מכתב לגברים שלנו

הרבה זמן אני מרגישה צורך לעלות דברים על הכתב.
והכל מיועד לגברים שלנו, לגברים שכל כך אוהבים אותנו ומעריכים אותנו ושאנחנו כל כך אוהבות.
אני האישה שלך שדואגת ומטפחת את הילדים שלנו, שדואגת ומטפחת את ביתנו ללא הפסקה.
אני האישה שדואגת שלכולם בבית יהיו בגדים נקיים, שכולם יהיו מאושרים, שכולנו נגור בבית נקי ומבריק ומטופח.
אני האישה שיודעת איך כל אחד במשפחה מרגיש (וזה כולל את אמא שלך).
דואגת שכולם יהיו מאושרים, רוחצת את הילדים בכל ערב, דואגת שכל אחד יקבל את האוכל שהוא אוהב, זו שדואגת שיהיו בבית החטיפים הנכונים, הממרח הטעים במקרר, הגבינות הכי טובות.
זו שדואגת אם יש לקטנצ'יק חום? זו שלוקחת אותו תמיד לרופא ונסחבת עם כל אחיו? זוכר?
זו שמבקשת שוב ושוב בערב קצת עזרה?
אני האישה שבחרת, אני, זו שתמיד מתחשבת בך ובמצבי הרוח שלך.
אני זו שמגישה לך את ארוחת הערב כשאתה מגיע מאוחר? זו שתמיד מחכה לך? זו שחשה אותך ויודעת מתי אינך מרגיש טוב? זוכר אותי? זו שאתה טוען שאתה כל כך אוהב ומעריך.
אני יודעת שאתה עובד קשה, הרי גם אני עובדת, בנוסף להכל, מחוץ לבית בכל יום.
אבל אם אתה יודע את הכל, מתי שמת לב אלי? מתי טרחת לדאוג לי לאחרונה? לדבר איתי?
להכין איזה סלט עבורי אחרי יום ארוך ומפרך של עבודה/קניות/קיפול וגיהוץ/קופ"ח עם הקטן/נקיון בבית/להסיע לחוגים?
מתי היית מעורב לאחרונה? מתי לקחת את הגדולים לחברים וביררת אצל מי הם מבקרים?
מתי לאחרונה שאלת איך אני מרגישה ומה שלומי? שמת לב שהרגשתי לא כל טוב בשבוע האחרון? לא, לא היה לי הזמן לשכב במיטה עם כוס התה - גם את זה לא היה מי שיכין עבורי.
ואני עוד אוהבת אותך, אבל הגלגל הוא עגול.

האישה הקטנה, קבלי

נסי לאמר לו את הדברים האלו, אולי זה יעזור.

_אבל אם אתה יודע את הכל, מתי שמת לב אלי? מתי טרחת לדאוג לי לאחרונה? לדבר איתי?
להכין איזה סלט עבורי אחרי יום ארוך ומפרך של עבודה/קניות/קיפול וגיהוץ/קופ"ח עם הקטן/נקיון בבית/להסיע לחוגים?_

מבקשים. במילים פשוטות, בצורה ישירה. "היה לי יום מאוד קשה היום. תכין לי סלט בבקשה - בלי בצל, עם גזר מגורר וטיפת שמן זית". "נדמה לי שהקטנצ'יק חולה - תמדוד לו בבקשה חום, המדחום במגירת השידה העליונה". "היום אני במצב רוח נוראי. אני מבקשת שתיקח את הילדים, שיאכלו במקדונלדס מצידי, אבל אני צריכה שעתיים של שקט".

תבקשי. בקשה פשוטה, מתוך כוונה עמוקה. הוא אוהב אותך, לא? הוא רוצה שיהיה לך טוב. אבל הוא לא קורא מחשבות.

נציג המיעוט, הרחמים שלך נשמעים קצת כמו ממישהו שיודע יותר טוב. אני חושבת שזה לא בהכרח הסלט, אולי זה המבט האוהב שחסר, כשהיא מגישה לו את ארוחת הערב, לאחר שהגיע מיום העבודה? אולי, אחרי שהשכיבה את הילדים, כשהיא עומדת לשטוף את הכלים, אם הוא היה עובר ומלטף, או מנשק בעורף, היה לה יותר כייף לסיים גם את המשימה הזאת? אולי אם היה זוכר שהיא לא אוהבת שמשאירים את מכסה האסלה מורם בלילה (היא מוצאת את עצמה מתיישבת על החרסינה באמצע הלילה)? אם היה מחזר אחריה קצת, הנשיאה בנטל המשימות הקטנות והחשובות של החיים היה מלווה בהנאה רבה יותר, שכן הילדים הם משותפים. אני ממליצה לך לתת לו את מה שהיית רוצה לקבל. תשומת לב? מגע? הקשבה? מעט חופש. לפעמים נדמה לנו שיש לנו הרבה דברים שצריכים להעשות, לפעמים חלקם חשובים פחות מלהקשיב לעצמך, לגלות את הגבול שלך, ולהגן עליו.

תודה על העזרה?! התמיכה?! אולי פשוט נשבר לי להבין את כולם? אולי נשבר לי לתת לבעל הקטן שלי מרחב ומנוחה לאחר יום עבודה (גם אני עובדת מחוץ לבית)? אולי כשאני מבקשת שיכין לי סלט או כריך הוא מהנהן בראשו ואומר "עוד מעט" ושוכח אותי? אולי כשאני מבקשת לשמור על הגדולים כי אני יוצאת עם הקטן יש לו תמיד תירוצים? אולי אם אני כבר מבקשת יש לו דברים חשובים יותר? אולי במקום לומר לי כמה אתה אוהב ומעריך תעשה גם מעשים?
אני לא רוצה להיות מכשפה שמבינה רק את עצמה ואכפת לה רק מעצמה אבל גם אני בן-אדם! ואי אפשר לדרוש ממני להבין הכל בלי לתת יד. אני לא רק אוזן קשבת. אני מרגישה שאני לפני התמוטתות. אפשר להיות קצת יותר מעורב!
יש בי הרבה נתינה וגם אהבה אבל אני בן אדם אחד, ואם אני מבקשת לקחת את הקטן לרופא גם אתה יכול לעשות זאת.
ובכלל להציע עזרה? כי כבר לא נעים לי לבקש ולראות שאתה מהנהן עם הראש "עוד מעט", ואני עושה זאת ועוד בעצמי.
(וזה לא שאתה עובד עד מאוחר באופן קבוע).
ולמה העליתי על הכתב? זה בשביל הגברים (המעטים באתר) תבינו שגם לנו קשה לפעמים, כולנו יודעים שאף אחד לא מושלם. אי אפשר לעשות הכל כל הזמן בלי לקבל עזרה.

