לגור עם ההורים

[אלמונית*]

אני בת 35 ועדיין גרה אצל אמא בבית. לא מצליחה להיות עצמאית. למדתי אמנות, ניסיתי ללכת אחרי הלב.. ועכשיו אני משלמת את המחיר. לא רואה איך אני יוצאת מהמצב שאני נמצאת בו. השנים עוברות, וכל הזמן אני חושבת שאוטוטו אני מסתדרת ויוצאת מהבית אבל זה לא קורה. גם אין לי זוגיות. אני נמצאת בטיפול 4 חודשים עכשיו - גם לא ברור כמה זמן עוזר , ואם זה יכול לעזור. לא יודעת מה כן יכול לעזור. הרבה פעמים אני שוקעת בחוסר אנרגיות ודכדוך מהמצב שאני נמצאת, ואז זה כמו מעגל כזה.

[יוליקו*]

קודם כל קבלי חיבוק.
לדעתי הצעד הראשון הוא לארגן את רשימת המטרות שלך לפי סדר עדיפות, ואז לפעול להשגת החשובה ביותר או הקלה ביותר, ומשם להמשיך.

דוגמא:
מטרות שעולות מתאורך הקודם לפי הסדר:
מגורים עצמאיים, עצמאות כלכלית, פרנסה מעסק עצמאי באמנות, זוגיות יציבה, (ואז אולי גם ילדים?), איזון נפשי עם שמחה והרבה אנרגיה.

לדעתי הכי מהיר זה להתחיל בקצת עצמאות כלכלית, כלומר למצוא איזושהי עבודה (זמנית!)
שתכניס מספיק בכדי לשכור דירה עם שותפים, כלומר שלב שני.
כבר הרווחת שינוי סביבה, תנועה והכרויות דרך מגורים ועבודה.

זה יכול בהמשך אולי להוביל למציאת עבודה מתאימה יותר לכישוריך, לפתיחת המעגל החברתי,
ובכל אופן יוצר הכרח לעשות דברים כי ההורים לא נמצאים שם לעשות במקומך.

העשיה היומיומית הזו מכניסה אנרגיה ומוציאה מדכדוך כי היא נותנת מטרות, אפילו אם הן רק לטווח קצר או בינוני.

לדעתי אין מה לחפש את העבודה המושלמת, ואת בן הזוג המושלם (המטרות לטווח ארוך) כי זו התבנית שמתוכה פעלת עד כה והיא לא פעלה.

הרעיון הוא לקדם מטרות ומהמקום החדש לשפר.

מה דעתך?

[יוליקו*]

יהיה לי נעים לחשוב עליך ולשלוח לך אנרגיות טובות.
גם אני הייתי באשור הדמדומים הזה.

תוכלי לבחור לך כינוי או שם? רצוי לדעתי אחד חיובי ומעודד!

[אלמונית*]

הי יוליקו, תודה לך. אני רואה שאני כבר שנים עושה את אותם רשימות, אותם מנטרות שחוזרות על עצמן. ואותן אכזבות. כאילו אני לא רואה שאני כל הזמן שמה לעצמי את אותן ציפיות - וכל הזמן מתאכזבת מהן מחדש. לגבי עבודה זמנית. אני באמת לא יודעת מה. אני עובדת ברבע משרה שאני מרוצה ממנה- שזה משהו מאוד טוב שקרה, אבל זה ממש לא מספיק להיות עצמאית ואין אפשרות להגדיל אותה כרגע. היו לי רעיוניות להיות עצמאית - אבל גם שם , אני כבר תקופה ארוכה לא מצליחה להרים את זה. יש לי רשימות שאני מוצאת במחברות ישנות - ואני רואה שהן בדיוק אותן רשימות שאני הכנתי עכשיו. אני צריכה להבין שמשהו שם תקוע, ואני צריכה להרפות מזה. לגבי עבודה זמנית - יש לי כל מיני סיבות למה עבודות שונות לא מתאימות - למשל אני סובלת מכאבי צוואר לפעמים - אז עבודות פזיות לא מתאימות כמו מלצרות וכאלו. במשך שנים בעבר הייתי עובדת בעסק משפחתי שאני עכשיו לא מוכנה לעבוד שם יותר. אז זה נראה כמו פינוק לאנשים אחרים מבחוץ שאני לא יכולה למצוא עבודה או לא מוכנה לעבוד בכל עבודה. אבל אני באמת לא יודעת במה. קצת קשה לי לתת שם כרגע חיובי לעצמי... מרגישה שזה מאולץ. אני הרבה זמן עובדת על עצמי, ומעודדת את עצמי - ואז באמת עזר לתחושה הפנימית. אבל הגעתי למקום שאני לא יכולה יותר, שאני צריכה להרפות, ואם דכדוך זה מה שעולה... אז זה מה שעולה... ואולי זה מה שיכול להביא לשינוי. אולי זה ירידה למטרת עליה. מקווה להצליח לשבור את המעגל הזה. ולגבי הרשימה שלך , כן את צודקת, רק שעצמאות כלכלית צריכה להגיע לפני מגורים עצמאיים. יש לך אולי רעיונות לעבודה זמנית שאני יכולה לעשות?

