להציב אפשרויות לילד

[אנונימי]

דיון שהחל בדף איפה הגבול לגבי השיטה של לתת לילד אפשרויות בחירה במקום פקודות:

[בשמת_א*]

זה דומה בעיני לפייבר ומייזליש, וזו הסיבה שאני חושבת שזה מניפולטיבי. בגלל הקטעים האלה: איך לגרום לילדך לעשות מה שאתה רוצה בלי שירגיש.

[תבשיל_קדרה*]

אני מוצאת את עצמי מזרזת דברים ע"י "אתה רוצה שאמא תעשה, או אתה רוצה לבד"?
אם הוא ממש לא רוצה - זה לא יעזור, אבל זה בהחלט זרז.
מניפולציה?

[בשמת_א*]

הישרדות.

[תוספות_יוםטוב*]

[בועז_חן*]

למה להציע מספר אפשרויות בחירה זה מניפולציה? זה מיקוד הדיון.
הילד תמיד יכול להעלות אפשרויות נוספות.
אנחנו עושים את זה גם בעולם המבוגרים, וזה מקובל וקביל לחלוטין. למשל כשאתה בוחר ריפוד לספה, המוכרת שואלת כמה שאלות כלליות ומציעה כמה אופציות. על פי התגובות שלך היא תשלוף נוספות.
על סמך ההכרות עם הילד, האירוע והמז"א אפשר להציע כמה אופציות ללבוש למשל, ואם הוא לא רוצה ונזכר במכנסיים הכחולים גם טוב.

[עירית_ל*]

אני מסכימה עם בועז. יש מניפולציה רק אם אנחנו עושים אותה. לא כל הצעת אפשרויות היא מניפולציה.
למשל הכנת ארוחה - אני מוכנה להכין או אורז או פתיתים, לא את שניהם, אבל קשה לי להחליט מה בא לי לאכול. אני מציגה את האופציות ליונתן. מניפולציה? מה פתאום.

[ברונית_ב*]

או, רוצה איטריות אורז? או אולי פסטה צדפונים?
פתיתים!

[אם_פי_3*]

המניפולציה היא כשאתה נותן לו שתי אפשרויות לעשות מה שאתה רוצה, בדוגמה בקישור: אתה רוצה לצחצח שיניים לפני שאתה לובש פיג'מה, או אחרי שאתה לובש פיג'מה. זו לא ממש בחירה. הרעיון מאחורי זה היא לתת לו תחושת שליטה, כשלמעשה הוא עושה מה שאתה רוצה שהוא יעשה.
מצד שני, אני חושבת שקשה מאד לנהל בית, במיוחד אם יש תלות גם בגורמים חיצוניים, בלי מניפולציות כאלו (ודומות). אתמול, בשלב מסוים במדורה, כל הילדים הלכו לאחד הבתים לראות וידאו. כשסיימנו את המדורה, הלכתי לקרוא לילדים שלי. הבת שלי, כצפוי וכרגיל, לא רצתה ללכת. הצעתי לה ללכת לראות איך אבא מכבה את המדורה (וביקשתי ממנו לחכות...). מצד אחד, זו מניפולציה, לגרום לה לעשות מה שאני רוצה (לסיים את הצפייה וגם מחיסול המדורה כבר היה ברור (וללא בעיות) שממשיכים הביתה). מצד שני, זו היתה דרך יעילה (אני משתמשת בה הרבה) להתגבר על הקושי שלה בסיום פעילויות, בלי כעס/עצב ותחושות שליליות אחרות.

[אביב_חדש*]

בשמת, אני לא מסכימה עם דומה בעיני לפייבר ומייזליש, וזו הסיבה שאני חושבת שהוא מניפולטיבי. בגלל הקטעים האלה: איך לגרום לילדך לעשות מה שאתה רוצה בלי שירגיש. דווקא שם מציעים לשבת עם הילד ולהעלות פתרונות או דרכי פעולה רבים ככל האפשר באופן חופשי ואחר כך בחינה של כולם יחד עם הילד ומציאת פתרון או פתרונות מתאימים.

