קופצת ואני מקבלת מכה באוזן, "אוי! הכאבת לי!" אני אומרת ומלטפת את האוזן הכואבת, הקטנה באה מיד מלטפת ומנשקת ואז אומרת "אמא קיבלה מכה, אמא צריכה ציצי!" איזה ציצי אני שואלת, של מי? "ציצי של אובי." היא אומרת "הנה!" ושולפת ציץ מתוק מתוך פיג'מת פו הדב שלה...
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
ילדה חסכונית יש לי. אתמול נקרע לי התיק, חור ענקי בתחתית ואין סיכוי לתפור אותו כי הבד מתפורר. הלכנו לטיול היום ונכנסתי לחנות לתיקים זולים לבדוק אם יש שם משהו שאני אהיה מוכנה ללכת איתו. בחרתי איזשהו תיק ורציתי את חוות דעתה "לא צריך! יש לך!" היא קבעה כששאלתי אותה אם התיק יפה. הסברתי לה שהתיק שיש לי קרוע ואני חייבת תיק גב חדש לטיולים שלנו, הראתי לה שיש כיסים לבקבוקי המים שלנו ולכל מני דברים "אמא, לא בא לי (אלוהים יודע מאיפה הביאה את הביטוי הזה, בטח מהגן...)! יש לי, בבית! לא צריך!".
אנחנו מוצאים אותה עושה כל מני דברים שאנחנו מסתכלים אחד על השני ולא מבינים מאיפה זה הגיע אליה. כמו הביטוי "לא בא לי." אנחנו משתמשים במכוון במילים כמו רוצה/לא רוצה ואפילו מתחשק/לא מתחשק אבל בא לי עושה לי צמרמורת, מזכיר לי ילדים שיושבים להם מול המסך וצועקים בלי כיוון מסויים "בא לי מים!" שמישהו כבר ישמע יענה לגחמה של הנסיך.
כשהיא אומרת "לא רוצה" זה לפעמים בא עם תנועת יד ורקיעת רגל. היא ממחישה את עמדתה בתקיפות. חייבת לציין שזה בעיקר מצחיק אותנו אבל אנחנו כל פעם שואלים אחד את השני, מאיפה זה הגיע. איפה היא קלטה את התנועות האלו והתשובה היחידה שעולה לנו "זה בטוח מהגן".
(ואם מישהו לא עוקב, אנחנו די חיים בבידוד, בקושי רואים ילדים אחרים, לא מחוברים לטלויזיה או כבלים-רק קלטות וידאו איכותיות שעברו סינון קפדני נגד ביטויים מעצבנים ועיברית לא תקנית ולא, היא לא באמת הולכת לגן).
אנחנו מוצאים אותה עושה כל מני דברים שאנחנו מסתכלים אחד על השני ולא מבינים מאיפה זה הגיע אליה. כמו הביטוי "לא בא לי." אנחנו משתמשים במכוון במילים כמו רוצה/לא רוצה ואפילו מתחשק/לא מתחשק אבל בא לי עושה לי צמרמורת, מזכיר לי ילדים שיושבים להם מול המסך וצועקים בלי כיוון מסויים "בא לי מים!" שמישהו כבר ישמע יענה לגחמה של הנסיך.
כשהיא אומרת "לא רוצה" זה לפעמים בא עם תנועת יד ורקיעת רגל. היא ממחישה את עמדתה בתקיפות. חייבת לציין שזה בעיקר מצחיק אותנו אבל אנחנו כל פעם שואלים אחד את השני, מאיפה זה הגיע. איפה היא קלטה את התנועות האלו והתשובה היחידה שעולה לנו "זה בטוח מהגן".
(ואם מישהו לא עוקב, אנחנו די חיים בבידוד, בקושי רואים ילדים אחרים, לא מחוברים לטלויזיה או כבלים-רק קלטות וידאו איכותיות שעברו סינון קפדני נגד ביטויים מעצבנים ועיברית לא תקנית ולא, היא לא באמת הולכת לגן).
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
זה כבר כל כך קרוב. היום אני מתחילה חודש שמיני. האיש היקר שלי מסרב להאמין, יש לו עוד כל כך הרבה דברים שתכנן לעשות לפני הלידה והזמן הולך ואוזל. עדיין לא התארגנו על בריכה ראויה, לא בדקנו איך עושים שיהיו מים חמים, לא הזמנו עצים לקמין, לא התאמנו צינור לברז של הכיור במקלחת... לא בחרנו עץ לשתול על השליה... רק שם הוא לא חושב שצריך. בשביל מה צריך שם?
אני מתחבקת עם הקטנה במיטה לפני התעוררות מוחלטת, היא יונקת ונצמדת אלי כמה שיותר. עוד מעט הכל יהיה אחרת. איך זה יהיה עוד מעט? איך התינוק ישן? איפה הוא ישן (ביני לבין אבא? ביני לבין הקיר? ביני לבין הקטנה?)? הוא ישן? איך יראו הימים שלנו? איך היא תסתדר עם פתאום להצטרך להתחשב בעוד מישהו? מתי זה ימאס לה והיא תבקש להחזיר את תינוקי הביתה שלו? או שאולי היא תקבל אותו כאילו היה שם מאז ומעולם? מי יודע? בינתיים מדברים, מחבקים, מספרים, מנשקים, מרגישים, נהנים מהרגעים האחרונים של הלבד לפני הביחד.
הנשמה הקטנה הזו שבתוכי, כבר כתבתי בעבר עליה. אני יודעת שיש פה איזה קישור קוסמי כלשהו. גם התינוק ההוא היה אמור להולד בערך באותו הזמן...
לפני כמה שבועות אמרתי לאישי היקר שמשום מה קופץ לי כל הזמן התאריך 28/11, שזה נראה לי תאריך הלידה. בתחושה שלי זה אמור להתרחש בלילה בירח מלא. גם הדהד לי שזה יום רבעי, אמרתי שאם אני אבדוק וזה יהיה אכן יום רבעי אני אתיחס לזה ברצינות כי אחרת יכול להיות שזה סתם איזה תאריך שנתקע לי במוח (ואין סיכוי גם בלי ספגת הריונית שאני אזכור גם תאריך וגם יום בשבוע), בדקתי ואכן זה יוצא יום רבעי וגם ירח מלא... מתכוננים.
הקטנה משחקת עם בובת הטיגר שלה, "אוי גיגר צריך פיפי!" היא אומרת נעמדת ומחזיקה אותו בתנוחת פישפוש קלאסית ועושה לו "פשששש..... פשששש...." "צויין גיגר!" היא אומרת ומנשקת אותו.
אני מתחבקת עם הקטנה במיטה לפני התעוררות מוחלטת, היא יונקת ונצמדת אלי כמה שיותר. עוד מעט הכל יהיה אחרת. איך זה יהיה עוד מעט? איך התינוק ישן? איפה הוא ישן (ביני לבין אבא? ביני לבין הקיר? ביני לבין הקטנה?)? הוא ישן? איך יראו הימים שלנו? איך היא תסתדר עם פתאום להצטרך להתחשב בעוד מישהו? מתי זה ימאס לה והיא תבקש להחזיר את תינוקי הביתה שלו? או שאולי היא תקבל אותו כאילו היה שם מאז ומעולם? מי יודע? בינתיים מדברים, מחבקים, מספרים, מנשקים, מרגישים, נהנים מהרגעים האחרונים של הלבד לפני הביחד.
הנשמה הקטנה הזו שבתוכי, כבר כתבתי בעבר עליה. אני יודעת שיש פה איזה קישור קוסמי כלשהו. גם התינוק ההוא היה אמור להולד בערך באותו הזמן...
לפני כמה שבועות אמרתי לאישי היקר שמשום מה קופץ לי כל הזמן התאריך 28/11, שזה נראה לי תאריך הלידה. בתחושה שלי זה אמור להתרחש בלילה בירח מלא. גם הדהד לי שזה יום רבעי, אמרתי שאם אני אבדוק וזה יהיה אכן יום רבעי אני אתיחס לזה ברצינות כי אחרת יכול להיות שזה סתם איזה תאריך שנתקע לי במוח (ואין סיכוי גם בלי ספגת הריונית שאני אזכור גם תאריך וגם יום בשבוע), בדקתי ואכן זה יוצא יום רבעי וגם ירח מלא... מתכוננים.
הקטנה משחקת עם בובת הטיגר שלה, "אוי גיגר צריך פיפי!" היא אומרת נעמדת ומחזיקה אותו בתנוחת פישפוש קלאסית ועושה לו "פשששש..... פשששש...." "צויין גיגר!" היא אומרת ומנשקת אותו.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
נשמה קטנה שלי, אני מבינה ומכבדת את הרצון שלך להשאר עם הראש למעלה בתוך הבטן שלי ואבל עם זאת רוצה שתנסה לפחות את המעט זמן שנשאר לבלות עם הראש למטה. זה יקל עלינו לקבל אותך באופן הכי נעים וטוב לעולם שלנו. נשמה קטנה שלי, אני יודעת שגם בהתעברות שלך היה מן הכוונה העמוקה, שום דבר לא מובן מאילו איתך וגם כשתתהפך נדע שזה היה לחלוטין ממך ושלך. מחכים לך. נקבל אותך כמו שאתה (גם הפוך אם ממש לא מסתדר לך להתהפך בשבילנו).
-
יעלי_לה
- הודעות: 4321
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
נסיון שני
מאחלת לך לידה נפלאה.נסיון שני
הילדה שלך נשמעת כל כך מתוקה!
בטח שהיא תקבל את הנשמה החדשה,
יכול להיות שיהיה לה קשה עם אמא שפחות בשבילה,אבל עם תינוקי היא תהיה בסדר,
ומתפללת למענך שעד הלידה המנח יהיה מוצלח@}
בטח שהיא תקבל את הנשמה החדשה,
יכול להיות שיהיה לה קשה עם אמא שפחות בשבילה,אבל עם תינוקי היא תהיה בסדר,
ומתפללת למענך שעד הלידה המנח יהיה מוצלח@}
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
היא יושבת לידי. מלטפת לי את הבטן וקוראת לעברה "תינוקי תתהפך כבר! תינוק תעשה עולם הפוך!"
הולכים לישון, הקטנה מכבה את האור של הדגים, אבא ואמא מתחבקים במיטה, סתם חיבוק של "הנה נגמר עוד יום" היא באה בריצה עם חיוך ענקי על הפנים, נדחפת באמצע החיבוק, כורכת את זרועותיה הקטנות בין לבין מתחבקת בעונג ענקי וקוראת "משפחה!" אחר כך נשכבת באמצע כולה עונג ואומרת "תינוקי!"
הבייביסיטר הגיעה, אני יושבת ומראה לה איך מפעילים את הDVD החדש (הישן סיים את תפקידו בעולמנו) הקטנה באה מאחורינו נעמדת בינינו יד אחת על הכתף של הבייביסיטר והשניה על הכתף שלי ואז היא מצמידה את שתינו אליה ואומרת באושר רב "אני אוהבת אותכם!"
ערב, הקטנה מביאה לי את תולצ'יק הגור, עטוף בחיתול בד. "רוצה אמא" היא אומרת ומניחה לי אותו על הברכיים. החתול נאבק ויוצא מה"אריזה". "לא! תינוקי לא יוצא! תינוקי צריך ציצי!" היא קובעת ומחזירה אותו מיד לתוך החיתול ובלי להתבלבל מכוונת אותו מיד לציצי שלי ליניקה. אז נכון, שתולצ'יק אכן היה מעדיף להיות עכשיו מכורבל בפרווה החמימה של אמא שלו ונכון שהוא היה מעדיף לינוק ציצי מאשר לאכול אוכל מגעיל מפחית שימורים ואורז (כי הוא משלשל בגלל שהבטן שלו בכלל לא אמורה לעכל את הגועל נפש הזה) אבל אין ברירה, אני לא הולכת להיניק גור חתולים. יש גבול לכל תעלול. אני מסבירה לה. היא כועסת ואומרת "אמא, אמא שלו!" וזהו, מבחינתה נגמר הויכוח ואז מוסיפה "חמוד..." והולכת לדרכה עם עין אחת לראות שאני עדיין מחזיקה אותו כמו תינוק ארוז בחיתול הבד ומגרגר עד שנרדם.
אני כבר רואה מה מחכה לי כשהתינוק יוולד, ארצה או לא ארצה הוא ידרש להיות לי על הידיים ביניקה מתמדת... מזל שתפרתי לעצמי מנשא מערסל ונעים לנשיאה מתמדת...
הולכים לישון, הקטנה מכבה את האור של הדגים, אבא ואמא מתחבקים במיטה, סתם חיבוק של "הנה נגמר עוד יום" היא באה בריצה עם חיוך ענקי על הפנים, נדחפת באמצע החיבוק, כורכת את זרועותיה הקטנות בין לבין מתחבקת בעונג ענקי וקוראת "משפחה!" אחר כך נשכבת באמצע כולה עונג ואומרת "תינוקי!"
הבייביסיטר הגיעה, אני יושבת ומראה לה איך מפעילים את הDVD החדש (הישן סיים את תפקידו בעולמנו) הקטנה באה מאחורינו נעמדת בינינו יד אחת על הכתף של הבייביסיטר והשניה על הכתף שלי ואז היא מצמידה את שתינו אליה ואומרת באושר רב "אני אוהבת אותכם!"
ערב, הקטנה מביאה לי את תולצ'יק הגור, עטוף בחיתול בד. "רוצה אמא" היא אומרת ומניחה לי אותו על הברכיים. החתול נאבק ויוצא מה"אריזה". "לא! תינוקי לא יוצא! תינוקי צריך ציצי!" היא קובעת ומחזירה אותו מיד לתוך החיתול ובלי להתבלבל מכוונת אותו מיד לציצי שלי ליניקה. אז נכון, שתולצ'יק אכן היה מעדיף להיות עכשיו מכורבל בפרווה החמימה של אמא שלו ונכון שהוא היה מעדיף לינוק ציצי מאשר לאכול אוכל מגעיל מפחית שימורים ואורז (כי הוא משלשל בגלל שהבטן שלו בכלל לא אמורה לעכל את הגועל נפש הזה) אבל אין ברירה, אני לא הולכת להיניק גור חתולים. יש גבול לכל תעלול. אני מסבירה לה. היא כועסת ואומרת "אמא, אמא שלו!" וזהו, מבחינתה נגמר הויכוח ואז מוסיפה "חמוד..." והולכת לדרכה עם עין אחת לראות שאני עדיין מחזיקה אותו כמו תינוק ארוז בחיתול הבד ומגרגר עד שנרדם.
אני כבר רואה מה מחכה לי כשהתינוק יוולד, ארצה או לא ארצה הוא ידרש להיות לי על הידיים ביניקה מתמדת... מזל שתפרתי לעצמי מנשא מערסל ונעים לנשיאה מתמדת...
-
מיץ_פטל*
- הודעות: 1618
- הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
- דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*
נסיון שני
ממש מקסימה ומרגשת... - את.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
יורד גשם!!!! סוף סוף היא נרדמה ובדיוק אז התחיל הגשם והיא כל כך מחכה לו כבר חודשים... לפני שהלכה לישון ביקשה לשבת ולחכות לגשם קצת על הדשא, ראינו בולבול על הפסיפלורה והיא נעלבה ממנו כי רצתה להסתכל בו במקרוב והוא לא ממש נשאר שם. אחר כך התחילה לטפס עלי. בהתחלה על הרגליים ואחר כך נעזרת בבטן שלי כמדרגה "תרדי ממני, אל תטפסי עלי." אמרתי לה תוך שאני מעט דוחפת אותה למטה "אבל אני רוצה את אמא שלי!" קראה הקטנה ומיד עורסלה בתוך זרועותי לחיבוק ענקי "בטח שתקבלי את אמא שלך!" נישקתי אותה על הראש המתוק והקסום הזה שלה.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
לפני כך וכך זמן (תאריך מופיע מעל הסיפור על זה) הלכתי עם הקטנה לעשות בדיקת דם הקטנה ביקשה לראות ולא היתה מוכנה למה שהיא תראה ומאוד נבהלה מהעניין, היא החוירה, רעדה ובכתה אחר כך אמרה שקר לה וישבה מעל שעה עם מעיל חורפי ושמיכה ונראתה מאוד חולה. לאחרונה (אני חושבת שגם על זה סיפרתי) הקטנה התחילה לעשות לנו כל הזמן בדיקות דם עם המיכל מילוי של הונטולין שלי, עושה ואחר כך מלטפת אומרת שהיא שמה לנו פלסטר ו"זהו! לא כואב!" ככה מליון פעמים ביום. היום הייתי צריכה לחזור על אותה בדיקת הדם כי הם שוב איבדו את התוצאות של הבדיקה ההיא, קצת חששתי מאיך היא תגיב מצד אחד אבל מצד שני היתה לי תחושה שכל בדיקות הדם האלו שהיא עשתה לנו היו סוג של התמודדות שלה עם המשקע שנשאר אצלה מהבדיקה ההיא, בבוקר הזכרתי לה שהולכים לעשות לי בדיקת דם ושהיא כבר יודעת שזה לא כואב לי ושהיא תראה דם ואחות וכל מה שכרוך בעניין. איכשהו היא היתה כבר ממש בצפיה לבאות וכשהגענו למרפאה היא צהלה "הגענו! הגענו!" אני לא מאמינה שמישהו ראה אי פעם ילד שמח למראה הבנין הזה. חיכינו בתור מעט וכשנכנסתי היא ביקשה לראות, הושבתי אותה בזוית עדינה (כמו בפעם שעברה), היא הסתכלה בעניין רב ציינה לאחות שאמא עושה בדיקת דם ואחר כך נפרדה ממנה בשמחה גדולה "להתראות דודה!". זהו, בלי עניינים, בלי פחדים, בלי בכי, בלי מעילים. אחר כך הלכנו לבקר את הדגים ולספריה לקרוא סיפורים על עכברים. מדהים איך שהיא התמודדה עם עיבוד החוויה...
נסיון שני
הי @} (קוראת אותך מזמן ומגיבה פעם ראשונה)
את לא יודעת איך אני שמחה שכתבת את זה! עזרת לי להבין שמה שקורה אצלינו הוא התמודדות חיובית... גם לנו יש סיפור דומה - נושקי שלי, בערך בגיל של החיפושית, בא אתי לתרום דם (סיפרתי על זה בבלוג שלי, דף חדש לשנה חדשה) ומאז הוא כל הזמן מדבר על זה. הסברתי לא אלף פעמים שאני שמחה שעשיתי את זה ושזה לא מפחיד (וגם הסברתי לו מה זה היה בעצם, במלים פשוטות שהוא יכול להבין - הפירוט בבלוג) ונראה לי שהוא הבין שזה משהו טוב, אבל הוא גם אמר שזה מפחיד אותו... כל פעם שהוא מעלה את הנושא אני מתכווצת בפנים עם רגשי אשמה, שעשיתי לו טראומה - וכל הזמן קיוויתי שאולי זה בעצם טוב, כי הוא מבין ומעבד ומעכל ומתמודד. ובעקבות מה שכתבת התחושה הזאת התחזקה אצלי מאוד - אז תודה!
את לא יודעת איך אני שמחה שכתבת את זה! עזרת לי להבין שמה שקורה אצלינו הוא התמודדות חיובית... גם לנו יש סיפור דומה - נושקי שלי, בערך בגיל של החיפושית, בא אתי לתרום דם (סיפרתי על זה בבלוג שלי, דף חדש לשנה חדשה) ומאז הוא כל הזמן מדבר על זה. הסברתי לא אלף פעמים שאני שמחה שעשיתי את זה ושזה לא מפחיד (וגם הסברתי לו מה זה היה בעצם, במלים פשוטות שהוא יכול להבין - הפירוט בבלוג) ונראה לי שהוא הבין שזה משהו טוב, אבל הוא גם אמר שזה מפחיד אותו... כל פעם שהוא מעלה את הנושא אני מתכווצת בפנים עם רגשי אשמה, שעשיתי לו טראומה - וכל הזמן קיוויתי שאולי זה בעצם טוב, כי הוא מבין ומעבד ומעכל ומתמודד. ובעקבות מה שכתבת התחושה הזאת התחזקה אצלי מאוד - אז תודה!
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
תינוקי עושה עולם הפוך!
-
יעלי_לה
- הודעות: 4321
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
נסיון שני
זהו, התהפך? 
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
לעת עתה... (עשינו הבוקר הערכת משקל) ידעתי שהוא יעשה את זה בזמן שמתאים לו בלי קשר לשום דבר. מכירה אותו כבר... כמובן שהחיפושית זוקפת את זה לזכותה כי האירה לי על הבטן עם פנס (ואחר כך על הקיר והתקרה ורדפה אחרי אלומות האור על הרצפה מנסה לדרוך עליהן...). למען האמת מה שהיה הוא שיום שבת היא האירה לי על הבטן ואז אחרי כמה דקות אמרה "זהו, תינוקי התהפך." ועברה לעיסוקים אחרים. אולי היא ידעה על מה היא מדברת... בכל אופן השמחה גדולה.
-
יעלי_לה
- הודעות: 4321
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
נסיון שני
איזה יופי! גם אני שמחה. (גם לי היתה הרגשה שהוא יתהפך מעצמו. אוריה התהפך בשבוע 34, ובכלל נראה לי שהרבה עוברים מתהפכים רק בדקה לתשיעי)
עכשיו אפשר לעשות תרגילים כדי לבסס אותו
עכשיו אפשר לעשות תרגילים כדי לבסס אותו
-
אינדי_אנית*
- הודעות: 1097
- הצטרפות: 26 אוקטובר 2006, 22:38
- דף אישי: הדף האישי של אינדי_אנית*
נסיון שני
יש איזה כיף. ידעתי שיהיה בסדר. את חזקה ובריאה והכלללללללללללל יהיה תקין.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
תודה אינדי... גם את...
אתמול היתה אצלנו הבייביסיטר, תלמידת תיכון שובתת. שאלתי אותה איך החופש והיא אמרה שנמאס לה והיא כבר מחכה לחזור לבית הספר שהספיק לה החופש הגדול ודי. חשבתי לרגע "וואלה? יש כאלה שכל כך אוהבים בית ספר?" אבל אחר כך הנחתי לזה, הייתי עסוקה. אישי היקר הגיע הביתה ושאל אותה את אותה השאלה והיא ענתה לו את אותה התשובה, הוא המשיך והקשה "כשיש בית ספר אתם מתלוננים, אם ככה למה את מתגעגעת?" (הוא היה מדריך טכנולוגי שלה לפני שנתיים ומכיר אותה יותר טוב גם ברמה הלימודית וגם ברמה החברתית) היא אמרה שהיא מתגעגעת לחברה ואז חשבה ואמרה שבעצם לא, כי היא נפגשת עם אותם חברים כל יום גם ככה, וללמודים היא לא באמת מתגעגעת או למורים או בכלל... נערה אחת נשארה עם המון סימני שאלה, היא לא יודעת למה היא מתגעגעת אם היא באמת מתגעגעת ולמה. אני יודעת. היא מתגעגעת למסגרת, היא ממוסגרת מגיל שלושה חודשים ותהיה ממוסגרת עד גיל עשרים לפחות באופן רציף, אחר כך אולי תיסע לטיול שגם הוא כיום סוג של מסגרת במסווה של חופש מזוייף (כי הרי רוב הילדים שנוסעים נוסעים עם חברים, נעים בקבוצות ממוסגרות למופת וכו') תחזור הביתה תלך לאוניברסיטה, לעבודה, לחתונה, לעבודה....