האישה,
היום אחרי שראיתי את דני דנקנר בתוכנית הבוקר בטלויזיה, נכנסתי לאתר כדי 'להכיר' אותם קצת.
בדפהבית שלו הוא מפנה ל יעוץ זוגי פילוסופי.
מאוד נהניתי לקרא שם את דבריה הקולחים של מיכל דנקנר וממליצה לך להציץ שם להשראה.
@}

מבהירה לו כמה שאת מוצלחת ומועילה

נציג מיעוט,
מעניין,
אני קראתי קריאת מצוקה של אני רוצה קצת יותר שיתוף וחלוקת נטל בזוגיות הזו ואילו אתה קראת אני טובה יותר . האמת בעיני המתבונן?
גדלתי בבית שבו אבא הולך לעבודה ואמא מפעילה ומתחזקת את שאר העולם.
אישית אני בעיצומו של תהליך שיקום מהקונספט הנוח הזה..
מאד נוח להישאב למצב הזה ולהנציח , וכדאי לשים אותו מהר על שולחן המנתחים.
<מודה ומתוודה שגם את שיחות ה מה קורה לנו בזוגיות יזמה/יוזמת זוגתי.>

לאחרונה אינני נזקק להפעלה ובקשה מפורשת לביצוע מטלות משק-בית מעצבנות (תשואות בקהל שקם על רגליו ועושה גל) אלא מזהה אותן בעצמי ולא מחכה ש מישהו עם נעליים יקום לכבות את האור .
(כן, מטלות הבית, תכונה נאה להן: התעלם מהן מספיק זמן וגמד קטן יבצע את המשימה)
בת זוגי קובלת אני שונאת לבקש ממך ורוצה שהדברים יבואו ממני (ואכן זה בכיוון).
איך מגיעים לשם? אין לי מושג. אנחנו בדרך.
אני לא מיתמם. אני חושב שלא ניתן להשיג חלוקה שיוויונית מלאה בגזרה הזו כאשר אחד עובד מחוץ לבית רוב שעות היום והשני בבית, (ומי שטוען שכן, בטח גם הילדים שלו ישנים כמו תינוק 12 שעות בלילה..)
אבל אפשר להתחיל מהתובנה של "אמנם חזרתי סחוט מהעבודה, אבל היא כנראה עייפה יותר ממני" (אני עם הפטור מהנקת לילה כל שעה-שעתיים). נראה לי שמה שמרגיז את אשה קטנה שכל הרשימה הארוכה שלמעלה נלקחת כמובן מאליו.

שיטות פילוסופיות או לא, ייעוץ זוגי נשמע כצעד בכיוון הנכון.

אבא חזר?! - אתה מקסים! מבין לליבי, הרבה הצלחה וים של הבנה לך ולבת זוגתך.
סתם למשל, נגיד אחד הילדים הפיל בטעות את הקבלה מהסופר שהיתה על השידה. בן הזוג (שאני יודעת שאוהב אותי) עובר ליד הקבלה ורואה אותה (אפילו מזיז אותה עם הנעליים הצידה) לא ירים אותה וישיב אותה למקומה (או לאשפה).
שוב ושוב הוא רואה את הקבלה, עובר לידה בדרך לפיצוחים ולא ירים אותה!!! הוא יחכה לאישה הקטנה שממילא תרים את הקבלה. ותדאג לכל מחסור.
אגב, אני לא בבית, אני עובדת ומגיעה הביתה שעתיים וחצי לפני שהוא מגיע ומוציאה את הקטן מהמעון בדרך. ומספיקה לעשות ה - כ - ל!

הוא יחכה לאישה הקטנה שממילא תרים את הקבלה

אשה קטנה

אם לסנגר בנקודה הזו על בעלך,
בניגוד לכלים בכיור , גם אני לא רואה את הקבלות ממטר.
אני פשוט יכול לחיות איתן עוד כמה שעות על הריצפה..
בד"כ אני זוכה ל אתה תעבור 6 פעמים ולא תראה את הנייר? בתרעומת (לעיתים מחוייכת לעיתים לא).
(אה, הנייר הזותי?).
אני מניח שהקבלה במקרה הזה היא הקש ששובר את גב הגמל, והסיטואציה כולה אצלך אינה מותירה מקום לחיוך בתרעומת. (ואולי כן? זו גם דרך להתניע תהליכים)

את מתרעמת בקול? או מתבשלת עמוק בפנים במקום?

למשל שעתיים פנויות ביום ששי קוראות לטעמי לעיתון וכוסקפה ואילו זוגתי רואה הזדמנות טובה להוציא את הכלים מהארון, לנקות אותו ולהחזיר למקום.
בנקודה זו אני קצת צודק וקצת היא.
אין לזלזל בכוסקפה של יום ששי, אבל גם כנראה שמתישהוא מישהו יצטרך לשלות את הרגל של בארבי מאחורי הסירים..
בסופו של דבר, כזה אני. אני לא יכול להכחיש, רק להיות מודע לכך ולנסות.
ככה זה התניות פבלוביות אצלנו במאדים.

<רגל בארבי כמשל - כל ג'יפה אחרת תתאים>

טוב, אני מוכרחה כמובן להפנות לדף תחזוקת בעל . הספר שלה ממש מדבר על המצב הזה.
(ואם את רוצה להרגיש לא לבד, אשה קטנה, תנסי את אימפוטנציה ביתית ... P-: )

ואני קוראת את הדף הזה וחושבת: איך זה שהכעסים האלה שלי ירדו פלאים בזמן האחרון? מה אני עושה, שהופך אותם לנדירים יותר? מה הוא עושה, שהופך אותם לנדירים יותר?
אז חשבתי וחשבתי, והגעתי למסקנה - שאני, זאת שכעסה, אני זאת שעשיתי שינוי גדול.
עשיתי שינוי בתחום הכעס.
בעוד דברים, אבל בעיקר בכעס.
אני לא אגיד שאני לא כועסת לפעמים (כשאתמול בלילה הלכה מכונת הכביסה ונאלצתי לעמוד עד כמעט שתיים בלילה להוציא כביסה מלאה סבון, לשטוף ולשטוף ולסחוט ולסחוט ולתלות, וביקשתי עזרה אבל הוא לא בא לעזור). אבל מה שפעם היה הופך לכעס צודק ענקי ונתקע אצלי למשך שבועיים - אופס, עבר. והיה פיצפון מלכתחילה. אני כותבת את זה ואני לא מצליחה להרגיש שום כעס.

לכן, כשקראתי את נציג המיעוט (הודעה מאוד לא נעימה, אנטי תומכת, בדף שמדבר על מצוקה, פוי) אני דווקא קצת חייכתי לעצמי, ואני דווקא רואה את הקשר בין הכעס על אי השיוויון - לבין ההערה:
איך הוא מרגיש כאשר את – בכוח שכנוע ובכושר ביטוי עז – מבהירה לו כמה שאת מוצלחת ומועילה, וכמה שהוא לא שוה כלום?
(נציג המיעוט, אתה מוכן להתחיל לכתוב קצת יותר בעדינות? תודה).

אני רואה את הקשר כי הייתי שם.
לא אהבתי שהראו לי את הקשר הזה (בלשון המעטה (-; ). אבל מה לעשות, זה אחד הדברים שגרמו לי להתאפס. זאת אחת הדרכים לתקן את המצב.
וגם יעוץ זוגי פילוסופי בעצם מגיע לאותו כיוון, באופן כללי.

אז כמה רעיונות למגמה חיובית:

כמו שנאמר לך, לבקש. אבל הטון חשוב: באהבה, כולל הגבלת הזמן ("אני יודעת שאתה אוהב אותי, ולכן אני רוצה להגיד לך שאני כבר נופלת מהרגלים ואני חייבת שתעזור לי בזה עכשיו , הרגע, כי אני לא יכולה להמשיך בלי זה, ואם אתה לא תעשה את זה כרגע, אז זה כבר לא יעזור לי"). קשה לי להדגיש כמה זה חשוב. אז אני מדגישה: הטון חשוב. הטון. הכוונה. הציפיה האוהבת.

להגיד תודה, הרבה תודה, כמו שאריק איינשטיין אומר, "אפילו על שטויות". "שמתי לב שהורדת את הפח הבוקר בלי שביקשתי. זה היה לי כל כך נעים! הרגשתי כאילו אתה מפנק אותי". כן, כן, לשים לב לכל דבר שהוא כן עושה, לכל דבר שהוא עושה טוב או אפילו קצת טוב או לא לגמרי לא בסדר, להגיד תודה, להביע הערכה, זה חשוב לו כל כך שאי אפשר לתאר כמה. ולהעריך באמת. לשים לב כמה את אוהבת אותו ומה את אוהבת בו ולהדגיש את זה.