[בועז_חן*]

המניפולציה היא כשאתה נותן לו שתי אפשרויות לעשות מה שאתה רוצה
אני נותן לא מרחב שליטה (לא תחושה, שליטה ממש) בתוך מרחב המגבלות. הרי אם הוא היה אומר שהוא רוצה במקום שיניים ופיג'מה עוגת שוקולד ובגד ים לא היית מסכימה ממילא. אם מרחב המגבלות מצומצם מדי או לא סביר הוא יפרוץ אותו, כמו בדוגמא של ברונית, אבל אם נתת אפשרויות סבירות אז מה הבעיה?
תחשבי כמה פעמים בחיים אנחנו בוחרים בין מספר אפשרויות ולא מה שבא לנו חופשי. זה הרב המוחץ. אז למה להפיל על הילד בחירה קשה יותר ואח"כ להתווכח כשהוא ממציא דברים שלא רצינו או שקשה לנו לממש?

[יונת_שרון*]

העניין הוא לא להציג חזות של בחירה כשאין באמת בחירה, וגם לא להפסיק להקשיב למסרים חדשים (לצמצם את המסרים שאתה מוכן לקבל ל"לפני הפיג'מה" או "אחרי הפיג'מה"). אם הילד חייב לצחצח שיניים, אז מה הקטע של הבחירה כאן? ואם משהו בזה מפריע לו, אז למה לא להקשיב ולחשוב יחד איך לפתור את זה?

[בועז_חן*]

הבחירה היא האם לצחצח לפני הפיג'מה או אחרי, ואם משהו מפריע לו אז אכן הוא יגיד.
איפה פה החזות המטעה?
במקום לשאול את הילד מה תרצה ללבוש היום מול ארון מלא בגדים מגופיה ועד מעיל גשם, שעל חצי מהם נגיד לא במילא, מה רע לתת להוציא לו שתי חולצות בטמפרטורה הנכונה ולשאול "את הלבנה או הירוקה?" אם הוא רוצה את הכחולה הוא יגיד וגם זה טוב (חוץ מזה שהיא בכביסה ....)
וכמו שאמרה עירית: יש מניפולציה רק אם אנחנו עושים אותה. לא כל הצעת אפשרויות היא מניפולציה

[עדי_יותם*]

ואם משהו בזה מפריע לו, אז למה לא להקשיב ולחשוב יחד איך לפתור את זה?
התחושה שלי היא שבמקרים אינספור, מה שמפריע לו (לו = לילדים שלי) איננו צחצוח השיניים אלא תחושת השליטה בחייו. חיזוק תחושת השליטה משמיט את הקרקע מתחת לוויכוח על כן שיניים או לא. הרי זה שהוא עומד על רגל אחת לא פוטר אותו מצחצוח; אבל הצחצוח לא היה העניין מלכתחילה.
לכן, לטעמי, זו לא מניפולציה. במקרים הרבים. שוחד, למשל, הוא סוג של מניפולציה. הילד לא רוצה לצחצח, אבל יעשה את זה בתמורה ל-X, יוותר, יתגבר, יסבול בשקט. זה עניין אחר.
כמובן שיש גם דרכים אחרות להחזיר את תחושת השליטה. נניח, אתמול הקטנצ'יק לא רצה ללכת לגן. זה לא היה כרוך בוויתור גדול מבחינתי, אז הסכמתי. המטפלת חשבה שאני עושה טעות, שאני "נכנעת" לו.
היום הוא הלך בשמחה. לדעתי, הוא רק רצה לדעת שאם יהיה לו צורך כזה, הוא יוכל להישאר איתי. מניפולציה היתה להציע לו סוכריה אם הוא יילך.
טוב, אני עייפה מכדי לחשוב בבהירות, אז אני לא אמשיך.

[עדי_יותם*]

במקום לשאול את הילד מה תרצה ללבוש היום מול ארון מלא בגדים מגופיה ועד מעיל גשם, שעל חצי מהם נגיד לא במילא, מה רע להוציא לו שתי חולצות בטמפרטורה הנכונה ולשאול "את הלבנה או הירוקה?" אם הוא רוצה את הכחולה הוא יגיד וגם זה טוב (חוץ מזה שהיא בכביסה ....)
בועז, אין רע. אבל לא נורא גם אם הוא ילך עם גופיה (אם יהיה לו קר הוא יגיד) או עם מעיל גשם (אם יהיה לו חם הוא יוריד).

