מודעות והכנה לתקופת הפוסט פרטום

[אנונימי]

ראו גם:
תמיכה באמהות טריות, דף שמספר על פרוייקט אמא'לה אמא'לה
קורס רכזות אם לאם
השיבה הביתה - מאת רותי קרני-הורוביץ
סיפורי פוסט פרטום
מדור אחרי הלידה
הכנה להורות

האם ניתן להרחיב את המודעות לתקופת הפוסט פרטום? האם יש צורך בכך?
האם בכלל אפשר להתכונן? האם ניתן ל"לרכך" את אלמנט ההפתעה?

כוווולם מוזמנים להצטרף לדיון.

>שהתחיל בדף של עירית לוי<

[נועה_בר*]

תראי איך מתכוננים ללידה, כמה הכנות והכרות עם מיילדת, עם ביה"ח ( כל אחת והעדפות שלה ) בכל מקרה,
אפשר להתכונן לחודשים הראשונים של אחרי הלידה, לחפש תומכת! להכיר, להתחבר, להתיידד, כל אחת והצרכים שלה, לפחות לשבועות הראשונים. מה יותר טבעי מזה? אם אין משפחה, חמולה אז יש מתנדבות.
זה כ"כ פשוט, זה בחינם כי יש מלא מתנדבות, אבל אין שום מודעות לצורך ולדעתי, זה כ"כ חבל.
כולם יוצאים מופסדים - אימא, תינוקי, משפחה. כואב הלב.

[נועה_בר*]

למה מתכוננים כ"כ ללידה שתהיה החוויה הכי מדהימה שאפשר ולא מתייחסים לכמה שעות אח"כ?
איך יתכן שיש כזה פער בין הדברים?
מה זה אומר, שאנחנו רוצות לידה מדהימה ועוצמתית שחס וחלילה לא תהיה טראומתית ואז לאחר יום, כשנכנסנו בשערי ההורות, שם אנחנו לא חושבים על טראומות או קשיים שישפיעו על העתיד?
שם אנחנו לא היינו רוצים שהכל ילך קל וחלק?
מה כל זה אומר עלינו? שלידה שהיא ארוע יחסית "חד פעמי", אך עוצמתי מהמון בחינות הופכת להיות מורמת לדרגת חשיבות עליונה והכניסה להורות כ"כ לא נחשבת.

[עירית_לוי]

איך יתכן שיש כזה פער בין הדברים?
זה נכון.
הפער עצום.
אין לגיטימציה לתקופה הזאת. יש ציפייה שהחיים יחזרו לשיגרה כמה שיותר מהר.

• אולי כי אנשים לא אוהבים שינויים? לא יודעת.
• אולי כי זה "לא נראה טוב" שצריך הכנה למשהו שהוא "אמור" להיות חלק מהחיים? הלידה היא אירוע ,"גדול", אבל שגרת החיים לא.
• אולי כי התפיסה הרווחת היא גברית, ואין בה מקום לקושי הנשי?

את יודעת שיש מקצוע כזה דולה פוסט פרטום? אבל מרוב שאין מודעות ואין לגיטימציה הוא לא כל כך נפוץ.

[עירית_לוי]

לקראת הלידה הראשונה יש בד"כ פחד ממשי מהחוויה הפיזית הלא מוכרת.
לקראת תקופת ראשית ההורות אין פחד מסוג כזה. יש פחד, אבל אחר. זה יותר ברמה של חששות, תהיות, מחשבות על החיים שהולכים להשתנות.
ולכן אולי המוטיבציה הגדולה להכנה ללידה. הפחד מחולל מוטיבציה.

בנוסף יש את "קשר השתיקה" שיהיה מעניין להבין את מקורו.

[הערסית_מהשכונה*]

הו..הא.. נקלעתי כאן לדיון שוצף....(אמא'שלי: "מה את דוחפת ת'ראש ש'לך לכל חור!")
שלושה חדשים+ אחרי הלידה ואני יכולה לעמוד על הדוכן עם פרח בר ולדפוק על השולחן....אבל זה די מגוחך כי הדיון הזה נעשה בתוך מעגל נשי (הלווו-אנחנו כבר יודעות מה עובר עלינו )והיה צריך להעשות במעגל התת הכרתי של הגברים.
מושג "קשר" השתיקה הוא מעניין.הום...הייתי מבקשת שתרחיבי כדי לוודא שאנחנו מדברות על אותו "שקט".
אין הכנה לאחרי הלידה כמו שאין ל"אחרי החתונה" כמו שאין אחרי ה"ברמיצווה" שלא נדבר על אחרי ולפני המחזור כמו שאין לאחרי הגירושין ואחרי המוות ואחרי ואחרי..
פינה באוש בסרט שלה "קינתה של הקיסרית" מביימת את שני השחקנים ככה שהם עומדים בגשם רטובים עד לשד עצמותיהם ואומרים "טוב..מה עכשיו"?! ואת (הצופה) לא יודעת אם הם שואלים אותך או את הבמאית או את עצמם....
ככה ה "טוב..מה עכשיו" הזה תלוי באויר מרגע שיוצאים ממשכב לידה
ואצלנו בשכונה אומרים " לך'תחפש מי יענה לך..."

[עירית_לוי]

אבל זה די מגוחך כי הדיון הזה נעשה בתוך מעגל נשי (הלווו-אנחנו כבר יודעות מה עובר עלינו )והיה צריך להעשות במעגל התת הכרתי של הגברים.
לדעתי זה חסר גם במעגל הנשי. שלי בכל אופן.
נכון שאולי המקור לזה הוא העולם הגברי, התפיסה הגברית, אבל חוסר המודעות לדעתי קיים גם אצלינו.
השינוי בתפיסה צריך להתחיל במעגל הנשי, ולאט לאט לחלחל גם החוצה.
ובגלל זה הדיון הזה חשוב בעיני, כדי ליצור שיחה על הנושא, כדי לתת לו תוקף וממשות במציאות שלנו.

מושג "קשר" השתיקה הוא מעניין.הום...הייתי מבקשת שתרחיבי כדי לוודא שאנחנו מדברות על אותו "שקט".
השקט שאני התכוונתי אליו הוא זה שלא מדברים על זה.
אני לא מתכוונת לזה שלא מדברים על זה בשיחות בין חברות קרובות, אלא ברמה החברתית, תרבותית.
מדברים רק על הדברים הטובים, על האושר הצרוף שבלאחוז תינוק חדש.
את הדברים הרעים, הקשים והלא נעימים אסור לומר.
האם זהו ה"שקט" שגם את התכוונת אליו?

אין הכנה לאחרי הלידה כמו שאין ל"אחרי החתונה" כמו שאין אחרי ה"ברמיצווה" שלא נדבר על אחרי ולפני המחזור כמו שאין לאחרי הגירושין ואחרי המוות ואחרי ואחרי..
נכון, לדברים הללו אין הכנה אבל הקשיים שלהם ידועים בציבור. הם מדוברים.

מה יותר טבעי מזה? אם אין משפחה, חמולה אז יש מתנדבות.
זה לא פשוט.
עם כמה שאני מתפעלת מהפרוייקט, אני לא יודעת כמה בקלות הייתי מצליחה להעזר במישהי זרה. אולי כן, אני לא יודעת.
בתקופה כל כך רגישה של אחרי לידה, לצפות מנשים שקשה להן להתיידד בקלות עם נשים זרות, להסכים לקבל ככה עזרה זה לא פשוט.

אולי אי אפשר לדעת? אולי אי אפשר להתכונן? כי זה לא דומה לשום דבר.
ומה שכן צריך זה לגיטימיצה לקושי, והרבה תמיכה פיזית ורגשית.

[נועה_בר*]

בתקופה כל כך רגישה של אחרי לידה, לצפות מנשים שקשה להן להתיידד בקלות עם נשים זרות, להסכים לקבל ככה עזרה זה לא פשוט.
אז אני אומרת שאפשר עוד קודם להכיר. לנסות להתחבר. אם היית מאוד מודעת לכך שאת תזדקקי לעזרה, לאחר הלידה, כמו שאת יודעת שאת צריכה עזרה ללדת, אז היית דואגת להתיידד, היית מחפשת, היית אקטיבית ולא היית מחכה שתיפול עלייך מישהי נחמדה משמיים.
אולי יהיו כאלו תומכות מבוקשות, כמו מיילדות או דולות, ששמן ילך לפניהן ואז בכלל יהיה מאמץ להשיג אותן ולא מאמץ להתיידד איתן
ואם אני מבינה שלא רק אני כאן במרכז, אלא התינוק החדש שזקוק לטיפול וזקוק לאימא שפויה, אולי הייתי חושבת אחרת? אולי כן הייתי דואגת לקצת עזרה? הרי לא מדובר על מישהי שתעבור לגור עם האימא החדשה, אלא תהיה לה לעזרה כשהיא זקוקה, כשהיא מגלה קושי מסויים. בעצם זה מין תחליף אימא - לאימא. מי שאין לה אימא תומכת דואגת לעצמה לתחליף. או שהזוג מתגייס, אבל גם כאן נדרשת הכנה מוקדמת, ולא לכל דבר אפשר להתכונן
לתומכות בכל זאת יש כבר נסיון שהן צברו.
אין הכנה לאחרי הלידה כמו שאין ל"אחרי החתונה" כמו שאין אחרי ה"ברמיצווה" שלא נדבר על אחרי ולפני המחזור כמו שאין לאחרי הגירושין ואחרי המוות ואחרי ואחרי..
הלידה כמו המוות הם המהפכים הגדולים ביותר שישנם בחיים.
השאר, לא שאני מזלזלת בהם כארועים גדולים, חשובים ומשמעותיים, עדיין הם משתלבים בחיים יותר באופן טבעי
הלידה, כמה שהיא חלק טבעי מהחיים, מובן וברור לנו שלא נעבור אותה לבד, והלידה היא ארוע שיש לו התחלה, אמצע וסוף.
אחרי הלידה יכול להיות החל מכמה שבועות ועד כמה שנים. ולהיות הורים זה אחד התפקידים הראשיים בהצגה של החיים.
יועצות הנקה זה כבר מוסכם שחייבים, למה לא תומכות לאימא חדשה?
משפחה וחברות זה כאילו בסדר, אבל לא תמיד יש, ולא תמיד נעים לבקש. בקיצור, אני חוזרת על עצמי קצת...
תומכת היא מישהי יותר מנוסה, אולי יותר מוסמכת אפילו, שהעזרה שלה היא לא כמו של חברה.
מדובר מבחינתי על התגייסות מאוד ספציפית לתמיכה, שהיא הסכם בין השתיים, מלא בכוונות ורצינות. עם חברה זה לא תמיד יוצא נוח, מתאים ואפשרי. כנ"ל עם אימא. כאן יש נשים שמתנדבות לתמוך, והן באות ממקום כ"כ לא שיפוטי, אז מאיפה התחושה הזו של ה"אי נוחות", מדוע כ"כ קשה לקבל עזרה?
אולי כאן זה המקום למילה על "קשר השתיקה".
לדעתי מרוב שזה צריך לבוא לנו בטבעיות - האימהות, אנחנו כ"כ מתביישות בכל הרגשות הקשים שעולים בנו.
ועל זה לא רוצים לדבר. מה פתאום שאגיד שאני יושבת ובוכה כל היום?
זו בושה, כמו שזו בושה שלא הסתרקתי או יש ערמת כביסה שמחכה לי. למה?
כי הכל כ"כ טבעי לנו, שאנחנו נולדות להיות אימהות, ובטח מוצלחות!
לדעתי המקור של קשר השתיקה הוא בחוסר יכולת שלנו להיות לא מושלמות, והקושי האמיתי לקבל עזרה, להיתמך, ובעיקר להודות שלא יודעים - חוסר אונים שמקורו בחוסר ידע ונסיון. זה פחד מוות.
אז מעלימים. לא קיים. "הכל בסדר"! מסתדרים, נו את יודעת, כמו כולם.

