אבא אמא אל תלכו

[עודד_המחפש*]

יום שישי בערב.
אנחנו רוצים לצאת.
דודה של נמרוד באה לעזור לנו ולהישאר עם נמרוד (3) ויניב (7 חודשים).
אנחנו מכינים את נמרוד מראש שאנחנו רוצים ללכת ואחר-כך נחזור.
נמרוד והדודה הולכים למיטה והיא מלבישה לו פיג'מה ומקריאה לו סיפור.
כשמגיעה השעה שאנחנו מתכוננים לצאת, אנחנו באים להגיד לו שלום, ואז הוא מתחיל להפציר בנו שלא נלך. ככל שאנחנו מסבירים לו שאנחנו נלך ונחזור עוד מעט, שאנחנו רוצים קצת לטייל ולפגוש אנשים, הבכי לו מתגבר ומתגבר, עד שהוא מגיע לבכי קורע לב בלתי פוסק "אני לא רוצה שתלכו, אני לא רוצה שתלכו". אני אומר לו שאני יודע שהוא לא רוצה שנלך ואני מבין אותו, אבל אני גם מסביר לו שאנחנו רוצים ללכת, ואם לא נלך אז נהיה עצובים. (נמרוד תמיד צריך שיסבירו לו הכל).
הלב שלנו נקרע ואנחנו לא מצליחים להתמודד עם זה. בסוף אני נשאר איתו לבד בחדר, סוגר את האור, ושוכב איתו קצת במיטה. אחרי שהוא נרגע אני יוצא מהחדר. כשאנחנו באים שוב לראות מה שלומו, הוא שואל "אתם עוד מעט הולכים?". כשאנחנו אומרים שכן, הוא אומר "אה" ומסתובב לצד השני.
אז מה, הוא עושה לנו מניפולציות? אני לא מאמין בזה.
אבל איך מתמודדים עם זה? עד היום כשרצינו לצאת, עשינו זאת אחרי שהוא הלך לישון. אבל זה מאוד מגביל. אנחנו לא יכולים, למשל, ללכת יחד לקונצרט שמתחיל ב-8.
אז מה עושים?

[הד_בר_ניסן*]

ממש ככה גם אצלנו.
אנחנו מתחילים את מערכת האתראה כמה ימים קודם, וכל יום אומרים לאביתר שביום שיש תבוא ז'אן וכן הלאה.
הוא צריך את הזמן שלו להתרגל לרעיון.
ועדיין זה מאוד עצוב. למרות שזה משתפר מפעם לפעם.
לפחות לגבי זוהי נקודה שבה עובר קו האיזון בין הצרכים שלו לצרכים שלי.
אם אנחנו לא נצא מדי פעם בערב, (גיל שלוש, ולצערי רק מידי פעם) אני אהיה יותר עצוב ממה שהוא עצוב כשאנחנו יוצאים.

[עודד_המחפש*]

אז מה, אתם יוצאים למרות הבכי?
ואם כן - מה קורה אחר כך? תוך כמה זמן הוא נרגע (לפי ז'אן)?

[עודד_המחפש*]

אגב, הבוקר הוא שאל אותנו בשוויון נפש "יצאתם אתמול?".
כשאמרנו שכן הוא התעניין לאן וכדומה, אבל לא היה זכר לדרמה של אתמול.

[הד_בר_ניסן*]

רוב הפעמים אנחנו יוצאים שהוא ישן.
גם בעזרתו, הוא רואה שאנחנו מתכוננים ליציאה ונופלת עליו עייפות. לא רוצה להיות ער כשנצא.
זה גם נורא עצוב.
היו גם כמה פעמים, שיצאנו והוא בכה. זה הרגיש ממש נורא. לא הייתי בטוח שאנחנו עושים את הדבר הנכון.
הוא נרגע מהר. אני מניח שהוא פרגמטי כמו ההורים שלו.
אלה ערבים שלא ממש הצלחתי להנות בהם.
בזמן האחרון זה השתפר בעיקר מאחר שעברנו לדעתי להכנה הארוכה של 2-3 ימים.

[פלוני_אלמונית*]

מעלה למה חדש.
זו תופעה אופיינית לגיל שלוש?
יש רעיונות איך לעזור להם ולנו להפרד בשלום?\ש

[אתי*]

ללכת,
מינימום הסברים - וגם אז שיהיו פשוטים.

לא להסביר למה אתם רוצים ללכת, שתהיו עצובים אם לא תלכו וכו'. נשיקות וחיבוקים, קצת ניחומי בכי ויאללה, לדלת @}

<ולתת המון תשומת לב למחרת >

אם אתם יוצאים הרבה, אולי יש מקום לשקול למתן את היציאות עד לצמצום ה"תופעה".

