לנוע לנוע

נפלתי על מילה שאת אלרגית אליה

כנראה...

נתקלתי כבר בכל מיני סוגים של כתיבה על עדיפויות ואיך לסדר אותן. מה יהיה בראש הרשימה? או - איזה רשימות בכלל נעשה זו לצד זו?
מה שחשוב
מה שדחוף
מה שמתחשק
ועוד ועוד...

והרבה פעמים אין תאימות גדולה בין מה שדחוף וחשוב, ולכאורה צריך להיות בראש הרשימה, לבין מה שמעניין ובא לי וכיף לי.
איך את מתמודדת עם זה בדרך שמביאה לך תועלת?

אני משתדלת לעשות את מה שבא לי וכיף לי. ולמדתי שבאורח פלאי לגמרי, על אף שאת החשובים והדחופים אני דוחה ודוחה, בסוף אני תמיד עושה אותם בזמן איכשהו והכל בסדר.
נכון שיש לזה כל מיני מחירים, אבל לטעמי הם קטנים יותר מאשר בחלופה, שבה את מרבית הדאגה והזמן מקצים למה שחשוב ודחוף.
אפשר פשוט לקבל את זה, שזה בסדר לעשות אותם ברגע האחרון. שזה בסדר לעשות אותם קצת בלחץ. שזה בסדר אם הם לא יוצאים טיפ טופ בגלל זה, וכו'... במקום להלקות את עצמי על כל אלה. אני מושכת בכתפיים כשזה קורה והולכת הלאה, שמחה שהתעסקתי בזה כמה שפחות במקום, נגיד, מייד על הבוקר או מייד כשקיבלתי את זה.

עוד דבר שאני עושה - לשחרר תיוגים מבאסים מהמשימות שלי, ולא להגדיר אותן כמשימות. כך, למשל, כל מה שנוגע לבית והילדים הוא בכלל לא משימה שנכנסת לסדר העדיפויות. אז פשוט... מכינים אוכל ומסדרים כאשר מגיע הזמן לזה, לא משנה מה. ואלו לא עוד משימות שמתעדפים אלה משהו שעושים וזהו. לא במסגרת החשבונות והמחשבות. זה משאיר רשימה יותר קטנה של משימות שבכלל צריך לחשוב עליהן ונשאב לתוך האוטומט שלי.

אני לא מקדמת איזו שיטה של סדרי עדיפויות. ממש לא. אני אישית פועלת על פי המנגנון הפנימי שלי, שהוא כבר מאד אינטואטיבי. אני יודעת שהאלגוריתם הוא מורכב, בטח לא ברמה של "מה שחשוב למעלה", "מה שדחוף למעלה". למשל, המנגנון שלי מחפש אופטימזציות, את יודעת, ולכן, הוא יכול לקדם משהו מאד לא חשוב, אם הוא קטן ועל הדרך, למשל. זו העדפה שלי. גם לעשות דברים שמעניינים אותי זו העדפה חזקה, וכמו אצלך, יש לכאלה קידום. אני בעד שכל אחת תהיה עם ההעדפה שלה, והסולם שלה. אם שלך זה מה שבא וכיף - זה סבבה, וזה אפילו מדגים את הנקודה שלי - את ממיינת, טבעית.

אני מבינה מה שאת אומרת על המילה משימות, וגם מסכימה. לצורך הדיבור אני אקרא לזה קוביות, אחרת אני מסתבכת במשפטים ארוכים מידי.

מה שרציתי להאיר זה - לא כל הקוביות נולדו שוות. ראיתי הרבה מקרים שבגלל שאין תהליך מיון כלשהו, עומדים בפני שורת דברים שצריך לעשות, שורה ארוכה ואחידה של קוביות אחידות, אפורות, גדולות ומאיימות. מתי שהוא הן הופכות לקיר, ולא יודעים מאיפה להתחיל, לאן להושיט את היד. אם יש מנגנון פנימי שצובע את הקוביות האלה באיזה שהם צבעים, או שם לחלק כובעים או דגלים, או גורם להן להיות בגדלים שונים - אני חושבת שיותר קל להתחיל לשחק איתן.

אההה...!
מבינה אותך הרבה יותר טוב עכשיו.
תודה

תודה לך שחילצת את זה ממני

עבודת צוות נאה!

עבודת צוות נעה

גם raw

רק שנא זה rare

חי זה raw?

חי, כן, או גולמי

גולמי הרבה יותר מוצלח. תודה.
מעיד לא רק על רמת החיות שלו (שהרי כל דבר שנקטף או הומת, מידת החיות שלו מצומצמת מאוד בכל מקרה) אלא על רמת העיבוד שלו.
יופי של מילה. מאמצת.

עבודה גולמית - זה עבודה של שתי (או יותר) גלמות? (איך אומרים גולם נקבה? או שכל הגלמים הם זכרים?

רגע של עברית

גֹלם = שם עצם זכר
כמטאפורה, בת יכולה להיות גֹלם (ולא גלמית. כמו גאונות להבדיל. בת יכולה להיות גאון אך לא גאונה)
עבודה של גלמים (בנים או בנות) תהיה עבודה גְלָמית

תודה

ומה קורה כשיש יותר מאדם אחד במשפחה, ולכל אחד יש את הקוביות שלו, ולכל אחד יש עדיפות קצת שונה?

איך אתן מתקדמות מכאן?
(נוודית וצילצול, וכל מי שיש לה גם בן זוג וגם ילדים, רצוי בגילאים שונים).

כלומר ברור שבן הזוג והילדים הם בגילאים שונים (י. מצחיקה את עצמה).

יולי, אני ניסיתי להסתכל על הבהירות הפנימית שלי בקשר לטטריס הזה, בגבולות המרחב שלי. אני חושבת שבעיקרון, אני אחראית לקוביות שלי. המשא ומתן המשפחתי, שהוא איזה משחק-על, שכולל את כל המשחקים הפרטיים, הוא באמת מעניין וחשוב. זה קצת נושא אחר בהרגשה שלי, כי הוא הולך החוצה ולא פנימה. אני חושבת שאם אני מגיעה לבהירות לגבי הקוביות שלי, שיש לי איזשהו מיון שברור לי, המצב שלי הרבה יותר טוב במשחק המשפחתי. פשוט כי בהירות מכניסה שקט במקום לחץ ומהומה. (קצת מופשט, כן...זה מה שבא עכשיו

כלומר ברור שבן הזוג והילדים הם בגילאים שונים
יולי - החיים מלאי הפתעות.

ומה קורה כשיש יותר מאדם אחד במשפחה, ולכל אחד יש את הקוביות שלו, ולכל אחד יש עדיפות קצת שונה?
לא יודעת... איכשהו זה פשוט מסתדר. אולי כי אני סוג של דיקטטורית חיננית

רוצה לתת דוגמה? נראה לי שאני לא לגמרי מבינה למה את מתכוונת.
סליחה, היה לי יום ארוך. מקסים לגמרי, אבל ארוך.

לדוגמא אצלנו בתי האמצעית מעוניינת לרוב להשאר בבית, גם כשלי מאוד בא לצאת החוצה (לפגוש חברים, לטייל, לשחות, סקי, לא חשוב מה).
בפעילויות לא מאוד ארוכות (מקסימום שעתיים- שלוש, ואם אני לא מאוד רחוקה, ובמיוחד אם יש לי אפשרות להיות נגישה טלפונית) אני יכולה לאפשר לה להשאר בבית.
אבל אם המרחק מהבית גדול, ואם אנחנו נוסעים לזמן ממושך, זה לא מרגיש לי מתאים.
אז אני מאלצת אותה לבוא.
לפעמים זה עולה לי בהרבה מאמץ.
לפעמים אני משלמת ביוקר על כך (היא יכולה לקטר ממושכות).
לפעמים הכל מסתדר באורח פלא.
לא ברור לי מה גורם את הפעמים הקלות.