חשבתי על זה והיה לי קצת עצוב.
אתמול כשהיא היתה אצלנו היא לקחה את הקטנה לטיול, הקטנה לא הסכימה לרדת לה מהידיים ועד מהרה הן חזרו כשהיא מותשת מהסחיבות, מיד הצענו לה לנסות את המנשא שלנו, לימדנו אותה לשים את הקטנה על הגב, אחר כך הן הלכו שוב לטייל שתיהן נראו מאושרות עד מאוד. כל פעם כשהיא הולכת מאיתנו אני שמה לב ששוב חשפנו אותה למשהו שלא היה לה מושג שאפשר לעשות אותו. בפעם הראשונה שהיא ראתה את הקטנה יונקת היא אמרה: "נכון שהיא עושה רק כאילו?" ופקחה עיניים נדהמות כשגילתה שזה לא כך. בפעם אחרת קראה לי במעט לחץ שהקטנה רוצה לעשות קקי בסיר. כשראתה את הקטנה מטפסת כדי לעשות לעצמה אמבטיה בכיור כמעט התעלפה מהלחץ. כל פעם זה משהו חדש. מצד אחד זה מאוד מצחיק אותנו אבל מצד שני אני חושבת שזה פותח לה את האופקים, אולי כשתהיה גדולה תדע בגללנו שיש דברים שאפשר לעשות מעט אחרת ואפשר להתשמש באינטאיציות ולא ללכת בדיוק כמו שהמסגרת מכתיבה....
אתמול היתה אצלנו הבייביסיטר, תלמידת תיכון שובתת. שאלתי אותה איך החופש והיא אמרה שנמאס לה והיא כבר מחכה לחזור לבית הספר שהספיק לה החופש הגדול ודי. חשבתי לרגע "וואלה? יש כאלה שכל כך אוהבים בית ספר?" אבל אחר כך הנחתי לזה, הייתי עסוקה. אישי היקר הגיע הביתה ושאל אותה את אותה השאלה והיא ענתה לו את אותה התשובה, הוא המשיך והקשה "כשיש בית ספר אתם מתלוננים, אם ככה למה את מתגעגעת?" (הוא היה מדריך טכנולוגי שלה לפני שנתיים ומכיר אותה יותר טוב גם ברמה הלימודית וגם ברמה החברתית) היא אמרה שהיא מתגעגעת לחברה ואז חשבה ואמרה שבעצם לא, כי היא נפגשת עם אותם חברים כל יום גם ככה, וללמודים היא לא באמת מתגעגעת או למורים או בכלל... נערה אחת נשארה עם המון סימני שאלה, היא לא יודעת למה היא מתגעגעת אם היא באמת מתגעגעת ולמה. אני יודעת. היא מתגעגעת למסגרת, היא ממוסגרת מגיל שלושה חודשים ותהיה ממוסגרת עד גיל עשרים לפחות באופן רציף, אחר כך אולי תיסע לטיול שגם הוא כיום סוג של מסגרת במסווה של חופש מזוייף (כי הרי רוב הילדים שנוסעים נוסעים עם חברים, נעים בקבוצות ממוסגרות למופת וכו') תחזור הביתה תלך לאוניברסיטה, לעבודה, לחתונה, לעבודה....
חשבתי על זה והיה לי קצת עצוב.
אתמול כשהיא היתה אצלנו היא לקחה את הקטנה לטיול, הקטנה לא הסכימה לרדת לה מהידיים ועד מהרה הן חזרו כשהיא מותשת מהסחיבות, מיד הצענו לה לנסות את המנשא שלנו, לימדנו אותה לשים את הקטנה על הגב, אחר כך הן הלכו שוב לטייל שתיהן נראו מאושרות עד מאוד. כל פעם כשהיא הולכת מאיתנו אני שמה לב ששוב חשפנו אותה למשהו שלא היה לה מושג שאפשר לעשות אותו. בפעם הראשונה שהיא ראתה את הקטנה יונקת היא אמרה: "נכון שהיא עושה רק כאילו?" ופקחה עיניים נדהמות כשגילתה שזה לא כך. בפעם אחרת קראה לי במעט לחץ שהקטנה רוצה לעשות קקי בסיר. כשראתה את הקטנה מטפסת כדי לעשות לעצמה אמבטיה בכיור כמעט התעלפה מהלחץ. כל פעם זה משהו חדש. מצד אחד זה מאוד מצחיק אותנו אבל מצד שני אני חושבת שזה פותח לה את האופקים, אולי כשתהיה גדולה תדע בגללנו שיש דברים שאפשר לעשות מעט אחרת ואפשר להתשמש באינטאיציות ולא ללכת בדיוק כמו שהמסגרת מכתיבה....
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
לקטנה יש אקווריום. היא מאוד אוהבת את הדגים שבו. באופן קבוע יש לנו שני דגי זהב והיה לנו דג פלקו כזה שמנקה את הירוקת. פלקו הראשון הלך לעולמו אחרי תקופה יפה של שירות לציבור. הקטנה למדה מה זה פלקו מת. הסברתי לה שזה כמו שכשהבריכה שלה נשארת פתוחה הרבה זמן אז יש במים פרפרים וזבובים שמתים שם. והיא הסיקה מכך שצריך להוציא את הפלקו המת ודי. מאז כל פעם שאנחנו עוברות ליד חנות החיות היא מבקשת פלקו חדש. אז קנינו אחד-הוא מת וכמעט לקח איתו את שני הדגים הנוספים עם מחלה שהדביק אותם, נתנו להם תרופה והם החלימו. ביום חמישי קנינו פלקו חדש, בדקנו אותו טוב לראות שהוא חיוני ובריא אבל זה לא עזר. אתמול בערב לפני השינה הקטנה התישבה ליד האקוריום, כמו כל ערב, כדי לברך אותם ללילה טוב ולכבות להם את האור ואז, בעודי מכינה את המבער עם הסיטרונלה (שיא עונת היתושות הרעבות), אני שומעת אותה שואלת: "פלקו, אתה בסדר?" ואז אחרי הפוגה קטנה לנסיון הקשבה לדג "פלקו, אתה שוחה?" הסתכלתי וראיתי שאכן משהו שם לא תקין, פלקו לא ממש שוחה כמו שפלקו אמור לשחות. "מתוקה פלקו החדש מת..." אמרתי חוששת מהאכזבה של בת השנתיים ששוב מת לה הדג שהיא אוהבת כל כך. "אמא, להוציא אותו!" קראה בהשלמה.
לפעמים דברים כל כך הרבה יותר פשוטים בגיל שנתיים.
לפעמים דברים כל כך הרבה יותר פשוטים בגיל שנתיים.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
סוף סוף יש לי כמה דקות לבד כדי להגג פה...
שיחת מסנג'ר עם אחותי שמעבר לים.
היא שואלת אותי באיזה שבוע אני. אני עונה לה. היא אומרת "וואו! זה עבר כל כך מהר! בדיוק עוד שלושה שבועות ילדתי את הצעירה שלי!". את שלושת ילדיה היא ילדה בניתוח קיסרי, בבכורה היה חשש לרעלת הריון. בשני הפחידו אותה, היתה במעקב סיכון גבוה בגלל הרעלת מההריון הראשון והקיסרי (לרופאים משעמם...) ואז בשבוע ארבעים התחילו להלחיץ אותה שהתינוק גדול מדי ובגלל זה תיקרע לה הצלקת ועוד כל מני בולשיט שכאלה ואז היא אשפזה את עצמה לזרוז (כי ככה הרופא הפחיד אותה לעשות) שלא עבד ובסוף כמובן עשו קיסרי, מיותר לציין שהתינוק נולד 3 ק"ג? בשלישית, האחרונה, קבעו לתחילת שבוע 38, ניתחו וגמרנו, לכולם היה ברור שהיא נולדה טרם עת, לא מוכנה ולא גמורה בשום מובן. לקח לה חודשים להתעורר...
עניתי לה "יש לי הרגשה שגם הוא יוולד לפני הארבעים" והיא עונה לי "עדיף שיוולד בזמן, כמה שיותר מאוחר יותר טוב!" ואני "הוא יצא כשיהיה מוכן" והיא "תקווי" ואז אני בטפשותי עונה לה "גם עם קיסרי אומרים שעדיף לחכות לצירים ואז לנתח ולא לקבוע תאריך שרירותי" ואז היא מתחילה לתקוף "תפסיקי לדבר שטויות! אם יש סיכון לעובר או לאמא צריך להוציא וזהו!" (מי דיבר על זה בכלל?) ומוסיפה "ואת תקשיבי לי! תעשי מה שהרופאים אומרים לך לעשות! אל תהיא גיבורה! את לא מבינה כלום והם יודעים יותר טוב ממך!" אני קוראת ולא מאמינה למראה עיני, זו אחותי? על אמת? ואני עונה לה "כן המפקדת! אבל אני הולכת ללדת בבית, רופא לא יהיה כאן..." התשובה שלה לזה היתה "אל תעצבני אותי! בואי נדבר על משהו אחר! את לא רוצה שאני אגיד לך מה אני חושבת על זה!"
אחר כך בשחזור מול האיש היקר שלי הבנתי שמה שלחץ לה על הטריגר של המגננה היה העובדה שאמרתי שבקיסרי אלקטיבי עדיף לחכות לצירים וכנראה שהיא אכן אוכלת את עצמה על כך עד היום... אבל ראבאק, היא הקשיבה לרופאים ותראו לאן זה הוביל אותה! (וכן, היא יודעת שהקיסרי השני היה מיותר אבל לא ברמות של לנסות לתמודד עם זה אלא בדיוק ברמה של לטאטא את זה מתחת לשטיח ולתת לזה לצאת בהתקפות שכאלה).
פתחו לנו ליד הבית מתנ"ס קטן, כל כך קרוב לבית שזה פשע לא לבדוק מה יש שם בעיקר כשהחיפושית מתחילה לרצות לראות עוד ילדים מדי פעם בפעם. אז הלכנו, נתנו לנו לנסות כמה חוגים חינם לראות איך זה. היום הלכנו למה שנקרא ג'ימבורי. חדר קטן וצפוף, עשרה ילדים, מנחה אחת עם חוטיני מציץ ומיקרופון בווליום מטורף, כמה חישוקים ומוסיקה איומה "ההורים שישבו בצד! אני מזמינה את הילדים לבוא לשבת איתי!" היא צווחת למיקרופון, כאילו שאם לא תצווח לא ישמעו אותה, הילדים מצייתים ללא לאות. היא מסתכלת עלי ואומרת "אפשר לשחרר את הילדים!" והקטנה נאחזת בי יותר חזק. אנחנו מסתכלות אחת על השניה והקטנה מצייצת לי "אמא, בואי החוצה ננשום אויר" ותוך שניות אנחנו בורחות משם כל עוד נפשנו בנו.
בדרך החוצה תופסת אותנו המנהלת של המתנ"ס "יש הצגה ביום רבעי!" היא צוהלת
"יופי" אני עונה "איזה הצגה?"
"הדובון לא לא" היא עונה.
"לא תודה, הדובון לא לא זה מחוץ לתחום בשבילנו" אני עונה ובטוחה ששוב אני נשמעת ממש, אבל ממש משונה...
חייבת לציין שזו הפעם הכי ארוכה שלקח לי לכתוב משהו בבלוג הזה, למעשה לקח לי מעל שעתיים לכתוב את השורות האומללות האלו תוך כדי התעוררות בלתי פוסקת של חיפושית אחת קטנה שנרדמה מוקדם מדי בגלל חוסר בשנת צהריים, התבלבלה לחלוטין כי ראתה את האור במסדרון דולק ואז פצחה בזלילת לילה מאסיבית כי פספסה ארוחת ערב (גם אני משלימה רק עכשיו עם מרק ירקות שחומם כבר שלוש פעמים...) לילה טוב.
שיחת מסנג'ר עם אחותי שמעבר לים.
היא שואלת אותי באיזה שבוע אני. אני עונה לה. היא אומרת "וואו! זה עבר כל כך מהר! בדיוק עוד שלושה שבועות ילדתי את הצעירה שלי!". את שלושת ילדיה היא ילדה בניתוח קיסרי, בבכורה היה חשש לרעלת הריון. בשני הפחידו אותה, היתה במעקב סיכון גבוה בגלל הרעלת מההריון הראשון והקיסרי (לרופאים משעמם...) ואז בשבוע ארבעים התחילו להלחיץ אותה שהתינוק גדול מדי ובגלל זה תיקרע לה הצלקת ועוד כל מני בולשיט שכאלה ואז היא אשפזה את עצמה לזרוז (כי ככה הרופא הפחיד אותה לעשות) שלא עבד ובסוף כמובן עשו קיסרי, מיותר לציין שהתינוק נולד 3 ק"ג? בשלישית, האחרונה, קבעו לתחילת שבוע 38, ניתחו וגמרנו, לכולם היה ברור שהיא נולדה טרם עת, לא מוכנה ולא גמורה בשום מובן. לקח לה חודשים להתעורר...
עניתי לה "יש לי הרגשה שגם הוא יוולד לפני הארבעים" והיא עונה לי "עדיף שיוולד בזמן, כמה שיותר מאוחר יותר טוב!" ואני "הוא יצא כשיהיה מוכן" והיא "תקווי" ואז אני בטפשותי עונה לה "גם עם קיסרי אומרים שעדיף לחכות לצירים ואז לנתח ולא לקבוע תאריך שרירותי" ואז היא מתחילה לתקוף "תפסיקי לדבר שטויות! אם יש סיכון לעובר או לאמא צריך להוציא וזהו!" (מי דיבר על זה בכלל?) ומוסיפה "ואת תקשיבי לי! תעשי מה שהרופאים אומרים לך לעשות! אל תהיא גיבורה! את לא מבינה כלום והם יודעים יותר טוב ממך!" אני קוראת ולא מאמינה למראה עיני, זו אחותי? על אמת? ואני עונה לה "כן המפקדת! אבל אני הולכת ללדת בבית, רופא לא יהיה כאן..." התשובה שלה לזה היתה "אל תעצבני אותי! בואי נדבר על משהו אחר! את לא רוצה שאני אגיד לך מה אני חושבת על זה!"
אחר כך בשחזור מול האיש היקר שלי הבנתי שמה שלחץ לה על הטריגר של המגננה היה העובדה שאמרתי שבקיסרי אלקטיבי עדיף לחכות לצירים וכנראה שהיא אכן אוכלת את עצמה על כך עד היום... אבל ראבאק, היא הקשיבה לרופאים ותראו לאן זה הוביל אותה! (וכן, היא יודעת שהקיסרי השני היה מיותר אבל לא ברמות של לנסות לתמודד עם זה אלא בדיוק ברמה של לטאטא את זה מתחת לשטיח ולתת לזה לצאת בהתקפות שכאלה).
פתחו לנו ליד הבית מתנ"ס קטן, כל כך קרוב לבית שזה פשע לא לבדוק מה יש שם בעיקר כשהחיפושית מתחילה לרצות לראות עוד ילדים מדי פעם בפעם. אז הלכנו, נתנו לנו לנסות כמה חוגים חינם לראות איך זה. היום הלכנו למה שנקרא ג'ימבורי. חדר קטן וצפוף, עשרה ילדים, מנחה אחת עם חוטיני מציץ ומיקרופון בווליום מטורף, כמה חישוקים ומוסיקה איומה "ההורים שישבו בצד! אני מזמינה את הילדים לבוא לשבת איתי!" היא צווחת למיקרופון, כאילו שאם לא תצווח לא ישמעו אותה, הילדים מצייתים ללא לאות. היא מסתכלת עלי ואומרת "אפשר לשחרר את הילדים!" והקטנה נאחזת בי יותר חזק. אנחנו מסתכלות אחת על השניה והקטנה מצייצת לי "אמא, בואי החוצה ננשום אויר" ותוך שניות אנחנו בורחות משם כל עוד נפשנו בנו.
בדרך החוצה תופסת אותנו המנהלת של המתנ"ס "יש הצגה ביום רבעי!" היא צוהלת
"יופי" אני עונה "איזה הצגה?"
"הדובון לא לא" היא עונה.
"לא תודה, הדובון לא לא זה מחוץ לתחום בשבילנו" אני עונה ובטוחה ששוב אני נשמעת ממש, אבל ממש משונה...
חייבת לציין שזו הפעם הכי ארוכה שלקח לי לכתוב משהו בבלוג הזה, למעשה לקח לי מעל שעתיים לכתוב את השורות האומללות האלו תוך כדי התעוררות בלתי פוסקת של חיפושית אחת קטנה שנרדמה מוקדם מדי בגלל חוסר בשנת צהריים, התבלבלה לחלוטין כי ראתה את האור במסדרון דולק ואז פצחה בזלילת לילה מאסיבית כי פספסה ארוחת ערב (גם אני משלימה רק עכשיו עם מרק ירקות שחומם כבר שלוש פעמים...) לילה טוב.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
יש לקטנה חברים דמיוניים. שניים, אחד דג ואחד צב.
בהתחלה, לפני שבועיים בערך, לא הבנתי (כי יש לה גם דג צעצוע וצבים המון) והיא שאלה אותי איפה הצב שלה, הלכתי לחדר המשחקים איתרתי את אחד הצבים והצעתי לה אותו. היא פתחה בבכי נוראי "לא זה! לא זה!" ליבה נשבר. לא היה לי מושג מה היא רוצה ולמה היא בוכה כל כך. אחרי כמה ימים הוא הופיעה מאושרת "מצאתי אותו!" קראה בשמחה. את מי? את הצב! היא הושיטה לי את כף ידה החפונה סביב כלום ונתנה לי את הצב למשמורת.
האמת שמאז הרבה יותר פשוט לנו. פעם היינו נוסעים אפילו למרחקים של שעתיים נסיעה ופתאום היא היתה נזכרת ששכחה את אחד החברים שלה, אבוי... אי אפשר לחזור חזרה לקחת והיא היתה מצוברחת שעות אחר כך. שום דבר לא היה מנחם אותה. אתמול למשל היינו בארגז החול ואז פתאום היא אומרת לי: "אמא, שכחתי צב!" ואני בפשטות שולחת יד לכיס שולפת את החבר הדמיוני משם ואומרת לה "אמא זכרה להביא לך אותו!" והאושר הוא ענקי, מהכיס השני נשלף גם חבר דג והמשחק המשיך כמתוכנן.
ארוחת צהריים, קוסקוס מלא עם מרק ירקות טעימים שהקטנה אוהבת במיוחד וקציצות, היא אוכלת קציצה אחת ומבקשת "אמא תאכילי אותי" סוג של פינוק שכזה, כשהיתה בגיל שצריך היה לעזור לה לאכול לא הסכימה בשום אופן לעזרה והיום... לא משנה... בכל אופן פתאום נשלפים משום מקום שני החברים והיא מושיבה אותם בכף היד שלי ומבקשת שאני אאכיל גם אותם. לא מוכנה לגעת באוכל אם צב לא אכל ראשון, דג שני והיא שלישית. זהו, יש חוק וסדר. אחר כך היא איבדה אותם. מתרוצצת בבית בלחץ "איפה הזה?" שואלת "מה זה הזה?" אני שואלת חזרה עד שבסוף היא נזכרת שהושיבה אותם על הכסא האדום... איזה מזל. לאבד חבר דמיוני זה לא פשוט בכלל...
היא סוחבת בכוח חבילת נייר טואלט ענקית, מעמידה אותה בצמוד לרגליים שלי "אמא, רוצה גלידה!" היא נשענת על הדלפק המאולתר "הנה כסף" מגישה לי ערימה של מטבעות 10 אגורות. "איזה צבע גלידה את רוצה?" "גלידה חום." היא עונה.
"בכוס או בגביע?" אני שואלת
"בגביע" היא עונה "בלי כפית"
"ואיזה גלידה הצב שלך רוצה?"
"גלידה אדום" היא עונה מאושרת שזכרתי את החבר לוקחת את שני הגביעים הדמיוניים מלקקת את שלה בתאוה ומאכילה את הצב בשני.
"בואי נלך לטייל, לאמא יש כמה סידורים לעשות"
"לא רוצה"
"ניקח את הצב איתנו"
"יאללה! קדימה!" היא כבר ליד הדלת...
שווה חבר דמיוני.
בהתחלה, לפני שבועיים בערך, לא הבנתי (כי יש לה גם דג צעצוע וצבים המון) והיא שאלה אותי איפה הצב שלה, הלכתי לחדר המשחקים איתרתי את אחד הצבים והצעתי לה אותו. היא פתחה בבכי נוראי "לא זה! לא זה!" ליבה נשבר. לא היה לי מושג מה היא רוצה ולמה היא בוכה כל כך. אחרי כמה ימים הוא הופיעה מאושרת "מצאתי אותו!" קראה בשמחה. את מי? את הצב! היא הושיטה לי את כף ידה החפונה סביב כלום ונתנה לי את הצב למשמורת.
האמת שמאז הרבה יותר פשוט לנו. פעם היינו נוסעים אפילו למרחקים של שעתיים נסיעה ופתאום היא היתה נזכרת ששכחה את אחד החברים שלה, אבוי... אי אפשר לחזור חזרה לקחת והיא היתה מצוברחת שעות אחר כך. שום דבר לא היה מנחם אותה. אתמול למשל היינו בארגז החול ואז פתאום היא אומרת לי: "אמא, שכחתי צב!" ואני בפשטות שולחת יד לכיס שולפת את החבר הדמיוני משם ואומרת לה "אמא זכרה להביא לך אותו!" והאושר הוא ענקי, מהכיס השני נשלף גם חבר דג והמשחק המשיך כמתוכנן.
ארוחת צהריים, קוסקוס מלא עם מרק ירקות טעימים שהקטנה אוהבת במיוחד וקציצות, היא אוכלת קציצה אחת ומבקשת "אמא תאכילי אותי" סוג של פינוק שכזה, כשהיתה בגיל שצריך היה לעזור לה לאכול לא הסכימה בשום אופן לעזרה והיום... לא משנה... בכל אופן פתאום נשלפים משום מקום שני החברים והיא מושיבה אותם בכף היד שלי ומבקשת שאני אאכיל גם אותם. לא מוכנה לגעת באוכל אם צב לא אכל ראשון, דג שני והיא שלישית. זהו, יש חוק וסדר. אחר כך היא איבדה אותם. מתרוצצת בבית בלחץ "איפה הזה?" שואלת "מה זה הזה?" אני שואלת חזרה עד שבסוף היא נזכרת שהושיבה אותם על הכסא האדום... איזה מזל. לאבד חבר דמיוני זה לא פשוט בכלל...
היא סוחבת בכוח חבילת נייר טואלט ענקית, מעמידה אותה בצמוד לרגליים שלי "אמא, רוצה גלידה!" היא נשענת על הדלפק המאולתר "הנה כסף" מגישה לי ערימה של מטבעות 10 אגורות. "איזה צבע גלידה את רוצה?" "גלידה חום." היא עונה.
"בכוס או בגביע?" אני שואלת
"בגביע" היא עונה "בלי כפית"
"ואיזה גלידה הצב שלך רוצה?"
"גלידה אדום" היא עונה מאושרת שזכרתי את החבר לוקחת את שני הגביעים הדמיוניים מלקקת את שלה בתאוה ומאכילה את הצב בשני.
"בואי נלך לטייל, לאמא יש כמה סידורים לעשות"
"לא רוצה"
"ניקח את הצב איתנו"
"יאללה! קדימה!" היא כבר ליד הדלת...