[תבשיל_קדרה*]

זו תופעה אופיינית לגיל שלוש?
לאו דווקא.
אולי לבכורים בני 3
נראה לי שזה פשוט גיל בו הם פתאום מתבטאים באופן הרבה יותר בוגר.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יש רעיונות איך לעזור להם ולנו להפרד בשלום?
לא לעשות "פרידה".
כמובן לא להתחמק , אבל לא ליצור רגע דרמטי של "עכשיו זה-זה". להפוך את רגע ההיפרדות לרגע טריוויאלי, רצוי כזה שיש בו עשייה/עניין של הילדים. כשהבייביסיטר/סבתא מגיעה, להציע להם (או שהיא תציע להם) פעילות משותפת איתה, לראות אותם מתחילים בפעילות, לתת נשיקה על הראש ברגע שהם עסוקים ולצאת מהדלת.
זה כמובן אחרי שהודעתם מראש (שעתיים לפני, שעה לפני, ועוד וידוא חצי שעה לפני...) שאתם יוצאים.

בזמנו, כבייביסיטר צעירה, הייתי צד בהמון סצינות "קריעה" של הורים מילדיהם, היצמדות לרגל, צרחות נואשות, והורים שעומדים נבוכים ולא יודעים אם לצאת כבר מהדלת או להמשיך לנחם את הילד "אנחנו נחזור". עכשיו אני מבינה שהסצינות הללו נוהלו לא נכון. הקטע הדרמטי של להודיע למוצקי בזמן אמת "עכשיו אנחנו יוצאים, אחת שתיים שלוש..." הוא פשוט טעות. הוא מניח ציפייה מהילד לפרידה "בוגרת", שהיא גדולה עליו בגיל הזה. זה כמו לבקש מבן שנתיים לומר "אמא, אנא בטובך מרחי לי עוד מעט מחמאת הבוטנים הטעימה על הלחם הטרי שאפית לי" (בפועל אנחנו מקבלים לגמרי שהם צועקים "עוד חמאה!")

[עתליה_המדברית*]

(בפועל אנחנו מקבלים לגמרי שהם צועקים "עוד חמאה!")
גם בן שנתיים שרוצה מאוד משהו שטעים לו, יכול להגיד - לא לצעוק - "עוד חמאה", ולפעמים להוסיף "בבקשה".

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני עד גיל כמעט שנתיים לא הלכתי לשום מקום...
ואחרי זה בהדרגה, הייתי הולכת לשעה, שעתיים וככה
בצורה טבעית והדרגתית הגדלתי את השעות שהייתי מחוץ לבית. לעולם היא לא בכתה או נפרדה לא בטוב.
גם תמיד דאגתי להיות זמינה בטלפון במידה והיא צריכה
ממש לא נראה לי לעזוב ילד בוכה וכואב...

[נועה_ברוך*]

אימא ואבא שהולכים יחד זה קשה יותר להיפרד, מאשר מהורה אחד.
בשעה שהילד עייף זה מקשה כיפליים גם להיפרד, במיוחד עם רגילים להירדם עם ההורה.
אנחנו משתדלים לצאת בשעות הערב המוקדמות ולחזור לשינה, גם אם היא נדחית בשעה...
ולהשאיר רק עם מישהו שיודעים שהילד אוהב ומסוגל להרגיע אותו בזמנים של קושי (לא סתם תלמידה שבאה לכייף ולא 'התמודדה' עם הילד באמת)
לפני זמן קצר חווינו אולטימטום מהבת שהיא לא רוצה בייביסיטר. זה לקח 4 ימים של טיפטופים שאימא הולכת ואבא בעבודה, והרבה דיבורים בעניין, כל יום קצת הובילו לכך שבזמן שהיתי צריכה לצאת זה עבר חלק לגמרי. המסקנה מכך: ההורה צריך להיות מאוד ברור ולא מתפשר ומצד שני לתת לילד את כל להגיטימציה להתנגד ולספק לו את מקסימום התנאים כדי שיהיה לו טוב לאחר שיצא, ועוד, לסמוך על הילד וגם על האדם שנשאר איתו שהם יצליחו להתמודד ולהתגבר על הקושי. זה עובד כמו פלא.

חשוב חשוב להקשיב לילד שיודע לדבר ולשמוע טוב טוב איפה הקושי שלו, אפשר למצוא פתרונות ועדיין לצאת.

[אום_אל_קיצקיצ*]

הסוגיה הזו מאוד מעניינת. למה בעצם זה כ"כ קשה לילד בן 3 הידיעה שההורים לא יהיו בבית כמה שעות, שבמהלכן הוא ממילא ישן?

[יעלי_לה]

למה בעצם זה כ"כ קשה לילד בן 3 הידיעה שההורים לא יהיו בבית כמה שעות, שבמהלכן הוא ממילא ישן?
אני עונה מהזיכרון שלי את עצמי בגיל הזה: אני לא רציתי שאמא שלי תיהנה איפשהו בלעדיי. רציתי לקחת חלק בהנאה שלה ולהיות חלק מההנאה שלה. חוסר הנכונות שלה לקחת אותי נתפס לי כעלבון נוראי.
מעניין אם זה היה מפריע לי באותה מידה אילו היא היתה יוצאת ללימודים נגיד, או לעבודה - ולא לסרט או בילוי (זה מה שהיה בדר"כ).