מובן שיש את הרצון שלי, רצון בן הזוג, שלושה רצונות של שלושה ילדים...

אני חושבת שבמקור נוודית פשוט התכוונה לעדיפויות או מיון ביחס למה ששלי. למשימות שלי.
לתעדף בקבוצה, ועוד של אהובים, זה פשוט סוג של אומנות נרכשת, לא?
אני ממש מתקשה לחשוב על כללים כלשהם בעניין הזה, אבל אולי לאחרות יש.

לתעדף בקבוצה, ועוד של אהובים, זה פשוט סוג של אומנות נרכשת, לא?
כן. אומנות (אמנות?) המשא ומתן

אכן כתבתי על עדיפויות ומיון בתחום שלי, על הקוביות שלי, פשוט כי אני חושבת שזה מה שבאחריותי, בעיקר. זה מסתכל פנימה, בעוד התעדוף המשפחתי מסתכל (גם) החוצה, וזה מעין משחק-על, שכולל את כל המשחקים הפרטיים.

אני חושבת שאם מגיעים למשא ומתן המשפחתי עם בהירות פנימית בקשר לטטריס שלי, יש סיכוי שהוא יהיה יותר קל, כי בהירות מביאה נקיון ושקט. יש גם סיכוי שהוא יהיה יותר יעיל וחינני (אני סוג של דיקטטורית חיננית). אני חושבת שאם אני מתעקשת או מתנגשת על משהו, עדיף שהוא יהיה הדבר הנכון, שאני יודעת שהוא באמת משמעותי עבורי. קוביות אחרות, אם אני יודעת שהן פחות חשובות, אני יכולה לשחרר יותר בקלות. זו עוד סיבה למה מיון הפנימי מועיל.

אני חושבת שאולי זה נשמע לגמרי טריויאלי, שאני הרי בוודאי יודעת מה חשוב לי יותר ופחות. אבל מסתבר לי שזה לא כל כך טריויאלי, לאנשים שונים במצבים שונים. זו גם אומנות נרכשת.

(הי צילי, החזרת לי את "אומנות" במקום "אימון" שצרם לנו. הרבה יותר טוב, תודה

"אמנות" במקום "אימון"
מצוין! אפילו לא קישרתי.

מסתבר שהיום יום האם בהולנד ובעוד הרבה ארצות בעולם. אז קיבלתי ברכות משמחות.
וגם הפניה לראות את הדודל של גוגל https://www.google.com/doodles/mothers-day-2015 שעלה היום בכל הארצות הרלוונטיות. חמוד ביותר.

בדף הזה למטה יש דברים שכתבה הבחורה שיצרה את הדודל, שמתארת את תהליך היצירה. יפה ומרגש.
היא כותבת: Thank you, moms, for bearing us, and bearing with us, every step of the way.
איזה כיף לה, להיות במקום שבו היא יכולה להודות לאמא שלה, וגם לגעת לשניה בליבן של מיליוני אמהות בעולם.

כיף לה גם שהיא יודעת לצייר ככה

תודה, אמא
אנימציה לפי קריינות של העיתונאי סקוט סיימון, שכתב ותיעד את השעות האחרונות שלו עם אמו לפני מותה. עצוב אבל מאד יפה ונוגע.

פרה
איש אחד הולך בדרך, עם זקן חכם. הם מגיעים לבית. הבית מוזנח מאד, הילדים לבושים בסמרטוטים. בחצר רועה פרה. האיש שואל את בעל הבית למה מצבם כל כך לא טוב. בעל הבית עונה - יש לי פרה, היא נותנת לנו חלב, אני מרוצה. האיש והזקן החכם ממשיכים ללכת. האיש אומר לזקן, אנחנו צריכים לעזור להם. הזקן אומר לו - אם אתה רוצה לעזור להם, אתה צריך להרוג את הפרה. האיש לא מבין, אבל לבסוף מחליט לשמוע לעצת החכם, והורג את הפרה. האיש ממשיך בדרכו לבדו. הוא חושב מידי פעם על המשפחה שפגש. אחרי שנה הוא מחליט לחזור לבקרם.
כשהוא מגיע - להפתעתו הבית מטופח ויפה, הילדים לבושים בבגדים חדשים ויפים ונראים טוב. בעל הבית יוצא לקראתו, מחבק אותו ואומר לו - תודה שהרגת את הפרה. כשהיא לא נתנה לנו יותר חלב, הייתי צריך לעשות שינוי גדול בחיים, וזו התוצאה.

במקרה שמעתי את הסיפור הזה. לא יודעת אם אני מחבבת אותו. זה מזכיר לי סיפור שקראתי בנערותי, מפרי עטו של חוזה מדינת ישראל, הרצל. בסיפור ההוא, איש מגיע לרופא וטוען שיש לו כל מה שהוא רוצה בחיים, אבל הוא מדוכא ומיואש ולא מוצא טעם בחייו. הרופא אומר לו שהוא יודע איך לרפא אותו. אבל האיש צריך לחתום על הסכמה גורפת, שהרופא יכול לעשות כל מה שהוא מחליט. האיש חותם. הרופא מרדים אותו. כשהוא מתעורר - הוא קטוע רגל. הוא כועס מאד. אבל אחרי תקופה הוא חוזר לרופא ומודה לו. הוא מצא טעם חדש בחיים, כשאיבד משהו כל כך חיוני.

אני חושבת שאני לא אוהבת את הז'אנר הזה. יש עוד סיפורים כאלה. לא מאמינה שמישהו מבחוץ צריך לעשות משהו, ועוד משהו דרסטי ומטלטל, כדי שאנוע לקראת שינוי. אני בעד שזה יבוא מתוכי.

אני חושבת שאני לא אוהבת את הז'אנר הזה. יש עוד סיפורים כאלה. לא מאמינה שמישהו מבחוץ צריך לעשות משהו, ועוד משהו דרסטי ומטלטל, כדי שאנוע לקראת שינוי. אני בעד שזה יבוא מתוכי.

אני מסכימה איתך. אותי הסיפורים האלו מטלטלים רגשית, וגם לא מלמדים.
הם לא מלמדים כיצד מתוך הבשלה פנימית לנוע אל מחוץ לאיזור הנוחות על מנת ליצור שינוי.

הדבר היחיד שאולי אפשר להפיק מהסיפורים מהז'אנר הזה הוא שכאשר החיים מזיזים אותנו מאיזורי הנוחות שלנו אפשר לא להתייאש אלא לפעול בדרכים שונות מההרגל, ולהפיק שיפור בחיים.

כאשר החיים מזיזים אותנו מאיזורי הנוחות שלנו אפשר לא להתייאש אלא לפעול בדרכים שונות מההרגל, ולהפיק שיפור בחיים
נכון, מסכימה. תודה

התגובה הראשונית שלי היתה - בלאכס, איזה סיפור. יש לו ממש טעם של רובארב

ומעבר למה שאמרתן (שמקובל עלי, כמובן), הכי ביאסה אותי בשני הסיפורים הדמות היודעת-כל הזו, שמצילה את מי שבכלל לא מבין שקשה לו והוא לא אמור להיות לא מסופק.
לו הייתי אני המספר היודע כל, הייתי מצביעה על כמה סיפוקים שחסרים לזקן החכם ולרופא...

אתמול בריקודים המורה עשתה משהו פשוט מדליק, תרגיל כזה שאין שובע ממנו.
היא הזמינה אותנו להפריע למרחב של לפחות שלושה אנשים אחרים.
למי שזה נראה לה משונה מאוד אני אומר, שלזכותה של המורה, כל הערב אתמול היה במצב רוח ממש מרומם, משחקי וצחקני, ולכן תרגיל כזה לגמרי התאים למרבית הרוקדים.