[חני_בונה*]

לא כל כך מבינה למה הכוונה במושג שתיקת הנשים וגם לא בטוחה שזה רלוונטי.
כל מה שקורה לפני במשך ואחרי הלידה זהו תהליך של לידה של משפחה. ובתהליך של לידה יש הרבה תהיות, תסכולים,קשיים. ולנו יש נטייה להרגיע, לסדר ולא להשאר יותר מידי במקום הזה של סימן השאלה. ממרומי שנותי אני אומרת שזה בסדר. ה כ ל בסדר. זה כמו ערמת כביסה שמחכה לי היא לא מחכה לך. היא סתם מחכה

[עירית_לוי]

כל מה שקורה לפני במשך ואחרי הלידה זהו תהליך של לידה של משפחה. ובתהליך של לידה יש הרבה תהיות, תסכולים,קשיים. ולנו יש נטייה להרגיע, לסדר ולא להשאר יותר מידי במקום הזה של סימן השאלה. ממרומי שנותי אני אומרת שזה בסדר. ה כ ל בסדר. זה כמו ערמת כביסה שמחכה לי היא לא מחכה לך. היא סתם מחכה
מצד אחד - זהו בדיוק!
אם הקשיים והתסכולים של הפוסט פרטום היו משהו שמדברים עליו, נותנים לו לגיטמציה בעולם שלנו, אז כולנו היינו מבינות מייד שזה בסדר. ה כ ל בסדר.
ה"שתיקה" הופכת את הקושי של האם היחידה, שחושבת שרק אצלה זה ככה ל"לא בסדר".

מצד שני - את צודקת. אף אחד לא עושה לנו את זה. זה פשוט המצב עכשיו.

מצד שלישי - זה לא חייב להשאר ככה

[הערסית_מהשכונה*]

בקשר לשתיקת הכביסות:
אני יכולה לעשות רשימה כזאת שלכל מיני דברים איזוטרריים אבל באבו אבוהה חשובים לנשים שרק ילדו
תוכלי להוסיף לה..
וכדאי להתחיל מהקל לקשה כדי לא להפחיד את הבעלים

[חני_בונה*]

ה"שתיקה" הופכת את הקושי של האם היחידה, שחושבת שרק אצלה זה ככה ל"לא בסדר".
מה, לא כולן שמעו על "באופן"? (-:
מצד אחד, יש אמהות שמרגישות שהן רוצות להיות "לבד" גם אם זה אומר להיות בקושי. זה כמו לעשות הכרות עם עצמך.
מסכימה עם נועה לגבי חוסר יכולת שלנו להיות לא מושלמות
וגם לפעמים התסכול הוא כמו ברירת מחדל כאשר לא מכירים את האופציות האחרות. לא נראה לי שיש דבר כזה קשר שתיקה רק הרבה אמהות שותקות. כל אחת מהסיבה שלה.

[עירית_לוי]

לא נראה לי שיש דבר כזה קשר שתיקה רק הרבה אמהות שותקות. כל אחת מהסיבה שלה.
וואלה, את צודקת.
עכשיו אני מבינה יותר טוב למה התכוונת כשאמרת זה כמו ערמת כביסה שמחכה לי היא לא מחכה לך. היא סתם מחכה .
תודה

[ענת_ב_פ*]

אהלן לכולן!!
הדימוי שעולה לי תמיד לתקופת הפוסט-פ' זה בועה . ככה אני הרגשתי. כ"כ נשאבתי פנימה לאמהות, כ"כ לא נשארה לי אנרגיה לכלום וכ"כ היה קשה לי להכניס אלי פנימה מישהו או משהו מהעולם שבחוץ. הרגשתי די מנותקת. כאילו אני חיה 'ליד' איזושהי מציאות החיצונית. וכמובן שלא היה לי רק רע. היה גם הרבה טוב.
הילדה שלי היתה פגה (ללא בעיות מיוחדות. טפו) וכל זמן שהותה בביה"ח חיכיתי לרגע שנוציא אותה אבל גם פחדתי מאוד. בשניה שהיא היתה לי בסלקל בדרך החוצה התמלאתי בטחון. שבוע שלם טיפלתי בה והיה מדהים. נהניתי מאוד מזה שהאחריות והשליטה הם שלי ב100%.
מיותר לציין שאחרי חודש הייתי מותשת. פה בעצם מתחילה תקופת הבועה האמיתית.
ולא שהייתי לבד וללא עזרה בכלל.
אז גם אצלי היה קוקטייל חמוץ-מריר של חוסר ידע, בושה, קושי להודות שאנחנו לא מושלמות, משבר ברמה הזוגי וכו'.
בקשר להתלבטות איך לגשר על הפער-
כשאני מדברת עם מישהי בהריון ואני מרגישה שאפשר לפתוח בשיחה כנה אני מאוד מעודדת אותה למצוא עוד לפני הלידה תמיכה. אני כמובן (אין. אפשר להקיא ממני) מספרת על האתר. ומספרת על התחושות שהיו לי ושאם זה מה שירגישו שזה יבוא להן פחות בהפתעה. הרבה פעמים אני מרגישה שזה נופל על אוזניים ערלות. רק אחרי הלידה יש כאלה שמספרות לי שלא הבינו על מה אני מדברת והנה הן מבינות.
אני חייבת לומר שיש לגיטימציה חברתית לדבר על הקושי. אבל בצורה מאוד שטחית. לפעמים אני שומעת תגובות לזוג לפני לידה שכ"כ מעצבנות אותי, הן באות ממקום שמריח כמו שמחה לאיד. משפטים מלווים במין צחוק קטן מרושע- "אוה, הנה החיים שלכם הולכים להשתנות. תשכחו מהחגיגות שהיו עד עכשיו"
במשפטים האלה שנזרקים לחלל האויר בחוסר רגישות אין אזכור לתחושות של בדידות או כל קושי רגשי. רק קושי פיסי או 'בירוקרטי.
אני מאמינה שככל שישמעו קולות כמו שלנו הפער יצטמצם. הקושי לא יעלם. שינוי בד"כ גורר התארגנות מחדש. אבל לפחות לקבל תמיכה וכלים בזמן.

[ענת_קדם*]

ענת ב פ שלחה אותי לפה ולא נותר לי אלא להודות לה.
אכן קשר שתיקה או סתם בורות שלי אך מעולם לא שמעתי את המושג פוסט פרטום בכלל.
היה לי ברור שיהיה שוק אבל אף אחד לא הכין אותי לבדידות הזאת.
פיזית אני יכולה לעמוד בזה אבל הבילבול הנפשי הרצון להתחבר עם משהו במצב דומה.
אני בעצמי מתנתקת מהעולם, מהחברים ואז אני זועקת מבדידות.
החברים שלי לא במקום של הריון וילדים.
בכלל אני מפחדת לשעמם אותם בסיפורי הפיפי קקי שלי ואני גם מוצאת חוסר עניין בסיפורים שלהם שפעם היה להם משקל עצום. אני נוראית?
זה נראה שאני דורשת משהו ועושה הכל הפוך מלקבל אותו. יש לי עזרה בכמויות. משפחה וחברים כולם שותפים לאושר אבל כשאני מתחילה לספר על הבכי של אחרי הלידה ועל הקשיים ואני רואה שהעיניים מתגלגלות ,יש אי נעימות באויר כאילו אסור לי לדבר על זה ואז אני משתתקת...
יש

[עירית_לוי]

אני מאמינה שככל שישמעו קולות כמו שלנו הפער יצטמצם. הקושי לא יעלם. שינוי בד"כ גורר התארגנות מחדש. אבל לפחות לקבל תמיכה וכלים בזמן.

[הערסית_מהשכונה*]

לקט "מה שלא סיפרו לך" ליולדת החדשה
מרקחות וכשפים

1. תה סירפד אלוף הברזל ומסלק מלחים מיותרים מהגוף. טוב לדם שהלך לו לאיבוד.

1. שומר שמיר אניס בבונג וקימל : מרבה חלב שונא גאזים . לא הבינלאדן של הגאזים, אבל אח שלו.

1. אומגה 3 : אוייב הדיכאון. מרדד את המלנכוליה ההורמונאלית עד כדי זימזום שיר עם עתיק ופיזוז בדילוגים מסביב לשכונה.
2. מוצרי חלב פרה: יושמד לאלתר מהמקררים.
3. שקדים : לאכול בלי הקליפה ולכבד את בעלך לפני תיכנון הילד הבא!

מחזקי טורבו
עשב חיטה
מיץ נוני
פולן


חגיגה הורמונאלית
בסקאלה של 1 עד 10 של דיכאון אחרי לידה שנמשך בין 3 ל8 חדשים (בסטטיסטיקטת כלשהן)
אז 1 זה כשאת מוצאת את עצמך שרה להנאתך שיר של זהר ארגוב , מהאחרונים שלו. ו 10 זה כשאת שוקלת אם לחסל קודם את הילד הצווח או את עצמך. כדאי כבר במס' 5 לקבוע תור לרופה מומחה!


וההמשך.. בוא יבוא.

ניתן להוסיף לרשימה, לתקן, לפרט....העיקר שישאר כרשימה תמציתית ..

[עצות_לטיפול_ביולדת_הטרייה*]

כדאי להעביר את הרשימה לדף הזה

[ענת_ב_פ*]

זה כשאת שוקלת אם לחסל קודם את הילד הצווח או את עצמך
המכונה שלב הכרית ..
כשהילד עושה חור בראש וכ"כ מותשים שהפיתוי לשים עליו כרית גדול
חמי לימד אותי את המושג..
< אנחנו אשקרה משפחה טובה... >

[מונו_נוקי*]

ואיזה מספר זה כשבא לך לשים על חמותך כרית?

מה זה עשב חיטה ומהו פולן?

[חני_בונה*]

ענת קדם
מזלטוב לך.
קראתי את הסיפור שלך מ אוטוטו אמא להפתעה הגדולה.