הנסיך הנערץ שלך על הסוס הלבן (מיכל דנקנר, את שומעת?) יאהב לעשות למענך הרבה דברים, שהבעל השפוט והלא יוצלח שלך לא רוצה לעשות כי הוא מתבאס להרגיש בבטן את המחשבות הנוזפות שלך.
(סליחה על ההקצנה, אבל אני מנסה למצוא דימויים שיעזרו לך, שינחו אותך, שיאפשרו לך לנצל את החוכמה והאינטליגנציה והיעילות וההענקה והאהבה וההבנה שלך לתועלת הזוגיות שלך במקום למדרון חלקלק. ואני מרשה לעצמי להציע את העצות האלה, כי יש לי הרגשה שאת לא רוצה רק אוזן קשבת, אלא גם אוזן קשבת שמבינה אותך לגמרי ושרואה תמונה רחבה ושיש לה רעיונות מה לעשות, כי המצב נמאס לך ואת רוצה שינוי ).

ולסיום: חיבוק וירטואלי גדול

, וקחי רק מה שמתאים לך מדברי ותזרקי את כל היתר.

והכל מיועד לגברים שלנו, לגברים שכל כך אוהבים אותנו ומעריכים אותנו ושאנחנו כל כך אוהבות.
למה את כותבת "גברים" ?
נקודת המוצא שלך היא שכך מתנהגים הגברים. צאי מזה, ככה מתנהג בן הזוג שלך. אל תנסי לתת לו מחסה ותרוץ - "הוא גבר". לפי האתר הזה גברים הם מפלצות שלא אוכלים אוכל בריא, קופסת מלפפונים חמוצים יכולה לפגוע בגבריותם, הם לא התבגרו וסובלים ממחלת הפיינל פור.

אדם נשאר אדם ,
מכיוון שנשים נוהגות לשוחח הרבה על עינינים כאלו, רבות מהן מגלות שיש הרבה תכונות שמשותפות לרוב הגברים. (אחת מהן היא: בנים לא מדברים) יש כמובן גם הרבה תכונות שמשותפות לרוב הנשים. הבעיה היא לא אם כל הגברים כאלו או לא - אלא איך אפשר לפתור בעיות בין בני זוג. מסתבר שגם רוב הריבים, אי ההבנות ותחושות התיסכול הם בעלי תכונות משותפות ויש דרכים לפתור אותן.

בשמת
_עשיתי שינוי בתחום הכעס.
בעוד דברים, אבל בעיקר בכעס._
מדהים! אני מרגישה את זה עד כאן! ישר כוח!

מה שמדהים בנעמי גבע, ו"בייעוץ הפילוסופי" שלה, זה שבמקרים רבים בפגישה אחת עד שלוש פגישות היא משנה לאנשים את החיים.
וזה לא מה שהיא אומרת, (ולכן לדעתי לא ממש יעזור לצטט אותה כאן) זה איך שהיא אומרת לכל אחד את מה שהוא או היא צריכים לשמוע ו איך שהם צריך לשמוע.
ומדהים במיוחד האפקט שיש לה על גברים. (מכירה באופן אישי שניים שעברו אצלה מטאמורפוזה רצינית בזוגיות. גם הנשים, גם הנשים! - אבל אצל הגברים זה נחשב - משום מה - קצת יותר פלאי, אולי בגלל ש בנים לא מדברים ...)

לאשה הקטנה.

הבעיה היא לא אם כל הגברים כאלו או לא - אלא איך אפשר לפתור בעיות בין בני זוג.
אני מסכים שזו לא השאלה, מה שצרם לי זו ההתייחסות לגברים כמכלול בעל תכונות אופי מעצבנות. אני גם לא מסכים להכללות על נשים.
החיכוכים המתוארים בדף זה הם תוצאה של מפגש בין אנשים ולא בין מגדרים. אני מתאר לעצמי שיש נשים שלא שמות לב לזכר המסתובב בבית, כמו שיש גברים שלא הייתי מסתכן ונותן להם לנהוג/לחנות/או סתם לשבת ליד ההגה.
במילים אחרות, לא להרים קבלה זרוקה,זו לא תכונה המושפעת מרמת הטוסטסטרון בגוף.

כמו בכל אבחנה מגדרית, זה לא תופס לכולם, אבל אני חייב להודות שבקרב הגברים שאני מכיר התלונות של אישה קטנה אינן חסרות בסיס לחלוטין...

הייתי רוצה להעיר על נקודה אחת, שעולה גם בדבריו של אבא חזר, והיא הנושא של ספים - אני רואה הבדל משמעותי בספים שבהם נושאים מסויימים מפריעים לאנשים, או מגיעים לסף שדורש טיפול. למשל (ובכוונה בהגזמה):

האחד חושב שכפית בכיור זה כבר "כלים", השני לא רואה סיבה לשטוף כל עוד יש עדיין כפיות נקיות במגירה
האחד חושב שצריך לרוץ ולבדוק אם היה ציוץ מהחדר של הילד, השני חושב שכל עוד הוא לא צורח לא קרה כלום
האחד חושב שארוחת צהריים צריכה להתאים לתפריט המועדף של כל אחד, השני חושב שמספיק להכניס יד למקרר ולהוציא מה שיוצא

אבא חזר נתן דוגמה וכתב בנקודה זו אני קצת צודק וקצת היא. אני חושב שזה לא בנקודה הזאת, אלא בכל נקודה. וזה לא שמישהו צודק ומישהו לא, כי אין דבר כזה צדק בנושאים האלה!! להפך, כל עוד מחפשים את הצדק הזה תמיד צד אחד (לפחות) ירגיש דפוק: זה עם הסטנדרטים הגבוהים ירגיש שהוא הפראייר שעושה או שהכל בלאגן, והשני שהוא בטירונות ונדרש לרמת תפקוד שהוא לא רואה בה צורך.

מצטרפת לאדם - גם לי צרמה ההכללה. יתכן שיש הרבה גברים כאלו, ועדיין - אם מדברים על מערכת יחסים, היא לא בין ה"נשים" ל"גברים", אלא ביני לבינך, או אולי בינינו או מינוח אחר שלא שם אחד מול השני - אבל בכל אופן - פרטים.
כמו שלא עוזר להגיד "תמיד אתה ....", עוד פחות עוזר להגיד "תמיד אתם..." (כשפונים לאדם אחד, ומתייחסים לכל קבוצת היחוס שלו, תהיה מי שתהיה קבוצת היחוס).
לא תמיד, לא אתם. אתה. כרגע. אני. כרגע (או, בזמן האחרון... ).
וגם, כמובן, ההכללה לא נכונה. לא כל הגברים הם "כאלו", וגם לא כל הנשים.
"מכתב לגבר שלי", היה מתקבל מבחינתי בהרבה יותר אמפטיה והתייחסות ענינית. לא אוהבת שמכלילים אותי, ולכן גם שמכלילים אחרים.

ההתייחסות לגברים כמכלול בעל תכונות אופי מעצבנות, היא בהחלט חלק ממה שגם יוצר בעיות בין בני זוג.
בזוגיות של רבים וטובים יש שלבים שלבני-הזוג נתקע במוח איזה וירוס, תוכנת מחשבון, ופתאום כל דבר נמדד על דרך השלילה:
אני עשיתי ככה וככה הוא לא עשה ככה ולא עשה ככה.
צריך להכנס למוח, לגלות שהתוכנה הזאת הותקנה שם כברירת מחדל על ידי ההורים שלנו ולעשות לה remove או לבחור ברירית מחדל אחרת.
זה קשה ומפחיד להסיר תוכנות שמשתלטות על המחשב, אבל זה מה זה כייף אחרי שהן מוסרות. פתאום המחשב מתחיל לחיות.