קשה לתאר כמה כיף זה היה, להפריע לאנשים רוקדים ברשות. להתנגש בהם, למשוך להם באוזן, להזיז אותם מאיפה שהם, להיכנס בין שניים ומה לא...
בסוף, במעגל שבו ישבנו, דיברתי קצת על הרקע התרבותי שלי,ואיך הוא נע לצד רקע תרבותי שבו מרחב אישי הוא דבר ממש מקודש. איך יש ב"קדושה" הזו צד שנעים לי מאוד ואני שמחה בו, ואיך פתאום ההפרה שלו הזכירה לי קצת... מי אני בעצם.
משהו בי טולטל מאוד באופן חינני מהתרגיל הזה והניח לי על הפנים חיוך שלא מש גם עכשיו.

אני לא אנגליה ומעולם לא ניסיתי להתחזות לאחת. יש דברים שפשוט נשאבתי אליהם בהנאה ובשמחה, אולי כי ברקע שלי הם היו קיצוניים לכיוון ההפוך. התרגיל הזה קצת יישר לי את המטוטלת וזה פשוט... אחלה.

המורה העירה שכדי להנות מזה צריך לתת הרבה אמון באנשים בקבוצה. זה נשמע טוב אבל זה קצת בולשיט לטעמי.
אני חושבת שבשביל להנות ממגע מפתיע או פולשני של זרים צריך לתת אמון באופן כללי. לא להניח שמישהו רוצה לפגוע או לקחת בכוח ולפרש את המגע שמגיע (אם כבר עולה פרשנות, בתכלס אפשר גם בלעדיה) באופן נדיב.
אני חושבת שהייתי נהנית מהתרגיל הזה באותה מידה בחבורה זרה לגמרי של רוקדים.

מה שמעצבן אותי בסיפורים האלה, זה שכל העיקר נשאר מחוץ לסיפור.
מה שמעניין זה מה שקרה בין המעשה לבין "שורת המחץ" הדידקטית-מעצבנת שבסוף...

אני חושבת שהייתי נהנית מהתרגיל הזה באותה מידה בחבורה זרה לגמרי של רוקדים
אולי אפילו יותר כי אין עבר ועתיד. אין מטענים אישיים מפעם, ואין חשבון של מה יהיו ההשלכות.

נשמע באמת כיף.

מה שמעניין זה מה שקרה בין המעשה לבין "שורת המחץ" הדידקטית-מעצבנת שבסוף...
בדיוק. יש שם קפיצה ממשית, פער, שבעצם שומט את הפואנטה, אם יש כזו. יש אמירה של "תאמינו לי שזה מה שהיה". ובכן - אני לא מאמינה.

פחד
למה אנחנו לא פוחדים מהפחד?
אנחנו פוחדים מהרבה דברים, חוסמים אותם, בונים הגנות.
והרי הפחד הוא בעצם הדבר המפחיד ביותר. וממנו אנחנו לא מפחדים, ולא מתגוננים, לא בורחים ממנו. הרבה פעמים מאמצים אותו, כאילו הוא המושיע בעצם.

_{המחשבה הזו מטיילת איתי משום מה כבר כמה זמן, ואני לא בטוחה שהיא לגמרי קוהרנטית. אני משחררת אותה לדף הזה}

למה אנחנו לא פוחדים מהפחד?
לפעמים אנחנו כן.
כבר קרה לי פעם-פעמיים בחיים שנורא פחדתי, ואחר כך פיתחתי פחד נוראי מהפחד הזה. ואז חסמתי את עצמי בכל מיני דרכים כדי לא למצוא את עצמי מפחדת.
הייתי צריכה לעבור תהליך כדי להסכים לפחד, להסכים להיות במקום הזה שבו ידעתי שאמצא את עצמי מפחדת. להתיידד עם הפחד, אם תרצי.

(הרי לפחד לפחד לא עוזר לנו לא לפחד, כמו שלכעוס על עצמנו שכעסנו לא עוזר לנו לא לכעוס, וכו', אינסוף דוגמאות. מינוס ומינוס לא עושה פלוס וגו')

לפעמים אנחנו כן.
כן, אני מבינה. יש בזה הרבה. אני אחשוב על זה עוד. תודה!

(הרי לפחד לפחד לא עוזר לנו לא לפחד, כמו שלכעוס על עצמנו שכעסנו לא עוזר לנו לא לכעוס, וכו', אינסוף דוגמאות. מינוס ומינוס לא עושה פלוס וגו')
כן. לא חשבתי על זה כל כך במובן המעשי, או התוצאתי. זו בעיקר התמיהה למה לפחד יש ערוץ כל כך ישיר ופתוח לתוכנו.

תמיהה למה לפחד יש ערוץ כל כך ישיר ופתוח לתוכנו
מישהו צריך לשמור עלינו מפני כל הטוב הזה...
שהרי לרובנו לא מגיע. אנחנו לא ראויים וכו'. איך הנבואות האלה תתגשמנה אם לא נפחד?

שומעת אותך. כן.

מה שמעניין זה מה שקרה בין המעשה לבין "שורת המחץ" הדידקטית-מעצבנת שבסוף...
לא סתם זה חסר. זה חסר כי לא קרה שום דבר.
כי לא קורה שום דבר כאשר מישהו מחליט להציל מישהו אחר בכוח.
הדברים קורים רק בדמיונו של המספר, שהוא זה שמעביר אלינו את הסיפור.
ולכן -
יש אמירה של "תאמינו לי שזה מה שהיה". ובכן - אני לא מאמינה.
בצדק.

בכלל, ז'אנר "הסיפור המחנך" הוא בעיניי מאותה משפחה של "המשחק הדידקטי". את שניהם אני לא סובלת כי הם באים מלמעלה ומניחים שה"לומד" לא יודע משהו שהוא צריך ללמוד.
לא, תודה.

תמיהה למה לפחד יש ערוץ כל כך ישיר ופתוח לתוכנו
התחלתי לכתוב כל מיני דברים, אבל פתאום הבנתי שאני לא בטוחה למה את מתכוונת.
אז - למה את מתכוונת?
(אם בא לך להיכנס לזה)

אני חושבת שאני מתכוונת לזה שאנחנו נוטים לאמץ פחדים בקלות יחסית. אני לא יודעת למה אני מדברת ברבים, אולי כי אני לא מדברת על תופעה או בעיה מיוחדת שלי, אלא על משהו שנראה לי די כללי, ככה בהכללה. נראה כאילו שפחדים לא צריכים וועדת קבלה או ראיון. הרבה פעמים הם רק מציגים את עצמם ומייד מתקבלים לעבודה.

בניגוד לפרשנויות שליליות (על המציאות, החיים, העולם) מסוגים אחרים? (הרי פחד הוא רק סוג של)

נראה לי שמי שנוטה לפרשנות שלילית של ההתרחשויות בחייו, פוחד יותר, כמו גם נעלב יותר וכד'.
ומי שלא - פחות.
נראה לי.

את חושבת שלפחד יש קטע משל עצמו?

הממ. נדמה לי שכן. אני חושבת שלפחד יש יותר רבדים מאשר לעלבון למשל. הוא מחלחל לפינות בלתי צפויות. אולי זה משהו אישי שלי, שאני לא נוטה להעלב כל כך, אז ממעיטה בכוח העלבון?

נדמה לי שכן. אני חושבת שלפחד יש יותר רבדים
הממ, אולי כי פחד הוא תכונה קדומה יותר של המערכת שלנו... (למשל חיות, הן בהחלט מפחדות אבל כנראה לא נעלבות.)