[יוליקו*]

אני חושבת אם כך שעבורך יתכן שכדאי להשקיע בלקחת מאמן או מאמנת אישית.
הם מתמחים בפתיחת סתימות

איך למצוא מישהו כזה?
למשל סאלי תדמור היא מאמנת שכותבת כאן רבות מייעצת היטב לדעתי ובנוסף אפשר להתרשם מי היא דרך יוטיוב (ודרך דף הבית שלה).
ויש כמובן אחרים.

ואת יכולה להמשיך להשתמש בדף הזה כדי לבחון ולהתיעץ אם, ורק אם, הוא מזיז אותך קדימה.

אחרת את עלולה למצוא את עצמך כותבת וכותבת אותם דברים גם עוד עשר או עשרים שנה, ועדיין נשארת באותו מקום, וזה נראה לי חבל.

לטפל במידת האפשר בצד הפיזי (צוואר) ירחיב לך את טווח האפשרויות.

אני אחשוב על רעיונות.
מה עוד את אוהבת או עושה טוב?

[אלמונית*]

הייתי אצל מאמנת , וזה לא היה מוצלח בכלל. זה כן קצת הניע גלגלים, אבל אני כל כך עייפה מטיפולים. כמו שאמרתי אני הולכת למטפלת עכשיו אבל לא בטוחה כמה זה עוזר. היא טוענת שזה חלק מהתהליך ואי אפשר לבחון אותו בארבע חודשים. אני פשוט עייפה מהכל....

הצוואר בכללי יותר טוב, אבל אם יש איזה מעמסה זה חוזר. יכול להיות שעבודה שלחזק את השרירים יכולה לעזור, אבל כל דבר שאני רוצה לעשות זה כסף - למשל ללכת לחדר כושר, או לרקוד או לחוג יוגה.. אז אני עושה את הדברים האלו לבד בבית , אבל קשה להתמיד וזה לא אותו דבר. ואין לי כסף לכל הדברים האלו.
אני אוהבת כל מה שקשור לאמנות, יצירה, למדתי ואני טובה מאוד בצילום, , אני אוהבת כל מה שקשור למחול, תנועה , יוגה ,הילניג ומדיטציה, לאחרונה גם אפייה של עוגות בריאות, אני פחות אוהבת אבל טובה בכל מה שקשור למחשבים .... שיווק זה לא הצד החזק שלי. יש כאילו המון פוטנציאל בהרבה תחומים אבל חוסר יכלת לממש. יש איזה התחלה של מימוש בעבודה שהתחלתי לפני כמה חודשים. אבל חשבתי שזה יניע עוד דברים בעקבות זה.. אבל לא ממש... ללמד והוראה זה משהו מאוד מאתגר עבורי , שהייתי רוצה אבל זה מאוד קשה לי, יש לי קצת פחד קהל. היו לי נסיונות יותר או פחות עם זה . אבל זה לא משהו שאני יכולה לעשות בקלות.

