מתוסכלת מבעלי וקשה לי

[הפעם_בלי_שם*]

אני מוכרחה לפרוק קצת וממש רוצה קצת שיקוף, אני חייבת קצת פרספקטיבה...

אני נשואה כמעט שנתיים, אבל מכירה את בעלי כבר מעל 11 שנים ואנחנו חיים יחד כבר 8 שנים. מעבר לרומנטיקה, אנחנו גם חברים הכי טובים אחד של השני, יש בינינו חברות אמת עמוקה מאד. וגם יש לנו ילד מדהים ואהוב בן שנה.

בעלי אדם מאד קשה. אינדיבידואליסט בעל ערכים ועקרונות ברזל (שזו תכונה שאני מאד אוהבת ולא יכולה בלעדיה.), אדם סגור, מתבודד, אין לו רוח צעירה. אנחנו קרובים למשפחות שלנו ומבלים הרבה עם ההורים (שלי צעירים מאד, שלו צעירים בנפשם), מלבדם אין לו חברים בכלל, טוען שלא צריך או רוצה חברים מלבדי.

בנוסף לזאת, יש לו ראיית עולם מאד מגבילה, חושש מאד ממצבים בהם משהו לא וודאי או לא בטוח. לא פתוח לחוויות ונסיונות ומצבים.

למשל, במשך שנים טען בתוקף שלעולם לא ירצה ילדים - לא בשבילו, לא מרגיש צורך או רצון, לא נראה לט כזה כיף או חשוב וכו. חיכיתי, האמנתי שלבסוף יצמח בו משהו. לבסוף החליט "לשתף פעולה" והפלא ופלא, הוא פשוט מאוהב בילדון שלנו, מעריץ אותו, מהרגע הראשון.

חשבתי שילמד מזה, שיבין שאם הוא מרגיש משהו ונמצא במקום מסויים, זה לא בהכרח יהיה לנצח ושיש מקום לצמיחה וגדילה. המחשבה הזאת נתקלה בהכרזה שהוא לא רוצה עוד ילד וגם לא ירצה אף פעם.

מה שהציף לי את זה הפעם זה דווקא המפגש בפארק הירדן... אני רוצה שניסע לכמה ימים. לדעתי זה יהיה כיף גדול, אתגר וגם מקום להכיר אנשים מקהילת החינוך הביתי אליה מסתמן שניכנס עם ילדנו. הוא בסירוב עקשן לבוא איתי ועם הילד - חם, לא נעים, לא אוהב קמפינג וכן אוהב נוחות והכי הכי, לא רוצה להיות ליד כ"כ הרבה אנשים, לא מחפש להכיר חברים.

גם אני לא טיפוס חברותי במיוחד, רק יותר משוחרר. יש לי בדיוק 3 חברים מלבדו ורק עם אחד מהם אני בקשר רציף. אבל לא חייבים להפוך לחברים של כל באי המפגש. אפשר פשוט להכיר ולשהות בחברת וזהו, להשאר מכרים. למה לא לתת צאנס? הינדסתי אפשרויות והצעות בשבילו לחזור בתום יום או יומיים אם לא ייראה לו. הוא אומר שהוא לא מוכן להיות שם אפילו חצי שעה ושזה סבל מבחינתו.

מרגישה בג'אגלינג בין שני מעגלים. מעגל בן הזוג ומעגל חברתי(רזה ככל שיהיה, אבל בכל זאת, נפגשת עם הורים ותינוקות אחרים) ואין אפשרות לנקודות השקה (על חפיפה אני בכלל לא מדברת. רק השקה לפחות!) פעם בשלושה שבועות אני מארחת אצלי מפגשון שכולל ס"כ שני הורים עם תינוקות. הוא בורח לאמא שלו עד שהם הולכים. הוא אפילו לא מוכן לחפוף נוכחות איתם לדקה (בכלל לא מצפה שישב איתנו).

הוא אומר שהוא ילד גדול, שתמיד היה כך ושהוא לא הולך להשתנות. בפועל יש צמיחה, פשוט סופר סופר איטית כי הוא סוגר עצמו כל כך.

פליז, תגידו לי משהו, כל דבר. אני כל כך מתוסכלת. אם אני באמת לא יכולה לעזור לו להשתחרר, איך לפחות אני לומדת להכיל ולחיות בשלום עם זה? מנסה לראות ולהעריך את כל הטוב, ויש הרבה. הוא איש אוהב, נאמן, ישר כמו סרגל, טוב לב וזו רק ההתחלה. עדיין קשה לי לקבל את הקושי. חושבת למשל על שבוע שלם של חוויה משפחתית לא שלמה בפארק הירדן, כי אנחנו אמא וילד שם, ואבא שיושב בבית בסגירות שלו, לא נותן חצי צאנס. שבוע שהילד לא יראה את אבא, שבוע שאני מקווה שיהיה חלומי וחווייתי והוא לא יהיה חלק ממנו ובא לי לנער אותו ולצעוק "די כבר להיות קיר בטון קר!!! תנסה ראבק, רק תנסה!!!"