ז'אנר הסיפור המחנך:

איש אחד הולך בדרך, עם זקן חכם. הם מגיעים לבית. הבית מוזנח מאד, הילדים לבושים בסמרטוטים, לא מקשיבים להוריהם, עושים מה שבא להם, וההורים אף פעם לא צועקים או כועסים עליהם. בחצר רועה פרה. האיש שואל את בעל הבית למה מצבם כל כך לא טוב. בעל הבית עונה - יש לי אישה שאני אוהבת, ילדים שאני אוהב, ואת האושר שנוצר מחיינו ביחד. אני מרוצה. האיש והזקן החכם ממשיכים ללכת. האיש אומר לזקן, אנחנו צריכים לעזור להם. הזקן אומר לו - אם אתה רוצה לעזור להם, אתה צריך לגרום להורים לכעוס על הילדים. האיש לא מבין, אבל לבסוף מחליט לשמוע לעצת החכם, מביים גניבה של חפץ יקר ערך מהבקתה השכנה, תוך האשמת אחד הילדים. האיש ממשיך בדרכו לבדו. הוא חושב מדי פעם על המשפחה שפגש. אחרי שנה הוא מחליט לחזור לבקרם.
כשהוא מגיע - להפתעתו הבית מטופח ויפה, הילדים לבושים בבגדים חדשים ויפים ונראים טוב, הם מצייתים להוריהם והולכים לבית הספר. בעל הבית יוצא לקראתו, מחבק אותו ואומר לו - תודה שהארת עיניי! מקודם הייתי מאושר, ועכשיו הבנתי שהדבר החשוב באמת זה לא האושר שלי ושל הילדים, מה שחשוב באמת זה להרוויח כסף ושהילדים שלנו יצייתו לנו, כמו כולם{{}}.

< אישה במסע מביעה את דעתה על הסיפורים האלו >

אני חושבת שהייתי נהנית מהתרגיל הזה באותה מידה בחבורה זרה לגמרי של רוקדים

אני חושבת שברגע שיש קבוצה מוגדרת של אנשים, לא הייתה לי בעיה לקחת חלק בתרגיל כזה.
מבחינתי ההבדלה בין זה לחיי היום יום הוא הגידור - בזמן, במרחב, בחברה.

צריך לתת אמון באופן כללי

את יודעת מה דעתי על "צריכים" למיניהם, נכון?

מה זה "לתת אמון באופן כללי"? אני יודעת שיש אנשים שמחפשים לפגוע. זה לא מעניין אותי בחיי היום יום, אבל מבחינתי זו עובדה. זה אומר שאני לא נותנת אמון באופן כללי? זה לא מעניין אותי כי רוב מוחלט מהפגיעות לדעתי נוצרות בלי כוונה. זה לא הופך אותן לפחות פגיעות.

הטענה הזו מזכירה לי קצת את דף הטרמפים. איפה ההבדל בין נתינת אמון למעשים בעיניי הם מטופשים? אני חושבת שניתנת אמון היא עמדה רגשית בסיסית, בעוד שההחלטה מה לעשות היא הרבה פעמים רציאונלית, לכן אין קשר ישיר בין האחד לשני.
האם אני נותנת אמון באופן כללי? נראה לי שלא. אבל אני גם לא לא נותנת אמון באופן כללי. זו שאלה שאין לה תשובה בחיי.

ובנוגע לפחדים, לחיים שלי הם לא נכנסים בקלות. פחדתי להשתחרר מהצבא, לא כי מישהו הפחיד אלא כי זה שינוי גדול בחיי. ופחדתי לא להתחסן, כי ניסו מאוד מאוד מאוד להפחיד אותי, והמשכתי לפחד אולי או שבוע שלם.
ופתאום חשבתי שאולי זה קשור לזה שאני נוטה להעלב יותר מנוודית?
<אולי ארשום אחר כך על נקודת מבט מתוך הסיטואציה ומחוצה לה. בזמן האחרון אין לי מצב רוח לכתוב הרבה>

האמת היא שאני לא נוטה כל כך לפחדים. כביכול. בהרבה מובנים אני יודעת להתנהל עם הפחד ממש טוב. יודעת לשחרר אותו, יודעת לשחרר אותי. אבל אני חושבת שאני מגלה שאולי הפחד הוא ערמומי, והוא אורב ברבדים פנימיים, מתחזה לדברים אחרים. שיש לו מופעים שונים.

http://i.imgur.com/S7iHXw9.png]+[/img]
_{קליק ^}

אולי הפחד הוא ערמומי, והוא אורב ברבדים פנימיים, מתחזה לדברים אחרים. שיש לו מופעים שונים.
זה אולי כדי שלא נפחד מהפחד?

ועכשיו הבנתי שהדבר החשוב באמת זה לא האושר שלי ושל הילדים, מה שחשוב באמת זה להרוויח כסף ושהילדים שלנו יצייתו לנו, כמו כולם.
בדיוק.

נדמה לי שפתרתי לעצמי חלק מהחידה. רמז, ואפילו מפתח, היה במילים של יעלי אולי כי פחד הוא תכונה קדומה יותר של המערכת שלנו... (למשל חיות, הן בהחלט מפחדות אבל כנראה לא נעלבות.)
תודה!

הפחד הוא חלק מה DNA שלי. הוא טבעי, נחוץ וחיוני. הוא בעצם בכלל לא ברשימת הרגשות השליליים. הפחד הוא האיזונים והבלמים של הצרכים, הרצונות, התשוקות והחלומות. כמו החנקן באוויר, שמונע מהחמצן להתלקח ולהתפוצץ. בלי חנקן לא היו חיים. עם עודף חנקן, גם אין חיים, אין מספיק חמצן.

אז המפתח הוא בתמהיל. צריך פחד. לא צריך פחד עודף.

אני חושבת שאדם בלי פחד הוא גם בסכנה וגם מסוכן. זה לא בריא. אבל הבעיה התרבותית (?) שלנו שיש הרבה פחדים שהם שכבות לגמרי מיותרות, עודפות ומשבשות. זה קורה מכל מיני סיבות לא פשוטות. לכן גם לא תמיד פשוט לזהות את הפחדים העודפים, להפריד ביניהם לבין הפחדים הטבעיים, הרצויים, ולשחרר את המיותרים.

זה חלק מההבדל בין פחד לעלבון (כמשל). אני יכולה בהחלט לסמן לעצמי שאני שואפת לא להעלב. בכלל. ברור שלא סביר להגיע למצב מושלם כזה, וזה בסדר גמור, אבל השאיפה היא ברורה.

בקשר לפחד - יותר מסובך. גם למצוא את הסימנים לרצוי ולא רצוי. ובעיקר איך להתנהל כך שמצד אחד ה "חיידקים הטובים" לא יכחדו בגלל "התרופה".
למשל - נסיונות "טיפול" בפחד בעזרת חומרים שונים, כמו אלכוהול או סמים, משאירים לפעמים את הבנאדם נטול ההגנה הטבעית שהפחדים הטובים מספקים.
אבל מצד שני - כן להיות מסוגלת לשחרר פחדים, אלה שמשבשים ומשתקים.

לא לפחד מהפחד, לא לפחד לשחרר את הפחד.
יש מה לעשות

_{אם מישהי קוראת את כל זה ואומרת לעצמה - כן, ברור, זה הרי טרויאלי - נכון, אני מסכימה עם זה. גם בשבילי זו לא מחשבה או הבנה חדשה. נראה שהיה נחוץ לי הסיבוב הזה כדי להבהיר ולבסס את ההבנה. תודה לכל מי שמשתתפת איתי במיקרו-מסע הזה}

נוודית, אני מסכימה עם כל מילה. @}

אהבה עיוורת
לכבודו של הגיטריסט והזמר בי בי קינג, שמת אתמול.
אם יש גן-עדן של בלוז, הוא בטח שם.