[יעלי_לה]

מאוד מאוד מסכימה עם קרוטונית.
נראה לי שהטעות שהרבה הורים עושים, יצירת דרמה סביב רגע הפרדה, קשורה לאי שלמות עם המעשה. מניסיון שלי, ככל שאני "מפרגנת לעצמי" את השעתיים האלה יותר בשלמות, כך העזיבה שלי מתקבלת על-ידו יותר בקלות, וכך גם קל יותר לשנינו להיפרד כלאחר-יד ("יאללה אז אני אבוא אחר-כך להרדים אותך, ביי ונשיקות").

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

גם בן שנתיים שרוצה מאוד משהו שטעים לו, יכול להגיד - לא לצעוק - "עוד חמאה", ולפעמים להוסיף "בבקשה".
נכון, לפעמים הוא יכול. אבל זו לא ציפייה מובנית ממנו בגיל הזה.

[POOH_והתוספות*]

מסכימה מאד עם יעלילה.
אנחנו הפסקנו להתריע כמה ימים מראש על פעילויות שלנו.
מודיעים מקסימום ערב קודם או באותו יום.
ובעיקר גילינו שאם הם יוצאים [נניח לטיול] או עסוקים [נניח במקלחת] ואז נפרדים מאיתנו וכשהם חזורים אנחנו אינם הרבה יותר קל להם
מאשר לראות אותנו יוצאים מהדלת.

דוג' טריה מאצלנו: לפני שבוע וחצי נסעתי לראשונה מאז הלידה של הגדולה [בת שלוש וחצי] לסופ"ש לבד עם חברות. בלי האיש. בלי הילדים.
הודעתי לילדים יום קודם בערך.
באותו יום הם נסעו לבלות אצל סבתא וסבא.
ובזמן שהיו שם אני נסעתי.
האיש סיפר אח"כ שבדרך מסבתא וסבא הביתה היא שאלה אם כבר הלכתי.
ועוד כמה פרטים כמו לאן, ולמה וכד'.. [כמו שעודד כתב איפושהו למעלה על הילד שלו גם שלי צריכה הסברים להכל].
וזהו..
מדי פעם במהלך הסופ"ש היא שאלה אלי אבל לא היו דמעות ולא סצנות ולא כלום. למרות שגם אני וגם אבא שלה היינו מוכנים נפשית לכאלה דברים.
כשחזרתי היא סיפרה לי שהיה לה סופ"ש כיפי למרות שלא הייתי איתה והיא מבקשת שפעם הבאה אקח גם אותה לסופ"ש של בנות.

זה נתן לי הוכחה סופית שאני יכולה להנות בלעדיה וזה לא עושה לה שום טראומות חמורות.

[ח*]

תלכו תלכו, אפילו יותר מהר

[עודד_המחפש*]

ככל שאני "מפרגנת לעצמי" את השעתיים האלה יותר בשלמות, כך העזיבה שלי מתקבלת על-ידו יותר בקלות, וכך גם קל יותר לשנינו להיפרד כלאחר-יד.
גם הנסיון שלי מראה ככה, אבל זה לא תמיד נכון.
באופן כללי אני מסכים לזה שהמקום שאנחנו נמצאים בו מאוד משפיע על איך הילדים מקבלים את הדברים (כל דבר, לא רק פרידה) אבל אני חושב שלפעמים קצת מגזימים עם התיאוריה הזו. לפעמים פשוט קשה לילד וזהו, בלי קשר אלינו. יש לו גם עולם משלו שבו יש זמנים קלים יותר וקשים יותר, ולא תמיד זה סובב סביב השלמות הנפשית של ההורים.

^{<עודד שמח שהדף התעורר, אחרי בדיוק שלוש שנים...>}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מוצקי בן ה-2.5 הפסיק ללכת בשמחה עם סבא-סבתא בבקרים. בד"כ (מאז ומתמיד) לוקחים אותו 2-3 פעמים בשבוע לכמה שעות טובות, לגינה כאן בשכונה או אליהם הביתה. הוא מאוד נהנה אצלם, ולמרות זאת, בשבוע-שבועיים האחרונים אומר בבירור שני דברים:

1. רוצה להיות עם אמא.
2. רוצה להיות בבית.

והכי טוב כמובן "להיות איתך לבד בבית". מה שאנחנו עושים די הרבה, אבל לא תמיד אפשרי.

נעתרנו לו ולמשל בפעמיים האחרונות סבתא עלתה ונשארה איתו כאן בבית כשאני עבדתי על המחשב בחדר השני (אחרי כשעה הסכים ללכת לאיזו אטרקציה בעיר, והם יצאו). היום במקום שהם ייקחו אותו אליהם, שוב סבתא עלתה. עכשיו שוב, עברה כשעה וחצי והוא אומר שהוא רוצה לצאת לעיר...