ובכל זאת יש כמה דברים שקשורים להבנת ההבדלים בין המינים שיכולים לעזור להבין לא מעט מהבעיות בזוגיות ולפתור אותן.

מתרוצץ עכשו באינטרנט איזה power point מקסים עם ציטוט של בוטרוס ראלי על המין האנושי ומגדריות, עם תמונות יפיפיות ומוסיקה נהדרת. אמנם הצילומים שם מתייחסים לעולם השלישי אבל הטקסט נראה לי תקף בכל העולמות.

אשה קטנה, בשבילך, תקציר בתרגום חופשי:

על כל אשה שנמאס לה להיות מתוייגת כנקבה רגשנית, יש גבר שזכותו לבכות ולהרגיש, מוכחשת...
על כל אישה שלא מבינה ברזי המנוע של המכונית, יש גבר שאינו יודע לטגן ביצה...
על כל אשה שנמאס לה להיות אובייקט מיני יש גבר שטרוד באשר לביצועיו המיניים...
על כל אשה שצועדת אל החופש שלה, יש גבר שמגלה מחדש את הדרך לחירות...
האנושות היא ציפור בעלת שתי כנפיים
האחת נשית
השנייה גברית
אם שתי הכנפיים לא יהיו מפותחות באותה מידה
המין האנושי לא יוכל לעוף

והסיום שאני לא בטוחה איך לתרגם, (הצעות יתקבלו בשמחה):
now more than ever the cause of a woman is the cause of mankind

(אשמח לשלוח את היצירה במלואה למי שישלח לי מייל או ישאיר לי את כתובתו בדף הבית שלי.)

אז מכיוון שמדובר בשתי כנפיים של אותה ציפור... ולכל כנף יש את הקושי שלה ואת האחריות שלה בצוות, אם כנף אחת תהיה מוכנה לתת דוגמה, ממש בלי להתחשבן ובלי לחכות לתוצאות, הכנף השנייה תמצא את עצמה מותאמת לראשונה.

ענת, איזה יופי. בעיקר:
אם כנף אחת תהיה מוכנה לתת דוגמה, ממש בלי להתחשבן ובלי לחכות לתוצאות, הכנף השנייה תמצא את עצמה מותאמת לראשונה

אשה,
האם את מבקשת אמפטיה או פתרון ?
אמפתיה זה נחמד, אבל זה מנציח את המצב הנוכחי (הגרוע) ולא פותר דבר.
הצעות לפתרון הן דבר מרגיז, אבל אולי מועיל. אז אני נוטל על עצמי בדחילו ורחימו את תפקיד המרגיז, אולי זה יותר טוב בסיכומו של דבר מאשר לחזק את ידייך בזעמך.

כן, זה שוב אני. למרות (בגלל?) קבלת הפנים הצוננת שהתקבלו בה דברי הקודמים בדף זה.

נסי לעצור רגע, לקרוא בלי להפעיל מראש את ה אנטי , ולברר לעצמך:
נוסף לנקודת המבט הסובייקטיבית, יהא מועיל לנסות להתבונן גם מזויות אחרות: אובייקטיבית, סובייקטיבית-של-הבעל, תועלתית.
את מתבוננת מנקודת-ראות סובייקטיבית שלך, וזה כמובן לגיטימי. אבל זה לא עוזר, כפי שציינת:

אולי במקום לומר לי כמה אתה אוהב ומעריך תעשה גם מעשים?

כן, סובייקטיבי זה לגיטימי, אבל לא פותר, רק מעמיק את הקרע. האם את מעוניינת לעשות משהו מועיל בנדון? אז בואי עשי כמה תרגילים:

המצב האובייקטיבי: אינני מכיר אתכם, אולם הרשי לי לנחש שבעלך איננו שֵׁד רשע, ואת אינך מלאך זך שאינו שוגה לעולם. והנה, על שגיאותיו את מעירה לו לפעמים, ואילו על שגיאותייך אין הוא מעיר לך.

סובייקטיבי מצדו: היא כל הזמן מעירה לי על כל מעשה ומחדל, נוזפת בי, מחנכת אותי. כאילו שאני ילד קטן (וגם לילד קטן מוטב לא להעיר בפטרונות כל הזמן...). כאילו שהיא אמא שלי. מתנשאת עלי. אם אני כבר עושה משהו – היא מעירה לי שהיא עושה זאת אחרת, וכמובן שהדרך שלי לא טובה ושלה כן טובה. כך מתנהגת אשה אוהבת? ואילו אני אוהב אותה ומקבל אותה כמו שהיא. ככה צריכים להיות יחסים? שאני אקבל אותה כמו שהיא והיא לא תקבל אותי אלא תנסה לעצב אותי שאהיה כמו החלום שלה?

תועלתי: ראיתי שלהעיר לו זה לא עוזר כדי להניע אותו לעשות כפי שאני מבקשת. ומסתבר שזה גם לא עוזר כדי להשיב לי את שלוות רוחי. אולי יועיל יותר שאקבל אותו כמו שהוא, אנסה למצוא בו צד זכות, ואשמח בחלקי? אולי אפילו אשבח אותו על מה שמגיע לו? ואם אבקש ממנו לעשות משהו – רצוי שיהיה זה ללא הגדרת זמן וללא לחץ. קשה? ודאי! אבל כמו שהיום זה יותר קל? אולי, אך מי כמוך מעיד שזה לא מועיל.

הידד לבשמת! התוכלי להפנים את גישתה?

שתי הערות:

ראשית:
בכל קונפליקט כזה, כל צד הוא יותר בסדר מהשני.
בלי שום ציניות, רק מתוך בחינה של האופן שבו פועלת תשומת הלב של האדם.
חנניה רייכמן אמר:
_אין סבל זר לא משותף
נראה כל כך גדול.
השור חושב "עדיף אוכף"
הסוס - "עדיף העול"_

נניח שהבעל מפרנס, והאשה מטפלת בבית.
הבעל מודע היטב לכל טרדות הפרנסה: הוא חווה אותן, רואה אותן, רב עליהן כל היום, שומע אותן ומרגיש אותן. הן במודעות שלו, ואם הוא לא יבצע אותן - הוא יכול לראות באופן חי מאד בדמיונו איך הפרנסה לא תגיע.
באותו אופן, האשה מודעת היטב לכל טרדות הבית וגידול הילדים. היא רואה את הכלים הנקווים בכיור, והטרדה של שטיפת הכלים חיה בזכרונה, צרחות הילדים הרבים המתישות אותה זכורות לה כמו ברגע ששמעה אותן. כל פרט ופרט כולל בשבילה משמעות ויזואלית, קולית ותחושתית, ואילו הפרנסה - זו איזו קופסא שחורה שמתחילה כאשר הבעל יוצא מביתו, ונגמרת כאשר הוא חוזר. אין לה תחושה של עד כמה זה מעייף, מעצבן או מורט את העצבים, בדיוק כמו שלבעלה אין תחושה של כמה העבודה שלה מכבידה עליה, ובדיוק כמו שלכל אדם שאינו רואה ולא חווה משהו - אין תחושה של הכובד של אותו תפקיד.
תשומת הלב מוליכה את ההערכה שלנו.
לכן, מבחינת הבעל, הוא זה שנושא בעיקר עול המשפחה, ובמחינת האשה - היא הנושאת בעיקר העול.
אפשר לחיות עם זה רק אם שני הצדדים יבינו את המילכוד שבאופן הקדשת תשומת הלב של אדם, ויחליטו לכן, כל אחד בנפרד, שהוא צריך להיות הרבה יותר בסדר מהשני.
רק כך הם יהיו, בערך, באותו המצב.