מהתחום שלי (ואולי בכלל?) יש הפרדה ברורה בין פחד לחרדה.
פחד הוא ממשהו שקורה כאן ועכשיו וקונקרטי מאוד - נוודית, כדי שתרגישי בבית, נגיד שנמר עומד מולך ומאיים עליך.
אז אמור להתעורר בך פחד ולגרום לך להבין שיש פה איום ולפעול בהתאם, בתגובה של בריחה או מלחמה (fight or flight)
חרדה היא משהו שמתעורר מול איומים לא עכשוויים ולא קונקרטיים, והרבה פעמים... מדומיינים

לכן היא גורמת הרבה פעמים לקפיאה, freeze, שזו ה F הפחות יעילה

כמובן שבפועל הכל הרבה יותר מורכב וקשור לפרשנות שלנו על אירועים שקורים לנו בכאן ועכשיו.
הפואנטה שלי היא שבעוד שיש טעם לשמור את הפחד, כי הוא מנגנון שמירה והגנה, חלק עצום מהחרדות מוטב לשחרר כי הן כמעט אף פעם לא נעוצות בהווה שלנו אלא בעבר שאנחנו זוכרים או בעתיד מדומיין.

בי בי קינג - מורידה את הכובע

צילי, אני מקבלת את ההפרדה הלשונית הזאת. בתחום שלך ובכלל.
אבל בשפה היומיומית שלי, ונדמה לי שגם בשפה של רוב השיחות פה - חרדה זה ביטוי מעולם אחר.
לא חושבת שאמרתי על עצמי כמעט אף פעם שיש לי חרדות.
אז יש מילת מטריה אחת - פחד, שאכן משמשת לתאר הרבה מאד סוגים שונים של מצבים ורגשות. אולי חלק מהתהליך זה איזה מיון כזה, אפילו לשוני, שיעזור להבין עם מה אני מתעסקת עכשיו.

לא אם יש נמר מאיים מולי, אז לא ממיינים כלום. לא נראה לי שגם יש טעם לברוח. אני מניחה שנכון לקפוא, לא להסתכל לו בעיניים, ולקוות מאד שהוא לא רעב.
למרות התיאור המפחיד (מחריד?) - פגשתי נמר, והרבה אריות, כמו שאת יודעת, ואני מאד שמחה על זה. תודה על התזכורת! (הנמר היה די רחוק ולא מאיים, האריות, חלקם היו ממש ממש קרובים, גם לא מאיימים).

אני מוצאת שזה מועיל לי. כשאני יודעת שזו חרדה, השאיפה שלי תהיה לחזור להווה.
אם אין לי הפרדה, אני עשויה לחשוב שמה שקורה לי הוא פחד ושווה לי להתמודד איתו ולחפור בו, בשעה שכל מה שאני צריכה לעשות זה פשוט לחזור לכאן ועכשיו שלי ולראות שהכל בסדר.

ואגב הנמר, והתקווה שהוא לא רעב - זו תזכורת טובה לרצף שיכול להיות בין פחד וחרדה.
כי הנמר יכול להיות לי ממש מול הפרצוף. והוא גם יכול להיות רחוק ממני חצי קילומטר. בשני המקרים יש איום ממשי, אבל התגובות הנגזרות שלי עשויות להיות הרבה יותר מגוונות.
או בדוגמה אחרת - הנמר יכול להיות ממש מולי, אבל מעבר לשמשה של החלון של רכב הספארי.
כלומר, יש איזה קו הפרדה בין מצבים כאלה שנמצאים על רצף ואני מעדיפה לא להתבלבל שם. לחרדות יש נטייה להעצים את עצמן, להתרבות, להתפשט... פחד, לעומת זאת, הוא דבר מאוד קונקרטי ומועיל.

אישית, אין לי רתיעה מהמילה "חרדה". היא פשוט מתארת את אסופת הפחדים הלא רלבנטיים שלי, שעיסוק רב מדי בהם פשוט יבזבז לי את הזמן (לא שזה מונע ממני, כן? אבל לפעמים זה מצמצם מאוד את הפעילות שם).

מבחינתי חרדה לפחד זה כמו אושר לשמחה, או כמו דכאון לעצב.
זה לא רגש, אלא תיאור של מצב בסיסי. אם לתאר רגשות בתור פונקציה, אז אושר או דכאון או חרדה (או שניים מהם יחדיו) הם ציר האיקס, נקודת האפס.

מה גם שההבדלה בין פחד לחרדה לא תמיד ברורה לי. כשלא הסכמתי להתחסן בצבא, אז ניסו להפחיד אותי, ופחדתי. האם זו הייתה חרדה? לי זה לא הרגיש שונה מהותית מהפחד שלי כשאני על עץ במרחק כמה מטרים מהאדמה ולרגע מאבדת אחיזה. זה בברור פחד, פחד ליפול ולמות, פחד בריא בהחלט.

אני לא חושבת שבכל פחד צריך לחפור. ומה זה "להתמודד"? אני לא התמודדתי בשום דרך עם הפחד ליפול ולמות. ו"התמודדתי" עם הפחד לחלות ולמות על ידי זה שהמשכתי להתעקש על רצוני (וזה באמת היה קשה ומעצבן ובירוקרטי ולא נוח) וזהו. וחיכיתי, וזה עבר.

אפשר להגיד שזו הייתה חרדה היא משהו שמתעורר מול איומים לא עכשוויים ולא קונקרטיים, והרבה פעמים... מדומיינים.

אני לא מרגישה את ההבדל, לכן ההבחנה התיאורטית לא מדברת אליי.

אני חושבת שבשום פחד לא צריך לחפור.

אני חוזרת לנושא שכבר העסיק אותי לא מעט בדף הזה, ולצערי - בלי שום דבר לחדש, רק עם צורך לכתוב את זה שוב כי זה משונה לי על פעם מחדש -
כאשר יש בי המון תנועה פנימית, רגשית ומנטאלית, התנועה הפיזית שלי כמעט נעצרת.
לא במובן של יכולת אלא במובן של רצון.
יש בי מעט מאוד רצון לנוע לשם התנועה, וכאשר אני נעה - הצורך הוא משהו שהתנועה היא רק הערך המוסף שלו.

המערכת שלי לא מצליחה להשתוקק לתנועה פנימית ופיזית בו זמנית.

מעניין לראות שמבחינתי המילה "רצון" ממש לא מתאימה לי לתיאור הרצון שלי לנוע.
אולי אני רוצה מילה אחרת? כמו שיש הבדל בין להיות רעבה ולרצות לאכול? לרצות זה ברמה גבוהה מדי של מודעות, תנועה היא צורך של הגוף, והאיתות הוא גופני.
למשל, ללכת ממקום מסויים למקום אחר ולעבור לריצה. אין מחשבה על כך שאני רוצה לרוץ, יש פשוט מעבר לריצה.
גםשאני יוצאת ללכת המילה "צורך" מתאימה יותר מהמילה "רצון". והכל קורה ברבדים עמוקים יותר מהחלק המודע שלי.

אף ניסיון שלי לתנועה וכושר גופני (איכס!) מתוך שיקולים שבמודעות לא עבד בינתיים. רק יצירת אפשרות לנטייה (המילה הזו יותר מדוייקת מרצון או צורך, למרות שגם היא לא מדוייקת ממש) שלי לתנועה להתמשש עובדת.