יש עם זה שתי בעיות - האחת, שעקרונית אני מתלבטת אם מדובר בקשב לילד, להבין את הצורך שלו ולכבד אותו במידת האפשר (ותיאורטית אפשר) - או שמדובר במרכוז היסטרי, כשכל המשפחה עוברת לדום ומשנה תוכניות בגלל שלמוצקי בא לעשות כך או כך בכל רגע נתון.
בעיה שנייה היא שבכ"ז גם אם לו עצמו נוח בבית, סבתא די משתעממת וקשה לה יותר לבלות איתו. הוא גם רוצה לרוץ אלי, ומה לעשות, אני צריכה לעבוד.
גם כשזה רק אני והוא בלי עבודה, אני עצמי קצת "משתגעת" בסיטואציה הזאת, כל היום בבית, עם ילד שמסרב אפילו לרדת איתי למכולת רגע. גם התוכניות שלי ללכת בשבת לים, נגנזו ונשארנו בבית.

אמרתי לסבים שזו מן הסתם תקופה שתעבור, ואולי סתם שיבואו שעה אחרי הזמן הרגיל, אולי זה ישנה משהו. אבל עדיין מרגישה קצת לא נוח עם זה. (ומה עם השתוללויות? ומה עם קצת אוויר צח?).

[אום_אל_קיצקיצ*]

יש עם זה שתי בעיות - האחת, שעקרונית אני מתלבטת אם מדובר בקשב לילד, להבין את הצורך שלו ולכבד אותו במידת האפשר (ותיאורטית אפשר) - או שמדובר במרכוז היסטרי, כשכל המשפחה עוברת לדום ומשנה תוכניות בגלל שלמוצקי בא לעשות כך או כך בכל רגע נתון.
אוי, הדילמה הזו רודפת אותי איזה פעם ביום.

[באופן_לייט*]

אוי, הדילמה הזו רודפת אותי איזה פעם ביום.
שלי בגילו של שלך וגם היא עכשיו ב"רוצה להשאר בבית" ו"לא בא לי ללכת ל... (גם סבתות, חברים שהיא אוהבת) ו"לא בא לי ש X Y Z יבואו) [סוגית הביטוי "לא בא לי" היא סוגיה נפרדת ]
ביומיים האחרונים, אחרי שלושה שבועות של "התמסרות" לצורך שלה כי מדובר בקשב לילד, להבין את הצורך שלו ולכבד אותו במידת האפשר (ותיאורטית אפשר) אני דווקא מתעקשת על (אתמול ביקור אצלנו, היום יציאה) בעיקר כי קשה לי כי מדובר בקשב לאמא להבין את הצורך שלי וגו' - טוב מעבר לנימה המבוגחת יצא שפשוט הייתי חייבת חברה ו"כפיתי" עליה פעילות והתוצאה
היא מאוד נהנתה אתמול עם החברה שבאה ונהנתה היום בביקור אצל חברה [וזה שאמא שלה התחרפנה מעט פחות בטח טוב לה יותר מלהשאר עם אמא מוטרפת בבית ...]
מה שעוד החמיר את ההתלבטות - הייתכן שלעיתים אנחנו באמת יודעים יותר טוב מהם מה טוב להם [?]

לפני שבועיים אמרתי לנועה בר שאני לא הולכת איתה לאיפה שהיא לא רוצה ללכת כי אז היא "בלתי אפשרית" אבל אחרי היומיים הללו אני כבר לא בטוחה

[אום_אל_קיצקיצ*]

אןלי פשוט חם לו בחוץ? יולי אוגוסט וכאלה...

[בר_עדש*]

הייתכן שלעיתים אנחנו באמת יודעים יותר טוב מהם מה טוב להם
כן.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני מנסה לשחזר את הערבים והלילות שאני נשארתי בבית עם אח קטן כשהורי יצאו ואני נזכרת בכמה תחושות ברורות:
עלבון על כך שאני לא חלק מהשימחה.
תחושה של נטישה.
תחושה שעלי לשמור על הבית ועל אחי הקטן מפני הביבי סיטר(הזרה הזאת).
מתי זה כבר ייגמר?

אני לא חושבת שיש לזה ממש פיתרון "ריאלי" דהיינו , אני מאמינה שאני אמנע מלצאת יחד עם בן זוגי בלעדי הילדים.
מעדיפה לקחת אותם איתי במידה וזה חברים. על סרטים והצגות כבר מזמן וויתרתי.
לא נראה לי נורמלי בכלל לשדל את הילד שלי להיות עם מישהו אחר כשהוא לא רוצה. כמובן שאם הוא רוצה/מבקש או יוזם הימצאות עם אנשים אחרים אז בשימחה.
הילדים שלי בינתיים ממש קטנים: שנתיים ותשע ושנה וחצי, אבל גם בהמשך אני לא מאמינה שאני אצא עם בן זוגי ואשאיר אותם אלא אם כן יהיה זה מישהו שהם מרגישים איתו מאוד קרוב.
וויתרתי על הרבה דברים עם הבאת הילדים וגם זה חלק מהעניין. יעברו השנים ואוכל שוב לצאת בלי לחשוב על זה...אבל עוד חזון למועד.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

היא מאוד נהנתה אתמול עם החברה שבאה ונהנתה היום בביקור אצל חברה [וזה שאמא שלה התחרפנה מעט פחות בטח טוב לה יותר מלהשאר עם אמא מוטרפת בבית ...]
אין לי ספק שזה יכול לעבוד גם אצלנו. הוא ודאי יהנה אצל הסבים (גם באותו בוקר שנפרד ממני בבכי, נרגע מייד לאחר הפרידה ובהמשך הוא מאוד נהנה אצלם. אבל אוי לי אם הפרידות ייראו כך כל בוקר).

