לבעלי אין סבלנות בגרוש לילדים

[רולילולי*]

שלום לכולם!

אכתוב עכשיו בקצרה כי אני גמורה מעייפות(...) וארחיב בהמשך.
לבעלי יש פתיל קצר.
תמיד חשבתי שאני העצבנית בבית ואז איכשהוא במקרה גיליתי שזו לא אני אלא הוא.
הוא הרבה פחות גמיש ממני בעניין החינוך.
הוא נותן פקודות. (אני קוראת לו "נאצי"..)
הוא יודע לצעוק (היום לדוגמה הייתי צריכה לנסוע ולהשאיר איתו את הילדים (בגילאי חמש וחצי ושנה וחצי) ובשעתיים שלא הייתי הוא הספיק לצרוח על בננו שלוש פעמים. וצרחה שלו היא צרחה!
היום אני לא זוכרת בדיוק מה הילד רצה והא צעק עליו (ובאמת שזה לא היה משהו שצריך לצעוק עליו) ואז הוא שוב צעק בצחוק כדי לכפר על הצעקה הראשונה כי הוא הרגיש חרא כנראה,
ואז בני נתן לו מכה בטוסיק ואז בעלי הסתובב והוריד לו מן חצי סטירה. הילד היה במן שוק כזה כאילו לא האמין שאבא שלו "בגד" בו. הוא לא בכה.
אני ישר צרחתי על בעלי שייצא החוצה "לפני שאני לא יודעת מה שאני יעשה".. אלו היו מילותיי..
מה שקורה הוא שאני תמיד מצדדת בילד שלי כי זה משגע אותי.
גם אני הייתי אומרת לבעלי "לא" על כל דבר כל עוד הוא מבקש בצורה כזאת מגעילה "ופיקודית". ואני יכולה להבין את הסרבנות של בני.
לפעמים אני מצליחה לשתוק. לפעמים.
דיברתי איתו על זה אינספור פעמים, אינספור אבל נאדה, כלום, קאפיש.....
הוא מסכים איתי שהוא צריך לשנות אבל הוא לא משנה כלום, זיפ.
אני באתי מביית רווי אלימות פיזית, מילולית, רגשית, רווי מתחים, כעסים, מריבות.
יצא לי כמה פעמים ש"חטפתי קריזה" והתנהגתי לבני בצורה בלתי הולמת. (תפסתי בחוזקה והכנסתי או גררתי לחדר) אחר כך אכלתי את הלב (להבדיל מבעלי שלא חושב שיישאר לו נזק)
אבל אני עושה כל מאמץ כדי לא להרים עליו יד ובאמת לא הרמתי (ואני איתו בבית מיום שנולד, מינוס חודשיים שהיה בגן כשהיה בן שנתיים)
אני משתגעת ממנו, משתגעת. כולם מסביבי אומרים לי שזה בסדר שאמא ככה ואבא ככה
(אבא הולך ראש בראש וזה כזה דפוק, זה סותר את כל מה שאני מאמינה בו)
אומרים לי שעדיף שאבא ילך ראש בראש ויילך איתו במלחמות מאשר שהילד יראה את אמא עושה מאבא סמרטוט.
קשה לי לקבל את זה, ואף פעם לא אצליח לקבל את זה.
לפעמים בא לי להתגרש (ואני לא אעשה את זה כי ככה לפחות אני עדיין יכולה להגן עליהם)
אני אוהבת את בעלי כי הוא באמת בנאדם טוב והוא יודע גם להיות אבא טוב (ואני יודעת שהוא ככה כי גם הוא בא מבית קשוח וההורים מדי פעם החטיפו)
שכשאמרתי לו שאני רוצה לחנך את הילדים בבית הוא הסכים והיום הוא זה שמחזק אותי בעיתות משבר כשאני לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון והכי טוב עבורם. וזה אומר משהו עליו.
ושתבינו יש לי בעל אשכנזי, ילד טוב כזה... אני הדומיננטית בבית. אני החזקה. לרוב המילה שלי היא הקובעת.
אם תשאלו את הגיסות שלי אז הן יגידו שאני "הנאצי" בבית.. (-;
העניין הוא שכל העסק הזה גורם לי לסלוד ממנו, לריב איתו.
גורם לי דחייה וחוסר רצון לבלות עימו בנעימים. אין שלום בית. אין.
היחסים בינינו יכולים להיות ממש סבבה ואז הוא חוטף קריזה על הילד (על הקטנה לא, היא עדיין קטנה ואין יותר מדי מה לחטוף עליה קריזה) והכל נהרס.
גם אם שנייה קודם הייתה בינינו חיבה אז עכשיו היא הלכה קיבינימט!
בעלי צריך ללמד את הילד לרכב על אופניים ואני חוששת מזה. חוששת שהוא יחטוף קריזה והילד פשוט יוותר ולא ירצה ללמוד יותר.
הוא לא אלים ברמות. יצא לו להשתמש כלפי הילד באלימות כמה פעמים. כלומר להחזיק חזק, לגרור או לדחוף אבל לא מכות מכות.
(למרות שאני חייבת לציין שאני מתנגדת נחרצות לכל סוג של אלימות, כל סוג וקשה לי גם עם ההתפלקויות האלימות למרות שזה קורה אחת ל)
ודרך אגב יש לנו ילד עם סופר בטחון עצמי. וילד שיודע להתבטא יפה מאוד.
וגם ילד שיודע לחמם את אמא על אבא..
וילד שיודע לבוא לאמא ולהגיד "אבא עשה לי ככה וככה.."
כן אני יודעת שאני גרמתי לזה וזה חמור מאוד.