[ענת_ב_פ*]

ואיזה מספר זה כשבא לך לשים על חמותך כרית?
לא בא לי לשים עליו כרית. בכל אופן לא בגלל המשפט הזה
המשפט הזה נאמר לי כשהייתי מותשת וזה הזכיר לו נשכחות מהאבהות הצעירה שלו.
כשהוא אמר את זה הוא הצחיק אותי (הומור שחור) וזה דווקא עודד אותי שאני לא היחידה שהאיזון מופר אצלה.
מיותר להניח שלא באמת הגעתי לשלב הזה. זה כמובן 10 בסקאלה
אבל הבנתי שיש מצב שמגיעים

[חני_בונה*]

ענת ב פ
בקשר לאותו סיפור <אוטוטו אמא>
והתגלית של העונה היא ענתי
כמו 3 שחקני חיזוק למכבי
גם לך

[בשמת_א*]

הכרית היא כמובן מהסיפור הידוע של צ'כוב, "לישון...".

עשב חיטה הם הנבטוטים הירוקים הצעירים של החיטה, והם מלאים בריאות חיה בשפע. כדאי לצרוך מה שנקטף היום, מקסימום אתמול. עושים מזה מיץ, כי לאכול את זה רק פרות יכולות.
פולן - ממוצרי הכוורת. אבקת הפרחים שהן מביאות לתוך הדבש. גם לזה קושרים סגולות בריאותיות מפליגות.

[ענת_קדם*]

קודם כל תודה חני בונה על האיחולים.
לענת המופלאה שמלווה אותי בנאמנות ובנדיבות שולחת אנרגיה לכל עבר ומילות עידוד. לעולם לא הייתי מסתדרת בלעדיך.
היום היה יום ניג'וס ומצאתי את עצמי צועקת על ליאון: "מה אתה רוצה?? איך אני יכולה לעזור לך אם אתה לא אומר מה??" כן יש לי דרישות גבוהות ממנו...
אז שוב נשלף ציצ ואז נענוע ואז ליטופים ואז מנשא שלוקח 10 דקות ללבוש ומרגיע רק ל 2 דק'
ולבסוף העגלה המושיעה הולכת אל שום מקום. הזמן עובר עד שאבל'ה מגיע ואז הכל נראה רגוע יותר וטוב.
היום שאבתי פעם ראשונה חלב זה ממש ריגש אותי שהצלחתי ועוד כמות של 80 מיליליטר! אני מרגישה גיבורה כי כל העסק לא ממש מדהים. מעולם לא ראיתי את הפיטמה שלי מתעוותת ככה. ביקשתי מזוגי שיצא מהחדר כי התביישתי ממש. אבל הצלחה!
ואז ניסיתי מסאז' לליאון לפי ספר של מסאז' הודי שקיבלתי. הוא נהנה כל כך שזה ממש עשה לי טוב. אחר כך עשינו לו אמבטיה ואז ציצ (שיא החיים הטובים) והוא מרוב התרגשות חירבן את עצמו למוות... ממש ילד מחורבן:-D
הוא עדיין לא נרדם אבל יש תיקווה שהלילה יהיה יותר שקט. עם בטן רגועה וכאלה.
אני שמחה לגלות שחוסר השפיות שלי הוא נורמאלי אם אפשר להגדירו ככה
וכן שיטת הכרית חולפת לעיתים בראש.
חמותי באה לפני כמה ימים ובאופן מפתיעה רצתה לעזור. היא רצתה לבשל לנו אבל ממש לא רציתי את הרעש של הבישולים והריחות והבלגאן אצלי בבית. מה לא ברור בלהביא אוכל מוכן? גם חברה שלי אותו הדבר. רוצות לעשות טוב אבל התוצאה מה? אולי אני שוב דורשת יותר מידי וצריכה להיסתפק בתודה?

[חני_בונה*]

אולי אני שוב דורשת יותר מידי וצריכה להיסתפק בתודה?
אין דבר כזה דורשת יותר מידי.
מה שאת מרגישה זה מה שנכון.
@}

[ענת_קדם*]

שומר שמיר אניס בבונג וקימל : מרבה חלב שונא גאזים . לא הבינלאדן של הגאזים, אבל אח שלו.
רגע אני שותה תה שומר וזה גם ככה מעל לכוחותיי? מה זה המשקה הזה שמים הכל ביחד??? או כל צמח וסגולותיו כי אם נלך לפי הסדר שומר אני שונאת אניס כנ"ל בבונג לא מכירה וקימל איכככככס והכי לא ברור זה שמיר?? מה זה הולך בתה?
(אם רק נוסיף כוסברה לרשימה, הצלחנו לרכז את כל הדברים הבלתי אכילים\שתיים על ידי)
אשמח להסבר יותר מפורט לגבי הכנה.
אני מוכנה להקריב את חוש הטעם שלי לטובת הילד...
בינתיים חוזרת לתה השומר שלי עם הטעם המעניין...

[אורית*]

פעם קראתי כתבה בירחון להורים שהתחיל במשפט הזה: "למה לא שמים מיטה של תינוק ליד החלון? תשובה: כדי שלא נזרוק אותו דרכו באמצע הלילה.
בדיוק הייתי לאחר הלידה של בני הבכור {אוהו עד שהוא הגיע} כל כך הייתי בהלם מהבדידות והיאוש שנחת עלי {הרי חיכיתי לו כל כך הרבה זמן, אני "אמורה"
להיות מאושרת.} הכתבה הזאת באה אלי ממש "בזמן" והראתה לי שלא רק לי יש מחשבות כאלה מפחידות בראש, וזה הדבר שהוציא אותי מהדיכאון ונתן לי כוח להמשיך הלאה, בלי יסורי מצפון ובלי רגשות אשם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יש ספר ניפלא של שילה קיצינגר שניקרא "תינוק בוכה".
שם היא מדברת בדיוק על הדברים הנ"ל, על התיסכולים ,הקשיים והכעסים של אמא טריה .
הוא היה נפלא בעיני בדיוק בגלל הסיבה שאלו דברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל, אבל באותו הספר כן.
אני לא יודעת אם עדיין אפשר להשיג אותו בארץ, כי ניסיתי לפני כשנתיים ולא היצלחתי, אבל שווה שווה לנסות!

[אמא_לביאה*]

התקופה הכל כך רגישה של אחרי הלידה - אני תוהה מהי . ז"א זה נראה לי מושג שכל כך משתנה מאישה לאישה ומשתנה בהתאם למס' כל כך גדול של פרמטרים:
אחת יולדת ולמחרת התינוק במנשא והיא חזרה לפעילות שוטפת, והשניה יולדת ולא יודעת איך להרים את התינוק - מה שמוסיף תסכול על התקפת השינויים ההורמונליים שהגוף עובר.
לאחת יש בעל תומך ועוזר והשניה נמצאת לבד בבית עד עשר בערב ומתמודדת לבד. ועוד ועוד.
אחרי הלידה יכול להיות החל מכמה שבועות ועד כמה שנים. , כתבה נועה בר.
כל כך נכון בעיני. וכל כך משקף את הרעיון הלא כל כך מקובל לצערי של לחשוב מראש האם אנחנו מוכנים בעצם להיות הורים מעבר לרצון הבסיסי ביותר שלנו שיהיו לנו ילדים.
הקושי לקבל עזרה ולהודות שאנו לא יודעים מתחיל עוד הרבה לפני הלידה וההורות ושם המקום לדעתי לעשות עבודת הכנה.
ומי בעצם אמר שזאת תקופה קלה? לאן שאני לא פונה שואלים אותי: "איך את מסתדרת? לא קשה לך עם תינוקת קטנה וילדה גדולה בבית?"
דווקא לי בחברה בה אני נמצאת נראה שבהחלט יש לגיטימיות לכך ש"קשה".
"שלב הכרית" D-: הוא בדיוק הנקודה שמראה כמה אני מוכנה להיות אמא.

[סיגל_ב*]

דיברתן למעלה על קשר השתיקה בנושא הזה:
_מדברים רק על הדברים הטובים, על האושר הצרוף שבלאחוז תינוק חדש.
את הדברים הרעים, הקשים והלא נעימים אסור לומר._

מעניין שכהריונית היתה לי חוויה אחרת לגמרי.
כל הזמן הרגשתי איך כל הזמן מנפנפים מולי כמה קשה לגדל ילדים ואיזה סבל זה, ואף אחד לא דיבר איתי על האושר הצרוף שבלאחוז תינוק חדש.
אתם מוזמנים לקרוא את הנשמות הטובות, שם פירטתי את החוויה שלי.

אני יכולה לומר היום, אחרי שאני אמא כבר יותר משנה, שמה שאמנם חסר זה מידע נגיש על הקשיים שעלולים לעלות, אולם על המידע להיות מוגש בטון שונה מטון נבואות הזעם שאני חוויתי. אגב, אני מדגישה קשיים שעלולים לעלות, מכיוון שלא כולם חווים את אותן חוויות, וגם אם כן, דרך החוויה של אותו קושי עצמו היא שונה מאדם לאדם.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

קשיים שעלולים לעלות, מכיוון שלא כולם חווים את אותן חוויות, וגם אם כן, דרך החוויה של אותו קושי עצמו היא שונה מאדם לאדם

גם התקופה שבה הם עולים. לפעמים מייד אחרי הלידה, לפעמים אחרי כמה שבועות או חודשים.

[נועה_בר*]

הרבה פעמים אני מרגישה שזה נופל על אוזניים ערלות. רק אחרי הלידה יש כאלה שמספרות לי שלא הבינו על מה אני מדברת והנה הן מבינות.
אז קודם כל קישור מתבקש "לאימל'ה אימל'ה

הן כותבות שם בדיוק את זה, " התברר שכן אמרו, הינו כ"כ נרגשות ועסוקות לקראת הלידה, ציפינו כבר לראות ולדעת שהכל בסדר..."
לדעתי יש כאן משהו הרבה יותר עמוק שמתחיל בחוסר היכולת להודות בחוסר-ידע. להבין שלא בהכרח נולדים עם זה, עם הידע איך להיות הורה, איך לטפל בתינוק רך ובעצמך, איך להיות משפחה.
בשבטים או בחמולות יש תמיד את המנוסות בקירבה, והמרפא, ואת התנאים והיכולת ובעיקר הלגיטימציה להיעזר.
לנו אין. ואם יש מזל יש כמה אימהות שאפשר למצוא שיכולות באמת לתמוך, אבל לרוב לא!

אין מודעות לשלב של אחרי הלידה. זה מין "חור וורוד" של חוסר וודאות. סימן שאלה גדול איך יהיה, מה יהיה.
כולם מסתדרים, מה פתאום שאני לא אוכל?
"יהיה בסדר"
אלו משפטים שחדורים בנו כ"כ עמוק שאנחנו אפילו לא צריכים להגיד אותם לעצמנו.
כאילו חסרה לגיטימציה והבנה שעזרה היא ברכה. שזה ברור שצריך, השאלה היא רק איך, מתי וכמה.
לאינדיבידואליות אין גבול. כל אחת יכולה לבחור או להתייעץ ולאט לאט להבין מה הקושי, איך להיעזר.
וזה לא צריך בכלל להיות משהו כפוי, אלא דיאלוג פתוח. בין שתי נשים ( או יותר ) אחת שילדה ואחת שרוצה להעניק לה בדיוק את מה שהיא צריכה, בזמן שהיא צריכה, ובמידה הנכונה

[ענת_ב_פ*]

כאילו חסרה לגיטימציה והבנה שעזרה היא ברכה.