אני חושבת שיש כאן כמה שאלות נפרדות:

1. עד כמה להתחשב ברצונו? (בדגש על רצונו בלבד. מן הסתם כשנכנסים צרכים שלי, המערכת צריכה להתגמש. היום אחה"צ למשל יצאנו במוצהר לסידורים שלי, הוא לא צייץ בכלל בדרך החוצה).
2. עד כמה הוא באמת זקוק לפעילות בחוץ, מול פעילות רק בבית? מן הסתם פחות ממה שחשבתי...
3. לצאת מהבית איתי זה השד הפחות נורא. לצאת מהבית בלעדי - הוא לא מוכן. מוחה, נצמד אלי, בוכה אם לוחצים עליו, לא נעתר לשום "פיתוי".
4. ואולי זה לא עניין של שחור ולבן, אולי באמת הוא רוצה את הבוקר בבית ואת אחה"צ בחוץ, והלו"ז שאנחנו החלטנו בשבילו ופועל כבר שנים פשוט לא רלוונטי יותר?

אני ממש לא יכולה לענות באופן החלטי על 2 ו-4 (ולכן מהססת לגבי 1).

[נועה_ברוך*]

הייתכן שלעיתים אנחנו באמת יודעים יותר טוב מהם מה טוב להם
גם אני אומרת - כן.

אני מתלבטת אם מדובר בקשב לילד, להבין את הצורך שלו ולכבד אותו במידת האפשר (ותיאורטית אפשר) - או שמדובר במרכוז היסטרי, כשכל המשפחה עוברת לדום ומשנה תוכניות בגלל שלמוצקי בא לעשות כך או כך בכל רגע נתון.
העניין הוא שאנחנו מחפשים תשובה אחת, כך אפשר ליפול לחוסר גמישות ותקיעות שסתם מסבכת. אין תמיד אמת אחת. אין בכלל תמיד.. וגם האמת של כל אחד יכולה להשתנות, אפילו מרגע לרגע
אולי זה נראה מסובך? ואולי זה מפשט?
האמת היחידה כאן היא שאת צריכה לעבוד. על זה לא יכול להיות וויכוח. וכמו בדוגמא הזו
יצאנו במוצהר לסידורים שלי, הוא לא צייץ בכלל בדרך החוצה.
נראה לי דומה.. היה משהו מאוד ברור, אולי אפילו מתוכנן מראש, שהוא קיבל מספיק זמן "להתרגל" אליו, ואז הסכים, גם כי קלט שצריך
אני שונאת את המילה הזו, באמת. אבל לפעמים אין מילה טובה יותר. יש דברים שצריך לעשות וגם אם הילד מתנגד חשוב שיבין שהדמות הבוגרת היא היודעת והמנווטת, בטוח כתבו על זה פה בדפים אחרים, בטחון לילד שיש כוח להורה ולא כוח שלילי אלא להיפך - כוח שעוזר, מחזק תומך ויהיה שם בשעת הצורך גם להגן.

אם את כותבת שתיאורטית אפשר להישאר בבית - למה לא לכבד? נכון זה פחות נוח.. גם לסבתא (שתביא סריגה, קריאה, טלפונים, חשבונות.. שתבשל איתו תיצור איתו - כל דבר שהיא מתחברת אליו, אני מכנה זאת "חוג")
ועוד אח"כ הוא מבקש לצאת! מיוזמתו!? נשמע לא רע בכלל... אולי הוא הגיע לגיל שהוא רוצה להחליט ? (בטוח ) את קובעת עבורו דברים מסויימים שם אין לו ברירה אלא לבלוע, הוא מנסה את כוחו בכל מקום אפשרי... לגיטימי אך קשה !

מירכוז היסטרי ? כן, זו בעיה של יחידנים בעיקר. לא הייתי מסתכלת על זה בקיצוניות כזו של "לקפוץ לדום" אלא נסיונות ללכת בדרך נעימה יותר אל המטרה
או, ומהי המטרה?
אם היא רק לפנות אותך מבלי לקחת בחשבון את הצרכים שלו לאורך זמן זו יכולה להיות בעיה... וברור לי שאת לא שם.
אולי האתגר המתבקש לחפש לו עניין חדש, עיסוקים שהוא אוהב, אולי אפילו סיבוב קבוע למחוזות נחמדים (לדוגמא:סנדלר-ספריה-קרטיב)
או להיפגש עם מישהו מוכר, ילד חבר בגינה, ובטח תוכלי לחשוב על עוד כאלו.
אני לא רואה דרך יותר נכונה מלחפש מה יכול למשוך, להלהיב או לעניין את הילד. הרי ברור שאם היית רוצה לכפות עליו לא היית בכלל מגיעה למצב שאת מתארת, לא היית מתייעצת כאן (או בכלל כותבת כאן?:-) )