באופן כללי, אני מאמינה שתנועה אמורה להיות שזורה בחיי היום יום. במשך 11 מתוך 12 שנות לימוד הלכתי ברגל לבית הספר (או רכבתי על אופניים, אני חושבת שנה או שנתיים). שש שנים ביסודי, ואחר כך שש שנים בחטיבה ובתיכון שהיו רחוקים יותר משני קילומטרים מביתי. אמא שלי הולכת לעבודה ברוב הפעמים, וגם העבודה שלה נמצאת מרחק דומה מהבית. בשבילי הליכה היא פשוט הדרך ההגיונית לעבור ממקום למקום. היא חלק מהחיים באופן טבעי{{}}. בגלל זה גם היו לי בעיות בצבא - גם כשרציתי ללכת ולרוץ לא היה לי איפה. ומאותה סיבה החזרה לסביבה נורמלית יותר פתרה את הבעיה באופן טבעי.

אם המערכת שלך לא מצליחה להשתוקק הייתי מנסה ליצור תנועה שתקרה לא מתוך השתוקקות. תנועה שתקרה לא מתוך רצון מודע.

השמלה
לפני חודשים מספר הסתובבה ברשת תמונה של שמלה, שעוררה גלים בכך שהייתה אי הסכמה בציבור בקשר לצבעיה. חלק מהאנשים טענו שהשמלה בפסי לבן-זהב, וחלק ראו כחול-שחור.
הכתבה הזו מספרת על מחקרים שמנסים להסביר את התופעה. מחקר אחד מצא שיש קשר לגיל - נשים ומבוגרים נטו לראות יותר לבן-זהב, בעוד צעירים נטו לראות כחול-שחור. כמו כן מצאו קשר לתאורת הסביבה בה מבלה הצופה את רוב זמנו - תאורה טבעית או מלאכותית.

חוקרים אחרים מספרים על "אפקט כחול-צהוב", שמשמעותו שחלק מהאנשים מפרשים את הצבעים האלה הפוך.

למרות שכותרת הכתבה היא "סוף לתעלומה", זה בכלל לא הרושם שלי מקריאת הכתבה. בעיני עוד יש הרבה תעלומה

אבל היא כן מזכירה לי את השבריריות של החוויה המשותפת שלנו. אנחנו לא באמת רואים אותו דבר.כנראה שאנחנו לא באמת קולטים מידע בדיוק באותו אופן, לא באמת מפרשים את הקלט באותו אופן, אפילו בדברים פשוטים (לכאורה) כמו צבע.

כאשר יש בי המון תנועה פנימית, רגשית ומנטאלית, התנועה הפיזית שלי כמעט נעצרת.
איכשהו זה נשמע לי נורא... טבעי. כמה כבר אפשר?

אני חושבת שתנועה בשני ערוצים במקביל, היא מאד לא פשוטה, גם מבחינת האנרגיה, גם מבחינת הקשב, ובעיקר מבחינת הסנכרון. לתנועה יש את הקצב והכיוונים שלה. אם היא נתקלת בתנועה אחרת עם קצב וכיוונים שונים, זה יכול להיות מאד מבלבל, משבש. כמו התאבכות של גלים. קורים דברים שהם בצומת של שני הערוצים, אבל לא בהכרח שייכים לערוץ מסויים. זה רעש. לפעמים התנועה הפנימית צריכה שקט. צריכה את הבמה לעצמה.

נזכרתי בתרגיל שעשיתם בריקודים, כשקבוצה אחת נכנסה והפריעה והתנגשה בקבוצה אחרת. היה בזה עניין, ושעשוע אפילו, אבל אני לא בטוחה שזה תרם ממש לעיקר התנועה של הקבוצה הראשונה, ואם הם היו בפרק של תנועה משמעותית ומהותית וגדולה, זה בטח היה משבש.

שליחה על ידי מצ'רה* » 17 מאי 2015, 09:27

נוודית, את מכירה את XKCD ?
אם לא - כדאי לך להכיר (זה קומיקס)
פגשתי נמר, והרבה אריות, כמו שאת יודעת, ואני מאד שמחה על זה. תודה על התזכורת!
את כזו מגניבה

אישה במסע, תודה. אכן רצון היא מילה לא מתאימה ממש.
השתוקקות זה הכי קרוב שאני מוצאת לדבר הזה שבא מהבפנים של הגוף ואין לו ממש שם. גם "דחף" זה קרוב אבל לא ממש מתאים כי לא תמיד זה מלא עוצמה או חזק.

השבריריות של החוויה המשותפת שלנו
המשפט הזה ממש תפס אותי. סתם ככה בעברית שלו.
למרות ששבריריות היא כאילו דבר לא לגמרי חיובי.
וזה באמת ככה. לפעמים זו חוויה של כמעט איחוד, כשכל מה שמפריד בין שניים זו זכוכית דקה ושקופה, כמעט בלתי נראית, עד שמרגישים אחד. ולפעמים... התוצרים של זה הם לא משהו בכלל

אני חושבת שתנועה בשני ערוצים במקביל, היא מאד לא פשוטה, גם מבחינת האנרגיה, גם מבחינת הקשב, ובעיקר מבחינת הסנכרון.
נכון. אבל יש תקופות כאלה, שבהן הכל פשוט זורם באותו כיוון וכאילו באותו קצב. המנטאלי, הגוף והנפש.
ואז יש התעלות שאי אפשר להסביר במילים. העניין הוא שגם זה מאוד מתיש ואי אפשר לסחוב את זה הרבה זמן.

נזכרתי בתרגיל שעשיתם בריקודים, כשקבוצה אחת נכנסה והפריעה והתנגשה בקבוצה אחרת. היה בזה עניין, ושעשוע אפילו, אבל אני לא בטוחה שזה תרם ממש לעיקר התנועה של הקבוצה הראשונה, ואם הם היו בפרק של תנועה משמעותית ומהותית וגדולה, זה בטח היה משבש.
מעניין שככה זכרת את זה. בפועל לא היו קבוצות, אלא כולם קיבלו רשות להתנגש בכולם.
וזה בדיוק העניין, לדעתי.
כי כולם היו מסונכרנים על זה שזה מה שעושים עכשיו. ומי שזה לא התאים לו זז הצידה כדי לסמן לקבוצה שהוא לא בעסק. אז כל התנועה הכללית עבדה באותו כיוון.

ומכאן להסתייגות על הסתייגות -
אחד כזה שזז הצידה הוא נורא חביב עלי. על אף שהוא זז הצידה הלכתי לנג'ס לו. הוא שכב על הרצפה מכורבל בעיניים עצומות.
לפעמים רואים מישהו, וכל המהלך המוחי שלו נורא חשוף. זה מישהו שאני רוקדת איתו הרבה זמן ומכירה ולכן היה לי ברור כשמש (למרות שתמיד אפשר לטעות) שהוא רוצה לקחת חלק אבל משהו עוצר אותו. ועל רקע היכרותנו הנעימה הרשיתי לעצמי ללכת ופשוט לבעוט בו. בחביבות, כן?
והוא החזיר לי בכזו שמחה! נפתח ברגע כולו ותפס לי את הרגל ושנינו צחקנו נורא.
אם הייתי צריכה לאפיין את מה שקרה, הייתי אומרת שהיה לי ברור שהוא כן רוצה שיתנגשו בו, אבל לא כל אחד ובטח שלא כל הקבוצה.

כך שגם להפרעות וקצב וכל אלו יש המון פעמים רצף שבו הם מתאימים רק במידה. אבל כאשר המידה מדויקת הכל נהיה מדויק.

מצ'רה, מכירה ואוהבת מאד מאד

תודה!
הנה קישור והמלצה חמה ללכת לטיול שם. בהחלט בליגה משלו

מעניין שככה זכרת את זה.
מצחיק. הייתה לי תמונה כזו משום מה. של שתי קבוצות.