אומרים שנשים וגברים מגדירים באופן שונה "כוח". (בהכללה גסה כמובן)
בשביל גברים- אם הם מבקשים עזרה ממישהו זה ממקם אותם כ'נחותים' ממנו.
בשביל נשים- אם הן מבקשות עזרה הן נהנות מהתמיכה. נהנות מתחושת הָעָצָמה.
לפי התיאוריה של קרול גיליגן המופיעה בספר "באה מאהבה" של אריאלה פרידמן דפוס החשיבה הגברי הוא היררכי, דימוי של פירמידה ואילו דפוס החשיבה הנשי הוא בצורה של רשת חברתית .

ותיראו איך נהיה הדבר הזה שדווקא בדבר שהוא כ"כ נשי, כל הקשור בלידה, אימצנו את החשיבה הגברית.
טוב, כמובן שיש מגמה של שינוי והיא מופיעה כאן בדף
ולכן אני אוהבת אותו כ"כ

[שולה_חתולה*]

היום שאבתי פעם ראשונה חלב_... _אני מרגישה גיבורה כי כל העסק לא ממש מדהים. מעולם לא ראיתי את הפיטמה שלי מתעוותת ככה. ביקשתי מזוגי שיצא מהחדר כי התביישתי ממש.
אז זהו בדיוק! אני צריכה דף שידבר על זה, דף "כל מה ש

לא

רצית לדעת על..."
כולל פוסט פרטום, כולל שאיבת חלב, כולל המון דברים שהספרים/אינטרנט/אנשים לא מגלים לך... כמה דברים אנחנו מגלים בעצמנו, מניסיון, וכמה יותר קל היה אילו מישהו היה בא ואומר לנו דוגרי: "את יודעת מה? לשאוב זה לא קל. תראי מה קורה לפטמה שלך..." ואז היינו מוכנות לזה, ושואבות ויודעות שככה פטמה נראית במשאבה, ושככה זה מרגיש, וכו'... וכך לגבי עוד המון דברים!
אבל אולי כי זה מביך, בעיקר בפורומים מסוימים (למשל, בפורום שהוא לא קבוצת חברות קרובות שמדברות על הכל חופשי בערב בנות), אף אחד לא מזכיר את זה... הפרטים הקטנים והמפתיעים האלה ("וואלה? הפטמה נראית מזה מוזר במשאבה!"), שאף אחד לא טורח לדבר עליהם כי במילא נגלה לבד, ולמה לטרוח לדבר על דבר מביך אם לא חייבים...

[דליתוש_ב*]

מה זה פרטום? ומה זה פוסט פרטום?
<כאילו לא מספיק לנל"ק (בסוף גיליתי), ויבק (גם אין לי מושג), תמ"ל (עדיין לא סגורה לגמרי)...>
<דליתוש מתביישת שאין לה מושג, אבל מי שלא שואלת לא יודעת>

[ההולכת_בדרכים*]

ויבק זה לנלק באנגלית-וגינל בירת אפטר סזריאן (סליחה על התעתיק העברי המשובש )יעני VBAC
תמל זה כל המטרנות למיניהן אבל מה בדיוק הראשי תיבות...תרכובת מזון מלאכותית?!
פרטום נשמע לי כמו הלטינית של delivery-לידה.בספרדית לידה זה parto .פוסט פרטום-אחרי לידה.
בכל אופן המילה הזו לא מתגלגלת לי טוב על הלשון.נשמע כמו איזו מחלה.

[ענת_ב_פ*]

פרטום נשמע לי כמו הלטינית של delivery
לי פרטום נשמע מהמילה part יענו חֶלֶק, יענו להתחלק ולהיפרד
שזה בעצם מה שקורה לנו בלידה-
חלק מאיתנו =העובר נפרד מאיתנו ומתחיל את דרכו העצמאית כתינוק
> התהליך נגמר בסביבות גיל 35... <

ועכשיו רצתי למילון לבדוק ולא מצאתי פרטום אבל מצאתי parturiency שזה אכן לידה
> אני בסה"כ הולכת בָּשְבילים של ההולכת בדרכים <

[מירי*]

אני אומרת שזה בסדר. ה כ ל בסדר.

אני ממקימות "אמא'לה אמא'לה" (תמיכה באמהות טריות), ואנחנו שאלנו את עצמנו הרבה פעמים את השאלות שנשאלות כאן. בעיקר למה אין מודעות לקושי הגדול שאחרי הלידה, ולצורך בעזרה.

אני חושבת שעיקר המוטו שלנו הוא המשפט הזה שהבאתי מדבריה של חני בונה. שהכל בסדר. רק שהרבה פעמים נשים לפני שהן יולדות לא רואות (מעשית, אבל גם מנטלית) כמעט תינוקות אחרים, ולא יודעות את זה שהכל בסדר.

במהלך ההתעסקות עם הפרוייקט ראינו בהתחלה שאנחנו בעצמנו קצת נמנעות מ"להפחיד" אותן. כאילו, אם אנחנו לא נספר כמה קשה, אולי נצליח לרפד להן קצת, ולא נבהיל אותן יותר מדי. וגם לנו היה יותר קל להצמד למחשבה על האושר הגדול שהביאו הילדים לחיינו.
אח"כ הבנו שצריך להגיד את האמת. לא יותר, לא פחות.

לדעתי, כמו בהרבה תחומים אחרים, יש לנו כאן מין פוסט-מודרניות. השלב הקודם היה התנערות מהרבה נושאים שקשורים לילדים - תמ"ל, חזרה מוקדמת של אמהות לעבודה, "חינוך" של הילדים לישון לבד וכו'. ועכשיו לאט לאט מתחילים להבין למשל את חשיבות ההנקה. המסר הזה יחלחל לאט לאט. יעבור זמן עד שהאומניפוטנציה תהיה פחות אידיאלית, שלבקש עזרה יהיה סטנדרט.
שכמו שלכולן ברור שהן מכינות את עצמן ללידה יהיה להן ברור שהן מכינות לעצמן עזרה לתקופה שאחרי. וזה באמת לא חשוב אם זה מהפרוייקט שלנו, מפרוייקטים דומים, ממשפחה, מחברות.

אנחנו מנסות להעביר את המסר, לאט לאט. אני באופן אישי מדברת עם כל אשה בהריון ראשון שאני מכירה.
לדעתי הבעיה היא לא של ידע אלא, של חוסר נכונות להכיר בצורך. כלומר, מי שכבר ברור לה שתצטרך עזרה, השאלה הטכנית של איך לארגן אותה היא יותר פשוטה.
הדרך בה אני מנסה להעביר את המסר היא בעיקר בשיתופים אישיים שלי. לא בהצהרות כוללניות על "הקושי", אלא בדוגמאות מחיי היום יום, שאפשר יותר להזדהות איתן. וכאלה שלא ממקמות אותי בדו שיח בתור "יודעת יותר טוב" אלא בתור שותפה.

מקווה שנשים ישתפו בקשיים, ושעם הזמן אמהות צעירות יראו כמובן מאליו את הצורך שלהן בעזרה.

[עירית_לוי]

_אז זהו בדיוק! אני צריכה דף שידבר על זה, דף "כל מה ש

לא

רצית לדעת על..."
כולל פוסט פרטום, כולל שאיבת חלב, כולל המון דברים שהספרים/אינטרנט/אנשים לא מגלים לך..._
שולה חתולה, את מוזמנת גם לדף עצות לטיפול ביולדת הטרייה.

[עירית_לוי]

מירי, טוב שבאת ו- על הקמת הפרוייקט.

אני מסכימה איתך, וחושבת שישנה בעיה נוספת:
נניח שכבר ישנה מודעות ויש שינוי ומתחילים לדבר על זה, עדיין יש עוד משהו שחסר וזה - פְּנִיוּת לשמוע.
אני יודעת שאצלי זה "עבר ליד האוזן". שמעתי אבל לא שמעתי, כי הראש שלי היה במקום אחר.

בהכללה גסה אפשר לומר שבדרך-כלל כל האנרגיה בהריון מופנית לרגע השיא של הלידה והמפגש עם התינוק. "שהכל יעבור בסדר, שהתינוק יהיה בסדר, עם כל השאר כבר נסתדר".
אין שום רצון או מקום פנוי או מוטיבציה להפנות משאבים להכנה לתקופה של אחרי.
זה משהו שקשה לעקוף. איך אפשר להשמיע כשאין מקום לשמוע?

[נועה_ברקת*]

אין שום רצון או מקום פנוי או מוטיבציה להפנות משאבים להכנה לתקופה של אחרי.
אני חושבת שיש הרבה אמת במשפט הזה ושגם זה די טבעי ונכון. ובכלל, המשאבים והמודעות והפניות - צריכות לבוא לדעתי מהחברה שמסביב ולא המיולדת. זה צריך לחזור ולהיות לנו ברור עד כמה היא במצב פגיע ורגיש וזקוקה לעזרתנו. רגע אחרי הלידה, עם הבכי הראשון, היא כבר תהיה פנויה... ואז נוכל להענות לצרכים שיעלו.
הקושי אם כך הוא כיצד ליצור מערכת של תמיכה שתעשה "ריצ'ינג אאוט" ולא תבנה על כך שהאם פונה. איך ליצור מערך תמיכה נורמלאי, שבו ולתוכו ישתלבו כוחות טיפוליים שיתערבו במקרה שישנה בעיה. המערך קים, למרבית האירוניה - כל טיפות החלב והמשאבים שהופנו לכך...
ובקיצור - יתכן שהמודעות והעלאת המודעות צריכה לפנות לסביבה של היולדת: לאמה, לבעלה, לחמותה, לאחות טיפת החלב שלה ולא לה עצמה.

[נועה_בר*]

יתכן שהמודעות והעלאת המודעות צריכה לפנות לסביבה של היולדת: לאמה, לבעלה, לחמותה, לאחות טיפת החלב שלה ולא לה עצמה.
כשאני תכננתי עם חברתי להתחיל עם פרוייקט של תמיכה לנשים אחרי לידה ( הרבה לפני ששמעתי על "אימל'ה" )
חשבנו לשווק אותו כמתנה ליולדת.
יש משהו חשוב מאוד בפניה לסביבה הקרובה, אבל, עדיין, את הקושי של האישה להיתמך זה לא יפתור.

מירי, יופי שבאת @}

[מירי*]

יתכן שהמודעות והעלאת המודעות צריכה לפנות לסביבה של היולדת
כשאני מדברת עם זוגות, אני לפעמים פונה לבעל ושואלת אם הוא זוכר תקופות בצבא בהן הוא לא ישן יותר מ- 3 שעות רצוף. בדר"כ התשובה היא חיובית. אח"כ אני אומרת לו שידמיין את אותו מצב, רק שלא יוצאים שבת אף פעם. זה בד"כ גורם לאור של הבנה בעיניים, ואח"כ למבט משתאה לכיוון האישה.