[הדרי*]

חלק ממה שאת מתארת מאוד מוכר לי מעצמי.
גיליתי לפני כמה זמן שלעשות רשימות ולכתוב מטרות לא באמת עובד בשבילי בלי שתהיה לי אסטרטגיה או הבנה של הדרך להגיע למטרות האלו, אחרת אני מגיעה למצב שתיארית- הרבה רשימות של מטרות שנשארות די אותו הדבר לאורך השנים בלי שמימשתי או עשיתי משהו עם זה.
מניסיון אישי שלי אי ממליצה לך להתחיל לחפש עבודה, אני יודעת שזה מסתכל, אבל לא ללכת לכל עבודה סתם, אלא להגדיר לעצמך מה מתאים לך בגדול- עבודה פיזית לא למשל לא, עבודה הכוללת שיווק ומכירה לא וכ"ד ואז להתחיל לסרוק לוחות, לכתוב קורות חיים ולשלוח, לפחות ככה תוכלי לדעת מה יש חוץ ולנסות למצוא מתוך ההיצע הזה את מה שמתאים לך. אני מאוד בררנית במקומות עבודה, יש עבודות שאני לא רוצה ולא מתאימות לי ואפילו מאמללות אותי מאוד (למשל כל מה שקשור למכירות) ולכן ממש נמנעתי מהן. היתה לי עד לא מזמן תקופה של כשנה שלא עבדתי בה, הרבה מלחץ מעבודה ירד ברגע שהתחלתי לחפש והפסקתי לחשוש מזה שאין לי עבודה.
הבנתי שאת בטיפול עברת כמה וכמה טיפולים, אני יכולה להגיד לך רק שממליצה מאוד לחפש מטפלים או מטפלות שאת מתחברת אליהם ולדעת מה המטרה בגדול, מה הציפיות שלך ומה ריאלית את רוצה להשיג בזה. סה"כ בעיני בגלל שטיפולים עולים הרבה כסף, הם צריכים להיות כאלו שאפשר לדעת מה המטרה שלהם וצריך לחתוך אם מרגישים ש"זה לא זה" ולא לחכות שיקרה משהו.
אני ממליצה מאוד על סאלי תדמור לי אישית היא מאוד עזרה בליווי תהליך שיקום מכישלון כואב בחיים ומציאת כיוון לחיים.

[יוליקו*]

מסכימה עם הדרי, ורק ממליצה להיות לא מאוד בררנית בקשר לעבודה ראשונה, אחרת קשה להתחיל.
אולי תגדירי לעצמך מה לא, ואת שאר המשרות תנסי לקבל?
אם עבודה כעצמאית קשה לך בינתיים אולי כדאי לעבוד כשכירה אצל מישהו בתחום, ולרכוש ניסיון מעשי.

היית רוצה לצאת לחו''ל כאופר? מגורים משכורת איוורור וחו''ל בכרטיס אחד...

[הממ*]

אלמונית את עושה לעצמך הרבה הנחות.
אחד הדברים החשובים ביציאה ממצב נתון ומעבר למצב נתון טוב יותר הוא לצאת אמזור הנוחות.
כלומר לעשות דברים שלא נח לך איתם מכל מיני סיבות.
זה לא חיב להיות משהו רדיקלי וזה לא חייב לאמלל אותך אבל זה תמיד כרוך באי נוחות, בויתור, במאמץ ובקושי.
יש לצד אלה גם הנאה וסיפוק וצמיחה וסיפוק עצמי.
אבל זה בא ביחד.

שום תהליך ששתחילי, לבד או עם מאמנת, בטיפול פסיכולוגי או קבוצתי - לא יהיה כזה שלא תידרשי לכל אלה.

עכשיו השאלה מהה דרך הכי מתאימה לך. את בדכדוך? לכי לרופאת משפחה קחי כדור ממשפחת הפרוזאק. הוא משחרר חרדות קובעונות, תקיעות ומצב של דאון.
נסי מטפלת אחרת, במילא את משלמת לפחות לכי על מישהי שתיתן לך תקווה, מדברייך זה לא נשמע כך.

ואני אגיד עוד משהו שלא יישמע נחמד אבל די יעיל. את ילדתותית. מאוד. המעשים קובעים מי אתה ולא המילים. את רוצה לעצמך הרבה דברים אבל במציאות את תלויה לחלוטין בהורייך, לא מתפתחת מבחינת קריירה, חסרה זוגיות, וכנראה שגם בטחון עצמי. זה אורמ שאולי את אומרת שחשוב לך לצאת מהמצב הזה אבל מה שבאמת נכון זה שאת נהנית מהמצב הזה.
אולי את תתנגדי כי המ פתאום שתהני, המצב חרא (ואני מסכימה). אבל עדיין הוא מהנה עבורך יותר מללכת "וללכלך את הידיים" במובן של לפגוש את החיים פנים מול פנים על כך הקושי שכרוך בזה.