בדיוק קראתי קודם כתבה על זכרונות כוזבים, על המידה הרבה שבה אנחנו בעצם כל הזמן משלימים חורים ופערים בזכרון שלנו, ומספרים סיפור שלא בהכרח מדויק ודומה לסיפור המציאותי. לא מתוך כוונה לשקר או לזייף, אלא בגלל שהמוח כנראה לא אוהב חורים, אז הוא משלים, בונה גשרים. זה מאד מעניין. (וגם ממש מתחבר לנושא שבריריות החוויה המשותפת)

הייתה לי תמונה כזו משום מה. של שתי קבוצות.
אולי בגלל תרגיל העדות? שחצי עדים ו"מחזיקים" את המעגל וחצי רוקדים בפנים?

זכרונות כוזבים
וואו, כמה למדתי על זה בתואר הראשון שלי...
ואחר כך פגשתי כל מיני זוויות של הנושא בעבודה עם נפגעות תקיפה מינית.
אני חושבת שזה לא רק שהמוח לא אוהב חורים. כי הרי את חלקם הוא יוצר לנו בעצמו...

תחשבי על סיטואציה שבה את נמצאת, לפעמים ממש הרבה זמן, ופשוט לא זוכרת ממנה דבר וממשיכה במשך המון שנים לא לזכור ממנה דבר. המוח לא רק שלא משלים, הוא מתעקש ממש על החור.

מזכיר לי שפעם עשיתי מתנה להורים שלי, לפני כמה שנים, וכתבתי ספר זכרונות. כתבתי אותם ממש אסוציאטיבית, כמו שהם עלו, אחד מהשני. לקרוא את זה... זה פשוט לא יאומן.
ההורים שלי ענו לי על זה בכתב, השלימו כל מיני פערים ותיקנו לפי הזיכרון שלהם את הדברים. זה היה פשוט מפגש מרתק בינינו.

כאשר יש בי המון תנועה פנימית, רגשית ומנטאלית, התנועה הפיזית שלי כמעט נעצרת.
מעניין בזמן האחרון יש לי ממש תשוקה לתנועה פנימית, דווקא בגלל שמרגישה כל כך נכון ונפלא עם התנועה הפיזית שלי. יש לי מורה נפלאה שמאתגרת את הגוף שלי כמו שתמיד חיפשתי. והפער בין התחזוקה הגופנית שלי הן מבחינת תזונה והן מבחינת תנועה לעומת התחזוקה המנטאלית התפתחותית ומחשבתית שלי גדול. אני ממש רוצה מורה טוב לפתח את החשיבה להעמיק להחשף לתובנות חדשות. קשה לי להגדיר מה בדיוק אני מחפשת. אומרים שכשהתלמיד מוכן המורה מגיע... מכירות מורים שכאלה?

מכירות מורים שכאלה?
בטח. תהיי מוכנה. הם כבר יגיעו

אהבה בדממה
ל נ ש ו ם

שליחה על ידי מצ'רה* » 18 מאי 2015, 10:10

ופשוט לא זוכרת ממנה דבר וממשיכה במשך המון שנים לא לזכור ממנה דבר. המוח לא רק שלא משלים, הוא מתעקש ממש על החור.
אני חושבת שההתעקשות הזו אומרת שהיה בסיטואציה משהו שמענין את החיים הפנימיים שלנו. שיש שם איזה ענין לסיים.
זה כמו קואן: בגלל שלא זוכרים ממשיכים להזכר.

מסתבר שגם החוויה הפנימית שלנו היא היא הו כה שברירית. קורי עכביש עדינים.

שברירית

השיר שהכי מתאים לי עכשיו הוא ''סע לאט'', קצת חולה וקצת משתבללת, וגם מתכוונת לשנות תכניות ולא להבחן בקיץ, כי פשוט לא בא לי להבחן.
מורידה הילוך.

ולי בא לשים פה את זה

סע לאט
_בריאות

נוודית אהובה, תודה על השיר.
זה שיר שאני אוהבת מאוד לרקוד עם האיש.
ממש עשה לי חם בלב.

יוליקו, יישר כוח.
הכל בנחת. תמיד עדיף.
בדיוק קראתי איזה גריין שמי שלא מתעקש על כלום בחיים משיג פחות ממה שהוא היה יכול.
והתחשק לי לשאול את האדון המגוריין - ומה לגבי מה שהמתעקש מקבל בעיסקת חבילה ביחד עם ההתעקשות והוא בכלל לא רצה?
לא קובעת דעה מה עדיף. גם כי אי אפשר וגם כי כל מקרה גופו. אבל רק אומרת...

צילי

אני זוכרת שבגריין רשום שמי שמוותר כל הזמן משיג פחות ממה שיכול היה להשיג. מי אמרה שההפך מלוותר תמיד זה להתעקש?

מי אמרה שההפך מלוותר תמיד זה להתעקש?
מה זאת אומרת? אני אמרתי! כי המוח שלי השלים איזה חסר, שבטוח יצרתי במו ידיי, כי קראתי את הגריין הזה אשכרה אתמול

זו פשוט דוגמה אדירה לחלקים אחרים בשיחה הזו.

תודה, אישה. מעולה.
ברור שלוותר זה לא ההפך מלהתעקש. לדעתי צריך לשנות את הגריין. שלי מעורר יותר תרעומת ולכן מגרה יותר

אני לא משתגעת גם על הגירסה המקורית. מעוררת בי תרעומת גם. כל מיני חלקים שלה. לא מחבבת את ההישגיות, את מדידת ההישגים. זה נורא תחרותי, בשתי הגירסאות.

שליחה על ידי טלי_ב* » 18 מאי 2015, 14:10

כבר כמה ימים שאני מגלגלת בראש מחשבה על תנועה ולא מוצאת זמן לנסח כמו שצריך. אז הנה זה, בצורתו הגולמית.
נראה לי שהרבה פעמים אנחנו מניחים שנקודת המוצא, מצב הדיפולט שלנו, הוא סטטי. ותנועה דורשת משהו שיוציא אותנו מהסטטיות. כלומר, אני בטוח מניחה כך הרבה פעמים, אבל נדמה לי שזה גם די נפוץ באופן כללי. ובעצם למה?
אולי מצב הדיפולט שלנו הוא תנועה וכדי להיות במצב סטטי צריך משהו שיעצור אותה? זה לא חייב להיות שלילי, לפעמים יכול להיות שמשהו עוצר את התנועה וזה טוב. ולפעמים לא. חשבתי אפילו שזה קצת כמו במובן הפיזיקלי - תנועה היא מצב שימשיך כל עוד אין משהו שיעצור אותו, בלי שנדרש להשקיע עוד משהו בשביל זה.
בכל אופן, המחשבה הזו עזרה לשחרר איזו הנחה שכדי להיות בתנועה נדרש ממני לייצר משהו (כמו רצון) או לעשות משהו. והתחלתי להסתכל איזה מחסומים אני יכולה להסיר, מה בעצם עוצר את התנועה שלי.
לי השיפט הזה בחשיבה היה מאוד מועיל, ואני מוצאת את עצמי נעה הרבה יותר בקלילות.

שליחה על ידי טלי_ב* » 18 מאי 2015, 14:15

כאשר יש בי המון תנועה פנימית, רגשית ומנטאלית, התנועה הפיזית שלי כמעט נעצרת.
מבחינה פנימית אני נעה בקפיצות. שינויים ענקיים בזמן קצר יחסית, ואחר כך נדרש לי איזה זמן הפנמה ללא תנועה. כאילו כל חלקי המערכת האחרים צריכים להתכוונן מחדש סביב השינוי שהיה וכל האנרגיה הולכת לשם.

אני לא משתגעת גם על הגירסה המקורית. מעוררת בי תרעומת גם.
מסכימה. ולכן כתבתי שהגירסה שלי מעוררת יותר תרעומת

כל הניסוח שם מאעפן. הרבה יותר מדי רצינות בשביל משפט שכולל את המילה "תמיד".