הקושי אם כך הוא כיצד ליצור מערכת של תמיכה שתעשה "ריצ'ינג אאוט"
מסכימה. אמנם במסגרת המצומצמת שלנו אנחנו לא מתיימרות לעשות את זה, אבל מי שיעשה זה יהיה נהדר.

[טרה_רוסה*]

הכתבה של אירית לן בנושא זה בגליון האחרון, הייתה מצויינת.

[ענת_ב_פ*]

כשאני מדברת עם זוגות, אני לפעמים פונה לבעל ושואלת אם הוא זוכר תקופות בצבא בהן הוא לא ישן יותר מ- 3 שעות רצוף. בדר"כ התשובה היא חיובית. אח"כ אני אומרת לו שידמיין את אותו מצב, רק שלא יוצאים שבת אף פעם. זה בד"כ גורם לאור של הבנה בעיניים, ואח"כ למבט משתאה לכיוון האישה.
וואוו, איזה רעיון מצוין!
מתכוונת להשתמש בדוגמא הזאת על כל יולד ויולדת שְיִקָרו על דרכי
> מתבאסת שלא חשבתי על זה קודם... שאין לי זכויות יוצרים <

מלוא הערכתי ל מירי @}

[עירית_לוי]

הכתבה של אירית לן בנושא זה בגליון האחרון, הייתה מצויינת.
טרה, את מתכוונת ל-58?
כבר נשלח?

[יוחננ_ית*]

הכתבה של אירית לן בנושא זה בגליון האחרון, הייתה מצויינת.
באמת כתבה מצוינת.

את מתכוונת ל-58? כבר נשלח?
הגליון חולק למי שהיה ביום העיון. למי שלא היה הוא בוודאי יישלח בדואר בקרוב.

[חני_בונה*]

איך אפשר להשמיע כשאין מקום לשמוע?_ לאט לאט ובסבלנות, בדיוק כמו שאומרת מירי. הדף הזה הוא צעד גדול למען המטרה וכמובן היוזמה הברוכה של מירי. מצד שני, _זה בסדר_ גם _כשאין מקום לשמוע . זהו לא ויתור אלא הכלה שגם לה יש משמעות.

[מירי*]

תודה על הפרגון.

חשוב לי להדגיש שזו לא יוזמה אישית שלי, אנחנו צוות של 5 בנות שמריצות את הפרוייקט, ויש לנו רשימה של כמעט 100 נשים מכל רחבי הארץ שהתנדבו לתמוך.
לצערנו, רק נשים ספורות עד כה ביקשו תמיכה במסגרת הפרוייקט, ואנחנו משתדלות לעשות דברים כדי לעורר את המודעות לשימוש בנו.
חייבת להודות שבגלל שכולנו עסוקות בחיינו האישיים, אנחנו לא מצליחות להוציא לפועל את התכנונים שלנו בקצב שהיינו רוצות.

בכל מקרה, כל אחת שקוראת כאן שתמצא לנכון לדבר עלינו, או בכלל על הצורך בעזרה אחרי הלידה, תעשה מעשה מבורך.

[עירית_לוי]

זהו לא ויתור אלא הכלה שגם לה יש משמעות.
חני, את יכולה בבקשה להרחיב?

[עירית_לוי]

יוחננית - תודה.

[חני_בונה*]

אנחנו לא מצליחות להוציא לפועל את התכנונים שלנו בקצב שהיינו רוצות הרגשה מוכרת ומובנת , בעקבות המשפט הזה, עולה לה תובנה חדשה: האמא החדשה היא בשיא הנתינה שלה, היא מעניקה ומעניקה וגם מניקה(-: , היא לא נמצאת ב"מצב" של קבלה. גם עוזר לדעת למה האמהות החדשות לא "פנויות" לקבלה וגם מאפשר אולי לפנות לצד ה"נותן"שלהן.

זהו לא ויתור אלא הכלה שגם לה יש משמעות. מעין אמירה כזו שאומרת: מכבדים כל בחירה שלכן ותמיד אנו כאן בשבילכן.
וגם לפעמים נראה שאין מקום לשמוע אבל משהו בכל זאת מחלחל לו פנימה.

[מירי*]

האמא החדשה היא בשיא הנתינה שלה, היא מעניקה ומעניקה וגם מניקה , היא לא נמצאת ב"מצב" של קבלה. גם עוזר לדעת למה האמהות החדשות לא "פנויות" לקבלה וגם מאפשר אולי לפנות לצד ה"נותן"שלהן.
לא הבנתי את זה, וחשוב לי להבין. אפשר לקבל הסבר?


_מכבדים כל בחירה שלכן ותמיד אנו כאן בשבילכן.
וגם לפעמים נראה שאין מקום לשמוע אבל משהו בכל זאת מחלחל לו פנימה_
בדיוק. זה מה שאנחנו אומרות.

[חני_בונה*]

כל כולה עסוקה בנתינה לילדה ואין לה זמן ומקום לקבל. בד"כ הרבה יותר קל לנו לתת <לדוגמא היוזמה הברוכה שאת משתתפת בה> ויחד עם זאת אנו שמחות גם לקבל. אצל אֵם אחרי לידה, הנתינה וחווית האימהות החדשה תופסות את כל עולמה. היא לא פנויה להכלה נוספת. אפילו לא של עזרה שניתנת לה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כל אחת שקוראת כאן שתמצא לנכון לדבר עלינו, או בכלל על הצורך בעזרה אחרי הלידה, תעשה מעשה מבורך

חשבתי לתת מתנה לחברה שילדה לפני כעשרה ימים וגרה די רחוק - או לממן לה דולה פוסט פרטום, או להזמין לה מישהי מ"אמא'לה". אבל קשה מאוד לעשות את זה בצורה לא פולשנית. אני יכולה כמובן לומר לה, שהיא עצמה תתאם עם הדולה להגיע כשהיא מרגישה צורך. אבל אז מה עשינו בזה? הרי כל העניין הוא, שמתקשים לבקש עזרה כשבאמת צריך.

[נועה_בר*]

האמא החדשה היא בשיא הנתינה שלה, היא מעניקה ומעניקה וגם מניקה , היא לא נמצאת ב"מצב" של קבלה
חני, ברגע הראשון שקראתי את זה חשבתי שזה גאוני! איך לא חשבתי על זה קודם.
אחרי קצת זמן... אני לא מסכימה עם זה. בכלל.
מי שנותן ונותן זקוק מהיכן שהו לקבל. עכשיו, אנחנו מכירות את הדעה שכל מי שנותן גם מקבל משהו, אבל כאן המצב שונה. האימא נמצאת במצב חדש ולא מוכר, מצב שכל חייה השתנו ברמות שונות ומאוד עמוקות.
זו מין 'טראומה חיובית'. וכמו במצב אקוטי, אין מספיק זמן ואנרגיה להפנות לכל האספקטים הנדרשים.
והם נדרשים - ובעיקר הטיפול או הנתינה לעצמה.
מתוך לתת ולתת מאוד קשה למצוא גם זמן לעצמך. זו הבעיה העיקרית.
ואז לא אוכלים כמו שצריך.
ואז לא ישנים כמו שצריך.
ואז אין זמן למקלחת, לשרותים, לרגע עם הבן-זוג, או כל מיני דברים אחרים שהם חשובים מאוד ברמה הנפשית.

< חייבת ללכת >

[חני_בונה*]

אני לא מסכימה עם זה
קראתי את מה שכתבת .
במה אנו לא מסכימות?
(-:

[נועה_בר*]

עם זה:
היא לא נמצאת ב"מצב" של קבלה
זה נכון שהיא כולה מכוונת החוצה, אל התינוק ( ולא לשאר העולם ) אבל "מצב" זה מחייב אותה להיות מסוגלת גם לקבל עזרה. בדיוק מהסיבה הזו. היא שוכחת את עצמה, ומעמיסה על עצמה מעל ומעבר, ואז ברגע היא "קורסת".

[חני_בונה*]

מחייב אותה להיות מסוגלת גם לקבל עזרה אם זה היה קורה באופן טבעי לא היה צורך בכל הדיון הזה.
את זה רואה מי שנמצא מחוץ לה ולכן הוא רוצה לעזור. וההתייחסות שלי היתה אליה. למה היא לא מסוגלת לקבל עזרה.

[עירית_לוי]

הוספתי למעלה קישור לפרוייקט מבורך נוסף: "אם לאם".

הנה הודעה שנכתבה בו היום:
לכל המתענינים - בימים אלו עומד להסתיים קורס הכשרה למתנדבות "אם לאם - אצבע הגליל", הקורס הכשיר 20 מתנדבות מישובי הסביבה(גם מהמגזר הערבי), לתמיכה באם בתקופה שלאחר הלידה, התמיכה מיועדת לכל אישה כמוני- כמוך , מתוך הבנה של הקשיים השוניים וההתמודדויות היומיומיות הקיימים בתקופה זו. המעונינות בפרטים נוספים, ניתן להתקשר לטל. 050-7474887 .

כדאי לדעת

[עירית_לוי]

חשבתי לתת מתנה לחברה שילדה לפני כעשרה ימים וגרה די רחוק - או לממן לה דולה פוסט פרטום, או להזמין לה מישהי מ"אמא'לה". אבל קשה מאוד לעשות את זה בצורה לא פולשנית. אני יכולה כמובן לומר לה, שהיא עצמה תתאם עם הדולה להגיע כשהיא מרגישה צורך. אבל אז מה עשינו בזה? הרי כל העניין הוא, שמתקשים לבקש עזרה כשבאמת צריך.
קומה ג', קודם כל דולה פוסט פרטום זה רעיון נהדר למתנה. אפשר להוסיף לדף מתנות ליולדת
אפשר לשלב את זה לסירוגין עם ביקור של מתנדבת מאחד הפרוייקטים.
אולי פשוט תשאלי אותה? תשתפי אותה שאם את היית עכשיו שוב בימים הראשונים של אחרי הלידה, זו המתנה שהיתה הכי משמחת אותך, ותשאלי אותה אם זה מתאים לה.
אולי היא תגיד 'כן' ואולי היא תגיד 'לא'.
לפעמים כשהעזרה היא בתשלום (ולא כשמישהו "עושה לנו טובה") קל יותר לקבל אותה.

[נועה_בר*]

את זה רואה מי שנמצא מחוץ לה ולכן הוא רוצה לעזור
אני אומרת שהיולדת יכולה להתכונן כמו לקראת הלידה, לתקופה שאחריה! מראש.
אז עניה פקוחות ועדיין בין ראשה
אפשר מראש להסכים על התקופה הזו ולהתכונן אליה, אפילו שהקשיים עדיין לא נחווים או אפילו ידועים.
רק להיות מוכנה ומאפשרת קבלה
לאפשר קבלה - זה בעצם אומר להסכים עם זה שאני לא הכל יכולה, שאני מוגבלת מסיבות נפלאות, אין אפשרות לעשות הכל , וזה הזמן הנכון והמתאים לקבל תמיכה.
זה לא נתפס שזה זמני לגמרי, ומובן וטבעי לגמרי. זה מה שמפתיע אותי שוב ושוב.