אז אני הייתי מתחילה בלהסתכל קודם כל לאמת בעיניים, ולהבין אותה. לכתוב שהלכת אחרי הלב כשבחרת ללמדו אומנות ואת משלמת על זה מחיר זה שקר שאת מספרת לעצמך כי רובינו למדנו משהו באקדמיה שלא באמת קשור לפרנסה שלנו ולרגע זה לא היה תרוץ.
או להגיד שהצוואר שלך מהווה בעיה זה גם שקר. האם את חושבת שכל מי שמחזיק במשרה מלאה ומפרנס עצמוב כבוד לא סובל מבעיות פיזיות וממוגבלויות? אז הצוואר פוסל אחוז קטן מכמות העבודות שם בחוץ ואת מציינת זאת כגורם כשזה לא צריך להיות שם.
את מספרת לעצמך הרבה שקרים בבטחון גמור וכדאי להתיר אותם לפני הכל.

אז אני מציעה בחום רב, לנסות לטפל טכנית במה שאפשר - לקחת כדור לטפל במחסומים.
להחליף מטפלת על מנת שיהיה לך דרייב.
לחפש עבודה כלשהי, ולהחליט שזה הישג מבחינתך יהיה להתחיל עבודה כלשהי ולהתפרנס ממנה. במצבך לא הייתי מחפשת עבודה שתתאים לאישיות ולרצונות ולמחשבות ולרקע ולאהבות שלך. את במצב כל כך תקוע שאת צריכה קודם כל לזוז . כמטאפורה - למצוא עבודה ממש נהדרת מבחינת שכר ותחומי עניין ושתתאים לצוואר וקרובה למקום המגורים ושיקחו אותך ולא עשרים שמתחרות עליה ושגם תחזיקי מעמד שם ושגם יהיו מרוצים ממך אחרי תקופה ארוכה של ניוון בבית ופינוק (עבדת בעסק משפחתי, לא היו לך דאגות של פרנסה, זה משפיע מאוד על הגישה שאת מגיעה איתה למקום עבודה אם תרצי או לא) - זה בערך כמו לומר מעולם לא טיפסתי על הר אבל ההר הראשו ןש אטפס עליו יהיה האוורסט! כי פחות מזה לא מתאים לי.

את כותב שאת מחפשת עבודה זמניתא בל אין לך רעיונות והרעיונותש כבר י שלך נפסלים בגלל הצוואר וכו', אז אחרי שתביני בשקר שאת מספרת לעצמך תביני שיש הרבה אפשרויות ותסמני לעצמך שאפו רק על מציאת עבודה במשרה מלאה, כזו שקמים בבוקר, חוזרים בערב ומקבלים תלוש שכר. את אל חייבת למצוא עבודה שהיא סבל נוראי, אם מכירות זה לא את ופיזית מלצרית יהיה קשה לך, אז תתמקדי בעבודות אחרות. הירשמי אלול ג'ובס, שימי לך במועדפים את הומלס ויד 2. לכי לחברות כח אדם בעיר שלך מצויידת בקורות חיים. הסתכלי על לוחות מודעות.

אחרי שתתחילי לזוז דברים יתגלגלו, יש נתונים מדהימים - כשאנשים נמצאים בתוך מעגל העבודה יותר קל להם למצוא עבודה אחרת מאשר כשהם מובטלים. כל האנרגיה שלהם שונה, הקשרים שהם יוצרים במקום שלהם, הרושם שזה משאיר אצל מראיינים (מובטל מקרין נואשות לעיתים קרוובת) ועוד.

כשאני הייתי במצב דומה לשלך, אם כי שונה כי פירנסתי את עצמי מגיל 20, הלכתי לעבוד עם ילדים ובניקיון גם כשהיה לי תואר וקריירה ואחלה מקצוע. הסיבה היא שקלטתי שאני חייבת לזוז, להניע את הגלגלים ואל להישאב לחוסר המעש. ודבריםא כן זזו.. ומאחלת לך לא שדברים יזוזו אלא שאת תתחילי ותהני להזיז את עצמך

[סאלי_תדמור*]

שלום לך ולכולן @}
פתאום ראיתי את שמי כאן, תודה רבה לכן ממליצות אני לא מצליחה לנחש מי אתן, אבל תודה שהמלצתן (אם אתן רוצות אתן יכולות לכתוב לי במייל מי אתן...)