אני מצטטת אותי "אכתוב עכשיו בקצרה" עלאק... (-:
אשמח לתגובות, הערות והארות...

[תמרוש_רוש]

טוב, אני באמת חייבת לכתוב בקצרה, כי בכלל היה אסור לי להכנס לפה (מבחינת לו"ז שלי ).

אז ככה:

את פרטנרית של בעלך

את השותפה שלו. והוא השותף שלך.
אתם והיחסים ביניכם הם הליבה של המשפחה.
עזבי אותו מהילדים ומאיך הוא מתנהג אליהם, זה לא חשוב.
חשוב, חשוב, נורא חשוב, אבל כרגע משני. תעבדי על היחסים ביניכם.
בתור התחלה, על הצד שלך ביחסים האלה.

אני קוראת לו "נאצי"
רע מאוד.
אני תמיד מצדדת בילד שלי
רע מאוד.

אני ישר צרחתי על בעלי
אה, ככה הוא חוטף תמיד כשהוא עושה משהו שבאופן בולט לא נראה לך?
קחי בחשבון שיכול להיות, יכול להיות, שכל התוקפנות של בעלך כלפי הילדים בעצם היתה אמורה להגיע אלייך.
אולי זה יוצא על הילדים כי הוא מפחד להתעמת אתך ישירות.

יצא לי כמה פעמים ש"חטפתי קריזה" והתנהגתי לבני בצורה בלתי הולמת.
ולבעלך? איך את מתנהגת כשאת כועסת עליו? האם את מתפרצת? צועקת? מעליבה? מבקרת באופן שאי אפשר לעמוד בפניו?
האם את מסוגלת לכעוס עליו באופן הוגן, הגון, פרודוקטיבי, ו... אוהב?
(ועדיין בקול רם )

אני הדומיננטית בבית. אני החזקה. לרוב המילה שלי היא הקובעת.
אני באתי מביית רווי אלימות פיזית, מילולית, רגשית.
אם את דומיננטית, ואם את מביאה לבית הזה איזושהי רמה של אגרסיביות, ירושה מעיקה ממשפחת המוצא שלך, אז למה שהוא לא ילמד ממך ויישם אותה על הילדים?

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())
@}@}@}

ולסיום:
אומרים לי שעדיף שאבא ילך ראש בראש ויילך איתו במלחמות מאשר שהילד יראה את אמא עושה מאבא סמרטוט.
אה, אני חושבת שהאחד לא הרבה יותר טוב מהשני. זה נבלה וזה טריפה , כמו שאומרים. אני מתערבת אתך שהיית רוצה, ושאת יכולה, להתקדם משתי האפשרויות המלבבות האלה למשהו טוב יותר: יחסים חמים יותר, הוגנים ולא אלימים בין כל בני המשפחה.