שווה חבר דמיוני.
-
יעלי_לה
- הודעות: 4321
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
נסיון שני
איזו מתוקונת. גם לאוריה יש חבר דמיוני ינשוף, אבל אצלינו הוא לא עושה הרבה, רק ישן על התקרה ומשגיח עלינו בלילה.
מזכיר לי את הספר המצוין "פובי ודינגן" - מומלץ.
מזכיר לי את הספר המצוין "פובי ודינגן" - מומלץ.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
עכשיו יש לה גם אוגר דמיוני (כאילו שגרישה האוגרת האימתנית שלנו לא מספיקה לה...) קוראים לו בשם אינדיאני למדי "אוגר קטן".
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
כתבתי בדף על הבדיקות הוגינליות שמבחינתי זה גרוע באותה מידה כמו רופא שיניים (ורופא השיניים אפילו מנצח מבחינתי). כשהייתי קטנה אמא שלי לקחה אותי לרופא שיניים כי שיני החלב שלי סרבו ליפול ואילו השיניים הקבועות כבר צמחו מאחוריהן, פשוט היו לי שתי שורות שיניים קדמיות למטה. אמא שלי נלחצה. מכאן והלאה היא זוכרת דברים אחרת ממני ואני יודעת שהזיכרון שלי הוא הנכון. הוא אמר שאין מה לעשות והשיניים האחוריות בסוף ידחפו את הקדמיות והקדמיות יפלו ואחר כך הלשון תסדר את הכל במקום. מה שבאמת קרה (אמא שלי זוכרת שהוא עקר את שיני החלב וחסל). זה היה חיובי אבל כמה שנים מאוחר יותר, כשהייתי בכיתה ג' או ד' שוב היא לקחה אותי לאיזה ביקורת והוא החליט לעקור לי שינים טוחנות סתם בלי סיבה. אולי היה בהן חור קטן אבל לא משהו שממש מצדיק עקירה ולכן העקירה היתה קשה, הוא צעק עלי שיש לי שיניים של סוס, ההרדמה היתה מאוד לא הפקטיבית ואמא שלי צעקה שאני מפונקת והחזיקה אותי בחוזקה בכסא. זוכרת את הדם ואת הטעם שלו והפה שלי הפתוח ושאני קטנה קטנה ולא יכולה להתנגד בכלל כי מחזיקים אותי והוא מושך ומושך... תחושה של אונס. מאותו היום לא הסכמתי ללכת לרופא שיניים, לא ביקורת ולא בטיח. עד יום אחד לפני חמש שנים שהתעוררתי עם חצי פרצוף נפוח וכאבי תופת. לא היתה ברירה והלכתי לרופא חירום של קופת החולים. בוכה מכאבים הושיבו אותי על הכסא, כולי רועדת מפחד וכאבים ואז הרופא ביקש ממני לסגור את הלסת חזק וניסה להזריק לי את ההרדמה, היה צורך בטיפול שורש, הרגשתי את חומר ההרדמה נוזל לי בתוך הפה במקום להיות מוזרק ללסת. ניסיתי להגיד לו אבל הוא אמר שככה זה צריך להיות והתחיל לטפל בי. צעקתי שההרדמה לא עובדת ושאני מרגישה הכל. הוא קרא למסייעת שתחזיק אותי וככה שוב עברתי את אותה החוויה המפוקפקת, מפוחדת עד כדי בכי היסטרי כשמסייעת ששוקלת פי שתיים ממני מחזיקה אותי בכוח לכסא וצועקת עלי שאני סתם בכיינית. בכיתי כל הדרך הביתה. נכנסתי למיטה ולא יצאתי משם יומיים. בן זוגי חזר מהעבודה (או שמא זה היה מהלימודים) ומצא אותי בוכה בהסטריה במיטה (הנה, אני בוכה עכשיו גם...). לא הסכמתי ללכת להמשך טיפול אצל שום רופא. היה ברור שצריך אבל לא הסכמתי. הטיפול שעשה לי הרופא התחיל להתפורר וצמר גפן מגעיל עם חומרים מסריחים השתחרר לי לפה ואני לא הסכמתי ללכת. בסוף בן זוגי הציעה שאני אבוא איתו לרופא השיניים שלו לביקורת ואם יהיה לי אומץ אז אבדק גם. הוא הבטיח לי שזה רופא מקסים ומתחשב במיוחד. הלכנו. ישבתי על כסא במרפסת של הקליניקה בן זוגי על הכסא, כל מה שהרופא עשה לו היה ניקוי ואילו אני ישבתי ומיררתי בבכי. אחר כך הרופא הזמין אותי לשבת, לקח המון זמן עד שהסכמתי להניח את הטוסיק שלי על הכסא, כשבן זוגי מחזיק לי את היד. אחר כך הרופא ביקש שאשען לאחור והוא יוכל להציץ לי בתוך הפה, זה היה יחסית בסדר אבל אז הוא קרב את השולחן הזה שמחובר לכסא, זה עם כל המכשירים מיד זינקתי מהמקום וזהו. הוא הניח לי. לא לחץ ולא לעג ולא חשב שהוא יודע יותר טוב ממני מה מפחיד אותי ומה לא. הוא כיבד אותי. לקח שוב המון זמן עד שתאמתי עוד בדיקה (בן זוגי לחץ בטירוף) השיניים שלי היו במצב איום ונורא, בהתחשב בעובדה שלא הייתי אצל רופא שיניים 20 שנה ועישנתי מגיל 14 המצב היה סביר יחסית ובכל זאת... קבעתי סדרת טיפולים כשהתנאי היה שבן זוגי יהיה נוכח בהם. בטיפול הראשון היה נסיון לעבוד עם גז צחוק מה שגרם לי תחושה מסטולית וחוסר שליטה, היה לי ברור שכשאני מפסיקה לשאוף אני חוזרת לשליטה אבל העדפתי להיות צלולה כל הזמן, העדפתי לפחד אבל לדעת שאני יכולה לברוח. מה גם שזה לא הרגיע את הפחד זה רק עשה אותי מסטולה, באותה מידה יכולתי לעשן ג'וינט לפני טיפול והעדפתי לא לעשות את זה. היה לי הסכם עם הרופא שהיד שלי מונחת על החזה שלי ואם אני במצוקה כלשהי אני מרימה אצבע (כדי שאני לא אעיף לו את כל המכשירים ואעשה לעצמי נזקים מסוכנים) והוא מידית מפסיק הכל. זה עבד. הוא היה רגיש וקשוב ובכלל רופא רופא מצויין. עד מהרה רכש את אמוני ואפילו הלכתי לטיפולים לבד. הגענו למצב שהוא עשה לי טיפול מטורף של עקירה כירורגית, טיפול שורש ועקירה רגילה ביחד ואני הייתי לבד לגמרי בטיפול הזה. הייתי גיבורה בעיני עצמי. הצלחתי להתמודד עם הפחד שלי ועם הטראומה ההיא מהילדות והמאוחרת גם, זו שהעירה את המוקדמת ועוד כמה חוויות מפוקפקות שעברתי בדרך.
לפני הלידה הראשונה שלי עלה הפחד הזה שוב, הוא לא עלה כפחד הוא עלה כחשש כמשהו אנחנו חוששים שיתקע את הלידה. מהפחד הזה היה לי ברור שהלידה תהיה טבעית. המחשבה שאולי לא תהיה לי תחושה ברגליים ואהיה במצב של חוסר אונים עלתה על כל פחד מכאב שהיה לי אי פעם. הסובבים אותי חששו מהטראומות האחרות שיעלו לי ובחרנו בלידה פרטית עם תוספת תשלום ולו בלבד כדי להמנע מציבוריות וזילות ומה לא... זה הצליח. הילדה היתה טבעית ומקסימה ברובה.
ולמה אני מספרת על זה עכשיו?
אני לבד, רק אני והקטנה, האיש לא בארץ עכשיו. נסיעה אחרונה לפני הקרקוע של הלידה. אתמול הקטנה ואני מתישבות לאכול ארוחת ערב, אני עוד לא מכניסה דבר לפה, רק פותחת אותו ופלק, נופל לי הגשר שהדביק לי אותו רופא קשוב ומקסים שנמצא אי שם בחיפה (אנחנו עזבנו לפני כמה שנים), לפני כמה שבועות באמת חשבתי לעצמי שהוא עשה שם הדבקה זמנית וכמה זמנית הדבקה כזו יכולה להיות... מיד נתקפתי פאניקה. מה עכשיו? אני פה, לא אסע לחיפה בשביל הדבקה של גשר והאופציה הכי נכונה היא ללכת לרופא שיניים של קופת החולים כדי להדביק, הרי רופא פרטי יקח המון ואני לא מכירה אף רופא ובכלל.... ואז הפחד, אני אלך לבד לרופא שאני לא מכירה? רופא של קופת החולים? אלוהים יודע מה הוא יעשה לי... ואני בוכה... מתה מפחד... היום אחר הצהריים אמרו לי להגיע בלי תור (אמרתי שאני כבר בחודש תשיעי אפילו שזה יקרה רק ביום שישי כדי שלא יתחילו למרוח אותי עם תור עוד שבוע/שבועיים כמו שיודעים לעשות בקופת חולים ועד אז אני אמות מפחד רק מהמחשבה על ללכת לשם) ושאחד הרופאים יקבל אותי.
אני יודעת שזה נסיון שהיקום מעמיד אותי מולו. התמודדות שכזו. ללכת לשם ולא להיות קורבן. לא לתת להם לעשות מה שהםרוצים אלא לעשות בדיוק מה שאני רוצה. ברור לי שזה גם הגיע בדיוק עכשיו לפני הלידה השניה כי יש פה שיעור שאני צריכה ללמוד לפניה. אז ארגנתי לי בייביסיטר לקטנה ואני אלך היום בראש מורם לקראת השיעור הכי חשוב שאני הולכת ללמוד בזמן הקרוב. אני מוכנה. יודעת שזו התמודדות לא קלה בשבילי אבל שאני אעמוד בה בדרך הכי טובה ושזה יקדם אותי עוד שלב בסולם.... בהצלחה.
לפני הלידה הראשונה שלי עלה הפחד הזה שוב, הוא לא עלה כפחד הוא עלה כחשש כמשהו אנחנו חוששים שיתקע את הלידה. מהפחד הזה היה לי ברור שהלידה תהיה טבעית. המחשבה שאולי לא תהיה לי תחושה ברגליים ואהיה במצב של חוסר אונים עלתה על כל פחד מכאב שהיה לי אי פעם. הסובבים אותי חששו מהטראומות האחרות שיעלו לי ובחרנו בלידה פרטית עם תוספת תשלום ולו בלבד כדי להמנע מציבוריות וזילות ומה לא... זה הצליח. הילדה היתה טבעית ומקסימה ברובה.
ולמה אני מספרת על זה עכשיו?
אני לבד, רק אני והקטנה, האיש לא בארץ עכשיו. נסיעה אחרונה לפני הקרקוע של הלידה. אתמול הקטנה ואני מתישבות לאכול ארוחת ערב, אני עוד לא מכניסה דבר לפה, רק פותחת אותו ופלק, נופל לי הגשר שהדביק לי אותו רופא קשוב ומקסים שנמצא אי שם בחיפה (אנחנו עזבנו לפני כמה שנים), לפני כמה שבועות באמת חשבתי לעצמי שהוא עשה שם הדבקה זמנית וכמה זמנית הדבקה כזו יכולה להיות... מיד נתקפתי פאניקה. מה עכשיו? אני פה, לא אסע לחיפה בשביל הדבקה של גשר והאופציה הכי נכונה היא ללכת לרופא שיניים של קופת החולים כדי להדביק, הרי רופא פרטי יקח המון ואני לא מכירה אף רופא ובכלל.... ואז הפחד, אני אלך לבד לרופא שאני לא מכירה? רופא של קופת החולים? אלוהים יודע מה הוא יעשה לי... ואני בוכה... מתה מפחד... היום אחר הצהריים אמרו לי להגיע בלי תור (אמרתי שאני כבר בחודש תשיעי אפילו שזה יקרה רק ביום שישי כדי שלא יתחילו למרוח אותי עם תור עוד שבוע/שבועיים כמו שיודעים לעשות בקופת חולים ועד אז אני אמות מפחד רק מהמחשבה על ללכת לשם) ושאחד הרופאים יקבל אותי.
אני יודעת שזה נסיון שהיקום מעמיד אותי מולו. התמודדות שכזו. ללכת לשם ולא להיות קורבן. לא לתת להם לעשות מה שהםרוצים אלא לעשות בדיוק מה שאני רוצה. ברור לי שזה גם הגיע בדיוק עכשיו לפני הלידה השניה כי יש פה שיעור שאני צריכה ללמוד לפניה. אז ארגנתי לי בייביסיטר לקטנה ואני אלך היום בראש מורם לקראת השיעור הכי חשוב שאני הולכת ללמוד בזמן הקרוב. אני מוכנה. יודעת שזו התמודדות לא קלה בשבילי אבל שאני אעמוד בה בדרך הכי טובה ושזה יקדם אותי עוד שלב בסולם.... בהצלחה.
-
במבי_ק*
- הודעות: 3060
- הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
- דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*
נסיון שני
אני יודעת שזה נסיון שהיקום מעמיד אותי מולו. התמודדות שכזו. ללכת לשם ולא להיות קורבן. לא לתת להם לעשות מה שהםרוצים אלא לעשות בדיוק מה שאני רוצה. ברור לי שזה גם הגיע בדיוק עכשיו לפני הלידה השניה כי יש פה שיעור שאני צריכה ללמוד לפניה.
אבל את בחרת בלידת בית בדיוק כדי לא להיות בסיטואציות כאלה). ההליכה שלך היום לרופא שיניים, שעלול להיות מגעיל או קצר בזמן או כל דבר אחר שיעמיד אותך במצב שלא התכוונת אליו - לא אומרת כלום עלייך ועל הלידה שלך.
נראה לי שאת עושה חיבור מטאפורי שיכול להיות נורא מחזק, אבל יכול גם להחליש. אל תשכחי שמטאפורות הן המצאות שלנו, ויכולות להתגלות כבועת-רעיון שעושים לה פוווו והיא מתייאדת...
בכל מקרה בהצלחה ענקית! נשמע שעברת כברת דרך עם העניין הזה, וזה ממש מרשים... לדעתי, אם את רואה שמשהו שם דופק את ה"שיעור שאת צריכה ללמוד" - קחי מונית לחיפה ותראי לכולם שלמדת את השיעור, ושאת לא תתני יותר לאנשים קטנים וגסי רוח לטפל בך
אבל את בחרת בלידת בית בדיוק כדי לא להיות בסיטואציות כאלה). ההליכה שלך היום לרופא שיניים, שעלול להיות מגעיל או קצר בזמן או כל דבר אחר שיעמיד אותך במצב שלא התכוונת אליו - לא אומרת כלום עלייך ועל הלידה שלך.
נראה לי שאת עושה חיבור מטאפורי שיכול להיות נורא מחזק, אבל יכול גם להחליש. אל תשכחי שמטאפורות הן המצאות שלנו, ויכולות להתגלות כבועת-רעיון שעושים לה פוווו והיא מתייאדת...
בכל מקרה בהצלחה ענקית! נשמע שעברת כברת דרך עם העניין הזה, וזה ממש מרשים... לדעתי, אם את רואה שמשהו שם דופק את ה"שיעור שאת צריכה ללמוד" - קחי מונית לחיפה ותראי לכולם שלמדת את השיעור, ושאת לא תתני יותר לאנשים קטנים וגסי רוח לטפל בך
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
חזרתי מוטרדת...
אני יכולה לעשות לעצמי
קטן בהתמודדות עם רופא גס רוח. קטן אמנם אבל בכל זאת .
הגעתי, חיכיתי, נכנסתי, הוא הסתכל על הגשר וביקש לראות את השיניים ואמר לסייעת (בלי לדבר איתי בכלל) תוציאי שקית של סנדביצ'ים. הסתכלתי עליו ושאלתי "בשביל מה שקית?" הוא לא ענה. לקח את הגשר ושם אותו בשקית, קשר והגיש לי אותו. זהו. בזה הוא חשב שהוא סיים את עבודתו. ביקשתי הסבר אז הוא דרש ממני לפתוח את הפה ומיד הגיע עם המכשיר הזה עם השפיץ והראי העגול על המקל. הודעתי לו שאני לא מתכוונת לתת לו להכניס את זה לפה שלי אם הוא לא מתכוון לטפל בי, באמת בשביל מה הוא רוצה בכלל לדחוף לי דברים לפה? מיד הוא הזדעק "את מתנגדת?" עניתי לו שבודאי שאני מתנגדת שהוא יכול להסביר לי במילים מה העניין ולא ישר לעשות הדגמות על הפה שלי. הוא עשה טובה גדולה שבטח היה לו ממש קשה והסביר לי שהשן האחורית מתפוררת ולכן הוא לא רוצה להדביק לי את הגשר חזרה אפילו לא באופן זמני כי אני אבלע אותו. תמהתי איך אני אבלע דבר כזה בלי להרגיש אבל הוא היה בשלו, לא מוכן. הוא אמר שאני חייבת לעשות צילום פנורמי (??? בשביל מה פנורמי אם זו רק שן אחת?) ואז הוא יראה אם יש מה לעשות עם השן ורק אז ידביק אם אפשרי אחרי שיקום של השן מחדש כמובן. וכל זה כמובן בלתי אפשרי לעשות עכשיו כי אני בהריון (ואחרי ההריון לא יהיה לי זמן כי יהיה לי תינוק קטן לטפל בו וילדה בת שנתיים צמודה לציצי השני אבל זו כמובן בעיה שלי שאני מניקה ובכלל מטפלת בילדים שלי במקום גננת או מטפלת או איזה סבתא טובה). בקיצור נפרדנו לשלום ולא להתראות לעולם. הוא לא נגע בי וטוב שכך. אנטיפט אמיתי.
אני מתארת לעצמי שגם אם היה עושה צילום פנורמי היה ברור לו שאין מה לעשות עם השן וצריך לעשות הכל מההתחלה כי ככה הוא מרוויח יותר כסף על הטיפול הזה. יש לי מן תחושה שכזו...
בכל אופן עכשיו אני חייבת ליסוע לרופא שלי בחיפה לחוות דעת נוספת מידי מי שיצר את הגשר בכבודו ובעצמו. יש כמה דברים שלא מוצאים חן בעיני. כמו העלות המטורפת שדבר כזה עשוי לגרור וגם הפחד שהרופא האנטיפט אכן צדק והשן האחורית לא יכולה לסחוב גשר שכזה ואז לא יהיה מנוס מלעקור אותה ואז על מה יתפס הגשר? האם זה אומר שאני אזדקק למשהו רציני יותר כמו השתלה כי אחרת כל השיניים התחתונות שלי יזוזו ממקומן (סך הכל הגשר תפקד כספייסר)? דבר כזה יעלה לי כל כך הרבה שרק המחשבה על זה גורמת לי לבלות בשעה כזו מול המחשב במקום ליד הילדה הקטנה, הנוחרת והחמימה שלי במיטה (תוך כדי הזרמת רסקיו לעורקי המוטרדים). כמובן שהרופא שיניים החיפאי בחו"ל ויחזור מתישהו מחר...
עוד משהו שמטריד אותי זה העובדה שאם אני לא אטפל בעניין הגשר הזה כמה שיותר מהר אז השיניים הללו עלולות אכן להתפורר כי אין עליהן הגנה כלל ורק העובדה שהוא לא הסכים להדביק לי הדבקה זמנית עלולה לגרום לבעיה שהוא העלה וגם ככל שהזמן יעבור השיניים עלולות לזוז ממקומן ואז הכתר כבר לא יתאים ככה שהכל צריך להיות עכשיו-דחוף-ואני לבד, עוד שניה בחודש תשיעי עם ילדה בת שנתיים ואין לי איך להגיע לחיפה פרט לרכבת ואוטובוסים וממש אין לי כוח להסתובב איתה ככה....
ושוב בא לי לבכות... איך אין לי חשק להתמודדויות המיותרות האלו? שלא נדבר על העול הכלכלי שכל זה מפיל עלינו, גם ככה אני מרגישה כל כך אשמה עם כל ההוצאה הזו של הלידת בית שנופל על הצואר של האיש היקר שלי כמו בלוק של טון אז עכשיו אני גם נופלת עליו עם סיפורי שיניים...
אני פשוט זקוקה לחיבוק רציני כזה. כמה חבל שכרגע אין מי...
אני יכולה לעשות לעצמי
קטן בהתמודדות עם רופא גס רוח. קטן אמנם אבל בכל זאת .הגעתי, חיכיתי, נכנסתי, הוא הסתכל על הגשר וביקש לראות את השיניים ואמר לסייעת (בלי לדבר איתי בכלל) תוציאי שקית של סנדביצ'ים. הסתכלתי עליו ושאלתי "בשביל מה שקית?" הוא לא ענה. לקח את הגשר ושם אותו בשקית, קשר והגיש לי אותו. זהו. בזה הוא חשב שהוא סיים את עבודתו. ביקשתי הסבר אז הוא דרש ממני לפתוח את הפה ומיד הגיע עם המכשיר הזה עם השפיץ והראי העגול על המקל. הודעתי לו שאני לא מתכוונת לתת לו להכניס את זה לפה שלי אם הוא לא מתכוון לטפל בי, באמת בשביל מה הוא רוצה בכלל לדחוף לי דברים לפה? מיד הוא הזדעק "את מתנגדת?" עניתי לו שבודאי שאני מתנגדת שהוא יכול להסביר לי במילים מה העניין ולא ישר לעשות הדגמות על הפה שלי. הוא עשה טובה גדולה שבטח היה לו ממש קשה והסביר לי שהשן האחורית מתפוררת ולכן הוא לא רוצה להדביק לי את הגשר חזרה אפילו לא באופן זמני כי אני אבלע אותו. תמהתי איך אני אבלע דבר כזה בלי להרגיש אבל הוא היה בשלו, לא מוכן. הוא אמר שאני חייבת לעשות צילום פנורמי (??? בשביל מה פנורמי אם זו רק שן אחת?) ואז הוא יראה אם יש מה לעשות עם השן ורק אז ידביק אם אפשרי אחרי שיקום של השן מחדש כמובן. וכל זה כמובן בלתי אפשרי לעשות עכשיו כי אני בהריון (ואחרי ההריון לא יהיה לי זמן כי יהיה לי תינוק קטן לטפל בו וילדה בת שנתיים צמודה לציצי השני אבל זו כמובן בעיה שלי שאני מניקה ובכלל מטפלת בילדים שלי במקום גננת או מטפלת או איזה סבתא טובה). בקיצור נפרדנו לשלום ולא להתראות לעולם. הוא לא נגע בי וטוב שכך. אנטיפט אמיתי.
אני מתארת לעצמי שגם אם היה עושה צילום פנורמי היה ברור לו שאין מה לעשות עם השן וצריך לעשות הכל מההתחלה כי ככה הוא מרוויח יותר כסף על הטיפול הזה. יש לי מן תחושה שכזו...