טלי, הרעיון שלך בונבון, לדעתי. ואני הולכת להרהר בו קצת.
המחשבה שמתהווה אצלי היא בעצם שאלה - מה עוצר אותי מלנוע ממש פיזית, במרחב ובסדר היום, ומה עוצר אותי מנטאלית.

אני גם אוהבת את הרעיון שלך טלי, והוא יכול להיות מאד... מניע.

מצד שני - תנועה היא מצב שימשיך כל עוד אין משהו שיעצור אותו, בלי שנדרש להשקיע עוד משהו בשביל זה מעלה כמה שאלות.
קודם כל - התנועה ממשיכה, אחרי שהיא התחילה. מתי שהוא משהו היה צריך להתחיל אותה, הייתה צריכה להיות אנרגיה, היה צריך להיות כוח מושקע.
וגם - תנועה ממשיכה כל עוד אין משהו שיעצור אותה, זה נכון, אבל צריך לקחת בחשבון את החיכוך, התנגדות האוויר, ועוד כאלה. ולא מזמן דיברנו כאן על חיכוך, וזה סוגר קצת מעגל לשיחה ההיא.
הרעיון שלך קצת קורץ ל פרפטום מובילה שזה בהחלט קונספט נחמד ומפתה. רק קצת לא ישים כנראה

אבל, אני חושבת שיש משהו ממש טוב בהיפוך הזה של תפיסת הדיפולט. טלטול קטן שיכול לשחרר קצת תקיעות.

מתי שהוא משהו היה צריך להתחיל אותה
מעורר מחשבה לגבי הבקרים שלנו, ואיך הם מתנהלים אחרי הקימה מהשינה.

שליחה על ידי טלי_ב* » 18 מאי 2015, 20:37

קודם כל - התנועה ממשיכה, אחרי שהיא התחילה. מתי שהוא משהו היה צריך להתחיל אותה, הייתה צריכה להיות אנרגיה, היה צריך להיות כוח מושקע.
זה בעצם אחד הדברים שפתאום קיבלו אצלי סימן שאלה (אני חורגת פה מהרמה הפיזיקלית, שאני לא באמת מבינה בה יותר מדי. זה היה מן דימוי שעזר לי לגבש את המחשבות). האם לא יכול שזה הפוך - מצב סטטי ממשיך, אחרי שהוא התחיל. היה צריך להשקיע אנרגיה וכוח כדי לעצור את התנועה. התנועה אולי פשוט תמיד הייתה שם, בלי שמשהו התחיל אותה.
או שהיא התחילה כשנולדנו (-: סוג של מפץ גדול (שוב מסתכנת בדימוי פיזיקלי).
חיכוך/התנגדות האוויר בעיני הוא עוד סוג של משהו שיעצור אותה .
אני חושבת שאחד הדברים שהופכים את המחשבה הזו למניעה מבחינתי הוא שיותר קל לי לחשוב שהתנועה כבר נמצאת, ואני צריכה רק להסיר את מה שעוצר אותה, מאשר שאני צריכה להשקיע כוח ואנרגיות כדי ליצור תנועה. זה גם נחמד יותר לחשוב ככה על העתיד. אני לא אצטרך כל הזמן להשקיע עוד ועוד כוח כדי לייצר תנועה, רק מדי פעם להסיר דברים כמו חיכוך.

אני חושבת שאחד הדברים שהופכים את המחשבה הזו למניעה מבחינתי הוא שיותר קל לי לחשוב שהתנועה כבר נמצאת, ואני צריכה רק להסיר את מה שעוצר אותה, מאשר שאני צריכה להשקיע כוח ואנרגיות כדי ליצור תנועה. זה גם נחמד יותר לחשוב ככה על העתיד. אני לא אצטרך כל הזמן להשקיע עוד ועוד כוח כדי לייצר תנועה, רק מדי פעם להסיר דברים כמו חיכוך.
מאוד מתחברת למחשבה הזאת. תודה.

והנפש רוקדת לעצמה את משובותיה, ברכות, בנוקשות, מפזזת או נעה לאורך צלה המתארך מעדנות.
מה"תודות"
בתחושה עמוקה של הודייה, ושל סגירת כמה וכמה קצוות של דיונים כאן, על פחד ואומץ ושבריריות ומעצורים ועוד ועוד.
הכל תנועה. הכל ריקוד.
זה פשוט... נגע בי מאוד.
פתאום שמחתי כל כך שפתחתי את הדף הזה. הוא יוצר לי פריזמה קבועה של התבוננות שפעם לא היתה כל כך נוכחת אצלי.
איזה עונג.

מחר אתנסה במשהו חדש. כיתה קטנה מאוד עם תנועה מונחית. טובה לי ההתחדשות, מזמינה לי למידה.

ובכן, התנסיתי. הכיתה הקטנה התגלתה אתמול במקרה ככיתה של אישה אחת.
אני.

המורה אמרה שזה כמובן לבחירתי אם לרקוד או לא, ושהיא לגמרי מבינה אם ארצה ללכת.
זה היה מאמץ לא מבוטל להגיע לשיעור הזה. שאלתי אותה אם היא רוקדת והיא ענתה שכן. אז אמרתי שגם אני.

זה היה מהאירועים האלה שיש בהם השתדלות להפיק את המיטב בתנאים לא משהו. ואכן הפקתי.
החלל היה פשוט מושלם, וזה משפיע עלי מאוד.
הייתי לגמרי בעניין, והמורה פשוט היתה מאוד ממוקדת בי.

בכל זאת, זו היתה פעם ראשונה ואחרונה. למה?
כי זה היה הרבה יותר מדי מונחה לטעמי.
הצורך הגדול שלי בריקוד הוא שהגוף שלי יזוז כמו שבא לו, בלי שמישהו ינחה אותו למשהו.
בלי כבלים או הוראות או אילוץ כלשהו.

בפלייר שלה היה כתוב שזו תנועה מונחית. אנחנו רוקדות ביחד בימי רביעי, ולכן שאלתי אותה - כמה מונחית?
התשובה היתה מעורפלת אז נתתי לזה צ'אנס.
היא אישה מקסימה ביותר, אבל אני צריכה משהו אחר וסביר שאמשיך לקבל אותו בחמשת המקצבים.

מעניין לעניין, אחד הרוקדים בחמשת המקצבים אמר שלפעמים הוא מרגיש שבמפגש קורים דברים שהם כמו אי. כמו בועה. ולפעמים קשה למצוא את התרגום שלהם לחיי היומיום.
זה גרם לי להרהר מאוד ולהזדהות.
מה אם אני הולכת לשם ויוצרת ניתוק בין צרכים בסיסיים שלי לבין החיים? כלומר, הבועה מקיימת איזה מינימום נדרש ונוח, שמאפשר לי לא להתעסק בצורך הזה מחוץ למפגש.

הוא נתן דוגמה של יוגה כי הוא מתעסק בזה הרבה. איך באים לשיעור אנשים שהחיים שלהם לחוצים מאוד, והשיעור מאפשר להם קצת להתרווח, אבל אחר כך הם חוזרים לחיים הלחוצים והמלחיצים שלהם בלי לראות שיש פה צורך קבוע ומתמשך שלא מקבל מענה.
היוגה מניחה פלסטר על פצע שכל פעם מעמיק עוד שכבה אחת קטנה פנימה.

הבועה מקיימת איזה מינימום נדרש ונוח, שמאפשר לי לא להתעסק בצורך הזה מחוץ למפגש
אולי זה כמו פרח עדין, שצריך לגדול בחממה, עד שיהיה מוכן לחיות מחוץ לה? כלומר - אולי אפילו אם זו באמת בועה, זה לא בהכרח משהו לא טוב. אולי בבועה זה מתחיל. זה הגרעין, ומשם זה יפרוץ, בזמנו?