[עירית_לוי]

_אני אומרת שהיולדת יכולה להתכונן כמו לקראת הלידה, לתקופה שאחריה! מראש.
אז עניה פקוחות ועדיין בין ראשה_
העניין הוא שגם את זה יכול לראות רק מי שנמצא מחוץ לה, או יותר נכון מי שכבר עברה לידה וראשית אימהות.
והרי זה המכשול העיקרי של ההכנה לתקופה.

הנה מה שאני חושבת עכשיו בעקבות הדיון שהתפתח פה, וזה שונה ממה שחשבתי כשפתחנו את הדף:

אולי צריך לקבל את העובדה שנשים בהריון לא פנויות להכנה המסיבית והמקיפה שאת מדברת עליה? שאין להן אנרגיות להפנות לזה. ההתנגדות שלנו למצב לא מאפשרת לשנות אותו.
אולי צריך לוותר על הרצון "להכין" אותן או לוותר על הציפיה שהן תפננה אנרגיות לזה, ובמקום זה פשוט לטפטף טיפה קטנה ועוד טיפה של מידע, בעדינות רבה, עם הרבה אמפטיה וקבלה.

[נועה_בר*]

_ההתנגדות שלנו למצב לא מאפשרת לשנות אותו.
אולי צריך לוותר על הרצון "להכין" אותן או לוותר על הציפיה שהן תפננה אנרגיות לזה, ובמקום זה פשוט לטפטף טיפה קטנה ועוד טיפה של מידע, בעדינות רבה, עם הרבה אמפטיה וקבלה._

כמובן ! אבל זה לא מזיק קצת להתלונן על המצב. להוציא קיטור ולקטר.
את יודעת, חבל. פשוט חבל לי שזה המצב.
למה אני הייתי שמחה לדעת שיש עזרה כזאת, אז, כשהייתי אחרי לידה? האם זה רק בגלל שזה בדיעבד?
האם הייתי בעצמי כ"כ מבויישת בעצם ממצבי, שאולי הייתי מוותרת, אפילו אם הייתי יודעת?
אולי. אולי כל זה הבכי שלי על שלא הייתה לי עזרה. אולי.

[נועה_בר*]

אני לא הגעתי לשום מצב של מוכנות כי ילדתי במפתיע בשבוע מוקדם.
אבל אולי יש כאלו שיכולות לספר אם ולמה הן קוראות סיפורי לידה?
והאם הן קראו סיפורי פוסט פרטום ?
שאלתי את מירי מהפרוייקט של אימל'ה אם יש סיפורים של נשים שנעזרו בתומכות אחרי לידה, ומסתבר שיש כמה. האם זה יכול לעזור אם נפרסם אותם?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_אבל אולי יש כאלו שיכולות לספר אם ולמה הן קוראות סיפורי לידה?
והאם הן קראו סיפורי פוסט פרטום ?_

כן, קראתי המון, כדי להתכונן. זה עזר מעט בעניין הלידה (להבין פרוצדורות של בי"ח ודינמיקות של לידה טבעית, וכולי), אבל הפוסט פרטום היה לי סתום מאוד. מה פשר הקיטורים על כך שאף פעם לא מצליחים לגמור את הקפה או הארוחה, למשל? אם התינוק בוכה, מרגיעים אותו, יושבים עם התינוק על הברכיים וגומרים לאכול! כך חשבתי לעצמי לפני הלידה. כמובן, בעיקרון זה אמור להיות נכון, אבל זה אף פעם לא פשוט כל כך
עוד דבר: למרות שתכננתי להניק, לא היה לי ברור בכלל עד כמה התינוק נצמד לציצי בשבועות הראשונים, כמה זמן זה לוקח, ועד כמה זה כרוך בחוסר תנועתיות שלי, ובצורך שעוד מישהו יהיה שם ויביא ויוציא. מצד שני, גם אם כל סיפור פוסט פרטום היה מדגיש את העובדה הזו באותיות קידוש לבנה, לא הייתי קולטת. כי... כי זה פשוט עולם אחר, לפני ואחרי.

באותה מידה, אחרי הלידה שלי לא הצלחתי להסביר לחברה שעמדה לפני לידה, למה מחליפים לתינוק כל כך הרבה בגדים בשבועות הראשונים. פשוט לא הצלחתי להיזכר מה היה שם שדרש תחלופה. אבל צריך, הבטחתי לה, צריך המון רזרבות של בגדים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הכתבה של אירית לן בנושא זה בגליון האחרון, הייתה מצויינת.
אכן. דווקא העלמתי את הגיליון הזה מאמא שלי, שהיתה פה היום - היא עוזרת המון, אבל רק זה חסר לי, שהיא תתחיל להכין לי טבלאות עם לו"ז עזרה ותדביק על המקרר

[אמא_גמדים*]

כמה מחשבות שעולות בי עם קריאת הדף הכ"כ חשוב הזה:
בהכנה לקראת לידה ראשונה, אכן בני הזוג לא ממש בעניין להכנה לתק' הפוסט פארטום. התהליך הזה נראה לי מאוד טבעי ואולי בעצם מקורו בחיי השבט - אשה לא היתה צריכה לדאוג לחיי הפוסט פרטום שכן היה ברור מאליו שהיא הולכת להיות עטופה ומוגנת נתמכת ומטופלת כמו שהיתה בינקותה היא. לעומת זאת לידה אז היתה תהליך מורכב, היתה תמותת אימהות וילודים לא קטנה וכן הלאה...
אחת הדרכים שלי להכין את הזוג לקראת התקופה הזו היא לתאר מחשבות ורגשות שחויתי על בשרי עם הולדת ביתי הבכורה. בד"כ בני הזוג מסתכלים עלי בעין תמהה. זה בסוף הקורס, הם כבר מכירים אותי מספיק, כך שהם יכולים (לפעמים...) לקבל את העובדה שזה נורמלי, ושזוהי התרחשות צפויה. לפעמים הן זוכרות את זה אחרי הלידה ולא נכנסות למצב שבו הן מסתכלות במראה בבוקר בידיעה מוחלטת שהן רגע לפני אישפוז.
רובן, בכל זאת, עדיין לא מפנימות את "זה הכל בסדר" כמו שנכתב למעלה - שזו המטרה מבחינתי - להסביר כמה המשבר הוא נורמטיבי ושיש כאן אור בקצה המנהרה (כמו הכומתה בקצה המסע??).
דבר נוסף שהוא משמעותי הוא לעבוד על התקשורת במובן של "מושגים" - אשה אומרת שהיא עייפה - מה זה אומר לבעל? את צריכה ללכת לישון מוקדם היום? או שאת בעיצומו של מסע כומתה אין סופי? אם אני לומדת להסביר יותר ברור מה עובר עלי, המסייעים לי יכולים לסייע טוב יותר.
עוד מחשבה לגבי הלידה. למה אנחנו כ"כ מתמקדות בלידה כשברור שהיא רגעית כ"כ? יש מחקרים שמצביעים על קשר בין חווית הלידה לבין דכאון אחרי לידה. אולי ההתכוונות ללידה היא דרך להכין את עצמנו לאחרי הלידה...
בעניין התמיכה אחרי הלידה - אחד הדברים שנראים לי משמעותיים ביותר הוא טיפולים פיזיים. מישהי כתבה כאן שהאם נמצאת בנתינה כל הזמן, מניקה ומעניקה. הנתינה אחרי לידה היא מאוד פיזית, העברה של כוחות חיים מהגוף שלי לגוף של התינוק, אני מאוד הרגשתי צורך בטיפול במגע. שימון או מסאז', עוצמת הרכות או כל טכניקה אחרת שמתאימה לאם, משהו שיתן לה במובן הישיר ביותר - יחזיר לה כוחות לגוף. בכתבה מהגליון הקודם על "דהבליקר הוספיטל" - תיארתי איך ההודיות מטפלות ביולדת - מדובר בהמון מגע פיזי ודגש על אוכל מזין ומחמם, ובכלל על חימום הגוף (הגנה על צ'קרת הכתר).
באופן אישי, ולאחר שתי תקופות פוסט פרטום לא פשוטות החלטתי שבפעם הבאה את 5000 השקלים שאני לא משלמת למיילדת (אני יולדת בלי מיילדת), אני משקיעה במלווה - מטפלת לתקופה שאחרי, פחות לדולה פוסט פרטם שתעזור בבית ועם התינוק כי שם אני מקבלת הרבה עזרה, אלא יותר לטיפול אישי בי - בגוף ובנפש, אבל אצלי בבית.
חשבתי שבבית זה יהיה גם טוב לבנות לראות את זה - שאמא מקבלת טיפולים אחרי הלידה, שיכנס להם לתודעה שיולדת זכאית וצריכה לקבל טיפול עוטף לאחר הלידה.

[ההולכת_בדרכים*]

בתור אשה לפני לידה ראשונה הרבה ממה שנכתב כאן מפתיע אותי.
אני מופתעת לשמוע על כך שנשים לא מסוגלות להקשיב לדברי המנוסות שבינינו ואוטמות אוזניים לשיחה על התקופה שאחרי
הלידה.הייתכן שנשים כמותכן כל כך רוצות לעזור והנדיבות הזו נדחית שוב ושוב?!
אבל בעצם...אני מאוד מזדהה עם מה שכתבה סיגל ב ב-16.5 לגבי כך שכהריונית את בעיקר שומעת אזהרות בטון פולני של "חכי חכי" משלב מאוד מוקדם של ההריון (ובעצם גם מלפני זה),וכדי להגן על עצמך את נאטמת לכל אמירה לגבי הקושי שמחכה לך.
חברה שלי שילדה לפני שנה העירה את תשומת ליבי לנושא,וגרמה לי להתעניין ולנסות להכין את עצמי,אבל עכשיו אני נזכרת שהיא הייתה צריכה להגיד משהו כמה פעמים עד שנפתחתי להקשיב,ומילות הקסם היו שהיא בעצם רוצה לעזור לי ולתרום לי מנסיונה,ולא רק לקטר או לומר לי שמה שקורה לי עכשיו לא ממש מעניין ו"חכי חכי,את לא יודעת מה מחכה לך"...(שזה מה שחוויתי בהתחלה).
אז השאלה רק איך אומרים את הדברים?! מבחינתי כן.ואני לומדת המון מהעצות והקישורים שאתן פה באתר נותנות לי ברוחב לב .
מצד שני,יש נשים רבות שבאופן כללי עיקר ההכנה שהן עושות היא יותר טכנית-גם ללידה (למשל-ללמוד נשימות ולא לעבוד על
רגשות,או לסייר בבתי חולים ולהתעניין יותר בסממנים חיצוניים מאשר בעומק כמו למשל "מה האוריינטציה של הצוות ביחס ללידה טבעית"),וגם לתקופה שאחרי הלידה (למשל סיורים בחנויות למוצרי תינוקות ולא הכנה להנקה)
אני עומדת נדהמת מול התופעה,ולמען האמת לא מוצאת דרך לעזור בלי להשמע מתנשאת.
בעניין של קושי לקבל עזרה-לי קשה לקבל עזרה כשאני פוחדת שנותן העזרה "ישתלט" עלי או יתחשבן איתי מאוחר יותר...
ועל כך היה לי דיון ארוך ופורה ביותר בדף משפחת בן הזוג ואני.
חשבתי שאני די יוצאת דופן בעניין הזה,אבל אולי זו עוד סיבה שגורמת לנשים לדחות הצעות לעזרה.
ועוד משהו-לקראת לידה יש המון התעסקות בלידה עצמה כי שם טבוע פחד השרדותי.עכשיו זה נראה הכי קריטי,לעבור את זה בשלום
אבל עוד לא שמענו על אשה או תינוק שלא שרדו בעקבות פוסט פרטום קשה,והפחד מזה הוא ברמה אחרת לגמרי.
הפתרון שלי הוא לעבוד על שני המישורים במקביל.אבל לא לכל אחת יש זמן או רצון לעשות כל כך הרבה עבודה פנימית (וזה הרבה
בהחלט )

[יונת_שרון*]

אבל עוד לא שמענו על אשה או תינוק שלא שרדו בעקבות פוסט פרטום קשה.
דווקא כן. דכאון אחרי הלידה עלול להסתיים במוות של התינוק, ולפעמים גם האם.

