אהבה לאוכל

[ג'ינ_ג'ית*]

אהבה לאוכל.. לא למזון לאוכל, אלא לדברים טעימים, מזינים יותר או פחות, הפכה לאישיו בשנים האחרונות.
תוכניות בישול משתלטות על כל ערוצי הטלויזיה, בלוגים עתירי מתכונים, אפילו "צלמי אוכל" מושג חדש ניטע בקרבנו עלו ובאו עלינו
ומנגד תוכניות טלויזיה, המצאות ומסגרות המעודדות הרזייה למען נתמודדה עם הררי המחלות שהאהבה הזו, עלולה להביא עלינו.
אבל אני לא רוצה לדבר על הבעיות, ויש בעיות כתוצאה מאכילת יתר אלא על האהבה וההכרה באהבה לאוכל.

כי בתוך כל הדבר הזה שמדברים עליו מספיק אני תוהה ממתי האהבה לאוכל, בעיקר כשמדובר בנשים (מראש אני אומרת, לא כולן, אבל רובן), הפכה לקללה. כזו שצריך/כדאי להתנער ממנה, לא להכיר בה, בטח לא בציבור.
ועניין הציבור חשוב. כי בביתן פנימה הן מסוגלות לאכול חצי מקרר, מה משלהן והשאריות של הילד ואת הצלחת אם אפשר. אבל בחוץ.. בקרב זרים.. פגישות עסקיות. פגישות עם מכרים רחוקים.. ארוע...

למה נשים שאוכלות מלוא הפה והקיבה כל שעה עגולה, מצטדקות:


"אני בקושי אוכלת, בחיי, זה גנטי"
או
"לא תתפסי אותי דופקת ארוחות, רק מנישנושים פה ושם טפחתי.. "
או
" שירי לא סתם שמנה, היא יודעת לתקוע ארוחות ראיתי אותה אתמול בארוחת ערב אכלה גם מנה ראשונה גם עיקרית וקינוח איזה קינוח.. זה לא כמונו שאנחנו נופלות בנישנושים, היא יש לה קיבולת.. "
או
"אני הבעיה שלי זה המתוקים.. זה לא שאני אוכלת הרבה.. "
או
"אני בקושי אוכלת כל היום, רק בערב בבית אני אוכלת... אם אני אוכל מסודר אני תיק תק מרזה"
או
" אני חיה על קפה, זה רק הקוראסונים במשרד אבל יש לי ימים שאני יכולה לשכוח לאכול.. "
או
"אני המכה שלי זה האוכל של ההורים, ככה ביומיום אני אוכלת מאוזן"
או
"אני רק מלנשנש את השאריות של הילדים שמנתי... "


ומה על אלו שאוכלות סלט או רבע ממה שהיו אוכלות לבד רק כי יושב מולן גבר זר או החברים שלו... כאילו שאם היא תגלה תאווה דומה לסטייק או המבורגר נוטף שומן וכולסטרול היא תצא לא לעניין..

למה בעצם?

מה אכילה רבה לאוכל מסמלת אצל רוב הנשים?
שחרור רסן, חזירות, חוסר שליטה, גבריות.. בהמיות... חוסר אסתטיקה.. ?

וזה מבלי לגעת באנורקסיה, בולמיה ושאר צרות..

אני הולכת כאן בין טיפות הגשם - ובעצם מעוניינת לפתוח את הנושא הזה בלי לדבר על תוצאות אכילת יתר, שהן זהות אצל גברים ואצל נשים (מחלות וכו') ומבלי לדבר על הפרעת אכילה.
אלא נטו על השאלה, למה גבר יכול להתגאות שהוא שתה 7 בירות ושני סטייקים ועוד תקע גרעפס.. ואישה תשאיר שאריות מהסלט בצלחת ותטען שהיא ממש לא מסוגלת לסיים.
וכל הדבר הזה מקובל ומעודד ונוצר על ידי התרבות שלנו.
עדיין.
כאן ועכשיו.


מזכיר לי תחום אחר, שבו גם כל המרבה הרי הוא משובח.. שהרי ככל שהגבר, בשנות רווקותו, יחלוק את מיטתו עם פרטנריות רבות הגבריות שלו תתעצם (לפחות בעיניו) ואילו אצל נשים.. מצופה לסנן, לברור, לא להתפאר, שהרי אחרת תחשבנה.. (לפחות בעיניהן).

ונכון שיש חריגות וחריגים, ונכון שזה לא תמיד כך, ונכון שנקודות הקיצון וההבדלים בין המינים והציפיות מהם הולכים ומצטמצמים.
אבל הם עדיין פה.
עדיין קיימים.
ובגדול.
למרות המודעות, והשוויון, והקשב והכל.