[בועז_חן*]

מסכים. רק תלוי בגיל. כשהם קטנים הם לא תמיד מקשרים.

[יונת_שרון*]

אוקיי, השתכנעתי.

[ענת_גביש*]

לא יודעת אם זה קשור לדף הזה. לא על פי שמו אבל אולי מתאים לתוכן:
הילדה הגדולה שלי באופן קבוע, אבל ממש קבוע, לא רוצה להוריד את הפיג'מה בבוקר.היא שונאת להתלבש להסתרק לצחצח שיניים. זה כרוך תמיד במסע שכנועים וכעס וכמובן מניפולציות.
בדרך כלל אין דבר שאנחנו "חייבות" לעשות בבוקר כמו למהר לאנשהוא, אבל הייתי רוצה שנהיה מוכנות לצאת ואז הרעיונות יבואו, או שסתם, פשוט נצא החוצה בשעה סבירה. ולהיות מוכנות לצאת זה פרוייקט כזה, שאני מתחילה לחשוב שמשהו לא נכון בהתנהלות. היא לא רוצה. אז מה הענין? למה אני מכריחה אותה?
אני לא מעיזה להניח לה ולראות איך זה יתנהל בלי התערבות שלי, תמיד כופה עליה התארגנות בניגוד לרצונה.

[ה_עוגיה*]

ענת, שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן:
למה לא ללכת לישון עם הבגדים של מחר? (בהנחה שלא מדובר בג'ינס וכאלה אלא בבגדים נוחים, ובגדי ילדים הם לרוב כאלה)

[מים_שקטים*]

למה לא ללכת לישון עם הבגדים של מחר?

זה בדיוק מה שאנחנו עשינו עם תמר כשהתחיל החורף. וזה ממש מקל על כולנו.
למרות שעכשיו התחיל משהו חדש - היא לא רוצה להתלבש אחרי מקלחת. רוצה לישון ערומה.

[תבשיל_קדרה*]

למה לא ללכת לישון עם הבגדים של מחר?
אני ממש לא יודעת.
היות וממילא אנחנו לובשים כמעט רק טרנינגים, אין אצלינו בגדים המוגדרים "פיג'מה".

לגבי להסתרק ולצחצח - אני, אישית, שונאת לעשות את זה ברגע שהתעוררתי. אני עוד לגמרי מנומנמת, אז לעשות את הדברים המוקתקים האלה?
נסי להגדיר טכס צחצוח-סירוק (אפילו תוסיפי לזה סידור בבית - מיטה, מטבח) מיד אחרי ארוחת הבוקר.
זה טוב יותר לשיניים, ממילא צריך הרבה פעמים לשטוף ידיים/פנים אחרי האוכל, ולקטנים זה מוצלח במיוחד - כי לפעמים ממילא צריך להחליף חולצה שטפטף עליה איזה אוכל.

> גילה קמה ב 7, ו"עושה בוקר" ב 10 <

[אממ''פ*]

אני מלבישה את הילד בבוקר כשהוא יושן.
היום למשל הוא חזר לישון עוד קצת אחר כך.

[עדי_יותם*]