בסיטואציה הזאת, כל היום בבית, עם ילד שמסרב אפילו לרדת איתי למכולת רגע. גם התוכניות שלי ללכת בשבת לים, נגנזו ונשארנו בבית.
בסיטואציות שלו איתך (שזה קצת שונה), מנסיוני - אם היה לי מאוד חשוב (צרכים שלי +צרכים שלה) הייתי מתעקשת ואומרת שאם לא יהיה מוצלח נחזור. את הבית אנחנו אוהבים והוא תמיד יחכה לנו וגם הטרקטור האהוב או המשחק החשוב.
אם לי לא מספיק מתחשק לצאת אני בקלות מתפתה להישאר, כמובן יכול לקרות שלא נזוז. בקיצור - החלטה. ואולי גם שיתוף מוקדם יותר יכול לעזור להתארגנות
בגיל שלו אפשר כבר להראות שעון. להגיד לו שבשעה 15:00 יוצאים ולהראות לו מחוג גדול ומחוג קטן (הכי פשוט). ולהזכיר כמה דקות קודם "הנה תראה, תכף יוצאים ואימא מתארגנת והמחוגים תכף יגיעו הביתה, ואז נברח להם"

יצא שפשוט הייתי חייבת חברה ו"כפיתי" עליה פעילות והתוצאה היא מאוד נהנתה. (באופן לייט)
אני בעד מבחן התוצאה.

אמרתי ל נועה ברוך שאני לא הולכת איתה לאיפה שהיא לא רוצה ללכת כי אז היא "בלתי אפשרית" אבל אחרי היומיים הללו אני כבר לא בטוחה
הרי גם אם היא רצתה לבוא יכול היה לקרות מצב ש אז היא "בלתי אפשרית" , הרי אי אפשר לעולם לנבא איך ומה יהיה בעיקר עם ילדים שעדיין פתוחים לקבל את מה שבא ומרשים לעצמם להנות/לא להנות מבלי להתעקש על להוכיח לנו משהו...


כמה הוא באמת זקוק לפעילות בחוץ
לדעתי ילדים זקוקים לפעילות בחוץ, וכל פעילויות הספורט מאוד בריאות לגוף והנפש!
אין זה אומר שחייבים כל יום אבל לנסות לשמור על רמה טובה של הוצאת מרץ והשתוללות, לדעתי כן.

3. לצאת מהבית בלעדי - הוא לא מוכן.
פה החלק הקשה! אולי להיפרד בחוץ, או שהוא הולך למקום שהוא מאוד אוהב .. נפרד שם, ומשם ממשיך לפעילות אחרת? נסי לחשוב מה היה שמח לעשות איתך ומה אפשרי גם עם סבתא...

את 4 אפשר לבדוק פעם-פעמיים ולראות...

שולחת בלי עריכה שלא ימחק. אח"כ אתקן.

[באופן_לייט*]

אבל אוי לי אם הפרידות ייראו כך כל בוקר
כן, אני מסכימה לגמרי

וכעל השארק - בפעם הבאה שאגש למחשב עייפה מידי כרגע

[הדר*]

קרוטונית נקודה למשבה:
האם משהו השתנה לאחרונה בפניות שלך לילד?
לאו דווקא בצורה הנראית לעין כמו אי מילוי צרכיו, אלא משהו פנימי יותר שרק את יכולה להרגיש בו
אני יכולה להגיד שבימים שהבת שלי מראה סימני מתח מולי, או דברים שהיו קלים נעשים מסובכים ובלתי אפשריים
ברגע שאני עוצרת ומפסיקה לחפש במה היא "השתנתה" או מה הקטע שלה פתאום
אני תמיד חוזרת אל עצמי ומגלה שלא הייתי בשבילה לאחרונה, ושהיא הרגישה שבכל רגע אולי לא אהיה שם אז היא צריכה להאחז בי בכל כוחה...
מקווה שנותן לך עוד דרך להסתכל על הדברים

[תבשיל_קדרה*]

לא נשאר הרבה מה להוסיף,
אבל כמה נקודות שעלו לי:

• מה קרה לפני שבועיים-שלושה? (השאלה של הדר היא אחת השאלות שתבררי עם עצמך בהקשר זה).
• אם המטרה היא שאת תעבדי, אפשר לעשות מאמץ (סבתא? את?) לעשות את השהות בבית למהנה. יצירה, משחק קופסא, קריאת סיפורים (ומצד שני - עיסוק לסבתא). היות ואח"כ הוא עצמו מציע לצאת, זה לא נשמע לי נורא.