ובאוכל, דווקא באוכל, מה זה אומר עלינו?

[אהבת_עולם*]

בדיוק חלמתי לפני שהתעוררתי היום שהייתי במקום עם אנשים שהיה שם אוכל, וכל רגע אני מגלה שיש שם עוד סוג של מאכל, ועוד סוג של מאכל. ואני מתלהבת. ואני אוכלת ואוכלת ואוכלת ואוכלת. וממלאת את הצלחת שוב ושוב ושוב ושוב.

ובאיזה שלב לא היה לי נעים. הייתה לי הרגשה שמסתכלים עליי בעין עקומה.
וגם התחלתי להרגיש שמנה וכבדה. והתביישתי בעצמי.

[גוונים*]

נושא מצוין שמעסיק אותי הרבה.

בעבודה שלי יש מישהי שאוהבת לאכול. היא גם שמנה אבל זה לא הענין. הענין הוא שאין לה בעיה להגיד שהיא אוהבת לאכול בשר ואין לה בעיה לאכול כמויות של בשר, גם באירועים כאלה של העבודה, כל מיני כנסים וכאלה שכולם מאד משתדלים לא לחרוג במילימטר משום נורמה.
זה לא שהיא לא מנסה כל דיאטה אפשרית ומתעסקת המון באוכל אבל אני זוכרת את הפעם הזו שהיא אמרה: "מה שאני אוהבת לאכול זה בשר, סטייק, שיפודים, זה מה שמדבר אלי וזה מה שאני תמיד מזמינה במסעדות". אני זוכרת את תחושת הפליאה שהרגשתי כשהיא אמרה את זה. כי היא אמרה את זה ללא כל טון של התנצלות, בלי להצניע, בלי לנסות להסתיר או לייפות או לעגל פינות.
ממש נפל לי האסימון באותו רגע, כמה אנחנו לא רגילים לשמוע דבר כזה, כמה זה חריג חברתית, הפליאה שזה עורר בי גרמה לי להבין כמה הנורמות האלה חזקות וגם גרמה לי קצת בושה. מה הבעיה עם זה? שכל אחד יאכל מה שהוא רוצה? למה אני מתפלאת כל כך?
מאז אני מאד מודעת לאיך אני חושבת על דברים כאלה ובכלל מודעת לנושא.

הבחורה הזו מרוסיה במקור. חשבתי שאולי זה משהו תרבותי. אולי במקומות, מדינות, תרבויות אחרות יש יותר לגיטימציה לנשים לאכול? (אוכל בכלל ובשר בפרט).
כשגרתי באנגליה לפני כמה שנים אני זוכרת שהתפלאתי לראות כמה מקובל שם שמשפחות שלמות, גברים נשים וילדים, יורדים על ארוחות של המבורגרים כמה שיותר גדולים במקדונלדס כארוחות משפחתיות בימי שבת וראשון.
אולי רק כאן התפתחה הנורמה הזו שנשים אמורות לחיות רק על חסה?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אין לי למזלי חברות כמו שציטטת. יושבות וטוחנות כולנו...
אוהבת את כל סוגי האוכל בעולם. היה פעם פריט מזון אחד שלא אהבתי (כוסברה). גם זה עבר לי.

הסיפור על הסלט בפגישה עם גבר שייך מבחינתי לשיחת הבנות של הניינטיז, ולא נעים בדיוק כמוה. כנ"ל ספירת קלוריות. הדבר היחיד שאני נהנית לספור הוא כמות הפירות/ירקות שאכלתי.

[ג'ינ_ג'ית*]

ואני תוהה אם כל העניין של הכמויות והגודל לא בא להאדיר את הגבריות ומנגד, בחרו או הובילו או הטמיעו בנשים לבחור את הצמצום, המעט, הקטן..
למה אני מתכוונת?

הגבריות מזוהה (שוב, בגדול) עם גודל, עוצמה, חוזק, ריבוי - יותר גבוה,יותר מרוויח, יותר חזק, יותר פרטנריות במיטה, כמה שיותר גדול, יותר מרובה יותר - יותר טוב.

ואילו אצל הנשים, צניעות - פטיט, שדיפות, שבריריות.. מעט פרטנרים (בארכיטיפ, לא כולן) כלומר - כמה שמעט יותר - יותר טוב.