ובמילה אחת:
דוגמה אישית. נראה אותך

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אומרים לי שעדיף שאבא ילך ראש בראש ויילך איתו במלחמות מאשר שהילד יראה את אמא עושה מאבא סמרטוט.
פה טמון איזה מפתח.
המשפט הזה כל כך הזוי שאם את מתחברת אליו אפילו בעשרה אחוז זה צריך לבדוק את זה.
למה אבא שמסכים עם אשתו הוא סמרטוט?
ואם הוא כוחני אז זה אומר שהוא חזק?
אולי בעלך יסכים לקבל טיפול הומאופטי או פרחי באך שיעזרו לו עם הפתיל הקצר?
נראה לי שטיפול "בלי דיבורים" כמו הטיפולים שהצעתי יכולים לעזור לו ולכם.
חוצמזה קבלי ממני חיבוק עידוד ודעי לך שצרחות על ילדים קורות לפעמים למרות שאם זה קורה פעם
בשלושה ימים זה עדיף מאשר שלוש פעמים ביום.
@}

[רולילולי*]

תמרוש רוש יקרה!
תודה על תגובתך אני מתכוונת לקחת ממנה הרבה וליישם!
_קחי בחשבון שיכול להיות, יכול להיות, שכל התוקפנות של בעלך כלפי הילדים בעצם היתה אמורה להגיע אלייך.
אולי זה יוצא על הילדים כי הוא מפחד להתעמת אתך ישירות._ יכול להיות (גם חשבתי על זה) אבל אני לא בטוחה.
_האם את מסוגלת לכעוס עליו באופן הוגן, הגון, פרודוקטיבי, ו... אוהב?
(ועדיין בקול רם )_ ממש מתאים לי לנסות את זה. אהבתי את הרעיון. (איך לא חשבתי על זה לבד? (-;)
_ובמילה אחת:
דוגמה אישית. נראה אותך_ אכן תראו אותי... (-:
תודה

הקוסמת מארץ עוץ התגעגעתי אלייך...
_המשפט הזה כל כך הזוי שאם את מתחברת אליו אפילו בעשרה אחוז זה צריך לבדוק את זה. לא מתחברת אליו בשיט..
למה אבא שמסכים עם אשתו הוא סמרטוט?_
העניין הוא שכשקורים עניינים בינו לבין הילד אני מתפרצת, צועקת, מעליבה ומבקרת באופן שאי אפשר לעמוד בו. (בדיוק כמו שתמרוש רוש שאלה אותי)
ולכך גם התכוונה מי שאמרה לי את המשפט הזה (אשת מקצוע טיפולית). בטח ובטח ובדוק במיליון אחוז שהיא לא התכוונה שהוא סמרטוט כי הוא מסכים איתי.
היה לי חשוב לדייק.. אני לא טלית שכולה תכלת..
לגבי טיפול אלטרנטיבי אז כן יש מצב. אני רוצה שהוא יילך לטיפול בשיטת "מח אחד". סתם כי אני מתכוונת ללמוד את זה ואני מאוד מתחברת לזה.

שולחת לך חיבוק בחזרה

[תמרוש_רוש]

אני רוצה שהוא יילך לטיפול בשיטת "מח אחד"
הממממ.
גם אם זה הדבר הכי נכון בעולם, והשיטה הכי מופלאה בעולם, משפטי "אני רוצה שהוא" הם בעיני די מועדים לכישלון.
(אלא אם כן גם הוא רוצה - מתוך עצמו! - שהוא יילך לשיטה הזאת)
"אני רוצה שאני..." - יש להם יותר סיכוי להתקיים ולהפוך למציאות.