ולשאלות שלך -
הכל לא ענין של שחור או לבן...
1 - להתחשב ברצון שלך וברצון שלו. בצרכים שלך ובשלו. אל תפלי למוקש של "צרכים שלי ורצון שלו".
2 - קשה לדעת כמה חוץ הוא צריך. אני יודעת עלי שיש תקופות ויש תקופות. אני גם יודעת עלי שיש פער בין החשק לצאת לצורך להיות בחוץ. ואני גם יודעת עלי שתל אביב המהבילה היא "חוץ" מאוד בינוני...
3 - אבלמרת שחרי איזה זמן ביבת עם סבתא הוא כן מבקש החוצה, לא? מה בדבר האפשרות שאת תביאי אותו לסבתא?
4 - כן. לפעמים צריך לפרום הכל, ולתפור חליפה חדשה. לענין הספציפי, בקיץ נעים יותר בחוץ אחה"ץ באשר בבוקר.

סליחה על הקצרנות. אני בכלל לא ליד המחשב עכשיו.
מקווה שהכנסתי משהו חדש.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

תודה. מהרהרת במה שכתבתן. צריכה לעבוד עכשיו (הוא ישן) אבל אתייחס מאוחר יותר.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

חזרתי.
קודם כל, לעניין הרעיונות הפרקטיים - כבר ניסיתי הכל .גם לקחת אותו אליהם, אפילו להצטרף אליהם במכונית לדקה ואח"כ לרדת וכולי. לא עבד.

אם הבנתי נכון מה שנועה כתבה (מסכמת מהראש בלי לקרוא שוב..): לא להיכנס איתו לעימות על פרידה ממני, כן לעמוד על שלי בנושא היציאה מהבית. או אולי לא הבנתי נכון?

זה בהחלט נכון שכאשר לי עצמי לא בוער לצאת, אני אזרום איתו ואמסמס את זה. למעשה התוכנית ללכת לים בשבת היתה לא בגלל שבא לי ים באותו יום, אלא בגלל שחשבתי שזו תהיה דרך טובה לבלות חצי יום ולחזור הביתה עייפים אך מרוצים. כיוון שהוא לא רצה ונשארנו בבית, דווקא בילינו את חצי היום הזה בנעימים בבית ואף השתוללנו קצת.
אני עצמי טיפוס מאוד ביתי - לכן מצד אחד מאוד נוח לי שגם הוא כזה, ומצד שני אני מרגישה שאם מישהו (קרי אני) לא יעשה משהו בקשר למצב, שנינו נישאר סגורים בבית, לרוב בלי מבקרים, עד כלות כל הימים. גם בזה אין כל רע כמובן אבל לילד קטן שעדיין בונה את גופו זה לא בריא לחיות כך דרך קבע.

קוראת עכשיו שוב:
אולי האתגר המתבקש לחפש לו עניין חדש, עיסוקים שהוא אוהב, אולי אפילו סיבוב קבוע למחוזות נחמדים (לדוגמא:סנדלר-ספריה-קרטיב)
כן, כך היה אתמול למשל - בבוקר כבר היה ברור שלא נצא. הוא נרדם. קם בצהריים, יצאנו לעשות 2-3 דברים נחוצים ואז כבר נשארנו בחוץ עד הערב המוקדם, בכייף ובלי עומס.
זו אכן לא בעיה לגרום לו לצאת כשהתנאים מבשילים וכשצריך באמת לצאת. אני חושבת שזה הופך להיות בעיה רק כשזה מצטרף לסירוב שלו בבוקר, ואז יש לי תחושה של מחנק.

לנסות לשמור על רמה טובה של הוצאת מרץ והשתוללות
בעקבות השיפוץ הקטן שהיה פה, הוא שם לב לסולם הגדול שיש בבית. ביקש שאוציא אותו והתחיל לטפס ולרדת, לעלות ולרדת, בהתלהבות גדולה. אח"כ הכנתי לו "אוהל" מסדין שפרשתי על הסולם. חשבתי לעצמי שהנה נמצא תחליף הולם לגן השעשועים והפעם עם הדבר האמיתי (לא סולם "צעצוע").

לגבי מה שתבשיל כתבה - סיכמתי עם הסבים שמחר יגיעו לקחת אותו קצת יותר מאוחר. אולי אצא איתו החוצה טיפה לפני מועד ההגעה, כך שכבר תהיה לו תחושה של "חוץ" ולא תחושה שמוציאים אותו ולוקחים אותו. מקווה שהכל יזרום.

_האם משהו השתנה לאחרונה בפניות שלך לילד?
לאו דווקא בצורה הנראית לעין כמו אי מילוי צרכיו, אלא משהו פנימי יותר שרק את יכולה להרגיש בו._
הממ שום דבר מעשי לא השתנה, מלבד תחושה ברורה שלי שבתקופה הקרובה אני נותנת לעצמי זמן לבנות פה ושם את חיי (מחדש). התחלתי לברר על כל מיני אפשרויות, קורסים קטנים, כיוונים מקצועיים וכולי. יכול להיות שזה קשור? לא יודעת. בעצם - חשבתי לעצמי שהנה הוא הגיע לגיל המתאים שבו אפשר כבר להתחיל מעין פרידה איטית (אוף, איך שאני כותבת את זה אני רואה את הקשר...). גם חדר הכנתי לו, גם רמזתי על האפשרות שיישן שם אבל הוא סירב ולא לחצתי.