מצחיק שזה בא בעיתוי הזה - התלבטתי הבוקר לפני שהתחברתי אם לספר כאן את הסיפור או לעבוד (-;
לפני שנה כמעט, הקטנצ'יק קם בבוקר ולא רצה להתלבש. לא עשיתי מזה עניין, ולקחתי אותו בפיג'מה לגן. הבאתי בגדים בשקית וביקשתי מהמטפלת שתחליף לו מאוחר יותר. בדיוק כשנכנסנו יצאה אמא של ילדה אחרת, והסתכלה בנו במבט מזועזע. למחרת בבוקר פגשתי אותה שוב, ומאחר ששתינו מיהרנו פחות, פתחתי איתה בשיחה ואמרתי, "ראיתי אתמול שמאוד הופתעת מכך שקטנצ'יק בא עם פיג'מה לגן." "בוודאי!" ענתה. "אצלנו, כל בוקר מ' מסרבת להתלבש, אבל אין מה לעשות. אני שמה אותה על השידה ופשוט מלבישה אותה." "את רואה," אמרתי, "את מנהלת את המאבק הזה כל בוקר. קטנצ'יק היום התלבש בלי בעיות."
לפני כמה ימים, קטנצ'יק סיפר לי בהתרגשות ובצחוק, "מ' באה היום עם פיג'מה לגן!" היום יצא לי לשאול על זה את המטפלת. אכן, מ' באה לגן עם פיג'מה. במשך חודש בערך...
בהתחלה תהיתי אם אמא שלה חושבת שהשיטה "שלי" (שיטת אדלר, בעצם) לא עובדת. אחר כך נזכרתי שראיתי את מ' והיום היא דווקא בבגדים רגילים (עוד נקודה למחשבה: הבגדים הרגילים של מ' כוללים גרביון ושמלה, בדרך כלל - אולי בגלל זה היא לא אוהבת לצאת מהפיג'מה?), ושכנראה היה לה צורך לוודא במשך חודש שאכן כבר מותר לה לבחור לבוא בפיג'מה לגן.

ענת, אני מוצאת שחצי מהקשיים שלי עם הילדים נובעים מכך שמישהו מאתנו עייף או רעב. האם גם אחרי ארוחת בוקר הילדה מתנגדת? חוץ מזה, אם אני זוכרת נכון מדף אחר, את קמה מוקדם ומספיקה לעשות בשעתיים את מה שלי לוקח שבוע (לא כולל לחמניות), אז אולי גם קשה לך לראות שבתך אחרת כ"כ? (סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש)

[ה_עוגיה*]

הבגדים הרגילים של מ' כוללים גרביון ושמלה
שיואו. זה קשה ללבוש....
אני זוכרת את עצמי לובשת גרביונים בארועים חגיגיים. שעה! שעה היה לוקח לי.
לילדה שלי יהיו גרביונים רק אם היא תתחנן...
<ותודה שהזכרת לי>

[אני*]

ואני נאלצתי להתמודד עם תהיות/שאלות/איומים של חמותי, על כך שבתי לא לובשת שמלות.
בגיל 3 חודשים, אולצתי (נו, ילד ראשון, לא עוד!) לחנוט אותה בשמלה עם צוארון, זאת כשכל ילדי המשפחה ממין זכר, גדולים ממנה במספר שנים, הסתובבו שם בפיג'מות.
בגיל חצי שנה, נחטפה מידי בכח, הופשטה והולבשה בחוסר עדינות מירבית בשמלה שקנתה לה, אחרי ששלפה אותה ממגירת השידה, שם שכבה ללא כל שימוש, כמובן. כל זאת כשהקטנה בוכה ומייבבת, ואני עומדת להתפלץ.
ובגיל דומה, כשנפגשנו בחתונה והקטנה לבושה בחליפת מכנסיים (גוועלד), חטפה אותה שוב ממני, ואמרה לה !your mommy wanted you to be a boy

[אני*]

סליחה, זה היה אולי שייך לדף אחר..., אך כל פעם שעולה הנושא, אני משתוממת מחדש; למה שאנשים נורמלים ירצו להלביש ולאמלל את ילדיהם הפעוטים בבגדים כל כך לא נוחים? במיוחד בגילאים שבו חופש התנועה כל כך חשוב להתפתחות הכללית. נבצר מבינתי.
מזכיר לי את בת דודתו האנגליה של בעלי, שבחתונת אחותה הלבישה את בתה בת השנה במין שמלת בלרינה מגוחכת, נפוחה ומלאה טול, גרביונים וקשת
מעיקה לשיער (טוב, היא שושבנית, מה לעשות), וצעדה איתה בזרועותיה לעברה חופה, כשעל פניה חיוך מזויף ועיניה של הילדה אדומות מבכי.
ואחר כך, כשבצילומי המשפחות הילדה לא חדלה מלזעוק ולבכות בכי מר (נו מה, גם לא אפשרו לה לזחול כדי שהתלבושת לא תתקלקל חלילה), פנתה אליה קרובת משפחה ישראלית והציעה בעדינות את האפשרות לשחרר אותה מהבגדים הלוחצים. תגובת אמה, במצוקה של ממש: אבל יש צילומים!.
בסוף הילדה קיבלה אקמול (מאמה הרופאה, שטענה שאיננה מבינה את סיבת הבכי...!), בכתה גם כשצולמה, ועל כן נלקחה בשנית, עם כל הגרדרובה, לסדרת צילומים חוזרת בסטודיו של הצלם, לאחר החתונה.
יחי השפיות.