אכתוב לך כמה מילים אלמונית לגבי התהליך של ההתקדמות שלך.
הייתי אצל מאמנת , וזה לא היה מוצלח בכלל. זה כן קצת הניע גלגלים, אבל אני כל כך עייפה מטיפולים. כמו שאמרתי אני הולכת למטפלת עכשיו אבל לא בטוחה כמה זה עוזר. היא טוענת שזה חלק מהתהליך ואי אפשר לבחון אותו בארבע חודשים. אני פשוט עייפה מהכל....
אני ממש קופצת מהכסא כשאני שומעת משפטים כאלה, שאי אפשר למדוד את זה בארבעה חודשים. בתפיסה שלי תהליך מוצלח כן נמדד כל הזמן. הוא נמדד מפגישה לפגישה. הוא נמדד בשינוי קטן, לפעמים אפילו בקושי מורגש - אבל כן מורגש (מכירה פלדינקרייז, שעושים שם תנועות ממש ממש קטנטנות, לפעמים אפילו על גבול הדמיון? אבל זה מורגש). זה אפילו לא משנה בדיוק לאיזה כוון ההתקדמות. לפעמים עושים שיחה ואח"כ אדם אומר שפתאום אחרי שנים שלא התעניין בספרים, מצא ספר שבא לו לקרוא, והוא קורא ונהנה. כן, עוד לא השגנו עצמאות כלכלית - אבל משהו זז. לפעמים זה אפילו יכול להיות צעד אחורה - פתאום דברים יוצאים מתוך ההדחקה שלהם, ומרגישים דווקא יותר כעס או עצב. גם זו התקדמות - ומשם כמובן צריכים לבוא עוד צעדים. אבל יש צעדים. אני ממש ממש לא אוהבת תהליכים (לא משנה אם אימון, טיפול או אפילו לימודים) שבהם מרגישים שאין התקדמות. ואני בעומק ליבי (כותבת די בכאב כרגע) לא מאמינה שתהליך שבו במשך 4 חודשים לא זז כמעט דבר, אח"כ יהיה מוצלח.

למעשה ג'נדלין (Gendlin) את ספרו (המומלץ והמעולה Focusing - יש גם בעברית) מתחיל כך:
... a group of colleagues and I have been studying some questions that most psychotherapists don't like to ask out loud. Why doesn't therapy succeed more often? Why does it so often fail to make a real difference in people's lives? ואז הוא ממשיך:
in the rarer cases when it does succeed, what is it that those patients and therapists do?
והוא מספר שהם הקליטו מאות שעות טיפול והגיעו למסקנה שניתן לחזות את ההצלחה של הטיפול (או הכשלון - והטיפולים נמשכו שנים) כבר בשיחה השניה.
זה מזעזע כמובן והוא יצא לדרכו שנמשכה שנים, להבין מדוע כל כך הרבה טיפולים נכשלים (לטענתו - רובם), להבין מה קורה באילו שכן מצליחים, וללמד את כולם לעשות את זה (הוא קורא לזה התמקדות).
גם במקרים המעטים שאימון שלי לאדם לא עבד, זה לא עבד לכל אורך הדרך - מקסימום 6 פגישות שבהן ממש, ממש, ממש ניסיתי, ואז סיימנו. בד"כ 1,2,3 וזהו. אם זה לא ממריא אז כנראה שמתאים כרגע משהו/מישהו אחר. כשזה עובד זה עובד מיד, מקסימום מורגש בפגישה השלישית.

חלילה - לא הכל נפתר מיד. אני נרתעת מאוד כאשר מישהו/משהו טוען שאפשר לפתור הכל בשיחה או שתיים (או 12). יש אנשים שעבדנו יחד שנה. יש אנשים שעבדנו כמה חודשים, ואז נכנסו לתהליך קבוצתי, ואז משם הם ממשיכים את התהליך שלהם בעבודה קבועה עם שותפים (לא איתי, וזה חינם). יש דברים שהם משימות-חיים, שכנראה נעבוד עליהם תמיד. אבל צריכה להיות התקדמות - אחרת זה מסמן שהכלי שבו אנחנו משתמשים, לא עובד כרגע עבורנו. וכמובן שכאשר יש משימה מוגדרת לפעמים אפשר להשיג אותה במספר קטן של מפגשים, זה כיף ומרגש. זה לא המקרה שלך - יש פה עומק רב.