יצאה לי עברית איומה. אבל אני שוב חייבת לברוח. יאללה ביי

טוב, עוד משהו לפני שאני זזה:

כשקורים עניינים בינו לבין הילד אני מתפרצת, צועקת, מעליבה ומבקרת באופן שאי אפשר לעמוד בו.
אם זה המצב, אז עוד יותר סביר שהוא מוציא על הילד את מה שהוא לא יכול להפנות אלייך.
וגם:
רק כשקורים דברים כאלה עם הילד? מה היה לפני שהילד נולד?
איך אז נראו התגובות שלך לדברים <מכעיסים> שהוא עשה?
<כותבת בקיצור>

אכן תראו אותי...
את כֵלה את. אני חותמת לך שתוך 3-4 שנים את מנכשת ה-מ-ו-ן מהתבניות האגרסיביות שלך, ושותלת במקומן משהו פשוט נהדר: רך, אוהב, עדין, וגם ישיר וגלוי.
נ.ב. למען השם, אל תשכחי את ההומור. אם יום אחד את מצליחה לצחוק על עצמך או לעשות פארודיה של הכעס שלך באמצע הכעס (או קצת אחריו)- כבר השגת 90% מהניצחון.

[נועה*]

בעלי צריך ללמד את הילד לרכב על אופניים ואני חוששת מזה
אני רוצה שהוא יילך לטיפול בשיטת "מח אחד".
אני ישר צרחתי על בעלי שייצא החוצה "לפני שאני לא יודעת מה שאני יעשה".. אלו היו מילותיי..
ושתבינו יש לי בעל אשכנזי, ילד טוב כזה... אני הדומיננטית בבית. אני החזקה. לרוב המילה שלי היא הקובעת.

נראה כאילו אם לא יצעק, אף אחד לא ישמע אותו. איפה הוא בתוך הבית? איך הוא בא לידי ביטוי?
את חזקה, מחליטה, קובעת. איך הוא מרגיש בתוך זה?

אחד הדברים שבן זוגי הכי מתעצבן ממנו, הוא שאני מתערבת לו בעיניינים עם הילדים.
הוא מרגיש שאסור לו להגיד כלום. שאסור לו לדבר איתם בלי לעבור את הסינון שלי.
אני לומדת להפסיק להתערב לו, והוא מרגיש הרבה יותר טוב. יש לו יותר מקום בבית!

[פלוני_אלמונית*]

תמרוש רוש היקרה והמצחיקה(())
אני רוצה שהוא יילך לטיפול בשיטת "מח אחד" כלומר אמרתי לו יפה..לא הכרחתי... (-;
ת'אמת הוא אמר שלא איכפת לו ללכת.
נ.ב. למען השם, אל תשכחי את ההומור משתדלת מאוד לא לשכוח. בכל אופן את חופשי הצלחת להצחיק אותי
ועל זה אני אכתוב חחחחח.... כמילות אחותי בגיל ההתגברות שלה..
תודה לך!

נועה יקרה!
חידדת לי כמה דברים מאוד מאוד חזקים.
הציטוטים שציטטת אותי גרמו לי להבין משהו חזק והזיזו אצלי משהו.
נראה כאילו אם לא יצעק, אף אחד לא ישמע אותו. נשמע לי די קולע. בהחט ישנה אפשרות כזאת.
תודה!
אני רוצה לקרוא את כל מה שנכתב כאן שוב ושוב ולעכל את זה כמו שצריך, וללמוד מזה מה שצריך.
ודרך אגב די הופתעתי מהתגובות הייתי בטוחה שייסקלו אותו באבנים, ושיזדעזעו ממה שהוא עשה..

[בשמת_א*]

אני רוצה שהוא יילך לטיפול בשיטת "מח אחד".
יש לי טיפ: לא מכירה את השיטה, אבל דבר אחד ברור: לשניכם יש בעיה של אגרסיביות והתנהגות בלתי הולמת וחוסר שליטה בדחפים. לשניכם.
ואני לגמרי מסכימה שהמקום להתמקד בו הוא מה שקורה בין שניכם - היחסים עם הילדים ייפתרו מאליהם כשייפתר מה שביניכם, והאהבה והכבוד ישובו לשכון ביניכם.
לכן, הטיפ שלי: תציעי לו ששניכם תלכו לטיפול בשיטת "מח אחד", כאילו במקום טיפול זוגי. שניכם. לא חייב להיות באותו זמן (היתרון של זה על פני טיפול זוגי: לא צריך בייביסיטר לילדים כי קובעים תור בשעה אחרת...), אבל שזה יהיה משהו שאתם עושים כאילו "במשותף". לא את שולחת אותו - אלא שניכם עושים את זה בתור פרוייקט זוגי. גם כל אחד בשביל עצמו וגם שניכם ביחד למען המשפחה (למענכם כזוג, ולא פחות חשוב - למענכם כהורים).
איך זה נראה לך?
את חושבת שזה יהיה לכם יותר טוב, גם מבחינת ההרגשה?