בכל אופן עכשיו אני חייבת ליסוע לרופא שלי בחיפה לחוות דעת נוספת מידי מי שיצר את הגשר בכבודו ובעצמו. יש כמה דברים שלא מוצאים חן בעיני. כמו העלות המטורפת שדבר כזה עשוי לגרור וגם הפחד שהרופא האנטיפט אכן צדק והשן האחורית לא יכולה לסחוב גשר שכזה ואז לא יהיה מנוס מלעקור אותה ואז על מה יתפס הגשר? האם זה אומר שאני אזדקק למשהו רציני יותר כמו השתלה כי אחרת כל השיניים התחתונות שלי יזוזו ממקומן (סך הכל הגשר תפקד כספייסר)? דבר כזה יעלה לי כל כך הרבה שרק המחשבה על זה גורמת לי לבלות בשעה כזו מול המחשב במקום ליד הילדה הקטנה, הנוחרת והחמימה שלי במיטה (תוך כדי הזרמת רסקיו לעורקי המוטרדים). כמובן שהרופא שיניים החיפאי בחו"ל ויחזור מתישהו מחר...
עוד משהו שמטריד אותי זה העובדה שאם אני לא אטפל בעניין הגשר הזה כמה שיותר מהר אז השיניים הללו עלולות אכן להתפורר כי אין עליהן הגנה כלל ורק העובדה שהוא לא הסכים להדביק לי הדבקה זמנית עלולה לגרום לבעיה שהוא העלה וגם ככל שהזמן יעבור השיניים עלולות לזוז ממקומן ואז הכתר כבר לא יתאים ככה שהכל צריך להיות עכשיו-דחוף-ואני לבד, עוד שניה בחודש תשיעי עם ילדה בת שנתיים ואין לי איך להגיע לחיפה פרט לרכבת ואוטובוסים וממש אין לי כוח להסתובב איתה ככה....
ושוב בא לי לבכות... איך אין לי חשק להתמודדויות המיותרות האלו? שלא נדבר על העול הכלכלי שכל זה מפיל עלינו, גם ככה אני מרגישה כל כך אשמה עם כל ההוצאה הזו של הלידת בית שנופל על הצואר של האיש היקר שלי כמו בלוק של טון אז עכשיו אני גם נופלת עליו עם סיפורי שיניים...
אני פשוט זקוקה לחיבוק רציני כזה. כמה חבל שכרגע אין מי...
-
במבי_ק*
- הודעות: 3060
- הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
- דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*
נסיון שני
עוד שניה בחודש תשיעי עם ילדה בת שנתיים ואין לי איך להגיע לחיפה פרט לרכבת ואוטובוסים וממש אין לי כוח להסתובב איתה ככה....
אולי תקחי בייביסיטר איתך לנסיעה לחיפה? יש לך רישיון? אולי מישהו יוכל להשאיל לך אוטו?
אולי תקחי בייביסיטר איתך לנסיעה לחיפה? יש לך רישיון? אולי מישהו יוכל להשאיל לך אוטו?
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
תודה על ההתיסות במבי, זה מחמם את הלב שלפחות יש אי שם מישהו... בכל אופן כל מה שהייתי צריכה זה להשתפך ולהוציא, היה לילה הרבה יותר רגוע אחר כך. ישנתי. דברים עדיין לא נראים מי יודע מה אבל לפחות מחלחלת לי תקווה שהרופא שיניים הטוב שלי מחיפה לא ישאיר אותי "עירומה" ובלי תשובות. בינתיים חמותי הציעה לעזור לי אם התור יהיה מחר (כולי תקווה לתפוס אותו היום ושבאמת יהיה תור למחר) היא הציעה שתבוא ותהיה עם הקטנה בזמן שאני נבדקת ככה שהיא לא תפתח לו את כל המגרות במרפאה (כמו שהיא כל כך אוהבת לעשות אצל רופא הנשים שלי כשאנחנו באות לקחת הפניות). זה כבר עוזר.
שם למעלה יש מרגיעון:"באופן טבעי כולנו שייכים" ואני שואלת "למי?"
שם למעלה יש מרגיעון:"באופן טבעי כולנו שייכים" ואני שואלת "למי?"
נסיון שני
לי נראה שהשיעור שלך קשור לנושא של "לדאוג לעצמך" את לא ממש נשמעת שאכפת לך ממך ואולי זה השיעור.
הבעל, הילדה הם אחלה אבל מתי תורך? היקום מראה לך שאין הגיון להשאיר הכל לכולם ולא לקחת גם ועכשיו את חייבת. קצת ייקר אבל הם עושים תשלומים....
וזה נקרא בעברית - להתבגר.
עכשיו תורך
הבעל, הילדה הם אחלה אבל מתי תורך? היקום מראה לך שאין הגיון להשאיר הכל לכולם ולא לקחת גם ועכשיו את חייבת. קצת ייקר אבל הם עושים תשלומים....
וזה נקרא בעברית - להתבגר.
עכשיו תורך
-
קר_שינדו*
- הודעות: 220
- הצטרפות: 01 אפריל 2006, 03:41
- דף אישי: הדף האישי של קר_שינדו*
נסיון שני
יש לך אפשרות להשאיל ממישהו בחיפה כסא בטיחות ליום אחד ?
אם כן, נשמח לאסוף אותו ולהסיע אתכן מהרכבת לרופא ובחזרה ואם תרצו לקחת את החמה ובתך לגינה קרובה או לגן החיות
אם כן, נשמח לאסוף אותו ולהסיע אתכן מהרכבת לרופא ובחזרה ואם תרצו לקחת את החמה ובתך לגינה קרובה או לגן החיות
-
במבי_ק*
- הודעות: 3060
- הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
- דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*
נסיון שני
מה שלומך? ושלום השיניים שלך?
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
סוף דבר.
נסענו לחיפה היום, הקטנה מאוד שמחה לטיול ברכבת ושיתפה פעולה באופן מופלא. כל הדרך כירסמה מלפפונים וגזר בעודה יושבת על השולחן ומביטה בנוף החולף (תוך קריאות רמות לכל דבר שהיא רואה משם). הגענו, קיבלו אותנו בחיוך ענקי. הרופא מיד התרגש ממנה והיא מבחינתה היתה שבויה שלו, הוא הכניס אותנו לחדר הטיפולים ביקש ממנה לשבת על הרצפה בפינה שטופת שמש עם המון פעמוני רוח, היא מצידה ישבה שם ושיחקה בכמה שמונצעס שמצאה בחדר הקבלה ומדי פעם בדקה מה עושים לאמא. מיד הסתבר שאכן הרופא שהייתי אצלו ממש לא מקצועי וחסר אחריות, אם הייתי מקשיבה לו ומחכה עד אחרי הלידה קרוב לודאי שהייתי צריכה לעשות את כל הטיפול מחדש ברבית דריבית כי באמת לא היה נשאר לי על מה להניח את הגשר ובעיקר היה צריך לעשות לי גשר מחדש וזה לכל מי שיודע עולה הון. השן טובה, ובריאה והכל מצויין. הוא הדביק לי לא זמנית כי אם הדבקה קבועה וחסל. ביקש שאחרי הלידה, כשהכל יהיה כבר רגוע וטוב נגיע שנינו לביקורת אמיתית כי כבר ארבע שנים לא היינו וככה נוכל להעדר עוד ארבע שנים בלב שקט. בזמן ההדבקה אישתו, שגם היא רופאת שיניים מרפאה, ישבה עם הקטנה על הברכיים והסבירה לה בדיוק מה עושים לאמא. עכשיו החיפושית יודעת להסביר ודיברה על זה כל הדרך הביתה. יצא שהיא אפילו נהנתה מכל הסיפור ושיתפה פעולה כמו שאמרתי באופן יוצא דופן. ילדה מדהימה הקטנה הזו.
אחר כך הלכנו ברגל למרכז הכרמל, ישבנו לאכול ארוחת צהריים ומשם הלכנו לגן החיות (כמו שתכננתי כבר מזמן ולא יצא) ככה שהיא הרוויחה בכלל יום כייף עם אמא לפני הלידה. היה מאוד כייף איתה. גן החיות בצהריים, נעים, כל החיות לפני או בזמן האוכל עירניות וטובות לב. הקטנה רצה מחיה לחיה בצחוק פעמונים הביטה בחיות והתרשמה עד מאוד. "איזה צבעים יפים יש לו!" אמרה על הטיגריס "איזה זנב ארוך יש לו!" קראה לנמר. זכתה להופעת גלגולים מטורפת של הגירית שגררה צחוק פרוע של רבע שעה. היה כייף. אחר כך הלכנו לאכול גלידה ונסענו הביתה. היה יום מצויין.
ולא, זה לא עלה לנו הון. סתם דאגתי לחינם. אבל טוב שיש רופאים כמוהו (אני תכף הולכת לרשום המלצה במקום המתאים, הוא שווה את זה).
חמותי ובן זוגה גילו שאנחנו לא מתכוונים לימול את תינוקי לכשיוולד. איך גילו? נו, אני לא יודעת לשקר. חמותי שאלה "כן או לא" ולא נשאר לי אלא להגיד "לא" ודי. מכיוון שלא שמעתי כלום ממנה אחרי הלא הנ"ל הנחתי שהיא מבינה. היא ציינה שזה צפוי וזהו. אכן, צפוי. למחרת בן זוגי היקר קיבל מכתב אלקטרוני מבן זוגה של אמו שכלל המון דברים ובעיקר את אי שביעות רצונו מההחלטה שלנו. בסדר, הוא יכול להיות לא מבסוט, עניין שלו. בן זוגי קצת העצבן בעיקר מהחוצפה שהיתה לו בכלל לשלוח מכתב שכלל המון שטויות בלי בדיקה עמוקה של "עובדות" נו, גם זה לא חדש ולא נגיד שלא צפוי. אבל מה שהכי הקפיץ את האיש היקר שלי היה שהוא, הסב החורג, העז לערער על דרך החינוך שלנו, לטענתו אנחנו פוגעים בהתפתחות התקינה של ביתנו (להזכיר שנתיים ושלושה חודשים) בכך שהיא לא בגן (כדאי לציין שמדובר בפורפסור מפורסם לחינוך?), לטענתו הדבר ניכר בעיקר בכך שהיא לא יודעת עדיין לדבר... אותי זה הצחיק. אני יודעת שהילדה יודעת לדבר. לפעמים אפילו יודעת יותר מדי. כבר הביכה אותנו מספר פעמים בציבור. נו, שויין. שיגיד. אבא שלה דיבר בראשי תיבות עד כיתה א' (רק סופי מילים) ודודה שלה לא דיברה כלל עד גיל 4 וגם מאז לא ממש יצור תקשורתי ברמה הורבלית, הם כן הלכו לגן. שניהם, אגב, אנשים בוגרים ועצמאים היום, בעלי מקצוע ומשפחה.
אז נסענו במונית, אחרי גן החיות והגלידה, לתחנת הרכבת, הקטנה יושבת איתי במושב האחורי ומדברת בעיקר עם עצמה, משווה נהגי מוניות (נסעה עם ארבעה ביום אחד, זה המון!) ומסבירה לעצמה שלרכבת יש פסים ולאוטו יש כביש. הנהג שואל אותי "בת כמה הגברת הפטפטנית הזו שלך?" בחיוך, אני עונה לו והוא שואל "התחילה לדבר בגיל מוקדם מאוד?" עניתי "לא ממש, די רגיל." והוא "היא מדבר מאוד יפה לגילה! ממש מפותחת ורבלית!" (לשמוע משפט כזה מנהג מונית זה לא משהו ששומעים כל יום) עניתי לו "מצחיק שאתה אומר את זה, כי סבא שלה, טען לפני כמה ימים שהיא ממש לא מפותחת ורבלית" הנהג צוחק ועונה "תגידי לו, שאני סבא להרבה הרבה נכדים ואני יודע טוב מאוד."
כן, זה הצחיק אותי שוב. כשסיפרתי את זה לאבא שלה בטלפון גם הוא צחק.
נסענו לחיפה היום, הקטנה מאוד שמחה לטיול ברכבת ושיתפה פעולה באופן מופלא. כל הדרך כירסמה מלפפונים וגזר בעודה יושבת על השולחן ומביטה בנוף החולף (תוך קריאות רמות לכל דבר שהיא רואה משם). הגענו, קיבלו אותנו בחיוך ענקי. הרופא מיד התרגש ממנה והיא מבחינתה היתה שבויה שלו, הוא הכניס אותנו לחדר הטיפולים ביקש ממנה לשבת על הרצפה בפינה שטופת שמש עם המון פעמוני רוח, היא מצידה ישבה שם ושיחקה בכמה שמונצעס שמצאה בחדר הקבלה ומדי פעם בדקה מה עושים לאמא. מיד הסתבר שאכן הרופא שהייתי אצלו ממש לא מקצועי וחסר אחריות, אם הייתי מקשיבה לו ומחכה עד אחרי הלידה קרוב לודאי שהייתי צריכה לעשות את כל הטיפול מחדש ברבית דריבית כי באמת לא היה נשאר לי על מה להניח את הגשר ובעיקר היה צריך לעשות לי גשר מחדש וזה לכל מי שיודע עולה הון. השן טובה, ובריאה והכל מצויין. הוא הדביק לי לא זמנית כי אם הדבקה קבועה וחסל. ביקש שאחרי הלידה, כשהכל יהיה כבר רגוע וטוב נגיע שנינו לביקורת אמיתית כי כבר ארבע שנים לא היינו וככה נוכל להעדר עוד ארבע שנים בלב שקט. בזמן ההדבקה אישתו, שגם היא רופאת שיניים מרפאה, ישבה עם הקטנה על הברכיים והסבירה לה בדיוק מה עושים לאמא. עכשיו החיפושית יודעת להסביר ודיברה על זה כל הדרך הביתה. יצא שהיא אפילו נהנתה מכל הסיפור ושיתפה פעולה כמו שאמרתי באופן יוצא דופן. ילדה מדהימה הקטנה הזו.
אחר כך הלכנו ברגל למרכז הכרמל, ישבנו לאכול ארוחת צהריים ומשם הלכנו לגן החיות (כמו שתכננתי כבר מזמן ולא יצא) ככה שהיא הרוויחה בכלל יום כייף עם אמא לפני הלידה. היה מאוד כייף איתה. גן החיות בצהריים, נעים, כל החיות לפני או בזמן האוכל עירניות וטובות לב. הקטנה רצה מחיה לחיה בצחוק פעמונים הביטה בחיות והתרשמה עד מאוד. "איזה צבעים יפים יש לו!" אמרה על הטיגריס "איזה זנב ארוך יש לו!" קראה לנמר. זכתה להופעת גלגולים מטורפת של הגירית שגררה צחוק פרוע של רבע שעה. היה כייף. אחר כך הלכנו לאכול גלידה ונסענו הביתה. היה יום מצויין.
ולא, זה לא עלה לנו הון. סתם דאגתי לחינם. אבל טוב שיש רופאים כמוהו (אני תכף הולכת לרשום המלצה במקום המתאים, הוא שווה את זה).
חמותי ובן זוגה גילו שאנחנו לא מתכוונים לימול את תינוקי לכשיוולד. איך גילו? נו, אני לא יודעת לשקר. חמותי שאלה "כן או לא" ולא נשאר לי אלא להגיד "לא" ודי. מכיוון שלא שמעתי כלום ממנה אחרי הלא הנ"ל הנחתי שהיא מבינה. היא ציינה שזה צפוי וזהו. אכן, צפוי. למחרת בן זוגי היקר קיבל מכתב אלקטרוני מבן זוגה של אמו שכלל המון דברים ובעיקר את אי שביעות רצונו מההחלטה שלנו. בסדר, הוא יכול להיות לא מבסוט, עניין שלו. בן זוגי קצת העצבן בעיקר מהחוצפה שהיתה לו בכלל לשלוח מכתב שכלל המון שטויות בלי בדיקה עמוקה של "עובדות" נו, גם זה לא חדש ולא נגיד שלא צפוי. אבל מה שהכי הקפיץ את האיש היקר שלי היה שהוא, הסב החורג, העז לערער על דרך החינוך שלנו, לטענתו אנחנו פוגעים בהתפתחות התקינה של ביתנו (להזכיר שנתיים ושלושה חודשים) בכך שהיא לא בגן (כדאי לציין שמדובר בפורפסור מפורסם לחינוך?), לטענתו הדבר ניכר בעיקר בכך שהיא לא יודעת עדיין לדבר... אותי זה הצחיק. אני יודעת שהילדה יודעת לדבר. לפעמים אפילו יודעת יותר מדי. כבר הביכה אותנו מספר פעמים בציבור. נו, שויין. שיגיד. אבא שלה דיבר בראשי תיבות עד כיתה א' (רק סופי מילים) ודודה שלה לא דיברה כלל עד גיל 4 וגם מאז לא ממש יצור תקשורתי ברמה הורבלית, הם כן הלכו לגן. שניהם, אגב, אנשים בוגרים ועצמאים היום, בעלי מקצוע ומשפחה.
אז נסענו במונית, אחרי גן החיות והגלידה, לתחנת הרכבת, הקטנה יושבת איתי במושב האחורי ומדברת בעיקר עם עצמה, משווה נהגי מוניות (נסעה עם ארבעה ביום אחד, זה המון!) ומסבירה לעצמה שלרכבת יש פסים ולאוטו יש כביש. הנהג שואל אותי "בת כמה הגברת הפטפטנית הזו שלך?" בחיוך, אני עונה לו והוא שואל "התחילה לדבר בגיל מוקדם מאוד?" עניתי "לא ממש, די רגיל." והוא "היא מדבר מאוד יפה לגילה! ממש מפותחת ורבלית!" (לשמוע משפט כזה מנהג מונית זה לא משהו ששומעים כל יום) עניתי לו "מצחיק שאתה אומר את זה, כי סבא שלה, טען לפני כמה ימים שהיא ממש לא מפותחת ורבלית" הנהג צוחק ועונה "תגידי לו, שאני סבא להרבה הרבה נכדים ואני יודע טוב מאוד."
כן, זה הצחיק אותי שוב. כשסיפרתי את זה לאבא שלה בטלפון גם הוא צחק.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
קרשינדו-תודה על ההצעה. כסא הרכב היחידי שאני מכירה בחיפה נמצא אצל חמותי. בכל אופן הסתדרנו מצויין וכאמור אפילו היה לנו כייף אדיר.
לילה טוב.
לילה טוב.
-
אלה_לי_לה*
- הודעות: 1080
- הצטרפות: 07 נובמבר 2007, 10:20
- דף אישי: הדף האישי של אלה_לי_לה*
נסיון שני
יקירה, כשאני קוראת על חיפושעת אני יודעת שמצאתי את האישה הנכונה 
חיפשתי אותך בקומונת הגרעין הקשה, ולא מצאתי, כמה טוב שהצצתי גם כאן
צלצלי אלי כשתוכלי, חברה רוצה את יעוצך לגבי חתול עם בעיות פסיכולוגיות
אלה
חיפשתי אותך בקומונת הגרעין הקשה, ולא מצאתי, כמה טוב שהצצתי גם כאן
צלצלי אלי כשתוכלי, חברה רוצה את יעוצך לגבי חתול עם בעיות פסיכולוגיות
אלה
-
קצה_הקרחון*
- הודעות: 145
- הצטרפות: 18 אוגוסט 2006, 02:22
- דף אישי: הדף האישי של קצה_הקרחון*
נסיון שני
איזה כיף לקרוא אותך @}
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
לידה 1:
חיפושית: אמא, יש לי פיל קטן בבטן (מוציאה בטן כאילו בטן הריונית).
חיפושית: אוי, פיל קטן יוצא לאט לאט (מרימה את שולי כותונת הלילה שלה על מעל הבטן).
חיפושית: הנה הראש שלו יוצא! (קוראת בשמחה).
אמא: מאיפה יוצא הפיל הקטן?
חיפושית: לא... (לא זוכרת איך קוראים לזה בשפתה החיפושיית).
אמא: פיל קטן יוצא מהפה?
חיפושית: (בצחוק) לא!
אמא: מהפופיק?
חיפושית: לא!
אמא: אני יודעת! מהטוסיק!
חיפושית: לא!
אמא: מהפמשקה?
חיפושית: כן! הנה יצא! אוי הוא בוכה לי! (מחבקת בשתי כפות ידיים אויר דמוי פיל קטן ומבט מלא חמלה).
לידה 2:
אמא וחיפושית יושבות על הערסל במרפסת, חיפושית יושבת על הברכיים של אמא כשהבטן הענקית חוצצת בינהן.
חיפושית: תינוקי גדול גדול, יכול כבר לצאת! אוי, הוא רוצה לצאת אלי! (מושיטה שתי ידיים לעבר הבטן) הוא יוולד! (תופסת תינוק דמיוני מהאויר ומחבקת אותו) אוי, הוא בוכה לי!
אמא: אז תני לו חיבוק ונשיקה ותגידי לו שאת אוהבת אותו.
חיפושית: אני אוהבת אותך! (עם הפנים הכי מתכוונות בעולם).
חיפושית: הנה, לך לאמא (מניחה תינוק דמיוני על הבטן של אמא).
חיפושית: (אחרי כמה שניות) אוי, הוא צריך פיפי! (מזנקת ממקומה ובורחת, שאמא תטפל בעניינים האלה...).
אני חושבת שעשינו עבודת הכנה לא רעה בכלל. תינוקי יכול לצאת.
חיפושית: אמא, יש לי פיל קטן בבטן (מוציאה בטן כאילו בטן הריונית).
חיפושית: אוי, פיל קטן יוצא לאט לאט (מרימה את שולי כותונת הלילה שלה על מעל הבטן).
חיפושית: הנה הראש שלו יוצא! (קוראת בשמחה).
אמא: מאיפה יוצא הפיל הקטן?
חיפושית: לא... (לא זוכרת איך קוראים לזה בשפתה החיפושיית).
אמא: פיל קטן יוצא מהפה?
חיפושית: (בצחוק) לא!
אמא: מהפופיק?
חיפושית: לא!
אמא: אני יודעת! מהטוסיק!
חיפושית: לא!
אמא: מהפמשקה?
חיפושית: כן! הנה יצא! אוי הוא בוכה לי! (מחבקת בשתי כפות ידיים אויר דמוי פיל קטן ומבט מלא חמלה).
לידה 2:
אמא וחיפושית יושבות על הערסל במרפסת, חיפושית יושבת על הברכיים של אמא כשהבטן הענקית חוצצת בינהן.
חיפושית: תינוקי גדול גדול, יכול כבר לצאת! אוי, הוא רוצה לצאת אלי! (מושיטה שתי ידיים לעבר הבטן) הוא יוולד! (תופסת תינוק דמיוני מהאויר ומחבקת אותו) אוי, הוא בוכה לי!
אמא: אז תני לו חיבוק ונשיקה ותגידי לו שאת אוהבת אותו.
חיפושית: אני אוהבת אותך! (עם הפנים הכי מתכוונות בעולם).
חיפושית: הנה, לך לאמא (מניחה תינוק דמיוני על הבטן של אמא).
חיפושית: (אחרי כמה שניות) אוי, הוא צריך פיפי! (מזנקת ממקומה ובורחת, שאמא תטפל בעניינים האלה...).
אני חושבת שעשינו עבודת הכנה לא רעה בכלל. תינוקי יכול לצאת.
-
אינדי_אנית*
- הודעות: 1097
- הצטרפות: 26 אוקטובר 2006, 22:38
- דף אישי: הדף האישי של אינדי_אנית*
נסיון שני
חהההההההההההההההההה..גדול. אני הולכת להתקשר אליך...
-
סימנים_בדרך*
- הודעות: 103
- הצטרפות: 18 אפריל 2007, 10:52
- דף אישי: הדף האישי של סימנים_בדרך*
נסיון שני
אני אוהבת אותך! (עם הפנים הכי מתכוונות בעולם). 