[נועה_בר*]

דכאון אחרי הלידה עלול להסתיים במוות של התינוק, ולפעמים גם האם.
לצערי הרב, הכרתי פעם מישהי. היא כבר איננה.

[ההולכת_בדרכים*]

כמו שאמרתן,אין מודעות.

[עירית_לוי]

ההולכת בדרכים, תודה על השיתוף

[עירית_לוי]

דכאון אחרי הלידה עלול להסתיים במוות של התינוק, ולפעמים גם האם.
קראתי פעם (לא זוכרת איפה) שמודעות לנושא עוד לפני הלידה יכולה לעזור (לפעמים) במניעה של יצירת הדכאון או לפחות להשפיע על איכות הטיפול בדכאון כשהוא מגיע. כאשר דיכאון אחרי לידה נתפס כמשהו לגיטימי יש יותר מוכנות לבקש טיפול ועזרה.
מישהי יודעת על זה ויכולה לתת עוד מידע?

[עירית_לוי]

הכתבה של אירית לן בנושא זה בגליון האחרון, הייתה מצויינת.
סוף סוף קראתי.
אהבתי את הרעיון של הכנת תכנית לתקופה של אחרי הלידה, בדומה לתכנית לידה (מאמצת ללידה הבאה).
זה הופך את נושא ההכנה למשהו ברור ונגיש, ופחות ערטילאי.

[נועה_ברקת*]

במניעה של יצירת הדכאון או לפחות להשפיע על איכות הטיפול בדכאון כשהוא מגיע
מניעת דיכאון אחרי לידה יכולה להיות קשורה לאיכות הטיפול שהאם מקבלת אחרי לידה. כמו שכתבה אמא גמדים, ישנם הרבה דברים שיכולים לסייע לאישה לעבור את התקופה הרגישה הזו.
מודעות לדיכאון אחרי לידה ולאיכות הטיפול בו יכולים לסייע מאד, גם כדי לאתר סימנים של דיכאון וגם כדי להבין איזה טיפול יכול להינתן. החלמה מדיכאון, כשהוא כבר מתחיל להתגלגל, ובמיוחד כשהוא מלווה בהפרעות חרדה למיניהן, היא עניין ממושך שדורש את סבלנותם של כל הסובבים את האישה.
אני מצטרפת לדיעה שכיום, הסכנה דווקא אורבת לאם ולתינוק אחרי הלידה ולא בליד עצמה.

[ההולכת_בדרכים*]

שאלתי את אמא שלי על העניין של תמיכה אחרי לידה,והיא אמרה שלמשל בתקופת הסבתות זה היה מאוד מקובל.
מסתבר שאחרי הלידות שלה סבתא שלי קיבלה תמיכה מלאה לכמה שבועות,והיתה במנוחה מלאה כשכל כוחותיה מופנים להנקות ולהתאוששות.והיא מאוד לא הבינה איך זה השתנה בדור שאחריה.
פעם כששאלתי את חמותי היא אמרה שאחרי הלידות שלה היא היתה לגמרי לבד בביתה,בלי עזרה של אמא או שכנות.
היא לא תיארה את זה כטראומטי במיוחד.היא לא הניקה והיא מספרת שהיו לה לידות קלות.
אני מניחה שיותר קל להתאושש מלידה קצרה וקלה בלי תפרים ועניינים,לא?אולי גם התינוק יוצא יותר רגוע.
אבל מן הסתם זה רק חלק קטן מהעניין.

[אידה*]

שלום,

אני בהריון ראשון, ואני מוצאת שמה שמעניין אותי בזמן האחרון פרט לסיפורי לידה, וההתעסקות בלידה עצמה, זה רצון להכיר עוד נשים בסביבתי הקרובה שנוכל להעזר זו בזו, אחרי הלידה, אני לא ממש יודעת איך לעשות את זה.

רציתי לשאול אם יש נשים כאן, שיוכלו להציע מה לעשות, איך להתכונן לקראת הלידה ולהכין מה שאפשר לתקופה שאחרי.
האם ניתן ליצור קבוצה כזו של עזרה הדדית, או עדיף לחבור לאישה אחת או שתיים עם ילדים גדולים כבר שתוכל רק לתמוך?

כל רעיון יתקבל בברכה.

[אשה_לומדת*]

אידה, שלום!
מאיזה אזור את בארץ? בקיבוץ גבעת ברנר ליד רחובות יש קבוצה של אמאות טריות. פרטים בדף 'מקום לשבט' תמיכה באמהות‎
מהניסיון שלי צריך שיהיה אחרי הלידה לידך בבית בן אדם קרוב, כמו בעל, אמא, אחות, חברה קרובה. מישהו שידאג לכל הצרכים שלך, כמו אוכל, שתיה, טיפול בבית, כדי שתוכלי להתרכז בעצמך ובתינוק לפחות 6 שבועות מהלידה.
אני מדגישה שעם הבן אדם שיהיה איתך בבית את צריכה להרגיש לגמרי חופשי ומאד רצוי שהוא יהיה איתך בראש אחד בנושאים חשובים, כמו הנקה, מוצץ, לקיחה לידיים וכו'.
אם אין לך בן אדם כזה, אז אולי כדאי להעסיק אותו בתשלום, כמו דולה פוסט פארטום. לי אישית היה מאד קשה לקום בבוקר לבית ריק, אחרי לילה שכמעט ולא ישנתי.הייתי מאד זקוקה לדבר עם מישהו בבוקר, שמישהו יביא לי ארוחת בוקר למיטה ויגיד שהכל יהיה בסדר.
אם ההנקה חשובה לך, מאד מומלץ ללמוד לפני ואפילו לקבוע פגישת הכנת להנקה עם יועצת הנקה טובה ולהיות איתה בקשר, כמה שיותר מוקדם אחרי הלידה.
יש פה באתר המון חומר על תנוחות הנקה, על תפיסה נכונה של השד ועל הבעיות השכיחות והכי חשוב תאמיני בעצמך.
מאחלת לך הריון קל ולידה מעצימה.

[ענת_ב_פ*]

האם ניתן ליצור קבוצה כזו של עזרה הדדית, או עדיף לחבור לאישה אחת או שתיים עם ילדים גדולים כבר שתוכל רק לתמוך?
אידה, למה זה זה או זה?
אפשר גם וגם
כל קשר יתן משו. כל תמיכה ברוכה!
אם הייתי בהריון הייתי מחזרת אחרי נשים בהריון. למה לחכות ללידה?
בבית קפה או בחוג יוגה לנשים בהריון- הכל כשר לקשר!
בהצלחה @}

[נועה_בר*]

האם ניתן ליצור קבוצה כזו של עזרה הדדית, או עדיף לחבור לאישה אחת או שתיים עם ילדים גדולים כבר שתוכל רק לתמוך?
באיזה אזור בארץ את נמצאת? מתי הת.ל.מ ?
אשמח לשוחח איתך, מייל בראש הדף נועה בר

[ענת_קדם*]

כל הכבוד לך לחפש קודם לפני הלידה עזרה. שיעור גדול שאני למדתי בלדעת לקבל עזרה היה בעקבות הלידה. לך יש את זה ככה טבעי-איזה כיף לך.
מאיזה אזור את בארץ?
יש דף תמיכה באמהות טריות אני קיבלתי תומכת שם אחרי הלידה שמה שהייתי צריכה בעיקר ממנה זה שתגיד לי שהכל בסדר ושתהיה בפארק איתי כשאני באה ונוכל לקשקש קצת כי הרגשתי מעט לא קשורה.כמובן ניגשתי לכל העיננין באיחור-צ'יפצ'וק כבר היה בן 4 חודשים נדמה לי אבל למשל אם הייתי נגשת קודם הייתי שמחה שילמדו אותי לעשות אמבטיה לתינוק ולהתמודד עם גזים, הנקה וכל היתר באמת יותר קל לשאול מאשר לנחש מה עושים

אני זוכרת שהיה לי נעים שאמא שלי הניחה לי בשקט קערת דייסת קוואקר חמה כל בוקר וככה קמתי ובין הנקה להנקה אכלתי אוכל טעים ובריא.
אוכל היה הכי חשוב לי- שיהיה מוכן כל הזמן במקרר ונגיש.לעמוד לבשל לא כל כך אפשרי אז אולי להקפיא או לקבוע משהו שאחרי על סטוק האוכל.טוב אני אוהבת לאכול
המון אהבה ובהצלחה. אם את האיזור הוד השרון אשמח להיות שם בשבילך.

[אידה*]

איזה כיף, כמה תגובות, תודה רבה !

אישה לומדת, תודה על השיתוף והעצות:

מאיזה אזור את בארץ?
אני ליד באר-שבע, רחובות זה 45 דק' נסיעה, שזה לא הרבה מבחינתי, אבל אולי עם תינוק קטן זה כן...?

מהניסיון שלי צריך שיהיה אחרי הלידה לידך בבית בן אדם קרוב, כמו בעל, אמא, אחות, חברה קרובה
כרגע אין לי ממש מישהו כזה, בן-זוגי עובד 3.5 ימים מחוץ לבית ועוד יום מהבית, ולא יוכל להפסיק, מצד שני אני מניחה שתהיה לי עזרה מחברות כאן ביישוב, אבל אני יודעת שכולן עסוקות, אז אני לא יודעת כמה...
לקחת דולה פוסט פארטום , יש לכן מושג כמה זה עולה?

מאד מומלץ ללמוד לפני ואפילו לקבוע פגישת הכנת להנקה עם יועצת הנקה טובה
אני רוצה ללדת בבית, האם המיילדת יכולה לייעץ גם?

בבית קפה או בחוג יוגה לנשים בהריון- הכל כשר לקשר!
צודקת לגמרי! אני אתחיל ליזום יותר ולצאת, פשוט לא יוצא לי להכיר נשים בהריון, אני לא כל כך טובה ביצירת קשרים ככה בחוץ בספונטני..

באיזה אזור בארץ את נמצאת? מתי הת.ל.מ ?
ליד באר-שבע, אני אמורה ללדת בתחילת פברואר.לנועה, אני אצור קשר במייל.