שנית,
הדרך לגרום לבעלך לעשות דברים היא לגרום לו להרגיש טוב אחרי שהוא עשה אותם:
נניח שאת רוצה לצאת, והוא לא רוצה.
את מתחשבת, ואומרת לו: "מה דעתך לצאת היום" - והוא עונה "לא מתאים לי".
כאן את נשברת - את מותשת, וזה מעיקר עלייך. את מתחילה בקול מתמרמר: אני כל היום לכודה כאן בבית, אני רוצה לנשום קצת אויר, זו לא בקשה כל כך גדולה". בסופו של דבר הוא יעתר, אבל הוא ירגיש שהוא עשה דבר שהוא לא רצה, בגלל שאת הפעלת לחץ לא הוגן.
דרך הרבה יותר טובה היא לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו אחרי שהוא עושה מה שאת אוהבת.
איך? זה כבר תלוי במה שגורם לו להרגיש טוב עם עצמו. זו יכולה להיות מחמאה, ליטוף, מתנה, הבנה, ולפעמים פשוט לעזוב אותו לבד, ולתת לו להסתגר בלי לבוא אליו בטענות על זה. את וודאי מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת מה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו.
כן, יש כאן פיבלוב. זה לגיטימי לחלוטין. יותר מזה, זה יכול להציל נישואין.

אישה קטנה

אני מכירה את המקום שבו את נמצאת. מכירה מצויין ויודעת כמה הוא רע - לי לזוגי, לביתי, לכולם.
אני מניחה שגם את יודעת ומחפשת את קצה החבל לשינוי.
גם הגבר שלי לא רואה כלום, לא מפריע לו כלום כולל סלון מלא ומפוזר בצעצועים. כך הוא אוהב את הבית (לצערי). כשאני כבר מתלוננת זה כמעט מאוחר כי בא לי להתפוצץ איך זה "שרק לי חשוב"
וכאן אני מסכימה עם מה שכתבו למעלה - זה גורם לי להרגיש "טובה יותר" ממנו. אני בסדר! הוא לא!
אני מצאתי שזה משרת משהו אצלי, מזין מקום בתוכי שיש לי בו צורך (ושאותו אני שונאת).

בלי קשר למציאות - שבה אני זקוקה להרבה עזרה, אני מנסה לטפל במקום הזה בתוכי.
ובמציאות:

אני מנסה לבקש עזרה לפני שכועסת (הוא במפורש אומר לי לבקש וזה ממש לא קל - כי כולה קבלה על הרצפה, על מה המהומה? ואני שונאת להרגיש כמו אימא שלו ולהגיד לו מה לעשות)
אני לוקחת עזרה בבית! מישהו שאפשר לבקש ממנו לעשות את מה שאני לא רוצה (כן הרבה כעס הוא על כך שאני לא רוצה לעשות אבל חייבת, והוא - יכול להרשות לעצמו...)
העזרה עולה כסף אבל שווה הרבה שקט נפשי.
אני מרשה לעצמי "הנחות" לא לעשות מה שלא חייבים, אפשר לדחות אם נורא קשה לי או לא בא לי
אני דואגת לפנק את עצמי אם אפשר, איך שאפשר בדברים קטנים שאוהבת.

ואולי הנקודה הכי "כואבת" היא:

מתי שמת לב אלי? מתי טרחת לדאוג לי לאחרונה? לדבר איתי?
הזוגיות
הפנינו גב אל גב, במקום פנים לפנים.
"אני מייחסת פתאום חשיבות מיירבית לכלים במקום לשתיית קפה יחד."

מנסיוני, תמיד כשעולה לי ביקורת עליו, זה הזמן בו אני מרגישה "מוזנחת" בזוגיות.
כי כשיש חיבוק, קשר עיין, נשיקה וכל תשומת הלב הקטנה ( והגדולה ) הכל פתאום נסלח ואני מתמלאת בכוח אדיר שמופנה בכייף לבית ולשאר.
והקשר "הרומנטי" הזה, מה לעשות, גם הוא באחריותי - למה? כי לי זה חשוב!!!
אז אני מטפלת טוב טוב בעצמי שיהיו לי הכוחות לפנק אותו (אפילו רק בחיבוק ומבט אוהב ולא מלא ביקורת) ואז האווירה משתנה...

אולי במשהו נגעתי?

קודם כל, קבלי את תמיכתי הבלתי מסויגת מעצם זה שאת במצוקה מסוימת כרגע בעניין הזה.
שנית, שימי לב איך את עצמך תייגת את עצמך ושמת אותך במקום של האישה הקטנה. רק כשתוציאי את עצמך מהמקום הזה, לא תהיי שם - וזה תלוי רק בך, במה שתחליטי ותעשי.
הרשי לי להיות ישירה: בעלך מתנהג כך בגלל שאת מסכימה.
בעלך מתנהג כך בגלל שהוא שונה ממך. ולהיות שונה ממך לא אומר להיות פחות "טוב" ממך. הוא אחר.
הבעיה היא שאת מנסה לסגל לו את הסטנדרטים שלך, ורוצה שהוא יחשוב כמוך, שפיסת נייר על הרצפה, למשל, היא אסון. מה לעשות, הוא לא חושב ככה. ומותר לו.
לעומת זאת, גם לך מותר. מותר לך להחליט שאת לא כועסת יותר, כי כעס (במקרה הזה) הוא תוצאה של רצון לשלוט בו. הוא לא רואה שמבחינתך כלו כל הקיצין - כי את לא אומרת לו את זה, כי את עושה דברים במקומו, וכי מצבו טוב לפי דעתו, כנראה.
אני מציעה לך לא לנסות לשלוט בו. להפך, עשי את הדברים שאת צריכה לעשות ורוצה לעשות, ואת כל מה שלא מתחשק לך - אל תעשי. לא הכול בבית חייב להיות מושלם כל הזמן. ואם הוא מתלונן שהבית לא נקי מספיק או האוכל לא הוכן - תשלחי אותו לעשות בעצמו. את בהחלט יכולה לקחת את הילדים החוצה אחר הצהריים, או לחברים/משפחה, ולא לשבת בבית ולחכות לו עם נעלי הבית.
לעניין ההכללה לגבי גברים - גם אם זה נכון, זה לא רלוונטי. כל אחת מאיתנו שחיה עם גבר בבית, חיה עם זה וזהו. אנחנו לא חיות יחד עם כולם. מה נעשה? נשלח את כולם לסדנאות בישול וניקיון? אני הראשונה להודות שגם אני לא מושלמת בתחומים אלה...

"...האחות דקארט חשבה שיוסאריאן נפלא ומייד החלה מנסה לשנותו" ג'וזף הלר - מלכוד 22

ועוד משהו:

מבלי לזלזל באפקטיוויות של ההשלמה עם המצב וניטרול הכעס מצד האשה , בעולם ממנו אני בא קוראים לזה workaround.
לא פתרון אמיתי לבעיה, אלא משהו שמאפשר לך להמשיך הלאה.

כפיתרון יסודי אני מעדיף את הזוית המאוזנת יותר שהציג עודד לבנה:
אפשר לחיות עם זה רק אם שני הצדדים יבינו את המילכוד שבאופן הקדשת תשומת הלב של אדם, ויחליטו לכן, כל אחד בנפרד, שהוא צריך להיות הרבה יותר בסדר מהשני.