מקסימה! פשוט מותק!
הבלוג שלך תמיד עושה לי מצברוח..
מקסימה! פשוט מותק!
הבלוג שלך תמיד עושה לי מצברוח..
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
רגשות אשם.
בשבת היתה מסיבת יום הולדת לאחת מבנות המשפחה. חמותי התקשרה כמה ימים לפני כדי לשאול אותי מה להביא לקטנה שלנו כ"מתנת ניחומים" מיד שאלתי אותה "למה היא צריכה מתנה ועל מה מנחמים אותה?" באמת לא הבנתי, אמנם הקטנה שלנו רק בת שנתיים וארבעה חודשים אבל כבר מבינה היטב מה זה יומולדת ושנותנים מתנות ביומולדת ולפעמים גם מקבלים, תלוי בנסיבות אבל הכי כייף לה זה ללכת ולתת את המתנות וחיבוק ונשיקה. אז על מה מנחמים אותה? על זה שהפעם זו לא החגיגה שלה כמובן... ככה הסבירה החמות. "ניחומים", איך את כל נקיפות המצפון הם דוחפים ישירות לתוך ה"מנה" של הילד, מרגילים אותו שמגיל 0 הוא צריך להרגיש נחיתות, אשמה, לפצות אחרים גם על דברים שהם לא ברי פיצוי או לא זקוקים לפיצוי, במקום להיות שמח בחלקו ולאהוב את מה שיש. לפני חודש או משהו כזה היתה בת מצווה לאחת מבנות המשפחה, לפי בקשתה חגגו לה חגיגה גדולה ורבת פאר, אחותה הקטנה נחמצה מקנאה, דרשה פיצוי, ניחומים, על מה? לא מדובר בילדה בת 3 4 או 5, ילדה בת 10, ילדה שאמורה כבר להבין שבת מצווה זו חגיגה מיוחדת של גיל מיוחד ועוד מעט גם לה תהיה חגיגה שכזו. אז שבועיים מאוחר יותר עשו גם לה חגיגה עצומה. צריך היה לנחם אותה כי כל חייה היא חיה בצל של "אני האחות הקטנה, מקום שני, אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי..." חבל... אני מעט חוששת ממה שיהיה אחרי שהתינוק שלנו יוולד, אמנם המפגשים עם המשפחה הם לא על בסיס יומי אלא דו שבועי+ אבל אני חוששת שהם יצליחו להכניס לה לראש שהוא "לוקח" לה את המקום. אני יודעת שמה שאנחנו ניתן זה מה שיהיה וכל עוד זו לא תהיה התחושה שבה היא תחיה בבית אז היא תהיה מחוזקת יותר אבל בכל זאת, הנה למשל אני שומעת אותה חוזרת עם מושגים שאני לא מעזה להעלות על בדל פי בבית כמו "אסור" על דברים שוליים או "מסוכן מאוד מאוד!" אני שומעת אותה משתמשת בהם במשחקי דמיון עם הבובות/אוגר/פיל/חבר דמיוני אחר שלה והם חלחלו הרבה יותר עמוק מאשר ה"את יכולה!" שאני טוחנת לה את המוח איתו מגיל יום בערך אז נראה שאפילו מפגש דו שבועי עם הסבתא גורם להשפעה חזקה מאוד ואולי בגלל שהוא דו שבועי ולא יומיומי?
בכל אופן, אמרתי לה, לסבתא, לחמותי, שאין צורך במתנה ושבלון יכול לספק אותה לחלוטין. אני לא יודעת אם היא חשבה על מה שאמרתי או לא (בעניין הניחומים) אבל הקטנה לא קיבלה מתנת ניחומים כלל, לא יודעת אם אחרים קיבלו וזה גם לא מעניין אותי. הקטנה שלנו זכתה בשני קעקועי מדבקה על כל יד, אחד אריה והשני פרפר (אופנוענית אמיתית), שיחקה באוטו גדול ובלונים והיתה מאושרת מאין כמוה, לא היה צריך לנחם אותה על שום דבר, כמו שידעתי מראש.
מה שתזרע זה מה שיצמח...
בשבת היתה מסיבת יום הולדת לאחת מבנות המשפחה. חמותי התקשרה כמה ימים לפני כדי לשאול אותי מה להביא לקטנה שלנו כ"מתנת ניחומים" מיד שאלתי אותה "למה היא צריכה מתנה ועל מה מנחמים אותה?" באמת לא הבנתי, אמנם הקטנה שלנו רק בת שנתיים וארבעה חודשים אבל כבר מבינה היטב מה זה יומולדת ושנותנים מתנות ביומולדת ולפעמים גם מקבלים, תלוי בנסיבות אבל הכי כייף לה זה ללכת ולתת את המתנות וחיבוק ונשיקה. אז על מה מנחמים אותה? על זה שהפעם זו לא החגיגה שלה כמובן... ככה הסבירה החמות. "ניחומים", איך את כל נקיפות המצפון הם דוחפים ישירות לתוך ה"מנה" של הילד, מרגילים אותו שמגיל 0 הוא צריך להרגיש נחיתות, אשמה, לפצות אחרים גם על דברים שהם לא ברי פיצוי או לא זקוקים לפיצוי, במקום להיות שמח בחלקו ולאהוב את מה שיש. לפני חודש או משהו כזה היתה בת מצווה לאחת מבנות המשפחה, לפי בקשתה חגגו לה חגיגה גדולה ורבת פאר, אחותה הקטנה נחמצה מקנאה, דרשה פיצוי, ניחומים, על מה? לא מדובר בילדה בת 3 4 או 5, ילדה בת 10, ילדה שאמורה כבר להבין שבת מצווה זו חגיגה מיוחדת של גיל מיוחד ועוד מעט גם לה תהיה חגיגה שכזו. אז שבועיים מאוחר יותר עשו גם לה חגיגה עצומה. צריך היה לנחם אותה כי כל חייה היא חיה בצל של "אני האחות הקטנה, מקום שני, אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי..." חבל... אני מעט חוששת ממה שיהיה אחרי שהתינוק שלנו יוולד, אמנם המפגשים עם המשפחה הם לא על בסיס יומי אלא דו שבועי+ אבל אני חוששת שהם יצליחו להכניס לה לראש שהוא "לוקח" לה את המקום. אני יודעת שמה שאנחנו ניתן זה מה שיהיה וכל עוד זו לא תהיה התחושה שבה היא תחיה בבית אז היא תהיה מחוזקת יותר אבל בכל זאת, הנה למשל אני שומעת אותה חוזרת עם מושגים שאני לא מעזה להעלות על בדל פי בבית כמו "אסור" על דברים שוליים או "מסוכן מאוד מאוד!" אני שומעת אותה משתמשת בהם במשחקי דמיון עם הבובות/אוגר/פיל/חבר דמיוני אחר שלה והם חלחלו הרבה יותר עמוק מאשר ה"את יכולה!" שאני טוחנת לה את המוח איתו מגיל יום בערך אז נראה שאפילו מפגש דו שבועי עם הסבתא גורם להשפעה חזקה מאוד ואולי בגלל שהוא דו שבועי ולא יומיומי?
בכל אופן, אמרתי לה, לסבתא, לחמותי, שאין צורך במתנה ושבלון יכול לספק אותה לחלוטין. אני לא יודעת אם היא חשבה על מה שאמרתי או לא (בעניין הניחומים) אבל הקטנה לא קיבלה מתנת ניחומים כלל, לא יודעת אם אחרים קיבלו וזה גם לא מעניין אותי. הקטנה שלנו זכתה בשני קעקועי מדבקה על כל יד, אחד אריה והשני פרפר (אופנוענית אמיתית), שיחקה באוטו גדול ובלונים והיתה מאושרת מאין כמוה, לא היה צריך לנחם אותה על שום דבר, כמו שידעתי מראש.
מה שתזרע זה מה שיצמח...
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
העיר אותי הגשם... יותר נכון הרעמים והברקים. בבוקר שיחקנו הקטנה ואני בחצר והיא ביקשה שאלמד אותה שירי גשם, מרחוק נשמעו רעמים, הסברתי לה שהרעמים מביאים את הגשם מה שמיד גרם לה לאהוב אותם אפילו שהם עושים רעש גדול ומפחיד לפעמים, היא כידוע מאוד מאוד אוהבת גשם. היא ישבה לה בנדנדה ושרה איתי שירי גשם, כל כך התאמצה להתאים לצלילים וממש לשיר לפי הקצב והמנגינה, זה כל כך יפה לשמוע אותה, כל כך נעים. אחר כך היא ביקשה לרדת מהנדנדה ולעלות לחלק האחורי של הגינה, איפה שעצי הפרי הגדולים (שעדיין קטנים אבל יום אחד יהיו גדולים מאוד) ושם שיחקה קצת בכאילו היא הדבורה מאיה ואז פתאום התחילו לטפטף עלינו טיפות גשם. היא פרצה בצחוק פרוע וצעקה שצריך להביא מטריה או יותר נכון "אוי שכחתי מטריה! צריך להביא!" מיותר לציין שהיתה עירומה לחלוטין?
נכנסנו הביתה במטרה להביא מטריה אבל היא כבר התחילה להתעניין בדברים אחרים והגשם נרגע מעט. אחר כך כשהגשם כבר היה חזק שוב היא התכרבלה מתחת לשמיכה וביקשה לראות פו הדב. כמובן שאחר כך התלוננה שהגשם נגמר כשהיא כבר רצתה לשחק איתו.
עכשיו היא ישנה בפיג'מת כלבים ועצמות, מצחיק שכל היום היא מסתובבת עירומה ואיך שנכנסים למיטה היא דורשת ללבוש פיג'ממה על כל גינוניה (מכניים וחולצה למשל, לא מספיק לה רק חולצה) ואני? אני יצאתי כדי לא להפריע לה לישון עם כל ההתהפכויות היפו שלי.
בדרך כלל כשאני לא מצליחה להרדם אני שוכבת ועושה דמיון מודרך בעיקר על התינוק ועכשיו עובדת חזק על הלידה, זה מרדים אותי יופי. היום משום מה זה לא עזר, אולי כי הגשם קרא לי לצאת?
אני כל כך אוהבת גשם.
כשניהלתי את בית המחסה של החתולים למדתי לשנוא גשם, החתולים היו כל כך אומללים, מפוחדים ורטובים. זה לא מצב טבעי להם להיות ככה בלי אפשרות ללכת ולמצוא לעצמם את המחסה האמיתי שהם זקוקים לו אלא להסתפק בכל מני מחסות שאנחנו סידרנו להם והם לאו דווקא נותנים להם ביטחון ולעיתים להפך. לרוב בעיצומו של החורף כל מי שהיה חזק היה מצליח לברוח ומי שחלש היה חולה/גוסס/מת. ככה שני חורפים עברו עלי. בחורף השני הייתי בהריון עם החיפושית. זה היה חורף קשה מאוד וגשום מאוד. התחושה היתה שכל הגשם יורד בדיוק שם, בפרדס ואם היו מעבירים לשם את הכנרת זה היה משתלם בגדול לכולם. זוכרת את עצמי מתרוצצת רטובה עם הבטן בגשם. מנסה לסיים את העבודה כמה שיותר מהר כדי לחזור הביתה לאיפה שיש חשמל וחימום ומשהו חם לשתות. יום אחד התקררתי כל כך שכשחזרתי הביתה שום דבר לא עזר, לא מקלחת חמה ולא כלום, חום הגוף שלי היה נמוך במשך ארבעה ימים ושכבתי במיטה בתחושה איומה.
הלילה החתולים שלנו בחוץ, הם בחוץ כבר הרבה זמן. חושבת שסיפרתי על כך פעם. כשהקטנה נולדה עוד היינו סגורים איתם בבית אבל במשך הזמן ראיתי כמה עוול אני עושה להם בכך שאני מפחדת לתת להם לצאת וכמה זה עושה להם טוב להסתובב בגינה, סך הכל אנחנו גרים ברחוב שקט ויש מרחק יפה בין הבית לרחוב ובאמת שאין פה מה לפחד, השכנים מאכילים ומלטפים, פתחנו להם פתחי יציאה ולאט לאט הם העדיפו להעביר את רוב יומם בחצר/רחוב מאשר בבית ובצדק. ועכשיו יורד גשם, או בעצם ירד, ואני יודעת שיש להם את מקומות המסתור הטובים שלהם והכל אבל זה לא כמו בימים שהם היו חולקים איתנו את המיטה שלנו בלילות סערה לפני שהחיפושית נולדה (אחר כך כבר למדנו שילדים צריכים לישון בלילה ולא להאבק עם חתולים על זכויות שמיכה לפחות עד שהם יהיו מספיק גדולים כדי להחליט אם הם רוצים בכך או לא). נעשה לי עצוב בלב עליהם. וכמו שקראה את מחשבותי אחת החתולות התחילה לנסות לפתוח את הדלת כדי להכנס. ברור לי שאם היתה נכנסת היתה יוצאת אחרי רבע שעה אבל בכל זאת... נחמץ ליבי...
נכנסנו הביתה במטרה להביא מטריה אבל היא כבר התחילה להתעניין בדברים אחרים והגשם נרגע מעט. אחר כך כשהגשם כבר היה חזק שוב היא התכרבלה מתחת לשמיכה וביקשה לראות פו הדב. כמובן שאחר כך התלוננה שהגשם נגמר כשהיא כבר רצתה לשחק איתו.
עכשיו היא ישנה בפיג'מת כלבים ועצמות, מצחיק שכל היום היא מסתובבת עירומה ואיך שנכנסים למיטה היא דורשת ללבוש פיג'ממה על כל גינוניה (מכניים וחולצה למשל, לא מספיק לה רק חולצה) ואני? אני יצאתי כדי לא להפריע לה לישון עם כל ההתהפכויות היפו שלי.
בדרך כלל כשאני לא מצליחה להרדם אני שוכבת ועושה דמיון מודרך בעיקר על התינוק ועכשיו עובדת חזק על הלידה, זה מרדים אותי יופי. היום משום מה זה לא עזר, אולי כי הגשם קרא לי לצאת?
אני כל כך אוהבת גשם.
כשניהלתי את בית המחסה של החתולים למדתי לשנוא גשם, החתולים היו כל כך אומללים, מפוחדים ורטובים. זה לא מצב טבעי להם להיות ככה בלי אפשרות ללכת ולמצוא לעצמם את המחסה האמיתי שהם זקוקים לו אלא להסתפק בכל מני מחסות שאנחנו סידרנו להם והם לאו דווקא נותנים להם ביטחון ולעיתים להפך. לרוב בעיצומו של החורף כל מי שהיה חזק היה מצליח לברוח ומי שחלש היה חולה/גוסס/מת. ככה שני חורפים עברו עלי. בחורף השני הייתי בהריון עם החיפושית. זה היה חורף קשה מאוד וגשום מאוד. התחושה היתה שכל הגשם יורד בדיוק שם, בפרדס ואם היו מעבירים לשם את הכנרת זה היה משתלם בגדול לכולם. זוכרת את עצמי מתרוצצת רטובה עם הבטן בגשם. מנסה לסיים את העבודה כמה שיותר מהר כדי לחזור הביתה לאיפה שיש חשמל וחימום ומשהו חם לשתות. יום אחד התקררתי כל כך שכשחזרתי הביתה שום דבר לא עזר, לא מקלחת חמה ולא כלום, חום הגוף שלי היה נמוך במשך ארבעה ימים ושכבתי במיטה בתחושה איומה.
הלילה החתולים שלנו בחוץ, הם בחוץ כבר הרבה זמן. חושבת שסיפרתי על כך פעם. כשהקטנה נולדה עוד היינו סגורים איתם בבית אבל במשך הזמן ראיתי כמה עוול אני עושה להם בכך שאני מפחדת לתת להם לצאת וכמה זה עושה להם טוב להסתובב בגינה, סך הכל אנחנו גרים ברחוב שקט ויש מרחק יפה בין הבית לרחוב ובאמת שאין פה מה לפחד, השכנים מאכילים ומלטפים, פתחנו להם פתחי יציאה ולאט לאט הם העדיפו להעביר את רוב יומם בחצר/רחוב מאשר בבית ובצדק. ועכשיו יורד גשם, או בעצם ירד, ואני יודעת שיש להם את מקומות המסתור הטובים שלהם והכל אבל זה לא כמו בימים שהם היו חולקים איתנו את המיטה שלנו בלילות סערה לפני שהחיפושית נולדה (אחר כך כבר למדנו שילדים צריכים לישון בלילה ולא להאבק עם חתולים על זכויות שמיכה לפחות עד שהם יהיו מספיק גדולים כדי להחליט אם הם רוצים בכך או לא). נעשה לי עצוב בלב עליהם. וכמו שקראה את מחשבותי אחת החתולות התחילה לנסות לפתוח את הדלת כדי להכנס. ברור לי שאם היתה נכנסת היתה יוצאת אחרי רבע שעה אבל בכל זאת... נחמץ ליבי...
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
"אמא, רוצה ציצי!" קוראת הקטנה ומגלה שאמא מדברת בטלפון עם סבתא
"רוצה לדבר סבתא!" היא דורשת.
סבתא שגם ככה לא ממש מעודדת הנקה שואלת אותה "את עוד יונקת ציצי?" והקטנה עונה לה במחוות ידיים גדולות "יונקת ציצי, עדיין!" כולה אושר וגאווה.
מתחילה להרגיש תנועות רחם, מדי פעם צירונים כאלה שמתכוננים. אני מוכנה. אני מוכנה?
"רוצה לדבר סבתא!" היא דורשת.
סבתא שגם ככה לא ממש מעודדת הנקה שואלת אותה "את עוד יונקת ציצי?" והקטנה עונה לה במחוות ידיים גדולות "יונקת ציצי, עדיין!" כולה אושר וגאווה.
מתחילה להרגיש תנועות רחם, מדי פעם צירונים כאלה שמתכוננים. אני מוכנה. אני מוכנה?
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
הגדלנו את המיטה המשפחתית לצורך הגדלת המשפחה. הוספנו מזרון יחיד לצד השני של המיטה, ככה כשהפצפון יוולד הוא יוכל להיות בדיוק בין אבא לאמא ואמא לא תהיה בתעלה שבין לבין.
לילה, חיפושית ישנה, אבא נוחר ("מגרגר" לדברי הקטנה) אמא מתחילה במסעות הגילוי לעבר השירותים בכל פעם שאני חוזרת אני מגלה שיש לי פחות מיטה לחזור אליה. המרווח בין אבא לחיפושית מצטמצם משני הכיוונים. אני מנסה לשכב על המזרן של הקטנה והיא מתמרדת "אמא זה שלי!" צועקת ומגרשת אותי מהמזרן שלה. על המזרן החדש אין מה לדבר, אין שם שמיכה בכלל. מוצאת את עצמי, על כל בטני העצומה נדחסת במרווח של 20 ס"מ בין הקטנה לאבא שלה, מצליחה להשכב איכשהו ולהרדם. מזל שיש מיטה כל כך גדולה! והשאלה הכי שאלתית היא מה המציאה הגדולה במקום שאני ישנה בו? בבוקר אני מתעוררת עם ברך אחת בוכיה. נו, שויין, לפחות הקטנה ישנה שוב לילה שלם. שתבורך!
לילה, חיפושית ישנה, אבא נוחר ("מגרגר" לדברי הקטנה) אמא מתחילה במסעות הגילוי לעבר השירותים בכל פעם שאני חוזרת אני מגלה שיש לי פחות מיטה לחזור אליה. המרווח בין אבא לחיפושית מצטמצם משני הכיוונים. אני מנסה לשכב על המזרן של הקטנה והיא מתמרדת "אמא זה שלי!" צועקת ומגרשת אותי מהמזרן שלה. על המזרן החדש אין מה לדבר, אין שם שמיכה בכלל. מוצאת את עצמי, על כל בטני העצומה נדחסת במרווח של 20 ס"מ בין הקטנה לאבא שלה, מצליחה להשכב איכשהו ולהרדם. מזל שיש מיטה כל כך גדולה! והשאלה הכי שאלתית היא מה המציאה הגדולה במקום שאני ישנה בו? בבוקר אני מתעוררת עם ברך אחת בוכיה. נו, שויין, לפחות הקטנה ישנה שוב לילה שלם. שתבורך!
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
שבוע 40. היום. צירים מצרצרים כבר שבועיים ונאדה. יוק. גורנישט. כלום... כולם מהמרים. לבן הזוג הודיעו בעבודה שהוא לא יחזור ביום ראשון כי הוא יוצא ל"חופשת הלידה" שצבר כבר 9 חודשים. מהמרים. רק אני יושבת פה. לא מרגישה ששום דבר משתנה. חושבת לעצמי אם יש משהו שעוצר את הפצפון מלצאת, אולי עניינים לא סגורים. מצד אחד, מצד שני יודעת שהוא קטן לפי ההערכות (גם של האולטראסאונד וגם של המילדת) ובטוח שלא מזיק לו לגדול עוד קצת לפני שיצא ובכלל, גם החיפושית נולדה בשבוע 42 ויצאה 3 ק"ג סה"כ (לדעתי בכלל פחות אבל זה מה שהראה המשקל במרכז הלידה) ויאמר לזכותה שאכן נולדה יחסית בשלה ועירנית עד מאוד. אז מה? מחכים... הסבלנות של החיפושית ממש קצרה וברור שזה בזכות הסבלנות של כל מי שסביבה, כל הזמן גם שואלים אותה "מתי תינוקי יוולד?" כאילו שהיא יודעת והיא גם ככה על קוצים כי הריון זה המון זמן בשביל ילדה בת שנתיים שמחכה בקוצר רוח לאח שלה (היא כבר משחקת משחקי דמיון איתו, פורסת ידיים לצדדים ואומרת "הנה תינוקי בא! אח שלי בא לשחק איתי!" ומזמינה אותו להתנדנד לפניה בנדנדה בגינה ואחר כך מחזירה אותו אלי ואומרת "עכשיו תורי" ומתנדנדת בעצמה). האמת, שמלבד הבטן עצומה שמתחילה להיות ממש כבדה בעיקר בשעות הערב אני ממש לא מרגישה בשלב הזה שקוראים לו חודש עשירי... קטעים... הוא יגיע... נכון?
חיפושית חוזרת מטיול עם הבייביסיטר פוגשת אותי בסלון לחיבוק גדול עם חיוך ענקי מאוזן לאוזן. "אמא תינוקי נולד!" היא קוראת בהתרגשות.
"באמת? איפה?" אני צוחקת
"הנה, פה!" היא מותחת שלי זרועות לצדדים ומראה לי את עצמה ומיד מקבלת נשיקות ענקיות וחיבוק עירסול פינוקי במיוחד.
מצחיק, אתמול אחותי שאמורה להיות בלידה מתקשרת אלי לבדוק אם לא שכחנו אותה בטעות וילדנו בשקט לבדנו. היא מתעניינת בצרצורים שלי ואז אומרת "את צריכה ללכת להבדק, המילדת שלך בדקה לך כבר אם יש פתיחה?" ואני מזועזעת מעצם המחשבה מסבירה לה שהמילדת שלי לא בודקת פתיחות שלא לצורך ורק אחר כך אחרי השיחה חושבת לעצמי מאיפה החשש הזה מגיע לה? אז מה אם תהיה לי פתיחה? הרי אני לא אלד בשינה בלי לדעת שאני יולדת (ואם כן אז בורכתי, לא?) ואמעך את התינוק בטעות מתוך שינה או משהו כזה (כמו שהחיפושית שחררה את העצירות שלה אז)... לבית חולים אני גם ככה לא מתכננת להגיע במתכוון אז מה? נלד בבית? לא בשביל זה אנחנו חוסכים במעטפה לבנה כבר חודשים שקל לשקל? סיפרתי לאיש ומאז אנחנו לא מפסיקים לצחוק על ה תפישות שבי של אנשים. בני אדם הם יצורים מאוד מאוד משונים... חייבת להודות.