הייתי בטוחה שייסקלו אותו באבנים, ושיזדעזעו ממה שהוא עשה
אוי ממי, בואי נגיד שחלק לא מבוטל מאיתנו צורחות (על הילדים, על הבעל, על שניהם, על זרים שחתכו אותנו בכביש, מה זה משנה), וחלק לא מבוטל מאיתנו באים מרקע אלים

[רולילולי*]

לא את שולחת אותו - אלא שניכם עושים את זה בתור פרוייקט זוגי. גם כל אחד בשביל עצמו וגם שניכם ביחד למען המשפחה (למענכם כזוג, ולא פחות חשוב - למענכם כהורים).
רעיון ממש ממש מעולה.
זה כזה כיף לכתוב כאן ולקבל נקודות ראות וחומר למחשבה מדהימים.
דברים שכשאני קוראת אותם הם נשמעים לי כל כך פשוטים וכל כך נכונים ואני לא מבינה איך אני לא חשבתי עליהם אבל על זה נאמר "דברים שרואים משם לא רואים מכאן"..
איך זה נראה לך?
אז כמו שכבר כתבתי זה נראה לי נהדר.
לשניכם יש בעיה של אגרסיביות והתנהגות בלתי הולמת וחוסר שליטה בדחפים. לשניכם. כמה עצוב, כמה נכון..
תודה לך

פלוני אלמונית (31.07.2009 18:17): זאת אני שכתבתי פשוט לא הייתי בבית וכתבתי ממחשב אחר. הכינוי שלי לא הופיע אוטומטי ולא שמתי לב.

[רולילולי*]

אשמח לקבל עוד תגובות!

[תמרוש_רוש]

_אני רוצה שהוא יילך לטיפול בשיטת "מח אחד" כלומר אמרתי לו יפה..לא הכרחתי...
ת'אמת הוא אמר שלא איכפת לו ללכת._
ואת מאמינה לו? פחחחחחח.
אחותי, את באמת צריכה ללמוד יותר על בעלים אשכנזיים שקטים

לפחות עם הבעל שלי, זה הולך ככה:
האשה: יש לי רעיונות נפלאים איך לשפר לך את איכות החיים, בלה בלה בלה, ואתה צריך ל... בלה בלה בלה, ואני חושבת שכדאי לך בלה בלה בלה ותראה איך שהכל ייראה טוב יותר בלה בלה בלה אחר כך.
הבעל: בסדר.
פירוש רשי: בסדר בסדר בסדר, אני אסכים עם הכל מן הפה ולחוץ, רק רדי ממני כבר.
"לא אכפת לו" זה קו הגנה נגד רעיות. בסדר. אני אלך. מה שתגידי. כי מה יקרה אם הוא יגיד: "אני חושבת שהמוח אחד הזה זה קשקוש וזה לא מתאים לי בכלל ולא בא לי לבזבז על זה כסף"? האם תקבלי את דעתו ואת עמדתו כמו שהן? האם תגידי "בסדר"? הו, לא. רוב הסיכויים, יתחיל ויכוח (את תקראי לזה "דיון"), שבו תנסי בכל כוחך לשכנע אותו שזו שיטה מצוינת ונפלאה, עם מחקרים ומראי מקום ועם סיפורים של חברות שלהן זה הועיל.
את תתישי אותו עם טיעונים.
על זה לבזבז כל כך הרבה אנרגיה?? כבר עדיף "להסכים" מראש ולסגור עניין.

ואני חותמת על כל מילה שנועה אמרה
|Y||Y|

"לא אכפת לי" בבעלית (שפת הבעלים), פירושו, הרבה פעמים, "לא".

"לא הכרחתי", נו, טוף... תזכרי שאנחנו הרבה יותר טובות מהן בלהתיש עם שכנועים, דיונים, תזכורות ונדנודים. אז לא הכרחנו, אבל כן התשנו. זה נבלה וזה טריפה. ההרגשה אצל המקבל די דומה.