זה אפילו לא קשור לאם זה אימון, טיפול או משהו אחר. למשל יוגה איינגאר שאני כל כך אוהבת, עברתי אצל 4 מורים עד שמצאתי את המורה שהתאים לי. הראשונה היתה מעולה אבל מתישהו עברה דירה, ואז היו עוד 3 לא מתאימים ואז הגעתי למורה שאני אצלו היום כבר 4 שנים. ה - 3 באמצע היו מבחינתי מאוד מאוד לא מתאימים (אפילו שחלקם מומלצים מאוד) - זה גם עניין של כימיה.

אני מכירה מצבים דומים לשלך. זה לא עניין לטיפים. את מכירה אותם, סביר להניח, והיית מיישמת אותם לו יכולת. את נתקלת בפתרונות ולא מצליחה להשתמש בהם. ולכאן ללא ספק צריך תהליך של התפתחות יחד עם אדם שינחה אותך - אבל שיהיה תהליך מוצלח, שאת אוהבת לערוך את השיחות, שמעניין לך בהן, שמכל אחת את יוצאת עם תובנות (ולו קטנות), שאת לא עייפה ממנו בכלל, אלא מחכה לו.

עוד משהו. לפעמים אנשים חוששים "לאבד" את מה שהושג בטיפול אם יעזבו אותו "בטרם עת". אני לא מאמינה בזה. אם הושג משהו, הוא הושג, הוא שלך והוא איתך להרבה זמן. ואם תתחילי עם אדם אחר את תתחילי בערך מהמקום שבו את נמצאת. נכון האדם השני יצטרך להכיר אותך, אבל בתפיסה שלי לא לוקח המון זמן להגיע להיכרות שממנה אפשר שוב להתקדם - פגישה או שתיים. נכון, ההיכרות תעמיק עוד ועוד, אבל זה לא אומר שאת לא תוכלי להמשיך לזוז תוך כדי הזמן הזה.

אני לא בהכרח מציעה את עצמי - המחיר שלי יקר וכרגע ביולי אני booked (מקוה שמשהו יתפנה באוגוסט), אבל אני מעודדת אותך למצוא לעצמך תהליך נפלא. זה אפשרי @}

[אלמונית*]

יוליקו והדרי, אני חושבת שאתן מאוד צודקות, ואני צריכה להתמקד בלחפש עבודה. ולא לפחד מזה.
יוליקו - אני עובדת כרגע בחצי משרה אז לא יכולה לנסוע להרבה זמן לחול- לכמה זמן הנסיעה ?
מצאתי את עצמי אתמול משוטטת כמה שעות במדורי הדרושים ושולחת קורות חיים .
מחר יש לי פגישה עם המטפלת. סאלי - בחודש הראשון איתה דווקא הרגשתי שיש ממש שיפור משמעותי, היא גם עזרה לי עם כמה התלבטויות לגבי עבודה ומציאת העבודה הנוכחית שהתחלתי . והרגשתי שיפור בביטחון העצמי שלי. אבל אז בערך כבר חודש שאני מרגישה שמשהו לא מתקדם. אז בגלל שבהתחלה כן הרגשתי שיפור, אני חושבת שאולי אני כן צריכה לתת זה עוד סיכוי. ואולי זה חלק מהתהליך. אני אנסה להעלות את זה בפגישה וגם לנסות להבין מה המטרות שלי מהטיפול - הדרי, יכול להיות שזה גם חלק מהעניין שזה לא כל כך ברור לי. המטפלת היא גם פסיכותרפיסטית וגם מטפלת באמנות . ובגלל שחלק מהעניין שהלכתי אליה היה לעבוד על התהליך היצירתי שלי. בראש שלי אני נמצאת בכמה מקומות, ורוצה להתקדם בכל הכיוונים. וקשה לי להבין שאני צריכה לעשות את הדברים בצעד אחר צעד. התהליך הזה כל כך ארוך , והלכתי קדימה אבל גם הרבה אחורה. רוצה להאיץ את הדברים , שאי אפשר... ולהבין שאני צריכה לפעול לאט לאט , קודם כל למצוא עבודה. תודה לכן על התשובות למרות שלא כולן היו קלות לי לעיכול.