[תבשיל_קדרה*]

אויש.
לבי לילדה המסכנה.

[בשמת_א*]

לילדה שלי יהיו גרביונים רק אם היא תתחנן...
שלי הגיעה לגיל שבו אפשר להתחנן, התחננה, ובסוף נאלצתי לקנות לה. מצידה, כל יום היא מוכנה ללבוש גרביונים ושמלה (היא בת שש).

אני, את מדברת על משפחה אנגלית? מעוז ההתעללות בילדים?

ענת גביש, גם שלי מוכנה להיות כל היום בפיג'מה. אבל אני למדתי כבר דבר או שניים מ פליי ליידי , ולכן אני דווקא מקפידה. שמתי לב שהדבר הכי גרוע הוא להתווכח, או להגיד מה לעשות, או כל נפילה מיותרת לדברת. אני בוחרת את הבגדים, מביאה לה למיטה, לפעמים מספיק להגיד "עכשיו להתלבש ובואי לאכול ארוחת בוקר". את ארוחת הבוקר אני כבר מכינה על השולחן. אם היא לא אוהבת איזו בחירה שלי, היא תחליף לבגד שהיא רוצה יותר, אין בעיה. גם עם ארוחת הבוקר היו לי המון בעיות כששאלתי אותה מה היא רוצה. גיליתי שמה שעובד זה שאני אכין ארוחת בוקר ואגיש לשולחן. היא אוכלת הכל בלי בעיה!
בסופו של דבר, הדרך הכי פשוט היתה לקום בעצמי, להתלבש בעצמי, להכין ארוחת בוקר, להגיש, לשים לה בגדים ולזמן אותה. לפעמים עוזר מאוד כשאני מתחילה להלביש אותה (אצלה זה נחשב "פינוק" והיא אוהבת את זה).

[סמדר_נ*]

אכן אויש. בררר... (אני מתכוונת כמובן לסיפור של אני)

---

למה לא ללכת לישון עם הבגדים של מחר?
זה היה הפטנט שלי לשעות האפס האיומות בכיתה ד'. בלילה הייתי מתלבשת בבגדים של מחר, וביודעי את נפשם של הורי הייתי משאירה ליד המיטה שלי פתק בזו הלשון: "נא לא להפשיטני". אז לא הפשיטו. אבל האמת היא שזה פחות נעים להסתובב כל היום בבגדים שישנתי בהם, גם אם הם נוחים.
לא ברור לי היום מה כל כך הלחיץ אותי באיחור לשעת אפס (כן ברור: יכעסו עלי).
הפעם הבאה שבה ישנתי בבגדים של מחר היתה בטירונות. אמנם היה אסור לישון במדים, אבל מצאתי שיטה ששום מפקדת לא היתה עולה עליה, אלא אם היתה מפשיטה אותי בפועל.
אני מגלה שאצלי "לישון בבגדים של מחר" זה סימפטום להימצאות תחת כפייה ולחץ.

[ענת_גביש*]