ענת קדם, תודה רבה על הפירגון והצעת העזרה, אני חוששת שאני קצת רחוקה, אני אבדוק בדף לגבי קבלת עזרה.

תודה לכולן, עזרתן מאוד

אני מדגישה שעם הבן אדם שיהיה איתך בבית את צריכה להרגיש לגמרי חופשי ומאד רצוי שהוא יהיה איתך בראש אחד בנושאים חשובים, כמו הנקה, מוצץ, לקיחה לידיים
חייבת לציין שלא בטוחה כרגע שיש לי מדיניות ברורה לגבי כל הנושאים החשובים, רוצה להניק, רוצה שיישן איתי, מקווה שתוכל להיות איתי/עליי רוב הזמן.

לך יש את זה ככה טבעי-איזה כיף לך.

אני חושבת שהשיטוט הרב באתר בחודש האחרון בהחלט עזר לי להבין כמה דברים, ולא הייתי מעיזה לבקש ככה עזרה והצעות לולא האווירה כאן היתה כל-כך מאפשרת ותומכת.

תודה לכולן

[אשה_לומדת*]

אני ליד באר-שבע, רחובות זה 45 דק' נסיעה, שזה לא הרבה מבחינתי, אבל אולי עם תינוק קטן זה כן...?
אני חושבת שזה תלוי באופי של התינוק, אך בדרך כלל תינוקות נרדמים באוטו.

אני מניחה שתהיה לי עזרה מחברות כאן ביישוב, אבל אני יודעת שכולן עסוקות, אז אני לא יודעת כמה...
כמו שכתבה ענת קדם אחרי לידה זה הזמן לבקש עזרה ולקבל עזרה, אולי כדאי שתדברי עם החברות כבר עכשיו על הנושא הזה?

לקחת דולה פוסט פארטום , יש לכן מושג כמה זה עולה?
לצערי, לא לקחתי. אני קראתי על זה בכתבה ועד כמה שאני זוכרת משלמים לה פר שעה וזה לא זול. אולי יש פה בנות שלקחו דולה פוסט פארטום ויוכלו לשטף אותנו בחוויות.

רוצה להניק, רוצה שיישן איתי, מקווה שתוכל להיות איתי/עליי רוב הזמן
זה נשמע כמו מדיניות די ברורה. אני התכוונתי שלא יהיו מסביבך אנשים שעל כל פיפס של התינוק יגידו:" הוא בוכה, כי אין לך חלב. תני לו בקבוק" ויורידו לך את הביטחון.

האם המיילדת יכולה לייעץ גם?
לדעתי, מיילדת נותנת עזרה ראשונית בהנקה, אך היא לא מומחית בהנקה.

[ענת_קדם*]

תודה רבה על הפירגון והצעת העזרה, אני חוששת שאני קצת רחוקה.
בבקשה.
אשמח לתת עזרה אם תרצי דרך האתר-שזה מן קרוב רחוק. כל דבר שאלות, מחשבות, הקשבה וחיבוקים.

[יהודית_שפמן*]

אידה עוד רעיון קבוצת תמיכה דרך קורס עיסויי

[g_a_n_i*]

הי אידה
לגבי ייעוץ הנקה - תלוי בהכשרת המיילדת. ענת תל-אורן, למשל, עשתה את הקורס של בתיה דייויס.
בהצלחה!

[בת_ההרים*]

אידה שלום במרכז פאצ'ה ממה בבאר שבע יש הכל.קבוצות לאימהות,מפגשי הנקה ועוד.אני לא התנסיתי אישית אבל הנפשות שפועלות שם הן נשים מקסימות. אני חיה דרומית לב'ש אבל ואת מוזמנת להעזר בי במה שאוכל לעזור. יש לי דפבית.

[תמרוש_רוש]

בדיוק בזמן...

אני ניסיתי לעשות הכנות לתקופה הפוסטפרטום, ובינתיים אני לא מרגישה שהכנתי מספיק... אני אכתוב מה כן. תזכרו שאני באוסטרליה בלי משפחה!!!!
(הצילו!!!! הצילו!!!!)

1. כבר בכיתי להורים שלי שאני בפאניקה - אז יש מצב שאבא שלי יבוא מתישהו אחרי הלידה. יש מצב שלא, ואמא שלי בטח לא - היא עסוקה עכשיו בלהיות אמא לאמא שלה (בת מאה ביולי שעבר, שבר בצוואר הירך והידרדרות מנטלית ). בכל אופן, יש סיכוי טוב שאבא שלי יבוא (מבחינתי זה נהדר, האנטיוכוס הזקן הוא איש נפלא, גם אם ביזארי. הוא יודע לעזור, הוא לא מתרגש אם אני נרדמת לו באמצע נאום-מאוד-מעניין-בן-חמש-שעות-על-נושא-מרתק-כלשהו-מתחום-מדעי-הרוח, והכי חשוב: אפשר לצחוק אתו), אבל לא ידוע מתי הוא יבוא, וגם לא ידוע אם אמא שלי באמת תוכל לשחרר אותו - אלוהים יודע שהיא בעצמה זקוקה להמון עזרה.

<זה נורא: יש המן אמהוֹת בשטח, אבל לא מספיק אמהוּת. :-(>

1. בעל: אוהד, תומך, מלאך קטן. הוא כבר לוקח על עצמו הרבה בישולים ואת כל רחיצת הכלים, כדי להתאמן . סטודנט לתואר שלישי במדעי הרוח - לוח זמנים גמיש מאוד (גמיש מדי לטעמו... אבל זו כבר בעיה אחרת). מתכוון לסנג'ר את עצמו לשבועות הראשונים במשרה מלאה, ולחודשים הראשונים כל כמה שיידרש. נראה לי שאני אצטרך באיזשהו שלב לזרוק אותו מהבית....

הבעיה: הוא לא מכיר מספיק מתכונים של ירקות וקטניות ירוקות. (אני מתה על אפונה ושעועית ירוקה, ובזמן האחרון פשוט אין לי כוח להכין אותן, למרות שזה שני מתכונים נורא נורא קלים, והוא לא יודע איך...)
=>>> אני מתכננת להגדיר לו שאחד מתפקידיו החל מהשבוע השני או השלישי יהיה לזרוק אותי מהבית (כמעט) מדי יום ביומו. בהתחלה רק לפארק, לנשום אויר נקי ולשמוע ציפורים, ואחר כך גם לפגישות עם אנשים אחרים וקבוצות תמיכה.

1. חברים - לא יודעת... מצד אחד יש הרבה. מצד שני כ---ל החברות הישראליות שלי עכשיו בהריון, אז הן עייפות ועסוקות וזה, ואנחנו גרים רחוק מרובן. אבל רחוק. חצי שעה נסיעה ומעלה. (נודניקים שכמונו, התעקשנו עד עכשיו לא לגור באיזור הישראלי של העיר, ועד עכשיו זה גם היה מצוין. מה יהיה עכשיו?).

עד עכשיו לא ביקשתי כלום מאף אחת, כי אני לא ממש יודעת מה לבקש, ואם כדאי בכלל לבקש עכשיו או אחר כך - כשיהיה רלוונטי.
ופה קרוב - אני כמעט שלא מכירה אפחד. טוב, נו, יש חברה טובה שלי במרחק של 5 דקות נסיעה, שתי תחנות ברכבת עירונית (יש לה תינוק בן חצי שנה והיא הולכת לחזור עוד מעט לאוניברסיטה), ויש ידידה אחרת ממש במורד הרחוב, שאמנם חידשתי אתה את הקשר רק השבוע, אבל היא היתה ממש מתוקה וידידותית, ויש את השכנה שלנו שהיא גם מיילדת בדימוס והציעה לי לעזור עם התינוק כל פעם שאני אצטרך, ואשה אחרת נשמה שכבר המון זמן לא הייתי אתה בקשר, אבל אני יודעת שהיא תשמח אם אתקשר... והיא גרה פה ממש קרוב איפשהו...
בקיצור - אני רק צריכה להתגבר על עצמי ואשכרה להרים טלפונים. להתגבר על עצמי וליזום קשר - זה החלק הקשה. נורא קשה.

1. הנקה - יודעת את התיאוריה לא-רע, יש תמיכה טובה בהנקה מהביתחולים, יודעת איפה מרפאת ההנקה הקרובה לבית (עם יועצות מוסמכות) וגם על מרפאת הנקה של בית החולים שאפשר לבוא אליה לכמה שעות טובות אם יש בעיה. מכירה את האתר של האגודה האוטרלית להנקה. יש המון תמיכה רגשית מהבית. עוד משהו?

1. תמיכה מוסדית וקבוצות תמיכה:

אחרי שאני משתחררת מהביתחולים הם ממשיכים לבוא פעם או פעמיים לביקורי בית, ואחר כך מעבירים אותי לרשות "טיפת חלב", שגם היא עושה איזה ביקור בית, ואז מזמינה אותי לבוא למרפאה להמשך מעקב. עד כמה שהבנתי פה טיפת חלב גם מרכזת את כל האינפורמציה ובקישורים לגופים נוספים שאני עשויה להצטרך כאמא טרייה. האחיות שם - עניין של מזל, אני מניחה... חברה שלי באה לשם יום אחד עם דכדוך בינוני-משמעותי שלאחר לידה, וקיבלה יחס תמוה ביותר, שהצליח להעלות את חמתה ולהוציא אותה מהדכדוך רק מהעצבים על הפוסטמה שדיברה אתה... אז בעצם זה עבד, לא?

חוצמזה יש לחברה שלי טלפון של רופאה מומלצת לתינוק. קרובה, נחמדה, סבלנית, ופרו-הנקה.

חוצמזה הטיפת-חלב מארגנים Mothers' groups של כל האמהות החדשות באיזור, לפי תאריך הלידה של התינוק. כל כמה חודשים נפתחת קבוצה חדשה, ואני כמובן אצטרף למה שיהיה.

חוצמזה, אותה חברה שלי המליצה לי על המפגשים של ABA - אגדת ההנקה האוסטרלית. היא אמרה שהמפגשים שלהם יותר מעניינים מהקבוצת אמהות הרגילה (כמה כבר אפשר להתלונן על איך שהתינוק מחרבן ועל איך שהוא ישן? היא אמרה לי), ויש אמהות לתינוקות וילדים בכל מיני גילאים, וזה נעים יותר. שמרתי לי את האתר שלהם במועדפים.

חוצמזה, יש במתנ"ס לא-מאוד-רחוק-ממני (חמש תחנות רכבת) Play Group של הורות טבעית... נכון שבדרך כלל playgroups מיועדים לילדים גדולים יותר, שיכולים אשכרה לשחק אחד עם השני או עם הצעצועים והמתקנים שמוצעים שם, אבל אני זוממת להגיע לשם בעיקר בשבילי, כדי להכיר הורים שעם קצת מזל יהיו די קרובים אלי גם פיזית וגם בגישה.

וכל זה לא עוזר לי להפסיק להיות בפאניקה!!!
הצילו!!!! הצילו!!!! הצילו!!!!!

יש עוד משהו שאפשר לעשות?