אבל כשבודקים את המציאות מגלים שהרבה מזה זה מיתוס שמזין את עצמו.
למשל, אם נחזור לאנלוגיה לסקס. היה כאן דף על סקס, על נשים ממורמרות מכך שהגבר שאיתן אינו אוהב/רוצה/ צריך סקס כמותן. כמות הנשים שהשתתפו בדף הזה במהירות ובאדיקות רבה, גרמה אפילו לי להרים גבה.

אבל זה עוד כלום.
פורסם לא מזמן מחקר חדש שכמובן אינני זוכרת באיזה מדינה הוא בוצע, ועל כמה גברים (כנראה מאות, ומי כאן תזכור את הפרטים הטכניים ותעלה ותביא אותם למעננו?) - אבל את המסקנות אני זוכרת - סדרי העדיפויות של גברים שונים מאוד מהמיתוס - בכל הנוגע לסקס, ברמה כזו שהם מעדיפים לוותר עליו לעיתים קרובות מאוד עד כדי התנזרות לתקופות ממושכות. מדובר בגברים צעירים, מעל גילאי 30, בריאים ועולזים.

אז עכשיו מפרשים את זה כאילו שמדובר במחקרים חדשים ושהדור השתנה.. ואני חושבת שזה אולי קשור לזה אבל גם לנכונות להודות שהציפיות/ המיתוסים התרבותיים אינם הולמים את המציאות, שלא השתנתה מאוד כבעבר, אלא שהנכונות להודות בכך השתנתה.

שפתאום הגודל, הכמות והחוזק המצופים מגברים בכלתחום כמעט - לא עומדים במבחן המציאות.
על כל אחד שמרוקן 8 בקבוקי בירה וסטייק נמצאו 3 בערך שיעדיפו קולה ופיצה.
ועלכל השלושה שיאכלו חצי מגש פיצה תימצאנה שלוש נשים שתאכלנה בדיוק אותו הדבר בלי להניד עפעף.

לא מזמן שיחקתי פוקר באינטרנט ובחרתי כינוי מתוק מתוק ששירת אותי ואת חברה שלי ששיחקנו ברוטציה - משהו כמו שוקולד צ'יפס וצ'וקולטה (זה לא הכינויי, אבל משהו כזה) - לא יאומן כמה גברים העירו לי שזה שילוב קטלני.. שלא עושה טוב לבטן.. והכי הרבה - משמין! את שמנה? זה מאוד משמין! נשמע כמו הרעלת סוכר! וכששיחקתי בלילה - אז "אל תגידי לי שאת אוכלת את זה בלילה" קיצר.. אני גרפתי רווחים בזמן שהם התעסקו בתשובות ..
האמת שהשילוב הזה נשמע לי בעיקר רווי קקאו אבל איך זה הוציא אותם מגדרם..

אני חושבת באמת ובתמים שהרבה מאוד מהצורך של נשים, ברובן, להצניע את תאוות האוכל, המין ובכלל - נעוצה בצורך הגברי להעצים את מה שלא מועצם מטבעו.
ואיך עושים את זה.. ?
יוצרים תרבות "צמצום" לצד שמנגד.

זו דעתי, ואני מסתייגת ואומרת שאני מדברת על התופעה ולא על חריגות וחריגים.

[אורי_יורמן*]

אהבה לאוכל . אני לא מבין איך אפשר לא לאהוב אוכל
ועם או בלי קשר, ג'ינג'ית, כל מילה

[סלט_פירות*]

זה מזכיר לי את I'll just have a salad האלמותי של אדי מרפי (RAW).
פה (צפון אמריקה) יש פרסומות בטלויזיה לארוחות מוכנות עם כמויות גדולות שנקראות Hungry Man. מבחיל.

[ג'ינ_ג'ית*]

הסיפור על הסלט בפגישה עם גבר שייך מבחינתי לשיחת הבנות של הניינטיז, ולא נעים בדיוק כמוה.

אז זהו שזה עדיין לגמרי פה.

אין לי למזלי חברות כמו שציטטת. יושבות וטוחנות כולנו...
הממ, בטוח? גם לא ליד גברים? בן זוג חדש? זרים? אם בא לך תשאלי אותן ככה בשביל הקטע אם הן לא מצמצמות כמויות בתחילת קשר..
כמעט כל הנשים שאני מכירה בכל גיל וצבע מתנהלות כך, כולל אלו עם בטחון עצמי בגודל הר.

בכל מקרה אם עדיין מסתבר שהן יושבות על סטיית התקן, ואם הן גם רזות עם עור מבריק ושיער שנראה מיליון דולר באמצע הלילה, עשי טובה ואל תספרי כי יש גבול לביאוס שאפשר להכיל >