אלונה, כתבתי תגובה אתמול ופתאום אני רואה שהיא לא נקלטה. אבל לא נורא, את הבהרת מה שניסיתי להבהיר בשבילך.
מעניין איך כל אחד מאיתנו קורא את השני אחרת. לי היה ברור מייד מההתחלה, שמה שאת מנסה להגיד זה, ש
את התחלת לגלות לאחרים במה את מאמינה, בלי להסתיר מהם ובלי להעמיד פנים שאת בעצם "אחת משלהן" כדי שלא לבקר אותן וכדי שלא יתקיפו אותך.
אני מאוד מזדהה איתך. האמת, שאני פשוט "ניפיתי" מהחיים שלי את החברים האלה. פשוט לא רציתי למצוא את עצמי במקום שבו לא ייראו לי הבחירות של החברות שלי, והן לא יוכלו לקבל את הבחירות שלי. אם אני חושבת שחברים שלי מתעללים רגשית בילד שלהם - איך אני יכולה להגיד להם את זה ולהישאר חברה שלהם? מה, הם יקשיבו לי ומייד "ייראו את האור" ויגידו לי תודה שהארתי את תשומת לבם ומעכשיו הם ישתנו? בטח שלא. הם יגנו בחירוף נפש על הדרך שלהם ויכעסו עלי. ולסתום את הפה ולא לומר כלום כשאני רואה כמה הילד סובל, כמה הם לא מבינים מה הם עושים, ואיך הוא מגיב באלימות שהוא מוציא על ילדים אחרים? גם את זה אני לא יכולה לעשות.
כמוך, אני משתגעת מילדים שהורסים בתים של אחרים. כשהייתי עוד רווקה יצא שהערתי כמה פעמים להורים שהילדים שלהם התנהגו בצורה מזעזעת. ההורים האלה נעלבו והתעצבנו, ואמרו לי: "אין לך ילדים, נכון? ככה זה ילדים, את פשוט לא יודעת!".
קישקוש מוחלט. זה בכלל לא "הילדים". זה ההורים שלהם שלא רוצים או לא מעיזים להדריך את הילד איך צריך להתנהג. אולי בעצם הם מלאים תוקפנות והרסנות בתוכם, ונעים להם שהילד שלהם (שהוא כביכול "קטן ולא מבין" ולכן "מותר לו") גורם את הנזקים שהם היו רוצים לעשות.
גם הבת שלי נעשית קולנית או פטפטנית לפעמים, וגם הבת שלי היא מאלה שאוהבים לפרק ולפעמים גם להרוס. אז מה? מעולם לא "שיחררתי" אותה בבית של מישהו אחר ללא השגחה, ומעולם לא איפשרתי לה לגרום למישהו אחר נזק.
אני תמיד לידה, ואני שמה עין.
אם אני קולטת שהיא עושה או עומדת לעשות משהו לא נעים או מזיק, אני עוצרת אותה - בעדינות, מדריכה, מסבירה, אבל לא מאפשרת שום דבר שלא מתאים לדרך שבה אנחנו חושבים שצריך להתנהג.
נכון שהדרך העיקרית שבה ילד לומד איך להתנהג בחברה היא דרך התבוננות במודלים המבוגרים, אבל היא לא הדרך היחידה. זו דרך ארוכה, שמתפתחת במשך שנים. אז מה, ניתן לילד לגרום נזקים עשר שנים עד שילמד איך מתנהגים?
אחרי כמה פעמים (ולא כל כך הרבה) שבהן הסברתי, למשל, שאנחנו לא פותחים מגירות או ארונות בבית של מישהו אחר, אלא רק בבית שלנו, היא הפנימה את הכללים. כך גם הסברתי שמותר לשחק בצעצועים של הילד שמארח אותנו רק אם הוא מרשה, והדרכתי אותה שצריך לשאול - במקרה שראיתי שלילד יש בעיה. לא מקובל עלי שהילד המארח צריך לסבול ילדים זרים שיפלשו לפרטיות שלו ויגעו בצעצועים שלו אם זה מפריע לו.
או למשל, שמרתי כמו נץ כשהתקרבה לחפצים שבירים בבית של מישהו ודאגתי שנשמור מרחק בטוח מהם (מרחק שלא יגרום לבעלי הבית חרדה מיותרת, ולא יאפשר שום תאונה מקרית). או, למשל, אם נתנו לה אוכל דאגתי שתמיד תאכל מעל צלחת ושאם מדובר במשהו אפילו קצת מלכלך, היא לא תיגע בכלום ונרחץ מייד ידיים. אני לא מאמינה בחשיבות של מריחת במבה על ספות לתועלת הבריאות הנפשית של ילדים קטנים
לי הגבולות האלה היו תמיד מאוד ברורים ומאוד חד משמעיים, וההדרכה שלי לילדה שלי תמיד עניינית וברורה. לכן היא תמיד שיתפה פעולה ברצון, הפנימה מהר מאוד את הערכים שלנו, וכבר מזמן היא בעצמה (בת 4) מקפידה על הרבה דברים.
גם בחברת היקואנה, ברגע שהילד מספיק גדול הם מעירים לו במלים אם הוא מתנהג בניגוד לכללים שלהם. לידלוף מדגישה: לא משפילים אותו, לא מענישים אותו, פשוט מדריכים אותו: ככה לא עושים אצלנו, ככה עושים. אתה מתבקש להתנהג בהתאם למה שנהוג אצלנו.
יש מחיר גבוה מאוד לשתיקה ול"נחמדות". בעצם מדובר בלתת למישהו אחר לדרוך עלינו, כמו שבעצם כתבת, אלונה. מעניין שהיה לי תמיד יותר קל לשמור על הספה שלי מידיים דביקות, מאשר על הרגשות שלי מאחרים שפגעו בהם.
אחד הדברים שהכי משחררים אותי, הוא להיות כאן אתכם ב"באופן", וירטואלית ופיזית (במפגשים אישיים). פה אני מרגישה בבית, ולא חייזרית. כל אחד יכול לבקר את מה שאני חושבת, אומרת או עושה - אבל אני מרגישה שמקבלים
אותי. אני לא צריכה לשתוק פה, ולא להעמיד פנים.
.
משתמשת