[תמרוש_רוש]

הנה עוד משהו בשבילך, סיפור אמיתי מתחילת הנישואין שלנו:

פעם הלכתי עם זוט לשוק לקנות כריות לספה שלנו - ראיתי כריות מקסימות בחנות בדים סינית בשוק. אז הוא בא גם, למרות שהוא לא היה נלהב כל כך לעניין, וראינו כל מיני כריות, ובסוף בחרנו אחת שהיתה לטעם שנינו. אז אמרתי: טוב, נקנה שתיים כאלה, שיהיה סימטרי. וזוט לא הסכים, והציע כרית אחרת, בצבע ירוק, יפה מאוד - אבל לא לטעמי, ואמר שהוא רוצה שתהיה כרית אחת כזאת ואחת כזאת. התווכחנו קצת, ואני ניסיתי לשכנע אותו, ובשלב מסוים הוא אמר: תקני איזו כרית שאת רוצה, מה שאת בוחרת יהיה בסדר, אני מחכה בחוץ.
טוב. בהתחלה רציתי לקנות את הכרית שאני רציתי, ואז פתאום עלה על דעתי, שאני זו שהבאתי אותו לכאן כי מאוד רציתי שגם הוא ייקח חלק בקישוט הבית שלנו, ושזו לא תהיה רק אני. ואז חשבתי לי: עד שהוא כבר בא, ומוצא כרית שהוא מאוד אוהב, ורוצה בה, אז לא תקבלי את דעתו? ותיכף ומיד, על אפי ועל חמתי, קניתי כרית אחת ששנינו אהבנו - ואת הכרית הירוקה שאני לא סובלת עד עצם היום הזה.

אחר כך סיפרתי לו מה עבר לי בראש באותה השניה, והוא הסכים לחלוטין עם ההרגשה שלי. הוא אמר שהיתה לו הרגשה שהוא עומד בפני מין לחץ נשי: גם תבוא לכאן, גם תביע את דעתך, וגם תשנה אותה בהסכמה מלאה לפי מה שאשתך אומרת, כי היא כמובן מבינה בקישוט הבית, ויש לך המון מה ללמוד ממנה. וכך תעשו קניות "ביחד". בקיצור, מין סחיטה פולנית כזאת.

מאוד שמחתי, למשמע הדברים, שהצלחתי לעצור את עצמי בזמן, ולא ליפול בפח התרבותי הזה - שמוכר לי קצת מהמשפחה שלי, ושלדעתי יש לו שורשים שמגיעים כמה דורות אחורה - וגם זוט שמח, כי יצאנו עם הכרית שלו, וגם שאמרתי בפירוש שקניתי אותה ואני מאוד שמחה שקניתי אותה - למרות שאני לא אוהבת אותה בכלל. כי הוא זה שבחר אותה, ומגיע לו. שהבית יהיה גם יצירה שלו וקן שלו, ולא רק שלי.

טוב. נגמר הסיפור, חזרנו הביתה עם עוד נקודת מודעות אחת. ואז יצא, בשבת, שההורים של זוט טילפנו אלינו, וסיפרתי לאמא שלו איך שאני מקשטת את הבית, כי כל הנושא של אסתטיקה מאוד מהותי אצלה, והיא תמיד מקדישה זמן ומחשבה לקישוט הבית. היא שאלה אותי אם גם זוט משתתף או מתעניין בזה, אמרתי שכן, אז היא אמרה לי: טוב, לפחות משהו הוא ירש ממני, כי ק' (אבא של זוט) בכלל בכלל לא מתעניין בסידור הבית, לא אכפת לו, הוא נשאר תמיד מחוץ לתמונה. טוב, כמובן שסיפרתי לה את כל הסיפור עם הכרית, ואת איך שהיה חשוב לי לקנות את הכרית "של זוט". אז היא אומרת לי: כן, אני קוראת לזה "לזרוק לו עצם". (יעני - שיהיה מבסוט וישתוק).
הייתי בשוק. את שומעת מה שאת אומרת??
אז לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לה: "אם תזרקי לו עצם, הוא עוד עלול להישאר כלב".
וזוט שמע כמובן את המשפט הזה, וזה עשה לו כל כך טוב!!! הוא פשוט מת מצחוק.