חיפושית חוזרת מטיול עם הבייביסיטר פוגשת אותי בסלון לחיבוק גדול עם חיוך ענקי מאוזן לאוזן. "אמא תינוקי נולד!" היא קוראת בהתרגשות.
"באמת? איפה?" אני צוחקת
"הנה, פה!" היא מותחת שלי זרועות לצדדים ומראה לי את עצמה ומיד מקבלת נשיקות ענקיות וחיבוק עירסול פינוקי במיוחד.
מצחיק, אתמול אחותי שאמורה להיות בלידה מתקשרת אלי לבדוק אם לא שכחנו אותה בטעות וילדנו בשקט לבדנו. היא מתעניינת בצרצורים שלי ואז אומרת "את צריכה ללכת להבדק, המילדת שלך בדקה לך כבר אם יש פתיחה?" ואני מזועזעת מעצם המחשבה מסבירה לה שהמילדת שלי לא בודקת פתיחות שלא לצורך ורק אחר כך אחרי השיחה חושבת לעצמי מאיפה החשש הזה מגיע לה? אז מה אם תהיה לי פתיחה? הרי אני לא אלד בשינה בלי לדעת שאני יולדת (ואם כן אז בורכתי, לא?) ואמעך את התינוק בטעות מתוך שינה או משהו כזה (כמו שהחיפושית שחררה את העצירות שלה אז)... לבית חולים אני גם ככה לא מתכננת להגיע במתכוון אז מה? נלד בבית? לא בשביל זה אנחנו חוסכים במעטפה לבנה כבר חודשים שקל לשקל? סיפרתי לאיש ומאז אנחנו לא מפסיקים לצחוק על ה תפישות שבי של אנשים. בני אדם הם יצורים מאוד מאוד משונים... חייבת להודות.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
אחת החתולות שלנו הרגישה לא טוב אתמול. דווקא אחת מאלה שבקושי נכנסת הביתה, לא ממש ידידותית אבל גם לא ממש לא, פשוט אוכלת והולכת כזו שאי אפשר ממש ללטף והקטנה די מפחדת ממנה כי היא נוהגת לנהום באופן מפחיד, חתולה צעירה, נולדה בקיץ. הקטנה ואני הכנסנו אותה לכלוב הנסיעות שלנו כדי שכשהאיש יחזור הוא יוכל לעשות איתה טיול לוטרינר והיא לא תעלם בינתיים בחצרות. הקטנה לא אמרה ושמרה את כל הדאגה בבטן, כשהאיש חזר היא מיד זינקה עליו ואמרה שצריך לקחת את החתולה לרופא. מצחיקה. אין לה מושג מה זה רופא ממש, ממספר הפעמים המועטות (תודה לאל) שהיא היתה זקוקה לאחד או אני היא לא זוכרת דבר. הרופא היחידי שהיא פגשה שממש עושה משהו היה רופא השיניים שלי שהדביק לי אז את הגשר אז מבחינתה כל רופא הוא רופא שיניים, גם הפותולוג שלי שמסתכל על העוברונצ'יק דרך האולטראסאונד הוא רופא שיניים. למה? ככה!
כשהאיש חזר עם החתולה מהרופא היא שמעה את צעדיו בשביל והתחילה לבכות בהסטריה. שניה לפני כן עוד שרה את השיר של הקיפוד (שרצה לרקוד) והמציאה מילים חדשות במקום אלו שלא זכרה וגם מנגינה ואז פתאום הבכי הזה בכל הכוח. האיש הבין והסביר לה בשקט שהחתולה בסדר ושאין מה לדאוג לה. שהיא יכולה לבוא לראות אותה (היתה צריכה להיות מוחזקת בכלוב עד הבוקר למנוחה) לאט לאט הקטנה נרגעה, ביקשה לינוק ונרדמה (שעה וחצי מאוחר יותר משעת השינה הרגילה שלה-לא רצתה לישון בלי לדעת מה קרה לחתולה). מצד אחד אני כל הזמן גאה בה שהיא יודעת להוציא יפה מאוד ולא שומרת דבר בבטן, שום עלבון או כאב לא נשמח הכל בחוץ הכל קולני, לפעמים זה מביך או מפריע אבל תמיד אני מזכירה לעצמי שזה כל כך חיובי, כל כך נכון. היא יודעת להוציא ואז אחרי שזה יצא ממשיכה הלאה כאילו כלום, על נקי. אבל מצד שני במקרים כמו אתמול היא שמרה כל כך יפה הכל בבטן עד שזה התפרץ החוצה ברגע ההקלה. כמו שהיה בנסיעה האחרונה של האיש, היא התנהגה כל התקופה למופת, לא התלוננה על דבר, שיתפה פעולה, לא התמרדה ולא התמרמרה פשוט זרמה. החשש שלי היה שכשהוא יחזור הוא יקבל ממנה מקלחות וריקושטים איומים. בסופו של דבר זה נפל על הבייביסיטר ואבא התקבל באהבה גדולה. מזל שהבייביסיטר שלנו לא רגישה ולא נעלבת כי זה יכול להיות ממש לא נעים כשילדה קטנה בועטת בך וצועקת "לכי מפה לבית שלך!" אבל היא הבינה שזה לא נגדה, מצאנו ילדה נבונה בתור בייביסיטר, מסתבר.
עכשיו אני מחכה להר הגעש של אחרי הלידה כשהיא תבין מה המשמעות האמיתית של אח קטן תינוק בבית. כשפתאום במשך שבועיים יהיה גם אבא תמידי. כשהשגרה המבורכת והשקטה שלנו תופר... אבל תמיד מוכנה גם להפתעות כי הילדה הזו יודעת כל כך יפה להפתיע את כולם.
כבר כמה שבועות שאנחנו ישנות מחובקות-כפיות. היא נרדמת בלי ציצי בפה,גיליתי שככה זה הכי פשוט. היא יונקת "ציצי הרבה" מכל צד, לפעמים מבקשת עוד עשר או עוד שבע (אני סופרת לה שניות כי אחרת זה יכול לשגע אותי עם הרגישות הזו בשדיים בהריון) ואז מבקשת "אמא תחבקי אותי" או "אמא תפנקי אותי" ואני מחבקת והיא לאט לאט תוך סיפורים וקישקושים חסרי הגיון מחליקה לתוך השינה בשלווה גדולה. הלילה התעוררתי (אני עושה את זה לא מעט פעמים) לשירותים וכשחזרתי שוב מצאתי אותה פרוסה לרוחב ותופסת את כל שטח המיטה של שתינו (לא יאומן כמה מקום הקטנה הזו יכולה לתפוס כשהיא ישנה) אז הזזתי אותה חזרה למזרון שמוגדר מבחינתה כ"שלה" והיא חצי מתוך שינה אומרת לי "אמא בואי קרוב אלי! אמא תחבקי אותי!" ואני חבקת ולוחשת לה לתוך האוזן "אמא פה, אמא מחבקת אותך ולא עוזבת" והיא שוקעת בשינה גוריית ומתוקה.
אין כמו הלינה המשפחתית... לא יכולה לדמיין בכלל חיים אחרים באופן אחר מזה. ולחשוב שעוד מעט יהיו לי שניים כאלה להתחבק איתם (שלא נדבר על האיש הגדול שממלא את המיטה גם כן בחום) איזה קן מקסים בנינו לנו!
כשהאיש חזר עם החתולה מהרופא היא שמעה את צעדיו בשביל והתחילה לבכות בהסטריה. שניה לפני כן עוד שרה את השיר של הקיפוד (שרצה לרקוד) והמציאה מילים חדשות במקום אלו שלא זכרה וגם מנגינה ואז פתאום הבכי הזה בכל הכוח. האיש הבין והסביר לה בשקט שהחתולה בסדר ושאין מה לדאוג לה. שהיא יכולה לבוא לראות אותה (היתה צריכה להיות מוחזקת בכלוב עד הבוקר למנוחה) לאט לאט הקטנה נרגעה, ביקשה לינוק ונרדמה (שעה וחצי מאוחר יותר משעת השינה הרגילה שלה-לא רצתה לישון בלי לדעת מה קרה לחתולה). מצד אחד אני כל הזמן גאה בה שהיא יודעת להוציא יפה מאוד ולא שומרת דבר בבטן, שום עלבון או כאב לא נשמח הכל בחוץ הכל קולני, לפעמים זה מביך או מפריע אבל תמיד אני מזכירה לעצמי שזה כל כך חיובי, כל כך נכון. היא יודעת להוציא ואז אחרי שזה יצא ממשיכה הלאה כאילו כלום, על נקי. אבל מצד שני במקרים כמו אתמול היא שמרה כל כך יפה הכל בבטן עד שזה התפרץ החוצה ברגע ההקלה. כמו שהיה בנסיעה האחרונה של האיש, היא התנהגה כל התקופה למופת, לא התלוננה על דבר, שיתפה פעולה, לא התמרדה ולא התמרמרה פשוט זרמה. החשש שלי היה שכשהוא יחזור הוא יקבל ממנה מקלחות וריקושטים איומים. בסופו של דבר זה נפל על הבייביסיטר ואבא התקבל באהבה גדולה. מזל שהבייביסיטר שלנו לא רגישה ולא נעלבת כי זה יכול להיות ממש לא נעים כשילדה קטנה בועטת בך וצועקת "לכי מפה לבית שלך!" אבל היא הבינה שזה לא נגדה, מצאנו ילדה נבונה בתור בייביסיטר, מסתבר.
עכשיו אני מחכה להר הגעש של אחרי הלידה כשהיא תבין מה המשמעות האמיתית של אח קטן תינוק בבית. כשפתאום במשך שבועיים יהיה גם אבא תמידי. כשהשגרה המבורכת והשקטה שלנו תופר... אבל תמיד מוכנה גם להפתעות כי הילדה הזו יודעת כל כך יפה להפתיע את כולם.
כבר כמה שבועות שאנחנו ישנות מחובקות-כפיות. היא נרדמת בלי ציצי בפה,גיליתי שככה זה הכי פשוט. היא יונקת "ציצי הרבה" מכל צד, לפעמים מבקשת עוד עשר או עוד שבע (אני סופרת לה שניות כי אחרת זה יכול לשגע אותי עם הרגישות הזו בשדיים בהריון) ואז מבקשת "אמא תחבקי אותי" או "אמא תפנקי אותי" ואני מחבקת והיא לאט לאט תוך סיפורים וקישקושים חסרי הגיון מחליקה לתוך השינה בשלווה גדולה. הלילה התעוררתי (אני עושה את זה לא מעט פעמים) לשירותים וכשחזרתי שוב מצאתי אותה פרוסה לרוחב ותופסת את כל שטח המיטה של שתינו (לא יאומן כמה מקום הקטנה הזו יכולה לתפוס כשהיא ישנה) אז הזזתי אותה חזרה למזרון שמוגדר מבחינתה כ"שלה" והיא חצי מתוך שינה אומרת לי "אמא בואי קרוב אלי! אמא תחבקי אותי!" ואני חבקת ולוחשת לה לתוך האוזן "אמא פה, אמא מחבקת אותך ולא עוזבת" והיא שוקעת בשינה גוריית ומתוקה.
אין כמו הלינה המשפחתית... לא יכולה לדמיין בכלל חיים אחרים באופן אחר מזה. ולחשוב שעוד מעט יהיו לי שניים כאלה להתחבק איתם (שלא נדבר על האיש הגדול שממלא את המיטה גם כן בחום) איזה קן מקסים בנינו לנו!
-
דליתוש_ב*
- הודעות: 1383
- הצטרפות: 14 דצמבר 2004, 11:40
- דף אישי: הדף האישי של דליתוש_ב*
נסיון שני
@}
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
אוף ואני חשבתי שמכשפה אמיתית באה לעשות פה כשפים...
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
"חיפושית, את רוצה עוד קלמנטינה?" אני שואלת. הקטנה עומדת עם הגב אלי ולא מגיבה כלל.
"צ'ימבה? נולי? פיצי?" אני מנסה את כל שמות החיבה שלה ולא מקבלת שום תגובה
"ילדה שלי?" אני מנסה בפעם האחרונה לפני שאני מקפלת את שעת המנץ'
"אני לא אובי!" היא עונה "אני הדבורה מאיה!"
"הדבורה מאיה, את רוצה עוד קלמנטינה?"
"כן!" היא קופצת עלי בשמחה ולוקחת עוד פלח.
בלילה מתארגנים לשינה, יש לה טקסים פרטיים ופולחניים משלה, היא ממציאה אותם ואנחנו נותנים להם את המקום שלהם. קודם כל היא רוצה לשחק ב"צב קטן" שזה משחק שהיא המציאה לעצמה, אמא או אבא פורסים את הפוך, היא קופצת פנימה וצועקת "צב קטן!" ואז צריך לכסות אותה כולה והיא מציצה החוצה. אחר כך משחקים ב"ממוטה קטנה" שזה משחק מלכודת עם שמיכת הפליס שלי, אחר כך היא מבקשת "סירה" ובסירה לובשים פיג'מה, עולים על הגב של אבא, מדליקים אור קטן מכבים אור גדול ובאים לשמוע סיפור בסירה-המזרן שלה, אחר כך היא מכבה אור קטן על הגב של אבא, משכיבה את אבא לישון (נשיקה, חיבוק וכיסוי בשמיכה עד האזניים) אחר כך משכיבה את הדגים בברכות ובאה לינוק. אמש היא התחילה להשתולל במיטה לפני שלב הסירה והפיג'מה. "אני עפה! אני הדבורה מאיה!" היא קוראת פורסת את הידיים שלה לצדדים רצה וקופצת על המיטה ואז מגיעה אלי ב"תעופה" מכניסה את הראש לתוך חולצת הפיג'מה כולה צחוקים ושמחה "דבורה מאיה לבשה פיג'ממה!" היא קוראת. ואני יושבת שם ותוהה איך כל כך מהר היא הפכה לילדה כל כך גדולה...
"צ'ימבה? נולי? פיצי?" אני מנסה את כל שמות החיבה שלה ולא מקבלת שום תגובה
"ילדה שלי?" אני מנסה בפעם האחרונה לפני שאני מקפלת את שעת המנץ'
"אני לא אובי!" היא עונה "אני הדבורה מאיה!"
"הדבורה מאיה, את רוצה עוד קלמנטינה?"
"כן!" היא קופצת עלי בשמחה ולוקחת עוד פלח.
בלילה מתארגנים לשינה, יש לה טקסים פרטיים ופולחניים משלה, היא ממציאה אותם ואנחנו נותנים להם את המקום שלהם. קודם כל היא רוצה לשחק ב"צב קטן" שזה משחק שהיא המציאה לעצמה, אמא או אבא פורסים את הפוך, היא קופצת פנימה וצועקת "צב קטן!" ואז צריך לכסות אותה כולה והיא מציצה החוצה. אחר כך משחקים ב"ממוטה קטנה" שזה משחק מלכודת עם שמיכת הפליס שלי, אחר כך היא מבקשת "סירה" ובסירה לובשים פיג'מה, עולים על הגב של אבא, מדליקים אור קטן מכבים אור גדול ובאים לשמוע סיפור בסירה-המזרן שלה, אחר כך היא מכבה אור קטן על הגב של אבא, משכיבה את אבא לישון (נשיקה, חיבוק וכיסוי בשמיכה עד האזניים) אחר כך משכיבה את הדגים בברכות ובאה לינוק. אמש היא התחילה להשתולל במיטה לפני שלב הסירה והפיג'מה. "אני עפה! אני הדבורה מאיה!" היא קוראת פורסת את הידיים שלה לצדדים רצה וקופצת על המיטה ואז מגיעה אלי ב"תעופה" מכניסה את הראש לתוך חולצת הפיג'מה כולה צחוקים ושמחה "דבורה מאיה לבשה פיג'ממה!" היא קוראת. ואני יושבת שם ותוהה איך כל כך מהר היא הפכה לילדה כל כך גדולה...
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
אז החתולה החולה משתפרת, אחרי כמה ימים של התבודדות בגינה היא חזרה למרפסת שלנו היום בבוקר, עדיין נראת אומללה אבל אוכלת ומראה לשאר החתולים מה זה כשהם מתקרבים אליה, כמעט כמו פעם. נסענו היום להורים שלי, כשחזרנו בערב היא היתה בתוך הבית על הכרית האהובה עלי בסלון-סלע מחלוקת בינה לבין החיפושית, בדרך כלל החיפושית מתעצבנת כי היא יושבת על הכרית של אמא. כשנשאלה החיפושית אם להוציא את החתולה היא אמרה "לא, לא מרגישה טוב!" וזהו בזה נגמר העניין, החתולה המשיכה לשכב על הכרית והקטנה? המקסימה הזו הלכה ושאלה את החתולה אם היא מרגישה טוב יותר, אחר כך שאלה אותה אם היא רוצה לשחק איתה בחיות, מאחר ולא קיבלה תשובה הביאה את הכסא הקטן שלה, הניחה אותו ליד החתולה התישבה והתחילה לשוחח איתה סתם ככה כדי לעשות לה נעים. כמה דקות מאוחר יותר התחילה להסתובב במטבח ואמרה שהיא מחפשת אוכל בשבילה החתולה, הסברתי לה שהחתולה יודעת איפה האוכל שלה ואם היא תהיה רעבה היא תיגש לאכול לבד. אחר כך הלכה והביאה את "איה פלוטו" כי החתולה רצתה לשמוע סיפור וסיפרה לה את הסיפור מהציורים. אנחנו פה עומדים מנגד ומתמוגגים מהרוך הזה שנשפך מהילדה המדהימה הזו שלנו. כמה חמלה. כמה עדינות. אושר קטן. מלאכית...
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
יום ראשון. עוד שבוע התחיל. שוב האיש הכריז ביום חמישי שיש לו תחושה שהפעם הוא לא יתחיל שבוע חדש בעבודה ו... יוק. ביום שישי התחלתי שבוע 41 צירים מתרגלים יש כבר ארבעה שבועות. בהריון של החיפושית הם התארחו אצלנו שבוע ודי. מצד אחד ברור לי שהכל בסדר ושהפצפון פשוט עדיין לא מוכן אבל מצד שני אני לא מפסיקה לבדוק עם עצמי אולי משהו תקוע, אולי אני עוצרת, אולי יש משהו שעדיין לא עשיתי ויושב לי על העורף... לא כבד לי יותר מדי, לא מציק לי יותר מדי, החיפושית ואני פעילות כמעט כמו תמיד השגרה נמשכת רק ש... אני מוצאת את כל העניין הזה די מטיש, בגלל שאנחנו מתכננים לידת בית התחושה היא שכל הזמן זה יכול להתחיל ואנחנו בכוננות גבוהה, מרגיש כאילו הבית כל הזמן צריך להיות מוכן, מסודר ומאורגן. מכונת הכביסה ריקה, החבלים גם כן. הגיגית של הכביסה אמורה לשמש לשטיפת רגליים לפני כניסה לבריכה ועל כן להיות פנויה תמידית... כל הזמן לדאוג. זה הרבה יותר מסובך מאשר כשפשוט מתככנים ללכת לבית היולדות ואז כל מה שצריך לעשות זה לארוז תיק אי שם בשבוע 38 ולדחוף לתוכו מברשת שיניים ברגע האחרון (או בכלל להגדיל ראש ולקנות אחת חדשה ודי). זה מרגיש כאילו כל רגע ורגע ביממה אני צריכה לארוז את התיק הזה ולהסתובב איתו על הגב באופן תמידי... ואולי זה מה שעוצר? אז מה יקרה אם לא תהיה גיגית מתאימה בדיוק שניה לפני שיתחילו הצירים? מה יקרה אם פעם אחת האיש יסדר את הבגדים בארון? מה יקרה המילדת תגיע ולא הכל יהיה מוכן פיקס? היא הרי לא תברח מפה בבושת פנים בגלל מעט אי סדר. נכון? ואם יהיה רק אוכל קפוא ללידה ושום דבר מוכן ומריח קסמים זה גם יהיה בסדר, נכון? לשחרר... לשחרר.... לשחרר...
מצד אחד יש לי עוד שבועיים, המילדת שלי תלווה אותי עד שבוע 43, מצד שני יש לי רק עוד שבועיים וכמו שעברו כל השבועות עד כה גם הם יכולים לעבור וכלום ואז מה? כל החלום הזה של לידת הבית יתנפץ לי ברגע? אני אמצא את עצמי בחדר לידה מאוד לא טבעי במצב שלא התכוננתי אליו בכלל כל ההריון? לידה ללא מילדת לא באה בחשבון בשלב הזה של חיינו אז מה נשאר לי? מצב לא נעים... לשחרר... לשחרר... לשחרר....
אתמול כשהיינו אצל הורי נסענו לטייל קצת במכתש הגדול, החיפושית טיפסה על כל גבעה והר בהתחלה אני הייתי אחריה אחר כך התעייפתי, בכל זאת חתיכת חולות שם. אמא שלי אמרה "רק שלא תלדי לי פה אין פה אף בדואית שתוכל לילד אותך" צחקתי ואמרתי לה "אחרי חמש לידות את בטח יודעת מה לעשות!" והיא הזדעדעה וזעקה "אני? אני יודעת מה לעשות רק בבית חולים!" מאוד מצחיק להקניט אותה על כך, אני עושה את זה פעם בשבוע לפחות. מצד שני גם אני קצת רציתי שהטיול הזה שם בהרים יזרז איזה משהו, זה לא אמור? ונאדה...
לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר...
מצד אחד יש לי עוד שבועיים, המילדת שלי תלווה אותי עד שבוע 43, מצד שני יש לי רק עוד שבועיים וכמו שעברו כל השבועות עד כה גם הם יכולים לעבור וכלום ואז מה? כל החלום הזה של לידת הבית יתנפץ לי ברגע? אני אמצא את עצמי בחדר לידה מאוד לא טבעי במצב שלא התכוננתי אליו בכלל כל ההריון? לידה ללא מילדת לא באה בחשבון בשלב הזה של חיינו אז מה נשאר לי? מצב לא נעים... לשחרר... לשחרר... לשחרר....
אתמול כשהיינו אצל הורי נסענו לטייל קצת במכתש הגדול, החיפושית טיפסה על כל גבעה והר בהתחלה אני הייתי אחריה אחר כך התעייפתי, בכל זאת חתיכת חולות שם. אמא שלי אמרה "רק שלא תלדי לי פה אין פה אף בדואית שתוכל לילד אותך" צחקתי ואמרתי לה "אחרי חמש לידות את בטח יודעת מה לעשות!" והיא הזדעדעה וזעקה "אני? אני יודעת מה לעשות רק בבית חולים!" מאוד מצחיק להקניט אותה על כך, אני עושה את זה פעם בשבוע לפחות. מצד שני גם אני קצת רציתי שהטיול הזה שם בהרים יזרז איזה משהו, זה לא אמור? ונאדה...
לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר...
-
יעלי_לה
- הודעות: 4321
- הצטרפות: 08 ספטמבר 2005, 09:00
- דף אישי: הדף האישי של יעלי_לה
נסיון שני
לשחרר זה רעיון טוב.