המממ... מאוד קשה לי עם הדברים שאת כותבת, את לא מכירה אותי , אני יודעת שהכוונות שלך טובות. הקואצ'רית שהייתי אצלה מזכירה לי אותך. נכון שלהטיח למישהו את "האמת" בפנים - יכולה לנער אותו ולהניע שזה מה שאת מנסה לעשות. אבל לא חושבת שמטפלים מהסוג הזה באמת יכולים לעזור לבעיות שהן קצת יותר מעמיקות. את לא מכירה אותי ואת הסיפור שלי , אז זה מאוד קל להעביר ביקורת מבחוץ, תודה אבל אין לי צורך בזה.

[סאלי_תדמור*]

בחודש הראשון איתה דווקא הרגשתי שיש ממש שיפור משמעותי, היא גם עזרה לי עם כמה התלבטויות לגבי עבודה ומציאת העבודה הנוכחית שהתחלתי . והרגשתי שיפור בביטחון העצמי שלי. אבל אז בערך כבר חודש שאני מרגישה שמשהו לא מתקדם.
זה בהחלט מוסיף עוד מידע. בהחלט שווה לדבר איתה על זה.

[יוליקו*]

אני לא מכירה משרה ספציפית של אופר.
ניסיתי לחשוב על דרך להרוויח כסף בעבודה שלא דורשת הכשרה וגם מוציאה אותך מהבית, תוך שימוש במשאב זמין שלא הכנסנו קודם למשוואה, כלומר השפה העברית.

מהכתיבה שלך עולה בברור שאת משכילה וחכמה. רק שמשהו התבלגן לך ואיבדת את הדינאמיות.
לכן, לדעתי, צריך לצאת מאיזורי הנוחות כדי לגלות עוד חלקים של העולם (פנימי וחיצוני).

לדעתי יש לשקול ברצינות אם חצי המשרה שיש לך כיום יותר תוקעת אותך במקום מאשר עוזרת.
למה?
כי היא מגבילה מאוד במציאת עבודה נוספת שתסתדר עם השעות וכו''.

[אמא_בגבעתיים*]

לגבי המקצוע- מכירה את זה באופן אישי מעצמי ומאנשים שלמדו איתי בתחום, אמנות זה מקצוע שקשה להתפרנס ממנו בדרך כלל. אני עוסקת בעריכת ווידיאו והוראת קולנוע, נכנסתי להוראה כי הפרנסה מעריכה היתה לא יציבה. גם בהוראה המשכורת לא משהו, אבל לפחות יציבה. אני שוקלת (יותר נכון מפנטזת) ללמוד מקצוע נוסף אם זה יסתדר לי כלכלית. אם את לא מתקדמת בפרנסה מאומנות בגלל שהתחום לא מספיק מתאים לך, ואם יש לך אפשרות לקבל תמיכה מההורים בשכ"ל אני ממליצה לך לא לבזבז זמן ולעשות הסבה מקצועית. כמובן שמומלץ להתייעץ עם אדם שמומחה בהכוונה מקצועית ולמצוא את התחום שמתאים לך ושיש בו מספיק פרנסה

[אלמונית*]

אני כבר אחרי הסבה ממקצוע ראלי שממש לא אהבתי- לא הייתי מסוגלת לעבוד בזה, בחרתי בתחום שאני אוהבת וחשבתי שכך יהיה לי יותר קל למצוא עבודה... אבל זה לא ממש כך כפי שנראה.

[אמא_בגבעתיים*]