...

קשה לי ואני עצובה...
ואז אני חושבת שאולי אני סתם ילדה אגוצנטרית שעושה דרמה מזה שבעלה לא רוצה לבוא איתה לפארק ושיש צרות גדולות מאלה...

לפחות פרקתי. סליחה על האורך...

[הפעם_בלי_שם*]

תודה לך.
אני רק רוצה לספר שאחרי שכתבתי, הוא בא אלי בחיוך מבוייש (אני מתה עליו...) והודיע שהוא בא איתי. אחרי זה עשינו סקס מצויין [-: . שאלתי למה שינה דעתו, הוא אמר שבעצם אחרי יום אחד הוא ישתגע בלעדי וששונא להיות רחוק ממני (גם אני ממנו, ואנחנו באמת צמד חמד כמעט כל הזמן ביחד) ולכן הוא ושאם הוא החליט שהוא בא, אז הוא גם החליט לבוא פתוח והודיע שהולך להיות כיף!

בעיקר אני שמחה שפרקתי, ושוב מודה לך על התגובה. אני לא צריכה לשנות אותו, וגם לא יכולה. הוא יפייפה כמו שהוא, עם הכל. אני צריכה לסמוך עליו יותר. יש קשיים, אנחנו שונים בתכונות האלה שפירטתי. איך כתבת? הוא סלע ואני פרח. אהבתי, זה מתאים. אבל בפנים, אנחנו אותו דבר. אותם עקרונות, אותה פילוסופיה ואידיאולוגיה. בחיים לא יהיה לי אחר, איך אפשר? הוא אהובי ואחי למסע ואנחנו אוהבים עד אין קץ...

[פלוני_אלמונית*]

מופלאות דרכיה של האהבה.. ולפעמים מספיק להבין ולהפסיק לכעוס כדי שגם השני ייצא קצת מהשריון להתחמם בשמש. שיהיה לכם כיף בפארק הירדן !
כל הכבוד בשמת על התשובה המושקעת !

[פלונית*]

כל הכבוד בשמת על התשובה המושקעת !

[ב_עילום*]

התחתנת עם סלע. אל תכעסי עליו עכשיו שהוא לא עץ, או מים. תהיי הפרח שאת,

גיריינתי

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בשמת שאפו.
כמה דיוק ובהירות...

[בשמת_א*]

איזה כיף! הפעם בלי שם - הוכחת שוב את הכלל הראשון של האתר הזה: ברגע שכתבת, כבר הבעיה נפתרה P-:

[פלונית_אלמונית*]

_בשמת שאפו.
כמה דיוק ובהירות..._
תודה לך

[בשמת_א*]

[-:
תודה

[אישה_במסע*]

אני מסכימה מאוד עם בשמת, ורוצה להוסיף את הזווית שלי.

כי הדף הזה בא לי ממש בזמן. כי רק לפני כמה ימים הסברתי לאנשים למה ארועים "חברתיים" הם סיוט בשבילי. ומישהו הבין ואמר שהוא לא רוצה שאני אבוא אם אני אסבול.
כי היום קראתי בפורום אוטיזם בתפוז על משפחה שהחופשה נהרסה לה כי בבית המלון שבו הם היו אמורים להיות היו בעיות והם נאלצו לעבו לצימר חלופי, והילדה האוטיסטית לא יכלה להסתדר עם זה.

ואני הסברתי איך אני, בתור מישהי שעומדת על הגבול של הספקטרום, מרגישה במצב כזה.

כי קראתי והזדהיתי מאוד עם בן זוגך. גם מבחינת ההעדר הצורך בהרבה חברים, ובוודאי בהרבה בילויים חברתיים.

בתור מישהי שנתנה צ'אנס ונפגעה, עשרות, מאות פעמים. בתור ילךדה שלא הייתה לה ברירה, בתור נערה שהסכימה לנסות. עד שהבנתי שאני לא רוצה לפגוע בעצמי בשביל לרצות מישהו אחר.

אגב, אני הייית כנראה באה למפגש בירדן לו הייתה לי ברירה.

אבל בבקשה, תביני, זה לא סתם.

ורק למען העברת הנקודה, אם מישהו היה בא ומציעה לך לרצוח מישהו. את עוד לא רצחת אף אחד, אז למה לא לנסות? או שיציעו לך להאנס. למה לא לתת צ'אנס?

הוא כנראה כבר ניסה וניסה ונפגע המון פעמים.

בחיי לא היה ארוע אחד בו היו יותר משישה אנשים ונהנתי. במקרה הטוב לא סבלתי, מצאתי פינה שקטה. במקרה הרע סבלתי.
אני לא מתכוונת לנסות שוב בזמן הקרוב. בשביל מה?

יש דברים שטובים לך ולא טובים לו. אם היה לו צילאק ואת נורא אוהבת לחם, גם אז היית משכנעת אותו לנסות, לתת צ'אנס?