תאמיני לי, בלידה יימצאו פתרונות גם אם שום דבר לא יהיה מוכן.
-
חתולת_בית*
- הודעות: 215
- הצטרפות: 16 דצמבר 2007, 16:16
- דף אישי: הדף האישי של חתולת_בית*
נסיון שני
שלום ילדת טבע.
הגעתי לבלוג שלך במקרה, לפני שבוע או פחות. קראתי הכל בנשימה עצורה. צחקתי מסיפורים מסוימים, בכיתי או כעסתי בסיפורים אחרים. ובגלל שאת כל קורותייך במשך יותר משנה קראתי תוך כמה ימים, הרגשתי קצת כמו נוסעת בזמן. ממילא האתר של "באופן" מרגיש קצת כמו קפסולת זמן אחרת בכל העולם המוטרף הזה, אז עוד לעבור את החוויה הזו מהבלוג שלך... בכלל... והנה פתאום הגעתי לימים האחרונים שכתבת- ונסגר לי ה"לופ" בזמן - רגע, זה קורה ממש עכשיו!! זה כבר לא העבר שלך שאני קוראת- את ממש עכשיו אוטוטו עם תינוקי אחד וחיפושית עכשיו בבית! אני מתרגשת בשבילך כאילו אנחנו חברות ותיקות. את תראי שהכל יסתדר בדיוק כמו שרוצים.
הגעתי לבלוג שלך במקרה, לפני שבוע או פחות. קראתי הכל בנשימה עצורה. צחקתי מסיפורים מסוימים, בכיתי או כעסתי בסיפורים אחרים. ובגלל שאת כל קורותייך במשך יותר משנה קראתי תוך כמה ימים, הרגשתי קצת כמו נוסעת בזמן. ממילא האתר של "באופן" מרגיש קצת כמו קפסולת זמן אחרת בכל העולם המוטרף הזה, אז עוד לעבור את החוויה הזו מהבלוג שלך... בכלל... והנה פתאום הגעתי לימים האחרונים שכתבת- ונסגר לי ה"לופ" בזמן - רגע, זה קורה ממש עכשיו!! זה כבר לא העבר שלך שאני קוראת- את ממש עכשיו אוטוטו עם תינוקי אחד וחיפושית עכשיו בבית! אני מתרגשת בשבילך כאילו אנחנו חברות ותיקות. את תראי שהכל יסתדר בדיוק כמו שרוצים.
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
חתולת בית תודה.
השינה נודדת ממני והלאה. התעוררתי לפני שעתיים בערך. החיפושית ביקשה שאני אחבק אותה. חיבקתי. היא נרדמה חזרה אבל אני המשכתי לשכב שם מנסה להבין מה קורה פה. ידיים על הבטן, מרגישה את התנועות של הפצפון המתבצר. אמא שלי צוחקת "מתנחל אצלכם בבית... מצא לו מקום!" הנה הוא שוב זז שם, כבר בקושי יש לו מקום אבל הוא מתמיד בהשתוללויות שלו (טפו טפו טפו) אחרי ארוחות, בעיקר פירות (אכלתי תפוח עכשיו) ובזמני מנוחה. למדתי לישון עם זה טוב. זה מרגיע אותי בדרך כלל. אבל הלילה... החלטנו שאני אנסה למצוא טיפול משרה לידה בימים הקרובים. ביום ההולדת שלי קיבלתי עיסוי מעולה שלדברי המעסה היה אמור לעשות לי רק נעים ורגוע בגוף. היא מצידה, מאוד מנוסה ומומלצת אכן עשתה לי טוב אבל שלוש שעות אחרי הטיפול כשהתעוררתי מהתרדמה המוזרה שנפלה עלי הגוף שלי התחיל תהליך של ניקוי שהיה עשוי להיות גבולי בהריון, שלשלתי והזעתי שלושה ימים אבל בסופם הרגשתי סוף העולם. חזקה ובריאה כמו שור. חושבת לעצמי, אם זה מה שהיא עושה כשהיא ממש לא מתכוונת כמה עוצמה יש למגע שלה כשהיא כן...
אני מתחילה לאבד תקווה ואופטימיות. ההורמונים שלי משתוללים כמו שלא השתוללו כל ההריון ואני כל הזמן מרגישה יבבה בגרון עמוק. מה אם זה לא אמור לקרות? אולי הוא לא אמור להולד וההריון זה זמן ההיכרות היחידי שיהיה לי איתו? אולי בגלל זה זה נמשך כל כך הרבה זמן? מה השיעור שאני אמורה ללמוד פה? אורך רוח? חאליק, לא מספיק כבר?
בשלושת הימים האחרונים החיפושית איבדה תאבון, לא אוכלת כלום. אחרי שני ביסים אומללים מציינת "אני סיימתי הבטן שלי שמחה" ומנפחת את הבטן כאילו באמת מלא לה שם. אחר כך קמה מהשרפרף שלה והולכת לדרכה ה"ונדליסטית". אחר כך בזמן ההרדמה היא יונקת המון, אני ההוכחה החיה לכך שהנקה לא מקדמת צירים או לידה, וכשאני מבקשת ממנה להפסיק וללכת לישון היא אומרת לי "אבל אמא, לא סיימתי כל החלב!" בסוף היא מסכימה שהגיע הזמן להניח לציצי ומבקשת "אנשנש משהו" מקבלת קרקר או פריכית ונרדמת אחרי שתיים וחצי. כל בוקר אני מתעוררת עם פריכית/קרקר דבוקים לי איפשהו ומיטה מלאה פירורים...
האיש עייף, עייף מאוד. גם הוא בסטנד ביי כבר שבועות. מצב מתיש. אני בטוחה שכבר צוחקים עליו בעבודה.
העניין הוא שפיזית ממש לא אכפת לי להשאר בהריון עוד כמה שבועות, נפשית אני מותשת מההמתנה מורטת העצבים הזו. כל בוקר לקום ולגלות ששוב לא התפתח כלום. להרגיש עוד צרצור ולחשוב אולי מפה זה יתפתח למשהו... ולגלות אחרי כך וכך זמן ששוב זה לא חוזר או מתחזק או בכלל... עוד יומיים שבוע 42. מהאולטראסאונד הראשון היתה התאמה. אני חושבת שאני אפילו יודעת באיזה לילה זה הצליח לנו (התאמנו לא מעט) והכל מתאים. יש לנו מתבצר קטן. שבלול.
החיפושית כל הזמן מדברת לי עם הבטן, היא מפריעה לה, ענקית, נדחפת בינה לביני ולא נותנת לה מקום לשבת. היא אוחזת את הבטן בשתי ידיים ואומרת "תינוקי גדול כבר. גדול מאוד! שבלול גדול!" היא תהיה מופתעת כשהוא יואיל בטובו להגיח לראות כמה קטן הוא.
לפני כמה ימים בעודה רואה סרט מצוייר היא פתאום הסתובבה אלי, שוב אחזה לי את הבטן בשתי ידיים ואמרה "תינוקי אני אוהבת אותך!" וזהו, חזרה לראות את הסרט. שלשום, ישבנו לנו מול המחשב, היא ראתה תמונות של חיות (קיפודים, זה התחביב הנוכחי) והיא כדרך אגב מניחה את היד על הבטן שלי, הקטן מגיב אליה ומתחיל להשתולל והיא לא מתיחסת כלל. אחרי איזה עשרים דקות של השתוללויות שאלתי אותה אם היא מרגישה והיא ענתה "כן, זה נעים מאוד!" קסומה.
טוב, סיימתי חצי בקבוק רסקיו, תפוח ירוק אחד ועוד ליהוג בבלוג. אני חושבת שאנסה לישון קצת אחרת אני עלולה להתחרפן לחלוטין מחר... לילה טוב.
השינה נודדת ממני והלאה. התעוררתי לפני שעתיים בערך. החיפושית ביקשה שאני אחבק אותה. חיבקתי. היא נרדמה חזרה אבל אני המשכתי לשכב שם מנסה להבין מה קורה פה. ידיים על הבטן, מרגישה את התנועות של הפצפון המתבצר. אמא שלי צוחקת "מתנחל אצלכם בבית... מצא לו מקום!" הנה הוא שוב זז שם, כבר בקושי יש לו מקום אבל הוא מתמיד בהשתוללויות שלו (טפו טפו טפו) אחרי ארוחות, בעיקר פירות (אכלתי תפוח עכשיו) ובזמני מנוחה. למדתי לישון עם זה טוב. זה מרגיע אותי בדרך כלל. אבל הלילה... החלטנו שאני אנסה למצוא טיפול משרה לידה בימים הקרובים. ביום ההולדת שלי קיבלתי עיסוי מעולה שלדברי המעסה היה אמור לעשות לי רק נעים ורגוע בגוף. היא מצידה, מאוד מנוסה ומומלצת אכן עשתה לי טוב אבל שלוש שעות אחרי הטיפול כשהתעוררתי מהתרדמה המוזרה שנפלה עלי הגוף שלי התחיל תהליך של ניקוי שהיה עשוי להיות גבולי בהריון, שלשלתי והזעתי שלושה ימים אבל בסופם הרגשתי סוף העולם. חזקה ובריאה כמו שור. חושבת לעצמי, אם זה מה שהיא עושה כשהיא ממש לא מתכוונת כמה עוצמה יש למגע שלה כשהיא כן...
אני מתחילה לאבד תקווה ואופטימיות. ההורמונים שלי משתוללים כמו שלא השתוללו כל ההריון ואני כל הזמן מרגישה יבבה בגרון עמוק. מה אם זה לא אמור לקרות? אולי הוא לא אמור להולד וההריון זה זמן ההיכרות היחידי שיהיה לי איתו? אולי בגלל זה זה נמשך כל כך הרבה זמן? מה השיעור שאני אמורה ללמוד פה? אורך רוח? חאליק, לא מספיק כבר?
בשלושת הימים האחרונים החיפושית איבדה תאבון, לא אוכלת כלום. אחרי שני ביסים אומללים מציינת "אני סיימתי הבטן שלי שמחה" ומנפחת את הבטן כאילו באמת מלא לה שם. אחר כך קמה מהשרפרף שלה והולכת לדרכה ה"ונדליסטית". אחר כך בזמן ההרדמה היא יונקת המון, אני ההוכחה החיה לכך שהנקה לא מקדמת צירים או לידה, וכשאני מבקשת ממנה להפסיק וללכת לישון היא אומרת לי "אבל אמא, לא סיימתי כל החלב!" בסוף היא מסכימה שהגיע הזמן להניח לציצי ומבקשת "אנשנש משהו" מקבלת קרקר או פריכית ונרדמת אחרי שתיים וחצי. כל בוקר אני מתעוררת עם פריכית/קרקר דבוקים לי איפשהו ומיטה מלאה פירורים...
האיש עייף, עייף מאוד. גם הוא בסטנד ביי כבר שבועות. מצב מתיש. אני בטוחה שכבר צוחקים עליו בעבודה.
העניין הוא שפיזית ממש לא אכפת לי להשאר בהריון עוד כמה שבועות, נפשית אני מותשת מההמתנה מורטת העצבים הזו. כל בוקר לקום ולגלות ששוב לא התפתח כלום. להרגיש עוד צרצור ולחשוב אולי מפה זה יתפתח למשהו... ולגלות אחרי כך וכך זמן ששוב זה לא חוזר או מתחזק או בכלל... עוד יומיים שבוע 42. מהאולטראסאונד הראשון היתה התאמה. אני חושבת שאני אפילו יודעת באיזה לילה זה הצליח לנו (התאמנו לא מעט) והכל מתאים. יש לנו מתבצר קטן. שבלול.
החיפושית כל הזמן מדברת לי עם הבטן, היא מפריעה לה, ענקית, נדחפת בינה לביני ולא נותנת לה מקום לשבת. היא אוחזת את הבטן בשתי ידיים ואומרת "תינוקי גדול כבר. גדול מאוד! שבלול גדול!" היא תהיה מופתעת כשהוא יואיל בטובו להגיח לראות כמה קטן הוא.
לפני כמה ימים בעודה רואה סרט מצוייר היא פתאום הסתובבה אלי, שוב אחזה לי את הבטן בשתי ידיים ואמרה "תינוקי אני אוהבת אותך!" וזהו, חזרה לראות את הסרט. שלשום, ישבנו לנו מול המחשב, היא ראתה תמונות של חיות (קיפודים, זה התחביב הנוכחי) והיא כדרך אגב מניחה את היד על הבטן שלי, הקטן מגיב אליה ומתחיל להשתולל והיא לא מתיחסת כלל. אחרי איזה עשרים דקות של השתוללויות שאלתי אותה אם היא מרגישה והיא ענתה "כן, זה נעים מאוד!" קסומה.
טוב, סיימתי חצי בקבוק רסקיו, תפוח ירוק אחד ועוד ליהוג בבלוג. אני חושבת שאנסה לישון קצת אחרת אני עלולה להתחרפן לחלוטין מחר... לילה טוב.
-
כבר_לא_פה*
- הודעות: 373
- הצטרפות: 23 ספטמבר 2006, 08:26
נסיון שני
אני ניצלתי את האיחור בתחילת הלידה לבכי הסטרי ופריקת עצבים טוטאלית. מומלץ.
-
חתולת_בית*
- הודעות: 215
- הצטרפות: 16 דצמבר 2007, 16:16
- דף אישי: הדף האישי של חתולת_בית*
נסיון שני
שלא מזיק לו לגדול עוד קצת לפני שיצא ובכלל, גם החיפושית נולדה בשבוע 42 ויצאה 3 ק"ג סה"כ
זוכרת? את כתבת את זה.
זוכרת? את כתבת את זה.
-
אמא_נמש*
- הודעות: 343
- הצטרפות: 17 אפריל 2006, 20:31
- דף אישי: הדף האישי של אמא_נמש*
נסיון שני
הי יקרה
גיליתי את הבלוג הזה רק עכשיו
גם אני אז סחבתי עד שבוע 42 ושלושה ימים ומישהו סיפר לי שאמא של משה
(זה מהתנ"ך) ילדה אותו בשבוע 50, נכון מעודד
את כותבת מאד יפה ומרגש, אם תגיעי לרגע שתחליטי לזרז אז אני לקחתי תרופה הומאופטית ותוך 12 שעות התחילה לידה
אני לא זוכרת את השם אבל אם תרצי אברר
בכל מקרה שיהיה הרבה טוב ואור ונעימות
גיליתי את הבלוג הזה רק עכשיו
גם אני אז סחבתי עד שבוע 42 ושלושה ימים ומישהו סיפר לי שאמא של משה
(זה מהתנ"ך) ילדה אותו בשבוע 50, נכון מעודד
את כותבת מאד יפה ומרגש, אם תגיעי לרגע שתחליטי לזרז אז אני לקחתי תרופה הומאופטית ותוך 12 שעות התחילה לידה
אני לא זוכרת את השם אבל אם תרצי אברר
בכל מקרה שיהיה הרבה טוב ואור ונעימות
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
האיש עשה לנו הפתעה וחזר מהעבודה מוקדם מאוד. הקטנה קיבלה את פניו בצווחות אושר "אבא חזר! אבא חזר מהעבודה! אבא בוא לשחק איתי!!!". יום קר. הדלקתי את הקמין. הקטנה מבקשת מיד מאבא שלה (היא יודעת שלי זה ממש קשה לביצוע המתחשבת הקטנה) "אבא, רוצה אמבטיה בגיגית!" ומצביעה כמובן אל מול הקמין. הפיה הקטנה יודעת מה טוב... אבא ממלא לה גיגית על מגבת והיא מדלגת פנימה עם כמה צעצועים ומתחילה לשחק במים ובדמיון. "אמא בואי שבי איתי" היא קוראת לי, אני מגיעה. אבא עסוק בלנסות להגביה את הערסל ישיבה שהחבל שלו הוחלף בדיוק ועכשיו הוא נמוך מדי בשביל שאני אוכל לקום ממנו. הקטנה אומרת "אני כלב קטן" ומסתכלת על אבא שלה שעומד גבוה על כסא "אבא חתול!" היא מציינת ואני שואלת "ואני מה?" "אה...." היא חושבת ופניה מרצינות בריכוז "אמא... אמא דגה!" היא קוראת לבסוף באושר ומאותו הרגע היא קוראת לי אמא דגה ונובחת באושר עד שנשכך.
נשלחתי לישון צהריים, כבר היה מאוחר בשביל החיפושית לישון ואחרי הכל כבר כמה לילות שאני נודדת. קמתי לגלות ערימה שלי ספרים ליד הקמין, וילדה אחת מכרסמת גזר ולבושה (לא היה ככה כשהלכתי לישון) ובייביסיטר יבשה ומוכנה עם הסרט במבי ביד. הלכנו האיש ואני לבית קפה. אנחנו לא נוטים לעשות דברים כאלה ובדרך כלל כשהבייביסיטר מגיעה אני מתחילה לנקות/לבשל ולעשות דברים שהחיפושית לא אפשרה לי לעשות כל השבוע. הרגשנו לרגע כמו זוג לפני הלידה הראשונה שלהם, שהמליצו להם בקורס ההכנה ללידה לבלות זמן אינטימי יחד כי אחר כך מי יודע כמה זמן יקח עד שימצאו זמן לזה. זה הצחיק אותנו מאוד אבל שמחנו שאין מי שיחסל לנו את הסופלה שוקולד שהעזנו סוף סוף לאכול.
חזרנו, הקטנה נרדמה בקטע הקריטי של במבי והתעוררה בדיוק כשנגמר. הכנו ארוחת ערב. אבא נרדם על הספה בסלון עד שהחיפושית סיימה לאכול. שגרה נעימה של משפחה שפויה פחות או יותר...
אני מתעוררת באמצע הלילה לשרותים, אתמול בלילה היה לנו כבר קר וחסתי על החיפושית, הוצאנו את שמיכת הפוך הכבדה והמגעילה שאני ממש לא אוהבת לישון איתה, החיפושית ישנה נהדר, אני מטיילת. עכשיו כשחם לי במיטה קשה לי הרבה יותר להתמודד עם הבדלי החום והקור בין המיטה לשרותים וקופא לי הראש הקרח שלי. בפעם השניה כבר לוקחת שמיכת פליז על הראש והעורף. מתחילה להרגיש לחצים בבטן. לא יודעת מה הם אומרים, אחרי הכל כל השגרה היומית שלי השתגעה בלילות האחרונים כי הייתי ערה בשעות האלו ואכלתי פירות. מתלבטת אם לקום למחשב קצת אבל קר לי מדי לצאת מהפוך מצד אחד ומצד שני אני כבר ערה מליון שנה ולהרדם במצב הזה לא אצליח. בסוף קמה. גם ככה כבר מתחיל להיות אור בחוץ. יושבת מול המחשב (רק לשם הרקורד ללא ציוריות, נראה לי שצריך להיות דף על זה איפשהו, המחשב הוא הדרך הכי טובה מבחינתי ליצור תנועת מעיים יש מאין, אין לי מושג למה ואיך זה פועל אבל זה ככה כבר שנים) ומיד רצה שוב לקפור (חלון השרותים נשאר פתוח גם בגשם וגם בקור... ) ומגלה למרבה האושר התחלה של פקק מתפוקק לו. נו, אולי יש סיכוי שהפעם באמת האיש לא יחזור לעבודה ביום ראשון... שבוע 42 שמח לכולם.
נשלחתי לישון צהריים, כבר היה מאוחר בשביל החיפושית לישון ואחרי הכל כבר כמה לילות שאני נודדת. קמתי לגלות ערימה שלי ספרים ליד הקמין, וילדה אחת מכרסמת גזר ולבושה (לא היה ככה כשהלכתי לישון) ובייביסיטר יבשה ומוכנה עם הסרט במבי ביד. הלכנו האיש ואני לבית קפה. אנחנו לא נוטים לעשות דברים כאלה ובדרך כלל כשהבייביסיטר מגיעה אני מתחילה לנקות/לבשל ולעשות דברים שהחיפושית לא אפשרה לי לעשות כל השבוע. הרגשנו לרגע כמו זוג לפני הלידה הראשונה שלהם, שהמליצו להם בקורס ההכנה ללידה לבלות זמן אינטימי יחד כי אחר כך מי יודע כמה זמן יקח עד שימצאו זמן לזה. זה הצחיק אותנו מאוד אבל שמחנו שאין מי שיחסל לנו את הסופלה שוקולד שהעזנו סוף סוף לאכול.
חזרנו, הקטנה נרדמה בקטע הקריטי של במבי והתעוררה בדיוק כשנגמר. הכנו ארוחת ערב. אבא נרדם על הספה בסלון עד שהחיפושית סיימה לאכול. שגרה נעימה של משפחה שפויה פחות או יותר...
אני מתעוררת באמצע הלילה לשרותים, אתמול בלילה היה לנו כבר קר וחסתי על החיפושית, הוצאנו את שמיכת הפוך הכבדה והמגעילה שאני ממש לא אוהבת לישון איתה, החיפושית ישנה נהדר, אני מטיילת. עכשיו כשחם לי במיטה קשה לי הרבה יותר להתמודד עם הבדלי החום והקור בין המיטה לשרותים וקופא לי הראש הקרח שלי. בפעם השניה כבר לוקחת שמיכת פליז על הראש והעורף. מתחילה להרגיש לחצים בבטן. לא יודעת מה הם אומרים, אחרי הכל כל השגרה היומית שלי השתגעה בלילות האחרונים כי הייתי ערה בשעות האלו ואכלתי פירות. מתלבטת אם לקום למחשב קצת אבל קר לי מדי לצאת מהפוך מצד אחד ומצד שני אני כבר ערה מליון שנה ולהרדם במצב הזה לא אצליח. בסוף קמה. גם ככה כבר מתחיל להיות אור בחוץ. יושבת מול המחשב (רק לשם הרקורד ללא ציוריות, נראה לי שצריך להיות דף על זה איפשהו, המחשב הוא הדרך הכי טובה מבחינתי ליצור תנועת מעיים יש מאין, אין לי מושג למה ואיך זה פועל אבל זה ככה כבר שנים) ומיד רצה שוב לקפור (חלון השרותים נשאר פתוח גם בגשם וגם בקור... ) ומגלה למרבה האושר התחלה של פקק מתפוקק לו. נו, אולי יש סיכוי שהפעם באמת האיש לא יחזור לעבודה ביום ראשון... שבוע 42 שמח לכולם.
-
במבי_ק*
- הודעות: 3060
- הצטרפות: 02 אפריל 2005, 11:04
- דף אישי: הדף האישי של במבי_ק*
נסיון שני
שבוע 42 שמח לכולם
שמח ופרודוקטיבי (עוקבת)
שמח ופרודוקטיבי (עוקבת)
-
אום_אל_קיצקיצ*
- הודעות: 1231
- הצטרפות: 21 ינואר 2007, 22:53
- דף אישי: הדף האישי של אום_אל_קיצקיצ*
נסיון שני
אולי אתם כבר בלידה עכשו... שיהיה טוב!