אני מגלה שאצלי "לישון בבגדים של מחר" זה סימפטום להימצאות תחת כפייה ולחץ.
סמדר, גם אצלי. ולא זכור לי שאסור היה לישון במדים, כי זה באמת מזכיר לי טירונות אבל אולי אימצתי זכרונות של מישהו אחר.
בשמת, תודה על הפירוט. הייתי רוצה לפתוח דף "איך אתם מתחילים את הבוקר" עם סיפורים מפורטים בדיוק כאלה. היה לי חסר בסיפור שלך פירוט הארוחה עצמה.
כי אצלינו, אם אני אגיש את הבגדים למיטה, היא תגיד "עוד לא" ותבקש שאני אעביר אותה עם השמיכה לסלון. שם היא מבקשת קודם כל סיפור, לרוב באמת בא לה סיפור ולפעמים אני מרגישה שזה דחיית קץ הלילה. אבל אז אחותה גם רוצה סיפור וקשה מאד למצוא סיפורים שמתאימים לשתיהן, אז מתחיל קרב שבסופו אחת מהן אולצה לוותר אז כבר יש לי אחת עם פרצוף חמוץ והשניה מתנשפת מהקרב ודרוכה על הנצחון שמא פתאם הוא ייגזל מידיה.
ואז, היא מסכימה לאכול אבל רק עם הפיג'מה (אני כותבת את זה ובא לי לתת לה בוקס. "מסכימה לאכול" !)
ואז "אוף למה דייסת קוואקר רציתי דייסת סולת." (או להפך).
בקיצור בשמת עוררת את קינאתי עם הקלולה (מכירים את המילה קלולה?) שבה זה הולך לך.
אבל את יודעת מה? מחר אני מנסה את "עכשיו להתלבש ובואי לאכול" .נראה. מה יכול להיות? אולי אני כל כך לא מאמינה שזה ילך חלק, שאני תוקעת את זה בעצמי.

[ענת_גביש*]

אם אני זוכרת נכון מדף אחר, את קמה מוקדם ומספיקה לעשות בשעתיים את מה שלי לוקח שבוע (לא כולל לחמניות

מסעדה, זה מה זה, אבל מה זה פאסה , שממש כואב לי הלב. אולי זה לא מוסרי להשאיר את התיאור ההוא שם שימשיך לענות ככה את נשות הקהילה. איפה זה היה?

[עדי_יותם*]

קלולה, זה אחות של קלי-קלותה, נכון?
ענת - ו (-: . לא זוכרת איפה זה היה... אולי בחיפוש "לחמניות"? אבל אל תמחקי, מקסימום תוסיפי עדכון.

[אמא_אינקובטור*]

בקיץ היה קל יותר לישון בבגדי הגן. עכשיו דווקא לילדונת חשוב שתהיה הפרדה בין בגדי הבית לבגדי החוץ. אז יש את טקס בחירת הבגדים בבוקר - לא מסובך כי היא תמיד מבקשת את טרנינג כחול מסויים - ואת טקס ההחלפה לפיג'מה כשחוזרים הביתה.

שמלות לתינוקות? על אותה סקאלה, מבחינתי, של ג'ינס, נעלי התעמלות וז'קטים בהדפס נמר לתינוקות. למה להלביש אותם כמו מבוגרים מיניאטוריים? ומה הרעיון של שמלה לתינוקת שעדיין לא הולכת? מה הלאה, חזיות לתינוקות?

קטונתי.

[בשמת_א*]

ענת, העלית חיוך על שפתי.
טוב, לא אמרתי שהולך בקלות.
אבל אחרי שכתבתי חשבתי על זה והרי זה בדיוק "עקרון הרצף"!
כלומר - הקטע הוא מה שאני משדרת.
משום מה, כשאני משדרת "זהו זה, זה מה שיהיה" היא מקבלת את זה. לפעמים היא מנסה "אבל אני רוצה להישאר כל היום בפיג'מה" (אגב, כשהיתה קטנה בכלל לא היו פיג'מות. גם לינוקא אין פיג'מה. הלבשתי בחולצה ומכנסיים, שממילא הם כותנה ופוטר, ובבוקר הוספתי על זה סווטשרט, גרביים וכו'. כשגדלה קיבלה פיג'מות מתנה מהסבים, ולאט לאט זה הפך לבגד כיפי ומועדף).

אני מסתכלת לה ישר בעיניים ואומרת "לא בא בחשבון. להתלבש, עכשיו".
עכשיו, כמובן שאני נותנת דוגמא אישית. אני קמה, מתרחצת מתלבשת עד הנעליים מסדרת את המיטה רוחצת כלים מצחצחת את הכיור מכינה ארוחת בוקר.
כשאני ככה מאורגנת יש לי גם כוחות וסבלנות ואני משדרת בדיוק את הקו הנכון שאומר לה "יש סדר בבית, יש מסגרת, אנחנו לא נמרחים, אמא מאופסת" והיא נענית לזה ומשתפת פעולה.