[קוראת*]

כי הדף הזה בא לי ממש בזמן. כי רק לפני כמה ימים הסברתי לאנשים למה ארועים "חברתיים" הם סיוט בשבילי. ומישהו הבין ואמר שהוא לא רוצה שאני אבוא אם אני אסבול.
אשה במסע, מה שכתבת הוא מאוד מעניין ותודה על השיתוף.
בחיי לא היה ארוע אחד בו היו יותר משישה אנשים ונהנתי. במקרה הטוב לא סבלתי, מצאתי פינה שקטה. במקרה הרע סבלתי.
ואם את יושבת לך בשקט ומפטפטת רק עם מישהו אחד או שניים?

מהצד השני אני יכולה לומר לך שהייתי נשואה למישהו שאינו על הרצף של הספקטרום, אבל פשוט לא אוהב חברה, וזה קשה עד בלתי נסבל. למי שאוהב חברה בן זוג שלא מסתדר בחברה ממש יכול להכניס למלנכוליה ולדיכאון.
כנראה צריך לחשוב על הפער הזה הרבה לפני שקושרים את החיים יחד. זה פער בעייתי מאוד.

[או_רורה*]

אני גם חושבת שזה פער בעייתי, אבל זה נורא תלוי מי הצדדים -

אם אחד מבני הזוג הוא טיפוס חברתי הנשמתו, כזה שרוצה וזקוק לחברה מתמדת, גם לילדיו וגם לעצמו, סביר שהיה סובל עד אין קץ עם בעלך.
לעומת זאת, את לא הגדרת את עצמך כטיפוס חברתי מאוד. ככה שהפער אמור להיות יותר נסבל.

למרות זאת, ממרומי 6 שנות נישואיי ו-2 ילדיי, אני יכולה להגיד לך שלדעתי הוא כן צריך לעבוד על הגמישות שלו- בשבילך.
אני, למעט העניין החברתי, הייתי פעם דומה לבעלך: מאוד אידיאליסטית, נוקשה עד אימה, לא גמישה בכלום....
והיה לבעלי סיוט להיות איתי. באמת.
אם היינו הולכים לאיזשהו מקום ומשהו קטן, קטנטן השתבש -נניח אחד הילדים לא מצא מה לאכול או לא היה סופר מהנה שם - זה הפיל אותי. ממש. נפלתי למוד של קיטורים וסגירות ובוא נלך עכשיו הביתה..

עם השנים למדתי להיות יותר גמישה, ולראות את החיובי שבדברים, ולהבין שבחיים אין באמת צורך בנוקשות כל כך גדולה. זה רק מפריע.

לדעתי בעלך חייב להתחשב גם בך, ובצרכים שלך, הוא כן עשה ילד וכן הקים משפחה וכן אוהב אותך.
אז אפשר לעזור לו עם העיתוי והמינון.
אבל כשאתה נשוי למישהו - לבוא ולהגיד ככה אני ואני לא אשתנה במילימטר בשבילך - בעיני לא מקובל.

[שרוני*]

אני מניסיון של השקטים הפחות חברתיים.
והתחתנתי עם בן אדם שממש אוהב חברה ולא יכול בלי זה, ואוהב המוניות והמון אנשים,והמון שינויים וגיוונים,וסקרן לפגוש כל מיני אנשים שונים שהוא לא מכיר.ומאוד קשה לו בלי זה.
אני תמיד העדפתי פחות אנשים ולא אירועים גדולים והמוניות. ועדיין זה נכון גם היום. ונלחצתי מלהזמין אנשים,ולא הרגשתי בכלל שדחוף לי לארח אנשים בתדירות גבוהה,או ללכת לאחרים בתדירות גבוהה.היה טוב לי בפינה שלי אם האנשים האהובים שאיתי.
אז לא השתניתי במובן של הצורך, אני עדיין פחות צריכה חברה, אבל השתניתי במוכנות לקבל,וגם ביכולת ליהנות מזה.
בעלי דחף לזה מאוד בראשית הקשר שלנו, ואני הייתי מוכנה לנסות. ובסוף זה היה לטובה, גם אני היום נהנית מהקשרים החברתיים והאירועים החברתיים,גם אם אני לא זקוקה לזה כמוהו. וגם אני השתניתי ונעשיתי פחות ביישנית.
עדיין אנחנו שונים בצרכים שלנו.מאוד.עדיין הוא זה שדוחף לזה יותר ממני. ואני משערת שבמידה מסויימת גם הוא התמתן קצת.
אבל ממש לא זה התחום שעומד בינינו (כאשר בהתחלה חשבתי שזה יהיה מאוד בעייתי) שנינו הסתגלנו.

[אהבת_עולם*]

מציעה לשנות את שם הדף למשהו יותר מדויק.
נניח פער בין בני זוג בצרכים חברתיים
פער בצרכים חברתיים בזוגיות
וכד'.

אם כן, אז דף לשינוי שם.

[פלוני_אלמונית*]

בשמת, כמה דיוק ואיזו תשובה מושקעת וחכמה. תודה רבה לך