עכשיו, שאני מבינה מאיפה בא הרקע של זוט בנושא הזה, אני עוד יותר שמחה שקניתי את הכרית המכוערת ההיא.
מה שהרס אותי, זה שהיא באמת קיטרה על זה שבעלה לא לוקח חלק בנושאי עיצוב הבית, וממש לא היה לה מושג קלוש על איך שהיא דיכאה, מן הסתם, כל רצון שכן היה לו אי-פעם, כי הרי היא מבינה יותר טוב ממנו, ובעצם היא לא נתנה לו מקום אמיתי לבטא את עצמו ואת הרצונות שלו. אז בשלב מסוים הוא התייאש, ואמר לה: "תעשי מה שאת מבינה, אני בחוץ". אני מתערבת אתך שככה זה היה אצלם.

[פלוני_שהיה_שם*]

וא אמר שזה הזכיר לו את הסיטואציות במחסום (בכניסה מהשטחים), שם אתה צריך להתמודד עם הווכחנים המומחים ביותר במזרח התיכון, והם פשוט טוחנים לך את הצורה, לאט, בעקשנות, ביסודיות.

תמרוש רוש ההשוואה הזאת גרמה לי לצמרמורת לא נעימה. איך בדיוק אישה שרוצה שהבית ייראה בדיוק כמו שהיא רוצה דומה לפלשתינאי מסכן, שרוצה לבקר את המשפחה שלו בעזה או ללמוד או משהו ובעלך קובע בשבילו אם הוא יעשה את זה או לא?
ואללה, לקרוא להם וכחנים זה המכבסת מלים הכי מכבסת ששמעתי בחיים.
נכנסתי לדף הזה כדי להבין את הראייה של הנשים בעניין הזה, וזה עשה לי ממש רע. זה אולי לא קשור בדיוק לדף, אבל אני חייב להגיד את זה.
תודה

[חסרת_הבנה_במיל*]

והציע כרית אחרת, בצבע ירוק, יפה מאוד

אני עוד יותר שמחה שקניתי את הכרית המכוערת ההיא.

[אהבת_עולם*]

תמרוש, אבל הכרית הראשונה כן מצאה חן בעיני שניכם.
אז גם אם את באה מהמקום שדעתו נחשבת - למה לא לקנות כרית נוספת שמוצאת חן בעיני שניכם?
שתקשטו את הבית רק בפריטים ששניכם אוהבים?

זה נראה שמרוב שרצית שהוא ירגיש שותף, הלכת לקצה השני בהסכמה למשהו שאת לא סובלת.
מה דעתך?

(אבל בכל מקרה, הגישה שלך ראויה להערכה. זה לא מובן מאליו )

[בלה*]

ההשוואה הזאת גרמה לי לצמרמורת לא נעימה
גם לי.
דוקא סיפור יפה.

[תמרוש*]

ההשוואה הזאת גרמה לי לצמרמורת לא נעימה
בגלל שאתן מתייחסות ישר לסיטואציה הכללית. לגיטימי, כמובן, אבל ההשוואה במקורה התייחסה רק לאלמנט ספציפי מתוך הסיטואציה, ולא באופן כללי.

בכל מקרה, אני מוחקת את הקטע הזה כיוון שהוא גורם ליותר מדי אי הבנות.

[תמרוש*]

_למה לא לקנות כרית נוספת שמוצאת חן בעיני שניכם?
שתקשטו את הבית רק בפריטים ששניכם אוהבים?_
בפועל, לא תמיד זה עובד.
זו השאיפה, כמובן.
אבל מה קורה אם יש פריט מסוים שמאוד מאוד אהוב על אחד אבל מאוד מסליד את השני?
מישהו צריך לוותר. ומכייוון שבאותו זמן רוב הפריטים בבית היו כאלה שאני בחרתי, ושמצאו חן קודם כל בעיני, היה אך הוגן שאני אוותר בנקודה הזאת.
(אפשר לחשוב כמה סבל זה גרם לי. כולה כרית, כן? שלמה, נקייה וחדשה)

[נויה*]

מוזר, או שזו היתה רוח התקופה..