אם את מתעקשת לעבוד במקצוע האומנות אז אני מציעה לבדוק גם הוראה/הדרכה/קייטנות/ סדנאות/הרצאות/בנושא.
היי, איזה מקצוע באומנות? ממה שאני יודעת לכל אומנות יש דרכי התפרנסות נוספים שלו- בצילום ועריכה אפשר לעשות סרטי משפחות ותדמית (אבל כאסטרה כן, מעט מאד מתפרנסים רק מזה) תאטרון- הפעלת ימי הולדת (800-1200 ליום הולדת, מאוד משתלם!) גרפיקה ואנימציה- עבודות לאינטרנט, אומנות פלאסטית, עיצוב ותפירה- הכנת עוגות מבצק סוכר, כל מיני דברים יפים לבית אפשר להפיץ דרך הפייסבוק, לפרסם דרך הנחת קופון. כתיבה- זה תחום האומניות שהכי קשה להתפרנס ממנו...חוץ מפרסומות אין לי שום רעיון לחלטורה
אפשר גם להשאיר את האומנות כעבודה חלקית ולמצוא מקצוע נוסף עם לימודים קצרים יחסית שמרגיש לך מתאים. עולים לי רק רעיונות מתחום הגוף- עיסויים, שיננית, קוסמטיקאית, מורה לפילאטיס, אופטקאית מדופלמת...
ואפשר אם את לא דיסלקטית כמוני לעבוד במזכירות בחברת הייטק, אחלה משכורת...חוץ מזה שכל יום תפגשי בעבודה מלא בחורים צעירים רווקים ואינטלגנטים עם משכורת טובה, מסעדות ועוד פינוקים (באופן לא אובייקטיבי אני אוהבת מהנדסי תוכנה)

אבל אולי בכלל המקצוע הוא לא הבעיה אלא רק סימפטום? בצהוב כתוב, הפרטים לא חשובים, חשוב הפרט
חזרתי עכשיו אחורה לקרוא מה שכתבת שפיספסיתי, כתבת שהוראה מאתגר, אבל יש לך פחד קהל שאין לך כסף ליוגה
לדעתי פעילות גופנית זה הבסיס בשביל להרגיש טוב, יותר מטיפול פסיכולוגי, כי היא מחברת לגוף תורמת לבריאות, משחררת כל מיני אנדרופנים וסמים טבעיים אחרים, זה לא מותרות בכלל! ומי שלא מסוגל להתעמל באופן קבוע לבד, כדי שירשם לחוג של פעילות שהוא כן אוהב
לגבי פחד קהל, אם זה מושך אותך אז אולי פסיכודרמה עוזרת להשתחרר? (מעולם לא ניסיתי, אבל זה הכיוון מחשבה שעולה לי)

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושב שהמצב שאת נימצאת . מאוד אנשים במצב הזה .וזה קשה מאוד להישתנות כי יש על מי להישען הכול יש [איפה לישון יש] [איפה לאכול אוכל טוב יש] בקצור הכול טוב] אבל עדיין קשה לשבת בבית כול היום .אני לא יודע איך לומר שצריך לשנות כי עוד הפעם קשה קשה לצאת מהבית .צריך המון תפילות . בקשר לצוואר את יושנת יותר מדי .תחלפי את הכרית ולא לשון הרבה. אין לי פיתרון רק להיתפלל שהיה טוב בע"ה

[מתהווה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אלמונית, לכי לנקות בתים. משלמים 50 ש"ח לשעה (לא יודעת איפה את גרה, אבל הגיע למחיר קרוב גם בפריפריה). את יכולה גם לחפש עבודה כמטפלת, אבל מרוויחים מעט פחות ועובדים יותר שעות.

עם כל הרצון הטוב, את כרגע צריכה להיות מסוגלת לממן את עצמך, וזו הדרך הכי טובה.
וכן, אם הייתי במצבך זה בדיוק מה שהייתי עושה.

זה גם פי 2 מכל עבודה שאת יכולה כרגע להשיג במצבך. אני חושבת שלהוציא כסף על קואצ'רית כאשר ברור שאת צריכה הכנסה בגובה מסויים כדי לשכור דירה קטנה ולכלכל את עצמך, זה לא פתרון שהולם את הבעיה.
גם אם תמצאי משרה שתעשה שימוש בתואר שלך (מורי אמנות בבתי ספר זה מצרך מאוד לא מבוקש - לומדים רק בא' ובב'), את צריכה לבדוק את יכולת ההשתכרות. זה לא סתם שרוב העוסקות הן אמהות שזו לא ההכנסה העיקרית (אלא של בן הזוג).

בקיצור: הפסקה מהחלומות, גם וירג'יניה וולף הבינה שכדי לכתוב, צריך קודם כל חדר!

לעשות מה שאת אוהבת זה טוב ויפה, ממש לא ברור בתוכלי להתפרנס מזה אי פעם. גם רוני סומק הוא קודם כל מורה בבית ספר, והוא משורר מוערך ברחבי העולם.