ועדיין, נראה לי שאין כאן שתי מערכות יחסים שיגיעו לאותה נקודת איזון - כל מערכת והבאלאנס שלה.

<הקבלה מהסופר כברומטר זוגיות>

עשי את הדברים שאת צריכה לעשות ורוצה לעשות, ואת כל מה שלא מתחשק לך - אל תעשי. לא הכול בבית חייב להיות מושלם כל הזמן
בדיוק מה ש פליי ליידי אומרת.

בעיני יש פה שתי שאלות: האחת, מהי רמת הנקיון הנדרשת בבית - ואז ההכוונה ל פליי ליידי עשויה לעזור, השניה, היא שאלה של חלוקת העבודה ותקשורת בין בני הזוג.
שמתי לב שהרבה מחברותי הנשים חוטאות בסוג של קוצר רוח - אנחנו רוצות שהוא יעשה עכשיו ובדרך שלי (וסליחה עם מי שאינה חוטאת בכך), הוא בנאדם אחר ועושה בקצב שלו ובדרך שלו - לפיכך יוצא שאין לנו סבלנות ואנחנו עושות במקומו... התוצאה? הוא למד שכדאי לו לא לעשות משימות מהר כי הן יעשו גם בלי שיטרח, אנחנו כועסות כי "הכל עלינו" ושוכחות שבעצם לקחנו את הכל, אף אחד לא נתן לנו את זה....
_
לדעתי דווקא יש משמעות לחלוקת התפקידים המגדרית - זה לא בעיה מקומית של כל אחת ואחד בזוגיות שלו - זה יותר גדול מזה. אדבר בהכללה למרות שיש חריגים - אנחנו (החברה המערבית?) מלמדים בנות - נשים לשים לב לפרטים שקשורים לנקיון ואחזקת הבית, את הבנים - גברים מחנכים לשים לב בתחומים אחרים (עבודה -קרירה). ככה יש איזה קונפליקט מובנה לתוך מגורים משותפים של גבר ואישה. היא "זכתה" בתפקיד של אחריות רגשית ליחסים, ואחריות לניקיון - ילדים וכו', והוא אחראי על הפרנסה. אני מאמינה שכ"א חווה תסכול לעתים בשל החלוקה הזו. אני באמת ובתמים מאמינה שגברים משלמים עליה מחיר, לא רק נשים (כפי שנוהגים לחשוב הרבה פעמים).
ובטוח שזוגות שרוצים אחרת נתקלים בהרבה קשיים, כמה זוגות היא מפרנסת הוא אחראי על הבית אתם מכירים?? לי יש זוג חברים שבמשך מס' שנים זו היתה החלוקה היה מעניין לראות איך הוא התלונן תלונות "נשיות" והיא תלונות "גבריות" .

רחלי, אולי לא הבנתי טוב את הזבובית, אבל מה שאני קראתי שם הוא פחות או יותר 'לקום שעה קודם' ולעשות הכל במהירות ועם חיוך. ובלילה להכין הכל ליום המחרת, לנקות את הפנים, לצחצח שיניים ולחשוב מחשבות חיוביות. מה שתמיד נכון, אבל מה עושים עם מחשבה שלילית, אחת כזו שמתגנבת וקודחת, פה להערכתי צריך קצת יותר מ: 'לסדר את המיטה מיד כשאת קמה, ורק לשים לב שהבעל כבר קם' :-p
אולי היא מתכוונת לחיוך אמריקאי מפרסומות, כזה אפשר למרוח עם האיפור בבוקר ולהזדכות עליו בלילה לתוך הכרית, עם הדמעות.

נאוה צלר , נאה דרשת.

ב דחילו אבל מה עושים עם מחשבה שלילית, אחת כזו שמתגנבת וקודחת,

אז ככה: מחשבות שליליות מוטב קודם כל להבחין בהן, לזהות אותן כשליליות, לאפשר להן פשוט להיות ואז יש סיכוי שהן פשוט ילכו כלעומת שבאו. כמו שקראתי איפשהו: "המחשבות באות משום מקום והולכות לשום מקום". הבעיה זה עם אלו שנתקעות. לאלו יש אפקט של בומרנג.
בעיה גדולה יותר היא עם אלו שמצטברות לאורך זמן באותו תחום, ושלוקח הרבה זמן להבין שהן בעצם נערמות, חוזרות בלופ, ובסופו של דבר יוצרות אפקט הדומה מאד לזה של התעללות או תסמונת פוסט טראומטית.

בספר התיקשור השביעי של קריון, הוא מציע שכל פעם שמזהים קושי - לבקש עזרה מהמון הישויות שאוהבות אותנו מאד, שנמצאות סביבנו בשביל לעזור לנו ורק מחכות שנאפשר להן לעזור. בקשת העזרה אינה אמורה להיות ספציפית כמו "אני רוצה להרגע", או "אני רוצה אני רוצה שבעלי ירגע" "או שהילד שלי ירגע".
על בקשת העזרה להיות פתוחה ומקבלת ככל האפשר. משהו כמו:

נורא נורא קשה לי וכואב לי עכשו ואני מוכנה לקבל כל עזרה שיכולה להגיע אלי, ובלבד שלא ארגיש את ההרגשה הקשה הזו.
עוד אופציה, לבקש להרגיש חיבוק אוהב ומרחם מכל אותן ישויות.

כדאי לבקש ממקום של שקט והתכוונות גדולה. אם אפשר לעבור מאיזור הקרבות לחדר אחר, לשבת ברוגע ולאפשר לגוף להרגיש את השינוי באנרגיה בעקבות הבקשה. אחרי שמתרגלים קצת אפשר גם לבצע תוך כדי הסיטואציה. זה לא מונע התפרצויות כעס אקראיות, אבל אולי מפחית את התדירות שלהן ובודאי מקצר את משך השפעתן על כל הנוגעים בדבר.

רחלי, אולי לא הבנתי טוב את הזבובית, אבל מה שאני קראתי שם הוא פחות או יותר 'לקום שעה קודם' ולעשות הכל במהירות ועם חיוך. ובלילה להכין הכל ליום המחרת, לנקות את הפנים, לצחצח שיניים ולחשוב מחשבות חיוביות
לא בדיוק.
לקום רבע שעה קודם, זה הכל.
ולא לעשות הכל - חס וחלילה, חלילה וחס, בשום אופן לא.
להתחיל בשיגרת בוקר שמכילה רק 3 פריטים.
לגמור בשיגרת "אחרי ארוחת הערב" (כי הכי כדאי להתחיל אותה מייד אחרי ארוחת הערב, שניה לפני שנשפכים) שמכילה רק 3 פריטים.
ורק אותם לעשות.
ולאט לאט להוסיף דברים כגון ניקוי "נקודות חמות" וכדומה.
לעשות במהירות - כן, אבל בעצם מה שהיא אומרת הוא שכל דבר כזה שנראה לנו "נורא גדול" בעצם לוקח דקות אם אנחנו מודדים זמן. ואחרי שרואים שלקח לנו בסך הכל חמש דקות לקפל את כל הכביסה, כי שמנו שעון והספקנו לפני שהשעון צלצל, אז זה כבר לא נראה עומס כל כך גדול לעשות את זה.
בחיוך - כן. לזכור לחייך - זה פטנט שעוזר להפוך גישה שלילית לחיובית.
"להכין הכל ליום המחרת" - שוב, מה זה "הכל"?
הכוונה - להסתכל ביומן ולראות מה עושים מחר, ואז להכין את הבגדים למחר ואת שאר הדברים אם צריך (את הספר שאת רוצה לקחת לספריה בדרך להביא את הילד, את רשימת הקניות עם הבקבוקים להחזרה, וכאלה דברים שמכינים בנחת מראש, ובבוקר תמיד תלחצי וגם תשכחי משהו).