[נועה_ברוך*]

חשבתי לעצמי שהנה הוא הגיע לגיל המתאים שבו אפשר כבר להתחיל מעין פרידה איטית (אוף, איך שאני כותבת את זה אני רואה את הקשר...). גם חדר הכנתי לו, גם רמזתי על האפשרות שיישן שם אבל הוא סירב ולא לחצתי.

לדעתי מצויין שאת רואה את הקשר.
יש כאן המון נושאים שלובים : היפרדות ממך, יציאה מהבית - מול אי יציאה, פעילות פיזית, עבודה שלך, קשר שלו עם הסביבה ובטח אפשר למצוא עוד
לא להיכנס איתו לעימות על פרידה ממני, כן לעמוד על שלי בנושא היציאה מהבית. או אולי לא הבנתי נכון?
טיפה ארחיב - פרידה ממך: לחפש מקום ודרך שם הוא בכייף פונה לענייניו (ופחות חשוב לו אז עם מי הוא נמצא) משהו שמדליק אותו או משמח שאליו הוא "רץ" ומוכן לוותר עלייך - אלו ימיסו את העימות.
יציאה מהבית: תלוי כמה זה חשוב לך/לו אבל ההחלטה היא שלך.

[פלוני_אלמונית*]

מה שעוד החמיר את ההתלבטות - הייתכן שלעיתים אנחנו באמת יודעים יותר טוב מהם מה טוב להם
נו באמת ... בר עדש ונועה בר (זה ה"בר" שבלבלכם ) אתם הרי מכירים אותי וחוץ מזה לא התיחסתם לחלקו הראשון של המשפט
ועכשיו להבהרה
ברור ברור ברור ששלעיתים אנחנו באמת יודעים יותר טוב מהם מה טוב להם אין בכלל שאלה.
יחד עם זה לעיתים עולה התהיה האם העימות הנוכחי, הנקודתי הוא מסוג אלו שהתשובה היא"אני יודעת מה טוב בשבילה" או שמא מדובר בהתנגשות רצונות / צרכים ואז זה כבר דיון אחר - מקווה שהפעם הסברתי עצמי טוב יותר
לייט ממחשב לא לה

[נועה_ברוך*]

האם העימות הנוכחי, הנקודתי הוא מסוג אלו שהתשובה היא"אני יודעת מה טוב בשבילה" או שמא מדובר בהתנגשות רצונות / צרכים ואז זה כבר דיון אחר
תיראי, את בגדול יודעת מה טוב בשבילה, יש לך נקודת מבט רחבה יותר, וקצת ניסיון... ועוד כמה תכונות מופלאות
אם התכנית "מתבשלת" נכון כי כך החלטת מראש ואת יודעת שזה חשוב (לה/לך) להמשיך בה - את תמצאי את הדרך הנעימה כדי שהרצונות לא יתנגשו.
ואם הם בכל זאת מתנגשים - אז... כל מקרה לגופו...
צריך לנתח את המקרה ולראות מה קורה שם - על מה יושבת ההתנגדות הזו: היא מאוד עסוקה, עיפה, לא אוהבת את המקום שהולכים אליו, רוצה לעמוד על דעתה, מה ? מה התיישב שם שיוצר את ההתנגדות?

אני (לרוב) חושבת שאם מאוד חשוב לי אמצא את הדרך "להמיס" את ההתנגדות. אולי יש כאלו שיקראו לזה כפייה ? לדעתי, אני גם עוזרת לה להתמודד עם איזשהו קושי בזה שיצרתי "התנגדות חוזרת", וכל עוד אני מקשיבה לה ואף מאפשרת לה להתבטא (לרוב תוך כדי שיוצאים/מתארגנים, או שכבר יצאנו, או במשך היום) אני בקשר ישיר עם הצרכים העמוקים שלה, ושם, אם פיססתי בפעם הזו, אנסה בפעם הבאה להיות יותר מדוייקת, אבל עד שלא אתנסה בפועל בכל האקט הזה - לא באמת אדע.
ואם אני מגלה אחרי חצי שעה שטעיתי בגדול - חשוב שאודה ואוותר. ובטח לא קרה אסון, להיפך, בטוח למדנו משהו לפעם הבאה!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

... סוף סוף נפל האסימון: זה לא שהוא כל כך נעול על הבית - הוא פשוט לא רוצה לעזוב כל מקום שהוא נמצא בו. כולל בית הסבים וכולל בתי חברים.
מסקנה - קשיים במעברי מקום באופן כללי.
זה מן הסתם אומר שהרצון שלו להיות בבית הוא לא לגמרי להיות בבית , אלא גם ובעיקר רצון להמשיך את המצב הקיים (ואני זו שאמורה להוציא אותו ואת עצמי מהסיטואציה )