ארוחת בוקר:
הבנתי שחשוב להקפיד להתחיל את הבוקר נכון. שלא ייצא שאני לא התאפסתי והיא כבר קמה ואז היא "לא רעבה" או לחילופין מוצאת משהו לא בריא.
הבוקר הכנתי חביתה וסלט מגזר מגורר.
אתמול הכנתי תפוח אפוי (תפוח, קינמון וקצת חמאה).
ארוחת בוקר אחרת: חביתה, סלט עגבניה ומלפפון, לחם.

אז נגיד שהיא מייללת: "אבל אני לא רוצה חביתה!" אני אומרת "בסדר, זאת ארוחת הבוקר. עכשיו לאכול". הפלא ופלא, הכל מתחסל בלי המשך טרוניות. אתמול "אבל אני לא רוצה תפוח אפוי" אני אומרת "בסדר, קודם תאכלי את התפוח האפוי, הנה הפרדתי לך הכל מהקליפה כמו שאת אוהבת. אחר כך תאכלי עוד דברים". צ'יק צ'ק ישבה ואכלה הכל.

אני משתדלת שיהיו פירות או ירקות, ביצה ועוד. אני מנסה להוציא מהתפריט שלה קמח לבן, סוכר וכדומה.
יש הרבה דברים שהיא לא אוהבת, אז זה קצת אתגר. למשל, מוצרי חלב היא לא אוהבת (פעם היתה אלרגית, וכשזה עבר אז היא גילתה שהם לא טעימים לה). חומוס טחינה לא אוהבת (וזאת ילדה שאנחנו סוחבים למסעדות חומוס מעולות בערך מאז שנולדה). אבוקדו לא אוהבת. הרבה פירות לא אוהבת. דייסות לא אוהבת.
המשך יבוא, אם יהיו שאלות.

[חבצלת_השרון*]

אני חושבת שאם קוראים את "הורים משוחררים, ילדים משוחררים" של פייבר ומייזליש, מבינים שזה ממש ההפך ממניפולציה. הבעיה היא שרוב האנשים נמשכים לקומיסקים וזה, מה לעשות, די רדוד.

[אם_פי_3*]

לפעמים הילדים שלי אומרים לי "אני לא רוצה עגבנייה" - לפני או אחרי שאני שמה להם בצלחת (בעיקר בחד"א, כלומר בעבר, כי בבית יש קערת סלט, והם לוקחים לבד). אני אומרת - בסדר, את/ה לא חייב/ת לאכול. אבל כן שמה בצלחת, כי גיליתי, שלעיתים קרובות מאד (=כמעט תמיד), זה בכל זאת נאכל (ואם לא, אז לא).

[הולכת_והרוח_בפניי*]