_ולא לעשות הכל - חס וחלילה, חלילה וחס, בשום אופן לא.
להתחיל בשיגרת בוקר שמכילה רק 3 פריטים._
או.קיי, עם זה אני יכולה להסתדר. אפילו בנזוגי עושה את זה. קם, הולך לשירותים עם העיתון ומתקלח. ואני מאמצת את החיוך. גם על מזג האויר אני לא כועסת אז למה לכעוס על גבר עם לב זהב שמקבל אותי בדיוק כמו שאני. אני רוצה לשון עם הילדים, אני רוצה להיות איתם כמעט כל הזמן, והוא לא מצליח למחוק את החיוך מאושר, כשהוא נמצא.

ציטוט של בועז חן:

_הייתי רוצה להעיר על נקודה אחת, שעולה גם בדבריו של אבא חזר?, והיא הנושא של ספים - אני רואה הבדל משמעותי בספים שבהם נושאים מסויימים מפריעים לאנשים, או מגיעים לסף שדורש טיפול. למשל (ובכוונה בהגזמה):

האחד חושב שכפית בכיור זה כבר "כלים", השני לא רואה סיבה לשטוף כל עוד יש עדיין כפיות נקיות במגירה
האחד חושב שצריך לרוץ ולבדוק אם היה ציוץ מהחדר של הילד, השני חושב שכל עוד הוא לא צורח לא קרה כלום
האחד חושב שארוחת צהריים צריכה להתאים לתפריט המועדף של כל אחד, השני חושב שמספיק להכניס יד למקרר ולהוציא מה שיוצא
אבא חזר? נתן דוגמה וכתב בנקודה זו אני קצת צודק וקצת היא. אני חושב שזה לא בנקודה הזאת, אלא בכל נקודה. וזה לא שמישהו צודק ומישהו לא, כי אין דבר כזה צדק בנושאים האלה!! להפך, כל עוד מחפשים את הצדק הזה תמיד צד אחד (לפחות) ירגיש דפוק: זה עם הסטנדרטים הגבוהים ירגיש שהוא הפראייר שעושה או שהכל בלאגן, והשני שהוא בטירונות ונדרש לרמת תפקוד שהוא לא רואה בה צורך._

ואני רוצה להוסיף. המדובר לא רק בגבר ואישה אגב. אלא בכל אינטראקציה שהיא. תמיד יש את המישהו/י בעבודה שיעשה יותר והאחר שפחות. לא רק בענייני ניקיון אבל גם.
אצלי זה מאוד בולט בשותפות בדירה.
היתה לי שותפה שלוש שנים, נקייה ומסודרת מאוד. אני בלגניסטית מלידה. כל עוד היינו שותפות מאוד מאוד השתדלתי להיות מסודרת יחסית לעצמי, אבל... ! וזה אבל גדול, תמיד ידעתי שבימים שלא כל כך מתאים לי לשמור ולסדר או כשערימת הכלים גדלה וטפחה ידעתי שאם זה יחכה מישהי תעשה את זה וזו לא תהיה אני.
יש בזה משהו לא נחמד. אבל רק אני והיא יודעות כמה היינו חברות טובות וכמה לא רציתי במודע להכביד עליה. אבל ברגעים שלא רציתי להכביד על עצמי, איכשהו "סמכתי" על זה שהיא תעשה את זה.
אגב, אני כותבת את השורות הללו מתוך מודעות שלאחר מעשה. באותה תקופה, לא פירשתי לעצמי את ההתנהגות הזו.

היום, אני מתגוררת עם שותפה אחרת. ומי שחושב:
שלפתוח דלתות בלי לסגור,
לאכול ישר מהסיר ולהשאיר אותו פתוח,
לנקות את כל הבית עם סמרטוט מטונף ולחשוב שזה ניקיון,
לצחצח שיניים ולהשאיר רמזים עבים בכל רחבי הכיור,
לשטוף כלים ככה שהם נראים יותר מלוכלכים מקודם,
להשאיר מזון פתוח ומריח במקרר,
לא לשים לב לעציץ שנפל על הריצפה,
לטאטא ליכלוך מיימי עם מטאטא
לנקות את האסלה עם מטלית מטבח ועוד...
מי שחושב שזו התנהגות גברית, אז יש לי חדשות מרעישות, יש לי בדירה אישה בכל רמ"ח איבריה, שעושה את כל אלה וזו רשימה חלקית.

ואיתה, אני פתאום יותר קפדנית. מעירה לא מעט, משתדלת לנהל שיחות עם עצמי על מה אני מתפשרת ועל מה לא, מנקה ומנקה ומנקה. ופתאום בלגן וליכלוך שאני בעצמי גרמתי לו עם השותפה הראשונה (המסודרת), אני בעצמי, מעירה לשותפה השנייה עליו וכמובן נמנעת מלעשותו.
וכמובן שאני הגמד הקטן שמנקה את הדברים שהיא פשוט לא רואה.
אז יש דברים שאני מתעקשת ויש דברים שאני מתעקשת ומתחילה להרפות ויש דברים שהם מלחמה אבודה מראש.
איך, איך, איך,
מצליחים להבהיר למישהו שגר איתך, שהוא לא צריך לנקות רק כי לא נעים לו ממני, כי אז זה לא יחזיק מעמד. אלא ממש לשנות תפיסה. שיש דברים שחייבים לעשות, ואני לא מדברת על פדנטיות, אלא על כלים, ריקון אשפה, ניקיון שבועי יסודי ולא חאפ לאפ.
איך?!

מי אמר שיש דברים שחייבים לעשות? זה בדיוק הטענה שלי לגבי הספים - אין דבר נכון. אין חייבים. יש מה ששני אנשים מחליטים ביחד לעשות כדי לחיות בשלום אחד עם השני.
ולשאלה איך מצליחים להבהיר למישהו..שהוא..צריך..ממש לשנות תפיסה התשובה היא ב-99% - לא מצליחים. מה היה מצליח לשנות לך תפיסה עם השכנה הקודמת?...

ברגע שזה מתחיל להיות מלחמה (אבודה, בדרך-כלל...) -- זה כבר לא טוב.
העקרון הוא שאני חייב לעשות כל מה שאכפת לי ממנו. ואם הזוגי עושה חלק מזה -- זו מתנה, שאני מודה עליה כל רגע. בכל יום מחדש.
ואם אני רוצה שזוגי יעשה משהו נוסף -- אני רומז לו. רומז בלבד! ופעמיים בלבד. לא נלחם אתו. ומכיוון שאכפת לו ממני, הרי שהוא יעשה זאת אם זה סביר מבחינתו. ואם לא יעשה זאת, הרי עלי להבין שזה לא סביר מבחינתו, ולא לנדנד לו ולחנך אותו. ברגע שאני מהרהר על לחנך את הזוגי אני מציב עצמי מעליו, וזה כבר לא טוב.
<נאום הגבר סתום האוזן>

מה היה מצליח לשנות לך תפיסה עם השכנה הקודמת?...