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
בלוג לידה
הצירים המשיכו בבוקר עד שהחיפושית התעוררה ואז התפוגגו. לא מודאגת, יוצא הפקק, האופטימיות חוגגת. נוסעים לטיפול. מזג אויר מעולה בחוץ והכפר מדהים. הכל נקי וירוק והחיפושית מתמוגגת מצד אחת ומתלוננת על השמש בחלון מצד שני. המטפלת מקבלת את הפני בחניה כולה זורחת, מאושרת לקבל הריונית על הסף. עושה לי טיפול מהאגדות ואני יוצאת אחרי זמן שמרגיש כמו בלי זמן כשהיא אומרת "אני מרגישה שזה מאוד מאוד קרוב, יש לכם עקשן רציני בבטן" ואנחנו שנינו עונים בחיוך "אנחנו כבר מתורגלים בעקשנים..." נו, אבא ואמא עקשנים, אחות עקשנית, מה יהיה אם הוא יצא ותרן? איך הוא יוכל לשרוד עם משפחה שכמונו? חוזרים הבעיתה, אוכלים צהריים, האיש הולך להביא עצים מהכביש ואילו החיפושית ואני חוקרות את החצר אחרי הגשם. חוזר ציר, אני נשענת על עמוד עץ ומרגישה צורך לנשום אותו כבר החיפושית מסתובבת סביבי ובין הרגליים שלי בעליצות. הולכים לנוח. מתעוררים בשבע וחצי בערב, יש צירים לא סדירים אבל כבר מורגשים וממלאים אותי אושר. אני מגלה שהם מגיעים כל פעם כשאני ליד הכיור במטבח (מארגנת את המטבח להכנת ארוחת ערב וחמין לשבת) אני צוחקת וכורעת כל פעם כשאני מחזיקה את שולי הכיור ורואה כמה איכס הצטבר שם על הארון מחליטה שאחרי הציר אני מנקה את הארון. משם הדרך ארוכה, אני מתחילה לטאטא את הבית, לנקות את השולחן, לקפל כביסה. האיש נגרר אחרי וצוחק ואילו החיפושית מסתובבת עם יאה ומטאטא/מגב צועקת שהיא עושה ספונג'ה והשיא, נעמדת ליד הכיור לשטוף כלים (כבר אין, אמא שטפה הכל...) ויורדת משם עם המברשת של הכלים ומתחילה לשפשף כל נקודה ונקודה על הרצפה אחר כך אומרת "זהו, אמא, סיימתי לנקות את הרצפה..." ואני חושבת לעצמי, טוב שאף אחד לא שומע את זה, עוד היו עוצרים אותי על ניצול קטינים לעבודות שחורות...
ככה ממשיך לנו הערב, אני מקבלת ציר, הקטנה עסוקה בענייניה והאיש מתמרן ומדי פעם רץ אלי ללטף לי את הגב (עדיין אין ממש צורך אבל הוא נהנה מזה... וגם לי זה נעים) ואז היא קולטת ומבט מודאג על פניה. "אמא את בסדר?" האיש מסביר לה שלאמא יש ציר כי תינוקי רוצה לצאת ושזה כואב לאמא אבל זה כאב טוב ומשמח, שנינו מחייכים, אני תוך כדי ציר והוא סתם ככה. היא מקבלת את המסר ומבקשת ללטף לי את הגב. אני מקבלת ממנה גם כמה נשיקות גדולות על הראש תוך כדי ואחר כך כשאני קמה נשיקות על הבטן לתינוקי. היא מאוד שמחה ושרה שירים שהיא ממציאה (סימן בדוק לשמחה גדולה אצלה). הערב ממשיך בכייף. האיש מוחה דמעה. אין מקום טוב יותר לעבור את זה מאשר ככה, ביחד, בקן שלנו.
אני שולחת הודעה למילדת שלי שיש התפתחות מסויימת, שלא תתיאש ממני ומדברת עם אחותי טלפונית לעדכן אותה שלא תחליט ללכת לחגוג את יום שישי עד הבוקר אם פתאום משהו יתקדם ונזדקק לה.
חם לי, אני מכבה את החימום ומחפשת מקום עם פחות חום לשבת בו. אוכלים ארוחת ערב ופתאום נהיה לי קר. הראש שלי מתחיל להסתובב. אני מקבלת עוד ציר על הרצפה ליד השולחן ורצה לשלשל את נשמתי פעמיים. מרגישה עייפות ענקית נופלת עלי ותחושה ממש לא טובה אוטוטו עילפון. לוקחת רסקיו. לא מצליחה לגרד את עצמי מהספה בסלון בקושי קמה לזוית נעימה יותר בציר. משאירה את האיש לטפל בחמין לבד (פעם ראשונה... מת מפחד... חמוד...) ולוקחת את החיפושית לישון איתי. לפני שאני נרדמת באפיסת כוחות אני מקבלת עוד כמה צירים בעירנות מסויימת ואז נופלת לשינה עמוקה. הכי עמוקה שהיתה לי בחודש האחרון. מתוך שינה זוכרת כמה צירים, כמה גם מתוך חלום. לא קמה אפילו. ממשיכה בנשימות תוך כדי שינה. שום דבר לא יעיר אותי... נו, טוב, חוץ מפיפי כמובן... מתעוררת בבוקר לקבל ציר אחד ישר על ההתחלה. וזהו. הצירים הלכו לישון בינתיים. גם להם מגיע זמן מנוחה.
לילה מוזר...
המשך יבוא...
הצירים המשיכו בבוקר עד שהחיפושית התעוררה ואז התפוגגו. לא מודאגת, יוצא הפקק, האופטימיות חוגגת. נוסעים לטיפול. מזג אויר מעולה בחוץ והכפר מדהים. הכל נקי וירוק והחיפושית מתמוגגת מצד אחת ומתלוננת על השמש בחלון מצד שני. המטפלת מקבלת את הפני בחניה כולה זורחת, מאושרת לקבל הריונית על הסף. עושה לי טיפול מהאגדות ואני יוצאת אחרי זמן שמרגיש כמו בלי זמן כשהיא אומרת "אני מרגישה שזה מאוד מאוד קרוב, יש לכם עקשן רציני בבטן" ואנחנו שנינו עונים בחיוך "אנחנו כבר מתורגלים בעקשנים..." נו, אבא ואמא עקשנים, אחות עקשנית, מה יהיה אם הוא יצא ותרן? איך הוא יוכל לשרוד עם משפחה שכמונו? חוזרים הבעיתה, אוכלים צהריים, האיש הולך להביא עצים מהכביש ואילו החיפושית ואני חוקרות את החצר אחרי הגשם. חוזר ציר, אני נשענת על עמוד עץ ומרגישה צורך לנשום אותו כבר החיפושית מסתובבת סביבי ובין הרגליים שלי בעליצות. הולכים לנוח. מתעוררים בשבע וחצי בערב, יש צירים לא סדירים אבל כבר מורגשים וממלאים אותי אושר. אני מגלה שהם מגיעים כל פעם כשאני ליד הכיור במטבח (מארגנת את המטבח להכנת ארוחת ערב וחמין לשבת) אני צוחקת וכורעת כל פעם כשאני מחזיקה את שולי הכיור ורואה כמה איכס הצטבר שם על הארון מחליטה שאחרי הציר אני מנקה את הארון. משם הדרך ארוכה, אני מתחילה לטאטא את הבית, לנקות את השולחן, לקפל כביסה. האיש נגרר אחרי וצוחק ואילו החיפושית מסתובבת עם יאה ומטאטא/מגב צועקת שהיא עושה ספונג'ה והשיא, נעמדת ליד הכיור לשטוף כלים (כבר אין, אמא שטפה הכל...) ויורדת משם עם המברשת של הכלים ומתחילה לשפשף כל נקודה ונקודה על הרצפה אחר כך אומרת "זהו, אמא, סיימתי לנקות את הרצפה..." ואני חושבת לעצמי, טוב שאף אחד לא שומע את זה, עוד היו עוצרים אותי על ניצול קטינים לעבודות שחורות...
ככה ממשיך לנו הערב, אני מקבלת ציר, הקטנה עסוקה בענייניה והאיש מתמרן ומדי פעם רץ אלי ללטף לי את הגב (עדיין אין ממש צורך אבל הוא נהנה מזה... וגם לי זה נעים) ואז היא קולטת ומבט מודאג על פניה. "אמא את בסדר?" האיש מסביר לה שלאמא יש ציר כי תינוקי רוצה לצאת ושזה כואב לאמא אבל זה כאב טוב ומשמח, שנינו מחייכים, אני תוך כדי ציר והוא סתם ככה. היא מקבלת את המסר ומבקשת ללטף לי את הגב. אני מקבלת ממנה גם כמה נשיקות גדולות על הראש תוך כדי ואחר כך כשאני קמה נשיקות על הבטן לתינוקי. היא מאוד שמחה ושרה שירים שהיא ממציאה (סימן בדוק לשמחה גדולה אצלה). הערב ממשיך בכייף. האיש מוחה דמעה. אין מקום טוב יותר לעבור את זה מאשר ככה, ביחד, בקן שלנו.
אני שולחת הודעה למילדת שלי שיש התפתחות מסויימת, שלא תתיאש ממני ומדברת עם אחותי טלפונית לעדכן אותה שלא תחליט ללכת לחגוג את יום שישי עד הבוקר אם פתאום משהו יתקדם ונזדקק לה.
חם לי, אני מכבה את החימום ומחפשת מקום עם פחות חום לשבת בו. אוכלים ארוחת ערב ופתאום נהיה לי קר. הראש שלי מתחיל להסתובב. אני מקבלת עוד ציר על הרצפה ליד השולחן ורצה לשלשל את נשמתי פעמיים. מרגישה עייפות ענקית נופלת עלי ותחושה ממש לא טובה אוטוטו עילפון. לוקחת רסקיו. לא מצליחה לגרד את עצמי מהספה בסלון בקושי קמה לזוית נעימה יותר בציר. משאירה את האיש לטפל בחמין לבד (פעם ראשונה... מת מפחד... חמוד...) ולוקחת את החיפושית לישון איתי. לפני שאני נרדמת באפיסת כוחות אני מקבלת עוד כמה צירים בעירנות מסויימת ואז נופלת לשינה עמוקה. הכי עמוקה שהיתה לי בחודש האחרון. מתוך שינה זוכרת כמה צירים, כמה גם מתוך חלום. לא קמה אפילו. ממשיכה בנשימות תוך כדי שינה. שום דבר לא יעיר אותי... נו, טוב, חוץ מפיפי כמובן... מתעוררת בבוקר לקבל ציר אחד ישר על ההתחלה. וזהו. הצירים הלכו לישון בינתיים. גם להם מגיע זמן מנוחה.
לילה מוזר...
המשך יבוא...
-
אינדי_אנית*
- הודעות: 1097
- הצטרפות: 26 אוקטובר 2006, 22:38
- דף אישי: הדף האישי של אינדי_אנית*
נסיון שני
מחכה לעידכונים... לא רוצה להציק..... חושבת עליך ושולחת חיזוקים. דברו איתי אם אתם צריכים משהו.
-
אלה_לי_לה*
- הודעות: 1080
- הצטרפות: 07 נובמבר 2007, 10:20
- דף אישי: הדף האישי של אלה_לי_לה*
נסיון שני
חיבוק ענקי
-
חתולת_בית*
- הודעות: 215
- הצטרפות: 16 דצמבר 2007, 16:16
- דף אישי: הדף האישי של חתולת_בית*
נסיון שני
מחליטה שאחרי הציר אני מנקה את הארון.
איזה סופר-וומן!! (-;
איזה כיף!! תינוקי בא!!
איזה סופר-וומן!! (-;
איזה כיף!! תינוקי בא!!
-
דה_דה*
- הודעות: 62
- הצטרפות: 16 יוני 2007, 15:29
- דף אישי: הדף האישי של דה_דה*
נסיון שני
שמחה לשמוע שיש התפתחויות !
חושבת עליך ושולחת חיזוקים. דברו איתי אם אתם צריכים משהו
חושבת עליך ושולחת חיזוקים. דברו איתי אם אתם צריכים משהו
-
אלה_לי_לה*
- הודעות: 1080
- הצטרפות: 07 נובמבר 2007, 10:20
- דף אישי: הדף האישי של אלה_לי_לה*
נסיון שני
שולחת המון המון אהבה
ומשועשעת מהמרגיעון: "מה את רוצה?"
לשלוח המון המון המון אהבה
ומשועשעת מהמרגיעון: "מה את רוצה?"
לשלוח המון המון המון אהבה
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
עבר עלינו יום מקסים. אחרי שהעברתי עוד סשן שלי צירים בדיוק במטבח המשכתי לנקות שם כי לבשל כבר לא היה לי מה ובכל זאת אם זה מקדם צירים אז באמת כדאי לבלות במקום הזה. סידרנו אפילו את הארון של הזבל והכנו מיכל חדש לזבל האורגני המטבחי. אני כבר צוחקת שמזל שיש לנו מטבח ענקי כי אולי בסוף נמקם את הבריכה שם אם הצירים שם כל כך טובים. אחר כך החיפושית התעוררה ויצאנו לחצר לקטוף לימונים ותפוזים ונשארנו שם כל הבוקר. היא לא הסכימה ללכת לטייל כמו שסיכמנו מראש. הצירים המשיכו להגיע ואני נהנתי לקבל אותם על הדשא בשמש הנעימה. אחר כך בסוף הצלחנו לשכנע את החיפושית לצאת לטיול קטן בשכונה והיא עברה ליד כל שיח צוף כתום ובדקה את התוצרים שלו. היו עוד כמה צירים ככה ברחוב ואז הלכנו לישון צהריים. התעוררתי עם ציר אבל מאז הרווחים מתרחבים. נראה שהכל נרגע בינתיים. אוגרים כוחות. אני קצת חוששת ממחר. האיש ילך לעבודה ואני אשאר בבית לבד עם החיפושית ואצטרך להיות במקסימום קשב אליה ואל צרכיה ובגלל זה הכל יתקע... טוב, מחר זה מחר. יש לנו עוד לילה ארוך לפנינו והכל יכול לקרות. לא?
-
אלה_לי_לה*
- הודעות: 1080
- הצטרפות: 07 נובמבר 2007, 10:20
- דף אישי: הדף האישי של אלה_לי_לה*
נסיון שני
חיבוקים
-
גומות_חן*
- הודעות: 200
- הצטרפות: 20 נובמבר 2006, 15:50
- דף אישי: הדף האישי של גומות_חן*
נסיון שני
גיליתי את הבלוג הזה רק היום... חשבתי עלייך השבוע. האם זה כבר מאחורייך. הייתי אצל אינדי אנית שבוע שעבר והתפלאתי לשמוע שעוד לא!!!! עקשן הקטן.
מקווה שבקרוב נשמע את סוף הסיפור לידה. שיעבור בקלות אם עדיין לא. אני לאט לאט מתקרבת- שבוע 35!!!
חיבוקים חמים
מקווה שבקרוב נשמע את סוף הסיפור לידה. שיעבור בקלות אם עדיין לא. אני לאט לאט מתקרבת- שבוע 35!!!
חיבוקים חמים
-
ילדת_טבע*
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
נסיון שני
הנה אני עוד כאן. הלילה הצירים לא רק שלא נותנים לי לישון אלא גם לא נותנים לי להשאר במיטה. הדלקתי נרות בסלון. עשיתי חושך ואני יושבת לי על הכדור ועושה מעגלים עם כל ציר, מרווח משהו כמו 10 דקות בין אחד לשני. עדיין קצרים. עדיין לא היה הסוויץ'.
אמש הצירים לא נתנו לי לישון אבל הצלחתי לישון טוב בין לבין. עם צלצול השעון המעורר של האיש היקר נעלמו להם. בתקווה שיתחדשו ביקשתי ממנו לנסות לחזור מוקדם יותר. בתשע וחצי החיפושית התעוררה עם דרמת גרביים איומה, רק ברגליים אבל הגרביים הנבחרות על ידה גולשות, נופלות ומתסכלות סיבה מעולה להתישב על הרצפה ליד דלת חדר המקלחת כשאני מצחצחת שיניים ולצרוח מכל הנשמה את כל התסכולים בעולם. פתאום דפיקה בדלת הנעולה, אני פותחת, האיש עומד שם, הקדים מאוד. מיד היא עוברת פאזה ומזנקת עליו בהפתעה גמורה. הצירים רחוקים. אנחנו יושבים קצת על הדשא, החיפושית ואני אוכלות פירות בוקר ומחליטים ללכת לים. עוד יום מקסים חבל לבזבז אותו. הולכים לחוף של הדייגים, פעם ראשונה לחיפושית שם והיא מתרשמת עמוקות מהסירות והסלעים במים עם כל הנקיקים והדגיגונים בין לבין. רצה משתוללת, צוחקת באושר. אחר כך נוסעים לאכול גלידה וחוזרים הביתה לישון צהריים. אחר הצהריים הפתעה, המילדת שלי מגיעה לביקור פתע, מדברים שותים תה. אני אומרת שאני רוצה לבדוק הומאופטיה, היא בודקת ומתאימה לי שני כדורים (ציר....) אחר כך הולכת לדרכה. אני נכנסת עם החיפושית לחדר המשחקים שלה והיא מבקשת לצייר בגואש, האיש מצטרף ותוך כדי ציור שלה אנחנו מתחילים סוף סוף לדבר על התיסכולים שלו שעולים מכל העניין. כבר הרבה זמן שאני מרגישה את התסכולים שלו והוא כמו שאופייני כל כך לגברים, שותק מה שגורם לי להרגיש עוד יותר אשמה שאני גם מאכזבת אותו (סתם הרגשה דבילית אבל הורמונים...). אנחנו פותחים כמה דברים שסגרנו בלב למשך התקופה, בעיקר פחדים מכישלון, משבר החלום הזה של לידת בית. אני מספרת לו על כל מני מחשבות שעוברות לי וסוגי מסקנות. חולקת איתו את העובדה שאכן זה מאוד קשה לקבל אבל מה שיהיה זה מה שצריך להיות ושאין לנו יותר מדי שליטה על זה, אנחנו יכולים לנסות ולכוון אבל בסופו של דבר דברים יקרו כמו שהם צריכים לקרות גם אם הם לא בדיוק כמו התוכניות שלנו וגם אם תהיה לנו לידת בית חולים עם התערבויות כנראה שככה הלידה של הילד הזה אמורה להיות. הוא לא יודע מה לעשות מחר, אם ללכת לעבודה או לא. מסכמים שלא. יש לי עד יום שישי ללידת הבית הזו. לידה ללא מילדת לא באה בחשבון מבחינת שנינו (אלא אם כן זו לידת בזק שהמילדת פשוט לא הספיקה להגיע). החלטנו שאם שום דבר לא יזוז עד יום שלישי אני לוקחת שמן קיק ואם עד יום חמישי עדיין לא התקדמנו... הולכים לבית החולים. אין טעם להמשיך לדחות את הקץ. די. לכל דבר יש סוף וגבול. רק הצפיה וההמתנה והמתח מורטים אותנו ולא ישאר מאיתנו יותר מדי להמשיך התמודדות וחבל.
זהו, ארוחת ערב עם החיפושית הקסומה והולכים לישון. ואז הם מתחילים ואני מתמלאת שוב אופטימיות, נו, אולי בכל זאת הלילה או מחר השבלולון הקטן יצא.
הקטנה קוראת לי מתוך שינה, היא רוצה ציצי. אני נכנסת שוב למיטה, מניקה אותה, היא נרדמת. אני מקבלת עוד ציר במיטה, מנסה לעשות את זה הכי שקט שאפשר. מסתכלת על הגורה הקסומה הזו כשהיא ישנה. איך כשהם ישנים הם נראים בדיוק כמו ביום שבו הם נולדו....
אמש הצירים לא נתנו לי לישון אבל הצלחתי לישון טוב בין לבין. עם צלצול השעון המעורר של האיש היקר נעלמו להם. בתקווה שיתחדשו ביקשתי ממנו לנסות לחזור מוקדם יותר. בתשע וחצי החיפושית התעוררה עם דרמת גרביים איומה, רק ברגליים אבל הגרביים הנבחרות על ידה גולשות, נופלות ומתסכלות סיבה מעולה להתישב על הרצפה ליד דלת חדר המקלחת כשאני מצחצחת שיניים ולצרוח מכל הנשמה את כל התסכולים בעולם. פתאום דפיקה בדלת הנעולה, אני פותחת, האיש עומד שם, הקדים מאוד. מיד היא עוברת פאזה ומזנקת עליו בהפתעה גמורה. הצירים רחוקים. אנחנו יושבים קצת על הדשא, החיפושית ואני אוכלות פירות בוקר ומחליטים ללכת לים. עוד יום מקסים חבל לבזבז אותו. הולכים לחוף של הדייגים, פעם ראשונה לחיפושית שם והיא מתרשמת עמוקות מהסירות והסלעים במים עם כל הנקיקים והדגיגונים בין לבין. רצה משתוללת, צוחקת באושר. אחר כך נוסעים לאכול גלידה וחוזרים הביתה לישון צהריים. אחר הצהריים הפתעה, המילדת שלי מגיעה לביקור פתע, מדברים שותים תה. אני אומרת שאני רוצה לבדוק הומאופטיה, היא בודקת ומתאימה לי שני כדורים (ציר....) אחר כך הולכת לדרכה. אני נכנסת עם החיפושית לחדר המשחקים שלה והיא מבקשת לצייר בגואש, האיש מצטרף ותוך כדי ציור שלה אנחנו מתחילים סוף סוף לדבר על התיסכולים שלו שעולים מכל העניין. כבר הרבה זמן שאני מרגישה את התסכולים שלו והוא כמו שאופייני כל כך לגברים, שותק מה שגורם לי להרגיש עוד יותר אשמה שאני גם מאכזבת אותו (סתם הרגשה דבילית אבל הורמונים...). אנחנו פותחים כמה דברים שסגרנו בלב למשך התקופה, בעיקר פחדים מכישלון, משבר החלום הזה של לידת בית. אני מספרת לו על כל מני מחשבות שעוברות לי וסוגי מסקנות. חולקת איתו את העובדה שאכן זה מאוד קשה לקבל אבל מה שיהיה זה מה שצריך להיות ושאין לנו יותר מדי שליטה על זה, אנחנו יכולים לנסות ולכוון אבל בסופו של דבר דברים יקרו כמו שהם צריכים לקרות גם אם הם לא בדיוק כמו התוכניות שלנו וגם אם תהיה לנו לידת בית חולים עם התערבויות כנראה שככה הלידה של הילד הזה אמורה להיות. הוא לא יודע מה לעשות מחר, אם ללכת לעבודה או לא. מסכמים שלא. יש לי עד יום שישי ללידת הבית הזו. לידה ללא מילדת לא באה בחשבון מבחינת שנינו (אלא אם כן זו לידת בזק שהמילדת פשוט לא הספיקה להגיע). החלטנו שאם שום דבר לא יזוז עד יום שלישי אני לוקחת שמן קיק ואם עד יום חמישי עדיין לא התקדמנו... הולכים לבית החולים. אין טעם להמשיך לדחות את הקץ. די. לכל דבר יש סוף וגבול. רק הצפיה וההמתנה והמתח מורטים אותנו ולא ישאר מאיתנו יותר מדי להמשיך התמודדות וחבל.
זהו, ארוחת ערב עם החיפושית הקסומה והולכים לישון. ואז הם מתחילים ואני מתמלאת שוב אופטימיות, נו, אולי בכל זאת הלילה או מחר השבלולון הקטן יצא.
הקטנה קוראת לי מתוך שינה, היא רוצה ציצי. אני נכנסת שוב למיטה, מניקה אותה, היא נרדמת. אני מקבלת עוד ציר במיטה, מנסה לעשות את זה הכי שקט שאפשר. מסתכלת על הגורה הקסומה הזו כשהיא ישנה. איך כשהם ישנים הם נראים בדיוק כמו ביום שבו הם נולדו....
משתמשת