מוצאת את תוכן הדף רלוונטי גם אלינו. מחפשת את הדרך להפוך את שגרת הבוקר לטובה יותר...
כשהבן שלי היה בן שנה בערך חזרתי לעבוד בעבודה משרדית (בררר... התקופה ההיא) והיה צריך לקחת את הילד לגן - בשני אוטובוסים והליכה ברגל, כי לא היה אוטו. לאחר לאוטובוס היתה אופציה לא חביבה כי זה גרר עוד יותר הליכה, וגם הגעה באיחור למשרד. הבקרים היו זוועתיים - הילד לא רצה להתעורר, לא רצה להתלבש ובטח לא היה בעניין של להפרד בגן. לקראת גיל שנתיים, אז כבר שחררנו את עניין המסכים, הוא היה מתעורר בחפץ לב אם ידע שבסלון מחכה לו הטאבלט, אז זרמנו עם זה. למשך תקופה זה עזר לנו מאוד - לא היה צריך להלחם יותר עם הילד שיקום ויצא מהמיטה, הוא היה פוקח עיניים בבוקר, לוקח את השמיכי ומבקש שישאו אותו בידיים לסלון, לשוקו וסרטים מצויירים.
מאז שמתי לב שהתלות בסרטים המצויירים הלכה וגדלה - זה הפך לברירת מחדל בבוקר, אחרי הגן, כשחוזרים מסבתא וסתם כשמשעמם. זה התחיל להציק לי. מה גם - בזמן שהילד "בתוך הטאבלט" אין עם מי לדבר. הוא פשוט לא שומע אותי, וזה מרגיז, ומתסכל ומלווה בהרמות קול (שאז זה כן עובר את הרדאר). מעבר לזה, זה הפסיק להיות פתרון להתארגנות קלה יותר בבוקר, כי הטאבלט הפך להיות מקור הבעיה: לא שומע, מבקש עוד ועוד סרט מצוייר, והעיכובים והלחצים והעצבים חוגגים.
בהחלטה אמיצה החלטנו שאין יותר טאבלט בבוקר - רק בשישי שבת. הילד התמרמר פחות מהצפוי (למרות שעדיין מנסה את מזלו בבקרים), והבקרים הפכו להיות טובים יותר - אפשר לדבר עם הילד, ולא צריך לספור כמה עוד סרטים נשארו עד שאפשר להתחיל להתארגן.
אבל הבוקר עדיין בעייתי - ברור לי שהבן שלי בן 5 ולא אדם מבוגר, אבל הקצב שלו בבוקר שונה מאוד משלי, כלומר אני לא יכולה לצפות ממנו ש"יתקתק עניינים". הוא נמרח. גם כשכבר אמרתי שהולכים להתלבש, כל דבר בדרך לחדר השינה (או בסביבה המיידית שלו, אם אני מביאה את הבגדים אליו לסלון) היא הסחת דעת שחייבים להתעמק בה. אני מוצאת את עצמי חוזרת על ה"תתלבש בבקשה" הרבה יותר מדי פעמים, עד שגם זה הופך להיות מקור לתסכול (ואפשר גם בנפרד - תלבש בבקשה מכנסיים, תלבש חולצה, נעל נעליים, צחצח שיניים, כי בין לבין הוא נמשך לפעילות אחרת להתעסק בה).
בדרך כלל אני מוציאה לו כמה פרטי לבוש ומניחה לפניו שיבחר. במקרה הטוב הוא בוחר, במקרה הפחות טוב מבקש משהו אחר שמקובל עלי, במקרה העוד פחות טוב מתעקש על משהו שנמצא בכבידה, או לא מקובל עלי (שרוול קצר ביום חורף קר למשל).
אם אני מתחילה להציב גבולות זמן (אני סופרת עד חמש ואז...) זה גם לא חיובי, כי או שאני מתחילה בהטלת סנקציות ("אני אתחיל לכעוס") או שגרוע יותר - אני מטילה סנקציות לא הגיוניות ("אני סופרת עד חמש ואז אני יוצאת לעבודה, אחרת אאחר). זה לא עובד פעמיים - גם כי אני לא באמת יכולה להשאיר אותו בבית לבד, וגם בגלל שאז הוא יתחיל להתבכיין\לבכות וינסה לעצור אותי בגופו ליד הדלת, ומפה כבר צריך להתחיל להתמודד עם הדילמה איך להגיד כשהוא מנסה לעצור אותי בכוח (אבל זה דיון כללי אחר).
גם אם הוא קם מוקדם, למשל שעתיים לפני שצריך להתארגן לצאת, זה לא תמיד עוזר, כי בחלק מהמקרים פרק נכבד מהזמן הזה מוקדש מצידו לבהייה, משחק, התחפרות מתחת לשמיכה - לא תקופות זמן בהן הוא "זורם" או "בשל" להתחיל להתארגן, אלא רוצה את הזמן שלו.
איך אפשר להתארגן טוב יותר? בשנה שעברה היו תקופות שהוא היה מבקש שניקח "יום חופש" - כלומר אני לא אלך לעבודה והוא ישאר איתי בבית, ובמידה שהדבר היה אפשרי מבחינתי הייתי מסכימה, אבל זה רק הוביל לעוד ועוד בקשות לימי חופש. מבחינתו - להישאר איתי בבית כל יום (למרות שמההתרשמות שלי הוא משתעמם די מהר בלי חברת בני גילו, גם אם אנחנו בפארק)