אז זהו. שבגלל שהמישהו השני מאוד חשוב לך, במקרה שלי שותפה, אז אנ משתדלת להקפיד יותר. עם הזמן, גם הראייה שלי את הסביבה שלי משתנה. התפיסה לא משתנה לחלוטין, אבל הראייה שלי את איך בית/סדר/ארגון/חיים יכולים להראות יפים יותר משתנה. לומר שאני לומדת ביום להיות עקרת בית למופת? ממש לא. אבל משהו זז בי מבפנים בעקבות השותפה ההיא בקצת. ואני מצפה שמשהו יישתנה אצל השותפה הנוכחית בקמצוץ של קצת. מאחר וגם אני לא פדנטית, זה יספיק.

אגב, אני חייבת לציין משהו מאוד מאוד חשוב!
כתבו פה וגם ברחבי האתר, על כך שתמיד יש אחד שהוא רואה ושם לב לפרטים ואחר שפשוט לא רואה, לא שם לב, לקליפות בצל על הריצפה, לדואר שנערם וכדומה...
אז מניסיוני זה פשוט לא נכון!
מה שכן נכון, זה שיש ספים כמו שבועז ציין, מה שעוד יותר נכון, זה שאחרי מספיק זמן באינטראקציה משותפת ההוא שבתחילה נחשב שלומפר וכזה שלא שם לב לפרטים רוכב על הגל הזה. זה בדוק. הייתי שם בנעלי השלומפר, וכרגע אני בנעליים של אם הבית...

נקודה אחרונה שחשובה בעיניי היא, שהרבה פעמים אני מוצאת שרוב הבאסה או הכעס שלי בכלל לא נובע מכך שהבית לא נקי, או שמשהו כזה או אחר לא טופל. כלומר לאו דווקא התוצאה חשובה לי, אלא הכוונה. מפריע לי שהמישהו האחר, ואי מדברת על כל אינטראקציה, לאו דווקא זוגית, מפריע לי שהוא לא מתחשב בי. שלאו דווקא הוא חושב להעיק עליי ביודעין, אבל שהוא לא חושב צעד קדימה שאם הוא לא יעשה- אני אעשה. זו הבעיה הכי גדולה שלי. לפעמים לא אכפת לי ששותפתי היקרה יותר מלכלכת ממנקה גם כשהיא מנקה. מה שחשוב לי, זה שהיא חושבת שהיא מנקה, שהיא לא משאירה את זה לי.

נכון, בועז, שעל רוב הדברים אפשר לפתוח דיון אם חייבים ואם לא, ולכל אחד תהיה עמדה שונה. העניין הוא שיש דברים שבהכרח חייבים. לא תשלם חשבון חשמל ינתקו את החשמל. לא תשלם את הועד, הוא יתפוס אותך במדרגות וינג'ס לך בדיוק ברגע שאתה הכי ממהר, לא תוציא את הדואר מהתיבה, לא יהיה מקום לדואר אחר, ויש עוד לא מעט דברים שמישהו חייב לעשות! עם הזמן מתברר שהדברים הללו היותר מרגיזים, אפורים, אחראיים לפעמים, מתנקזים לאדם אחד, ואילו האחר עושה כשבא לו, או כשאין ברירה (העזר כנגדו חולה, או מאיים בגירושים... סתם)
אפילו בעבודת צוות פשוטה, הטלפון מצלצל, נאמר במשרד -מישהו חייב לענות, כמעט תמיד יהיה מישהו שירגיש צורך להפסיק באמצע הביס, או השלוק, להפסיק כמעט כל דבר ולענות, וכמעט תמיד יהיה מישהו אחר, שיהיה שקוע בדברים אחרים (קריאת עיתון למשל...) עם הזמן, מיסטר שקוע בעיתון יבין שיש מי שעושה את העבודה, ודווקא לא רע, אז גם ברגעים שהוא פנוי לחלוטין, הוא "ישקע" עצמו במשהו ...

כלומר הן התפיסה שיש לכל אדם ספים שאי אפשר לשנותם, או התפיסה שהשתדלות בלבד לא מובילה לתוצאות - לא מקובלת עליי.

אני תמיד חושבת , מדמיינת, מה היה קורה אילו הבנאדם היותר עצלן, או במילים עדינות, הפחות מודע לסביבתו , אם הוא היה חי לבד, מה היה קורה? סביר להניח שבאמת את רוב הדברים שהוא לא עושה באינטראקציה עם האדם הפעלתן והמאורגן, הוא גם לא היה עושה לבד, אך עדיין הוא היה עושה יותר משהוא עושה כשהוא חלק מהאינטראקציה הזו.

אני כל ך שמחה שנעלתי את הנעל של העצלנית ואת זו של אם הבית בשביל להרגיש ולדעת מה עובר על שני הטיפוסים.
המסקנה שלי היא, שבכל מקרה, פשרה, פשרה פשרה, והרבה אהבה חייבים להיות חלק ממגורים משותפים. במקרה שלי, בחרתי שותפות על פי רמת הכימיה האישית-חברתית שלי איתן, וזה מוכיח את עצמו. גם אם זה אומר פשרה גדולה מבחינתי בנושאים כאלה ואחרים (לא קל להרגיש שאת צריכה לשמור על סדר שלא בא לך טבעי וההיפך, לא קל להעיר לאחרת לא מעט).

נישאתי לו לאחר 4 שנות חברות, עזבתי הכל והלכתי לגור איתו במקום בו יוכל ללמוד מה שרצה, היו קשיים בלהכנס להריון, הבעיה היתה שלו-הוא סירב להודות או לטפל. אחרי בכיות ומאמצים ותפילות נולדו 3 ילדים. איש עצבני, מריר, ללא כל רצון לשפר או לעזוב. אני מרגישה תקועה. פעם כבר נתפס כשהוא בוגד בי. לדבריו רק דרך הטלפון. עזב את הבית -חזר-הבטיח-שום דבר לא השתנה. מרגישה את קצות העצבים שלי עומדים להתפקע. כמה סבלתי וסובלת מהאיש הזה -שעשיתי למענו כל כך הרבה. לא יודעת מה לעשות. מנסה לבנות לי עולם משלי. אבל חסרה לי האהבה, האכפתיות, השמחה. אולי מי מכם יוכל לעזור לי?

אולי מי מכם יוכל לעזור לי?
אני יכול רק לשלוח לך

ולהמליץ לך לחשוב מה המצב שאת רוצה שיהיה
אם תראי אותו בדמיונך ותדבקי בו יש סבירות כי בסופו של דבר
זה מה שיתרחש.
כמו שזה נראה בעלך לא יעשה שום שינוי מעצמו ולא יקשיב לאיש
על כן את צריכה לזעזע אותו.
אם יש לך אומץ תסעי לך לחופש של כמה ימים ותשאירי אותו עם הילדים
סביר מאוד שהוא ירד על ברכיו להחזיר אותך.
בכל מקרה כמה ימים של ניתוק יעשו לך טוב.

תומכת בדברי פלוני, אני מקווה שיש לך חברה טובה שיש בה היכולת להקשיב לדברייך ולתמוך בך נפשית. את באמת צריכה לבנות לך עולם משלך, לכי לחוגים ולהרצאות הכניסי ריגושים לחייך (ולא בדמות גבר אחר), הצטרפי לקבוצת נשים (ויצ"ו), ארגני לך דרך חיים שונה.
בשלב מאוחר יותר נסי למשוך גם אותו (להצטרף יחד לחוגים משותפים, ללכת יחד למכרים, לנסוע יחד לחו"ל, ללכת יחד לריקודי עם, לנסוע לבית מלון עם קבוצה ולא לבד, ללמוד משהו יחד) והעיקר לדבר לדבר ולדבר (בעיקר לשתף אותו לאט לאט ולהכניס אותו לחייך החדשים) ולא לשכוח גם לעשות.
בהצלחה, ויש לך כוח!

באופן טבעי

באופן טבעי